מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הפסקת כהונת חבר מועצה: א. מבוא: בעתירה שלפניי מבקש העותר להורות על ביטול הודעת המשיב 3 מיום 5.7.12 המבקשת להפסיק את כהונתו של העותר כחבר במועצה המקומית מג'אר לפי הוראות סעיף 120(10) לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות"). כן להורות למשיבים להקים ועדת ערר לפי חוק הרשויות המקומיות (עררים על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, כחובתם על פי החוק. במסגרת העתירה הוגשה בקשה דחופה למתן צו ביניים, במעמד צד אחד, האוסר על הפסקת כהונתו של העותר כחבר המועצה המקומית מג'אר, עד למתן החלטה בעתירה לגופה. בהחלטתי מיום 5.9.12, ניתן הצו המבוקש. בדיון שהתקיים לפניי ביום 13.11.12 הצעתי לצדדים לסיים הליך זה באופן שבו בתוך 30 יום תוקם ועדת ערר, אם כזו טרם הוקמה. הוועדה תדון בהודעת הערר שתוגש על ידי העותר, בתוך 30 יום מיום שתוקם. בכפוף לכך תימחק העתירה, כמו גם הודעת הגזבר על הפסקת כהונתו של העותר כחבר המועצה המקומית מג'אר, זאת עד להשלמת כל ההליכים הנ"ל, הצעתי לא נתקבלה. בהחלטתי מיום 2.12.12 הוריתי על סדר הגשת הסיכומים, ומכאן ההכרעה בעתירה לגופה. ב. הצדדים לעתירה: העותר, חבר במועצה המקומית מג'אר מיום 11.11.08, משמש גם כיו"ר ועדת ביקורת של המועצה המקומית מגאר. המשיבים, בעלי תפקידים וממונים במועצה המקומית מג'אר, ובמשרד הפנים, אמונים לפי הוראות סעיף 120(10) וסעיף 123א לפקודת העיריות על אכיפת החוק אשר מאפשר הפסקת כהונת חבר מועצה, בשל חוב כספי למועצה, אשר פוסל אותו מלכהן כחבר. ג. השתלשלות ההליכים: 1. בחודש 9/2009 החל גזבר המועצה המקומית בהליכי גבייה כנגד העותר בגין חוב כספי שחבה למועצה חברת ע.מ. מוקד רפואי לילה בע"מ (להלן: "החברה") אשר לפי הנטען, היא בבעלותו ובשליטתו. 2. ביום 25.11.09 הגיש העותר עתירה מנהלית כנגד חיובו בחוב החברה לבית המשפט המחוזי בנצרת (עת"מ 289/09). בעתירה נקבע כי העותר לא הוכיח שאין לו זיקה לחברה. על החלטה זו הגיש העותר ערעור לבית המשפט העליון (עע"מ 9680/10), אלא שלאחר שמיעת עמדת בית המשפט העליון, חזר בו העותר מהערעור וזה נדחה ללא צו להוצאות בהחלטה מיום 18.06.12. 3. ביום 11.10.11, עוד טרם מתן החלטה בערעור נשלחה לעותר הודעה על הפסקת כהונתו כחבר מועצה, בשל החוב הכספי שחבה החברה למועצה. בעקבות הודעה זו, הגיש העותר עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בנצרת (עת"מ 11-12-16406), בה טען כי הודעת גזבר המועצה אינה עומדת בתנאי החוק וביקש להורות על ביטולה. לאחר קבלת כתב תשובה מטעם המשיבים לפיו המשיבה 1 מקבלת את העתירה ואין בדעתה להפסיק את כהונת העותר, קבע כב' הנשיא חשין בהחלטתו מיום 29.12.11 כי העתירה התייתרה ואיפשר לעותר לטעון לעניין ההוצאות. בהחלטתו מיום 3.1.12 בעניין ההוצאות הדגיש כב' הנשיא חשין כי משהגיש העותר ערעור לבית המשפט העליון, על אודות חוב הארנונה, הרי שהחוב אינו סופי עד שיינתן פסק דין חלוט בערעור, כמצוות סעיף 120(10) לפקודת העיריות. לפיכך נפסקו לטובת העותר הוצאות בסך 15,000 ₪. 4. בעת התנהלות כל ההליכים המשפטיים המפורטים מעלה, נקט גזבר המועצה בהליך של גבייה מנהלית ישירות ממשכורתו של העותר, בהיותו עובד חברת חשמל. בעקבות העיקולים, עתר העותר לבית המשפט העליון בבקשה לעיכוב הליכים עד להכרעה בערעור, אולם זו נדחתה בהחלטה מיום 1.11.11. 5. לאחר שנדחתה בקשתו לעיכוב הליכים כאמור, הגיש העותר ביום 29.1.12 תביעה לבית המשפט השלום בנצרת ובה ביקש כי חוב הארנונה יחולק לתשלומים (בת"א 12-01-55087). במסגרת הדיון שם הצדדים ויתרו על הכרעה בשאלת הסמכות העניינית והסמיכו את בית המשפט להכריע בשאלת גובה החיוב החודשי שיוטל על העותר, עד לסילוק חוב הארנונה. בית המשפט השלום הורה על פריסת חוב העותר לתשלומים בסך 1,200 ₪ כל חודש, עד לסילוק חוב הארנונה (כ-51 תשלומים) (ראו פסק דינו של בית המשפט השלום בנצרת מיום 7.3.12). 6. ביום 5.7.12, לאחר שנדחה הערעור שהגיש העותר לבית המשפט העליון, נשלחה לעותר התראה מקדימה מאת גזבר המועצה המקומית לקראת הפסקת כהונתו כחבר מועצה, בשל חוב הארנונה שחב למועצה. מכאן העתירה שבפניי. ד. עיקר טענות העותר: 1. המשיבים 1- 3 מתנהגים בצורה חסרת תום לב מובהקת ממניעים זרים, בכך שאינם ממנים ועדת ערר דבר שבגינו לא יכולים תושבי מג'אר להגיש ערר, על אף הקבוע בחוק ולמרות חוזר מנכ"ל משרד הפנים מחודש ינואר 2012 המחייב הקמת ועדת ערר עד ליום 31.7.12. 2. במקביל לפנייתו לבית המשפט השלום בנצרת ופריסת החוב לתשלומים, פנה העותר בהשגה למנהל הארנונה של המועצה המקומית, ומשנדחתה השגתו, פנה העותר ביום 14.7.12, לועדת הערר לפי חוק הרשויות המקומיות (עררים על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976 והגיש ערר על תשובת מנהל הארנונה של המועצה המקומית. היועץ המשפטי של המועצה המקומית השיב לעותר במכתבו מיום 26.7.12 כי החוב מושא הערר גובש בפסק דין סופי וחלוט, ומשכך אין עוד רלוונטיות לועדת הערר. לטענת העותר ב"כ המועצה אינו מוסמך להשיב בשם ועדת הערר שכן המועצה היא צד בהליך הערר בפני ועדת ערר. נוסף לכך, על מנת להשיב על ערר המוגש לטריבונל מעין שיפוטי, על יו"ר ועדת הערר להיות עו"ד הכשיר להתמנות לשופט שלום. 3. המשיבים 1- 3 פעלו שלא כדין, להדחת העותר מתפקידו, אך משום תפקודו כיו"ר ועדת ביקורת, ואילו נגד חברי מועצה אחרים שחייבים חובות כבדים למועצה, לא פעלו כלל, עד להתערבות התנועה לאיכות השלטון אשר הביאה להדחת חלקם ( ראו עת"מ 12-03-52598). 4. הודעת הגזבר אינה חוקית ואינה עומדת בדרישות סעיפים 120(10) ו-123א(ו)(1) ו-(ג)(2) לפקודת העיריות. החוב אינו חוב סופי כהגדרת מונח זה בפקודת העיריות, שכן יש עליו השגות ועררים בפני ועדת ערר שלא קיימת במועצה. 5. הודעת הגזבר מתעלמת מדברי כב' השופט קיסרי בעת"מ 12-05-59553 מהם עולה כי מועצה מקומית חייבת להנהיג הליכי השגה וערר על חובות ארנונה. 6. התשובה המשלימה של המשיבים מהווה שינוי חזית, שאין להתירו. ב"כ המשיבים משמש בתפקידו כיועצה המשפטי של המועצה עוד משנת 1993, על כן תמוה כי נזכר רק בתשובה המשלימה כי הוקמה ועדת ערר בשנת 2003. למעלה מכך, עיון מעמיק בהחלטת המועצה משנת 2003 מלמד באופן ברור על כך שועדת הערר כלל לא הוקמה ולא התכנסה מעולם. 7. בהתאם לחוזר מנכ"ל משרד הפנים והחוק, נקצבה תקופת כהונתו של אדם לחבר ועדת ערר ל-4 שנים בלבד, אשר יכול לכהן שתי קדנציות בלבד, היינו, 8 שנים בלבד. עיון בהרכב הועדה המוצעת משנת 2003 מגלה כי עו"ד איאד אבו-עיד, ומר שפיק גהשאן מלאו להם שתי תקופות כהונה לכאורה, ועל כן אינם יכולים להיות חברים בוועדת ערר המוצעת ע"י המועצה בישיבתה מיום 24.9.12. ה. עיקר טענות המשיבים 1- 3: 1. העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, הן ביחס לטענה בדבר מינוי ועדת ערר והן ביחס לטענה בדבר הפסקת כהונתו של העותר, שכן הודעה על הפסקת כהונת העותר נשלחה אליו ביום 5.7.12. די בטעם זה כדי להצדיק סילוק העתירה על הסף. מכתביו של ב"כ העותר אל המועצה בדרישה לבטל את ההודעה כאמור, אינם יכולים לעצור את מרוץ השיהוי. העתירה הוגשה רק ביום 4.9.12, היינו, בחלוף 45 הימים הקבועים בתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), על כן יש לסלק העתירה על הסף. 2. טענת השיהוי מקבלת משנה תוקף באשר לדרישת העותר לכינון ועדת ערר, שכן לטענתו החוב מושא הערר מקורו בשנים 2000- 2003. אם כך, הרי שכבר אז עמדה בפניו האפשרות להשיג כנגד החוב וכן להגיש ערר, ומשלא עשה זאת, ברור כי טענתו עתה כי לא הוקמה ועדת ערר, נגועה בשיהוי רב. 3. הואיל והעותר חייב כספים למועצה, הרי שהוא פסול מכהונה עפ"י סעיף 120(10) לפקודת העיריות. לפיכך על גזבר המועצה מוטלת חובה שבדין לשלוח לעותר מכתב המתרה בו כי עליו לסלק את החוב, שאם לא כן תופסק כהונתו תוך 60 ימים (ראו סעיף 123א(ו)(3) לפקודת העיריות). 4. פסק דינו של בית המשפט השלום בנצרת אשר הורה על פריסת החוב של העותר לכ-51 תשלומים, התייחס לחוב כאל חוב של תושב רגיל ולא כאל חוב של חבר מועצה, עליו חל חוק הרשויות המקומיות [ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה], 1980 הקובע כי חוב ארנונה יחולק ב-12 תשלומים לכל היותר (ראו סעיף 4 לחוק הנ"ל). פסק דינו של בית המשפט השלום בנצרת ניתן גם על רקע העובדה כי פסק הדין של כב' השופט כתילי לא היה חלוט (באותה עת היה ערעור תלוי ועומד בבית המשפט העליון). 5. בתגובה המשלימה טענו המשיבים כי מבדיקה יסודית שנערכה במשרדי המועצה ובמסמכיה, התברר כי עוד ביום 25.1.03 החליטה מליאת המועצה במסגרת ישיבתה מס' 1/2003 למנות ועדת ערר מורכבת מהאדונים הבאים: עו"ד איאד אבו עיד, מר כאמל סרחאן, מר שפיק ג'האשן. 6. בנסיבות אלה, עמדה לעותר אפשרות להגיש ערר לפחות עד שנת 2003, ומשלא עשה כן, הרי שאין הוא יכול לטעון כנגד אי קיומה של ועדת ערר כיום. כך או כך, ועדת ערר כוננה על פי החלטת המועצה מיום 24.9.12. 7. גם בהנחה שהעותר לא הגיש ערר באותן שנים בשל העדרה של ועדת ערר, הרי שאין מחלוקת כי כבר באותה עת עמדה לו האפשרות להגיש עתירה מנהלית כדי לחייב את המועצה בכינון ועדת ערר. 8. טענות העותר מושא הערר שהוגש על ידו אינן בסמכותה של ועדת הערר בהתאם לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית). לפיכך, אין כל נפקות להקמתה של ועדת ערר, שכן גם אם ויבא עניינו של המבקש בפני ועדת ערר הרי שהיא לא תהיה מוסמכת לדון בטענותיו. 9. טענת העותר הנסמכת על פסק דינו של כב' השופט קיסרי בעת"מ 59553-05-12 אינה יפה לכאן שכן באותו עניין לא זכה העותר להביא את מלוא טענותיו במסגרת עתירה מנהלית שהכריעה את המחלוקת, כפי בענייננו. ו. עיקר טענות המשיב 4: 1. בניגוד לאמור בעתירה, הממונה על המחוז אינו אחראי על בחינת מהותו של ההליך להפסקת כהונתו של העותר, אלא כל תפקידו הוא וידוא קיום ההליך בהתאם להוראות החוק. מהעתירה עולה כי קיימות מחלוקות עובדתיות ומשפטיות בין העותר למועצה בדבר חובות העותר. בירור עובדות אלה אינו בסמכות משרד הפנים. 2. בכל הנוגע לפרוצדורה להפסקת הכהונה של העותר כחבר מועצה הקבועה בהוראות פקודת העיריות, לעמדת המשיבה זו התקיימה כראוי, וככל שלעותר עומד חוב כספי למועצה, כהגדרתו בסעיף 120(10) לפקודה, הרי שעל כהונתו של העותר כחבר מועצה להיפסק לאלתר. 3. בכל הנוגע לטענה בדבר ועדת הערר לענייני ארנונה ברשות, המשיבה הנכונה לטענה זו היא הרשות המקומית. ז. דיון והכרעה: לאחר שעיינתי עיין היטב בכתבי טענות הצדדים על נספחיהם ולאחר ששמעתי טענותיהם במהלך הדיונים שהתקיימו בפניי ביום 13.11.12 וביום 29.11.12, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להתקבל, כפי שיפורט להלן. ח. טענת השיהוי: לא מצאתי ממש בטענת השיהוי שנטענה על ידי המשיבים ודינה להדחות. טענת השיהוי נחלקת למעשה לשתיים: האחת- שיהוי בהגשת העתירה ככל שהיא מתייחסת לקיומה של ועדת ערר, השנייה- שיהוי בהגשת העתירה ככל שהיא מתייחסת להודעה בדבר הפסקת כהונתו של העותר. 1. שיהוי בהגשת העתירה ביחס לטענת אי קיומה של ועדת ערר: ההתראה בדבר הפסקת כהונת העותר כחבר המועצה המקומית, בשל חוב כספי, נשלחה ביום 5.7.12. העותר הגיש השגה למנהל הארנונה, כנגד חיובו בחוב זה. לאחר שההשגה נדחתה הגיש ערר ביום 14.7.12. ביום 26.7.12 נתקבלה תשובת היועץ המשפטי של המועצה המקומית לפיה החוב מושא הערר גובש בפסק דין סופי וחלוט ומשכך אין עוד רלוונטיות לערר. מיום 26.7.12, מועד קבלת התשובה לערר, ועד ליום 4.9.12- מועד הגשת עתירה זו, חלפו אך 40 ימים, היינו, לא חלפו 45 הימים הקבועים בהוראות תקנה 3 (ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א - 2000 (להלן: "תקנות עניינים מינהליים"). לפיכך רשאי היה העותר להגיש את העתירה המנהלית במועד שהוגשה ולטעון כנגד העדר ועדת ערר. לאמור, מיום שנודע למערער כי לא קיימת ועדת ערר,-ה-26.7.12 ועד ליום הגשת העתירה, לא חלפו המועדים הקבועים בתקנה 3(ב) להגשת העתירה דנן. נוסיף למעלה מן הדרוש, כי העדר וועדת ערר על אף החובה שבחוק לקיימה, מהווה עילה להגשת עתירה בעניין זה בכל יום מחדש. ההפרה המנהלית של החובה להקים וועדת ערר מעמידה זכות לאזרח להגיש עתירה בכל עת. 2. שיהוי בהגשת העתירה ביחס לטענת הפסקת כהונת העותר: סעיף 123א(ו)(2)(ב) לפקודת העיריות קובע כך: "(ו) על מי שפסול לכהן לפי סעיף 120(10) יחולו הוראות סעיפים קטנים (א) עד (ג) ו-(ה), בשינויים אלה: (1) הודעה כאמור בסעיף קטן (א) תישלח בידי הגזבר, והוא יציין בה כי על חבר המועצה לשלם את חובו או להסדיר אותו, לרבות בדרך של פריסתו (בסעיף זה - הסדרת חוב); (2) כהונתו של חבר המועצה תיפסק בתום שישים יום מיום שנשלחה אליו הודעה כאמור בפסקה (1), זולת אם - (א) בתוך שלושים יום ממועד משלוח ההודעה הסדיר את החוב; (ב) בתוך שישים יום ממועד משלוח ההודעה התקיים האמור בפסקאות (1) או (2) של סעיף קטן (ג); כך נקבע בפסקאות 1 ו- 2 של סעיף קטן ג: (1) הגיש בקשה לבית משפט מוסמך לביטול ההודעה; במקרה זה לא יחדל לכהן אלא אם בית המשפט החליט על כך; (2) התברר לשולח ההודעה שלא נתקיימו הנסיבות המחייבות את שליחתה, והוא ביטל אותה בהודעה מנומקת בכתב על כך לחבר המועצה; העתק מהודעת הביטול יימסר לידי הממונה או לידי ראש העיריה, הכל לפי הענין. הוראות סעיפים אלה מלמדות על כי כהונתו של חבר מועצה תיפסק בתום שישים יום מיום משלוח הודעה על ידי גזבר המועצה המורה לעותר לשלם את חובו או להסדיר אותו, לרבות בדרך של פריסתו, אלא אם כן הוגשה לבית המשפט בקשה לביטול ההודעה בתוך 60 הימים כאמור. בענייננו, העתירה הוגשה ביום 4.9.12 ואילו ההודעה על הפסקת הכהונה בשל חוב כספי למועצה, נשלחה לעותר ביום 5.7.12, אולם התקבלה אצל העותר ביום 12.7.12 או בסמוך לכך. מיום 12.7.12 או אף ימים ספורים קודם לתאריך זה, ועד ליום 4.9.12 לא חלפו 60 ימים, ומשכך הפנייה לבית משפט זה נעשתה בתוך הזמן הקצוב לכך בחוק. מכאן המסקנה כי, טענת המשיבים לפיה העתירה הוגשה בשיהוי נדחית בזה. ט. ההחלטה על הפסקת כהונת העותר: ההחלטה על הפסקת כהונתו של העותר כחבר מועצה מבוססת על חוב כספי שחב למועצה, כקבוע בסעיף 120 לפקודת העיריות אשר מונה רשימה של אנשים הפסולים לכהן כחברי מועצה. כך קובע סעיף 120(10) לפקודת העיריות הרלוונטי לענייננו: "מי שחייב חוב סופי בשל ארנונה או אספקת מים בעד שישה חודשים, ולא שילם אותו ממועד התשלום של חלקו האחרון של החוב ובמשך תקופה העולה על שנה; לעניין זה, "חוב סופי" - חוב, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי העניין, ואם הוגשו ערעור או תובענה אחרת - לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד". העותר הגיש לבית המשפט השלום בנצרת בקשה לפריסת החוב הכספי שהוא חב למועצה. לאחר בחינת מצבו הכלכלי של העותר ושאר הנתונים שהובאו בפניו, קבע בית המשפט השלום (כב' השופטת אוסילה אבו אסעד) כי העותר ישלם את חובו בתשלומים חודשיים על סך 1,200 ₪ כל תשלום, על פני 51 חודשים. לטענת המשיבים, פריסת החוב על ידי בית משפט השלום כאמור, נקבעה תוך התייחסות לעותר כאל תושב מן השורה ולא כאל חבר המועצה המקומית. לטענתם, קביעה זו של בית משפט השלום אין בה כדי לאיין את הוראת סעיף 4(א) לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות") אשר קובעת: " רשות מקומית רשאית לקבוע לארנונה כללית ולמס עסקים הסדר לפרעונם בתשלומים (להלן - הסדר תשלומים), במשך תקופה שלא תעלה על שנה ממועד החיוב בהם; כל תשלום לפי הסדר כאמור ישולם בתוספת הפרשי הצמדה". טענה זו יש לדחות מן הנימוקים שלהלן: בדיון שהתקיים בתביעת העותר שהוגשה לבית המשפט השלום בנצרת לפריסת החוב לתשלומים חודשיים, המשיבים לא טענו בכתב ההגנה כל טענה לפיה ניתן לפרוס החוב ל- 12 תשלומים לכל היותר, לפי סעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות. יתרה מכך, בישיבת יום 6.3.12 שנתקיימה בבית משפט השלום, הסמיכו הצדדים את בית המשפט להכריע בשאלת היקף פריסת התשלומים וגובה החיוב החודשי שיוטל על העותר, עד לסילוק חוב הארנונה. כך הוסכם: "ב"כ הצדדים: מבלי לקבוע מסמרות בשאלת הסמכות המקומית, אנו מסמיכים את בית המשפט לפסוק בעניין גובה צו התשלומים בהתאם ליכולת המשיב בהליך שדומה לחקירת יכולת, לאחר שתתאפשר חקירת המבקש על יכולתו". (פרוטוקול ישיבת יום 6.3.12, שם). המשיבים לא הביאו בפני בית המשפט את הוראתו של סעיף 4 לחוק, לפיה לא ניתן לפרוס את החוב ליותר מ-12 תשלומים. נוסף לכך, המשיבים לא טענו בבית המשפט השלום כי הכרעתו בדבר גובה התשלום החודשי אינה יכולה לעמוד בניגוד לקבוע בתקנה 120(10) לפקודת העיריות. לפיכך, המשיבים מושתקים מלהעלות כיום, טענה כלשהי ביחס להסדר התשלומים שנקבע בבית משפט השלום בנצרת בת"א 12-01-55087. אין בדברים אלה כדי לקבוע כי המועצה רשאית לחלק חוב של תושבי מועצה או חברי המועצה, לתשלומים מעבר לתקופה הקבועה בחוק. עם זאת, טענות המשיבים, ככל שהן מתייחסות להסדר התשלומים שנפסק לעותר, הן בבחינת חוסר תום לב מובהק, הואיל ולא נטענו בפני בית משפט השלום, משכך אין הן ראויות להישמע. העותר מקיים אחר הסדר התשלומים שנקבע, משכך אין מקום להורות על הפסקת כהונתו כחבר מועצה ואני מורה על בטלותה של ההחלטה מיום 5.7.12 על הפסקת כהונתו. אדגיש כי בנסיבות שנוצרו כאן, יש משום הסדר מיוחד אשר מאפשר לקבוע כי העותר משלם את חובותיו למועצה כפי ההסדר שנקבע. עוד נזכיר, כאן, כי הזכות לבחור ולהיבחר לרשות המחוקקת ולרשויות המקומיות היא זכות יסוד שחשיבותה הוכרה פעמים רבות בפסיקת בתי המשפט(בג"צ 3090/97 עורך דין כהן נ' הממונה על מחוז הדרום במשרד הפנים, פ"ד נב(2) 721 (1998)). בבג"צ 753/87 בורשטיין נ' שר הפנים, פ"ד מב(4) 462, 474 (1989) הדגיש כב' השופט ברק (כתוארו אז): "הזכות לבחור ולהיבחר לממשל המקומי הינה חלק מזכות היסוד שאינן כתובות עלי ספר, ואשר כל דבר חקיקה מתפרש על פיו". ברור כי אין אלה רק זכויותיו של נבחר הציבור, אלא גם זכות היסוד של הציבור כולו. בבג"צ 233/86 בן יצחק נ' שר הפנים, פ"ד מ(4) 505, 511 (1986) ציינה כב' השופטת נתניהו כך: "[...] חופש הבחירה של האזרח את נציגיו לשלטון המקומי והעומדים בראשו[...] נמנה עם זכויות היסוד האזרחיות". הפסקת כהונתו של חבר מועצה פוגעת בזכות להיבחר ובזכותו של הציבור לבחור את נציגיו. לפיכך, הפסקת כהונה של נבחר ציבור צריכה להיעשות רק בנסיבות קיצוניות בהן דבק בנבחר הציבור פסול כזה המצדיק את הפגיעה בזכויות היסוד שלו ושל הציבור וכאשר התכלית אותה מבקשים לקדם היא תכלית ראויה (ראו עת"מ 5994-10-09 זידאן עואד נ' עירית טמרה, (לא פורסם, 20.12.09)) (להלן: "פרשת זידאן"). בענייננו, אין לטעמי כל הצדקה לפגוע בזכויות היסוד של העותר ושל הציבור שבחר בו, שעה שהעותר מקיים אחר הסדר התשלומים שנקבע בפסק הדין של בית משפט השלום, לאחר הסכמת הצדדים כי בית המשפט יקבע את גובה החיוב החודשי, מבלי שהועלתה כל טענה בעניין המועדים הקבועים בדין להסדרת החוב. המשיבים מושתקים מלטעון כנגד הסדר זה. למעלה מן הדרוש אומר כי לטעמי, אין בפריסת החוב של העותר לתשלומים לתקופה העולה על 12 חודשים, כדי להחטיא את מטרתה של הוראת תקנה 120(10) לפקודת העיריות. בפרשת זידאן הדגיש כב' השופט רון סוקול את מטרתה של הוראת סעיף 120(10) לפקודת העיריות כך: "הוראת סעיף 120(10) לפקודת העיריות, שהוספה בתיקון משנת 2007, נועדה למנוע מצב שבו חבר מועצה הנדרש לדון בתקציב המועצה, באמצעי לגביית מיסים עירוניים וכדומה, ימצא בניגוד עניינים בין חובו האישי לרשות לבין העניין הציבורי שלשם קידומו נבחר. זאת ועוד, חבר מועצה שאינו משלם את מיסיו משמש דוגמא שלילית לכלל התושבים. יש גם חשש מובנה כי יקשה על עובדי הרשות לפעול לגביית המס מחבר המועצה. לפיכך, נקבע כי אסור שחבר מועצה יהיה חייב למועצה תשלומי חובה (ראה הצעת חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 110) (השעיית כהונה בשל חוב בתשלום ארנונה), התשס"ז-2007))". בענייננו העותר מקפיד לשלם את חובו על פי הסדר התשלומים. לפיכך, אין חשש כי ישמש דוגמה שלילית לתושבי המועצה, ואין חשש כי הוא יימצא בניגוד עניינים בין חובו האישי למועצה ובין תפקידו כיו"ר ועדת ביקורת. גם מטעמים אלה לא מצאתי מקום להורות על הפסקת כהונתו כחבר מועצה. פקודת העיריות מאפשרת לחבר המועצה להסדיר את תשלום החוב או לפנות לערכאה שיפוטית בטרם יפסל לכהונה. עם זאת הפקודה אינה מאפשרת, על פי לשונה, גמישות במועדי פריסת התשלום של חוב הארנונה. בפרשת זידאן התייחס בית המשפט לכך שלשון הפקודה אינה מאפשרת גמישות במועדים, וכך קבע: "...אני סבור כי על מנת לאזן כראוי בין האינטרסים המנוגדים וכאשר זכות הבחירה הינה נר לרגלינו, ראוי לאפשר, ולו גם בדרך של פסיקה, גמישות במועדים כך שבמצבים מתאימים תינתן אפשרות למתן ארכה להסדרת החוב". דברים אלה יפים גם לענייננו ומבטאים היטב את הנסיבות המיוחדות אשר יכול שיווצרו מקום שבו בית המשפט קבע הסדר תשלומים אחר מאשר זה הקבוע בחוק, ואשר על פיו הוגבלה הרשות המקומית בפריסת החוב ל-12 חודשים לכל היותר. אין בסעיף זה כדי להגביל את שיקול דעתו של בית המשפט במקרים מיוחדים כגון זה שבפנינו שעה שמתקיימות נסיבות חריגות ומיוחדות. אשר לטענת המשיבים לפיה פסק דינו של בית המשפט השלום בנצרת ניתן גם על רקע העובדה כי החוב טרם הפך חלוט, בשל ערעור שהגיש העותר, אין בה כדי לסייע למשיבים ומוטב שלא הייתה נטענת. העתירה המנהלית שהוכרעה בבית משפט זה נגעה לשאלת זיקתו של העותר לנכס מושא חוב הארנונה. בעתירה זו לא נידונה ולא הוכרעה שאלת גובה החיוב החודשי שיוטל על העותר עד לכיסוי חובו. לפיכך, אין כל נפקות לכך שפסק הדין בעתירה לא הפך חלוט עת ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא. לאור האמור, טענה זו של המשיבים נדחית. י. הקמת ועדת ערר: סעיף 5 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976 קובע כך: "המועצה תמנה ועדת ערר אחת או יותר, בהרכב של שלושה חברים מבין בעלי הזכות להיבחר כחברי המועצה, ואת היושב ראש שלהן". המערער טוען כי המועצה המקומית לא מינתה ועדת ערר כמצוות החוק. מנגד הצהיר ב"כ המשיבים 1 - 3 בדיון שהתקיים בפניי (ראו פרוטוקול ישיבת יום 13.11.12) כי ועדת הערר הוקמה ביום 24.9.12, אם כי הרכבה טרם נקבע. נוסף לכך, הגיש ב"כ המשיבים "הודעה וכתב תשובה משלים מטעם המשיבים 1- 3" בו ציין כי עוד ביום 25.1.03 החליטה מליאת המועצה בישיבה מס' 1/2003, למנות ועדת ערר המורכבת מהאישים הבאים: עו"ד איאד אבו עיד, מר כאמל סרחאן, מר שפיק ג'האשן. ביום 8.2.03 נשלח אל חברי הועדה הנ"ל הודעה על מינויים לחברי ועדת הערר. לטעמי אין בהחלטת המועצה משנת 2003 בדבר מינויה של ועדת ערר כדי ללמד על כך שועדה זו הוקמה בפועל, פעלה, שמעה עררים. ואף החליטה בהם. הצהרת ב"כ המשיבים לפיה הוקמה ועדת ערר ביום 24.9.12, אינה נתמכת בראיות של ממש, בדבר פעולתה. סעיף 5 לחוק הרשויות המקומיות כפי שהובא מעלה מלמד באופן שאינו משתמע לשני פנים כי על המועצה מוטלת החובה למנות ועדת ערר, ולא הובאו בפניי ראיות לכך שזו הוקמה בפועל. הפניה להחלטת מליאת המועצה ומינוי מרכיבי הועדה אין בה כדי להראות כי ועדה כזו אכן קמה בפועל. לפיכך, אני מורה למשיבה 1 למנות ועדת ערר תוך 20 ימים, אם זו טרם מונתה, ולהודיע גם לעותר בתוך מועד זה את הרכב הועדה, מקום כינוסה ומועדם. העותר יוכל להגיש ערר מנומק לועדת הערר, ובלבד שטענותיו יהיו ממין הטענות אשר הינן בסמכותה של ועדת הערר. אזכיר כי בשנים האחרונות ניכרת מגמה בפסיקה, לפרש בהרחבה את סמכותם של גופי הערר. לעניין זה ראו רע"א 2425/99 עיריית נס ציונה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד (4) 481 (2000), בו הובעה הדעה בדבר הצורך בהרחבת הפעילות של גופי הערר. כדברי כב' השופטת פרוקצ'יה: "אין צורך לומר כי גוף הערר אמור תמיד לפעול במסגרת הסמכות שהוקנתה לו בחוק המיוחד ולא לחרוג ממנה. עם זאת, נוכח התכליות העומדות ברקע הקמתם של גופי הערר מסתמנת מגמת הרחבה בפרשנות תחומי הסמכות הנתונים לגופים אלה". גם בעמ"נ (נצרת) 107/02 ריבוע כחול נ' מנהלת הארנונה בעיריית עפולה, תק-מח 2003 (2), 7181, עמ' 7189, נאמר:"המגמה היום להרחבת סמכות גופי הערר בהיותם הגורמים המקצועיים לדון ולהחליט בסוגיות המובאות בפניהם" . מכאן, אנו למדים, כי קיימת מגמה הקוראת להרחיב את סמכויותיה של וועדת הערר אל מעבר לשאלות עובדתיות וטכניות, אף כאשר מועלות טענות בעלות אופי משפטי. עם זאת, לא הובאה לפתחו של בית משפט זה שאלת סמכותה של ועדת ערר לדון בטענות העותר ביחס לגובה החוב שחב למועצה, ומשכך לא ראיתי להכריע בשאלה זו. ברור, כי על העותר להמשיך ולקיים את הסדר התשלומים שנקבע בפסק דינה של כב' השופטת אוסילה אבו אסעד, לאמור, אין בקיומם של הליכי ערר כדי להתלות את קיום החיובים על פי פסק הדין של בית משפט השלום. יוער כי לא מצאתי מקום לדון ביתר הטענות העולות מכתבי טענות הצדדים לאור התוצאה אליה הגעתי. עוד אעיר, כי לטעמי לא היה מקום להגיש את העתירה כנגד המשיב 4, הואיל ואינו צד למחלוקות שבכאן. התוצאה: העותר ימשיך לכהן כחבר מועצה, וההודעה על הפסקת הכהונה, מבוטלת בזה. המשיבה 1 תמנה ועדת ערר בהתאם לחוק הרשיות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, לרבות קביעת הרכבה תוך 20 ימים והודעה על כך תימסר לבית המשפט ולעותר. העותר יוכל להגיש ערר מנומק לועדת הערר תוך 30 ימים מיום הקמתה. העותר ימשיך לקיים אחר הסדר התשלומים שנקבע בפסק דינו של בית המשפט השלום בנצרת. 5. המשיבים 1- 3 ישלמו לעותר בגין הוצאות סך של 20,000 ₪. חברי מועצה