מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התחייבות לרישום ''בן ממשיך'' במושב: 1. ביום 8.9.10, ערב ראש השנה תשע"א, נחתם הסכם בין המשיבה לבין בנה וכלתה (המערערים), לפיו התחייבה המשיבה באופן בלתי-חוזר לרשום את המערערים כ"בן ממשיך" בנחלה הידועה כמשק מס' 3 במושב [...]. ביום 2.11.10 הגישה המשיבה לבית המשפט לעניני משפחה בירושלים תביעה לביטול ההסכם ולפינוי המערערים מהנחלה בכפוף להחזר השקעותיהם בבית שהקימו בנחלה (תמ"ש 3238-11-10). ביום 12.7.12 נתן בית המשפט (כב' השופט דניאל טפרברג) את פסק דינו בו קיבל את התביעה לביטול ההסכם, ולגבי תביעת הפינוי קבע: "לא מצאתי תשתית ראייתית מספקת לפסוק בנושא הפינוי וכל הכרוך בו" (מבלי לציין האם התביעה נדחתה, נמחקה או הופסקה). הערעור שבפנינו מכוון כלפי קבלת התביעה לביטול ההסכם. 2. ההנמקה שניתנה בפסק הדין לביטול ההסכם הנה שלמשיבה עומדת עילת ביטול מכוח סעיפים 14 ו-15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים). בית המשפט קיבל את טענת המשיבה לפיה חתימתה על ההסכם נעשתה כתוצאה מטעותה ומהטעייתה על ידי המערערים ועל ידי שני חברי ועד הנהלת אגודת המושב, י' א' (יו"ר הוועד) וי' ש', שהיו עדים למעמד חתימת ההסכם ונטלו חלק בעריכתו. הללו, כך נקבע, הטעו את המשיבה לחשוב כי הזכויות בנחלה רשומות במלואן על שם בעלה המנוח (שהלך לעולמו בשנת 2003) ומהוות חלק מעיזבונו, וכי בלא שיתוף פעולה מצדו של המערער לא יהיה באפשרותה להעביר את הזכויות על שמה. מצגים אלו התבססו על סברתו השגויה של המערער לפיה הזכויות בנחלה שייכות לו מכוח זיכרון דברים עליו חתם אביו המנוח ביום 7.6.02 ובו נאמר כי מטרתו "להסדיר מבחינה חוקית את הבית ה'בן ממשיך' של א' ור' [המערערים]", וכי "האבא מייעד את א' לבן יורש לאחר 120". המערער טען אפוא למלוא הזכויות בנחלה, בין כ"בן ממשיך" ובין כ"בן יורש". בפועל, מחצית מהזכויות בנחלה היו כבר רשומות באותו מועד על שם המשיבה במינהל מקרקעי ישראל ובסוכנות היהודית, ולגבי המחצית הנותרת הייתה המשיבה זכאית לרישום הזכויות על שמה ללא כל תנאי, מכוח הסכם המשבצת המשולש בין המינהל, הסוכנות והאגודה השיתופית (להלן - ההסכם המשולש) הקובע כי הנחלה אינה מהווה חלק מעיזבונו של המתיישב וזכויות המתיישב בה עוברות עם פטירתו לבן זוגו שבחיים. טרם חתימת ההסכם ניסתה המשיבה לגרום להעברת זכויות המנוח בנחלה על שמה, אך נחלה כישלון, כתוצאה מפנייתם של המערערים אל האגודה בדרישה לרישום הזכויות על שמם מכוח זיכרון הדברים משנת 2002. בנוסף הוגשה על ידי המערער לבית הדין הרבני האזורי בירושלים ביום 1.9.10, שבוע לפני חתימת ההסכם, תביעה לביטול צו הירושה שניתן על ידי בית הדין בשנת 2003 ובו הוכרזה המשיבה כיורשת בלעדית של עיזבון המנוח לאחר שכל ילדיו ויתרו על חלקם לטובתה. הגשת התביעה לביטול צו הירושה, בשילוב המצג המטעה שלפיו זכויות המנוח בנחלה נכללות בעיזבונו, הפעילו לחץ כבד על המשיבה, והם אלה שגרמו לה לחתום על ההסכם במטרה לאפשר את רישום הזכויות על שמה, דבר אשר לו הייתה זכאית ממילא. המשיבה הבינה כי ההסכם נועד אך לעגן את מינויו הקודם של המערער כ"בן ממשיך" וכיורש של זכויות המנוח בנחלה, והיא סברה שההסכם מסדיר את זכויות המערערים בבית שבנו בלבד. בהקשר זה נקבע בפסק הדין כי מאחר שהתגלה "ויתור מופלג של התובעת על זכויותיה בנסיבות המעוררות שאלות לגבי גמירות הדעת של התובעת במועד חתימת ההסכם", הרי שנטל הראיה התהפך באופן שעל המערערים רובצת החובה להוכיח כי לא מתקיימת עילה לביטול ההסכם. עוד נקבע בפסק הדין כי זיכרון הדברים משנת 2002 לא העניק למערער מעמד של "בן ממשיך", לא כלפי הגורמים המיישבים ואף לא כלפי המשיבה. אמנם המשיבה נתנה את הסכמתה יחד עם בעלה המנוח להקמת ביתם של המערערים בנחלה במחצית השניה של שנות התשעים. אולם המשיבה לא חתמה על זיכרון הדברים, ואין הוכחה כי הייתה מודעת לקיומו. נהפוך הוא: המשיבה לא הסכימה מעולם לראות במערער "בן ממשיך", ולאורך השנים הביעה עמדה עקבית בה הקפידה לשמור על שוויון בין שמונת ילדיה והתנגדה להקנות עדיפות למערער ולמנותו כ"בן ממשיך" (צוואות המשיבה מהשנים 2001 ו-2008; הסכם משנת 2001 בין המשיבה והמנוח לבין הבת ה' בדבר העברה ללא תמורה לה' של הזכויות בבית שהקימה בנחלה). המשיבה דבקה בעמדה זו גם בדיון שהתקיים בבית משפט השלום בבית שמש ביום 27.6.10 (כחודשיים וחצי לפני חתימת ההסכם) בבקשה שהגישה יחד עם הבת ה' למתן צו הרחקה נגד המערער. ההסבר היחיד לשינוי הדרמטי בעמדת המשיבה כפי שבאה לידי ביטוי בהסכם, יכול להימצא בהטעיה האמורה. חומרת ההטעיה בולטת במיוחד נוכח חובת הגילוי המוגברת שרבצה על המערערים ועל חברי האגודה א' וש' כלפי המשיבה, והופרה על ידם באופן העולה כדי חוסר תום לב. חובת הגילוי המוגברת נבעה משורה של גורמים: גילה המתקדם של המשיבה (שבמועד חתימת ההסכם התקרבה לגיל 70); היותה חסרת השכלה פורמאלית ויכולת קריאה וכתיבה; היותה בלתי-מיוצגת על ידי עורך-דין בקשר להסכם (עורך-הדין ייצג אותה אז רק בעניין רישום הזכויות בנחלה על שמה) בעוד ב"כ המערערים היה מעורב בעריכת ההסכם; וניגוד העניינים שא' וש' היו מצויים בו בין תפקידם כחברי ועד הנהלת האגודה, שאמורה הייתה לגלות ניטרליות בסכסוך, לבין התייצבותם לצד המערערים ונקיטת עמדה לטובתם. לא זו בלבד שהוסתר מידע מהמשיבה וההסכם הוצג בפניה כמיטיב עמה אף שבפועל היה בו לקפח את זכויותיה, אלא שהמערערים, א' וש', ועמם בן נוסף של המשיבה (א'), הפעילו עליה לחץ כבד לחתום על ההסכם, באומרם לה כי בכך יהיה לקדם את שלום הבית במשפחה. ההסכם נחתם מספר שעות לפני כניסת חג ראש השנה, באופן שעיתוי החתימה תרם אף הוא ללחץ. מיד לאחר צאת השבת הצמודה לשני ימי החג (11.9.10) נמסרה על ידי המשיבה לא' ולש', באמצעות בנה א', הודעה בדבר ביטול ההסכם, ועוד באותו ערב הוגשה על ידה תלונה למשטרה בנדון. העובדה שהמערערים לא מילאו את התחייבותם בהסכם לבטל את כל ההליכים המשפטיים שנקטו נגד המשיבה, והמערער המשיך בהליך שנקט בבית הדין הרבני לביטול צו הירושה, מצביעה על ידיעתם כי ההסכם בוטל על ידי המשיבה. בכל מקרה, הגשת התביעה לבית המשפט לביטול ההסכם נעשתה פחות מחודשיים לאחר חתימתו, ובהתחשב בתקופת החגים שבתווך מדובר בפרק זמן סביר למתן הודעת ביטול, מה עוד שהמערערים לא שינו בינתיים את מצבם לרעה. 3. המערערים מעלים שלל טענות נגד הקביעות שבפסק הדין ונגד התוצאה שנגזרה מהן בדבר ביטול ההסכם. לא ראינו צורך להיזקק לכל הטענות, שכן די באמור להלן להצדיק התערבות בפסק הדין וביטולו. 4. כאמור, ההנמקה שניתנה בפסק הדין לביטול ההסכם היא בטעות ובהטעיה שנגרמו "הן על ידי הנתבעים והן על ידי ועד האגודה" אשר הטעו את המשיבה לחשוב "כי מלוא הזכויות במשק רשומות על שם המנוח ז"ל... כי לא תוכל להעבירם על שמה ללא שיתוף פעולה עם הנתבע 1 ו/או הסכמתו... כי הזכויות במשק הן חלק מעיזבון המנוח ז"ל וכי המנוח הוריש את הזכויות הללו לנתבע 1 בזיכרון הדברים" (פסקאות 19(ו), 19(ט), 20(ו) לפסק הדין). הנמקה זאת מעוררת מספר קשיים מהותיים. ראשית, מהראיות שהיו בפני בית המשפט לא עולה קיומו של משא-ומתן ישיר בין המערערים לבין המשיבה טרם חתימת ההסכם, שבמסגרתו עשויים היו המערערים להציג בפני המשיבה מצג מטעה. אמנם בכתב התביעה נטען על ידי המשיבה כי המערער "זימן את התובעת מתחת לביתה בנוכחות אנשי הוועד, בערב חג ראש השנה, ביום 8.9.2010, במטרה להחתימה על הסכם חד צדדי... הנתבעים והנוכחים בחדר בעת ההחתמה על ההסכם החד צדדי פשוט הטעו אותה בנוגע לתוכן הסכם החד צדדי והמשמעויות המשפטיות... תוך הפעלת לחץ נפשי גדול... באמצעות הכנסתה לחדר בו היו חברי ועד המושב, הנתבעים ובנה א'" (סעיפים 28, 70 ו-87 לכתב התביעה; סעיפים 18, 36 ו-42 לתצהיר המשיבה שצורף לכתב התביעה). אולם בתצהיר העדות הראשית של המשיבה הוצגה גרסה שונה לחלוטין, לפיה מי שהגיעו לביתה היו חברי הוועד א' וש', וחתימתה על ההסכם נעשתה בנוכחותם ובנוכחות בנה א', בלא אזכור כלשהו של המערערים כמי שנכחו במעמד החתימה או שוחחו עם המשיבה קודם לכן (סעיפים 37-26 לתצהיר; ראו בדומה הודעת המשיבה במשטרה מיום 11.9.10 שו' 11, והודעת הבן א' במשטרה מיום 10.9.10, שו' 16-13). בחקירתה הנגדית הבהירה המשיבה כי המערערים "באו אחרי החתימה... הנתבעים לא החתימו אותי. י' וי' החתימו אותי" (עמ' 7 שו' 26-24). על יסוד דברים אלה נקבע בפסק הדין (פסקה 14(ח)) כי למעשה אין בין הצדדים מחלוקת על כך שהמערערים הגיעו לבית המשיבה לאחר החתימה. חרף זאת, בהמשך פסק הדין נקבע כי המערערים היו שותפים להטעיית המשיבה, מבלי להתייחס לקביעה הקודמת בדבר הגעתם רק לאחר החתימה ומבלי להסביר כיצד שתי הקביעות מתיישבות זו עם זו. יתר על כן, עקרונותיו של ההסכם הועלו על הכתב שלושה ימים לפני כריתתו, במסמך הבנות מיום 5.9.10 שנערך בפגישה שהתקיימה בביתו של הבן א' בה נכחו הוא וש'. המערערים לא נכחו בפגישה זו, כך שגם בשלב זה לא יכולים היו להטעות את המשיבה. ככל שכוונת בית המשפט היא שההטעיה בוצעה במהלך שיחה טלפונית שהתקיימה באותו מועד בין ב"כ המערערים לבין הבן א' שפעל מטעם המשיבה, הרי שאין בנמצא תשתית ראייתית לקביעה כי באותה שיחה הוצגו דברים מטעים. בפסקה 26(ט) לפסק הדין נאמר כי "ב"כ הנתבעים... הסביר לא' את מערך הזכויות במשק... כפי שהוצג בהליך זה על ידי הנתבעים, מערך זכויות חסר בסיס משפטי ביסודו". האסמכתא המובאת שם לקביעה האמורה הנה עדותו של ש' לפיה בשיחה הנ"ל "עו"ד חג'בי דיבר על כל מערך הזכויות" (עמ' 35 שו' 15-14 לפרוטוקול). ש' לא הוסיף לפרט את תוכן מערך הזכויות שב"כ המערערים הציג בשיחה, ולפיכך לא ניתן לקבוע על סמך עדותו של ש' כי בוצעה בשיחה הטלפונית הצגה כוזבת (ראו בדומה סעיף 25 לתצהיר העדות הראשית של ש'). לשם הוכחת תוכן השיחה היה על המשיבה להעיד את בנה א', שקיים את השיחה בשמה ובשליחותה. דא עקא, שא' לא נקרא לעדות מטעם המשיבה, ומחדל זה יש לזקוף לחובתה ולראותו כחוסם בעדה מלהוכיח כי א' הוטעה על ידי ב"כ המערערים (ראו בהרחבה להלן פסקה 6). ודוק: "ההצהרה, המהווה בסיס לטענת הטעיה, מעוגנת בשלב הטרום-חוזי; רק הצהרה כוזבת שנעשתה לפני כריתת החוזה יכולה לאשש טענת הטעיה" (ג' שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, 2005, עמ' 310). הצהרה כוזבת הכלולה בחוזה עצמו, שלא הוצגה במשא-ומתן שקדם לכריתתו, אינה מקימה סעד בשל הטעיה אלא בשל עילות אחרות, שפסק הדין בענייננו לא הושתת עליהן (שם). לא ניתן אפוא לראות בהצהרות שנכתבו בגוף ההסכם משום עילה לביטולו מחמת הטעיה, בלא שאותן הצהרות הוצגו על ידי המערערים בפני המשיבה טרם החתימה, מה עוד שהמערערים חתמו על ההסכם (בביתם) רק לאחר שהמשיבה חתמה עליו (בביתה). שנית, חברי הוועד א' וש' לא היו צד להסכם, ובכל מקרה לא נמצאה תשתית ראייתית המאפשרת לראות בדברים שהוצגו על ידם למשיבה, ככל שהוצגו, משום הטעיה לה אחראים המערערים. בית משפט קמא קיבל את גרסתו של ש' לפיה המשיבה היא זו שפנתה אליו על מנת שיתווך בינה לבין המערערים, ובעקבות זאת התנהל המשא-ומתן בין א' וש' לבין הבן א' כנציג של המשיבה (פסקאות 16(יא), 20(י), 24(ז), 26(ט) לפסק הדין). קביעה זו עולה בקנה אחד עם דברים שכתבה המשיבה לרשם האגודות השיתופיות ביום 9.3.11: "ביקשתי מאחד מבניי להיפגש עם י'... י' החליט שא' בני יהיה איש הקשר של המשפחה מולו, וכך היה"; ובדומה הודעתו של א' במשטרה מיום 10.9.10, שו' 3: "שבוע לפני ערב חג פניתי לי' ש'... ביקשתי שינסה לפשר ולגשר". נוכח הקביעה הברורה המציבה את הבן א' (הנמנה עם החתומים על ההסכם) כנציגה של המשיבה במשא-ומתן, קשה שלא לתהות אודות משמעות הקביעה האחרת בפסק הדין (פסקה 26(ב)) המונה את א' בין האנשים שהפעילו על המשיבה לחץ כדי שתחתום על ההסכם. מכל מקום, העובדה שהיחלצותם של א' וש' להתערב בסכסוך באה בעקבות פנייה של המשיבה אליהם, אינה מאפשרת לומר, כפי שנאמר בפסק הדין (פסקה 26(י)), כי המערערים "גייסו" את א' וש' על מנת שייסעו בידם בהטעיית המשיבה. מאותו טעם אין מקום לזקוף לחובת המערערים את אופן הצגת הדברים על ידי א' וש' בפני המשיבה, ואין לבסס על מצגי א' וש' עילת ביטול בשל הטעיה בחוזה שא' וש' אינם צד לו. סעיף 15 לחוק החוזים מורה כי הזכות לביטול חוזה בשל הטעיה מוקנית ל"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו" (ההדגשה הוספה). על מנת שהטעיה שבאה מצדם של א' וש' תחייב את המערערים, נדרש שא' וש' יבואו מטעמם, כלומר יפעלו בשמם ועל פי הוראתם, ואין די בידיעת המערערים על המעורבות של א' וש' במשא-ומתן, אלא אם כן נלוותה לכך ידיעה של המערערים על המידע המוטעה שנמסר על ידי א' וש' (שלו, בספרה הנ"ל, עמ' 316-315; ד' פרידמן, נ' כהן, חוזים (כרך ב' - 1992) עמ' 850-848). הממצאים העובדתיים בפסק הדין באשר למעמד של א' וש' ולזיקתם אל הצדדים, מונעים לסמוך על הטעיה, ככל שבאה מצדם של א' וש', עילה לביטול ההסכם על ידי המשיבה. בדומה לכך עילת הטעות לפי סעיף 14(א) לחוק החוזים, שלגביה ההסדר החוקי מחמיר אף מעבר לעילת ההטעיה, בדורשו ידיעה בפועל או בכוח של "הצד השני" - דווקא הוא ולא מי מטעמו - על הטעות. שלישית, עדותה של המשיבה התייחסה לשניים בלבד מתוך ארבעת הנתונים המטעים שעליהם ביסס בית משפט קמא את עילת ההטעיה. המשיבה ציינה בתצהיר עדותה הראשית כי א' וש' אמרו לה עובר לחתימתה על ההסכם כי הזכויות במשק רשומות במלואן על שם בעלה המנוח, וכי בלעדי שיתוף פעולה מצד המערער לא תוכל להעביר את רישום הזכויות על שמה (סעיפים 31-29 לתצהיר). המשיבה לא העידה בשום שלב כי נאמר לה לפני החתימה שהזכויות במשק נכללות בעיזבון המנוח או שהמערער טוען לזכויות ירושה בעיזבון מכוח זיכרון הדברים משנת 2002. מאחר שטענת הטעיה חותרת לקיומו של פגם ברצון המתקשר בחוזה, אין מקום לבסס את ההטעיה על פרט שהמתקשר עצמו לא טען בעדות כי הוטעה לגביו. יתר על כן, ככל שמדובר בשאלת הכללת המשק בעיזבון המנוח, הרי שפסקה 16(ב) לפסק הדין מייחסת למערערים את היפוכה של ההטעיה, היינו ש"הנתבעים סברו גם כי המשק אינו חלק מעיזבון המנוח ז"ל". רביעית, גם אילו המשיבה הייתה מוסרת בעדותה כי נאמר לה לפני חתימתה על ההסכם כי הזכויות במשק נכללות בעיזבון המנוח, לא היה בכך להכשיר טענת הטעיה, שכן המשיבה ראתה במשק חלק מהעיזבון עוד קודם לאירועים הנוגעים לחתימת ההסכם ובלא כל קשר אליהם. ביום 4.8.10, כחודש לפני חתימת ההסכם, חתמה המשיבה על מכתב המופנה לוועד המושב, בו הלינה על כך שכל הזכויות במשק טרם הועברו על שמה, וציינה בין היתר: "מצ"ב אישור בית הדין הרבני כי כל הנוגעים בדבר (ילדי) מוותרים על זכויותיהם במשק לטובתי הבלעדית". ההסתמכות על צו הירושה של בית הדין הרבני כמקור לרישום הזכויות במשק על שם המשיבה, אינה אלא ביטוי לראיית המשק כחלק מעיזבון המנוח (להיווצרותו של השתק בנסיבות דומות ראו ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, 342). גישה דומה באה לידי ביטוי בצוואות שהמשיבה ערכה לגבי עיזבונה שלה. בכל שלוש הצוואות (שתיים מהשנים 2001 ו-2008 לפני חתימת ההסכם, ואחת משנת 2010 כחודש לאחר חתימת ההסכם) נכללו הוראות באשר לחלוקת המשק בין יורשיה. בשתי הצוואות האחרונות אף ניתנה על ידי המשיבה הגדרה למונח "עזבוני" ככולל בין היתר "מקרקעין (לרבות משק מס' 3 במושב [...])". שתי צוואות אלו נערכו במשרדו של ב"כ המשיבה שייצג אותה בהליך בפני בית משפט קמא ובפנינו, כאשר הצוואה האחרונה נערכה לאחר שב"כ המשיבה היה ער לחתימתה על ההסכם נשוא ההליך (עדות המשיבה בעמ' 7 שו' 8: "אחרי התלונה למחרת הלכתי לעורך דין וסיפרתי לו את הסיפור", וכן בעמ' 15 שו' 18 ובעמ' 17 שו' 16; במכתבה למשטרה מיום 10.9.10 אף הקדימה המשיבה את ההתייעצות עם עורך הדין בנוגע להסכם, וציינה שכבר התייעצה עמו, וכנ"ל הודעת הבן א' במשטרה מיום 10.9.10 שו' 9-8). העובדה שב"כ המשיבה לא ראה מניעה לכך שצוואותיה יתייחסו אל זכויותיה במשק כאל חלק מעיזבונה, מצביעה על כך שהאמור במכתב המשיבה לוועד המושב מיום 4.8.10 לא היה אקראי ולא נבע מחוסר תשומת לב, אלא ביטא עמדה עקבית ועקרונית של המשיבה, שאינה נובעת ממצג של המערערים, ושלפיה המשק נכלל בעיזבונו של בעל המשק, יהא זה המנוח ותהא זאת היא. הגם שעמדה זו אינה נקייה מקשיים, אין לראותה כתלושה לחלוטין מן המציאות וכמופרכת בכל מצב. בית משפט קמא ביסס את הקביעה שהמשק אינו חלק מהעיזבון, על הוראת סעיף 20(ה) להסכם המשולש: "אין באמור בסעיף זה לשנות את מהות זכויותיו של חבר האגודה כזכויות בר-רשות בלבד שאינן חלק מעזבונו". מבחינה עקרונית יש בכך תיאור הולם של המצב המשפטי, ובכל זאת אין להתעלם מהמשך אותו סעיף בהסכם המשולש, האומר כי כאשר נפטר מתיישב שלא הניח אחריו בן זוג ו"בן ממשיך", או אז "יועברו כל הזכויות בנחלה בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965". סעיף 114 לחוק הירושה עוסק מעיקר הדין בירושת משק חקלאי הנכלל בעיזבון (ש' שילה, פירוש לחוק הירושה (כרך ג', 2002) עמ' 300-297; ס' אוטולנגי, "ההסדרים המשפטיים בנוגע לירושת משק במושב עובדים" עיוני משפט ט (1983) 469, 478, 488-486). ההפניה המתבצעת בסעיף 20(ה) להסכם המשולש אל סעיף 114 לחוק הירושה, מעוררת את השאלה האם ועד כמה קיים ניתוק מוחלט בין המשק לבין העיזבון, והאם לא תיתכן סיטואציה - למשל בהעדרם של בן זוג ושל "בן ממשיך" - בה זכויות המתיישב יעברו ליורשיו בהתאם לדיני הירושה החלים על עיזבונו (השוו ע"א 8021/03 אלישע נ' אלישע, פ"ד נט(3) 337, 347-346). נוכח ההלכה הרואה בהסכם המשולש את המקור לסיווג זכויות המתיישב במשק ביחס לעיזבון (ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה(1) 477, 481; ע"א 3836/93 ברמלי נ' ברמלי, פ"ד נ(3) 868, 871), ובהינתן כי "גם זכותו של בר-רשות גרידא ניתנת עקרונית להעברה ליורשיו, והכול בכפוף להסכמת הצדדים בעת יצירת הרישיון" (ע"א 633/82 לוקוב נ' מגדל, פ"ד מג(1) 397, 407), ניתן להבין - מבלי לקבוע מסמרות בנדון - עמדה שגרסה בשעת חתימת ההסכם כי נכון לאותו מועד טרם נאמרה המילה האחרונה בסוגיה זו וכי עדיין נותרה לגביה בקעה להתלבטויות מסוימות. חוסר הבהירות האפשרי באותה עת באשר להיתכנות הורשת משק הנכלל בהסכם המשולש ליורש על פי דין או על פי צוואה, עשוי להסביר את הייעוץ המשפטי שניתן למשיבה לכלול בצוואותיה התייחסות לזכויותיה במשק. ואם כך הדבר, לא ניתן לומר כי המערערים או מי מטעמם הטעו את המשיבה בנדון. לשון אחרת: אופן ניסוחה של הנורמה המשפטית הוא זה שהניע את המשיבה, ולוּ מצד הזהירות, להדריך את התנהלותה בין היתר על יסוד ההנחה הרואה במשק חלק מעיזבון בעלה המנוח. חמישית, התייחסות זו של המשיבה אל המשק כאל חלק מעיזבון המנוח האמור לעבור אליה בשלמות מכוח צו הירושה שנתן בית הדין הרבני, משליכה על ההטעיה הנוספת שנקבעה בפסק הדין קמא, בנוגע ליכולת של המערערים למנוע מהמשיבה לבצע את ההעברה. בפסק הדין נקבע (פסקה 20(ו)) "כי הוצג לתובעת בשלב הטרום חוזי, וכך גם נכתב בהסכם, כי הזכויות במשק הן חלק מעיזבון המנוח ז"ל וכי המנוח הוריש את הזכויות הללו לנתבע 1 בזיכרון הדברים", דבר המהווה הטעיה של המשיבה. אלא שכבר צוין לעיל כי המשיבה לא העידה בשום שלב כי לפני החתימה על ההסכם הוצג בפניה שהמנוח הוריש למערער בזיכרון הדברים את הזכויות במשק. בכל מקרה, האמירה בפסק הדין כי מצג כאמור "נכתב בהסכם", אינה נכונה: בהסכם נכתב (ב"הואיל" הראשון) כי עיזבון המנוח כולל את המשק (קביעה שמידת נכונותה כבר נדונה לעיל). לא נכתב בהסכם כי המערער רואה את עצמו כיורש של הזכויות במשק מכוח זיכרון הדברים. כל שנכתב בהסכם לגבי זיכרון הדברים הוא שהמנוח "ביטא את רצונו והסכמתו למינויו של [המערער] כ'בן ממשיך' בכתב בזיכרון הדברים מיום 7.6.02". גם יתר הראיות מהן הסיק בית משפט קמא קיומו של מצג כאמור, אינן מסוגלות לתמוך במסקנתו: בית המשפט הפנה לסעיף 31 לכתב ההגנה, אלא ששם דובר במינוי המערער כ"בן ממשיך" ולא כיורש, מה עוד שהעלאת טיעון כלשהו בכתב ההגנה אינה מוכיחה כי דברים דומים הוצגו גם בפני המשיבה בטרם חתימת ההסכם. בדומה לכך ההפניה בפסק הדין לדברים שנכתבו בבקשת המערער לבית הדין הרבני לביטול צו הירושה, ושאין ראיה שהובאו לידיעת המשיבה טרם חתימת ההסכם (יתר על כן, בסעיף 38 לתצהירה המצורף לכתב התביעה המשיבה אף טענה כי בעת החתימה לא ידעה על הבקשה שהוגשה לבית הדין). בית המשפט הוסיף והפנה לעדותו של ש' (בסעיף 22 לתצהיר העדות הראשית, ובחקירה הנגדית עמ' 33, 35 ו-40; בפסקה 19(ב) לפסק הדין צוין בטעות כי הקטע בעמ' 35 לפרוטוקול לקוח מעדותו של א'). אלא שש' התייחס בעדותו לדברים ששמע מהמערער או מהבן א', ולא לדברים שנמסרו על ידי המערער, או על ידי העד בשמו של המערער, למשיבה או למי מטעמה. בהעדר הוכחה להצגת מצג בפני המשיבה בדבר היות המערער יורש של המשק מכוח זיכרון הדברים, לא ניתן לתלות את חתימתה על ההסכם במצג כאמור, ויש להעדיף הסברים אחרים לחתימה. הסבר אפשרי אחד הוא רצונה של המשיבה להביא להשכנת שלום בית במשפחתה (פסקאות 16(ה), 16(י) לפסק הדין; סעיפים 24, 32 לתצהיר העדות הראשית של המשיבה; חקירתה הנגדית בעמ' 6 שו' 24, עמ' 16 שו' 28-3, עמ' 17 שו' 14). הסבר אפשרי אחר מתקשר להחלטת ועד האגודה שלא להתערב בסכסוך שבין הצדדים, וכפועל יוצא שלא לאפשר את רישום הנחלה על שם המשיבה כל עוד המערער מעלה טענות לגביו זכויותיו (פסקאות 20(ב), 25(א)-(ה),(יב) לפסק הדין). עמדה זו של הוועד הספיקה כדי לטעת אצל המשיבה את החשש שבלא שיתוף פעולה מצד המערערים לא יתאפשר רישום המחצית הנותרת של הנחלה על שמה. הסבר שלישי הוא חששה של המשיבה מפני ביטול צו הירושה, שלסברתה זיכה אותה בכל המשק, נוכח הבקשה לביטול הצו שהגיש המערער לבית הדין הרבני, ושלפי קביעת בית משפט קמא היוותה "קו פרשת מים מבחינת התובעת ומבחינת נכונותה לחתום על ההסכם" (פסקה 20(ח) לפסק הדין). לפי כל אחת מהאפשרויות, אין מדובר בטעות: השלום אכן לא שרר במשפחה; ועד האגודה אכן החליט שלא להתערב בסכסוך (ראו גם פרוטוקול ישיבת הוועד מיום 31.7.10); ובקשה לביטול צו הירושה אכן הוגשה לבית הדין. ואם תאמר שהמשיבה שגתה בהערכת סיכויי התקיפה של עמדת הוועד או סיכויי ההצלחה של בקשת הביטול - גם אם כך ארע (והמשיבה אינה טוענת זאת), משגים מהסוג הזה אינם מסוגלים לבסס עילת טעות או הטעיה: "מעצם טיבה מתייחסת טעות למצב הקיים בהווה או בעבר... אמונה לגבי העתיד אינה בגדר טעות חוזית אלא תוחלת שנכזבה או תקווה שנתבדתה" (שלו, בספרה הנ"ל, עמ' 278; וראו לאחרונה ע"א 5054/11 ספיר וברקת נדל"ן (הולילנד) בע"מ נ' אמסטר, מיום 7.3.13). שישית, הקביעה כי המשיבה הוטעתה מאחר שהוצג בפניה שהזכויות במשק רשומות כולן על שם המנוח, מתעלמת ממסמכים המוכיחים כי המשיבה הייתה מודעת עוד לפני החתימה לכך שמחצית הזכויות רשומות על שמה. כפועל יוצא לא יכולות היו להתקיים טעות והטעיה בנקודה זאת, שהרי "אין ההטעיה גורמת לטעות אם הניצג יודע את האמת" (פרידמן וכהן, בספרם הנ"ל, עמ' 855). ביום 3.6.01 חתמה המשיבה (יחד עם בעלה המנוח) על הסכם להעברת הזכויות בבית שהקימה במשק הבת ה', ובפתח אותו הסכם צוין מפורשות כי המשיבה ובעלה "הם בעלי הזכויות בנחלה". כעבור שנה וחצי, ביום 30.12.02, ניתן למשיבה ולמנוח בהתאם לבקשתם אישור מאת משרד מיסוי מקרקעין ברחובות בו נאמר כי שניהם רשומים כבעלי המשק (נספח 10 לכתב התביעה). עובדה זו לא נשתכחה מהמשיבה עם חלוף השנים: ביום 6.11.08 חתמה המשיבה על צוואה (אותה כאמור ערך בא-כוחה הנוכחי) בה נאמר (בסעיף 5(א)) כי המשק "רשום נכון ליום החתימה על צוואה זו על שמי". ביום 4.8.10, כחודש לפני חתימת ההסכם נשוא ההליך דנא, חתמה המשיבה על מכתב המופנה לוועד המושב, בו הלינה על כך שכל הזכויות במשק טרם הועברו על שמה, תוך שהיא מציינת כי "משק מס' 3 - רשום עד היום על שמי ועל שם בעלי המנוח". דברים דומים נאמרו במכתבו של ב"כ המשיבה לוועד מיום 22.8.10, כשבועיים לפני חתימת ההסכם. ידיעתה הברורה והמוכחת של המשיבה כי מחצית הזכויות במשק רשומות על שמה, לא מנעה ממנה לציין במכתב הנ"ל כי היא "מבקשת להעביר את כל הזכויות של המשק על שמי", ומכאן שגם כאשר נרשם בהסכם (ב"הואיל" השני) כי "האמא מעוניינת להעביר את רישום הזכויות בנחלה על שמה", לא היה בכך סתירה לידיעתה על רישום מחצית הזכויות על שמה, מאחר שכוונת הדברים הייתה שהמשיבה תהפוך לרשומה כבעלת מלוא הזכויות, כפי שצוין גם במכתב בא-כוחה מיום 22.8.10 ("העברת זכויות המשק לידי מרשתי בלבד"), ניסוח שאומץ בסעיף 5 להסכם בו התחייבו המערערים לאפשר למשיבה "לרשום את מלוא הזכויות בנחלה על שמה בלבד". שביעית, טעות או הטעיה מחייבות רצון והבנה. "הנחת היסוד של פרק ב [לחוק החוזים] היא שקיים רצון התקשרות, אם כי רצון פגום... כאשר אין כלל רצון התקשרות לא נכרת מדעיקרא חוזה ופרק ב, המניח 'חוזה' ביסודו, אינו חל" (שלו, בספרה הנ"ל, עמ' 246). במקרה שלפנינו, עוברות כחוט השני לאורך ההליך אמירות של המשיבה הכופרות מדעיקרא ברצונה להתקשר בהסכם כפי שנכתב, ומונעות להחיל עליה את דיני הטעות וההטעיה. בכתב התביעה טענה המשיבה בין היתר כי המערערים החתימו אותה "על הסכם, ללא שידעה על מה היא חותמת" (סעיף 4). גם בתצהיר המשיבה שצורף לכתב התביעה הודגש כי חתימתה על ההסכם נעשתה "מבלי שהבנתי על מה שאני חותמת תוך שכנועי כי בחתימה יש בכדי להשכין שלום בית" (סעיף 21; ראו בדומה דבריה של המשיבה במכתבים ששלחה למשטרה, לא', לש' ולרשם האגודות השיתופיות בימים 10.9.10, 11.9.10 ו-16.9.10, סמוך לאחר חתימת ההסכם). על גרסה זו חזרה המשיבה בתצהיר עדותה הראשית (סעיף 40): "המסמך עליו חתמתי בכלל לא היה המסמך עליו אמרו לי א' וש' שאני חותמת", וכן בחקירתה הנגדית בבית המשפט: "לא שאלתי על מה חותמת. הכול מהר... לא הבנתי כלום. אמרתי להם שאני לא מבינה" (עמ' 14 שו' 27-24, ובדומה עמ' 15 שו' 5-4, עמ' 17-16). אין אפשרות להתעלם מאמירות חוזרות ונשנות אלה של המשיבה. לא ניתן להכיר בזכות הביטול של המשיבה בשל מצגים מטעים שכביכול הוצגו בפניה בשלב הטרום-חוזי, בשעה שטענתה היא שכלל לא נכרת חוזה מחייב מאחר שההסכם הכתוב שונה מיסודו מההסכם שעליו סברה לחתום (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 118). זאת ועוד, אחת הקביעות בפסק הדין של בית משפט קמא היא: "הגעתי למסקנה, כי התובעת סברה שההסכם מסדיר את זכויות הנתבעים בבית שבנו בלבד" (פסקה 25(ח)). קביעה זו אינה מתיישבת אף היא עם הכרה בזכות ביטול ההסכם בשל טעות או הטעיה: מאחר שההסכם מתייחס להענקת זכות של "בן ממשיך" למערערים במשק כולו ולא רק בבית - והענקה זאת היא שבוטלה בפסק הדין - לא ניתן להתייחס אל המשיבה כמי שביססה את ההענקה על הנחות מוטעות, ובד בבד לומר כי היא כלל לא התכוונה להעניק למערערים מעמד של "בן ממשיך" במשק אלא רק בבית. 5. ממכלול הטעמים שפורטו, סבורים אנו כי הראיות שנמצאו בפני בית משפט קמא לא הצדיקו הכרה בזכות שעמדה למשיבה לביטול ההסכם בשל טעות או הטעיה. עילות אלו הן היחידות שבגינן הוחלט בפסק הדין על הביטול: למרות שבכתב התביעה פורטו עילות ביטול נוספות, ועל אף שרשימת הפלוגתאות שנקבעה בקדם המשפט כללה עילות נוספות בתוכן עושק, אילוץ וכפיה (פסקה 3 לפסק הדין), הלכה למעשה תוצאת פסק הדין התבססה רק על סעיפים 14 ו-15 לחוק החוזים (שם בפסקה 26(יא)). ולא בכדי, שכן המשיבה אישרה בחקירתה הנגדית כי לא הופעלו עליה לחץ או כפיה (עמ' 16 שו' 13-12), ובהתאם לכך צמצמה בסיכומיה את עילות הביטול (פסקה 17 לפסק הדין; במאמר מוסגר נציין כי נוכח הודאה מפורשת זו של המשיבה בדבר העדר לחץ וכפיה, לא התחוור לנו האמור בנדון בפסקאות 26(א)-(ב) לפסק הדין, ובכל מקרה התוצאה הסופית בפסק הדין מתבססת, כאמור, על עילות הטעות וההטעיה בלבד). משקבענו כי לא היה מקום לביטול ההסכם מחמת טעות או הטעיה, מסקנה מתבקשת היא שיש לדחות את תביעת הביטול שהגישה המשיבה. 6. מסקנה זו מייתרת את הצורך להיזקק למחלוקת שנתגלתה בין הצדדים בשאלה האם המשיבה קיבלה ייעוץ משפטי טרם שחתמה על ההסכם. סוגיה זו, וכמוה קביעת בית משפט קמא בדבר ניגוד העניינים בו היו מצויים א' וש', לא שימשו בפסק הדין עילות ביטול עצמאיות אלא הובאו לביסוס הקביעה בדבר חובת הגילוי המוגברת שרבצה על המערערים, א' וש'. בהעדר זכות ביטול בשל טעות או הטעיה מהטעמים שפורטו, אין רלוונטיות לקיומה או להעדרה של חובת גילוי. אף-על-פי כן, ראינו מקום להעיר כי בהינתן העובדה שהבן א' נשלח על ידי המשיבה על מנת לייצגה במשא-ומתן מול ש' (לעיל פסקה 4), הרי א' היה עד מרכזי ורב-חשיבות בשאלת המעורבות של ב"כ המשיבה בתהליך. בנסיבות אלה נראה כי להימנעות המשיבה מהבאתו של א' לעדות נודעת נפקות של ממש בשאלה האם א', כנציג המשיבה, עמד בקשר עם עורך דינה בעת שניהל את המשא-ומתן. סירובו של בית משפט קמא לזקוף מחדל זה לחובת המשיבה, בנימוק שהמערערים היו יכולים לזמן את א' כעד הגנה מטעמם, אינו מתיישב עם הכלל המושרש ש"אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד" (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 568), ולפיכך "יוצרת הנחה (הניתנת לסתירה) כי אילו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב" (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18, 61). מאחר שא' לא פעל מטעם המערערים אלא כנציג של המשיבה, אך טבעי שהמשיבה הייתה מביאה אותו לעדות. גלגול המחדל של אי-העדת א' על כתפי המערערים, מתעלם מכך שהזמנת א' כעד מטעם המערערים הייתה שוללת מהם את האפשרות לחקור אותו בחקירה נגדית, ובכך למעשה מאלצת אותם להשלים עם עדותו בחקירה ראשית, חרף היותו משתייך למחנה של המשיבה. זאת ועוד, קביעת בית משפט קמא כי המערערים (הנתבעים) הם הנושאים בנטל ההוכחה באשר לתקינות ולתקפות ההסכם, ממנה נגזרה עמדת בית המשפט כי היה על המערערים להזמין את א' כעד הגנה, לכאורה אינה עולה בקנה אחד עם העיקרון שלפיו "התשובה לשאלה, על מי רובץ נטל השכנוע, נקבעת על פי הדין המהותי... על התובע מוטל הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיוביים והשליליים, ואילו על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה" (שם, בעמ' 37). טענת הטעות וההטעיה הועלתה על ידי המשיבה כעילת תביעה, ולא על ידי המערערים כעילת הגנה, ולפיכך חובת הוכחת כל יסודות העילה רבצה על המשיבה (השוו ע"א 280/87 קופלמן נ' בינקין, פ"ד מג(2) 753, 758-757; ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, פ"ד מט(3) 441, 452). בכל מקרה, נכון הוא לכל הפחות לראות את המשיבה כנושאת בחובת ההוכחה שעה שמדובר בעובדה המצויה בידיעתה המיוחדת (ד"נ 28/84 זיידאן נ' ע'דיר, פ"ד מה(4) 661, 674; ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג(3) 343, 348). כזו היא השאלה האם ועד כמה המשיבה נועצה עם עורך דין בטרם חתמה על ההסכם, לגביה עדותו של א' (הזרוע הארוכה של המשיבה) יכולה הייתה לשפוך אור רב. 7. הערה נוספת נוגעת לסירובו של בית משפט קמא לקבל את טענת המערערים להיותם "בן ממשיך" מכוח הקמת הבית במשק בו הם מתגוררים. הנימוק שניתן לדחיית טענה זו הוא שהיתר הבניה ניתן למנוח בשנת 1998 בעוד ביתם של המערערים הוקם בשנת 1997, כך שאין לשלול את האפשרות שדווקא ביתה של ה' הוא שנבנה מכוח ההיתר. דא עקא, שהמשיבה הודתה יותר מפעם אחת כי היתר הבניה - בו נכתב שחור על גבי לבן כי הוא מתייחס ל"בית לבן ממשיך" - ניתן לביתם של המערערים. כך בסעיף 20 לכתב התביעה ובסעיף 10 לתצהיר המשיבה התומך בכתב התביעה: "הנתבעים הקימו את ביתם על פי היתר בניה מיום 4.6.2008 שניתן על שמו של המנוח להקמת בית מגורים"; וכך בסעיף 4 לתצהיר העדות הראשית של המשיבה: "[המערער] מתגורר בבית שנבנה במשק, לפי היתר בניה מיום 4.6.2008 שניתן על שמו של בעלי (אביו) ז"ל" (אמנם כל האמירות הללו דיברו על היתר בניה מיום 4.6.08, אך ברור שמדובר בטעות קולמוס וכי הכוונה היא להיתר הבניה מיום 4.6.98 שאף צורף כנספח לסעיפים הנ"ל בכתב התביעה ובתצהירי המשיבה). נוכח הודאה זו; בשים לב לעובדה שכבר בבקשה להיתר שהגיש המנוח נכתב כי מדובר ב"בית חד משפחתי עבור בן ממשיך"; ובהינתן קביעתו של בית משפט קמא שהקמת ביתם של המערערים נעשתה בידיעת והסכמת המנוח והמשיבה (פסקאות 9(א), 13(ג), 29(ה) לפסק הדין) - דומה כי לא הונחה תשתית מספקת לקביעה כי המנוח אפשר למערערים לבנות את ביתם אך לא התכוון להעניק להם בכך מעמד של "בן ממשיך". 8. בית משפט קמא הוסיף בפסק דינו כי גם אלמלא ביטול ההסכם, וגם אילו היה ההסכם מסווג כהתחייבות למתן מתנה למערערים, הייתה המשיבה רשאית לחזור בה מההתחייבות בשל התנהגותו המחפירה של המערער כלפיה, ומאחר שהמערערים לא שינו את מצבם לרעה על סמך ההסכם ממועד החתימה עליו ועד למועד הגשת התביעה לביטולו. אין בידינו לקבל עמדה זאת. ראשית, ההסכם אינו מנוסח כהסכם מתנה אלא כהתחייבות לרישום המערערים כ"בן ממשיך" כנגד השקעתם הכספית הבלעדית בהקמת הבית שנועד ל"בן ממשיך", וכנגד התחייבותם להפסקת ההליכים המשפטיים שנקטו כלפי המשיבה. אמנם המשיבה טענה כי מדובר בהסכם מתנה, אך בית משפט קמא הבהיר כי אינו קובע שמדובר בהתחייבות למתן מתנה (פסקה 28(ד) לפסק הדין). שנית, סעיף 5(ב) לחוק המתנה, תשכ"ח-1968, מורה כי במקרה של התחייבות למתן מתנה בעתיד, "כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו". במקרה שלפנינו ויתרה המשיבה בכתב על הרשות לחזור בה מהתחייבותה, וזאת בסעיף 3 להסכם: "האמא מתחייבת בהתחייבות בלתי חוזרת לרשום את [המערערים] כ'בן ממשיך' באגודה...", וכן בסעיף 4: "האמא מתחייבת... שלא לחזור בה מהתחייבותה לפי הסכם זה". אי לכך, גם אילו הייתה לפנינו התחייבות למתן מתנה, לא הייתה נפקות לשאלה האם המערערים שינו את מצבם לרעה. שלישית, סעיף 5(ג) לחוק המתנה מוסיף ומאפשר לנותן המתנה "לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו". בית משפט קמא נסמך גם על עילת חזרה זאת, אולם בעשותו כן הפנה ל"התנהגותו המחפירה של הנתבע כלפיה, והכל כפי שפורט בהרחבה לעיל" (פסקה 28(ה) לפסק הדין). הפניה זו אינה ברורה, ולא ניתן לדעת לאיזה מישור ביחסי הצדדים היא מכוונת. אם הכוונה היא ליחס הכללי של המערער כלפי המשיבה כפי שהוא מתואר בפסקאות 16(ח)-(י) לפסק הדין (כך, לפחות, סבורה המשיבה בסעיף 46 לעיקרי הטיעון), הרי שם הוצגו טענותיה של המשיבה, ונאמר כי יחסי הצדדים היו מעורערים, אך לא התקיים דיון בטענות המשיבה והמערערים בנדון ולא נקבעו ממצאים התולים את האחריות לסכסוך דווקא במערערים. בהמשך פסק הדין אף הובהר (פסקה 29(ו)) כי "סוגיית התנהגות הנתבעים כלפי התובעת... לא הייתה מהפלוגתאות שנקבעו על ידי בתיק". לכך מתווסף הכלל המטיל על נותן המתנה את הנטל להוכחת ההתנהגות המחפירה (א"מ ראבילו, חוק המתנה (מהד' שניה - 1996) עמ' 386). זאת ועוד, ההתנהגות המחפירה שבה מדבר סעיף 5(ג) לחוק המתנה צריכה להתרחש לאחר יצירת ההתחייבות למתן מתנה, שהרי "עם הנתינה קמה ציפייה מצדו של הנותן שהמקבל ינהג בנותן כראוי" ורק בשלב זה מתגבשת "חובת תום הלב המוטלת על המקבל... לנהוג כלפי הנותן בהכרת תודה, בכבוד ובדרך ארץ", חובה שממנה נגזרת זכות הביטול מחמת התנהגות מחפירה (ע"א 350/96 וייסר נ' שביט, פ"ד נב(5) 797, 814, 816). המשיבה לא טענה להתנהגות מחפירה של המערערים כלפיה במהלך שלושת הימים שחלפו מאז חתמה (בערב ראש השנה) על ההסכם ועד שהודיעה (במוצאי השבת הצמודה לראש השנה) על ביטולו (פסקאות 27(ב)-(ד) לפסק הדין). 9. נוכח כל האמור, אנו מבטלים את פסק דינו של בית משפט קמא ומורים על דחיית התביעה שהגישה המשיבה לביטול ההסכם מיום 8.9.10. המשיבה תשלם למערערים את הוצאות הדיון בשתי הערכאות בסך של 20,000 ₪. העירבון יושב למערערים.בן ממשיךמושבים נחלות ומשקים