מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הפעלת גן אירועים בקיבוץ: לפני ערעור המערערים נגד מדינת ישראל שעניינו כתב אישום שהגישה המדינה נגד המערערים בעבירות תכנון ובניה. ( חע"מ 40279/06, בבית משפט השלום נתניה, השופטת טלמור) הרשיע את המערערים בשימוש חורג ללא היתר בנכס מקרקעין ומכאן הערעור שלפני. העובדות: מעובדות פסק הדין בבית משפט קמא עולות העובדות הבאות: קיבוץ יקום (להלן:"מערער 1 או "קיבוץ יקום") חכר ממנהל מקרקעי ישראל, מקרקעין הידועים כגוש 8951, חלקות 4 ו-8, אשר שטחן הכולל כ- 107 דונם (להלן:"המקרקעין"). המקרקעין מצויים בתחום המועצה האזורית חוף השרון והועדה המקומית לתכנון ובניה חוף השרון. בין הצדדים, מנהל מקרקעי ישראל וקיבוץ יקום, נחתם ביום 24.3.2002 הסכם פיתוח, אשר פרטיו יובאו בהמשך ואחריו, נחתמה תוספת להסכם הפיתוח ביום 26.3.2008 (מוצגים נ/2 ו-נ/3). מתוך המקרקעין השכיר קיבוץ יקום שטח של כ- 12 דונם למערערת 2, חאן האביב אירועים (להלן:"מערערת 2 או "חאן אביב"). בהסכם שכירות עליו חתמו קיבוץ יקום וחאן אביב, הוגדר כי השימוש בשטח יהיה: "אירועי מסיבות, חתונות, בר מצוות, בריתות, ריקודים וכיו"ב, לרבות הפעלת מזנון שישרת את באי האתר" (לשון הסכם השכירות בין קיבוץ יקום למערערת מיום 20.12.2001, מסומן כ- נ/1). לפי הסכם שכירות זה הפעילה חאן אביב במקום, בעונת הקיץ והסתיו בין השנים 2004 ועד מועד כתב האישום בתאריך 30.7.2006, גן אירועים, "האגם" שמו. מכוח צווי עיכוב ביצוע ממשיך ופועל במקום גן האירועים עד למועד כתיבת שורות אלה. 4. מערער 3 משמש כמנהל אצל מערער 1. 5. מערער 4 משמש כמנהל פעיל אצל מערערת 2. פסק הדין בבית משפט קמא: 6. בית משפט קמא ניתח את העדויות שנשמעו במהלך המשפט וקבע כי תכנית בנין עיר החלה על המקרקעין, תוכנית מתאר חש/3/29 (להלן:"התב"ע" או "תב"ע 29"), מתירה שימוש במקרקעין לצרכי אירועי נופש, אירועי ספורט ובידור בלבד. בית המשפט התרשם כי הנאשמים השתמשו במקרקעין כבגן אירועים וקבע כי זהו שימוש חורג מהשימוש שהותר בו וכי הוא נעשה ללא היתר כפי שמחייב הדין. טענת ההגנה מן הצדק שהעלו המערערים, נדחתה על ידי בית משפט קמא אשר קבע כך: "לא מצאתי כי נפל פגם בהתנהגות מי מרשויות המדינה ולא מצאתי כי התנהגות הרשות היתה שערורייתית ושהיה בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשמים.." ( עמ' 30 בפרוטוקול, שורות 15-17). בית משפט קמא לא דן בטענות הנוספות שהעלו הנאשמים. אשר על כן הרשיע בית משפט קמא את המערערים בעבירות לפי סעיף 204(א), 208(א) ו- 253 בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן:"חוק התכנון והבניה") ונימק הרשעתו בכך שהנאשמים "שעשו דין לעצמם בהעדיפם את האינטרסים הפרטיים שלהם על פני אינטרס הציבור.." (שם, שורות 13-14), עונשם של המערערים נגזר כדלקמן: מערער 1 ומערערת 2, נדונו לתשלום קנס בסך 150,000 כל אחת ואילו מערער 3 ומערער 4 נדונו לתשלום קנס בגובה 50,000 ₪ או 60 ימי מאסר תמורתם, כל אחד. הליכי הערעור: 7. ביום 10.1.2011 הגישו המערערים את הערעור שלפני. הערעור נדון ביום 21.03.2011, ובאותה ישיבה נתתי פסק דין לפיו, בהסכמת הצדדים, הערעור התקבל, בכפוף להגשת בקשה להיתר שימוש חורג מאת המערערים לשם הפעלת המקום כגן אירועים, תוך 90 יום מיום מתן פסק הדין. עוד קבעתי בפסק הדין כי נוכח העובדה שהמשיבה לא פעלה במשך שנים ארוכות ולא הגישה כתב אישום משום שסברה כי הפעלת המקום כגן אירועים אינה דורשת קבלת היתר ספציפי, וכיון שכתב האישום הוגש רק לאחר הגשת דו"ח מבקר המדינה ובעקבותיו, ניתן צו עיכוב ביצוע עד למיצוי ההליכים. ביום 11.4.2011 הגישה המשיבה בקשה ובה התבקשתי להבהיר האם הרשעת המערערים נותרת על כנה וכן להבהיר כי צו איסור השימוש החורג במקרקעין יעוכב למשך 9 חודשים בלבד ממועד מתן פסק הדין. ביום 14.4.2011 נתתי החלטה לפיה צו איסור השימוש החורג יעמוד בתוקפו למשך 9 חודשים בלבד וכי ההרשעה נותרה על כנה. בעקבות החלטה זו פנו המערערים בערעור לבית המשפט העליון. 8. לאחר שדן בערעור החליט בית המשפט העליון, ביום 24.11.2011, כי בנסיבות העניין, משניתן פסק דין והחלטה מאוחרת הסותרת את האמור בו, יוחזר התיק לשמיעה מחדש בבית משפט המחוזי. בית המשפט העליון קבע כי עד למתן פסק דין חדש בתיק, יעוכב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום, עד לתאריך 31.12.12. ואכן, ביום 26.3.2012 התקיים דיון לפני בו הוחלט על הגשת סיכומי הצדדים לשם דיון בערעור פעם נוספת, כמצוות בית משפט העליון. טענות הצדדים בערעור לפני: טענות המערערים: 9. מערערת 1 ומערער 3, מיוצגים בנפרד ממערערת 2 ומערער 4. כל המערערים טענו טענות דומות שעיקרן התעלמות בית משפט קמא מטענותיהם בהליך לפניו, אשר הולידה טעויות בפסק הדין ואלה עיקרן: בית המשפט טעה כשקבע כי התוכנית החלה על המקרקעין אינה מתירה שימוש במקרקעין לצרכי גן אירועים. בית המשפט החיל מבחן שעבר מן העולם בנושא "הגנה מן הצדק" ובכך הביא לתוצאה שגויה בהכרעת הדין. פרשנותם המשפטית של המערערים את תב"ע 29 כאל תוכנית המתירה שימוש במקרקעין לצרכי "אירועים" היא בלתי נמנעת באורח סביר ועל כן היה על בית המשפט לקבוע, כי חלה "טעות במצב המשפטי" כהגדרתה בסעיף 34 יט בחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן:"חוק העונשין"). באופן דומה נטען כי טעה בית משפט קמא כאשר לא זיכה את המערערים מכוח ההגנה הקבועה בסעיף 34 יח (א) בחוק העונשין, הגנת "טעות במצב הדברים". עוד נטען כי היה על בית משפט קמא לזכות את המערערים מכוח סעיף 208 (ב) בחוק התכנון והבנייה, לאחר שהוכיחו כי העבירה נעברה שלא בידיעתם, וכן הוכיחו שנקטו בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות חוק התכנון והבניה. בהתאם נטען כי בית המשפט התעלם משאלת הספק, כאמור בסעיף 34 כב(ב) בחוק העונשין. לבסוף נטען כי הרשעת מערער 3 בטעות יסודה שכן לא כיהן כמנהל פעיל מטעם קיבוץ יקום בתקופה הרלבנטית לכתב האישום. טענות המשיבה: 10. בראשית תשובתה לערעור טוענת המשיבה כי על אף שמדינת ישראל היא המאשים בכתב האישום, הרי שבפועל נוהל ההליך על ידי תובע הועדה המקומית לתכנון ובניה "חוף השרון". על שום כך, טוענת המשיבה, את כל המעשים שמייחסים לה המערערים, יש לייחס למנהל מקרקעי ישראל, וניסיון המערערים לייחס מעשים אלה לוועדה המקומית הם בבחינת ניסיון מתחכם אשר ננקט לראשונה בהליך הערעור. המשיבה טוענת כי המערערים לא הציגו בבית משפט קמא ראיה לתמוך בגרסתם לפיה תב"ע 29 החלה על המקרקעין מתירה שימוש במקום כבגן אירועים ועל כן יש לדחות טענתם לפיה ההגדרה "גן אירועים" באה בגדר ההגדרה "נופש", "ספורט" או "בידור". לטענת המשיבה, העובדה שקיבוץ יקום היה בין יוזמי תב"ע 29 (יחד עם רשות שמורות הטבע), תומכת בגישתה לפיה "גן אירועים" אינו נכלל בשימוש שהתירה התב"ע, שכן אילו ביקש קיבוץ יקום להפעיל במקום גן אירועים, היה מקפיד לערוך את תב"ע 29 באופן שיכלול תכלית זו מפורשות. המשיבה מסתמכת על תב"ע 29 בציינה כי מדובר ב"דבר חקיקה" המגדיר את השימושים והתכליות המותרים במקרקעין וכל מסמך אחר, בין הסכם הפיתוח ובין התוספת לו, אינם קובעים את השימוש המותר במקרקעין. לעניין טענת המערערים בדבר הגנה מן הצדק נטען כי גם אם יוכח כי נפל פגם במעשי המשיבה, טענה המוכחשת על ידי המשיבה, הרי שמעשים אלה אינם עולים כדי המקרים החריגים המצדיקים החלת הדוקטרינה וביטול כתב האישום. המשיבה טוענת כי את טענותיהם בדבר טעות במצב הדברים וטעות במצב המשפטי טענו המערערים בכתב ההגנה בבית משפט שלום באופן מובלע ובלתי מפורש ואין לקבלן משום שלשון התב"ע ברורה ומפורשת. דיון והכרעה: לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות ובסיכומים שהוגשו, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל וכי יש לזכות את המערערים מן האישומים המיוחסים להם. ואלה נימוקי: 11. המסמך המכונן בעניין כאן הוא תוכנית בנין עיר חש/3/29 ומתאר מקומית חש/2/10 החלות על המקרקעין אשר קובעות את השימושים המותרים בה. אכן צדקה המשיבה בטענתה כי מדובר ב"דבר חקיקה" ממנו נגזר השימוש במקרקעין, וממנו בלבד. עיון בתב"ע 29 (נספח 4 לכתב הערעור), אשר נחתמה על ידי הועדה המקומית לתכנן ובניה חוף השרון בשנת 1992, מלמדני כי מדובר בתוכנית החלה על שטח של 252 דונם לערך, כי יוזמי התוכנית הם רשות שמורת הטבע וקיבוץ יקום וכי מטרתה, בין היתר, היא "לקבוע שטח לאתר משולב נופש, ספורט ובידור" (סעיף 9(ב) בתוכנית. בסעיף 11 בתוכנית נקבעו התכליות והשימושים המותרים בזו הלשון: " א. דרכי גישה, שבילים ומגרשי חניה ב. אזורי פיקניק, חניוני יום ולילה ג. אגם שיט - תעלות שיט - מזחים לדיג ד. ספורט נופש ובידור ה. כפר נופש ו/או חוות בריאות, בשלב ג' ו. מתקנים, מבני שירות ומבנים לבידור, אוכל ושירותים". בסעיף 12 בתוכנית נקבע כי שלב ב' ושלב ג' יבוצעו תוך 10 שנים, קרי החל משנת 2002. השאלה האם מדובר ברשימה סגורה אשר כוללת את כלל השימושים המותרים בקרקע או האם מדובר ברשימה המאפשרת פרשנות והרחבת השימושים המוגדרים בה, היא עיקר המחלוקת שלפני. תשובה לשאלה לעיל, לפיה מדובר ברשימה סגורה, תוביל למסקנה כי השימוש שעשו המערערים במקרקעין חורג מהשימוש המותר בהם, ומשעשו כן, ללא היתר לשימוש חורג מהוועדה המקומית לתכנון ובניה, יש להרשיעם. מאידך, תשובה לפיה מדובר ברשימה המאפשרת פרשנות מרחיבה לרשימה זו, תוביל למסקנה שהמערערים פעלו באופן סביר כשנתנו פרשנות מרחיבה לרשימה לעיל, וזאת אם אגיע למסקנה כי הפרשנות שנתנו סבירה בנסיבות העניין. האם מדובר ברשימה סגורה או ברשימה הנתונה לפרשנות: 12. בתאריך 24.3.2002 חתמו קיבוץ יקום מצד אחד ומנהל מקרקעי ישראל, זרוע מזרועות המשיבה, מדינת ישראל, רשות הפיתוח וקרן קיימת לישראל מן הצד השני, על הסכם פיתוח (נ/2). בהסכם הפיתוח נקבע מפורשות כי שטח של כ- 107 דונם מתוך גוש 8951, חלקות 2 (בחלק), 4 (בחלק), 8 (בחלק), מגרשים א' וב' לפי תוכנית חש/3/29, יוחכר לקיבוץ יקום בתנאי שהאחרון יפתח את המגרש ויבנה עליו מבנים שימשו למטרת ההקצאה. ומהי מטרת ההקצאה? בהסכם הפיתוח נקבע מפורשות כך: "מטרת ההקצאה" - תיירות במגזר החקלאי. "המבנים" - גן אירועים, אגם שיט מזנון, משרדים "הייעוד": אזור מלונאות ונופש במגרש א' (לפי תוכנית חש/3/29) ושטח פרטי במגרש ב' (לפי תוכנית חש/3/29). משצוינו דברים אלה מפורשות, והם נרחבים מההגדרה שניתנה בתב"ע 29, יש לראות בהם כהבעת המדינה דעתה כי "מלונאות ונופש" ו"תיירות במגזר החקלאי", הנן הגדרות אשר אפשר שיכללו בחובן גם את השימוש "גן אירועים". זאת כיון ש"גן אירועים" נכלל במבנים שיוקמו למטרת תיירות במגזר החקלאי, בשטחים שייעודם מלונאות ונופש, לשון הסכם הפיתוח. 13. ביום 26.3.2008 חתמו קיבוץ יקום מצד אחד ומנהל מקרקעי ישראל, רשות הפיתוח וקרן קיימת לישראל מן הצד השני, על תוספת להסכם הפיתוח מיום 24.3.2002, אשר המשיך את ההסכם הראשון (בשינויים עליהם הסכימו הצדדים) וגם בו צוין מפורשות: "המבנים" - גן אירועים, אגם שיט, מזנון ומשרדים "מטרת ההקצאה" - תיירות במגזר החקלאי. " תקופת הפיתוח" - 132 חודשים, החל מיום אישור העסקה וכלה ביום 11.11.2012 "תקופת החכירה" - מתאריך 11.11.2001 עד תאריך 10.11.2050" עוד צוין בדומה להסכם הראשון: "הייעוד": אזור מלונאות ונופש במגרש א' (לפי תוכנית חש/3/29) ושטח פרטי במגרש ב' (לפי תוכנית חש/3/29). גם כאן מצוינים פרטי התוכנית החלה על המקרקעין, תב"ע 29, ומכך יש להסיק כי התוכנית, על הגדרותיה, היו ידועות למדינה (מנהל מקרקעי ישראל) וגם היא, בדומה למערערים, מצאה כי "גן אירועים" יכול שיבוא בגדר המושגים "תיירות" "מלונאות" ו"נופש". ויודגש, בעד חכירת השטח שילם קיבוץ יקום למנהל מקרקעי ישראל מיליוני שקלים חדשים (למעלה מ- 8 מליון ש"ח), סכום אשר הביא בחשבון את השימושים המיועדים במקרקעין לפי הסכם הפיתוח. 14. כאן המקום לציין כי אינני מקבלת את טענת המשיבה לפיה על אף שמדינת ישראל היא המאשימה הרשומה על גבי כתב האישום, בפועל ניהל את ההליך תובע מטעם הועדה המקומית לתכנון ובניה חוף השרון ולכן ניסיון המערערים לייחס לה מעשים שעשה מינהל מקרקעי ישראל הם בגדר "התחכמות". סעיף 11 בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982, מלמדנו כי בשיטת המשפט הנהוגה במדינת ישראל, המאשים בכל משפט פלילי הוא המדינה, המיוצגת על ידי היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו. גם בערעור זה המאשימה מיוצגת על ידי תובע, נציג היועץ המשפטי לממשלה, ואין נפקות לשאלה לאיזו יחידה אצל היועץ המשפטי מסופח התובע לעניין זהות המאשימה. אשר על כן, מדינת ישראל על זרועותיה היא המאשים בהליך זה וטענתה כאילו אין לשייך אליה את התנהלות מנהל מקרקעי ישראל החתומה על הסכם הפיתוח -נדחית. 15. זאת ועוד, קיבוץ יקום פנה אל המועצה האזורית חוף השרון בבקשה לרישיון לניהול עסק מסוג גן אירועים ונענה בחיוב (נ/12). המועצה האזורית העניקה למערערים רישיונות זמניים לניהול עסק מסוג גן אירועים, שהתחדשו מעת לעת (זאת מאחר שגן האירועים הופעל בחודשי הקיץ והסתיו בלבד), ויש בהענקתם כדי לגלות כי גם המועצה האזורית חוף השרון סברה שתב"ע 29 מתירה שימוש במקרקעין כבגן אירועים. בנקודה זו טענה המשיבה כי אין בין רישיון עסק להיתר לשימוש חורג כל קשר, שהרי השניים מוענקים מכוח חוקים שונים ועל ידי גופים שונים. האחד ניתן על ידי המועצה האזורית חוף השרון ואילו השני, היתר לשימוש חורג, ניתן על ידי הועדה המקומית חוף השרון. לטענת המשיבה, הגוף היחיד המוסמך ליתן החלטות בנושא תכנון ובניה היא הועדה המקומית ואין באישור לניהול עסק שנתנה המועצה האזורית כדי לשמש אישור או כלשהו מטעם המועצה המקומית. בנוגע לדברים כגון אלה התבטא השופט בך בפרשת ויסמרק (עפ 389/91, מדינת ישראל נ' ישראל ויסמרק ז"ל (1996) , מט (5) 705, מיום 16.1.1996) כדלקמן: "האם לא רשאי היה המשיב להניח, שאותה עירייה, המתירה לו לנהל עסק של נגרייה באותו מבנה מסוים ומודיעה לו על כך מדי שנה בשנה, בדקה גם את כשרות ניהולו של אותו עסק מבחינת חוקי התכנון, וכי נחה דעתה בנושא זה? הייתי עונה על שאלה זו בחיוב, וזאת במיוחד בהתחשב בעובדה שיש לעירייה זיקה ישירה אל הנושא של חוקי התכנון וכיבודם". דברים אלה יפים לעניין שלפני. אמנם מדובר בשני גופים נפרדים בעלי סמכויות נפרדות וודאי שרישיון ניהול עסק אינו מחליף היתר לשימוש חורג. יחד עם זאת, חזקה על המועצה האזורית, אשר דנה בנושאים קרובים לנושאים בהם עוסקת הועדה המקומית ובקיאה בחוקים החלים עליה, שלא תעניק רישיון עסק, מקום בו ניהול עסק כאמור אינו חוקי. אשר על כן, גם מהענקת רישיונות העסק ניתן להסיק, לכל הפחות, כי פרשנות המערערים לפיה הגדרת השימוש במקרקעין לפי תב"ע 29 כוללת גם שימוש במקרקעין כגן אירועים, היא פרשנות סבירה בנסיבות העניין. 16. אחרון לעניין זה - עיון בהלכה מעלה כי פרשנות זו מקובלת במחוזות נוספים. כך, בעניין שגב (ע"פ(חי')743/06, שגב יוסף נ' ו. מח. לתכנון מחוז חיפה, מיום 20.9.2006) התבטא הש' ר' שפירא כדלקמן: "בענייננו לא צוין השימוש כ"גן אירועים" כשימוש מותר על פי התוכנית החלה על המקום, אך יעוד המקום למלונאות ונופש סובל גם פרשנות של קיום אולם לאירועים ושמחות, שהרי מלונות ובתי הבראה נוהגים לקיים במתקניהם כנסים ואירועים בהם משתתפים גם הנופשים. שימוש בשטח של מלון, בין אם בשטח בנוי כאולם ובין אם בשטח של גן או בריכה, לצרכי אירועים הוא דבר רגיל וחלק ממהלך העסקים הרגיל של מלונות ובתי הבראה. לכן סבור אני כי אין מדובר בשימוש שהינו מנוגד לשימוש שהתוכנית מתירה". דברים אלה תואמים למקרה שלפני, על אף שטרם הוקם על המקרקעין מלון, מאחר שכפר נופש ו/או חוות בריאות (הזהים במשמעותם ל"מלון") מוגדרים מפורשות ככלולים בשימושים המותרים בתב"ע 29. די בדברים אלה כדי להסיק שפרשנות המערערים את השימושים במותרים בתב"ע 29 היתה סבירה בנסיבות העניין. מעבר לנצרך תצוין טענת המערערים לפיה עובר להקמת גן האירועים במקום, פנו הם לייעוץ משפטי אשר תמך בפרשנותם וסבר כי שימוש במקרקעין כגן אירועים הוא שימוש מותר לפי התב"ע. כמו כן ציינו הם כי במהלך השנים בהם פעל גן האירועים לא פעלה המשיבה ולא נקטה בצעד כלשהו כדי למנוע את הפעילות במקום, על אף שידעה על קיומו. בערעור לפני טענו הצדדים כי עד מועד פרסום דו"ח מבקר המדינה בנוגע להקמת גני אירועים באזור המרכז, התירה המשיבה, בפועל, את פעילות גן האירועים כאשר מעולם לא הודיעה או התריעה על כך שהשימוש במקרקעין הוא שימוש חורג. לעומת זאת, לאחר מועד פרסום הדו"ח פעלה להגשת כתב אישום. אני סבורה, כפי שהתבטאתי בפסק הדין הקודם בערעור, כי אכן בכך דברים אמורים. יש בעובדה שהמשיבה התירה פעילות גן אירועים במקום עד פרסום הדו"ח כדי לגלות דעתה, עד מועד זה, כי שימוש כאמור במקרקעין הוא שימוש מותר על פי התב"ע והפרשנות לה טוענים המערערים היתה מקובלת עליה עד פרסום דוח מבקר המדינה. 17. מכל האמור לעיל ניתן להסיק כי הפרשנות שמציעים המערערים, לפיה שימוש במקרקעין כגן אירועים מותר אף הוא על פי תב"ע 29, היא פרשנות סבירה. למעשה, בנסיבות המקרה כאן, כאשר המדינה עצמה אישרה שימוש מפורש כאמור בהסכם הפיתוח, בשנת 2002 ואחר כך בשנת 2008, כאשר המועצה האזורית העניקה רישיון עסק לגן אירועים במקום וכאשר הפסיקה מנחה כאמור לעיל, מסקנה זו סבירה ומתבקשת יותר ממסקנה הפוכה לפיה שימוש במקרקעין כבגן אירועים הוא שימוש אסור, ועל כן אני קובעת שפרשנות זו היתה בלתי נמנעת בנסיבות העניין. 18. ולסיום נקודה זו: סעיף 34כא בחוק העונשין מנחני כך: 34כא. "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין". בהתאם, בפרשת אלבה (עפ 2831/95, הרב עידו אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221, 303 קבע הש' גולדברג כדלקמן: "סעיף זה מעגן בחוק את הפרשנות התכליתית בפלילים, והוא מחייב את בית המשפט להפעילה. כלל הברירה שבו נוגע הן למצב שבו תכלית החוק אינה מצביעה בבירור על אלטרנטיבה פרשנית אחת להוראה, והן כאשר קיימת יותר מתכלית אחת לחוק. בכל מקרה כזה שומה על הפרשן לבחור בפרשנות המיטיבה עם הנאשם". במקרה שלפני, תב"ע 29, היא דבר החקיקה בענייננו, מאפשרת יותר מפרשנות אחת להוראותיה. במקרה כזה, על פי החוק וההלכה, עלי לבחור בפרשנות המיטיבה עם הנאשמים המערערים, ולכן, לעניין כתב אישום במועד הגשתו, ולאלה בלבד, אני מקבלת את הפרשנות לפיה שימוש במקרקעין לשם גן אירועים הוא שימוש מותר. 19. ומאי נפקא מינה? הכיצד המסקנה כי פרשנות זו היא הפרשנות הבלתי נמנעת בנסיבות העניין עשויה לשמש במקרה כאן? למסקנה זו מספר נפקויות: ראשית יש בה כדי להצביע על טעם לפגם בהתנהלות המדינה כאשר זרוע אחת שלה מתירה מעשה ואילו זרוע שנייה אוסרת את אותו המעשה ואף מעמידה את העושים לדין פלילי בגינו. נסיבות אלה עולות כדי המקרים בהם נפגעת תחושת הצדק וניתן להפעיל בעדם את ההגנה מן הצדק הקבועה בסעיף 149(10) בחוק סדר הדין הפלילי. אכן עיון בפסק הדין קמא מגלה כי הגנה זו יושמה באופן שגוי, אולם, יחד עם זאת, כיון שנקבע בפסיקה אין להיזקק להגנה מן הצדק אלא במקרים חריגים ביותר, ויש להעדיף דרך אחרת מאשר דרך ביטול כתב האישום כליל, אין פסק הדין כאן נשען על הגנה זו. שנית, המסקנה לפיה הפרשנות לפיה שימוש במקרקעין כבגן אירועים היא הפרשנות המסתברת בנסיבות העניין, עד מועד הגשת כתב האישום, יש בה כדי לבסס את ההגנה הקבועה לנאשמים בסעיף 34יח(א) בחוק העונשין, בדבר טעות במצב הדברים וכן לבסס הגנתם כפי שנקבעה בסעיף 208 בחוק התכנון והבנייה. 20. סעיף 208 (ב) בחוק התכנון והבניה קובע כדלקמן: "(ב) נאשם אחד מהמפורטים בסעיף קטן (א) בעבירה לפי סעיף 204 תהא זו הגנה טובה אם יוכיח שניים אלה: (1) העבירה נעברה שלא בידיעתו; 2) הוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראת חוק זה והתקנות על פיו בכל הנוגע לעבודה הנדונה. " הוראות סעיף זה התקיימו בענייננו לגבי כלל הנאשמים. המערערים סברו, ובצדק כאמור לעיל, כי השימוש שעשו במקרקעין הוא שימוש מותר. ידיעה זו - כי השימוש הוא שימוש מותר, או היעדר הידיעה כי השימוש הוא שימוש אסור, התבססה על מעשיה ומצגיה של המשיבה בהסכם הפיתוח, ההיתרים שניתנו לניהול העסק, העדר פעולה מצד הועדה המקומית טרם מסקנות מבקר המדינה והגשת כתב האישום, והייעוץ המשפטי שקיבלו. וכיצד עומדים דברים אלה עם הכלל לפי אי ידיעת החוק אינה פוטרת מאחריות? כאן הבדילה הפסיקה בין טעות שבדין פלילי לטעות שהיא במישור הלבר- פלילי. אילו טענו המערערים שלא ידעו אודות האיסור על שימוש במקרקעין בניגוד לייעוד שלו כמפורט בתב"ע, אי ידיעת הדין לא היתה יכולה לשמש להם הגנה והוראות סעיף 208(ב) לא היו מתמלאות. כך גם אם אילו היו טוענים כי לא ידעו שתב"ע 29 חלה עליהם. אך טעותם כאן היתה שונה ומתייחסת לטעות בעובדה של אחד האלמנטים בעבירה לפי סעיף 204 בחוק העונשים שזו הגדרתה: 204. (א) המבצע עבודה או משתמש במקרקעין בלא היתר כשביצוע העבודה או השימוש טעונים היתר לפי חוק זה או תקנה על הודעה בכתב מהועדה המקומית על אותה עבירה או לאחר פיו, דינו - קנס, מאסר שנתיים, ובעבירה .... העובדה לגביה חלה הטעות היא סברת המערערים כי הם משתמשים במקרקעין לפי היתר קרי; המערערים האמינו כי השימוש שנעשה במקרקעין הוא שימוש מותר. בפרשת ויסמרק לעיל דן השופט בך בהבחנה בין טעות בדין פלילי - אותו דין הקובע את העבירה הפלילית - אשר אינה מהווה הגנה במשפט הפלילי, לטעות בדין לבר-פלילי - דין אשר יש בו כדי להכריע באחד מיסודותיה העובדתיים של העבירה - אשר דינה כדין טעות בעובדה, והיא יכולה לבסס הגנה מפני אחריות פלילית (בעניין זה ראו גם ד"נ 12/81, חברה קבלנית בנתניה בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, עמ' 658) . בפסקי דין אלה נקבע כי אם באחד מיסודות העבירה נכללת זכות, חובה או סטטוס - דהיינו: מצבים משפטיים ספציפיים שלא הוגדרו באופן מיוחד לצרכי החוק הפלילי, אלא שיש להם קיום עצמאי במישור הלבר-פלילי, כגון בעלות, חזקה, נישואין, גירושין, אפוטרופסות, ובענייננו - שימוש מותר לפי חוק התכנון והבנייה, הרי שטעות ביחס אליהם נחשבת לטעות ביחס לנורמה לבר-פלילית ולכן לעובדה. בסיכומם של דברים, מקום בו טעה אדם בדין כלשהו שהוא חיצוני לעבירה הפלילית, כפי שטעו המערערים, לכאורה, בפירוש תב"ע 29, ושטעותו בדין חיצוני זה הביאה אותו לטעות באחד מיסודותיה של העבירה הפלילית עצמה, הרי שלא יחול הכלל שאי-ידיעת הדין אינה פוטרת מאחריות פלילית, וטעותו של אותו אדם תשמש לו הגנה. כך שטעות המערערים, כי תב"ע 29 מתירה שימוש במקרקעין כבגן אירועים היא טעות בעובדה המבססת הן את ההגנה הקבועה בסעיף 34יח(א) בחוק העונשין, טעות במצב הדברים, והן את תנאי סעיף 208 (ב)(1). די בכך כדי לזכות את המערערים לפי הגנת טעות במצב הדברים. 21. מעבר לנצרך ארחיב כי לשם התממשות הגנת סעיף 208 גם כן, יש לפנות אל התנאי השני הקבוע בסעיף 208 (ב)(2), ושם עלי להשתכנע כי התנהגות המערערים, לרבות אמונתם המוטעית בדבר קיום היתר, היתה סבירה (ראו פרשת ויסמרק לעיל, עמ' 718). אני סבורה כי המערערים נקטו בכל האמצעים הנאותים לקיום החוק בכלל, בדרך של הגשת בקשות להיתר בניה ככל שאלה בוצעו במקום, והצגת הפעילות בשטח לאשורה לפני הגורמים הנדרשים. מעבר לכך פעלו המערערים לאחר קבלת רישיון ניהול עסק וכל שנדרש מהם, למיטב ידיעתם לעשות במסגרת החוק. בשולי הדברים יוער כי במקרה כאן אין מדובר בקרקע חקלאית שנעשה בה שימוש שאינו חקלאי אלא בקרקע שהותרו בה שימושים כגון כפר נופש, חוות בריאות, מתקני מזון ושירותים - כולם עסקים להפקת רווח פרטי ולכן אין ממש בקביעת בית משפט קמא לפיה המערערים עשו למימוש האינטרסים הפרטיים שלהם, תחת שמירה על אינטרס הציבור. מימוש אינטרס פרטי כאמור, מותר מפורשות על ידי תב"ע 29. סוף דבר: 22. א. הערעור מתקבל. ב. המערערים מזוכים מכל האישומים שבכתב האישום. ג. כיון שאין באמור לעיל כדי לקבוע מסמרות בפרשנות הנכונה אובייקטיבית של תב"ע 29, ובשאלה האם מותר השימוש במקרקעין כגן אירועים, לאחר שהמשיבה גילתה דעתה מחדש כי מדובר בשימוש חורג, אני קובעת כי גן האירועים במתכונתו הנוכחית יפעל עד ליום 30.4.2013. אולם / גן אירועיםקיבוץ