הקמת חברה חדשה תחת זו שהפכה חדלה פרעון

נפסק בעבר, כי הקמתה של חברה חדשה, תחת זו שהפכה חדלה פרעון, עשויה להעיד על כוונה לקפח נושים ולחמוק מתשלום חובות החברה, ולהצדיק הרמת מסך ההתאגדות (ראו: חביב-סגל, שם בעמוד 308).

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הקמת חברה חדשה תחת זו שהפכה חדלה פרעון:



התובעים הינם שותפים העוסקים בגידול ובשיווק עופות פיטום. בינם לבין הנתבעים התקיימו יחסי מסחר. הנתבעת 1, חברה חדלת פרעון כיום, עסקה בעבר בשחיטת עופות ומכירתם (להלן:"החברה" או "הנתבעת"). מנהלה ובעל כל מניותיה היה הנתבע 2 (להלן:"הנתבע").

התביעה, על סך 92,850 ₪, הוגשה נגד הנתבעים בגין חוב שנותרו הנתבעים חייבים לתובעים. נגד הנתבעת ניתן ביום 11.10.11 פסק דין בהעדר הגנה.



לטענת התובעים, הנתבע חב באופן אישי בחובות כלפיהם, שכן ההתקשרות היתה איתו ולא עם הנתבעת. לטענתם, הפר הנתבע את הסכם ההתקשרות עימם. בנוסף, טוענים התובעים כי כאורגן ובעל מניות בחברה, נושא הנתבע באחריות אישית לחובות החברה כלפיהם, בנוסף לחבותה שלה, משום שניהל עימם משא ומתן בחוסר תום לב, התרשל כלפיהם, הציג מצג שווא רשלני ואף נהג בתרמית.

בנוסף, טוענים התובעים, כי הנתבע נושא באחריות אישית לחובות מכח דוקטרינת הרמת מסך ההתאגדות.
הנתבע אינו מכחיש את גובה החוב, כי אם את חבותו באופן אישי בחובות החברה.
לטענת הנתבע, לא מלאו התנאים להרמת מסך ההתאגדות, שכן בעת ההתקשרות עם
התובעים, ומסירת השיקים תמורת הסחורה שרכש מהם, לא יכול היה הנתבע לדעת כי
השיקים לא יפרעו.
בסיכומיו, טוען הנתבע כי לא הוכח שערב בעל פה לחובות הנתבעת. יצוין כבר עתה, כי
התובעים לא טענו לקיומה של ערבות בעל פה לחובות הנתבעת. טענתם היתה כי הציג עצמו
כמי שמתקשר עימם באופן עצמאי. טענה נוספת שעלתה במהלך חקירתו הנגדית של שניר,
היתה כי ביקש מן הנתבע לחתום על ערבות אישית וזה סירב, אך היה זה ממילא לאחר
ההתקשרות האחרונה בין הצדדים, ולאחר שכל השיקים חוללו, ולפיכך אין כל משמעות
לדבר (ראו בעמוד 16 לפרוטוקול שורות 18-21).
עוד טוען הנתבע כי לא הוכחה אחריותו האישית מכוח הפרת חובת תום הלב או מכוחן של עילות אחרות. ביחס לעוולת התרמית, נטען כי הועלתה כבדרך אגב, ללא תימוכין או עדויות להוכחתה.



אין חולק על מספר עובדות, כמפורט להלן:

בחודש אוקטובר 2010 הזמין הנתבע מן התובעים עופות במחיר כולל של 61,535 ₪. בתמורה, מסר להם הנתבע ארבעה שיקים משוכים מחשבון המתנהל על שם החברה בבנק הפועלים בסניף מגדל העמק. שלושת השיקים הראשונים נפרעו, אולם הרביעי סורב, מסיבות טכניות. הנתבע ביקש לקבל את השיק לידיו, ותחתיו מסר לתובע מספר 1 שיק משוך על חשבון אחר של החברה בבנק מרכנתיל דיסקונט, בסניף יפיע. זמן פרעונו של השיק החדש היה מאוחר יותר - בעוד שזמן פרעונו של השיק המקורי היה 28.12.10 נמשך השיק השני ליום 10.1.11. השיק הופקד במועד, אך חולל בהעדר כיסוי מספיק. הנתבע שינה את זמן הפרעון ליום 14.2.11, אך גם במועד זה חולל השיק.
בחודש ינואר 2011 מכרו התובעים לנתבע 5,034 עופות פיטום במשקל 10425 ק"ג במחיר של 76,097 ₪. בתמורה, מסר להם הנתבע ביום 31.1.11, ארבעה שיקים משוכים על חשבון הבנק של החברה בבנק מרכנתיל דיסקונט, שזמני פרעונם במועדים שונים בחודשים פברואר-מרץ 2011. שני השיקים הראשונים הופקדו וחוללו מחמת העדר כיסוי מספיק, והשיק השלישי חולל בשל הגבלת החשבון. בנסיבות אלה, לא הוצג השיק הרביעי לפרעון.
סכום השיקים המחוללים, בצירוף השיק שלא הוצג לפרעון, הינו 92,850 ₪.

דיון:
האם הוכח כי ההתקשרות היתה עם הנתבע ולא עם הנתבעת?


התובע 1 (להלן:"שניר") הצהיר כי ההתקשרות העסקית של התובעים היתה עם הנתבע עצמו ולא עם החברה. בתצהירו, הצהיר כי הנתבע הוא שניהל עמו משא ומתן, ביצע את ההזמנות, קיבל את העופות, והתחייב לשלם את המחיר המוסכם. לתמיכה בטענתו, מפנה שניר לתעודות המשלוח שיצאו על שם הנתבע, הידוע בשם אנור זטמה.

עם זאת, שניר מאשר, בתצהירו ובחקירתו הנגדית, כי החשבוניות הוצאו על שם החברה, לבקשת הנתבע. כמו כן, אין חולק, כאמור, כי התשלום היה בשיקים של החברה. לטענת התובעים אין בכך מאום, שכן לא הם קבעו את דרך התשלום.
בחקירתו הנגדית, חזר שניר על עמדתו לפיה הקשר היחיד שלו היה עם הנתבע, ולא עם החברה שבניהולו.



הנתבע אישר כי את כל ההזמנות משניר ביצע בעצמו, באמצעות שיחות טלפון, אך לטענתו שימש רק איש קשר של החברה. כן אישר כי הוא זה שסיכם את המחיר עם שניר. יחד עם זאת, שב והדגיש כי ההתקשרות היתה עם החברה, והחשבוניות מעידות על כך. לדבריו, לא ייחס כל חשיבות לכך שתעודות המשלוח נרשמו על שמו.




לא שוכנעתי כי ההתקשרות של התובעים היתה עם הנתבע עצמו. טבעי הדבר, שכאשר אדם הינו בעל מניות יחיד בחברה, ומשמש כמנהלה, יתבצעו ההזמנות תמיד על ידיו, אך אין די בכך כדי לקבוע כי ההתקשרות היתה עמו. לטעמי, עצם העובדה שהחשבוניות נכתבו על שם החברה, אף אם היה זה לבקשת הנתבע, מעידה על כך שההתקשרות היתה עם החברה. אף אם התובעים לא ייחסו לכך חשיבות, היה עליהם להבין כי ההתקשרות הינה בינם לבין החברה. העובדה שהתשלום בוצע באמצעות המחאות של החברה, מחזקת אף היא, כמובן, את מסקנתי זו.

לפיכך, אני דוחה את טענת התובעים לפיה הנתבע חב להם את החוב הנתבע מכוח התקשרות עצמאית שלו עימם.

השיקים שנמסרו לתובעים


כאמור, אין חולק כי שיק שזמן פרעונו 28.12.10 ע"ס 16,750 ₪ משוך על חשבון החברה בבנק הפועלים סניף מגדל העמק, סורב מסיבות טכניות, והנתבע החליפו בשיק משוך על חשבון אחר של החברה, המתנהל בבנק מרכנתיל דיסקונט סניף יפיע שזמן פרעונו 10.1.11. השיק הוצג לפרעון בתאריך זה, ומשחולל, בהעדר כיסוי מספיק, שב התובע ושינה את מועד הפרעון ל- 14.2.11.

לטענת התובעים, לו היה השיק החלופי נמשך אף הוא על חשבון החברה בבנק הפועלים, כמו השיק המקורי, היה נפרע.
לטענתם, מעיון בדפי החשבון בבנק הפועלים (ת/1) עולה כי במועדים הרלוונטים לפרעון השיק הרביעי בסדרה הראשונה (ז"פ 28.12.10) ובמועדי הפרעון של שני השיקים שנתנו במקומו (10.1.11 ו- 14.2.11) היתה בחשבון החברה בבנק הפועלים יתרה שהיתה מאפשרת פרעון השיקים, כלומר, אילו השיק היה נשאר בידי התובעים היה נפרע בחשבון בבנק הפועלים בכל אחד מן המועדים הנ"ל.


הנתבע מכחיש כל כוונה מצדו למסור לתובעים שיקים בידיעה שיחוללו.

הנתבע נשאל, בחקירתו, מדוע החליף את אותו שיק שזמן פרעונו 28.12.10 בשיק משוך על חשבון אחר, במקום להשלים את חתימת התיקון שחסרה בו, ותשובתו היתה:
"לפעמים יש לחץ בעבודה והחברה לא יכולה לפרוע שיקים. היא צריכה לקבל כסף ולא מקבלת. אז אני לא יכול לפרוע שיקים." (בעמוד 26 לפרוטוקול שורות 1-2).
הנתבע הופנה, בחקירתו, לדף החשבון, והוצגה בפניו הטענה, לפיה אם היה רק משלים את חתימת התיקון על גבי השיק שזמן פרעונו 28.12.10 או לחלופין מחליף אותו בשיק משוך על אותו חשבון לתאריך 10.1.13 ולא על חשבונה השני של החברה, היה השיק נפרע, כפי שנפרעו כל השיקים שהוצגו באותו מועד.
תשובתו של הנתבע היתה: "זו לא עבודה שלי, זו עבודה שהיה מחליט מנהל החשבונות, אני לא התעסקתי בזה. אני התעסקתי בהזמנה של העופות." (בעמוד 26 לפרוטוקול שורות 23-29).
כאשר חזר ב"כ התובעים על שאלתו זו בהמשך, השיב הנתבע: "אני לא יודע".



דפי החשבון של החברה בבנק הפועלים, חשבון מספר 614588, הוצגו כראיה מטעם התובעים (ת/1). עיון בהם מלמד כי אכן, השיק על סך 16,750 ₪ שזמן פרעונו 28.12.10 סורב רק משום שהיתה חסרה חתימה בצד תיקון שנעשה בו, וכי באותו יום, ואף בימים שלאחר מכן, עד סוף חודש דצמבר 2010 נפרעו מספר רב של שיקים בחשבון (למעט שיק אחד ע"ס 550 ₪ שסורב ביום 29.12.10). כמו כן ניתן לראות, כי בתאריך 10.1.11 – זמן פרעונו של השיק שמסר הנתבע לשניר במקום השיק שסורב בשל פגם טכני, נפרעו בחשבונה של החברה בבנק הפועלים מספר רב של שיקים, ואף בימים העוקבים בחודש ינואר 2011.




טענה נוספת הציג ב"כ התובעים בפני הנתבע, ולפיה לאחר שסורב השיק שמספרו 452 ביום 10.1.11 הפקיד הנתבע בבנק סכומים במזומן ובהמחאות נוספות, על מנת לבטל את סרובם של יתר השיקים שחוללו באותו יום, ואילו השיק שנמשך לפקודת התובעים היה היחיד שסרובו לא בוטל. מעיון בדפי חשבון הבנק של החברה בבנק מרכנתיל דיסקונט (ת/2) עולה כי אכן, במהלך הימים 11-12 בינואר 2011 בוטלו כל החזרות השיקים שבוצעו בתאריכים 10.1.11 ו- 11.1.11 עקב הפקדת מזומן לחשבון, פרט לשיק שנמסר לתובעים.

הנתבע לא ידע להסביר את פשר הדבר (ראו עדותו בעמוד 29 לפרוטוקול שורות 6-14).



במהלך חודש ינואר 2011 מכרו התובעים לנתבע עופות במחיר של 76,097 ₪ ובתמורה מסר להם הנתבע ארבעה שיקים דחויים שזמן פרעונם בחודשים ינואר-מרץ 2011 משוכים על חשבון החברה בבנק מרכנתיל דיסקונט.

בחקירתו הנגדית, הוצגה בפני הנתבע הטענה שכל השיקים שמשך על חשבון החברה בבנק הפועלים עד סוף חודש מרץ 2011 כובדו, בניגוד לשיקים שנמשכו על חשבון החברה בבנק מרכנתיל. נטען כלפיו כי בחר לתת לתובעים שיקים מחשבון החברה בבנק מרכנתיל דיסקונט מסיבה זו, כלומר מתוך כוונה שהשיקים לא יכובדו. תשובתו היתה: "אני לא יודע" (בעמוד 27 לפרוטוקול שורות 5-26).



בסיכומיו, טוען הנתבע, כי במועד אספקת הסחורה, הוא המועד הקובע, לא ידע הנתבע כי החברה לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה. לתמיכה בטענה, מפנה הנתבע לדפי הבנק בחשבון החברה בבנק הפועלים, ומהם הוא מבקש ללמוד כי מצבה של החברה במועד מסירת השיקים לתובעים היה איתן, וכי לא היו כל סימנים מקדימים לכך שהשיקים לא יכובדו. לטענתו, עד יום 30.3.11 כיבד הבנק את כל השיקים שמשכה החברה (למעט 3-4 שיקים שסורבו מסיבות טכניות). לטענתו מדובר בעשרות שיקים שכובדו, אף בסכומים העולים באופן משמעותי על השיקים שמסר לתובעים.

הטענה אך מחזקת את טענת התובעים.
הנתבע מבסס את טיעונו זה על מצב חשבון הבנק של החברה בבנק הפועלים. דא עקא, השיקים שמסר הנתבע לתובעים נמשכו על חשבונה של החברה בבנק מרכנתיל דיסקונט. העובדה שממש באותה עת ששיקים משוכים על חשבון החברה בבנק מרכנתיל חוללו, שיקים בסכומים גבוהים הרבה יותר נפרעו עד סוף חודש מרץ 2011 בחשבון בבנק הפועלים, היא העומדת בבסיס טענותיהם של התובעים בדבר קיפוחם, שכן לטענתם בחר הנתבע לתת להם שיקים משוכים על החשבון הבעייתי של החברה, מתוך ידיעה או חשד שלא יפרעו.



מעיון בדפי החשבון בבנק מרכנתיל, שמספרו 58976886 (ת/2) עולה כי החל מחודש דצמבר 2010 לכל המאוחר, ובעיקר במהלך חודש ינואר 2011 חוללו שיקים רבים מתוך השיקים שהוצגו לפרעון בחשבון, בהעדר כיסוי מספיק. לאחר סירובם של מספר שיקים, נהג הנתבע להפקיד לחשבון סכום במזומן או להפקיד שיקים, ומיד לאחר מכן היו חלק מהחזרות השיקים מבוטלות. ניתן לראות כי השיקים שנמסרו לתובעים בחודש ינואר 2011, שיקים שזמני פרעונם היו 1-3/2011 חוללו כולם, ומעולם לא בוטלה החזרתם.

על סמך דפי החשבון ניתן לקבוע כי החשבון בבנק מרכנתיל התנהל בצורה בעייתית מאוד. כמעט כל השיקים שהוצגו בו לפרעון חוללו מחמת א.כ.מ, חלקם נפרעו לאחר מכן, אך רובם נותרו מסורבים. החשבון הוגבל רק ביום 1.3.2011.
החשבון בבנק הפועלים לעומת זאת, התנהל כשורה, ובו נפרעו השיקים שהוצגו לפרעון עד סוף חודש מרץ 2011.

כאמור, הנתבע נשאל פעמים רבות במהלך חקירתו, האם נכון שלו היה מוסר לתובעים שיקים משוכים על חשבון החברה בבנק הפועלים היו הנ"ל נפרעים במועדם, והשיב בעקביות כי אינו יודע.
טענתו לפיה לא הוא קבע את זמני פרעונם של השיקים אלא מנהל החשבונות לא הוכחה.
הטענה נטענה בצורה כללית ורפה. הימנעותו מלזמן לעדות את מנהל החשבונות פועלת אף
היא לחובתו. ראו: ע"א 456/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתיתיהו ואח' פ"ד
מה(4) 651, 658-659.

א. אחריותו האישית של הנתבע


בתי המשפט הביעו דעתם, לא אחת, כי במקרים רבים עדיף להטיל אחריות אישית על אורגן בחברה, מכח "תורת האורגנים" מאשר להטילה מכח הרמת מסך ההתאגדות. בכך, יש כדי:

"להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת"
ד"ר א.חביב-סגל "מגמות חדשות בהלכות הרמת מסך" עיוני משפט יז' (תשנ"ב – נ"ג) 197, 214.

ראו גם: ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ פ"ד מח(5) 661, 699; ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' יואל אורן ואח' פ"ד לה(4) 253 (1981).
וכן גישתו של כב' הנשיא ברק בע"א 10582/02 הנ"ל (בן אבו).



ד"רחביב-סגל ז"ל, התבטאה גם בספרה בזכות הטלה אחריות אישית על נושאי משרה בתאגיד, מכח עקרון תום הלב ולא באמצעות הרמת מסך. לעמדתה, אילו היו בתי המשפט מבססים את מסקנותיהם על עקרון תום הלב, היה הדבר מבסס סטנדרט כללי, שלפיו מנוע נושא המשרה מלהתכחש למסרים שהעביר לצדדים שלישיים במסגרת מילוי תפקידו בחברה. ראו: ד"ר אירית חביב-סגל דיני חברות (אונ' תל אביב 2007) עמוד 342-350.


על רקע הנסיבות כפי שהוכחו, אבחן האם יש מקום להטיל על הנתבע אחריות אישית, בטרם אפנה לדיון בטענה לפיה יש מקום לבצע הרמה של מסך ההתאגדות.

האם הוכח חוסר תום לב מצד הנתבע בניהול משא ומתן?


החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב חלה, כידוע, על כל אדם הנוטל חלק במשא ומתן לכריתתו של הסכם, ואין היא מוגבלת לצדדים להסכם (ראו ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו פ"ד לז(4) 673.

כאמור, בפסק הדין בע"א 10582/02 הנ"ל מצא כב' הנשיא (כתוארו אז) ברק, כי יש לחייב בני זוג שהיו בעלי מניות בחברה משפחתית בחובות החברה, מכח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973, מבלי להידרש כלל לדוקטרינת הרמת המסך.

בנמקו את פסק הדין, כותב כב' הנשיא ברק:
"החובה לנהוג בתום לב חלה גם על מי שאינו אלא שלוחם של אחרים, כגון מנהל הפועל מטעם תאגיד. כמו כל אדם אחר, אף אורגן של תאגיד עשוי להתחייב באחריות אישית בגין ניהול משא ומתן שלא בתום לב (ע"א 148/82 גליק נ' ארמן ואח' פ"ד מה(3) 401; השוו, ע"א 10385/02 מכנס ואח' ריג'נט השקעות בע"מ ואח' פ"ד נח(2) 53". (שם, בעמוד 23).



ההזמנה האחרונה מן התובעים בוצעה בחודש ינואר 2011. באותה עת כבר היה מצבה הפיננסי של החברה קשה, כך עולה מעיון בדפי החשבון של החברה בבנק מרכנתיל דיסקונט.

השיקים נמסרו לתובעים ביום 31.1.11, כעולה מחשבונית המס (נספח ו' לתצהיר שניר).
בהיותו בעל המניות היחיד בחברה, מנהלה, ובעל זכות החתימה היחיד, ברור כי הנתבע ידע בעת מסירת השיקים, כי שיקים רבים שהוצגו לפרעון בחשבון זה סורבו. ניתן ללמוד על ידיעה זו של הנתבע גם מן ההפקדות הרבות שביצע במזומן, בכל עת שסורבו שיקים בחשבון, על מנת לבטל חלק מהחזרות השיקים כל פעם בדיעבד. עיון בדפי החשבון של בנק מרכנתיל מלמד כי כבר מסוף חודש דצמבר 2010 ותחילת ינואר 2011 הגיע החשבון ליתרת חובה העולה על 50,000 ₪, בחריגה ממסגרת האשראי שנקבעה לו, ושיקים שהוצגו לפרעון חוללו רובם ככולם.



הוכח, כי הנתבע לא גילה לתובעים כי מצבה הכספי של החברה קשה, וכי לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה. ההזמנה האחרונה שהזמין מהתובעים נעשתה בחודש ינואר 2011, כאשר כבר ידע כי שיקים שמשך על חשבון החברה בבנק מרכנתיל דיסקונט חוללו באופן עקבי, ובכל זאת מסר לתובעים שיקים מחשבון זה, כאשר הוא משכנע את שניר לתת בו את אמונו, ומבטיח לו שיפרע את התחייבויותיו כלפיו.

אמנם, קבעתי לעיל, כי אין די בעדותו של שניר כדי להוכיח שההתקשרות היתה עם הנתבע באופן אישי ולא עם החברה, אך אין בכך כדי לאיין את משקלה של העדות, ממנה עולה בבירור כי הנתבע הטעה את שניר. הנתבע נתן לשניר התחייבויות חוזרות ונשנות בעל פה, לפיהן הוא ישלם את המגיע לו, תוך שהוא מקפיד לא לציין בפניו את האבחנה בינו לבין החברה. אין בהבטחות אלה כדי להקים ערבות לחובות החברה, והטענה כאמור אף לא נטענה, אך יש בהן כדי להעיד על ההטעיה שהטעה הנתבע את שניר. עדותו של שניר הותירה בי רושם של עדות מהימנה מאוד, ושוכנעתי כי הסכמתו להמשיך ולשווק עופות לנתבע נעשתה על סמך האמון שרכש לנתבע עצמו.
שניר העיד כיצד שכנע אותו הנתבע להמשיך ולשווק לו עופות למרות שהשיקים חוללו (ראו עדותו בעמוד 10 לפרוטוקול שורות 2-5). שניר העיד כי לא ידע מאום על מצב החברה (בעמוד 13 לפרוטוקול שורות 2-16) וכי הנתבע ניצל את תמימותו ואת העובדה שהיה באותה עת במצב בריאותי לקוי, לאחר תאונת דרכים:
"...שיווקתי לו 10 טון ומשהו והוא בעצם הכשיל אותי...הוא שיווק את זה לחנויות קטנות וצבר את הכספים וכשהיה צריך לשלם הוא עשה תרגילים הוא כיבד שיקים קודמים ודחה אותי ואז השיקים סורבו....האמנתי באמונה שלמה שברגע שאמשיך לספק לו והוא גם אמר בעצמו, שהוא ישלם לי את אלא שלא, שאביא את השיקים והוא יחליף לי ויכבד את כל השיקים." (עמודים 13-14 לפרוטוקול).



הוכח, אם כן, כי הנתבע ניהל משא ומתן עם שניר בחוסר תום לב, כאשר הוא מבטיח לו כי הוא עצמו ידאג לפרעון השיקים, ובלבד שיאפשר לו להמשיך ולרכוש ממנו עופות. על סמך הבטחה אישית זו של הנתבע, הסכים שניר למכור לו סחורה בשווי עשרות אלפי שקלים. הנתבע המשיך לסחור בסחורה זו, תוך שהוא יודע ששיקים שמסר לשניר תמורתה לא יפרעו.




היה על הנתבע לחשוף בפני שניר את מצבה הכלכלי הקשה של החברה במסגרת המשא ומתן לכריתת ההסכם.

יפים לעניין זה דברים שנכתבו בע"א (חיפה) 4216/05 אורבך נ' תובל (כ.ת.א.מ) מבלטים בע"מ (2007) (כב' השופט סוקול):
"עם זאת אציין כי לא כל אימת שעסק נקלע לקשיים כספיים יש לצפות ממנהליו ובעליו כי יפסיקו כל פעילות ויכסו את החובות לנושים. אך טבעי וסביר כי המנהלים ובעלי העסק יעשו כל מאמץ להצילו. אולם ניסיונות אלו לא יכולים להיעשות תוך סיכונם של ספקים שונים מבלי ידיעתם... הסתרת מצבה הכספי של החברה לאשורו, כאשר סכנת חדלות הפרעון מוחשית ביותר, עשויה לעלות כדי חוסר תום לב. גם אם ניתן להבין את רצונו של מנהל להימנע ממסירת מידע על מצב החברה, מידע שמסירתו לנושים עלול למוטט כל סיכוי להבראת החברה, הרי שבחירתו של המנהל להימנע ממסירת המידע צריכה להעביר אליו את הסיכון שיצר. משמע, להטיל עליו אחריות אישית כלפי הצד השלישי שסמך על המצג שהציג." (ההדגשות אינן במקור – ע.ו.)
ראו גם: ע"א 10362/03 א. ברזני שירותים ועסקאות בע"מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ (2009).



הנתבע ידע שהחברה לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה. למרות זאת, הסתיר מידע זה מן התובעים, בחוסר תום לב, והתנהל כאילו "עסקים כרגיל". התנהלותו זו, על רקע מצבה של החברה באותה עת, מהווה חוסר תום לב במשא ומתן.




אני קובעת, אם כן, כי הונחה תשתית ראייתית מספקת לצורך הטלת חבות אישית על הנתבע מכח הפרת חובת תום הלב כאמור בסעיף 12 לחוק החוזים.




אותה תשתית ראייתית די בה אף לבסס את עוולת מצג השווא הרשלני. הוכח כי הנתבע המשיך לבצע הזמנות מן התובעים, תוך שהוא מוסר להם בתמורה שיקים דחויים, המשוכים על חשבונה של החברה שבו חוללו מרבית השיקים שהוצגו לפרעון באותה עת. הנתבע הסתיר מן התובעים את קשייה הפיננסים של החברה, ובהסתמך על מצג שווא זה, הסכימו התובעים לבצע את העסקה האחרונה עם הנתבעת.

ראו: ע"א 790/81American microsystems inc נ' אלביט מחשבים בע"מ פ"ד לט(2) 785.

חבות הנתבע מכח עילת התרמית


הטלת אחריות אישית על נושא משרה בחברה מכוח עוולת התרמית ראוי כי תיעשה רק

מקום שהוכח כי נושא המשרה פעל "... מתוך מודעות או חשד באשר לכזב שבעובדה
המוצגת, וכן מתוך כוונה להטעות את האדם שבפניו המצג מתבצע" (ראו: ת.א. (י-ם)
12090/02 מנשה נ' מזור שירותי רפואה ואבחון 1993 בע"מ (2005)).



כאמור, לטענת הנתבע נטענה הטענה בצורה כללית, בניגוד למתחייב על פי דין, ולפיכך דינה להידחות.

איני מוצאת ממש בטענה, שכן התשתית העובדתית העומדת בבסיס טענת התרמית זהה לזו העומדת בבסיס יתר טענות התביעה, היא מפורטת דיה בכתבי הטענות, והוכחה בראיות.



לטעמי, יתכן שדי בראיות שהוצגו, על מנת להוכיח כי הנתבע פעל מתוך מודעות או לכל הפחות מתוך חשד כי המצג שהציג בפני שניר, לפיו בכוונתו לפרוע את כל השיקים שמסר לו תמורת הסחורה שסיפק לו בימיה האחרונים של החברה, אין בו ממש. יחד עם זאת, לאור מסקנתי, לפיה יש לחייב את הנתבע באופן אישי בחובות החברה, מכח הפרת חובת תום הלב בניהול משא ומתן ומכח עילת מצג השווא הרשלני, אין הכרח להכריע בשאלת חיובו האישי מכח תרמית, ולפיכך אמנע מלהכריע בטענה.


ב. האם יש מקום לחיוב הנתבע מכח דוקטרינת הרמת מסך?
התשתית הנורמטיבית:


על מטרתה של דוקטרינת הרמת מסך עמדו בתי המשפט לא אחת. כך למשל נאמר בע"א 9916/02 בן מעש נ' שולדר חב' לבניה בע"מ (5.2.04):

"תכליתה של הרמת המסך הינה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, כדי לממש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעל המניות... הרמת מסך כזו מכוונת כנגד בעלי המניות, שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ ולהינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או "משבט זעמו" של החוק".

ראו גם: ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ פ"ד מו(5) 353; בר"ע (ת"א) 2176/07 הנאמן הצבורי התאטרון הלאומי הבימה נ' מ.א. קאר לספורט בע"מ (2008); רע"א 6039/04 פלדשטיין נ' עובדיה (6.6.2005).



בשנת 2005 התקבל חוק החברות (תיקון מספר 3), התשס"ה – 2005, במסגרתו תוקן סעיף 6 לחוק, וזו לשונו כיום:

"6. (א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2)..."



עם התיקון, צומצם סעיף 6 לחוק, באופן שהרמת מסך תאפשר רק במקרים חריגים, בהם מצא בית המשפט שיהיה זה צודק ונכון לעשות כן, וכאשר נעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה ..." או "באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה", זאת בין היתר, בשים לב לאחזקות בעל המניות וכן ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.




סעיף 6 לחוק, קובע כי בעל מניות יחוב באופן אישי, רק במקרים חריגים, בהתקיים אחד התנאים הקבועים בסעיף, ובשים לב לאחזקותיו של בעל מניות בחברה. אין חולק, כי שיעור האחזקה הוא המצביע, בדרך כלל, על מידת מעורבותו של בעל המניות בניהול החברה, ובמצבה הפיננסי.




בעל המניות היחיד בחברה היה הנתבע 2. הוא אף היה מנהלה היחיד, ובעל זכות החתימה היחיד בחברה. די בכך על מנת להצביע על מעורבות הנתבע במצבה הפיננסי של החברה, היינו, ברור כי הנתבע ידע בכל רגע נתון מהו מצבה של החברה, מצב חשבונות הבנק שלה, התחייבויותיה אל מול הכנסותיה הצפויות. טענת הנתבע לפיה לא הוא קבע את מועדי הפרעון של השיקים לא הוכחה, כאמור. טענה כי לא היה זה שבחר מאיזה חשבון של החברה למשוך שיקים אף לא נטענה, וממילא לא הוכחה.


הרמת מסך בחברה משפחתית


הלכה פסוקה היא כי ביחס לחברה משפחתית, יגלה בית המשפט פתיחות וגישה ליבראלית בהרמת מסך .

ראויים לציטוט בהקשר זה דבריו של כב' השופט רובינשטיין בפסק הדין בעניין בן אבו, שנסיבותיו דומות לנסיבות המקרה הנדון, בע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (16.10.05) (בעמוד 21 לפסק הדין):
"החברה דנא היא חברה משפחתית. על פי הפסיקה, וגם על פי השכל הישר, יש בקעה רחבה יותר להרים לגבי חברה משפחתית את המסך, שהרי היא משמשת במידה רבה ככלי "פורמלי" לצורך נוחות בענייני מס ... ההתייחסות אליהן, כעולה מן הפסיקה, מעוגנת בנסיון החיים וכאמור בשכל הישר, קרי, שככל שהמדובר במבנה "משפחתי", הסיכוי לעירוב תחומין ולניהול המערב בין טובת החברה לטובת המשפחה הוא גדול יותר. גם התיקון לחוק מתשס"ה, כאמור, מביא בחשבון את שיעור האחזקות כמדד ליכולת הפיקוח האפקטיבי של בעל המניות". (ההדגשה אינה במקור – ע.ו).
ראו גם: ע"א 3031/09, קל קול בע"מ נ' בן יעקב (2009).



בענייננו, החברה הינה חברה בבעלות אדם אחד, הוא הנתבע, כך שהדברים הם בבחינת קל וחומר. כמנהל החברה ובעל מניותיה היחיד, ברור כי הנתבע היה מודע לחלוטין לכל המתרחש בחברה, למצבה הכספי של החברה ולמצב חשבונות הבנק שלה. הנתבע היה הרוח החיה בחברה, עד כי ספקיה, במקרה זה התובעים, ראו אותו באופן אישי כצד לעסקה.




הקמת החברה החדשה


נפסק בעבר, כי הקמתה של חברה חדשה, תחת זו שהפכה חדלה פרעון, עשויה להעיד על כוונה לקפח נושים ולחמוק מתשלום חובות החברה, ולהצדיק הרמת מסך ההתאגדות (ראו: חביב-סגל, שם בעמוד 308).




שניר העיד, כי לאחר שהתברר לו שהשיקים סורבו, החליט לנסוע לבית העסק של הנתבעים על מנת לדבר עם הנתבע, ואז ראה שהנתבע נמצא באותו מקום, וכי החליף את שם החברה ובעל מניותיה היה אחיו (בעמוד 16 לפרוטוקול שורות 1-3).




הוכח כי הנתבע הקים, מיד עם היות הנתבעת חדלת פרעון, חברה אחרת. אמנם, בעל המניות בחברה החדשה הינו אחיו מאהר, והנתבע עובד בה כשכיר, אך הוכח כי אין בכך מאום. הנתבע הינו עדיין הרוח החיה בעסק, אותו עסק, הפועל כעת באמצעות חברה אחרת. מאהר היה שכיר של הנתבעת 1, ועם קריסתה הוקמה החברה החדשה שהוא בעל מניותיה. החברה מנהלת את עסקיה באותו מקום, ועוסקת בשיווק עופות, ממש כפי שעשתה הנתבעת 1.




כאשר נשאל הנתבע, האם מאהר, אחיו, היה עובד של הנתבעת 1, השיב:

"לא יודע. אני לא מבין את השאלה." רק כשנשאל שנית, האם מאהר היה עובד של החברה השיב בחיוב (בעמוד 33 לפרוטוקול שורות 7-14). תשובתו של הנתבע מתחמקת ומעידה על חוסר תום ליבו. הנתבע הבין כי העובדה שמאהר היה שכיר בחברה הישנה וכעת הוא בעל מניות בחברה החדשה עלולה לפעול לרעתו, ולפיכך ניסה להתחמק ממתן תשובה לשאלה שהיתה ברורה לחלוטין.



אין חולק, כי החברה החדשה נועדה לעסוק באותו תחום בו עסקה החברה הישנה (הנתבעת 1). משכך, היה על הנתבע לספק סיבה מספקת להצדקת הקמתה של החברה החדשה. משלא הומצא כל הסבר מניח את הדעת להקמתה, ממש בשעה שהחברה הנתבעת הפכה חדלת פרעון, יש בכך כדי להצדיק הרמת המסך.

גם בנקודה זו, אם היו בידי הנתבע נתונים לסתור את טענת התובעים, ולהוכיח הצדקה להקמתה של החברה החדשה, היה עליו להביאם, שכן עם ההוכחה כי הוקמה חברה חדשה שתחום עיסוקה זהה, באותו בית עסק, עבר נטל הבאת הראיות אליו.
ראו, לעניין זה פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א (חי') 2555/04 א. שרי פרויקטים שריג בע"מ נ' חנוכה ( 16.2.2005):
"הוכח שההעברות האמורות נעשו בעיקרן כדי לרוקן, מידי פעם, אותה חברה שנקלעה לקשיים פיננסיים במטרה שלא יהיו בה נכסים עקב התחייבויות לנושים.
במקרה כזה, גם אם הרפז לא נטל כספים לחשבונו הפרטי, או להנאותיו האישיות, עדיין יש מקום להטיל עליו אחריות אישית. פעולותיו בחברות שבשליטתו ובבעלותו נעשו במטרה להימנע מתשלום חובות החברות. לא נמצא רציונל כלכלי אמיתי לקיומן של חלק מהחברות, אלא רצונו של הרפז להעזר במסגרת החברות בהגנה עליו באמצעות האישיות המשפטית של החברות, כדי לכלכל את התשלומים המגיעים לנושים השונים, ובכללם המשיב".

נטל ההוכחה המוטל על התובעים


נתונים רבים הדרושים לשם הוכחת התביעה, מצויים בשליטתו ובידיעתו הבלעדית של הנתבע. משכך, נפסק זה מכבר כי נטל השכנוע המוטל על התובע, ביחס לתביעה כגון זו, הינו נטל מופחת. הדבר נובע מכך, שרק בידי החברה ובעלי מניותיה מצוי כל הידע וכל הראיות הדרושות לתובע לצורך הוכחת התביעה.




יפים לעניין זה דברים שנכתבו על ידי כבוד השופט משה סובל בפסק דינו בת"א (י-ם) 6116/01 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' פונדק אליעזר (29/12/05):

"...הרי אז יש לנקוט ביד מקלה בכל הנוגע לאופן הוכחת התביעה. הקלה זו מתבקשת מהדין המיוחד החל על הוכחת עובדה המצויה בידיעה המיוחדת של בעל דין... לכן, במצבים כאלה די לתובע להציג במסגרת פרשת ראיותיו כמות של ראיות הפחותה מהכמות הנדרשת בדרך כלל מתובע לשם הרמת נטל הבאת הראיות. מדובר למעשה ב"קצה חוט" או ב"ראשית ראיה" להתנהלות בלתי-כשרה של האורגן, אף שאין בהם כדי לבסס את התביעה במידת ההסתברות הנדרשת לזכייה במשפט. הצגתן של ראיות כאלה בפני בית המשפט מעבירה אל הנתבע את הנטל להביא ראיות ולתת הסברים שיסלקו במידה סבירה את החשד הצומח מראיות התביעה. הימנעותו של הנתבע מעשות כן ובחירתו בשב ואל תעשה, עשויה במרבית המקרים להספיק לצורך המסקנה כי התובע הרים גם את נטל השכנוע, וממילא להביא לקבלת תביעתו נגד האורגן"

כן ראו דברים המובאים באותו פסק דין, מתוך פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י.צבן) בת"א (י-ם) 3114/01 דלתות חמדיה בע"מ נ' עץ בן אבו בע"מ:

"על מנת להוכיח טענותיה, נדרשת התביעה להביא ראיות המצויות רובן ככולן בידי הנתבעים...לפיכך, כאשר הנתבעים נכשלים בהרמת הנטל, תוך הימנעות כמעט גורפת מהבאת ראיות שיצדדו בגרסתם, צודק ונכון להרים את מסך ההתאגדות... במקרה הנדון, היה על הנתבעים להציג את החובות והזכויות של החברה בתקופה הרלוונטית ולהראות כי ניהלו חברתם באופן תקין, לטובת החברה, וללא נטילת סיכונים בלתי-סבירים. משלא עשו כן, ולאור הראיות הלכאוריות שהביאה התובעת, יש לקבל את טענת התובעת ולהרים את מסך ההתאגדות".

ערעור על פסק דין זה נדחה על ידי בית המשפט העליון בפסק דינו מיום 16.10.05 בע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ; ראו גם עמדתו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א (חי') 47100-02-12 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' יוסף דולינסקי (18.7.12).



לטעמי, הרימו התובעים את הנטל המופחת המוטל עליהם, להוכיח את טענותיהם נגד הנתבע. הנתבע לא הביא כל ראיה מטעמו לסתור את טענות התביעה. לא הציג כל דו"ח או מאזן של החברה על מנת להוכיח את מצבה הכלכלי של החברה בעת שנטל התחייבויות בשמה, ולא נתן הסבר מניח את הדעת לכך שמסר לתובעים שיקים משוכים על חשבון בו סורבו שיקים באופן תדיר. הנתבע לא השיב לחלק ניכר מן השאלות שנשאל בחקירה הנגדית, וכאשר השיב, ניסה להעביר את האחריות אל מנהל החשבונות של החברה, אך זאת מבלי להוכיח את הטענה באמצעות עדות מטעם מנהל החשבונות או כל ראיה אחרת.


האם הוכחו התנאים להרמת מסך ההתאגדות?


ד"ר חביב-סגל כינתה את כוונת המרמה, שבהתקיימה יטה בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות, בשם "יסוד המרמה המרוכך". לעמדתה, בית המשפט יטה להרים את מסך ההתאגדות ולהטיל אחריות אישית על בעלי המניות באותם המקרים בהם נפרסת לעיניו "כוונת מרמה". די בכך שהנושים מוכיחים "פעילות קלוקלת" שאליה מתלווה כוונת מרמה ברמה זו או אחרת, כאשר בדרך כלל תתמצה כוונת המרמה בניסיון להתחמק מפירעון חובות.

ראו: ד"ר אירית חביב-סגל דיני חברות (תל אביב 2007) עמוד 298 והפסיקה המובאת שם .

בנסיבות אלה, סבורתני כי הוכח "יסוד המרמה המרוכך" הנדרש לצורך הרמת מסך
ההתאגדות.
ראו לענין זה: ת"א (חיפה) 20335/04 עיריית חיפה נ' גאב סחר עץ בע''מ (2008):
"...אין צורך בהוכחת יסודותיה המלאים של עוולת התרמית על מנת להרים את מסך ההתאגדות "די בכך שהנושים מוכיחים "פעילות קלוקלת" מצדם של קברניטי החברה, אשר אליה מתלווה "כוונת מרמה" ברמה זו או אחרת של חומרה (להלן "יסוד המרמה המרוכך") בדרך כלל תתמצה כוונת המרמה בנסיון להתחמק מפרעון החובות".



התובעים הניחו יסוד ראייתי להוכחת נטילת סיכון בלתי סביר מצד הנתבע, באשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה.

ההזמנה האחרונה מן התובעים בוצעה בחודש ינואר 2011. באותה עת היה כבר מצבה הפיננסי של החברה קשה, ומעיון בדפי החשבון של החברה בבנק מרכנתיל דיסקונט, עולה כי כאשר החליט הנתבע למסור לתובעים בחודש ינואר 2011 שיקים מחשבון החברה בבנק זה, נטל סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובה לתובעים.
בנוסף, הוכח שהיה בהתנהגותו של הנתבע כדי לקפח את התובעים, כנושים של החברה, עת בחר למסור לידיהם שיקים משוכים על חשבון שבו חוללו שיקים באופן קבוע, כאשר היתה בפניו חלופה אחרת.
כן הוכח, כי עם הגעת החברה לחדלות פרעון, הקים הנתבע, באמצעות אחיו, חברה חדשה, הממשיכה לעסוק באותו עיסוק, באותו בית עסק.
משכך, בהתקיים שני התנאים הקבועים בסעיף 6 לחוק, מצאתי כי המקרה הנדון נמנה עם אותם מקרים יוצאי דופן, בהם צודק ונכון לייחס לבעל המניות בחברה חוב של החברה.



סיכום:

הוכח כי הנתבע ניהל משא ומתן עם התובעים בחוסר תום לב, והציג בפניהם מצג שווא רשלני, באופן המצדיק הטלת אחריות אישית עליו, כאורגן של החברה וחיובו באופן אישי בחוב הנטען.
בנוסף, התובעים הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי מלאו התנאים להרמת מסך ההתאגדות, וחיוב הנתבע באופן אישי בחובות החברה.

לפיכך, אני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבע 2 לשלם לתובעים את מלוא סכום התביעה, בסך 92,850 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד הגשת כתב התביעה, 13.3.2011 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
בנוסף, ישלם הנתבע לתובעים החזר אגרת תביעה בסך 2,370 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 14,000 ש"ח ₪.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תרומה של חברה

  2. ערעור מנהל חברה

  3. אחריות חברה משכנת

  4. עורך דין הקמת חברה

  5. עורך דין פתיחת חברה

  6. קיפוח המיעוט בחברה

  7. התחשבנות בין חברות

  8. הברחת נכסים של חברה

  9. סעיף 350 לחוק החברות

  10. תיקון 18 לחוק החברות

  11. סעיף 267 לחוק החברות

  12. תיקון 19 לחוק החברות

  13. סעיף 353 לחוק החברות

  14. תביעה נגד חברת גרירה

  15. ניהול חברה בדרך מקפחת

  16. תביעה נגד חברה מחוקה

  17. סעיף 353א לחוק החברות

  18. תביעה נגד חברת הובלות

  19. סעיף 374 לפקודת החברות

  20. הוכחת חדלות פרעון חברה

  21. סדר היום באסיפה הכללית

  22. ערעור מס של חברת בנייה

  23. תביעה נגד חברת קייטרינג

  24. תיקון מס' 3 לחוק החברות

  25. חוק החברות, התשנ"ט-1999

  26. זכויות שימוש בשם של חברה

  27. פטור מאגרה לחברה בגירעון

  28. פתיחת חברות קש - גזר דין

  29. זכות וטו של המיעוט בחברה

  30. תביעה נגד חברת בקרת איכות

  31. סעיף 207 לחוק החברות החדש

  32. הוראת מעבר למבקרים פנימיים

  33. תיקון בקשה לפי פקודת החברות

  34. חדלות פירעון של חברה ציבורית

  35. בקשה לא לקיים ישיבת דירקטוריון

  36. תביעת חברה נגד סוכן המכירות שלה

  37. חוק החברה לישראל בע"מ, תשכ"ט-1969

  38. תביעה אישית של עובד נגד מנכ''ל חברה

  39. תקנות החברות (אגרות), התשס''א-2001

  40. פקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983

  41. הקמת חברה חדשה תחת זו שהפכה חדלה פרעון

  42. תקנות החברות (חובת דיווח), התשנ''א-1990

  43. תביעה של חברת מענה אנושי לעסקים נגד לקוח

  44. תקנות החברות (אישור חלוקה), התשס''א-2001

  45. תביעה לפיצויים עבור הנזקים כתוצאה מקריסתה של החברה

  46. הסתרת העובדה שהחברה מצוייה בפועל במצב של חדלות פרעון

  47. תקנות החברות (הצבעה בכתב והודעות עמדה), התשס''ו-2005

  48. תקנות החברות (דיווח, פרטי רישום וטפסים), התש''ס-1999

  49. תקנות החברות (ענינים שאינם מהווים זיקה), התשס''ז-2006

  50. תקנות החברות (הקלות בעסקאות עם בעלי ענין), התש''ס-2000

  51. צו החברות (הנהלת פנקסי-סניף במדינת ניו-יורק), תשי"ח-1957

  52. תקנות החברות (כללים בדבר גמול והוצאות לדירקטור חיצוני), התש''ס-2000

  53. תקנות החברות (שינוי החלטה שפורטה בהודעה על אסיפה כללית), התשס''ד-2004

  54. תקנות החברות (כהונת דירקטורים מקרב הציבור ביותר משתי חברות), התשמ''ח-1987

  55. תקנות החברות (הוראות ותנאים לעניין הליך אישור הדוחות הכספיים), התש''ע-2010

  56. תקנות החברות (הודעה ומודעה על אסיפה כללית ואסיפת סוג בחברה ציבורית), התש''ס-2000

  57. תקנות החברות (גמול ליושב ראש דירקטוריון, לדירקטור ולחבר ועדת ביקורת בחברה לתועלת הציבור), התשס''ט-2009

  58. תקנות החברות (גמול ליושב ראש דירקטוריון בחברה לתועלת הציבור שמחזורה מעל 500 מיליון שקלים חדשים), התש''ע-2010

  59. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון