המערערת טענה בפני בית משפט קמא כי המשיבה הפרה את כתב ההרשאה ועל כן הייתה רשאית להפסיק את ההתקשרות באופן מיידי. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הפרת כתב הרשאה: בפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בתל אביב (כב' השופטת, סגנית הנשיאה, נועה גרוסמן) שניתן בת.א. 36861/08, ביום 19.09.11, במסגרתו התקבלה חלקית תביעת המשיבה לקבלת פיצוי בגין הפרת הסכם, והמערערת חויבה לשלם לה סך של 85,436 ₪, בתוספת ריבית והצמדה ממועד מתן פסה"ד עד התשלום בפועל, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ וכן שיפוי בגין תשלומי האגרה. כמו כן הוגש ערעור על דחיית בקשת המערערת להוספת ראיות בטרם הגשת סיכומיה. העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא 1. ביום 06.01.08 נחתם בין המשיבה, בית קולקשן בע"מ (להלן: "המשיבה"), חברה משפחתית העוסקת במכירת יצירות אומנות, לבין המערערת, רשות שדות התעופה בישראל (להלן: "המערערת"), כתב הרשאה לפיו העמידה המערערת לרשות המשיבה שטח של כ-237 מ"ר באולם הנוסעים הנכנסים בנמל התעופה בן גוריון, וזאת למשך שישים יום, כדי לבחון את כדאיות העסקה (להלן: "כתב ההרשאה"). עוד הוסכם כי במידה והניסיון יעלה יפה, לדעת שני הצדדים, יוארך החוזה לעשרים וארבעה (24) חודשים נוספים. יצוין, כי על פי כתב ההרשאה התמורה שנקבעה הינה 10% מפדיון המכירות ברוטו, אותם הייתה צריכה המשיבה לשלם בתום תקופת הניסיון. ואולם, בפועל, פחות משלושים ימים ממועד חתימת כתב ההרשאה, נדרשה המשיבה ע"י המערערת לפנות את השטח שהוקצה לה, וזאת בטענה של הפרת כתב ההרשאה. 2. לאור זאת הגישה המשיבה תביעה כנגד המערערת, בטענה שלא הפרה את כתב ההרשאה, וכי סילוקה מהמתחם בנמל התעופה גרם לה נזקים רבים, בין היתר לאור ההשקעה הרבה בהקמת החנות, וכן פגיעה במוניטין. המשיבה העמידה את תביעתה על סך של כ-250,000 ₪. 3. המערערת טענה בפני בית משפט קמא כי המשיבה הפרה את כתב ההרשאה ועל כן הייתה רשאית להפסיק את ההתקשרות באופן מיידי. בתוך כך פירטה המערערת את ההפרות הבאות: איחור בתחילת מועד הפעילות; אי הפעלת החנות בהתאם ללוח הזמנים של שדה התעופה; הצבת שלטים המהווים מפגע בטיחותי, ללא אישור ובניגוד למותר בנמל התעופה לאור התקשרות בין נמל התעופה לזכיין פרסום (חב' ברעם פרסום מקורי בע"מ); הפעלת דיילים באולם מקבלי הפנים בניגוד למוסכם ושלא באמצעות זכיין הפרסום; עריכת אירוע פתיחה ללא קבלת אישורים מתאימים הנדרשים על פי כללי רשות שדות התעופה וללא אישור המשטרה וכיבוי אש, כאשר לטענתה לא הייתה מאשרת קיום אירוע שכזה לו היו מבקשים. עוד טענה המערערת, כי עוד בטרם דרשה מהמשיבה לפנות את המתחם, פנתה אליה המשיבה ביום 27.01.08, באמצעות מנהלה מר איתן שפירא, וביקשה לקצר את תקופת ההתקשרות בשל אי הצלחה עסקית, אך בהמשך, בעקבות סכסוכים בין הצדדים, חזרה בה מהבקשה. עוד טענה המערערת כי הנזקים הנטענים על ידי המשיבה מופרזים, ובכל מקרה על פי כתב ההרשאה הייתה צריכה המשיבה להשקיע את כל הדרוש על חשבונה ובאחריותה הבלעדית לשם התאמת המתחם לצרכיה, וכן טענה כי ההתקשרות התבררה כלא כדאית, ועל כן בכל מקרה לא הייתה מאריכה את תקופת הניסיון. 4. בית משפט קמא קיבל את התביעה באופן חלקי. לגבי הטענה להפרת כתב ההרשאה בעקבות תליית שלטים ללא אישור, קבע בית המשפט כי מרבית השלטים שתלתה המשיבה נתלו באישור, ולגבי השלט "אומנות ממריאה נתב"ג, הנכם מוזמנים" - אומנם לא סתרה המשיבה את הטענה כי השלט נתלה בניגוד לכללי רשות שדות התעופה, ואולם בית המשפט קיבל את גרסת המשיבה כי הסירה את השלט באופן מיידי מעת שנדרשה לעשות כן, וקבע כי מדובר בטעות תוך שהמשיבה סברה כי קיבלה אישור לתלות גם את השלט הנ"ל. לאור זאת, קבע כי המשפט כי הגם שמדובר בהפרה, אין בכך משום הפרה יסודית של כתב ההרשאה. בית המשפט דחה גם את הטענה לקיומה של הפרה יסודית של כתב ההרשאה בשל קיומו של אירוע פתיחה ללא אישור. בית המשפט ציין כי אומנם על פי כללי רשות שדות התעופה, שחייבו את המשיבה, היה עליה לקבל אישור לאירוע, ואולם נסיבות המקרה, ובתוך כך, מקום עריכת האירוע (מתחם מבודד שהוקצה לקיום תערוכה שאינו מפריע לעוברים והשבים באולם הנוסעים הנכנסים) וכמות המשתתפים (כ-300) מובילות למסקנה כי אין לראות בכך אירוע חריג, כאשר אושר למשיבה לערוך במתחם שהוקצה לה תערוכה, ובית המשפט קבע כי אירוע פתיחה הוא חלק מסממני קיום תערוכה. גם הטענה להפרה יסודית לאור שימוש בדיילות מטעמה של המשיבה נדחתה על ידי בית משפט קמא. בית המשפט קיבל את העדות מטעם אחד ממנהלי המשיבה כי לא מדובר בדיילות שחילקו עלונים, אלא בעובדת החנות, שבמקרה אחד הזמינה העובדת את העוברים והשבים להיכנס לחנות, ועל כן קבע כי לא מדובר בהפרה יסודית המקימה עילה לפינוי. באשר לאיחור במועד פתיחת החנות, קבע בית המשפט כי התנהגות המערערת מלמדת, כי על אף שאכן היה איחור מהמועד שנקבע בכתב ההרשאה, לפיו הייתה המשיבה אמורה לפתוח את החנות 24 שעות מהמועד בו הועמד לרשותה המתחם, כאשר בפועל החנות נפתחה רק ביום 10.01.08, בעוד החנות הועמדה לרשותה כבר בסמוך לחתימת כתב ההרשאה ביום 06.01.08, הרי שהמערערת מחלה על כך בהתנהגותה, כאשר לא מימשה את זכותה לבטל את ההתקשרות כבר אז. בית המשפט בחן את כתב ההרשאה, שהוא למעשה ההסכם בין הצדדים, וציין כי לא היה ראוי לקבוע לגבי כל סעיף וסעיף שהפרתו של אחד הסעיפים תהווה הפרה יסודית, וכי מדובר בתניות גורפות בהתאם לסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, ועל כן אין להן תוקף, וככל שהיו הפרות הרי שלא מדובר בהפרות יסודיות. בית המשפט ציין כי אין זה סביר שתליית שלט אחד ללא אישור, שהוסר מייד לאחר שנדרשה המשיבה לעשות כן - תהווה הפרה, ובודאי שלא הפרה יסודית. בית המשפט הוסיף וקבע כי המערערת לא הייתה רשאית לפנות את המשיבה באופן מיידי שכן על פי כתב ההרשאה פינוי מיידי אפשרי רק במקרה של הפרה יסודית, אשר ההפרות בענייננו, ככל שהיו, לא היו הפרות יסודיות. לאור זאת, קבע בית המשפט כי על פי כתב ההרשאה המערערת הייתה חייבת לשלוח הודעה מוקדמת של 24 שעות, המאפשרת לתקן את ההפרה, ואין חולק שהדבר שלא נעשה. על כן קבע ביהמ"ש כי פינוי המשיבה נעשה שלא כדין, מה גם שלא ניתנה למשיבה הזדמנות לתקן את הפרה. בית המשפט קבע כי תגובת המערערת להפרות הפעוטות מצד המשיבה הייתה מוגזמת, פירט את ראשי הנזק שנתבעו, וקבע כי המשיבה זכאית בשל כך לפיצוי כדלקמן: פיצוי בגין ההוצאות שנגרמו עקב פרסום כתבה פרסומית על התערוכה בסך 13,645 ₪; פיצוי בגין מחצית עלות הוצאת הדפסת שלטים בסך 8,046 ₪ - בית המשפט ציין כי השלטים אכן נתלו בחנות, אולם מאחר והמשיבה פונתה לאחר כחודש בלבד, הרי שיש לפצותה בגין מחצית עלות הדפסתם, שכן ציפתה לעשות בהם שימוש לפחות כחודשיים; פיצוי בגין עלות משכורת של מס' עובדים בסך 15,170 ₪ - בית המשפט ציין כי על אף שלא מדובר בעובדים שהועסקו במיוחד לצורך החנות בנמל התעופה, אלא בעובדים ותיקים שאף המשיכו בעבודתם לאחר פינוי החנות, הרי שמשעה שנותבו לצורך העבודה בנמל התעופה, אשר המשיבה סברה כי תניב לה רווחים נאים, ולא כך היה, הרי שהמשיבה זכאית לפיצוי בראש נזק זה; פיצוי בגין עלות שכירת משרד יחסי ציבור בסך 11,088 ₪ - בית המשפט קבע כי על אף שחברת הפרסום עובדת באופן קבוע עבור המשיבה, ושכרה משולם כ"רטיינר", הרי שבמועדים הרלוונטיים פעלה רק לצורך קידום ענייני החנות והתערוכה בנמל התעופה; פיצוי בגין עלות שכירת שירותי יעוץ מקצועי בסך 17,487₪ - בית המשפט ציין כי גם לעניין זה על אף שמדובר בשירותים שהמשיבה שוכרת באופן קבוע, הרי שבתקופה הרלוונטית בוצעה רק עבודה הקשורה למתחם בנמל התעופה; פיצוי בגין פגיעה במוניטין בסך 20,000 ₪, וזאת מתוך סך של 100,000 ₪ אותו תבעה המשיבה - בית המשפט קבע כי המשיבה הוכיחה שהיא בעלת שם בתחום עיסוקה באומנות, וכי סילוקה מהמתחם לאחר כחודש בלבד, בעוד שהמשיבה פרסמה כי תשהה שם חודשיים - מהווה פגיעה במוניטין, דבר שגרם לה נזק לגבי עסקאות והתקשרויות עתידיות. יחד עם זאת, בהעדר ראיות ו/או חוות דעת מומחה באשר לגובה הפגיעה, פסק בית המשפט פיצוי נמוך מזה שנתבע, כמפורט לעיל. בסה"כ פסק בית המשפט לטובת המשיבה פיצוי כולל בסך 85,436 ₪. מנגד, דחה בית המשפט את תביעת המשיבה לגבי חלק מראשי הנזק: לגבי פיצוי בגין עלות הזמנת פרסום בעיתון העיר בסך 4,042 ₪ - בית משפט קבע כי לא הוכח שהפרסום אכן בוצע וכי אכן מדובר בפרסום הקשור לעסקי המשיבה דווקא בשדה התעופה; פיצוי בגין תשלום דמי ביטוח בסך 2,250 ₪ - בית משפט דחה תביעה זו שכן מדובר בתקופה בה המשיבה עשתה שימוש במתחם, בעוד שלגבי יתרת התקופה היא זוכתה בדמי הביטוח על ידי חברת הביטוח; פיצוי בגין הוצאת ערבות בנקאית בסך 1,280 ₪ - בהעדר הוכחה לתשלום; פיצוי בגין הוצאות הובלה והעברה סך 11,550 ₪ - בהעדר הוכחה לתשלום. בית משפט הוסיף וציין כי בכל מקרה, גם אם הייתה נשארת 60 ימים, על פי כתב ההרשאה, עדיין היה עליה לשאת בהוצאות אלה; פיצוי בגין עוגמת נפש - בית המשפט דחה את טענת המשיבה כי מאחר ומדובר בחברה משפחתית היא זכאית לפיצוי בראש נזק זה על אף שככלל חברה איננה סובלת מעוגמת נפש, הגם שקבע כי התרשם שלמר איתן שפירא, מבעלי המשיבה, אכן נגרמה עוגמת נפש מהאירועים נשוא התביעה, אך אין בכך להצדיק פיצוי בראש נזק זה למשיבה, שהיא חברה בע"מ. בית המשפט קבע כי במקרה דנן המשיבה לא הייתה יכולה להקטין את נזקיה, שכן לא צפתה שההתקשרות בין הצדדים תסתיים בשלב כה מוקדם, ובכל מקרה, הנטל בעניין זה על המערערת. טענות הצדדים בערעור 5. לטענת המערערת, בית משפט קמא קבע עובדתית שהמשיבה הפרה את כתב ההרשאה בכך שתלתה את השלט "אומנות ממריאה בנתב"ג הנכם מוזמנים" ללא אישור, אך שגה כשייחס לכך רק "טעות" וכשקבע כי לא מדובר בהפרה יסודית. כך גם לגבי קיום אירוע הפתיחה, אשר גם לגביו קבע בית המשפט שמדובר אומנם בהפרה, אך לא בהפרה יסודית. עוד טוענת המערערת בהקשר זה כי לא היה מקום לקבוע כי התניות הקובעות הפרות יסודיות הינן גורפות, ועל כן לפי סעיף 6 לחוק התרופות בטלות. זאת מהטעמים הבאים: הלכה פסוקה היא כי סעיף 6 חל רק במקרים שיש סעיף אחד בהסכם הקובע שורה של הפרות המהווה הפרות יסודיות, ואינו חל בענייננו כשבכל סעיף יש התייחסות ספציפית; טענה זו לא נטענה על ידי המשיבה אלא הועלתה ביוזמת בית המשפט; בניגוד לקביעת בית המשפט, הרי שרק 8 סעיפים מתוך 29 שבכתב ההרשאה כוללים קביעה לפיה הפרתם היא הפרה יסודית ועל כן אין מדובר בתניה גורפת; לטענת המערערת, בית המשפט לא נימק קביעתו ולא הונחה בפניו תשתית עובדתית מספקת לקביעה כאמור. לאור זאת, טוענת המערערת, כי משנקבע עובדתית כי קיימת הפרה, ומששגה בית המשפט בקביעתו כי יש לבטל את התניות הקובעות כי מדובר בהפרה יסודית, הרי שבית המשפט היה חייב לקבוע כי ההפרות הן הפרות יסודיות, ובהתאם לא היה מקום לקבל את התביעה. מוסיפה וטוענת המערערת כי שגה בית המשפט כשקבע כי לא נעשה שימוש בדיילת על ידי המשיבה, אלא בעובדת החנות, שרק הזמינה את העוברים והשכנים להיכנס לשטח החנות, ולכן לא מדובר בהפרה. לטענת המערערת, די בכך שהמשיבה פעלה מחוץ לשטח שהוקצה לה, כדי שהדבר יהווה הפרה של כתב ההרשאה. כך גם טוענת המערערת כי שגה בית המשפט כשסבר שהיא מחלה על האיחור במועד פתיחת החנות ועל כן אין לראות בכך הפרה. באשר לנזקים ולפיצוי שנפסק, טוענת המערערת כי בכל מקרה המשיבה לא הוכיחה את הנזקים להם טענה, לא הוכיחה תשלום, ופירטה התייחסותה לכל ראש נזק, ובכל מקרה, על פי כתב ההרשאה היה עליה לשאת בכל ההוצאות הכרוכות במתן השירותים. בנוסף, משיגה המערערת על החלטת ביניים שניתנה על ידי בית משפט קמא ביום 04.07.11, שדחה את בקשתה להוספת ראיות שהתגלו לה במהלך כתיבת הסיכומים, הקשורות לסוגיית הפגיעה במוניטין ולנזקים שנגרמו למשיבה. 6. מנגד, מסתמכת המשיבה על פסק דינו של בית משפט קמא, וטוענת כי לא הפרה את כתב ההרשאה, אלא מדובר בהתנהגות בריונית וכוחנית של עובד בכיר בגוף ממשלתי - מנהל טרמינל 3 בנתב"ג, שדרש את סילוקה המיידי באישון לילה, ללא כל עילה. לטענתה, בצדק קבע בית המשפט כי גם לגבי המקרים שאכן נחשבו אולי כהפרה מסויימת של כתב ההרשאה, הרי שבכל מקרה לא מדובר בהפרה יסודית. עוד לטענתה, בצדק קבע בית המשפט כי יש להחיל את סעיף 6 לחוק החוזים ולבטל את התניות הקובעות הפרה יסודית בהיותן תניות גורפות. זאת ועוד, המערערת לא הודיעה על ביטול כתב ההרשאה לאחר כל הפרה נטענת, ולא שלחה כל התראה, וכל הטענות בדבר "הפרות" הועלו רק לאחר הגשת התביעה ובנסיון להצדיק את סילוקה של המשיבה. באשר לראשי הנזק שתבעה, טוענת המשיבה כי הוכיחה נזקיה, וכך גם לעניין הפגיעה במוניטין, ובית משפט קמא עשה חסד עם המערערת בעניין. באשר לערעור על החלטת הביניים שדחתה את בקשת המערערת להגשת ראיה נוספת, טוענת המשיבה כי דין הערעור להידחות, שכן ניתן היה להשיג ראיות אלה עוד במהלך שמיעת הראיות, מה גם שלא מדובר בראיות בעניין מהותי, והמסמכים צורפו לבקשה שלא כדין. ד י ו ן 7. לאחר שעיינתי בכתב הערעור, בעיקרי הטיעון ובכל המסמכים הרלוונטיים, ושמעתי את הצדדים, אני סבורה כי דין הערעור להידחות. 8. מסמך ההתקשרות שבין הצדדים הוא "כתב ההרשאה לתקופת ניסיון..." מיום 06.01.08, שזו לשונו: "3. ההרשאה 3.1 בכפוף למילוי כל התחייבויות מקבל ההרשאה כמפורט בכתב ההרשאה, במלואן ובמועדן, מעניק הרשות למקבל הרשות... לתקופת ניסיון בלבד, הרשאה לא ייחודית, לא בלעדית, הדירה, מוגבלת בזמן ושאינה ניתנת להעברה ו/או להמחאה, להשתמש במקומות השירות, במהלך תקופת ההרשאה, לצורך מתן שירותים. ... 5. תקופת ההתקשרות ותקופת ההרשאה תקופת ההתקשרות על פי כתב הרשאה זה תחל במועד בו תעמיד הרשות למקבל ההרשאה את שטח המכירה לצורך ביצוע ההערכות... ועד לתוך 60 ימים מהמועד האמור... הכל באופן ובתנאים המפורטים כדלקמן: 5.1 היערכות מקבל ההרשאה: 5.1.1 עם חתימת כתב ההרשאה או תוך תקופה אותה תקצוב הרשות לשם כך, תעמיד הרשות למקבל ההרשאה את שטח המכירה במצבו כפי שהוא... 5.1.2 במהלך תקופה שלא תעלה על 24 שעות מהמועד בו העמיד הרשות למקבל ההרשאה את שטח המכירה... וכתנאי למתן ההרשאה על פי כתב הרשאה זה, יבצע מקבל ההרשאה את כל הדרוש, על אחריותו הבלעדית ועל חשבונות, על מנת להתאים את שטח המכירה ותכולתו לצורך מתן השירותים... ... 5.1.5 לא עמד המפעיל באיזה מהתחייבויותיו על פי סעיף 5.1 זה לעיל, במועדן, תהיה הרשות רשאית (אך לא חייבת), על פי שיקול דעתה הבלעדי, לבטל את כתב הרשאה זה לאלתר, וזאת מבלי שתהיה למקבל ההרשאה כל טענה ו/או תביעה בקשר לכך ומבלי לגרוע מכל זכות העומדת לרשות על פי כתב הרשאה זה ו/או על פי דין. ... 5.3 הארכת תקופת ההתקשרות הובהר למקבל ההרשאה, כי ההרשאה נשוא כתב הרשאה זה ניתנת לו במסגרת בחינת הרשות את היתכנות מתן השירותים במקומות השירות ולתקופת ניסיון בלבד, וכי הרשות שומרת לעצמה את הזכות, בכפוף לאישור שיתקבל לשם כך במוסדותיה המוסמכים, להאריך את תקופת ההתקשרות לתקופות נוספות, של עד 24 חודשים, בכל תמהיל שתבחר וכן באופן ובתנאים אשר יקבעו על ידה טרם הארכת תקופת ההתקשרות (ככל שתחול), הכל על פי שיקול דעתה הבלעדי, בכפוף להוראות כל דין. ... 5.8 על אף האמור בסעיף 5.1 לעיל, מובהר בזאת, כי תהיה הרשות רשאית, על פי שיקול דעתה הבלעדי, המלא והסופי, להפסיק לאלתר את ההתקשרות על פי כתב הרשאה זה, כולה או חלקה ו/או להביא לאלתר את כתב ההרשאה לסיומו לפני תום תקופת ההרשאה ו/או לבטלה בכל עת, לאלתר, בכל מקרה שבו: א) מקבל ההרשאה הפר את כתב ההרשאה הפרה לא יסודית, ובלבד שניתנה למקבל ההרשאה הודעה מוקדמת של 24 שעות ומקבל ההרשאה לא תיקן את ההפרה, תוך התקופה כאמור לשביעות רצונה של הרשות; ב) מקבל ההרשאה הפר את כתב ההרשאה הפרה יסודית. 6. תנאי ההרשאה ... 8. פרסום 8.1 פרסומות... יתבצעו רק באמצעות מי שמחזיק בהרשאה מטעם הרשות למתן שירותי פרסום בנמל. ... 8.4 הפרת התחייבות מהתחייבויות מקבל ההרשאה לפי סעיף 8 זה מהווה הפרה יסודית של כתב ההרשאה". 9. מכתב ההרשאה עולה שההתקשרות בין הצדדים הייתה ל-60 יום בלבד, כאשר מדובר היה בתקופת ניסיון, שבתום התקופה יבדקו הצדדים את כדאיות העיסקה. בכתב ההרשאה נקבע שביחס להפרה שאינה יסודית על המערערת ליתן התראה מוקדמת של 24 שעות ולאפשר למקבל לתקן את ההפרה הנטענת, אם כי ביחס למרבית התחייבויות המשיבה נקבע שהפרתן תהווה הפרה יסודית. הפן הנורמטיבי 10. זכותו של צד הנפגע מהפרת חוזה לבטל את החוזה קבועה בסעיף 7 לחוק התרופות, כאשר בעניין זה קיימת הבחנה מהותית בין הפרה יסודית, המזכה את הנפגע באפשרות לבטל את החוזה מייד לאחר ההפרה, לבין הפרה שאינה יסודית, המחייבת מתן ארכה לתיקונה [ג' שלו, י' אדר דיני חוזים - התרופות (תשס"ט) (להלן: "שלו ואדר"), בעמ' 576]. 11. חוק התרופות מגדיר בסעיף 1 "הפרה" כ"מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה". בכל הנוגע להפרה יסודית, קובע סעיף 6 לחוק התרופות, המהווה חלק מהסימן הדן בביטול חוזה, כדלקמן: "לענין סימן זה, "הפרה יסודית" - הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית; תניה גורפת בחוזה העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן, אין לה תוקף אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה". סעיף 6 מקנה לצדדים להסכם כוח לקבוע כי הפרתה של תניה מסויימת תהווה הפרה יסודית, ובמקרה שכזה בית המשפט לא יבחן את סבירות הקביעה. ואולם, סעיף 6 מגביל את כוחם של הצדדים לקבוע באופן גורף כי הפרת סעיף כזה או אחר בחוזה היא הפרה יסודית, וקובע כי "תניה גורפת" הקובעת כי הפרות הן הפרות יסודיות - "אין לה תוקף אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה". חוק התרופות אינו מגדיר מהי תניה גורפת, ובית המשפט העליון (כב' הנשיא שמגר) קבע בהקשר זה מבחן רחב, בעל אופי טכני, שעל פיו כל הוראה המפנה ליותר מאשר סעיף אחד או חיוב בודד שבחוזה ומגדירה את הפרתם כיסודית - תיחשב ל"גורפת", תוך שצוין כי הדרך להבטיח שתניה לא תיחשב לגורפת הינה לפצל את ההוראות הקובעות אלו חיובים הם יסודיים, כך שייקבע ביחס לכל סעיף כי מדובר בהפרה יסודית בסעיפים נפרדים [ע"א 158/80 שלום נ' מוטה, פ"ד לו(4)793]. אין ספק שכאשר מדובר בסעיף אחד שמונה רשימת סעיפים שהפרתם תהווה הפרה יסודית, מדובר בתניה גורפת. יחד עם זאת, מעבר למבחן הטכני יש להפעיל מבחן מהותי, שיבחן את מידת תשומת הלב שהשקיעו הצדדים בבחינת מהות ההפרות, והאם אכן כוונת הצדדים היתה שמדובר אכן בהפרה יסודית שלא היו מתקשרים בחוזה. יש לקבוע, כי גם כאשר החוזה ציין ליד כל אחד מחיובי החייב כי מדובר בהפרה יסודית, ניתן וראוי לראות בקביעה זו כתניה גורפת, על אף שנעשתה באופן נפרד ועצמאי לגבי כל אחד מההוראות. יש לבחון את כוונת הצדדים עובר לחתימת ההסכם. יפים לענין דברי המלומדים שלו ואדר, בספרם הנ"ל, בעמ' 580 - 583: "נראה לנו, כי תכלית החוק לא היתה לשלול מן הצדדים את הכוח להסכים במסגרתה של הוראה אחת ויחידה שבחוזה על יסודיותן של הפרות שונות שלו, אלא אך להבטיח כי הסכמה זו לא תיעשה באופן המעלה חשד שהצדדים לא נתנו דעתם לחשיבותן היחסית של ההפרות השונות... היגיון זה צריך שיפעל גם במקרה ההפוך: כאשר החוזה קובע ליד כל אחד מחיובי החייב כי מדובר בהפרה יסודית, ניתן וראוי לראות בקביעה זו התנאה גורפת, על אף שהיא נעשתה באופן נפרד ועצמאי לגבי כל אחת מההוראות... המבחן להיותה של התנאה 'גורפת' ראוי שיהיה מבחן מהותי, הבוחן את מידת תשומת הלב שניכר כי הצדדים לחוזה השקיעו בבחינתה של שאלת היסודיות, ולא מבחן טכני-פורמלי השולל א-פריורי (כפוף לבחינה מהותית של סבירות) את תוקפה של כל הסכמה המחייסת יסודיות ליותר מאשר הפרה אחת". ומן הכלל אל הפרט 12. בחינת נסיבות העניין וטענות המערערת בדבר הפרה כזו או אחרת מובילה למסקנה, כפי שקבע בצדק בית משפט קמא, לאחר ששמע את הצדדים והתחקה אחר כוונותיהם, כי אין לראות בהפרות הנטענות, כהפרות יסודיות. 13. בית משפט קמא קבע קביעות עובדתיות מפורטות ומנומקות, וזאת לאחר ששמע את כל העדים והתרשם מהם, ובתוך כך קבע כי הטענה בדבר אי שימוש בדיילות כלל לא הייתה הפרה! כאמור, מדובר בקביעות עובדתיות שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות כגון אלה, אלא במקרים חריגים, אשר המקרה דנן אינו נמנה עליהם [ע"א 4814/09 טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מדינת ישראל ( 22.12.10); רע"א 7791/09 חממה מאיר סחר (1996) בע"מ נ' טחינת השלום 2001 בע"מ ( 04.01.10)]. 14. בכל הקשור לאיחור בהפעלת המתחם, טענה המערערת כי האיחור מקנה לה זכות פינוי מיידי לאור סעיף 5.1.5, ואולם בית משפט קמא קבע עובדתית, קביעה שאין להתערב בה, שהמערערת מחלה על הפרה נטענת זו בהתנהגותה, שכן לא מימשה את זכותה לבטל לאלתר את כתב ההרשאה משנוכחה לדעת שהמשיבה מאחרת באיכלוס, ועל כן אין לאפשר לה להיתלות בטענה זו כדי להצדיק את סילוק המשיבה מהמתחם. 15. באשר לקביעת בית משפט קמא כי התניות בהסכם הקובעות כי הפרת סעיפיו מהווה הפרה יסודית הן בגדר תניה גורפת לפי סעיף 6 לחוק התקופות ועל כן אינן תקפות - מסכימה אני עם קביעת בית משפט קמא בעניין זה. ויודגש, אינני מתעלמת מההלכה שנקבעה בע"א 158/80 הנ"ל, ואינני מתעלמת מכך שכאשר מדובר בתניה שהצדדים קבעו לגביה כי הפרתה תהווה הפרה יסודית, ככלל בית המשפט לא אמור לבחון את סבירותה, ואולם אני סבורה, כפי שגם סבורים המלומדים שלו ואדר, כי המבחן באשר להיותה של תניה - תניה גורפת, צריך להיות מבחן מהותי, ולא מבחן טכני. עיון בכתב ההרשאה מלמד כי מדובר במעין חוזה אחיד, בעל עשרות עמודים ונספחים, שנוסח על ידי המערערת, כאשר ההתקשרות היתה לתקופת ניסיון של 60 ימים בלבד, וכאשר כמעט לגבי כל התחייבות של המשיבה, קטנה כגדולה, נקבע כי הפרתה היא הפרה יסודית. על פי המבחן המהותי, אני סבורה, במיוחד כשמדובר בהסכם שנוסח על ידי המערערת, כך על פניו לפחות, ולתקופת ניסוין קצרה בלבד, כי אכן מדובר בתניה גורפת, וכי אין זה סביר שכל הפרה, ללא אבחנה, תיחשב להפרה יסודית. יש לבחון האם אכן הצדדים בתכוונו כי כל אחת מתניות אלה תחשב כתניה יסודית שהפרתה מזכה פינוי מיידי של המשיבה. יפים הדברים לגבי תליית השלט "אומנות ממריאה נתב"ג" - אינני סבורה כי ראוי לקבוע שתליית שלט בודד יכולה להוות הפרה יסודית מדובר בהפרה שאין ספק שניתן לתקנה באופן מיידי, כפי שאכן נעשה, כאשר ביחס לשלטים אחרים נקבע עובדתית על ידי בית משפט קמא כי התקבל אישור לטלייתם, וכאשר לא מדובר בשלט פוגע, מעליב או שאינו ראוי בנסיבות הענין. מה גם שהמשיבה סברה שניתן לה אישור גם לגבי שלט זה. בכל מקרה, בית משפט קמא האמין למשיבה וקיבל את גרסתה, כי ההפרה הנטענת תוקנה באופן מיידי וכי היא הסירה את השלט מייד כשהתבקשה לעשות זאת. לכן, אין מקום להצדיק את התנהגות המערערת שביקשה להורות בשל כך על הפסקת ההתקשרות באופן מיידי. לגבי קיום אירוע הפתיחה - בעמ' 20 לפסק הדין ציין בית המשפט כי "נדחית טענת הנתבעת, כי קיום אירוע הפתיחה היווה הפרה של כתב ההרשאה", אם כי בהמשך פסק הדין יצא בית המשפט מנקודת הנחה כי גם אם אכן מדובר בהפרה, הרי שאין זו הפרה יסודית. בענין זה אני סבורה שאין כל מקום לקבוע שמדובר בהפרה יסודית. 16. יצויין, כי הפסיקה הכירה בכך שישנם מקרים, אומנם יוצאי דופן, בהם עמידה על זכות הביטול של החוזה בגין הפרתו תיחשב לפעולה בחוסר תום לב, הנוגדת את סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 [בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 828, 836 (1980); ע"א 158/80 שלום נ' מוטה, פ"ד לו(4) 793, 811 (1982); ע"א 1368/02 צמנטכל ב. קוטיק בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 516, 525 (2002). אני סבורה שבנסיבות המקרה דנן, לא היה מקום מצד המערערת לעמוד על ביטול החוזה לאחר פרק זמן כה קצר, במיוחד כשמדובר היה בהתקשרות לתקופת ניסיון של 60 יום בלבד, ובמיוחד נוכח אופי ההפרות כפי שפורט לעיל, שהינן הפרות בודדות ומינוריות, אם בכלל. 17. לבסוף, לא מצאתי מקום להתערב בגובה הפיצוי שפסק בית משפט קמא, שבחן כל ראש נזק באופן מקיף ויסודי, וקבע קביעות עובדתיות באשר להוכחת ראשי הנזק השונים, כאשר הלכה היא כי הדבר נתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית ששמעה את הראיות והתרשמה והדבר נתון לשיקול דעתה. כפי שנפסק לא אחת, ערכאת הערעור אינה מחליפה את שיקול דעתה של הערכאה המבררת שהתרשמה באופן בלתי אמצעי מהנסיבות, כאשר בכל מקרה אין המדובר בסכומים המצדיקים התערבות ערכאת הערעור. בתוך כך, אין גם לקבל את טענת המערערת לגבי גובה הפיצוי בגין הפגיעה במוניטין, וזאת לאחר שבית משפט קמא קבע עובדתית שהמשיבה הינה בעלת שם בתחום ממכר האומנות וכי אכן נגרמו לה נזקים בראש נזק זה. סוף דבר 18. לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪. הפיקדון שהפקידה המערערת יועבר למשיבה, באמצעות ב"כ, על חשבון ההוצאות הנ"ל. כתב הרשאה