מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הפרדת מים מנפט: 1. מבוא לפני תובענה למתן חשבונות וכן למתן פסק דין הצהרתי הנוגע להסכם עקרונות שענייננו "הפרדת מים ומשקעים ממוצרי נפט" (להלן: "ההסכם"). רקע וטענות הצדדים (א) התובע עוסק בתחום מחזור שמנים ומוצרי נפט משומשים והפיכתם מפסולת תעשייתית לחומרי בעירה ליצירת אנרגיה. (ב) הנתבעת 1, גרין אויל אנרגיה בע"מ (להלן: "הנתבעת"), היא חברה בע"מ שעיסוקה הוא במחזור שמנים משומשים ומוצרי נפט והפיכתם לסולר. הנתבעת רוכשת שמני מנוע ושמנים משומשים אחרים (להלן: "חומר הגלם"), מרכזת אותם במפעלה ובאמצעות מתקנים, לרבות מתקן פיצוח תרמי (ריאקטור), מפרידה שמנים אלה לפסולת מחד, ולשמני בעירה לתעשייה ולהסקה מאידך. (ג) הנתבע 2, מר רימון שמאי (להלן: "שמאי"), הוא יו"ר פעיל ובעל מניות בנתבעת. (ד) כבר מיום הקמתה, סבלה הנתבעת מבעיות ביישום תהליך הפרדת חומר הגלם. חלק ניכר מהבעיות נבע מכך שחומר הגלם מכיל כמויות ניכרות של מים שהיו מעורבים בשמן בצורת אמולסיה (תחליב), דבר שמנע הפרדתם מהשמן על ידי גרוויטציה טבעית. תהליך הפיצוח התרמי כולל חימומו של חומר הגלם לטמפרטורה של כ- 400 מעלות צלזיוס וכשחומר הגלם נחשף לטמפרטורה זו המים שבתוכו מתאיידים לקיטור הגורם ללחצים חזקים במתקן הפיצוח. הפיכת המים לקיטור מבזבזת אנרגיה, מאטה את קצב התפעול, ומביאה לכך שאחוז הפסולת בסיום התהליך גבוה יחסית (ראו גם סעיף 6 לכתב התביעה). (ה) הנתבעת ניסתה לפתור את הבעיות האמורות על ידי התייעצות עם מומחים בתעשייה ובאקדמיה, לאחר שהתובע פנה אליה והציע את שירותיו בייעול תהליך הפרדת חומר הגלם, החליטה להתקשר עימו. ואכן, ביום 19.7.07 חתמו הצדדים על מסמך שכותרתו: "הסכם עקרונות" (להלן: "זיכרון הדברים"). מטרתו של זיכרון הדברים הייתה כאמור מתן שירותים לצורך שיפור תוצר הנתבעת ושיפור הליכי הייצור במפעל וכן הקמת מתקן שישמש למתן שירותים ללקוחות חיצוניים תוך שימוש בטכנולוגיה מסויימת. עוד הוסכם שצורת ההתאגדות המשפטית בין הצדדים תיקבע בהסכם מפורט (ראו: נספח 1 בנ/6). (ו) לנוכח ההסכמות כאמור, חתמו הצדדים ביום 25.7.07 על ההסכם (נספח א' לכתב התביעה), שנוסחו זהה לנוסחו של זיכרון הדברים. סעיף 2 להסכם קובע את טיבה של ההתקשרות בין הצדדים וכן את גובה העמלה: "חבירת הצדדים נחלקת לשניים: החלק הראשון מטרתו מתן שירותים לחברת "גרין אויל" לצורך שיפור התוצר שלה ושיפור תהליכי הייצור במפעל תוך שימוש בטכנולוגיה האמורה. בגין חלק זה מוסכם בין הצדדים כי בהתאם לדרישות האיכות המפורטות בנספח א' אשר הנו חלק בלתי נפרד מהסכם זה, יקבל דובי סך 60 ₪+ מע"מ לכל טון יוצא של חומר ש"גרין אויל" תעשה בו שימוש לצרכיה השוטפים. סך זה יהא נטו כעמלה בגין מתן שירותים ולא ישא או יפגע מעלויות שונות של התהליך שיחולו על חב' "גרין אויל". הצדדים קבעו תקופת ניסיון במהלכה ייצרו 200 טון בהתאם לשיטת התובע, כפי שמורה סעיף 4 להסכם: "התחלת התקשרות הצדדים ופעילותם לצורך קיום הסכם זה הנה מיידית, עם חתימתם על הסכם זה. כאשר עניינם לחתום ביניהם על הסכם מפורט בהמשך. לצורך כך הגדירו ביניהם הצדדים כמות של 200 טון ראשונים אשר יהוו אבן מידה ובוחן לרצונם להתקשר כאמור במסמך זה. לאחר כמות זו יחתמו הצדדים על הסכם מפורט ומחייב. במידה ומכל סיבה שהיא לא ייחתם הסכם זה- לא ייעשה שימוש כל שהוא במתקן ללא הסכמה מפורשת של הצד השני ע"מ שלא לפגוע בזכויותיו של דובי על פי הסכם זה." בסעיף 5 להסכם קבעו הצדדים בין היתר שאם לא ייחתם הסכם חדש תהא הנתבעת רשאית לעשות שימוש בתהליך אך היא תהיה חייבת בתשלום העמלה המוסכמת: "מוסכם בין הצדדים כי עם החתימה על הסכם זה ימסור דובי לרמי, בכפוף לחתימה על הסכם סודיות מצד רמי, את שמות החומרים והכמויות בהן הוא משתמש בתהליך העבודה המתוכנן ובכל מקרה לא יאוחר משבוע ימים מיום חתימת הסכם זה. למען הסר ספק, ידע זה יישאר רכושו הבלעדי של דובי עד לחתימת ההסכם, המפורט ואין בחתימה על הסכם זה כדי להקנות זכויות בידע, מעבר למפורט לעיל. "גרין אויל" תוכל במידה והיה כשל כל שהוא בהתקשרות בין הצדדים, להשתמש בידע לצרכיה הפנימיים ותוך תשלום העמלה המפורטת לעיל ולא תהא רשאית לעשות בו שימוש נרחב יתר על השימוש הנ"ל ללא אישורו המפורש של דובי, בכתב." (ז) בהתאם לאמור בסעיף 5 להסכם, יום לאחר חתימתו, דהיינו, ביום 26.7.07, המציא התובע לנתבעים מסמך שכתב בעיפרון, ובו גילה את הנוסחה לשיטתו הנטענת (ראו: נספח א' להסכם מיום 26.7.07 (נספח 2 בנ/6) (להלן: "נספח א'")). השיטה שהציע התובע בנספח א' כאמור, הייתה אמורה ליצור שתי שכבות נפרדות: שכבת מים ומעליה שכבת שמן. לשם כך נדרש לחמם מיכל השמן המשומש לטמפרטורה של בין 70-60 מעלות צלזיוס. לאחר מכן, עם הגעת השמן לטמפרטורה המתאימה יש להוסיף לו חומר כימי בשם נוניל-פנול (NP6) בכמות של 100 ליטר לכל עשרת אלפים ליטר שמן. כן יש להוסיף בעת ההגעה לטמפרטורה הנ"ל חומצה גופרתית בכמות של 100 ליטר לכל עשרת אלפים ליטרים שמן, ולבחוש התערובת במשך כחצי שעה. לאחר הבחישה יש להפסיק החימום ולהמתין 48-24 שעות. יש להדגיש שבנספח א' ציין התובע שאחוז המים בשמן שנכנס לתנור הזיקוק הוא בין 0.5% ל- 1%. (ח) לאחר חתימת ההסכם רכשה הנתבעת מיכל משומש, הכולל בוחש, מנוע חשמלי וכן מחולל קיטור לצורך חימום התערובת המצויה במיכל (להלן: "מתקן ההפרדה"). בהמשך לכך, ביום 17.11.07 החלה הנתבעת להשתמש בשיטת התובע (סעיף 14 בנ/6). הנתבעת שילמה לתובע את שכרו בהתאם לאמור בסעיף 5 להסכם וזאת עד למועד בו לטענתה חדלה מלהשתמש במרכיבי שיטתו. (ט) לטענת התובע, הנתבעת עשתה ועודנה עושה שימוש לצרכיה במתקן ההפרדה ובתהליך שסיפק לה ולפיכך עליה להמשיך ולשלם לו את שכרו כמוסכם. התובע מבקש סעד של מתן חשבונות מתוכם ייגזר הסכום המגיע לו תמורת העבר וכן תקבע זכאותו העתידית. (י) הנתבעים אינם כופרים בתוכנו של ההסכם אך טוענים שהמשיכו לשלם לתובע בהתאם להסכם עד למועד בו חדלו לחלוטין מהשימוש בכימיקל ממשפחת האמולסיפיירים ועברו לשימוש בחומר מודרני יותר השייך לקבוצת האלכוהול אתוקסילייטד. לטענתם, הם אינם עושים עוד שימוש בנוסחה הכימית שהציע התובע במפעלם והם עברו לשיטה הידועה של חימום שמן הגורם להתפשטותו וכן גורם להיפרדות מים מהשמן בשל הפרשי המשקל הסגולי שביניהם. (יא) בתיק התקיימו שתי ישיבות הוכחות, אחת ביום 16.1.12 והשנייה ביום 17.5.12. מטעם התובע העידו ע"ת/1 - ישראל פיינגולד, מהנדס כימיה (להלן: "פיינגולד"); ע"ת/2 - אברהם אביהו, ששימש מנהל מפעל הנתבעת החל מחודש אוגוסט 2000 ועד לחודש נובמבר 2008 (להלן: "אביהו"); וע"ת/3 - התובע. מטעם הנתבעים העידו ע"ה/1 - ד"ר שרון פרל אולשוונג, דוקטור לכימיה שעבדה במפעל הנתבעת החל מיום 1.11.07, ושימשה כמנהלת המפעל החל מחודש אוגוסט 2008 ועד לחודש מרץ 2010 (להלן: "ד"ר שרון"); ע"ה/2 - יהושע קנטי, מהנדס כימיה (להלן: "קנטי"); וע"ה/3 - שמאי. 3. דיון והכרעה בכתב התביעה טען התובע שלאחר שהגיע למסקנה לפיה הפתרון לבעיית הפרדת חומר הגלם טמון בטיפול מקדים (Pre-treatment), הוא הצליח להקים אצל הנתבעת, בעלויות מזעריות, את מתקן ההפרדה לטיפול מוקדם בחומר הגלם. לטענתו, הנתבעת החלה להשתמש במתקן ההפרדה בהדרכתו וליישם באמצעותו את התהליך שפיתח וכתוצאה מכך נפתרו בעיות הייצור, יעילות השימוש במתקן הפיצוח שופרה בעשרות אחוזים, איכותו של המוצר הסופי שופרה והיחס בין המוצר המוגמר לפסולת שופר גם הוא, דבר שהביא להגדלת הכנסות הנתבעת והקטנת הוצאותיה. לגרסתו, שיטתו מיושמת במפעל הנתבעת גם היום (סעיפים 13-12 לכתב התביעה). בסיכומיו חזר התובע על טענותיו והדגיש בין היתר שבענייננו, אם ייקבע שמתקן ההפרדה עודנו בשימוש והחומר החדש בו עושה הנתבעת שימוש כיום, "דינו כדין הנוניל פנול", תוסיף זכאותו לתמורה לעמוד בעינה (סעיף 11 לסיכומים). הנתבעים מכחישים טענות התובע וטוענים שנושא הפרדת השמן והמים הומלץ לנתבעת כבר על ידי מקימי המפעל וכן על ידי יועצים שונים לאורך שנות קיומה של הנתבעת ולפיכך, אין מדובר בתרומה של התובע. שיטת התובע מכונה "דה-מטאליזציה" ועניינה תערובת של שני חומרים, האחד חומצה גופרתית והשני כימיקל השייך למשפחת האמולסיפיירים כאמור. לטענתם, על סמך מצגיו של התובע רכשה הנתבעת ציוד וחומרים והחלה לפעול בהתאם להמלצותיו. בחודש נובמבר 2007, הצטרפה לשירותי הנתבעת ד"ר שרון אשר מיד עם כניסתה, הביעה דעתה שמדובר בשיטה שתביא לנזקים. ואכן, בהמשך התברר שהחומצה הגופרתית אכלה את המתכות שבמיכלים וגרמה לנזק למערכת הייצור. לנוכח האמור ובהמלצת ד"ר שרון, החלה הנתבעת בפיתוח שיטה משלה שאינה כוללת עוד שימוש בחומצה גופרתית, אינה משתמשת בטמפרטורת חימום שהומלצה על ידי התובע וכן עושה שימוש מופחת בכימיקל ממשפחת האמולסיפיירים. לטענת הנתבעים, הם המשיכו לשלם לתובע בהתאם להסכם עד למועד בו חדלו לחלוטין גם מהשימוש בכימיקל ממשפחת האמולסיפיירים כאמור לעיל (סעיפים 5-4, 8, 11, 14 לכתב ההגנה). בסיכומיהם חזרו וטענו הנתבעים ששיטת התובע התגלתה כגורמת לנזקים, היא מעולם לא הביאה לקיום דרישות האיכות ולתוצאות הרצויות שמנה התובע בנספח א' להסכם ומשכך חדלה הנתבעת להשתמש בשיטת התובע וחדלה גם לשלם לו את הסכום שנקבע בהסכם (סעיף 4 לסיכומים). נבחן כעת את טענות הצדדים בהתאם לראיות שהוצגו ולתצהירים שהוגשו. לתמיכה בטענותיו, הגיש התובע את תצהירו. התובע הדגיש בתצהירו שבפועל ייצרה הנתבעת כמות של 200 טון במהלך תקופה של כחודש ימים, כפי שהוגדר בסעיף 4 להסכם. לטענתו, למרות שלא נחתם בין הצדדים חוזה חדש, המשיכה הנתבעת להשתמש במתקן ההפרדה שהקים ובתהליך הייצור שהציע ושילמה לו סכומי כסף בהתאם לאמור בסעיף 2 להסכם (סעיף 16 בת/3). לנוכח האמור, טען התובע שעל הנתבעת לשלם לו סכום של 60 ₪ בצרוף מע"מ לכל טון של שמן "מטופל" (סעיף 19 בת/3). להוכחת טענות התובע, הוגש גם תצהירו של אביהו. אביהו שימש כאמור לעיל, החל מחודש אוגוסט 2000 ועד לחודש נובמבר 2008, מנהל מפעל הנתבעת. לגרסתו, המליץ להנהלת הנתבעת לאמץ את שיטת התובע ולאחר שקיבל אישור לכך, פעל יחד עימו לאיתור ולרכישת ציוד להקמת מתקן ההפרדה. בשל הרצון להוזיל עלויות נרכש ציוד משומש. אביהו טען בתצהירו שתחילה הורכב מתקן אחד ולאחר כשלושה חודשים, לנוכח הצלחת השיטה, הורכבה יחידה נוספת. בשלב זה כבר מסר התובע לנתבעת מהם החומרים הדרושים לביצוע התהליך והטכנולוגיה הנדרשת והנתבעת רכשה את החומרים ואימצה את הטכנולוגיה. במהלך העבודה ותוך כדי המעבר לכמויות גדולות, המשיכו הצדדים לשתף פעולה ובין השאר הפחיתו בהדרגה את השימוש בחומצה גופרתית שבה השתמשו מלכתחילה, היות והגיעו לרמות מספקות גם בלעדיה. בהמשך, הופסק השימוש בחומצה זו כליל (סעיפים 14-12 בת/2). בתצהירו טען אביהו שבשנת 2008 חדל לעבוד כשכיר בחברה ומאז הוא משמש כיועץ טכנולוגי לנתבעת ומקבל שכר כעצמאי. לטענתו, במסגרת עבודתו הוא מבקר במתקן הנתבעת כחמש פעמים בחודש בממוצע (סעיף 15 בת/3). עוד טען אביהו בתצהירו שידוע לו מידיעה אישית, נכון למועד הגשת התצהיר, שהנתבעת משתמשת במתקני ההפרדה שהוקמו בהתאם להוראות התובע והיא אף עושה שימוש בטכנולוגיה שיישם. בנוסף ציין אביהו בתצהירו שחומר פעיל השטח (NP6) הוחלף ובמקומו משתמשים כיום בחומר אחר (סעיף 16 בת/2). בכל הנוגע לעבודתו של אביהו עבור הנתבעת, טען שמאי בתצהירו שאביהו פוטר מעבודתו במהלך חודש אוגוסט 2008 ואף הגיש תביעה נגד הנתבעת בבית הדין לעבודה. שמאי הצהיר שרק בשל רחמים על מצבו הסכים, בעקבות הליך גישור, להעסיקו במשרה חלקית בתפקיד יועץ בטיחות ויועץ טכני למשך שנה (שהסתיימה בחודש יוני 2011). לגרסתו, התובע ואביהו חברו יחד להגשת התביעה והם מנסים כיום למכור את "הטכנולוגיה" לגורמים נוספים בתחום האנרגיה (סעיף 10 בנ/6). ואכן, במהלך חקירתו הנגדית של אביהו, הסתבר כפי שטען שמאי, שאביהו אינו עד אובייקטיבי וחסר פניות, וזאת לאחר שאישר שהוא משתף פעולה עם התובע והם "מחפשים לעשות מיזם" (עמ' 30 לפרו' בשו' 31-30). מדובר במיזם שהוצע לחברות שונות וגם הוא עוסק בהפרדת מים משמן (עמ' 31 לפרו' בשו' 6-4, 12-9) והדברים בהחלט אומרים דרשני. לנוכח האמור איני יכול לייחס לתצהירו ועדותו של אביהו משקל של ממש. לביסוס טענותיהם הגישו התובעים גם את חוות דעת המומחה פיינגולד (ת/1). בחוות דעתו הסביר פיינגולד שהרעיון הכללי של התובע היה להשתמש בחומר פעיל שטח ששמו המסחרי NP6 . לדבריו, חומר זה, כאשר הוא נמצא בתנאים מסויימים, מסוגל לשבור את "האמולסיה של שמן/מים" וכך נוצרות שתי שכבות מוגדרות הניתנות להפרדה מושלמת. בנוסף הסביר פיינגולד שחלק מהתהליך המוצע הוא גם הוספת כמות מסוימת של מים לתהליך ההפרדה. מטרתה של ההוספה כאמור, היא לגרום לכך שתיווצר שכבה משמעותית של מים שיוכלו לשאת את השמן לאחר הפרדת האמולסיה, ואז לבצע את ההפרדה בצורה גרוויטציונית. התהליך כולו התבצע במתקן שתוכנן על ידי התובע ונבנה בפיקוחו ומן המתקן הזה ניתן היה להזרים לריאקטור את השמן כשהוא חופשי מהמים שגרמו את הנזקים (סעיף 3 בת/1). בחוות דעתו טען פיינגולד שפתרון זה הוא פתרון יעיל ומקורי המביא לתוצאה הרצויה בעלות הנמוכה ביותר האפשרית. לטענתו, קיימות שיטות מוכרות להפרדה האמורה אך הן כרוכות בהשקעה כספית גדולה לאין שיעור בהשוואה לשיטת התובע. לדבריו שיטה זו פתרה את הבעיות שהיו קיימות במפעל הנתבעת קודם לכן. עוד טען פיינגולד בחוות דעתו שגם אם כל החומרים שנעשה בהם שימוש בתהליך מוכרים וידועים, הרי שהמכלול, וסדר הפעולות, הם פרי של מחשבה ותכנון שהביאו לתוצאה הרצויה (סעיף 4 בת/1). בסעיף 5 לחוות דעתו קבע פיינגולד כך- "...חוות דעתי היא כי מדי פעם נוהגים מפעלים להחליף חומרי שטח, בין משום שמגיעים לשוק חומרים חדשים יעילים או זולים יותר, ובין אם מתוך רצון להמנע מתשלום תמלוגים. עם זאת, ובהנחה שהתחליף משמש למטרה זהה או דומה לחומר המקורי, הרי שהתהליך בכללותו, הן בהיבט הכימי והן בהיבט הפיזי של מתקן ההפרדה, הוא פרי פיתוחו של רוזנברג ממנו ממשיכה גרין אויל להנות." ואולם, על אף עמדתו הנחרצת בחוות הדעת, התברר בבית המשפט שאין לה לחוות דעתו על מה שתסמוך. כך - בחקירתו הנגדית טען פיינגולד שקיימות לפחות שלוש שיטות פופולאריות להפרדת מים משמן. השיטה הפופולארית ביותר היא הפרדה גרוויטציונית שמנצלת את הבדלי הצפיפויות של שמן ומים; השיטה השנייה היא הפרדה במכונות מסתובבות - צנטריפוגות - שעושות הפרדה; והשיטה השלישית, הפחות נפוצה, היא שימוש בציקלונים - מכונות עם צורה גיאומטרית. על אף האמור, בהמשך חקירתו הודה פיינגולד בהגינותו שהשיטה השנייה דומה מאד לשיטה הראשונה, שכן גם היא שיטה גרוויטציונית, וכך גם השיטה השלישית היא "ספח של השיטה הגרביטציונית" (עמ' 19 לפרו' בשו' 32-11- עמ' 20 לפרו' בשו' 3-1). זאת ועוד. בבית המשפט אישר פיינגולד שהמסמך היחיד עליו הסתמך בחוות דעתו הוא תכתובת אלקטרונית ששלח אליו התובע ובה פורטה שיטתו הנטענת (נ/1). מעבר לכך, הודה פיינגולד שלא קיבל כל מסמך אחר בנוגע לשיטה שהציע התובע (עמ' 22 לפרו' בשו' 22-14). בנוסף לאמור, פיינגולד לא ידע לומר מה קורה בפועל במפעל הנתבעת וכן אישר שלא בדק איזה אחוז מהכמות הכוללת של השמן שהייתה במיכל, נדרש לעבור טיפול חוזר (עמ' 23 לפרו' בשו' 32-31- עמ' 24 לפרו' בשו' 1, 11-10). יתרה מכך. בבית המשפט אמנם ניסה פיינגולד לטעון תחילה שחומר מסוג נוניל פנול הוא גם מסיס במים (WS) וגם מסיס בשמן (OS) (עמ' 25 לפרו' בשו' 7-1), אך לבסוף נאלץ לאשר שחומר מסוג נוניל פנול מוגדר בספרות כמסיס בשמן (OS) ואילו חומרים מקבוצת אלכוהול "אטוקסלייד" מוגדרים כמסיסים במים (WS) (עמ' 26 לפרו' בשו' 14, 22-19). לא זו אף זו. הטענה שהציג פיינגולד בחוות דעתו לפיה התהליך בכללותו, הן בהיבט הכימי והן בהיבט הפיזי של מתקן ההפרדה, הוא פרי פיתוחו של התובע, קרסה בחקירתו הנגדית לאחר שאישר ששיטתו של התובע זהה לחלוטין לשיטה שהציע בעבר מומחה הנתבעים, קנטי. במסגרת חקירתו הנגדית הוצג לפיינגולד מסמך שכותרתו "תכנית עקרונית לטיפול בזינה" (נ/2). המדובר בתכנית שהכין ושלח קנטי לנתבעת עוד ביום 13.6.07 (נ/3). פיינגולד חזר ואישר שהשיטה שהוצגה לו אינה שונה כלל מהשיטה שהציג התובע (עמ' 27 לפרו' בשו' 25-22; עמ' 28 לפרו' בשו' 30-23). בהקשר זה אציין שבניגוד לעדות זו, טען אביהו לאחר שהופנה למסמך שסומן נ/3, שהשיטה שהציע קנטי אינה זהה לשיטת התובע (עמ' 31 לפרו' בשו' 27-24). עדות זו אין ביכולתי לקבל לאחר שמצאתי שאביהו אינו עד אובייקטיבי והוא כמובן אינו עד מומחה וזאת בניגוד לפיינגולד. בניגוד לטענות התובע כאמור לעיל, לפיהן מדובר בשיטה שהיא פרי פיתוחו של התובע, טענו הנתבעים ששיטת התובע אינה מקורית ושגרמה להם לנזקים ומשכך חדלו מלעשות בה שימוש. להוכחת טענותיהם הוגש בין היתר תצהירו של שמאי. שמאי הצהיר שלאחר החתימה על ההסכם גילה שנפל קורבן והנתבעת הפכה לשדה ניסויים של התובע, כאשר הידע והטכנולוגיה שכביכול מכר לה והיו בגדר סוד הפכו למעשה למעבדת "ניסויים תהיות/וטעיות" שגרמו לנתבעת נזקים והוצאות כספיות (סעיף 13 בנ/6). לטענתו, שגה התובע הן בהמלצתו לבחור מיכל אופקי ולא מיכל אנכי והן בהמלצתו לרכוש מיכל קטן מידי מבחינת הקיבולת, דבר שחייב את הנתבעת לחמם את השמן לטמפרטורות גבוהות בהרבה מזו שהוצגה להם בתחילה (סעיף 15 בנ/6). בתצהירו טען שמאי שבתחילת נובמבר 2007 עת הצטרפה ד"ר שרון לחברה, התברר לנתבעים ששיטת התובע הינה "עורבא פרח" (סעיף 18 בנ/6) ובהמלצת ד"ר שרון החלו לפתח שיטה חדשה שאינה כוללת שימוש בחומצה גופרתית ואינה משתמשת בטמפרטורות החימום שהבטיח התובע (סעיף 19 בנ/6). למרות האמור, המשיכה החברה לשלם לתובע בהתאם להסכם עד למועד שבו חדלה להשתמש בכימיקל מקבוצת הנוניל פנול. משחדלה החברה להשתמש אף במרכיב האחרון משיטתו של התובע חדל התובע להיות זכאי לעמלה כלשהי (סעיפים 21-20 בנ/6). בסעיף 25 לתצהירו חזר שמאי וטען כך - "החברה אינה עושה שום שימוש ב"שיטת" דב. החברה עושה שימוש בשיטה הידועה לכל של חימום שמן הגורם להתפשטותו ולהיפרדות המים מהשמן בשל הפרשי המשקל שביניהם ובלי שימוש בזכר מ"נוסחתו" הכימית של דב." ביום 23.10.11 הוגש גם תצהירו המשלים של שמאי (נ/7). בתצהירו המשלים התייחס שמאי לשלוש נקודות נוספות: טמפרטורת החימום של התערובת; משך התהליך; ואחוז ניצול התערובת. בכל הנוגע לטמפרטורת החימום של התערובת, טען שמאי שבניגוד להבטחת התובע להשתמש בטמפרטורה של עד 70 מעלות, בפועל נאלצה הנתבעת להשתמש בטמפרטורה שבין 90-84 מעלות (ראו: נספח 1 לתצהיר המשלים- נ/7). ואכן עיון בנספח 1 לתצהיר המשלים מעלה שטמפרטורת החימום אינה עומדת על 70 מעלות צלזיוס, אלא נעה בין 84-82 מעלות צלזיוס. באשר למשך התהליך, טען שמאי שכיום מדובר בתהליך קצר וזמן ההמתנה התקצר לכעשר שעות. להוכחת טענה זו הוצגו דוחות ממוחשבים מהם אכן עולה שביממה מתבצעת לפחות מנת ייצור אחת בכל אחד משני המיכלים, כאשר לטענת שמאי, בעבר מדובר היה בתהליך שנמשך מעל ליממה. לגבי אחוז התערובת טען שמאי שהנתבעת הפחיתה כאמור את זמן ההמתנה לכעשר שעות, אך עדיין אחוז הניצול של כל מנה אינו טוב וכמות גדולה של התערובת (כ-30%) צריכה לחזור למיכל לטיפול חוזר בעוד שהתובע הבטיח שאחוז התערובת שיחזור למיכל לא יעלה על יותר מ- 2% (ראו: נספח 2 בנ/7). בכל הנוגע לייקור העלויות שנגרמו עקב החומצה הגופרתית, הציג שמאי חשבוניות מהן עולה שהנתבעת נאלצה לרכוש באותה תקופה סודה קאוסטית וזאת לגרסתו בכדי לסתור את החומצה הגופרתית, לנוכח דרישת אתר פינוי הפסולת במפרץ חיפה (ראו: נספח 3 בנ/7). תמיכה לטענות שמאי בתצהירו הוצגה בתצהירה של ד"ר שרון. בתצהירה טענה ד"ר שרון שהחלה לעבוד אצל הנתבעת ביום 1.1.07, בתפקיד כימאית ובחודש אוגוסט 2008 מונתה לתפקיד מנהלת המפעל. ד"ר שרון ציינה שבחודש מרץ 2010 סיימה את תפקידה בנתבעת (סעיף 2 בנ/4). לטענתה, בתחום זה מגוון רחב של פטנטים להפרדת שמן ומים, בהם מוזכרים מגוון רחב של חומרים, לרבות החומר שהציע התובע-NP6 שהוא חומר פעיל שטח מקבוצת הנוניל פנול. בפועל, לא ניתן היה להשיג חומר זה ובהמלצת התובע נרכש חומר בשם NP9 גם הוא מאותה קבוצת חומרים. לטענתה, בחירת החומר בו נעשה שימוש היא מהותית וכל שינוי קטן במבנה המולקולארי ולו של אטום בודד יוצרת הבדל משמעותי ביישום ובתוצאותיו, קל וחומר כשעוברים מקבוצת חומרים אחת לאחרת (סעיף 4 בנ/4). ד"ר שרון הדגישה בתצהירה כך-"הנני לציין כי "הידע והטכנולוגיה" שדב "מכר" היו ידועים לי מראש עוד לפני שהתקבלתי לעבודה בגרין אויל כפי שהיו ידועים לכל כימאי העוסק בתחום האמולסיות." (סעיף 6 בנ/4). לטענתה מדובר בשיטה ישנה ולא יעילה במקרה זה, ומשכך הביעה מורת רוחה מיישומה. כשהתברר ששיטה זו לא מביאה לאחוז המים הרצוי, הנחה התובע את המפעל להגדיל את הטמפרטורה של התערובת ולחמם לטמפרטורה של בין 70-60 מעלות צלזיוס, ועד מהרה נאלץ המפעל להשקיע אנרגיה רבה נוספת כדי להעלות את הטמפרטורה של התערובת קרוב ל- 100 מעלות. אך גם זה לא הספיק ואז הציע התובע להגדיל את כמות החומר מקבוצת הנוניל פנול (כמות כפולה), דבר שגרם לייקור משמעותי ובהמשך משגם זה לא הביא לתוצאה הרצויה, הציע התובע שמשך השהייה של התערובת במיכל יוגדל (סעיפים 8-7, 12-10 בנ/4). ד"ר שרון טענה בתצהירה, בדומה לטענות שהעלה שמאי בתצהירו, שלמרות כל הפעולות שנעשו כאמור, ההפרדה שהתקבלה הייתה גרועה: "...מתוך 10 קוב של תערובת שהוכנסה למיכל בשיעור ממוצע של 10% מים יצאו כ-70% מהכמות המטופלת כשהם מכילים 2.5% מים (דהיינו, יותר מפי 2.5 מהתחייבויותיו). יתרת הכמות המטופלת דהיינו 30% הנותרים היו תערובת של שמן ומים בשיעור מים גבוה מדי אשר נאלצנו להפנות לביצוע חוזר בתהליך." (סעיף 13 בנ/4). עוד טענה בתצהירה, שהסתבר שגם הצעת התובע להוסיף חומצה גופרתית מרוכזת הייתה שגוייה. לגרסתה, התעמתה עם התובע בעניין זה והסבירה לו שהשמן לא מכיל אספלטנים וכן הסבירה שהחומצה הגופרתית לא תוציא את המתכות מהשמן, התובע מצידו ניסה לשכנעה בצדקת שיטתו, אך עד מהרה התברר ששיטתו לא רק שלא הועילה אלא גם היוותה סיכון מקצועי ובטיחותי הן לציוד הן לאנשים וכן הפכה נטל מינהלי ותפעולי. ד"ר שרון טענה שכתוצאה מהשימוש בחומצה הגופרתית התקבלו גם תלונות לגבי חומציות גבוהה מאד בשפכים דבר שגרם לייקור עלויות הפינוי. לדבריה, וכפי שטען גם שמאי בתצהירו המשלים, נאלצה הנתבעת לסתור את חומציות המים באמצעות כמות מתאימה של חומר בסיסי (סודה קאוסטית) ולבנות מערך מעבדתי הכולל ציוד ומערך אנשים, רק כדי לתקן את העיוותים והקלקולים שיצרה החומצה הגופרתית (סעיפים 20-14 בנ/4). עוד טענה ד"ר שרון בתצהירה שלנוכח העובדה שהחומצה הגופרתית איכלה ויצרה חורים בספירלה, זרמו באופן לא רצוי ולא מתוכנן מים, שהיו אמורים להיות כלואים בתוך הספירלה אל תוך מיכל ההפרדה בו מצויה התערובת. בנסיבות אלו נאלצה הנתבעת לשאת בהוצאות החלפת הספירלה. גם במערכת הרדיאטור אליו אמור השמן הנקי לזרום החלו להופיע סימני "איכול" כתוצאה מהחומצה הגופרתית (סעיפים 21-23 בנ/4). לנוכח כל האמור, טענה ד"ר שרון שכארבעה חודשים לאחר כניסתה למפעל, בסביבות חודש פברואר 2008, לאחר שהציגה לפני שמאי את העובדות המקצועיות, לקחה אחריות על התהליך והתובע חדל מלייעץ למפעל. לגרסתה, למרות התנגדותה הנחרצת לשימוש בחומצה גופרתית, ביקש שמאי שתוכיח טענותיה בהדרגה ולא באופן מיידי. שמאי הבהיר לה שכל עוד נעשה שימוש בנוסחה הכימית של התובע יש לשלם לו. במועד בו הפסיקה הנתבעת לשלם לתובע, התהליך שהיה בשימוש לא כלל חומצה גופרתית ולא כלל חומר מקבוצת הנוניל פנול. בכל הנוגע לשימוש במיכלי ההפרדה האנכיים, טענה ד"ר שרון בתצהירה שמדובר בכורח המציאות הואיל ומעבר למיכלי הפרדה אופקיים כרוך בהוצאה כספית ניכרת ובשינויים מבניים (ראו: סעיפים 27-24 בנ/4). ד"ר שרון הצהירה שהנתבעת חדלה מלהשתמש בחומר מקבוצת הנוניל פנול והיא משתמשת כיום בחומר מודרני מקבוצת האלכוהול אתוקסילייטד, שתפקידו להקטין את מתח הפנים של נוזל התערובת ולאפשר הפרדה יותר קלה ויעילה של טיפות המים מתוך השמן. לטענתה, עניין זה של הקטנת מתח הפנים של הנוזל כדי להפריד את מרכיביו השונים, ידוע לכל כימאי מתחיל (סעיף 29 בנ/4). ולדבריה- "נוצר תהליך יעיל בצורה משמעותית, בניצולת גבוהה יותר, בעלויות נמוכות יותר בצורה משמעותית, כמות המים שנשארה בשמן ירדה מתחת לאחוז אחד." (סעיף 30 בנ/4). בנוסף לטענות שצויינו לעיל, התייחסה ד"ר שרון בתצהירה למספר טענות נוספות הנוגעות לשימוש בחומר מקבוצת הנוניל פנול. ד"ר שרון טענה ששימוש בחומר מסוג זה אינו רצוי, היות והוא מכיל "טבעת פנולית" שידועה כמזיקה לסביבה, ולדבריה היא התנגדה לשימוש בו הן בשל שיקולי הסביבה ובעיקר משיקולים כימיים (סעיף 5 בנ/4). עוד טענה ד"ר שרון שחומר מסוג נוניל פנול אינו יעיל וגם אם לא היו מוסיפים אותו, היו הנתבעים מגיעים לאותה תוצאה מחימום התערובת והשהיית התערובת במיכל (סעיף 28 בנ/4). כן העלתה טענות נגד המיכל בו המליץ התובע להשתמש. לטענתה, היה נכון לרכוש מיכל מאוזן ולא מיכל אנכי (סעיף 9 בנ/4). ד"ר שרון ציינה בתצהירה שהטענה לפיה הנתבעת משתמשת במכלול וסדר פעולות שהם פיתוח של התובע או פרי מחשבתו ותכננו היא הטעיה. התובע לא פיתח דבר שלא היה ידוע קודם לכן ומה שהציע גרם לנזקים ובזבוז משאבים (סעיף 33 בנ/4). בחקירתה הנגדית חזרה ד"ר שרון על האמור בתצהירה והעידה שעבדה במפעל כשלוש שנים (עמ' 36 לפרו' בשו' 12). לדבריה, כאשר החלה לעבוד עבור הנתבעת, מתקן ההפרדה שהקים התובע היה במקום (עמ' 36 לפרו' בשו' 33-31). כשחדלה לעבוד בנתבעת, עדיין עמד שם אותו מיכל מקורי וכן מיכל נוסף, "זה מבחינת מה ששייך לתהליך שלנו." (עמ' 37 לפרו' בשו' 4-2). ד"ר שרון אישרה ששני המיכלים עבדו כשעזבה (עמ' 37 לפרו' בשו' 6-5). ד"ר שרון הסבירה בבית המשפט שחומר פעיל שטח הוא חומר שיודע לתווך בין שני חומרים "שלא אוהבים להתחבר" (עמ' 37 לפרו' בשו' 24-23). חומר זה מורכב משני חלקים פעילים, חומר שהוא הידרופובי וחומר שהוא הידרופילי, קרי חומר ש"אוהב מים ולא אוהב מים." לדבריה, שני החלקים הללו יודעים להתחבר או "להפריע" בהתאם לכימיה הפנימית שלהם. כדי לחבר שתי מערכות מנוגדות יש לבחור בחומרים מסויימים בהתאם לתוצר המבוקש ולתכונות שלהם (עמ' 37 לפרו' בשו' 34-28). כשרוצים להפריד בין שמן ומים המוחזקים יחדיו, המטרה היא לקבל מצב ששתי "האטרקציות האלה יהיו נקיות מהאפרקציה השניה, כמה שיותר..." דהיינו הפרדה של שמן ממים (עמ' 38 לפרו' בשו' 11-9). לטענתה, בוחרים בשימוש בחומר מסוג נוניל פנול בכדי לקצר לוחות זמנים אך אין חובה להשתמש בו (עמ' 38 לפרו' בשו' 16-15). ד"ר שרון חזרה על האמור בתצהירה לפיו אין סיבה להשתמש בחומר זה, כאשר המערכת בזווית המתאימה ואין לחץ זמן (עמ' 39 לפרו' בשו' 1). עם זאת הסכימה לאשר שבענייננו "היה עדיף לו להשתמש בחומר פעיל שטח, כדי לפעול" (עמ' 39 לפרו' בשו' 16). במסגרת עדותה הופנתה ד"ר שרון לחוות דעתו של פיינגולד שטען שיש להשתמש בחומר NP6 ולא די בהפרדה גרוויטציונית. ד"ר שרון טענה שבנושא זה יש ביניהם "חילוקי דעות" (עמ' 40 לפרו' בשו' 24-15). לטענתה קיימים הבדלים בין נוניל פנול לבין אלכוהול "אטוקסלייד", ביכולת להתמוסס בשמן ובמים וכן ביכולת שלהם "לשבור פני שטח כאלה ואחרים." לדבריה, במקרה זה הנוניל פנול לא עשה את העבודה בניגוד לחומר שהיא הציעה כאמור (עמ' 41 לפרו' בשו' 15-7). ד"ר שרון טענה בבית המשפט שהיא כימאית, ותחום המולקולות הכימיות הן תחום התמחותה, לעומת זאת, טענה שפיינגולד הוא מהנדס מכונות שאמנם מכיר מתקנים שיש בהם חומרים כימיים אך לא מעבר לכך (עמ' 41 לפרו' בשו' 30-25). בכל הנוגע לתצהירה ועדותה של ד"ר שרון, התנגד התובע לטענות הנוספות שהעלתה בסעיפים 5,9,28,33,34 לתצהירה וטען כי סעיפים אלו אינם קבילים, שכן מדובר בטענות שבמומחיות, והעדה הגישה תצהיר עדות ראשית ולא חוות דעת מומחה. עוד טען התובע שגם ליתר האמור בתצהירה של ד"ר שרון אין לייחס משקל של ממש, בשל מעורבותה בנתבעת ובשל שאיפתה להשחיר פני התובע ואביהו, "על מנת להביא לסילוקם ולקידומה בדרגה לתפקיד ניהול-פעולה שאכן צלחה בידה." (סעיף 7 לסיכומים). התובע הדגיש בסיכומיו שד"ר שרון אינה יכולה להעיד אלא על עובדות, וכל מה שמעבר הוא פסול. עוד הוסיף שהיות והיא עובדת לשעבר שהייתה מעורבת בהשתלשלות העניינים אין לקבל עדותה (סעיף 10 לסיכומים). צודק התובע כי להוכחת אותן טענות שנטענו בתצהירה של ד"ר שרון, שהינן טענות שבמומחיות, יש להביא תמיכה באמצעות חוות דעת מומחה, וזאת בהתאם להוראות תקנה 129 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 הקובעת כדלקמן: ”(א) רצה בעל דין להביא עדות בענין שבמומחיות, שאינו ענין שברפואה, לביסוס טענה מטענותיו, יגיש לבית המשפט חוות דעת של מומחה לאותו ענין לא יאוחר מהמועד שנקבע להגשת תצהירי העדות הראשית מטעמו, זולת אם קבע בית המשפט או הרשם אחרת;..." בענייננו, אין חולק שתצהירה של ד"ר שרון, אינו מהווה חוות דעת מומחה. לנוכח האמור, אני מקבל בעניין זה את טענת התובע וקובע שיש להתעלם מאותם סעיפים וחלקים בעדותה הנוגעים לטענות שבמומחיות. עם זאת, בכל הנוגע ליתר הטענות שהעלתה ד"ר שרון בתצהירה ובעדותה, הנוגעות לעובדות להן נחשפה במסגרת תפקידה ככימאית בנתבעת ולאחר מכן כמנהלת המפעל - לא מצאתי כל פגם. איני סבור שיש לפסול את תצהירה בכללותו, לאחר שמצאתי את עדותה של ד"ר שרון קוהרנטית וברורה. יחסי עובד מעביד בין נותן העדות לבעל הדין מטעמו הוגשה העדות, אינם פוגמים בעדותו וממילא ד"ר שרון חדלה מלעבוד אצל הנתבעת כשהוגשה התביעה דנן ולא הוכח שיש לה עניין כלשהו בתוצאות התביעה. תמיכה נוספת לטענות הנתבעים הוצגה גם באמצעות חוות דעתו של יהושע קנטי (נ/5). בחוות דעתו קבע קנטי שמכלול הפעולות וסדר הפעולות שהציע התובע אינן בגדר "פרי פיתוח" וכן הצעתו לא הביאה לתוצאה הרצויה. התהליך שהציע התובע הוא תהליך נפוץ וידוע והנוסחה שהציע היא בחירה שגויה ולא נכונה של חומרים שהנתבעת חדלה מלעשות בהם שימוש בשל הנזקים שנגרמו לה. לטענתו, הדרך המקובלת בתעשייה להפרדת מים משמן היא זהה. התובע הציע באופן מוטעה להשתמש גם בחומצה גופרתית וזאת משום שבעבר נהגו להשתמש בבתי זיקוק בחומצה כזו במטרה להשביח המוצרים. תהליך זה הובא לישראל על ידי חברה בריטית ולפני שנים רבות הופסק השימוש בחומצה זו בשל הנזק הקורוסיבי שגרמה ובשל נזקים אקולוגיים. כיום, כמעט ולא קיימים מתקנים בעולם שעושים שימוש בחומצה גופרתית בין השאר בשל הימצאות שיטות טובות יותר שנולדו עם התפתחות הטכנולוגיה. קנטי מסכם ומדגיש שבהיבט הפיזי וההנדסי, לא רק שאין בתהליך שהציע התובע כל חדש או פרי מחשבה ותכנון, אלא שאפילו בדבר הפשוט של בחירת מיכל, טעה התובע (בחר מיכל אנכי במקום אופקי). קנטי הדגיש בחוות דעתו שבהיבט הכימי בחר התובע כימיקלים לא טובים ואף מזיקים ובצדק חדלה הנתבעת מלעשות בהם שימוש. בחקירתו הנגדית הסביר קנטי שההבדל היחיד בין שימוש בחומר פעיל שטח לבין שימוש בגרוויטציה, הוא "הזמן", שנע בין ימים לשעות, ולדבריו יש לכך משמעות (עמ' 47 לפרו' בשו' 12-7). קנטי הסביר שההפרדה צריכה להתבצע עד שכל המים יורדים. לטענתו, זה יכול לקחת רק שעות אם עושים זאת נכון (עמ' 47 לפרו' בשו' 34-32- עמ' 48 לפרו' בשו' 4-1). קנטי טען שהנתבעת הפסיקה להשתמש בחומצה הגופרתית היות והדבר גרם לה לנזקים. לטענתו, השימוש בחומצה היה תהליך קשה ויקר ולמיטב ידיעתו הפסיקו להשתמש בתהליך הזה, לדבריו: "גם פה, אף פעם לא חשבתי ואני עד היום לא חושב שיש מתכות בכמות משמעותית בתוך השמן, שהיה צריך לטפל בזה." (עמ' 49 לפרו' בשו' 4-2). יש לציין שגם קנטי כמו ד"ר שרון אישר בעדותו ש"החלק של המיכל שבתוכו מכניסים מים ומערבבים ומחממים ומפרידים את המים, הוא עדיין עובד." (עמ' 48 לפרו' בשו' 20-18). בסיכומיו טוען התובע שיש להתעלם כליל מחוות הדעת של קנטי או לפחות לא לייחס לה כל משקל בשל העובדה שהתגלה שהוא עבד ועובד עבור הנתבעת. בהקשר זה הודה קנטי שהועסק בנתבעת ואף אישר שבשלב מסויים הציע בעצמו לתכנן שם מתקן להפרדת שמן ומים (עמ' 44 לפרו' בשו' 11-7). לטענתו, התייחס לעניין בחוות הדעת מטעמו שהרי כתב שהוא מעניק שירותי ייעוץ להרבה גופים וביניהם לנתבעת (עמ' 44 לפרו' בשו' 20-19). בכל הנוגע לקשריו עם הנתבעת אישר קנטי שמנהלי העסק פנו אליו בעבר על מנת שייעץ להם (עמ' 44 לפרו' בשו' 33-31) והוא תכנן להם שיפורים בתהליך ומתקנים חדשים והוא אף מתכוון לעבוד עם הנתבעת גם בעתיד (עמ' 45 לפרו' בשו' 4-1). לטענת התובע כאמור לעיל, מצוי קנטי במצב של ניגוד עניינים ואין לקבל עדותו. התובע מפנה בסוגייה זו לת.א (מח' ת"א) 41255-12-09 קל בניין בע"מ נ' כביש חוצה ישראל בע"מ (לא פורסם, 10.6.12) (להלן: "פרשת קל בניין"); ת.א (מח' ת"א) 2334-06 משק כרמי נ' יעדים לשיווק (1972) בע"מ (לא פורסם, 11.11.09) (להלן: "פרשת כרמי"); בר"ע 10895/08 גולן נ' דלאל (לא פורסם, 23.4.09) (להלן: "פרשת גולן"); וע"א 208/65 יצחק נ' חברת החשמל לישראל בע"מ , פ"ד יט(3)522 (1965) (להלן: "פרשת יצחק")). (ראו: סעיף 9 לסיכומים). פרשת גולן, אליה הפנה התובע בסיכומיו אינה רלוונטית לענייננו, וזאת משום ששם מדובר בעד מומחה מטעם בית המשפט. בפרשת יצחק וכן בפרשת כרמי ובפרשת קל בניין, אליהן הפנה התובע, התייחסו לסוגייה זו של קשרי מומחה עם בעל הדין שעבורו נערכה חוות הדעת וצויין שבהתאם להלכה הפסוקה יש ליתן לכך ביטוי בקשר עם משקלה של חוות הדעת. רק במקרים בהם השתכנע בית המשפט שקיימת מעורבות אישית של המומחה באירועים נשוא ההליך, באופן שקיים חשש שהיא תשפיע על מקצועיותו, אף מבלי שהוא יהיה מודע לה, יש להוציא חוות הדעת מן התיק. בענייננו, אמנם יש ליתן משקל לעובדה שקנטי עבד ועודנו עובד עם הנתבעת, עם זאת, קנטי לא היה מעורב באופן אישי באירועים נשוא ההליך, לא לקח חלק אקטיבי בכל הנוגע לתובענה ואיני סבור שיש לו עניין בתוצאות פסק הדין. לנוכח האמור, אני סבור שאין מקום לפסול חוות דעתו של קנטי בכללותה, אך גם אין להעניק לה משקל רב. על אף כל קביעותיי האמורות לעיל, אין בכך כדי לסייע לתובע לאחר שלא הניח בסיס מספק להוכחת טענותיו. התובע טען בסיכומיו שהנתבעת חיפשה פתרונות לבעיה, פנתה למומחים מובילים, ואף קיבלה הצעה לתכנון מהמומחה קנטי. למרות זאת, לבסוף התקשרה עם התובע שהסכים גם לתכנן וגם להפעיל את המתקן. התובע טוען שהצעת קנטי (נ/1) מגלה מערכת מורכבת רבת חלקים ואביזרים בעוד שמטעמי חסכון, הורכב המתקן של התובע מחלקים משומשים ולפיכך נתקבלה דווקא הצעת התובע. לטענתו, התהליך והמתקן שבנה מופעלים עד עצם היום הזה והנתבעת רק הפסיקה את השימוש בחומצה גופרתית והחומר פעיל השטח הוחלף באחר. התובע מאשר בסיכומיו שהחומצה אכן אינה חומר ידידותי וזכותה של הנתבעת שלא להשתמש בו ולוותר על הטיהור המירבי בו חפצה בתחילה, אך לטענתו, אין זה גורע מהעובדה שהמטרה העיקרית של הפרדת המים, בוצעה ועודנה מבוצעת בשיטה ובמתקן ההפרדה שסיפק התובע (סעיף 3 לסיכומים). לטענת התובע, המתקן שהקים עדיין בשימוש, והטענה לפיה לא תרם והפתרון שהציע הוא ידוע, מתעלמת מהעובדה שחודשים רבים חיפשו בנתבעת פתרון ולא מצאו. התובע אינו טוען שהוא ממציא השיטה אלא שהביא לפתרון הבעיה, הנהיג את השיטה והרכיב את המתקן המשמש את הנתבעת לצרכיה עד היום. לטענתו רק אם יוקם מתקן חדש שיופעל בשיטה אחרת - תפקע זכותו לתשלום (סעיף 5 לסיכומים). כאמור לעיל, השאלה המרכזית כפי שגם הסכים התובע (סעיף 3 לסיכומיו) הינה האם החלפת החומר נוניל פנול בחומר החדש הפסיקה את תרומת התובע לנתבעת "לצורך שיפור התוצר שלה ושיפור תהליכי הייצור במפעל..." תרומה שלפי סעיף 2 להסכם מזכה את התובע בתמלוגים. מהעדויות שנשמעו עולה שעם הגיעו של שמאי למפעל, התברר לו שיש צורך להפריד את השמן מהמים. אין חולק שטרם שנחתם ההסכם, לא ידעו הנתבעים מהי שיטת התובע ורק ביום 26.7.07 לאחר שצורף להסכם נספח א' הוצגה שיטת התובע. מעדותה של ד"ר שרון ומתצהירה, עולה שבפועל נאלצה הנתבעת לעבוד בטמפרטורות גבוהות ממה שהוצע לה על ידי התובע, ההפרדה שהתקבלה לא הייתה טובה, וכ-30% מהכמות המטופלת היו תערובת של שמן ומים והנתבעת נאלצה להחזירם לתהליך לביצוע חוזר, בעוד שהתובע הבטיח כאמור שרק 20% מהכמות תופנה לביצוע חוזר (ראו: נספח 1 בנ/6; סעיף 13 בנ/4). הנתבעת, בהמלצתה של ד"ר שרון החלה משתמשת בשיטה משלה, ללא חומצה גופרתית, ללא טמפרטורת החימום שהובטחה בהסכם ולבסוף אף חדלה מלעשות שימוש בחומר מסוג נוניל פנול. כל שנותר כיום הוא השימוש שעושה הנתבעת במיכלים וזאת כפי שהבהירו עדי הנתבעת, בשל העובדה שמעבר להפרדה של מיכלים מסוג אחר, כרוך בהוצאה כספית ניכרת ובשינויים מבניים. בענייננו וכפי שהובהר לעיל, קרסה חוות דעתו של פיינגולד עליה נסמכו התובעים להוכחת הטענה שעל אף השינוי שעשתה הנתבעת בשימוש בחומרים הכימיים, עדיין פועלת היא בהתאם לשיטה שהציע לה התובע. לאחר ששמעתי את עדותו של פיינגולד שוכנעתי שהשוני היחיד בין שיטת התובע לשיטה שהציע גם קנטי, היה השימוש הספציפי בחומרים הכימיים אותם הציע התובע. משחדלה הנתבעת לעשות בהם שימוש, איני סבור שיש מקום להמשיך ולשלם לתובע. התובע לא טען, כפי שהובהר לעיל, ששיטתו האמורה היא חדשנית ומקורית, אלא מכר לנתבעים שיטה כימית. התובע הציע שני חומרים כימיים ספציפיים, המבדילים את שיטתו מהשיטה שהציע קנטי. ואכן, הנתבעת המשיכה לשלם לתובע גם בשלב בו השתמשה רק באחד מהחומרים שהציע. משהפסיקה הנתבעת להשתמש בשני המרכיבים: חומר מסוג נוניל פנול והחומצה הגופרתית וכן לאחר ששינתה את הטמפרטורות בתהליך, אני קובע שהנתבעת אינה עושה עוד שימוש בשיטה שהציע התובע ואין מקום לחייב אותה להמשיך ולשלם לתובע תמורה כלשהי מכוח ההסכם. 4. סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את התובענה ומחייב את התובע לשאת בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת עו"ד בסך של 40,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד יום התשלום בפועל. יובהר כי סכום זה כולל הוצאות, שכ"ט עו"ד ומע"מ. מים