הפסקת תביעה עד לקביעת נכות בביטוח לאומי

התובע ביקש את הפסקת התובענה עד לקביעת נכות על ידי המל"ל מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הפסקת תביעה עד לקביעת נכות בביטוח לאומי: לפניי תביעה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בשתי תאונות דרכים, מימים 23.12.2000, ו-5.12.2004. בעת התאונה הראשונה היה התובע בן 34 ובעת התאונה השנייה, בן 38. הנתבעת 1, נושאת באחריות בגין התאונה הראשונה והנתבעת 2, בגין התאונה השנייה. אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת החבות מכוח חוק הפיצויים, המחלוקות ביניהן נוגעות לנכות הרפואית, לנכות התפקודית ולנזקים שנגרמו וייגרמו לתובע. רקע בתחילה הוגשה התובענה בגין הפגיעה בתאונה הראשונה, ומונה בהסכמה ד"ר קובי לידור, מומחה בתחום האורתופדיה, אשר קבע כי בעקבות תאונה זו, לא נותרה לתובע נכות רפואית. התובע חלק על חוות דעתו של ד"ר לידור והוא ביקש לחקור אותו בבית המשפט. הנתבעת 1 הגישה כתב הגנה ואף נקבע מועד לחקירתו של ד"ר לידור אולם בינתיים, נפגע התובע בתאונה השנייה, שהיא גם תאונת עבודה. על כן, התובע ביקש את הפסקת התובענה עד לקביעת נכות על ידי המל"ל. בהסכמת הנתבעת 1, בית המשפט נעתר אותה עת להפסקת התובענה, בתנאי שההליכים ימשכו מהמקום בו הופסקו. ועדת המל"ל קבעה, כי לתובע נכות של 10%, וכי יש לנכות בגין התאונה הראשונה, 5% נכות. הועדה הרפואית לעררים של המל"ל אישרה את החלטת הוועדה הראשונה. יש לציין, שחוות דעתו של ד"ר לידור עמדה בפני הוועדה הרפואית לעררים, אך היא לא הסכימה עם האמור בחוות הדעת. עם סיום ההליכים במל"ל, התובע פנה לבימ"ש כדי לחדש את התובענה, והנתבעת 2 צורפה כנתבעת נוספת. התובע ביקש להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל בגין התאונה השנייה ובית המשפט נעתר לבקשה זו, בהחלטתו מיום 9.12.2007. כך מונה ד"ר יעקב מזור כמומחה מטעם בימ"ש, למתן חוות דעתו בדבר נכותו של התובע בשתי התאונות. בקשתה של הנתבעת 1 כי ד"ר מזור יחווה דעתו רק לגבי התאונה השנייה נדחתה על ידי בימ"ש בהחלטתו מיום 3.2.2008. בעת עריכת חוות הדעת, עמדו בפני ד"ר מזור, בין היתר, החלטות המל"ל וחוות דעתו של ד"ר לידור וזאת בעקבות החלטת בימ"ש בעניין זה. הנכות הרפואית בסיכום חוות דעתו רשם ד"ר קובי לידור, כי מאז התאונה הראשונה, אשר ארעה כשנתיים וחצי לפני הבדיקה, התלונן התובע על כאבים בגב תחתון. המומחה מצא שבדיקתו הגופנית של התובע היתה תקינה, תנועות עמוד השדרה היו תקינות, לא היה קיפוח נוירולוגי ולא היו סימנים לגירוי שורשי. כן מציין ד"ר לידור, שהתובע סבל מכאבים בגב תחתון, גם בשנים 1982 ו-1985. לאור האמור, סבר ד"ר לידור כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בתחום האורתופדית בעקבות התאונה הראשונה. הוועדה הרפואית של המל"ל מצאה, בין היתר, כי לתובע היו כאבים במישוש גב תחתון, קיימות היו הגבלות בתנועת גב תחתון לכל הכיוונים, בלט דיסק בגובהL4 -L5 ובשאר הגבהים ללא בקעים. לאור האמור, הוועדה מצאה כי לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 10% אך לאחר עיון בתיק הרפואי, לרבות בעיות בגב התחתון, ניכתה הוועדה 5% בגין מצב קודם. כן קבעה הוועדה נכויות זמנית. כאמור, ועדת העררים אישרה את החלטת הוועדה הראשונה. בחוות דעתו המקיפה והיסודית מיום 15.5.2008, סוקר ד"ר מזור ומפרט את כל המסמכים הרפואיים אשר עמדו לרשותו בעת מתן חוות הדעת ובדיקתו של התובע ואת הממצאים ההדמיתיים בעקבות בדיקות שונות שעבר התובע. ד"ר מזור דן באופן מעמיק בתוצאותיה של כל אחת מהתאונות. נוכח המחלוקות שבין הצדדים, הדגיש מספר נקודות בעניין זה: לאחר התלונות בחדר המיון ביום התאונה, קיימים מסמכים רפואיים המצביעים על החמרה במצבו של התובע; עד לתאונה השנייה, היה התובע בהתקף סיאטי חריף מספר פעמים וקיבל כמויות מוגזמות של זריקות וולטרן וסטרואידים; המומחה כותב כי אינו זוכר מניסיונו כרופא מעל לשלושים שנה, כמויות כה גדולות של זריקות, אשר הוא מניח שהיו נחוצות עקב ההתקפים הקשים; בתקופה האמורה, היה התובע בחדר מיון ונקראו לביתו רופאים תורנים ובמקביל טופל על ידי רופא משפחה ורופאים אורתופדיים בקופת החולים; יום לפני בדיקתו על ידי ד"ר לידור, קיבל התובע סדרה של זריקות וולטרן. ד"ר מזור כותב כי מתוך קריאת החומר הרפואי ניתן להניח שהתובע הגיע לבדיקה אצל ד"ר לידור תחת השפעת הזריקות שניתנו לו יום קודם לכן והצטברות כמויות גדולות של זריקות שקיבל לפני כן, וכי זו הסיבה שהבדיקה אצל ד"ר לידור היתה תקינה; גם התאונה השנייה אופיינה בשכיחות גבוהה ורצופה של כאבי גב תחתון סיאטיים. התובע טופל שוב בסדרות רבות של זריקות, פיזיותרפיה ומרפאות כאב. בסופו של יום בא ד"ר מזור למסקנה, כי בגין כל אחת מהתאונות, נותרה לתובע נכות בשיעור של 10%. ד"ר מזור היה בדעה, כי התובע יאלץ לעבור ניתוח דקומפרסיה של עמוד שדרה מותני. כן מציין ד"ר מזור כי התובע יאלץ לעבוד במשרה חלקית בהתאם למצבו הקליני וע"פ החלטת רופא תעסוקה. ד"ר מזור לא המליץ על המשך טיפולים תרופתיים אלא רק טיפולים אלטרנטיביים או ניתוח. התובע מבקש לאמץ את מסקנותיו של ד"ר מזור לעניין נכותו הצמיתה, אך הנתבעות חולקות על האמור באותה חוות הדעת. הנתבעת 1 טוענת כי ביד המקרה, נקבעו לתובע על ידי שלושה מומחים שונים (ד"ר לידור, המל"ל וד"ר מזור) נכויות בשיעורים שונים, 0%, 5% ו - 10% בעקבות התאונה הראשונה. טוענת הנתבעת 1 כי העובדה שהיא לא ביקשה לחקור את ד"ר מזור על חוות דעתו, אינה מצביע על כך כי זו הנכות שנקבעה אלא שהסמכות לכך שמורה לבימ"ש, ולפחות לגבי הנכות התפקודית. הנתבעת 2, טוענת כי רק בשל העובדה שהתובע קיבל זריקות לפני בדיקתו, לא קבע ד"ר לידור נכות בגין התאונה הראשונה. נטען שחוות דעתו של ד"ר מזור, אשר קבעה 10% נכות בגין כל תאונה, ניתנה לפני שהוא עיין בפרוטוקולים של ועדת המל"ל אשר קבעה לתובע בגין התאונה השניה, נכות של 5% בלבד. ד"ר מזור לא נתן נימוק ענייני לקביעת נכות בשיעור כפול, בגין התאונה השניה, מזה שנקבע על ידי המל"ל. הנכות שנקבעה בגין התאונה השניה היא בשיעור של 5% ויש לאמץ קביעה זו של המל"ל. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בנושא שיעור הנכויות הצמיתות שנגרמו לתובע בעקבות התאונות, מצאתי שיש מקום לאמץ את חוות דעתו של ד"ר מזור ולקבוע, כי בגין כל אחת מן התאונות נותרה לתובע נכות בשיעור של 10%. אכן, במצב שנוצר, בו התובע נפגע בתאונה השניה לאחר שהוגשה התובענה דנא, לא היה מנוס, בכל הכבוד, ממינוי מומחה מטעם בימ"ש על ידי המותב הקודם שדן בתיק, אשר יתייחס לנכותו של התובע בעקבות שתי התאונות. היתה זו הדרך הנכונה כדי לצאת מהסבך שנוצר בעקבות פגיעתו של התובע בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה, 4 שנים לאחר שנפגע בתאונה הראשונה. בימ"ש אמנם לא קבע כי חוות דעתו של ד"ר מזור תבוא לעניין התאונה הראשונה, במקום חוות דעתו של ד"ר לידור. יחד עם זאת, בנסיבות העניין, יש להעדיף את קביעתו של ד"ר מזור לעניין הנכות בעקבות התאונה הראשונה על פני זו של ד"ר לידור: ראשית, התובע נבדק על ידי ד"ר מזור מס' שנים לאחר שהוא נבדק על ידי ד"ר לידור ויתכן שמצבו הרפואי הקבוע התגבש יותר, לאחר חלוף הזמן. שנית, ד"ר מזור אינו מתעלם ואינו מבטל את ממצאי בדיקתו הקלינית שביצע ד"ר לידור בתובע, אך הוא מדגיש בהדגשה יתרה את העובדה שהתובע קיבל, יום לפני בדיקתו אצל ד"ר לידור, סדרת זריקות וולטרן. ד"ר מזור מציין שזריקות אלה, יחד עם הצטברות הכמויות המרובות של זריקות שקיבל התובע לפני כן, הביאו לכך שהבדיקה אצל ד"ר לידור היתה תקינה. שלישית, ד"ר מזור מדגיש בחוות דעתו את ההחמרה שהיתה במצבו של התובע במשך הזמן לאחר התאונה הראשונה ולפני השניה, את ההתקפים הסיאטיים החריפים מהם סבל התובע מספר רב של פעמים בתקופה שבין התאונות, את הכמויות המוגזמות של זריקות הוולטרן והסטרואידים שקיבל התובע בתקופה האמורה, כמויות אשר ד"ר מזור לא נתקל בהן למרות ניסיונו מעל 30 שנה במקצוע. ד"ר מזור מציין שהתובע היה בתקופה שבין התאונות בחדר מיון, רופאים תורנים נקראו לביתו של התובע והוא אף טופל אצל רופא משפחה ורופאים אורתופדים בקופ"ח. רביעית, הנתבעת 1 בחרה שלא לשלוח שאלות הבהרה לד"ר מזור והיא גם לא ביקשה לחקרו על דוכן העדים. במסגרת הליכים אלה, היה ביכולת הנתבעת 1 לבקש מד"ר מזור הבהרות לעניין גובה הנכות, לעמת אותו עם מסקנותיו של ד"ר לידור ועם ממצאי המל"ל ולשאול אותו שאלות רלוונטיות נוספות לפי שיקול דעתה. משנמנעה נתבעת 1 מלנקוט באחד מההליכים האמורים לעיל, הרי טענתה לפיה יש לאמץ את חוות דעתו של ד"ר לידור ולקבוע כי לתובע לא נגרמה נכות בעקבות התאונה הראשונה, נעדרת בסיס היא. במיוחד הדברים אמורים נוכח הסברו הסביר וההגיוני של ד"ר מזור בדבר הסיבה לכך שהבדיקה אצל ד"ר לידור נמצאה תקינה. אני ער לכך כי התאונה השניה היתה תאונת עבודה ולכאורה, קיימת קביעה על פי דין לפי סעיף 6 ב' לחוק הפיצויים, על פיה נכותו של התובע בעקבות תאונה זו היא בשיעור של 5%. יחד עם זאת, לא אוכל להתעלם ממסקנתו של ד"ר מזור, אשר בא במסגרת חוות דעת מעמיקה, רצינית ומקיפה, לפיה נכותו של התובע היום, בכלל, היא בשיעור כפול מזה אשר מצא המל"ל. יש לזכור כי חוות דעתו של ד"ר מזור הוזמנה על ידי בית המשפט כראיה לסתור, ואכן יש בחוות דעתו המנומקת כדבעי של ד"ר מזור כדי לסתור וכדי לגבור על החלטת המל"ל. בנסיבות המיוחדות שנוצרו בתיק, כפי שפורט לעיל, יש מקום לאמץ את חוות דעתו של ד"ר מזור גם לגבי התאונה השניה, שהרי לא לשווא הורה המותב הקודם אשר דן בתיק, שד"ר מזור יתייחס לנכותו של התובע בעקבות שתי התאונות, ולא רק בגין התאונה הראשונה. אשר על כן, אני קובע שלתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10% בעקבות כל אחת מן התאונות. הנכות התפקודית התובע עבד לפני התאונות והוא עובד עד היום כנהג בחב' אגד והוא גם חבר הקואופרטיב. נטען על ידו כי בעקבות התאונות, הוא מתקשה לבצע את עבודתו, עובד במתכונת מצומצמת תוך כדי ירידה ניכרת בשכרו. נטען שהוא אינו מבצע עוד נסיעות סדירות. העבודה דורשת ישיבה ממושכת ובכך מתקשה התובע. כן טוען התובע כי בעקבות התאונות הוא החליף את מתכונת העבודה שלו, הוא עובד במתכונת מצומצמת של נסיעות קצרות וויזות צבאיות. מוסיף התובע וטוען כי לא ברור אם הוא יוכל להתמיד בעבודתו כנהג אוטובוס, ויתכן ויזקק להסבה מקצועית. עוד על פי חוות דעתו של ד"ר מזור, יזקק התובע לניתוח בעמוד השדרה המתני. התובע מפנה לאמור בחוות דעתו של ד"ר מזור, לפיה יאלץ לעבוד במשרה חלקית. נטען שלתובע תהיינה תקופות אי כושר ממושכות והוא יזקק לטפולים רפואיים רבים. מכל האמור מבקש התובע להסיק מסקנה, כי נכותו התפקודית גבוהה בהרבה יותר מזו הרפואית, כאשר בתקופות מסוימות היא תגיע לידי 100% והוא מבקש שתיקבע לו נכות תפקודית בשיעור של 40% לכל הפחות. מנגד טוענת הנתבעת 1, כי התאונה הראשונה לא הותירה אצל התובע כל בעיה או נכות תפקודית. התובע המשיך לעבוד באותו מקום עבודה, באותו היקף משרה ושכרו לא נפגע. כאשר מדובר הוא בנכויות בשיעורים נמוכים, אין מקום לקבוע כי קיימת גם נכות תפקודית. אם היתה פגיעה תפקודית, הרי מקורה של זו בתאונה השניה. הנתבעת 2 טוענת בנושא הנדון, כי לתובע לא נגרמה בעיה תפקודית בעקבות התאונה השניה והוא המשיך לבצע עבודתו כרגיל. התובע לא דיווח למקום עבודתו על מגבלות בעקבות הפגיעה בתאונה השניה. מוסיפה הנתבעת וטוענת ששכרו של התובע השתבח לאחר התאונה השניה ולא פחת. לא אוכל לקבל את טענות הנתבעות, לפיהן תפקודו של התובע לא נפגע כלל וכלל בעקבות התאונות נשוא התובענה. מנגד, טענתו של התובע כי נכותו תפקודית הינה בשיעור של 40%, היא מוגזמת ואינה עולה בקנה אחד עם תפקודו של התובע במשך שנים מאז התאונות (13 שנה מאז התאונה הראשונה ו- 9 שנים לאחר התאונה השניה). לאחר התאונות, התובע נעדר מן העבודה תקופות ארוכות יחסית. אין מחלוקת כי עבודה כנהג אוטובוס דורשת, בהגדרה, ישיבה במשך שעות ארוכות, תנוחה שיש בה כדי להעמיס על הגב התחתון, הוא האיבר שבו נפגע התובע בשתי התאונות. מחוות דעתו של ד"ר מזור עולה כי התובע סבל רבות בעקבות התאונות, הוא קיבל טפולים רפואיים חריפים מאוד, בזריקות ובכמויות אשר ד"ר מזור לא ראה כמותן, למרות ניסיונו רב השנים. לא רק זאת, אלא כפי שנראה בהמשך הדברים, התובע אמנם ממשיך לעבוד כנהג, אך הדבר דורש ממנו מאמץ והתגברות על קשייו ואף שכרו, במשך השנים, נפגע, הגם שלא בשיעור שנטען על ידי התובע. לא למותר לחזור ולהדגיש שד"ר מזור כותב בחוות דעתו שהתובע יאלץ לעבור בעתיד ניתוח דקומפרסיה וכי הוא יאלץ לעבוד במשרה חלקית בהתאם למצבו הקליני הנתון ועל פי החלטת רופא תעסוקה (הגם שבשלב זה, לא ניתן לומר שהתובע עובד היום במשרה חלקית). התובע הצהיר בתצהירו, שהוא מתקשה לבצע עבודת נהיגה ברצף ולנהוג בקווים ארוכים. לאור האמור, ראוי לקבוע שלתובע נגרמה הפרעה תפקודית בעקבות פגיעותיו בתאונות הדרכים והנכות הרפואית שבה בעקבותיהן. כאמור, מופרזת היא טענתו של התובע לפיה יש להעמיד את תפקודו התפקודית על שיעור של 40%. מאז התאונות חלפו שנים, והעובדה שהתובע ממשיך לעבוד במשרה מלאה, הגם שבמתכונת שונה מזו שעבד בה בעבר, מהווה אינדיקציה לכך שהפגיעה בתפקודו אינה כנטען על ידו בסיכומיו. בנתונים האמורים ולאור הראיות שקיימות בפניי בתיק זה, בין היתר לגבי תפקודו של התובע בעבר, ובהתחשב גם בגילו של התובע ואופק העבודה, הייתי מעמיד את שיעור הנכות התפקודית על- 10%. נזקיו של התובע כאב וסבל בעקבות התאונה הראשונה אושפז התובע במשך יומיים בסה"כ ובעקבות התאונה השניה במשך 4 ימים בסה"כ. לאור נתוניו של התובע ואחוזי הנכות יפוצה התובע בראש נזק זה על ידי הנתבעת 1, בסכום של 25,492 ₪ ועל ידי הנתבעת 2 בסכום של 18,185 ₪. הפסד שכר בעבר מתברר שהרכב שכרו של נהג אגד, אינו מן הפשוטים. מתצהירו של התובע ומראיות נוספות שלפניי אני למד שעובר לתאונה, היה שכרו של התובע מורכב מהרכיבים הבאים: שכר בסיס לפי יום עבודה. פרמיה עבור נהיגה ברצף (או לאחר הפסקה של פחות מ- 15 דקות) או נהיגה בקו ארוך או מאסף. פרמיה זו נקראת דקות זכות, כאשר במקום עבור 60 דקות מקבל הנהג 30 דקות נוספות. פרמיית שעות נוספות בשיעורים של 125% ו- 150%. מענק בגין עצם ביצוע שעות נוספות. פרמיית שעות לילה. מנקו: הנהג קונה מאגד כרטיסים במחיר מסוים, מופחת מהערך הנקוב, מוכר אותם לנוסעים ומרוויח 2.5%. זכות ל- 46 ימי חופשה/מחלה שניתנים לניצול לפי שיקול דעת הנהג וניתן לפדות אותם ביציאה לפנסיה בכסף מלא. בתצהיר עדותו הראשית כמו גם בסיכומים, מפרט התובע את שכרו החודשי הממוצע נטו, בהתאם לטפסי 106, וקיים שערוך למועד הגשת הסיכומים. התובע מפרט בסיכומים, בטבלה, את הממוצע החודשי של מרכיבי השכר בין השנים 1999 עד 2008. קיים שם סיכום של שעות נהיגה, שעות נוספות, זמן רצף, סה"כ פרמיה, שעות לילה, מכסה חודשית וימי עבודה. התובע טוען, כי עיון בטבלה מעלה שחלה עליה משמעותית בין מספר השעות וירידה בפרמיה. טוען התובע, כי בעקבות התאונות, הוא נאלץ לשנות את אופי עבודתו ולעבוד יותר שעות ואף להיעדר מס' ימים מהבית וזאת על מנת להשתכר את השכר שהרוויח, עובר לתאונה. לגבי התאונה הראשונה טוען התובע כי הוא נעדר במשך 61 ימים וימי ההיעדרות שולמו בתמורה לפדיון ימי חופשה. על כן, התובע דורש פיצוי בגין אובדן ימי החופשה. לגבי יתרת התקופה, טוען התובע, כי חלה ירידה של 20% בפרמיות וכי הפסיד את רווחי המנקו. נטען ששכרו הממוצע של התובע בשנים 1998-2000 (לפני התאונה הראשונה) עמד על 18,000 ₪ נטו - משוערך, ולפני התאונה הראשונה בשנים 2001-2004 עמד השכר על סך 16,917 ₪ ולכן ההפסד הוא 1,783 ₪ לחודש. לסכום זה, כך נטען, יש להוסיף את הפסד הפרמיות והמנקו ולכן מתבקש פיצוי לפי הפסד של 3,000 ₪ בחודש עבור התקופה שבין התאונות. לגבי התאונה השנייה, טוען התובע כי הוא נעדר במשך 173 יום, וכי ימים אלו שולמו לו על חשבון פדיון ימי חופשה ולכן הוא מבקש פיצוי על כך. לגבי יתרת התקופה עד היום, טוען התובע, כי שכרו החודשי הממוצע בין השנים 2005-2011 ירד ב-300 ₪ בלבד לעומת השכר לפני התאונה הראשונה. טוען התובע, כי הפער הנמוך נובע שהוא שינה את אופי עבודתו והוא החל לבצע נסיעות מיוחדות לא קבועות, שהה מחוץ לבית, ביצע ויזות צבאיות וכדומה ועקב כך הוא נאלץ לעשות שעות רבות יותר ואף נאלץ לשהות מחוץ לבית. התובע מבקש לעשות את החישוב לתקופה זה בשיעור של 25% הפסד מגובה השכר. כן נטען כי בתקופה זו, הפסיד התובע זיכוי של 46 ימי חופשה/מחלה בשנה, ומבוקש פיצוי גם עבור נזק זה בגין שתי התאונות. הנתבעת 1 טוענת, בהתייחס לתאונה הראשונה, כי התובע המשיך בעבודתו לאחר התאונה, וביצע את אותה עבודה. שכרו של התובע לא נפגע ואין לייחס כל הפחתה בשכר לפגיעה בתאונה. הנתבעת 1 מדגישה בסיכומיה, כי ב"אגד", מקום עבודתו של התובע, כלל לא ידעו על קיומה של התאונה הראשונה. גם אם היה התובע בחופשת מחלה במשך 61 ימים כטענתו, הרי ששכרו לא נפגע. הנתבעת 2 טוענת, בהתייחס לתאונה השנייה, כי אין להתייחס להצהרותיו של התובע לגבי נתוני שכרו, שכן מחקירה נגדית עולה כי הנתבע אינו מבין דבר בנושא שכרו והתוספות השונות. נטען שעקב השתדלותו של התובע, שכרו לא נפגע. נטען ששכרו של התובע לא נפגע בעקבות התאונה השנייה אלא רק השתבח מעבר לעליית המדד ושכר הבסיס. טוענת הנתבעת 2, כי מתכונת עבודתו של התובע השתנתה ביוני 2005 בעקבות הפרטת סעיף אשקלון של חברת "אגד", כאשר חדלו לבצע נסיעות עירוניות, ולא בשל התאונה השנייה. בהפרטה ניתנה לנהגים הוותיקים, כולל התובע, זכות הבחירה באשר לצורת עבודתם וזו הצורה שבחר התובע. הנתבעת מדגישה, כי התובע הודה בחקירתו הנגדית כי מאמציו בעבודה מביאים אותו לשכר שאינו נופל לשכר שהיה מקבל אילו היה מבצע נסיעות אחרות. אין מקום לפצות את התובע בגין ימי ההיעדרות מן העבודה בתקופות שבסמוך לאחר תאונות הדרכים דנא. לתובע לא נגרם כל הפסד שכר בתקופות אלה והוא קיבל את מלוא השכר. אשר לתאונה הראשונה, אפנה למסמך ת/29 בתיק מוצגי התובע, הוא אישור המחלקה המשפטית של "אגד", אשר נרשם בסעיף 1 שבו: "באגד לא קיים רישום לגבי תאונה מיום 23.12.2000". מכאן ניתן להסיק ששכרו של התובע בתקופת ההיעדרות מהתאונה הראשונה שולם לו במלואו. התובע לא הוכיח אחרת. התובע טוען בסיכומיו שימי ההיעדרות שולמו לו בתמורה לפדיון ימי חופשה, שצבורים לזכותו ואשר ניתנים לפדיון. התובע לא הצביע על כל ראייה לכך שנוכו מחשבונו ימי חופשה צבורים. על כן, התובע לא הוכיח אובדן שכר בתקופת ההיעדרות שבסמוך לאחר התאונה הראשונה. גם לגבי התאונה השנייה יש מקום להפנות לת/29. מן האמור סעיף 2.5 לאותו המסמך עולה, שבתקופת ההיעדרות הראשונה שלאחר התאונה, המשיכה "אגד" לשלם לתובע שכר (למעט שעות נוספות ופרמיות) ולרבות תנאים סוציאליים ותשלומים נלווים מבלי שנוכו מחשבונו ימי חופשה/ מחלה. נרשם כי ייתכן ותתגבש בגין תשלומים אלה תביעה כנגד חברת הביטוח וכי התובע מנוע מלדרוש או לתבוע סכומים אלה, שהם נזקי "אגד", בשמה של "אגד". בסעיף 2.6 של המכתב, נרשמו תקופות ההיעדרות נוספות בסך כולל של 41 ימים ונרשם שלתובע שולם שכר באותה תקופה, וכי אלה נוכו מחשבון ימי חופש/מחלה בתנאי שהתובע יבצע עם "אגד" התחשבנות בגין כספי מל"ל, שישולמו לידיו של התובע בגין תקופה זו. נרשם שלאחר ההתחשבנות, יזוכה התובע בימי מחלה. התובע לא הוכיח, אם הוא ביצע או לא ביצע, התחשבנות עם "אגד", כאמור באותו האישור. נטל הוכחת ההפסדים מוטל על כתפיו של התובע והוא לא הוכיח, לא את ניכוי ימי החופשה, ולא אם נערכה או לא נערכה התחשבנות והנושא הזה, בהתייחס לתאונה השנייה, נותר בערפל. אשר על כן, התובע לא הוכיח הפסד שכר בתקופת ההיעדרות מהעבודה בעקבות התאונות ואין לפצותו בראש נזק זה. התובע דורש בסיכומיו סכום של 245,000 ₪ בגין הפסד שכר בתקופה שבין התאונה הראשונה לתאונה השנייה. לטענתו, הוא הפסיד את תשלומי המנקו, שכן הוא הפסיק לעבוד, בקווים עירוניים ובינעירוניים אשר במסגרתם יכול היה להרוויח 690 ₪ לחודש בגין מכירת כרטיסים. מוסיף התובע וטוען, כי שכרו החודשי והממוצע לפני התאונה, משוערך, עמד על 18,700 ₪ לפני התאונה, ולאחר התאונה הראשונה ועד השנייה עמד ממוצע השכר על 16,916 ₪ ולכן ההפסד הוא 1783 ₪ בחודש. נטען שלכך יש להוסיף את הפסדי המנקו והפרמיות ולכן יש לערוך חישוב לפי 3,000 ₪ הפסד שכר לחודש בתקופה זו. לא אוכל לקבל תחשיבו זה של התובע. התובע לא הוכיח, פרט לאמירה כללית בעל פה, מהו המועד שבו הוא הפסיק לעבוד בקווים מניבי מנקו. לתובע ניתנה הזדמנות להגיש אישור לגבי המנקו ולצרפו לסיכומיו, אך למרות שנרשם בסיכומים, כי האישור מצורף, הרי שלא צורף מסמך כאמור. בהחלטתי מיום 1.5.13, כתבתי כי התובע לא צירף את האישור וכי הוא נדרש לצרפו באופן מיידי. ההחלטה נשלחה והתקבלה באותו היום במשרדו של בא כוח התובע והקבלה אושרה על ידי מזכירת בא כוח התובע. בנוסף, ביקשתי מעוזרתי המשפטית למסור הודעה בעניין זה, במשרדו של בא כוח התובע, ואכן, הודעה נמסרה עוד ביום 1.5.13. למרות זאת, לא התקבל כל אישור בעניין המנקו. לא רק זאת, אלא שמועד שינוי מתכונתו של התובע לא הוברר דיו. דווקא מעדיו של התובע, ניתן ללמוד, כי השינוי חל בשנת 2005, עת עבר סניף "אגד" אשקלון הפרטה והתובע ביקש להיות משובץ במתכונת עבודה, אשר אינה כוללת קווי נסיעה רגילים, שהם מניבי מנקו. אפנה לעניין זה, למשל, לעדותו הראשית של מנהל סניף אשקלון, מר גיל זילברליכט ממנה עולה, שהתובע החל לעבוד בסידור עבודתו הנוכחי לאחר ההפרטה וזאת עקב בחירתו של התובע את סידור העבודה הזה. העד ציין שההפרטה היתה בשנת 2005 וכי לפני כן התובע ביצע את כל סוגי העבודה, אם כי היתה תקופה של מספר חודשים שהוא לא עבד. (עמ' 45 שו' 15 עד עמ' 46 שו' 5 ). על כן לא הוכיח התובע הפסד רווחי מנקו בתקופה שבין התאונה הראשונה לתאונה השנייה. עוד יש לדחות את דרישת התובע להוספת סכום בגין הפסד פרמיות, בנוסף לסכום הנדרש על ידו בגין הפסד שכר חודשי. חישובי הפסד השכר החודשי נעשו על ידי התובע, בהתבסס על טפסי 106. סכומי הפרמיות כלולים בשכר וממילא בתשלומים המפורטים בטופס 106. ראה לעניין זה בעדותו של מר בן סימן טוב עופר בעמ' 25 שו' 1-4. על כן, זיכוי התובע בפיצוי נוסף בגין הפסד פרמיות, יהיה בבחינת כפל פיצוי ודרישתו זו נדחית. אשר להפסד השכר בתקופה שבין התאונות, הרי כטענת התובע, קיימת ירידה בשכר הממוצע החודשי בשנים אלו (2001-2004), לעומת השכר החודשי לפני התאונה. נכון הדבר, כטענת הנתבעת 1, כי לא כל ירידה בשכר יש לייחס, באופן מיידי, לפגיעה בתאונה. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהצהרת התובע בדבר מצבו אחרי התאונה ובמיוחד, מן הדברים שמוצאים אנו בחוות דעתו של ד"ר מזור, לפיהם, בתקופה שבין התאונות, סבל התובע מכאבים ונזקק לטיפולים תרופתיים חריפים כגון זריקות וולטרן וסטרואידים וכן מעצם העובדה, שגבו של התובע נפגע בתאונה זו, ונקבעה לו נכות בשיעור של 10%. בהעדר סיבה נוספת לירידה ממוצעת בשכר, די בנתונים האמורים כדי לשכנע במאזן ההסתברויות וכנדרש במשפט אזרחי, כי הירידה הממוצעת בשכר, ניתן לייחס אותה לפגיעה בתאונה הראשונה. לאור האמור, יש מקום לפצות את התובע, עבור התקופה שבין התאונה הראשונה לתאונה השנייה, בסכום השווה למכפלת ההפסד החודשי (1,800 ₪ במעוגל), במספר החודשים מתום תקופת אי הכושר ועד התאונה השנייה (46 חודש) ובצירוף ריבית אמצע תקופה, ובסה"כ 91,000 ₪. בפיצוי זה תישא הנתבעת 1. אשר להפסד השכר בגין התקופה שמתום תקופת ההיעדרות בעקבות התאונה השנייה ועד היום, טוען התובע, כי חלה אצלו ירידה בסך של 300 ₪ בממוצע לחודש, לעומת השכר עובר לתאונה הראשונה. התובע טוען, כי פער זה הוא נמוך הואיל והתובע שינה את אופי עבודתו והחל לבצע נסיעות נמל"ק (נסיעות מיוחדות לא קבועות), שהה מחוץ לבית, ביצע ויזות צבאיות וכדומה. עקב כך, הוא נאלץ לעבוד שעות רבות יותר ולהיעדר לילות מן הבית. על כן, ראינו שהתובע טוען שיש לערוך את החישוב לפי פגיעה של 25% בשכר. סבור אני שאין כל בסיס ענייני לעריכת חישוב הפסד שכר בתקופה זו, לפי שיעור של 25%. ראשית, אין תוספת של 25% לשעות העבודה בפועל, כטענת התובע, אך מעבר לכך, שכרו של התובע, כפי שאף צוין על ידו, אינו שונה משמעותית מן השכר שלפני התאונה הראשונה. מובן כי אין מקום להוסיף להפסד השכר הפסד פרמיה, למרות שהתובע טוען שהיתה ירידה בפרמיה שכן, כאמור, נתוני הפרמיה כבר כלולים בטופס 106. יחד עם זאת, מפי העד מר בן סימן- טוב עופר למדנו, כי בשנת 2008, היתה עליה בשכר הבסיסי של העובדים לרבות התובע ולמרות זאת, שכרו הכולל של התובע לא עלה. בנוסף, יש לקבל את גרסתו של התובע, לפיה לא רק שהוא שינה את מתכונת העסקה שלו בעקבות מצבו הרפואי, אלא שעל מנת שלא יפגע שכרו, הוא עשה מאמצים, עבד שעות רבות יותר ולמעשה סבל כאבים במהלך העבודה. אמנם לא ניתן לדעת בבירור, האם התובע שינה את מתכונת העסקתו, רק בעקבות תאונות הדרכים, לרבות התאונה השנייה, או כי הדבר נבע גם מן ההפרטה. ההתרשמות שלי מעדי התובע היא כי בעת ההפרטה, ניתנה לתובע, כפי שניתנה לאחרים, האפשרות לבקש מתכונת העסקה כזו או אחרת, וכי התובע ביקש את המתכונת שבה הוא עובד היום, בשל פגיעתו בתאונות. ניתן להסיק, במאזן ההסתברויות, כי שינוי המתכונת הביא לכך ששכרו של התובע לא עלה, בממוצע, במשך שנים רבות, והוא אף ירד במעט. נוכח הקושי הרב, ולמעשה היעדר האפשרות לערוך חישוב מתמטי לתקופה זו, יפסק לתובע פיצוי גלובלי. מובן כי ההפסד בתקופה זו אין ליחסו רק לתאונה השנייה, שהרי פגיעתו של התובע בעקבות התאונה הראשונה לא נעלמה. ע"פ פי אומדנה, יפוצה התובע עבור התקופה שבין התאונה השנייה עד היום, בראש נזק זה, בסכום של70,000 ₪ והוא ישולם שווה בשווה על ידי הנתבעות 1 ו-2. הפסד שכר בעתיד כפי שקבעתי לעיל, התאונות גרמו לתובע פגיעה בכושר התפקוד. עוד ראינו, כי שכרו של התובע נפגע, בתקופות שונות ובזמנים שונים בעקבות התאונות. לא סביר בעיניי, כטענת הנתבעות, כי תובע שנפגע ב-20% נכות צמיתה, בגב תחתון, אשר סבל בעבר מכאבים עזים (ראה חוות דעתו של ד"ר מזור), ואשר עובד בנהיגה של אוטובוס במשך שעות מרובות, לא נפגע בכושר עבודתו בעתיד. הערכתי את נכותו התפקודית של התובע ב-10%, מן הנימוקים שצוינו לעיל. בעניין זה חשוב לציין, שגם במתכונת העבודה האחרת, קיימות לתובע פרמיות וכי חברת "אגד" דואגת שבמקרים אלו, עובדיה לא יפגעו עד כמה שאפשר (ראה בפרוטוקול עמ' 44 - עדותו של מר גיל זילברליכט, מנהל סניף "אגד" באשקלון). אשר על כן, והואיל והנכות התפקודית נקבעה, בין היתר, בהתבסס על האינדיקציה שמתקבלת מתקופת העסקתו של התובע מאז התאונות ועד היום ועל שכרו בתקופות אלה, נוכח גילו של התובע והאפשרות כי ככל שיעבור זמן עלול תפקודו להיפגע (ראה חוות דעתו של ד"ר מזור לעניין עבודה במשרה חלקית והצורך בניתוח), יש מקום לערוך את חישוב הפיצוי בגין אובדן אי כושר בעתיד, לפי בסיס שכר של 20,000 ₪ בחודש, והפסד של 10% מסכום זה, כשיעור הנכות התפקודית. על כן יפוצה התובע בראש נזק זה, עד לגיל פרישה, בסך של 360,000 ₪ (במעוגל). הנתבעות תישאנה בסכום זה בחלקים שווים ביניהן. הפסד ימי חופש/מחלה התובע טוען שעבור כל חודש עבודה הוא מזוכה ב-3.83 ימי חופשה ובסה"כ 46 ימי חופשה בשנה. התובע טוען שבתקופות ההיעדרות בעקבות התאונה הוא לא זוכה כאמור. אני דוחה טענה זו של התובע, שכן היא לא הוכחה אלא רק באופן חלקי: התאונה הראשונה לא רשומה כמדווחת בחברת "אגד" וממילא, סביר להניח, שלא נמנע מן התובע הזיכוי האמור. בגין התאונה השנייה, הפסיד התובע זיכוי של 11.51 ימי חופש. עלות יום חופש, כנטען בסיכומים, היא בסך 392.25 ₪ (ראה גם ת/29). על כן יפוצה התובע בראש נזק זה בסך של 4,518 ₪. סכום זה ישולם על ידי הנתבעת 2. הפסד פנסיה התובע טוען כי יפסיד סכומי פנסיה בעקבות ההקטנה בהפרשות המעביד שבאות מהקיטון בשכר. עקרונית, טענתו זו של התובע נכונה ואולם החישובים שנערכו על ידו אינם נכונים. התובע דורש פיצוי המחושב לפי ההפחתה בהפרשות המעביד, בהיוון עד גיל פרישה. ראשית, אין זה הפסד הפנסיה אלא רק הקיטון בהפרשות. שנית, התובע אינו מביא בחשבון בחישוביו את ה"חיסכון" שלו בכך שגם סכומי ההפרשות שלו, כעובד, קטנו. לאור האמור, אין לקבל את חישובי התובע ובהיעדר חישוב ונתונים ברורים, יפוצה התובע בראש נזק זה על פי אומדנה, בסך 10,000 ₪. הנתבעות תישאנה בפיצוי זה בחלקים שווים ביניהן. עזרת הזולת בעבר התובע טוען, כי נזקק לעזרת הזולת בשכר, וגם לעזרת בני משפחה. התובע הצהיר, באופן כללי, כי הוא נזקק לעזרה כזו, אך לא הציג, אפילו לא תחשיב מטעמו, על הסכומים ששילם על העזרה בשכר. לעניין זה, לא די לערוך חישוב של שעות עבודה, אלא, בהעדר מסמכים, מצופה כי תעשה הערכה לגבי סכומים ששולמו, אשר תאפשר לבית המשפט לפסוק, ולו ע"פ אומדנה בראש נזק זה. על כן, לא יפוצה התובע בראש נזק של הוצאות עבור עזרה בשכר של הזולת, אך נוכח פציעתו המשמעותית בשתי התאונות, יש מקום לקבל את טענתו, כי הוא נזקק לעזרה חריגה של בני משפחה, ובמשך תקופות לא קצרות. על פי אומדנה, יפוצה התובע בראש נזק זה בסכום של 20,000 ₪, כאשר הנתבעת 1 תשלם מתוך זה סכום סך של 13,000 ₪, והנתבעת 2 תשלום סכום של 7,000 ₪ (בהתחשב בכך, שהנתבעת 1 משלמת עבור תקופה של כ-12 שנים והנתבעת 2 עבור תקופה של כ-8 שנים). עזרת הזולת בעתיד מן הסיבות האמורות, ונוכח נכותו התפקודית של התובע, סביר, כי יזדקק לעזרת הזולת בעתיד, ייתכן בשכר. ע"פ אומדנה ראוי לפצותו בראש נזק זה בסך 30,000 ₪. סכום זה ישולם על ידי הנתבעות 1 ו-2 שווה בשווה. הוצאות העבר כולל נסיעות התובע טוען, שנגרמו לו הוצאות בשל נסיעות, תרופות, זריקות, טיפולים רפואיים שלא במסגרת סל הבריאות וכדומה. המדובר הוא בהוצאות שניתן היה להוכיחן בנקל, באמצעות קבלות או תדפיסים של קופ"ח. יחד עם זאת, ברי, כי התובע שילם השתתפות עצמית עבור ביקורים אצל רופאים ותשלום עבור תרופות, וכי הוציא הוצאות נסיעה לצורך נסיעה לטיפולים וכיוצא בזה. על כן יפוצה התובע בסכום על פי אומדנה בסך של 4,000 ₪. הנתבעת 1 תישא בסך של 3,000 ₪ והנתבעת 2 בסך של 1,000 ₪. אציין כי בקביעת הסכום האמור, הבאתי חשבון שהתובע זכאי לנסיעות חינם באוטובוס. הוצאות בעתיד כולל נסיעות התובע הוא אדם צעיר. בבואי לפסוק פיצוי בראש נזק זה, יש להביא בחשבון שהתובע יזדקק לטיפולים רפואיים בעתיד, אולי גם לניתוח, וניסיון העבר מראה שהוא הרבה להיזקק לטיפול רפואי ולתרופות ואלה כרוכים לפחות בתשלום של השתתפות עצמית ובנסיעות. על כן יפוצה התובע בראשי נזק אלה לגבי העתיד בסכום של 15,000 ₪. סכום זה ישולם על ידי הנתבעות בחלקים שווים ביניהם. ניכויים מן הפיצוי שתשלם הנתבעת 2, יש לנכות את הסכומים שפורטו על ידה בסעיף 2 בסיכומיה. אין לנכות דמי פגיעה ששולמו ל"אגד", שכן ניכוי כאמור משמעו "נגיסה" בפיצוי לו זכאי התובע בגין הפסד שכר בעבר. חישוב הפסד השכר בגין התאונה השנייה נעשה ע"פ אומדנה ולא בחישוב מדויק של ההפסד מידי חודש בחודשו. על כן, אין מקום לניכוי מדמי הפגיעה ששילם הביטוח הלאומי ל"אגד". התאונה ארעה בשנת 2004 ואם לא תבעה "אגד" את הנתבעת 2 עד היום, הרי סביר שהיא לא תגיש תביעה כזו בשל חלוף תקופת ההתיישנות. לסכומים שפורטו בסעיף 2 לסיכומי הנתבעת, יש להוסיף, לצורך ניכוי, הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום ועד היום. סוף דבר הנתבעות תשלמנה לתובע את הסכומים שנפסקו לעיל ואת הוצאות המשפט (אגרה) בחלקים שווים ביניהן, תוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. לסכומי הפיצוי יש להוסיף שכ"ט עורך דין בשיעור של 15.21% (כולל מע"מ). זכות ערעור תוך 45 יום. נכותהפסקת תביעהביטוח לאומי