מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הסכם שירותי תדמיתנות: הצדדים לתביעה והשאלות העיקריות שבמחלוקת 1. התובע (אשר יקרא להלן "ירון"/ "התובע") הינו מעצב תלבושות ותדמיתן. הנתבע 1 (להלן: "ויוי") הינו מעצב אופנה ומי שהיה בן זוגו של התובע במשך שנתיים, קודם לאירועים נשוא התובענה. הנתבע 2 (להלן: "זריהן" ) (יחד יקראו להלן: "הנתבעים") הינו השותף העסקי של ויוי בבית האופנה "בית בלאיש", שהינה חברה רשומה כדין (להלן: "החברה"). 2. אין מחלוקת כי בחודשים מרץ עד מאי 2010 העניק התובע שירותי תדמיתנות עבור הנתבעים (לשיטתו) או עבור החברה (לשיטת הנתבעים). אין מחלוקת כי שירותים אלו הסתיימו ביום 10/5/10; אין מחלוקת כי בגין השירותים שניתנו שולמה תמורה העומדת על סך של 10,000 ₪. 3. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת היריבות; לשאלת תוכן ההסכם שבין הצדדים - האם השירותים נשכרו להכנת קולקציית קיץ בלבד ו/או למשך חודשיים בלבד (כטענת התובע), או שמא השירותים נשכרו למשך שנה שלמה, במהלכה אמור היה לספק התובע שירותים לשתי קולקציות מוגמרות - קיץ וחורף (כטענת הנתבעים); באילו נסיבות הסתיימה עבודת התובע (סיום העבודה ו/או תום התקופה החוזית, כטענת התובע, או שמא נטישה חד צדדית של העבודה, אגב הפרת ההסכם, כטענת הנתבעים). כנגזרת מהשאלות שלעיל תוכרע השאלה האם קיים חוב כלשהו כלפי התובע בגין העובדה שסיפק, ואם התשובה חיובית, מה היקפו של חוב זה. לטענת התובע, החוב מסתכם בסך של 63,000 ₪, בעוד הנתבעים מכחישים קיומו של חוב וטוענים כי עזיבתו הפתאומית של התובע הסבה להם נזקים. להלן טענות הצדדים, ביתר פירוט. טענות התובע, ביתר פירוט 4. התובע טוען כי במהלך חודש פברואר 2010 פנו אליו הנתבעים על מנת שיבצע עבור בית האופנה שברשותם שירותי תדמיתנות לצורך הכנת קולקציית קיץ ל"חנות הדגל" של בית בלאיש אשר עתידה הייתה להיפתח בניו יורק. נטען כי בתחילה, סירב התובע להיעתר לבקשת הנתבעים כי יבצע עבורם שירותי תדמיתנות, אולם לאחר שויוי ביקש זאת מן התובע באופן אישי ולאחר שהתובע שוכנע אף בידי חברו, אבי פדידה (להלן יקרא: "פדידה"), התרצה ונאות לבצע את העבודה המבוקשת. כך, בסוף חודש פברואר סוכם בין התובע לזריהן כי הנתבעים ישלמו לתובע עבור ביצוע שירותי תדמיתנות בגין קולקציית הקיץ, סך של 50,000 ₪. עוד טוען התובע כי במעמד זה אף סוכם שהתובע יספק לנתבעים שירותי תדמיתנות נוספים הכוללים טיפול בעיצוב והכנת גזרות ללקוחות פרטיים, אשר עבורם יקבל תשלום בסך 10,000 ₪ לכל חודש. לטענת התובע ההסכם בין הצדדים נערך בעל פה וסוכם כי התובע יחל בעבודתו ולאחר מכן זריהן יעלה את הדברים על הכתב וייחתם הסכם בין הצדדים. לטענת התובע, הדבר לא אירע, על אף הפצרותיו החוזרות בעניין, כאשר הנתבעים דחוהו ב"לך ושוב". 5. לטענת התובע בכתב תביעתו (סעיף 7), לאחר הסיכום שלעיל החל הוא בביצוע העבודה, כשהוא עובד יומם ולילה, שבעה ימים בשבוע, על פרויקט זה בלבד, לצורך עמידה בלוחות הזמנים. התובע הדגיש בסעיף 8 לכתב תביעתו כי "הקדיש את כל זמנו ואת הסטודיו שהוא שוכר... אך ורק לצורכי הכנת הקולקציה ועיצוב הבגדים עבור הנתבעים". התובע ממשיך ומפרט את הפריטים שעיצב, ומציין בסעיף 9(ג) לכתב התביעה כי "השלים את כל הקולקציה והעבודות הנוספות שסוכמו על הצד הטוב ביותר". מעבר לביצוע הקולקציה טוען התובע שסיפק, כמובטח, עבודות תדמיתנות לעשרות שמלות כלה ועשרות ערב ללקוחות פרטיים של הנתבעים. 6. משכך, דורש התובע בכתב תביעתו סך של 50,000 ₪ בגין ביצוע עבודות התדמיתנות לעניין קולקציית הקיץ, 20,000 ₪ בגין עבודות התדמיתנות במהלך החודשים מרץ- אפריל (סכום חודשי של 10,000 ₪, כקבוע בהסכם) ו- 3,000 ₪ בגין עבודת התדמיתנות ב- 10 הימים הראשונים לחודש מאי. מכיוון ששולם לו הסך של 10,000 ₪ בלבד, וזאת ביום 10/4/10, טוען התובע שהנתבעים נותרו חייבים לו סכום של 63,000 ₪, אותו דורש הוא במסגרת התביעה. 7. כבר זה המקום לציין, ואתייחס לכך גם בהמשך, שבתצהירו של התובע חל כרסום בגרסתו, כאשר טען בסעיף 33 לתצהיר כי לא היה אמור להכין את הקולקציה במלואה אלא את הדגמים הבסיסיים, והיה אמור לעשות כן בפרק הזמן שסוכם. בסיכומיו מדגיש התובע כי פרק הזמן שסוכם עומד על חודשיים ימים - ראו סעיף 2 ו-33 לסיכומים, וההתקשרות הייתה תחומה בזמן. טענות הנתבעים, ביתר פירוט 8. הנתבעים טענו בתחילה כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת היעדר יריבות. לטענתם, ההסכם אשר נערך בין הצדדים בעל פה נערך בין התובע לבין החברה אשר הינה הבעלים של בית האופנה "בית בלאיש", כאשר הנתבעים, ככל שפעלו אל מול התובע, עשו זאת בכובעם כבעלי תפקידים בחברה ולא כצד להסכם. בעניין זה הוגשה בקשה לסילוק על הסף שנדחתה בהחלטתי מיום 23/12/10 היות וקבעתי כי יש לברר בראיות את זהות הגורמים המתקשרים בהסכם, זאת בין היתר נוכח העובדה שאין הסכם חתום בין הצדדים. 9. לגופו של עניין טענו הנתבעים כי אכן ההסכם בין הצדדים כלל תשלום של 50,000 ₪ עבור עבודות תדמיתנות, אולם התשלום התייחס לביצוע עבודות תדמיתנות עבור שתי קולקציות- קולקציית קיץ וקולקציית חורף. לטענת הנתבעים התובע לא השלים את ביצוע העבודות באשר לא סיים את עבודות התדמיתנות על קולקציית הקיץ ולא החל כלל בביצוע העבודות עבור קולקציית החורף. באשר לתשלום החודשי, העומד לטענת הנתבעים על סך של 10,000 ₪ כולל מע"מ, טוענים הנתבעים כי על פי ההסכם בין הצדדים, היה על התובע לספק לבית האופנה אשר בבעלותם שירותי תדמיתנות למשך שנה, כאשר התובע החל את עבודתו בפועל בסוף חודש מרץ 2010 ולא בתחילתו- כפי שטוען. לטענתם, משעה שהתובע לא עמד בתנאי ההסכם ובחר להפסיק את מתן השירותים באופן חד צדדי לאחר חודשיים בלבד, הרי שהפר את החוזה שנכרת בין הצדדים ואינו ראוי לקבל שכר מעבר לשכר שכבר שולם לו עבור עבודתו, שכן בהתאם להסכם בין הצדדים, תנאי לקבלת תשלום כלשהו הינו סיום העבודה במלואה. 10. עוד נטען כי התובע לא סיים עבודתו אף לא על אחד מן הפריטים המופיעים בכתב התביעה כפריטי קולקציית הקיץ וכי מאחר והתובע היה עסוק בביצוע עבודות נוספות במקביל לביצוע העבודה עבור הנתבעים (פרויקט עבור מלונות פתאל), הרי שלא הוזמן למתן שירותי תדמיתנות בסטודיו של הנתבעים, למעט בפעמים בודדות בלבד. בכתב הגנתם, מפרטים הנתבעים את שלבי הכנת הבגד, כאשר לטענתם עבודת התדמיתן הינה עד לשלב י"א כמפורט בסעיף 38 לתצהיר ויוי (נ/1). נטען כי התובע עזב את עבודתו כאשר פריטי הלבוש נמצאים בשלבי ההכנה השונים, אולם אף לא פרט אחד הגיע לידי שלב י"א, ולפיכך, היה על הנתבעים לשכור את שירותיהם של תדמיתנים נוספים לצורך השלמת הפריטים. 11. ממשיכים הנתבעים וטוענים כי התובע החזיר את הפריטים עליהם עבד, כשהם מעורבבים בשקית אחת וזאת מבלי לציין על גבי כל פריט מהו השלב בו הוא מצוי. הדבר גרם, לטענתם, לטורח רב ולעבודה מרובה באשר היה על בעלי המקצוע לשחזר את השלב בו נמצא כל פריט ואף לוותר על חלק מן הפריטים, אשר לגביהם לא נמצאו כל החומרים. כל זאת מעבר להוצאות שנגרמו לנתבעים, לטענתם, בהעסקתם תדמיתנים אחרים שנאלצו להמשיך לעבוד על הקולקציה, מהשלב בו נטש את הכנתה התובע. 12. הנתבעים מפנים לסתירות בגרסאות התובע (נשכר לחודשיים? נשכר לקולקציה? השלים את העבודה כולה או דגמים בסיסיים בלבד?); הנתבעים טוענים כי עדויות עדי התביעה היו מגמתיות ולא תמכו בגרסאות התובע; הנתבעים טוענים כי הוכח במהלך המשפט שאכן התובע נטש את העבודה, אם מסיבות אישיות ומאבקי "אגו", אם משום שהיה טרוד בהכנת פרויקט אחר (מלונות פתאל), אם משום שהבין שהיקף העבודה רב משחשב ותימחורו לקה בחסר (מבחינת התובע). כך או כך, התובע הוא שהפר את ההסכם ולכן אינו זכאי לסכומים הנתבעים על ידו. בנוסף ולחלופין טענו הנתבעים כי אין בפנינו תביעה לשכר ראוי, ולפיכך אין לפסק לתובע שכר חלקי, שכן זה לא נתבע כלל ולא הוכח. העדויות והשאלות העומדות במחלוקת 13. בתיק התקיים דיון הוכחות, במהלכו העידו התובע, פדידה, קוסטה דולנקו, עוזר מעצב לתובע בזמנים הרלוונטים (להלן:"דולקנו"), ורוניקה בליכשטיין, אשר שימשה מחודש אפריל 2010 ועד לחודש יולי 2010 כמנהלת הסטודיו לעיצוב של החברה (להלן: "בליכשטיין"), גלינה בגאייב, תופרת החברה אשר עבדה על הקולקציה גם בסטודיו של התובע (להלן: "גלינה") והנתבעים עצמם. 14. המחלוקות העולות הן כדלקמן: יש לדון בשאלת היריבות שבין הצדדים - האם ההסכם שנכרת בעל-פה מחייב את החברה בלבד או שמא את ויוי וזריהן באופן אישי; לגופו של עניין יש לבחון את מהות ההסכם בין הצדדים- האם הסכימו הצדדים כי התובע יקבל תשלום עבור הכנת קולקציה אחת, שתי קולקציות או שמא התשלום סוכם עבור תקופת עבודה התחומה בזמן- חודשיים בלבד (כטענת התובע בסיכומיו). לאחר שיוכרע עניין זה ובהתאם לתשובה לשאלה דלעיל, אדרש לשאלה העובדתית מתי החל התובע בעבודתו; האם ביצע התובע את כל העבודות בגינן התחייב אם לאו וכפועל יוצא מכך, ייגזר אף התשלום אותו יש לפסוק לתובע עבור עבודתו זו - אם בכלל. כמו כן עומדת השאלה באם הסך החודשי של 10,000 ₪ כולל מע"מ אם לאו. שאלת היריבות 15. אין מחלוקת בין הצדדים שהסכם בכתב לא נחתם. לפיכך, הצדדים מסתמכים על ההסכמות בעל פה שגובשו ביניהם. התובע מצידו טוען כי הכיר את הנתבעים עצמם והתקשר עימם בהסכם, וגם אם ידע על הקמת החברה אין בכל כדי להקים יריבות ישירה עם החברה. הנתבעים מאידך טענו כי התובע ידע גם ידע על הקמת החברה; הנתבעים טענו כי החברה הוקמה עוד בזמן שהתובע וויוי היו בני זוג; הנתבעים מפנים לנספחים השונים לתצהיר ויוי (ראו סעיף 29 לסיכומי הנתבעים) מהם עולה שהחברה היא זו שניהלה את כל הפעילות העסקית מול הגורמים השונים; הנתבעים מפנים לשיק שניתן לתובע (שהוחזר על ידו), שנמשך מחשבון החברה; הנתבעים מפנים לטיוטת ההסכם נספח ב', שהגם שלא נחתם, נושא את השם "בית בלאיש בע"מ". הנתבעים טוענים כי לא התחייבו לשאת בתשלום באופן אישי. 16. אכן, מרבית המסמכים אשר הוצגו בפניי מאששים את טענת הנתבעים לפיה הפעילות העסקית בוצעה באמצעות החברה, ראו נספחים ג'-ה לתצהיר ויוי; נספח י"ב לתצהיר ויוי. בנוסף, יש ממש בטענת הנתבעים ולפיה התובע ידע ,למצער, על קיומה של שותפות: "ידעתי שתהיה שותפות", עמ' 38 שו' 4; ובהמשך: "ידעתי שהם עושים ביחד עסק", עמ' 40 שו' 6. כמו כן, התובע לא הכחיש כי קיבל לידיו את השיק הנושא את שם החברה (עמ' 40 שו' 9, "לא עניין אותי מי משלם"), ואף אישר שראה את טיוטת ההסכם, הנושאת את שם החברה (עמ' 50 שו' 16). לכן, לכאורה, אמור היה התובע לדעת שהגורם המשלם האמור להתקשר עימו בהסכם הוא החברה ולא הנתבעים עצמם. 17. לפיכך - אין ספק כי קיימת יריבות בין התובע לבין החברה, אך זו לא נתבעה. האם קיימת יריבות ישירה גם עם מי מהנתבעים? סבורני כי יש להשיב על כך בחיוב, ממכלול הנסיבות שבפניי. התובע העיד באשר לנסיבות אשר הובילוהו לשיתוף פעולה אל מול הנתבעים. כך, ציין כי ויוי פנה אליו באופן אישי על מנת שייאות לבצע עבורו את עבודת התדמיתנות- " אחר כך שיחת טלפון מויוי לבוא לפגוש אותו בשוק הפשפשים, היו תחנונים, יום לאחר מכן, ויוי עוד היה בארץ, דוד הגיע אליי לתאום ציפיות " (עמוד 32 שורה 24). וכן - "בגלל הקשר שלי עם ויקטור, הוא סיפר לי וכבר ידעתי לקראת מה אני הולך" (עמוד 32 שורה 30). 18. ומשנשאל התובע אודות ההתנהלות העסקית של ויוי והאם ידע כי זה מנהל את פעילותו העסקית באמצעות חברה, ענה כי "ויקטור לא עירב אותי בכל שלב ושלב בהתנהלות העסקית שלו. אני ידעתי הוא חבר ילדות שליווה אותו גם באיטליה. אני גם סעדתי בביתו של דוד, הכרתי את אשתו הנחמדה. אני ראיתי קשר חברי בלבד ביניהם... ידעתי שתהיה שותפות אבל זה לא עניין אותי. אני מתעסק בעניינים שלי" עמודים 37-38 שורות 31 עד 4). 19. באשר להתנהלות העסקית אל מול הנתבעים, ענה התובע לשאלה האם הפרטים הטכניים תואמו אל מול זריהן ולא מול ויוי, כי "גם ויקטור ידע לגבי כל העניינים. דוד ישב איתי ושאל אותי כמה אני רוצה..." (עמוד 39 שורה 30) ובאשר לשאלה האם ידע כי מנהלים הם את עסקם באמצעות חברה, ענה כי "לא ידעתי. ידעתי שיש להם מכבסה. ידעתי שהם עושים ביחד עסק, שהם לקחו הלוואה של 800 או 600 אלף ₪. לא עניין אותי, לא מתעסק". (עמוד 40, שורה 6) וכן, "לא עניין אותי מי המשלם. אם זאת היתה חברה או אדם" (שם, שורה 9) . 20. ממקבץ עדויות אלו ניתן לקבוע כי גם אם ידע התובע על הקמת שותפות או עסק כלשהו, בהם שותפים הנתבעים, עדיין אין בכך כדי לבסס את ידיעתו שהגורם היחיד העומד מולו מבחינה משפטית הוא החברה. כזכור, ההסכם לא נחתם; הגורם המממן את העסקה אינו בהכרח הגורם עימו התקשר צד בהסכם; השמות של הגורמים המעורבים יכולים להטעות - ויקטור בלאיש ובית בלאיש. ראו למשל נספח י"ג לתצהיר ויוי, חשבונית פירוצ'י, שהוצאה אף היא על שם ויקטור בלאיש ולא בית בלאיש. בנוסף, התובע בכרטסת שלו ציין "בית בלאיש" ללא ציון המילה בע"מ וללא תוספת ח.פ. לעיתים מדובר בעסק בעל שם מסחרי בלבד, שאינו מלמד על אישיות משפטית נפרדת. לכן, לא שוכנעתי שהתובע ידע והבין כי הגורם המתקשר עימו שבהסכם הינו החברה ולא השותפים. 21. תימוכין למסקנה זו ניתן ללמוד אף מדברי ויוי עצמו- "אני לא עוסק באדמיניסטרציה של החברה, אלא רק בפן העיצובי" (עמוד 43, שורה 21). ואף כאשר נשאל מפורשות האם החברה היא זו שהתקשרה עם התובע, ענה "באיזה הקשר? לתביעה. אני לא יודע. אני יודע שבאתי לתת עדות. כל מה שקשור לבירוקרטיה, לכספים, לחוזים ולכספים אני לא יודע. אני אך ורק מעצב בחברה ושותף בחברה. " (עמוד 44 שורה 4) ומשנשאל "האם ירון בא לעבוד עבורך" ענה בחיוב. 22. משכך, שעה שלא קיים הסכם בכתב אשר נחתם בידי הצדדים ומשעה שויוי עצמו, כשותף בחברה, אינו יודע האם החברה התקשרה בהסכם מול התובע, אולם אומר כי התובע אכן עבד עבורו, אינני מוצאת לנכון לקבוע כי יריבותו של התובע קמה אך אל מול החברה. סבורני כי מהתנהגות הצדדים ניתן ללמוד כי ההסכם נכרת בין התובע לחברה והנתבעים עצמם, כאשר הרקע לקיומו נעוץ בהיכרות המוקדמת בין הצדדים וזו אף עמדה בבסיס ההתחייבות לתשלום. לפיכך, הריני קובעת כי בין הצדדים קיימת יריבות הקימה חבות אישית - אם וככל שאקבע שקיים חוב כלשהו. תוכנו של ההסכם- לשם מה נשכרו שירותי התובע ולמשך איזו תקופה? 23. כפי שנסקר לעיל, בנקודה זו קיימת גרסתו של התובע כפי שהופיעה בכתב התביעה (קולקציית קיץ שהושלמה במלואה); קיימת גרסתו כפי שהופיעה בתצהיר (קולקציית קיץ תחומה בזמן, לפריטים בסיסיים בלבד); וגרסתו בסיכומיו (שירותיו נשכרו לחודשיים קצובים, שהסתיימו). די בריבוי גרסאות אלו ובסתירה בינהן כדי לקעקע את אמינותה. בנוסף - ניסה התובע לתמוך את גרסתו לעניין תוכנו של ההסכם בעדויות פדידה ודולנקו. התרשמתי שעדותו של פדידה הייתה מגמתית, שזה האחרון ניסה לסייע לתובע בכל מאודו, דבר המשפיע כמובן על המשקל שיש לתת לעדות זו. 24. פדידה טען בעדותו כי היה נוכח כל משך השיחה אשר נערכה בין הצדדים ואף כי היה נוכח בשיחה נוספת בניהם, אשר במהלכה קיבל ירון מעטפה ובה הדגמים המבוקשים. דא עקא שמעדותו של קוסטה נראה כי הוא זה שהיה נוכח במהלך הפגישה בין השניים וכי פדידה לא היה נוכח כנטען- "בפעמים שהייתי, היו פעמים שדוד הגיע ולא הייתי שם, אבל בפעמים שאני זוכר, באחת הפעמים שדוד הגיע, היינו דוד, ירון ואני". ( עמוד 18, שורה 8) וכן טען כי "סכום אני לא שמעתי, אבל מה שכן שמעתי זה שירון ביקש סכום מסוים, דוד אמר מה שאתה רוצה אתה מקבל". (עמוד 18, שורה 22). ירון , לעומתם, אמר כי "אבי היה נוכח בשתי הפגישות, וקוסטה גם היה" (עמוד 32, שורה 15). משעה שקיימות סתירות בעדויות, לא ניתן לקבוע מי מהעדים אכן היה עד לסיכום שבין התובע לנתבעים. 25. יתרה מזו, גם אם הייתי קובעת שפדידה היה נוכח פיזית במקום בעת הסיכום כביכול, איני סבורה שהיה עד לפרטי ההסכם, ראו עדותו המבולבלת בעמ' 12 -13 לפרוטוקול. לא זו אף זו, התרשמתי כאמור שפדידה ניסה בכל מאודו לסייע לתובע, וכך הפריז והגזים בעדותו - פדידה טען כי ראה שהתובע קיבל לידיו 36 דגמים לביצוע, אך נאלץ להודות שלא ספר את הדגמים (עמ' 15 שו' 6-8); פדידה טען שהתובע הכין שישים גזרות, אך מעדותו לא ניתן להבין כיצד הגיע לנתון זה ולמה מתייחס פדידה כגזרה (עמ' 15 שו' 12-13); פדידה טען שהתובע עבד על הקולקצייה שלושה חודשים (עמ' 13 שו' 26), טענה שאפילו התובע לא העלה; פדידה טען שפרויקט פתאל החל לאחר העבודה על הקולקצייה (עמ' 13 שו' 22), טענה שהתבררה כבלתי נכונה, כפי שיפורט להלן. מכאן שלא ניתן לייחס משקל רב לעדותו של פדידה ולמעשה אין תימוכין לגרסת התובע לפיה ההסכם נחתם לקולקצייה אחת (ו/או לחודשיים בלבד) בסכום של 50,000 ₪. 26. לא זו אף זו, סבורני כי הטענה לפיה העבודות אשר הוזמנו על ידי הנתבעים תוחמו בזמן ולא בסיום ביצוע הקולקציה איננה מתיישבת עם ההגיון הפשוט ועם תהליך העבודה כפי שתואר על ידי ויוי בתצהירו. למעשה גם התובע הודה שמשך עבודת התדמיתנות מושפעת מהערות המעצב, לכן אין זה הגיוני שהתובע נשכר לפרק זמו קצוב ומוגדר מראש: "מה הסוף של עבודת התדמיתנות? ת.   מסירת הגזרות ללקוח בלבד. ש.  ואם אחרי זה עושים מדידות ויוצא שהמעצב לא מרוצה מפריט מסוים? ת.  למעצב יש פרק זמן מסוים שהתדמיתן עומד לרשותו ובפרק זמן הזה שהוא משלם על זמן העבודה הוא מקבל את שכרו של האדם שמבצע את הגזרות. אם הוא מחליט אם זה לרוחו או לא לרוחו מבחינת התוצאה, יש לו את פרק הזמן בו הוא משלם שכר לאיש המקצוע, והוא יכול להחליט מה הוא רוצה" (הדגשות שלי,עמ' 33 שו' 14-24), ובהמשך: "מעבר לעבודת התדמיתנות, למעצב יש את הזכות להגיד לעצמו "את זה אני לא אוהב, את זה אני כן אוהב, אני רוצה להוסיף פה". אני לא שולט בעיצוב, אני שולט בגזרה, במעבר מדו מימד לתלת מימד. גזרת טניס בוצעה מכמה סוגים של בד, מסריג ומאריג. גרסת טניס בוצעה בשלושה סוגים של חלקים עליוניים ועוד שלושה סוגים של שמלות. שמלות קיימות עברו תהליך של כביכול הכנה מחדש כי הגזרות שהיו שם לא היו לרוחי, לכן ביצעתי מחדש גזרות חדשות עליהן קיבלתי שפע מחמאות. שמלה עם כיווצים שיש גם בתמונה, חולצות בלי שרוולים, עם קשירה, בלי קשירה, טופים. עשרים פריטים נסגרו איתי. אני ביצעתי הרבה יותר, שישים לפחות" (עמ' 35 שו' 16-23). 27. אם יש צורך בדבר מה נוסף על מנת לשלול את גרסת התובע לפיה נשכר לתקופה קצובה מראש ו/או שעבודתו הסתיימה בשל העובדה כי השלים את עבודת התדמיתנות על הקולקציה במלואה, אזי התבררה מהראיות הסיבה האמתית בגינה נפסקה עבודת התובע. מסקנתי היא כי העבודה המשותפת בין התובע לויוי לא הייתה סוגה בשושנים, למרות הערכה המקצועית שהאחד רוחש כלפי האחר: " אני לא בא להגיד שירון לא תדמיתן טוב, כי זה לא נכון, זו לא האמת. ירון לא היה תדמיתן טוב לי, כי לא עבדנו ביחד טוב. זו האמת" (ויוי בעמ' 46 שו' 10-11); " בהתנהלות שלי מול ויקטור, ויקטור לא נורא מסודר עם העניינים שלו, הוא חושב שיש לו עבד שיעשה כל מה שהוא רוצה" (התובע בעמ' 42 שו' 1-2); ".... ובמהלך העשייה הזאת היה פה ושם אי שביעות רצון של ויוי בכל מיני קטעים שירון נאלץ לעשות את העבודה עשר פעמים עד שהוא ריצה אותו, לכן נעשה שם הרבה יותר מגזרה אחת" (פדידה בעמ' 15 שו' 1-5). 28. זו הייתה מערכת העבודה בין התובע לנתבע; על רקע זה התעוררו חילוקי דיעות ואף דרישות של התובע לקבלת תשלום (ראו חקירת התובע בעמ' 42 שו' 3-11; חקירת ויוי אשר אישר שהתובע בקש כסף, עמ' 44 שו' 12). חילוקי דיעות אלו הגיעו לכדי "פיצוץ" ביום 10/5/10: "ש. כלומר ב-10 במאי ראית שאתה לא מקבל כסף והלכת? ת.  אמרתי לדוד שאני לא יכול יותר, כי אחותי גם לחצה עליי לקבל שיק. אני אמן, אני לא מתעסק בכספים וחברות. אמרתי לו "אני לא יכול יותר, ביי". ואז דוד שאל אותי "מה קרה, לאן אתה הולך?" (עמ' 42 שו' 15-18). 29. עדות זו אינה מתיישבת עם הגרסה לפיה העזיבה של התובע נעשתה בשל תום תקופת העסקה או בשל סיום העבודה על הקולקצייה. מעבר לכך, גם מיתר העדויות עולה שהעבודה הופסקה במהלכה, והיה צורך לשכור שירותי תדמיתנים אחרים על מנת להמשיך ולעבוד על הקולקצייה, ראו עדות בליכשטיין בעמ' 21 שו' 24; עמ' 23 שו' 10-12; עמ' 23 שו' 30; עדות גלינה בעמ' 30 שו' 8. אם אסכם עד כה, אזי יש לדחות את גרסת התובע לפיה נשכר לחודשיים בלבד; יש לדחות את גרסתו לפיה סיים את עבודתו בשל השלמתה. 30. בנוסף, דוחה אני את טענת התובע לפיה בתקופה בה עבד על הקולקצייה לא ביצע עבודה נוספת. מן העדויות שהונחו לפני, התרשמתי כי במהלך החודשיים בהם סיפק התובע לנתבעים את שירותיו, עבד עבור רשת פתאל בפרוייקט נוסף (להלן: פרוייקט פתאל") . דולנקו אשר עבד בסטודיו של התובע העיד כי החל לעבוד בסטודיו של התובע במהלך חודש פברואר 2010- קרי, לפני שהתובע החל לעבוד על הכנת הקולקציה עבור הנתבעים. מעדותו עולה כי כבר בתחילת עבודתו, החל לעבוד עבור התובע על פרויקט פתאל. אמנם, העיד הוא כי מן הרגע שנתקבל בסטודיו פרוייקט העיצוב עבור הנתבעים, הרי שזה קיבל את המקום הראשון בסדר העדיפויות, אולם ענה כי העבודות על שני הפרויקטים התבצעו במקביל (עמ' 19 שו' 13). 31. מסקנה זו מתבקשת אף מכרטסת הנהלת החשבונות של התובע, אשר צורפה לתצהירו. מעיון בכרטסת עולה כי התובע קיבל תשלומים שונים מפתאל במהלך החודשים בהם עבד על הקולקציה של הנתבעים. כך, ביום 17/2/10 קיבל מפתאל תשלום בסך 37,800 ₪, ביום 25/4/10 קיבל תשלום בסך 90,000 ₪ ואילו ביום 16/6/10 קיבל תשלום של 95,000 ₪. בעדותו, טוען התובע כי "פתאל תמיד נותנים מקדמה עוד לפני שבכלל קורים דברים. יש דיבורים. יש מקדמה ואחר כך עוד שני תשלומים, אבל אתה רואה תשלומים שעוד באו לפני על הגננות והם מתערבבים ביחד..." (עמוד 41, שורה 13), אולם נראה כי גרסתו בעניין איננה עקבית ורצופה סתירות. כך, בעוד טען בהחלטיות כי "אני חוזר ואומר שלא עבדתי במקביל על כלום". (עמוד 41, שורה 24) וכן כי "קוסטה ואלינור היו איתי באותה תקופה, הוא סיים את האריזה ורק אז התחלתי לעבוד על הקולקציה כי אי אפשר לעבוד במקביל". (עמוד 41, שורה 8), אולם בראשית עדותו בעניין זה, אמר כי "קוסטה עבד על בלאיש ועל פתאל במקביל" (עמוד 41, שורה 5). סבורני כי הגם שהתובע מנסה לצייר תמונה לפיה במשך כל העת עבד על הכנת הקולקציה לנתבעים וזנח כל עיסוק נוסף, הרי שבפועל, המשיך ונתן שירותים אף ללקוחות נוספים, וראו עדות דולנקו בעמ' 17 שו' 11-18. דברים אלו אינם מתיישבת עם טענת התובע לפיה עבד 24 שעות ביממה, במשך 7 ימים בשבוע, על פרויקט בית בלאיש בלבד. 32. לכאורה, לאור המקובץ לעיל נדרשת המסקנה כי התובע לא הוכיח את גרסתו: התובע לא הוכיח שנשכר לפרק זמן קצוב; התובע לא הוכיח שהשלים את העבודה שלשמה נשכרו שירותיו; התובע לא הוכיח שבפרק הזמן שנתן את שירותיו לנתבעים לא עסק בכל מלאכה אחרת. לפיכך, וודאי שאינו זכאי למלוא סכום התביעה. האם זכאי לשכר חלקי, עבור העבודה שבוצעה בפועל? האם יש מקום לפסוק סכומים כלשהם בעבור העבודה שבוצעה בפועל? 33. הנתבעים טוענים כי אין להעניק סעד שלא התבקש במפורש בכתבי הטענות, ומשנדחתה גרסת התובע אין לפסוק לו סכומים כלשהם. איני מקבלת טענה זו. ראשית, סבורני כי הסעד שהתבקש הינו סעד כספי; לפיכך, אם משתכנע בית המשפט שסכום התביעה במלואו אינו מגיע לתובע, רשאי הוא להפחית מסכום התביעה ולפסוק את הסכום ההולם בנסיבות העניין. אין מדובר כלל בהענקת סעד שלא התבקש. 34. לחלופין, אם יטענו הנתבעים שבית המשפט מעניק "שכר ראוי" עבור העבודה שבוצעה, שלא מונחת בפניו כלל תביעה לשכר ראוי, אזי על כך יש להשיב בשניים. במקרה שלפנינו, העובדה שבוצעה הינה מכוח חוזה - שכפי שנקבע לעיל, בוטל על ידי התובע. משבוטל ההסכם (והנתבעים לא חלקו על הביטול), אזי על פי כל צד להשיב את שקיבל על פי אותו הסכם. לא הייתה מחלוקת שהתובע העביר את כל הגזרות לידי הנתבעים, ואלו המשיכו להשתמש באותן גזרות ממש, ולפיכך - יש לשלם את שווי העבודה שנעשתה עד לאותו שלב. בנוסף, ההלכה קובעת כי בית המשפט רשאי להעניק סעד, הגם שלא התבקש מפורשות, ובלבד שכל העובדות הנחוצות לצורך ההכרעה והענקתו של אותו סעד, מצויים בפני בית המשפט. כב' הנשיא (בדימוס) גורן, בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה תשיעית, בעמוד 78, קובע כדלקמן: "הגם שמוסכם על הכול, כי אין בית המשפט מוסמך להעניק סעד שלא נתבקש כלל בכתב התביעה, קיימים חריגים לכלל זה. אחד החריגים הוא המקרה, בו הסעד המבוקש נובע באופן ישיר מהסעד העיקרי שנתבקש בכתב התביעה. חריג זה יכול להיות מופעל גם בשלב של ערעור ובלבד שהעובדות הקשורות בו נתבהרו בהליך". 35. הלכה זו נקבעה גם בע"א 253/84 ישראל ספיר נ' פנינה ספיר פ"ד מב(3), 14, בו נפסק כדלקמן: "האם מוסמך בית המשפט ליתן סעד שלא נתבקש לתיתו. דומה שהתשובה העקרונית לשאלה זו הינה חיובית... ההלכות העולות במקובץ מפסקי הדין הנ"ל הינן, כי בית המשפט יושיט סעד שלא נתבקש לתיתו אם כל העובדות הנחוצות לצורך הכרעה בעניין אותו סעד, הובהרו למעלה מהנחוץ ואין טעם להמשיך בהתדיינות בין הצדדים". על עקרונות אלו חוזר כב' הנשיא (בדימוס) שמגר בע"א 311/83 אריה פינקלשטיין נ' ברנרד פלבסקי, פ"ד לט(1) 496, שם נפסק, כדלקמן: "בית המשפט צריך להכריע בשאלה שהיא באמת במחלוקת בין בעלי הדין, אך לפעמים הוא מנוע מעשות כן, מאחר שהנושא האמור אינו מוצג לפניו בכתבי הטענות ואינו מועלה גם תוך כדי הדיון. אולם אם בעלי הדין פורשים לפני בית המשפט, למעשה, את המחלוקת האמיתית שהתעוררה לפניהם, כפי שאכן אירע כאן, אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד, הכובל את בית המשפט והמונע פנייתו של בית המשפט אל החומר והטיעונים, אשר הובאו בפניו במסגרת ההליכים". 36. לאור כל האמור לעיל, סבורני כי יש מקום לפסוק לתובע שכר עבור העבודה שבוצעה על ידו עד לאותו שלב בו עזב, ה 10/5/10. מסקנתי זו עולה בקנה אחד אף עם תחושותיו של ויוי, אשר מבין העדים כולם הותיר בקרבי רושם אמין ולעיתים העיד בניגוד לאינטרס שלו, כמו בתשובה הבאה: "מה שצריך לשלם לו אני חושב שצריך לשלם. אני חושב שצריך לתת לאדם מה שמגיע לו" (עמ' 48 שו' 21-22). מהם הסכומים אותם יש לפסוק עבור עבודת התובע? 37. שוכנעתי מהראיות כי במידה והתובע היה משלים את העבודה, הוא היה זכאי לשכר של 50,000 ₪. איני מקבלת את טענת הנתבעים לפיה סכום זה אמור היה להשתלם עבור שתי קולקציות. ויוי בעדותו העיד: "כמה זמן עבודה דרוש לקולקציה אחת? ת.  הכל מאוד רלוונטי, זו הזדמנות להגיד. תהליך של עשיית קולקציה, אין דבר כזה "כמה זמן". זה נורא תלוי במה עושים. זה יכול להימשך שלושה חודשים, יכול לקחת ארבעה חודשים. הכנה לקולקציה יכולה לקחת לפחות ארבעה חודשים. ש.   כאשר סוכם ל-50,000 ₪, אם פורסים את זה למשך שנה לשתי קולקציות כמו שאתם טוענים. ת. אני מדבר לקולקציה. אני אומר ואני לא בטוח, כי לא שם ואני לא במספרים. את יכולה לשאול דברים שקשורים אליי ואל ירון, מה שקשור למספרים אני לא יודע" (עמ' 45 שו' 12-19). 38. פרק הזמן של שלושה -ארבעה חודשים לביצוע העבודה מתיישב גם עם יתר הראיות שבתיק. כך למשל נחקר ויוי על לוחות הזמנים ואמר שכבר באוקטובר -נובמבר קולקציית החורף הייתה מוכנה (עמ' 48 שו' 15-16); גם זריהן העיד ששתי הקולקציות אמורות היו להסתיים בחודש ספטמבר-אוקטובר, ראו עדותו בעמ' 50 שו' 9-11. מכאן, שאם החל התובע את עבודתו בחודש מרץ (והמועד המדויק אינו משפיע במקרה זה אלא היקף העבודה שבוצעה), אזי עד לחודש יולי או בסמוך לכך אמור היה לסיים את עבודתו על הקולקציה שלשמה נשכרו שירותיו. 39. פרקי זמן אלו מתיישבים כאמור עם העדויות והן עם טיוטת ההסכם שלא נחתמה. עיון במסמך מגלה כי בעבור עבודת הכנת הקולקציה, במובדל מן התשלום החודשי הקבוע עבור עבודות התדמיתנות אשר נערכו בשוטף, נקבעו לכאורה 2 מועדי תשלום- התשלום הראשון בסך 29,000 ₪ ביום 30/6/12 ואילו התשלום השני, בסך 29,000 ₪ אף הוא נקבע ליום 30/7/12. 40. בעדותו נשאל זריהן מדוע נקבע התשלום השני למועד המוקדם לתאריך שבו אמורה להסתיים לכאורה הכנת הקולקציה השניה (אוקטובר 2010) ענה כי "זה כבר ב- 30 ביולי אמורה היתה להסתיים קולקציית הקיץ ויש כבר חודש להתחיל בקולקציית חורף ואם אנחנו רואים שהכל עובד טוב ויפה, אין לי בעיה לשלם את ה- 30,000 ₪ האלה". 41. זריהן כזכור טען שסכום זה אמור היה להשתלם עבור הכנת שתי קולקציות, אולם טענה זו, מעבר לעובדה שאינה מתיישבת עם עדות ויוי שצוטטה לעיל, אינה מניחה את הדעת ואינה מתיישבת עם ההגיון, שכן אין זה סביר כי בעל עסק, הגם ומדובר בהכרות אישית מוקדמת ואף בידידות, יקבע מראש כי מלוא התמורה תשולם עוד בטרם החלה העבודה על מחציתו השניה של השירות המוסכם. מכל הראיות ניתן לקבוע שההסכמה בין הצדדים הייתה שהתובע יעבוד על קולקציה אחת, אשר עבודות הכנתה היו אמורות להסתיים עד ליום 30/7/10- או אז היה עליהם לשלם לתובע את מלוא התשלום המוסכם. 42. מכאן, שאם היה מסיים התובע את עבודתו במלואה, ועבודה זו יכולה הייתה להמשך כשלושה - ארבעה חודשים, אזי הוא היה זכאי לסך של 50,000 ₪. הוכח בפניי כי במקרה הטוב עבד התובע חודשיים בלבד; כבר קבעתי לעיל שאין ממש בטענה לפיה סיים התובע את מלוא עבודת התדמיתנות אשר נדרשה ממנו לצורך הכנת הקולקציה. לכתב תביעתו צירף התובע רשימה של פריטים, אשר לטענתו, סיים להכינם ומהווים את מלוא העבודות עבור הקולקציה, אולם מעדותו של קוסטה, אשר לא ידע להעיד האם נסתיימה העבודה על מלוא הקולקציה, נראה כי עבדו על "שורטים, מכנסיים, חולצות, חולצות מטריקו" (עמוד 19, שורה 6). אף בליכשטיין ענתה לשאלה "עם איזה תדמיתנים המשכתם לעבוד על הדגמים" כי "תדמיתנית שנכנסה לעבוד אחרי ירון, השם שלה הוא אודליה". (עמוד 21, שורות 23,24). ולשאלה על אילו דגמים עבדו, ענתה כי "אני זוכרת שאני בוודאות עבדתי על גופיות משי. לפי דעתי לא גזרנו חולצות, גזרנו שמלות טניס בכמויות גדולות." (עמוד 23, שורה 6). כן, הוסיפה העדה כי למיטב זכרונה, היו דגמים עליהם עבדו ואשר העבודה עליהם לא הושלמה. 43. עם זאת, קבעתי כי התובע ביצע עבודה ממנה נהנו ו"התעשרו" הנתבעים. גלינה אשר עבדה עבור ויוי במשך מס' שנים ציינה בעדותה כי "אני חושבת שהוא ממש תדמיתן טוב ואין מה להגיד". (עמוד 26, שורה 27). וכן, "בטח, אנחנו עשינו כמה דברים והוא ממש מקצועי" (עמוד 26, שורה 31). לשאלה "האם בפנייך ויוי שיבח את העבודה של ירון", ענתה כי "כן, עבדנו יפה, נכון". (עמוד 27, שורה 1). בנוסף, ציינה העדה כי בבסיס אשר עשה התובע לשמלת הכלה של רותם סלע, השתמשו הנתבעים לצורך שמלות נוספות- קרי, טיב העבודה היה טוב והנתבעים היו מרוצים ממנה שאם לא כן- לא היו עושים בה שימוש חוזר. 44. ורוניקה העידה אף היא אודות איכות עבודתו של התובע, באמרה כי קיבלו את החומר בחזרה "בצורה מאוד מסודרת. אני מכירה את העבודה של ירון. כל דגם שהוא עושה גזור מאוד יפה, תלוי על קולב עם כל הסימנים שאמורים להיות עליו. זה אומר שברגע שאני ניגשת לגזירה של פריט אני יודעת בדיוק מה צריך לעשות..." (עמוד 22, שורה 9). עדות זו באה בניגוד לאמור בכתב ההגנה לפיו התובע החזיר לנתבעים את חומרי הגלם כשהם מעורבבים בשקית וללא הפרדה, כך שלא ניתן היה לזהות מהו מצבו של כל פריט. 45. אף מעדותו של הנתבע לא ניתן להתרשם כי התובע עשה עבודתו באופן רשלני. כאשר נשאל האם היה מרוצה מעבודתו של התובע על השמלות, ענה "אין לי תשובה חד משמעית. ירון יכול להיות תדמיתן טוב ויכול לפשל אם הוא רוצה..." (עמוד 45, שורה 21) ומשנשאל שוב ושוב מדוע לא פיטרו אם סבר שעבודתו אינה טובה ומקל וחומר, כאשר מדובר בעבודה חשובה דוגמת הפרויקט בניו יורק, ענה לבסוף כי "אני לא בא להגיד שירון לא תדמיתן טוב, כי זה לא נכון, זו לא האמת. ירון לא היה תדמיתן טוב לי, כי לא עבדנו ביחד טוב. זו האמת" ( עמוד 46, שורה 10). ובאשר לנסיבות סגירת החנות העיד כי "החנות בניו יורק בלי שום קשר למה שקרה, אולי יש קשר ובזה אני לא מבין, נסגרה אחרי חמישה חודשים. המשקיעים שהם שלושה שותפים, משהו ביניהם שם קרה שהם החליטו לסגור את החנות." (עמוד 48, שורה 11) 46. בנוסף, ואולי אף חשוב מכך, הנתבעים טענו הן בכתב ההגנה והן בתצהיריהם שהתובע גרם להם נזקים והוצאות, וכי הם נאלצו לשכור שירותים של תדמיתנים אחרים. טענות אלו נשארו ללא כל הוכחה לעניין גובה הנזק הנטען - הנתבעים לא צירפו ראיה לנזק שנגרם להם לכאורה, ומתברר כאמור שהסיבה לסגירת החנות בניו יורק אינה קשורה לתובע; הנתבעים לא צירפו ראיה המוכיחה תשלומים לתדמיתנים אחרים, אולם הוכח שהיו כאלו; הנתבעים לא הוכיחו טענת קיזוז, אלא כל שהוכח הוא שהתובע עבד במשך פרק זמן הנופל מזה הדרוש לצורך הכנת הקולקצייה, ולא סיים את עבודתו. 47. משכך, ולאור הנתונים שבפניי, מעריכה אני את עבודת התובע ב - 50% מההיקף שנקבע. כאמור קבעתי כי עבודת ההכנה אמורה הייתה להמשך עד חודש יולי 2010; העבודה נמשכה עד ליום 10/5/10; כלומר, התובע עבד כמחצית מהתקופה שסביר שהיה נדרש אליה לצורך השלמת העבודה. לכאורה, התובע זכאי לשכר של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ עבור עבודת התדמיתנות שביצע עבור הנתבעים. עם זאת, מצאתי מקום להפחית 20% מסכום זה ולהעמידו על סך של 20,000 ₪, אם לנוכח העזיבה הפתאומית והחד צדדית, מהיום להיום; אם בשל הפער התהומי בין גרסת התובע בכתב תביעתו לבין הגרסה העובדתית הנכונה אותה קבעתי בסופו של יום, הקרובה יותר לגרסת הנתבעים. 48. באשר לשירותי התדמיתנות אשר סיפק התובע ללקוחותיהם הפרטיים של הנתבעים, סבורני כי עליו לקבל תשלום מלא בעבור החודשים בהם סיפק את שירותיו. התובע קיבל את שכרו עד ליום 10/4/10 בסכום כולל של 10,000 ₪; לפיכך זכאי לחודש עבודה נוסף, מיום ה- 10/4/10 ועד 10/5/10, באותו גובה שכר בדיוק (10,000 ₪ "עגול"). למעשה, זריהן הודה בעדותו כי באותו יום התכוון לתת לתובע את שכרו : "ב-10 באפריל הוא קיבל 10,000 ₪. ב-10 במאי כשהוא אמור היה לקבל 10,000 ₪ נוספים הוא בא למשרד שלי ואמר שהוא רוצה לעזוב ושלא נשלם לו" (עמ' 53 שו' 10-11). איני מקבלת את גרסת זריהן לפיה התובע ויתר על שכרו; דבר זה אינו עולה בקנה אחד עם העדות של ויוי לפיה התובע בקש ממנו כסף, לפחות בשתי הזדמנויות שונות. גם אם הדברים נאמרו, אזי יש לראות את הנסיבות שאפפו את העזיבה ("אני לא יכול יותר" ) ואין כל סיבה שהתובע יוותר על השכר החודשי לו הוא זכאי, בעבור התקופה בה עבד. סוף דבר 49. הנתבעים ישלמו לתובע, יחד ולחוד, סך של 10,000 ₪ (כולל מע"מ) עבור העבודות ללקוחות הפרטיים בתקופה שבין ה - 10/4/10 ועד 10/5/10; הנתבעים ישלמו לתובע סך של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין עבור העבודה שביצע על הקולקציה עד למועד עזיבתו. לסכומים הללו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. 49. לעניין הוצאות משפט - כל צד ישא בהוצאות עדיו; הנתבעים ישיבו לתובע אגרה יחסית בהתאם לסכום שנפסק בסך של 1,000 ₪ וכן ישלמו שכר טרחת עורך דין בסכום של 5,000 ₪ (סכום זה כולל מע"מ, בהתאם לתקנות). כל הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.חוזה שירותחוזהתדמית