מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הסכם עבודה ל-3 חודשים: 1. בפנינו תביעה בה עותר התובע לחייב את הנתבעת בפיצויים בגין: הפרת חוזה עבודה, אי מסירת הודעה מוקדמת, אי קיום שימוע בפיטורים ופרסום לשון הרע. 2. בנוסף לפיצויים אלה עותר התובע לתשלום זכויות סוציאליות הכוללת דמי הבראה וביגוד. ואלה העובדות הרלוונטיות כפי שעלו מטענות הצדדים: 3. התובע הינו מהנדס בניין הרשום בפנקס המהנדסים האדריכליים. 4. הנתבעת הינה חברה הרשומה בישראל ועוסקת ביזום פרויקטים וביצוע עבודות הנדסיות. 5. ביום 28/8/08 נחתם בין הצדדים הסכם עבודה אישי (להלן: "הסכם עבודה") ולפיו יועסק התובע על ידי הנתבעת כמהנדס ביצוע בפרויקט בנייה "אקוורל" בעיר אילת (להלן: "פרויקט הבנייה"). 6. על פי הסכם העובדה נקבע כי התובע יעבוד בפרויקט הבניה בתקופת ניסיון בת 3 חודשים (להלן: "תקופת הניסיון"), עם מתן אפשרות לחברה להודיע כי היא מבקשת להאריך את החוזה לכל תקופת הפרויקט. 7. עוד נקבע בהסכם העבודה כי התובע יקבל בונוס בסך 100,000 ₪ אם החברה תמשיך להעסיקו בפרויקט הבניה לאחר תקופת הניסיון. 8. לצורך עבודתו בפרויקט הבנייה יצא התובע לחל"ת (חופשה ללא תשלום) בת 12 חודשים, מעבודתו במחלקת המים בעיריית אשקלון. 9. התובע החל עבודתו ביום 15/9/08 ולאחר שעבר את תקופת ניסיון קיבל את הבונוס עליו סיכמו הצדדים. 10. עבודתו של התובע הסתיימה ביום 1/7/09 בנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים. טענות הצדדים עיקרי טענות התובע 11. התובע טוען בתביעתו כי פוטר מעבודתו באופן פתאומי ובניגוד לאמור בהסכם העבודה לפיו הובטח לו כי לאחר תקופת הניסיון, ימשיך לעבוד עד לתקופה בת 12 חודשים. 12. עוד טוען התובע כי הנתבעת לא ערכה לו שימוע טרם פיטוריו ולא מסרה לו הודעה מוקדמת בהתאם לחוק וכפי שהתחייבה לכך בהסכם. 14. התובע הוסיף וציין כי במהלך חודש אוקטובר 2010, כ-16 חודשים לאחר שפוטר מעבודתו, נודע לו כי הנתבעת פרסמה כי נטל שוחד מקבלני משנה שעבדו בפרויקט הבניה, ובכך למעשה פרסמה לשון הרע נגדו ופגעה בשמו הטוב. 15. התובע הוסיף וציין כי לנוכח התקופה בה היה צריך לעבוד והפרת ההסכם עימו, הינו זכאי לדמי הבראה ודמי ביגוד. עיקרי טענות הנתבעת 16. הנתבעת טענה כי תקופת העבודה שנקבעה בהסכם העבודה לא הוגבלה בזמן וממילא לא הובטח לתובע לעבוד תקופה מינימאלית במשך 12 חודשים לאחר תקופת הניסיון. 17. הנתבעת הוסיפה וטענה כי פיטוריו של התובע היו על רקע התנהגותו המזלזלת כלפי המנהלים בנתבעת והשותפים בפרויקט, ומנהל הנתבעת שוחח על כך מספר פעמים עם התובע והבהיר לו כי אם לא ישנה דרכיו יפוטר, ובכך למעשה קיימה לתובע שימוע באופן מהותי טרם פיטוריו. 18. עוד טענה הנתבעת כי למרות שלא מסרה מכתב הודעה מוקדמת לתובע הרי שהבהירה לו כי פיטוריו יכנסו לתוקף כעבור חודש ימים, ובתקופת ההודעה המוקדמת ביצע התובע חפיפה עם מחליפו. 19. בנוגע לטענות התובע לפרסום לשון הרע טענה הנתבעת כי לא פרסמה לשון הרע כנגד התובע, אלא קיימה בירור נסיבות העברת כספים מקבלן משנה לתובע וחידדה נהלים בעניין זה ואף הגישה תלונה במשטרת ישראל בשל חשד לשוחד. 20. באשר לטענותיו של התובע לתשלום דמי הבראה ודמי ביגוד טענה הנתבעת כי אינו זכאי לתשלומים אלה, שכן לא השלים 12 חודשי עבודה. דיון והכרעה 21. המחלוקת המרכזית בתיק זה מתייחסת להליך פיטוריו של התובע, ובכלל זה הפרשנות הראויה שיש לתת לתקופת הסכם העבודה בעוד התובע טוען כי הסכם העבודה היה לתקופה מינימאלית בת 12 חודשים, ואילו הנתבעת טוענת כי הסכם העבודה, לא הגדיר תקופה מסוימת להעסקת התובע. 22. מחלוקת נוספת בין הצדדים מתייחסת לפרסום לשון הרע ופגיעה בשמו הטוב של התובע, התובע טוען כי הנתבעת פרסמה נגדו שמועות לפיהן קיבל שוחד מקבלני משנה, אולם הנתבעת טענה מנגד כי כל שביצעה היה בגדר בירור וחידוד נהלים שערכה בתום לב במסגרת פנימית, שלא הגיע לכדי פרסום לשון הרע כנגד התובע. נבחן להלן את טענות הצדדים בנוגע לרכיבי התביעה. הפרת הסכם עבודה 23. "הפרת חוזה עבודה היא מעשה או מחדל, שבוצע על-ידי מי מבעלי החוזה, ואותה פעולה אינה עולה בקנה אחד עם התנאים המהווים חלק מחוזה העבודה בין הצדדים" ( ר' י' לובצקי, "חוזה עבודה וזכויות העובד". הוצאת ניצן מהודרת 2008, פרק 7 עמ' 3). 24. הסכם העבודה בין הצדדים נחתם כאמור ביום 28.8.08 ובו הוסדרה מערכת יחסי העבודה בין הצדדים. 25. חוזה העבודה מגדיר את יום תחילת עבודתו של התובע בנתבעת אולם אינו מגדיר את מועד סיום עבודתו בעניין זה נאמר כי "שעה שהצדדים הגדירו את החוזה בניהם כ"חוזה" לתקופה בלתי מוגבלת", אין פירוש הדבר חוזה לתקופה -קצובה- היינו עד פרישת העובד לגימלאות- אלא חוזה לתקופה בלתי קצובה" ( ר' לעיל, לובוצקי פרק 4 עמ' 4 והמקורות שם). 26. בסעיף 12, המגדיר את תקופת הסכם העבודה, נקבע כדלקמן: "12. תקופת ניסיון/הפסקת הסכם 12.1. מוסכם כי ההסכם נכרת לתקופת ניסיון של 3 חודשים עם אפשרות לחברה להודיע כי היא מבקשת להאריך את החוזה לכל תקופת הפרוייקט. 12.2 בתקופת הניסיון, במקרה והחברה תחליט להפסיק את עבודת המהנדס, תינתן הודעה מוקדמת של 7 ימים. 12.3 לאחר תום תקופת הניסיון, תינתן הודעה מוקדמת של חודש ימים, ואילו העובד יודיע 60 יום מראש על כוונתו להפסיק את העבודה (להתפטר). 12.4 ...." 27. התובע טוען כי מעבר לאמור בהסכם התחייבה הנתבעת להעסיק את התובע לאחר תקופת הניסיון למשך 12 חודשים והתחייבות זו נאמרה בעל פה. על פי גרסת התובע "הצדדים לא מצאו לנכון לפרט בהסכם העבודה את הסוגיה הזו וזאת בשל העובדה כי היה ברור מאליו כי תקופת הפרוייקט ארוכה מ - 12 חודשים וסעיף 12.1 להסכם העבודה נתן מענה לסוגיה זו" (ר' סעיף 15 לכתב התביעה). 28. כתמיכה בגרסתו טען התובע כי החופשה שלקח מעבודתו בעיריית אשקלון הייתה למשך שנה, שכן היה ברור לכל, כי משך עבודתו בפרויקט תמשך כשנה לכל הפחות. 29. וכך העיד התובע בעניין זה: "ת. 12 חודשים זה היה ברור משום שלקחתי חל"ת מהעירייה עד גמר הפרוייקט הסטנדרטי הזה, אבל שנה זה היה ברור מראש." (ר' פרוטוקול מיום 25.9.11, עמ' 20, ש' 24-25). התובע הבהיר בעדותו כי יכול היה לעשות שינוי בחוזה ולציין כי עבודתו היא במשך שנה, אולם מאחר ודבר זה היה ברור, לא טרח לציין זאת. התובע נשאל במסגרת חקירתו: "ש. אם זה היה ברור שהחוזה לשנה, למה נכתבה תקופת ניסיון בחוזה? וכך השיב: ת. זה חוזה סטנרטי. ציינתי זאת 4 פעמים." (ר' פרוטוקול מיום 25.9.11, עמ' 21 ש'10-11). 30. בפסיקה נקבע כי בעת הקביעה, אם הופר חוזה העבודה, יש לבחון בדקדקנות את צורתו של החוזה ודרך ניסוחו, ועל כן יש לתת משקל יתר להוראה בהסכם שהוספה בכתב יד בעוד החוזה עצמו מודפס (ר' לובוצקי עמ' 7 והמקורות שם). 31. עיון בהסכם העבודה מגלה כי בהסכם העבודה נערכו מספר שינויים בכתב יד ואף נערכו תיקונים גם בנוגע לנושאים בעלי חשיבות פחותה, אולם לא צוין כל התייחסות לכך שהנתבעת מחויבת להעסיק את התובע תקופה מינימאלית של 12 חודשים. 32. בהסכם צוין כי התובע יקבל בונוס מינימאלי של 100,000 ₪ "וזאת במידה והחברה תחליט להמשיך להעסיק את העובד מעבר לתקופת הניסיון", אך לא נאמר כל דבר בנוגע למספר החודשים בהם מתחייבת הנתבעת להעסיק את התובע. התובע נשאל על ידנו בעניין זה מדוע הבונוס צוין בהסכם אולם תקופת העבודה לא נרשמה באופן מפורש והשיב כי: "ת. אני אמרתי לשי שאני רוצה עוגן, שיהיה ברור בדיוק כמה מגיע מינימום, יצויין שנאמר לי שבקופה יש מיליון שקל". (ר' פרוטוקול מיום 25.9.11 עמ' 21 ש' 16-17). עדותו של התובע נמצאה בלתי קוהרנטית, ומעבר לאמירה בעל פה לא הציג בפנינו ראיה ממשית לפיה התחייבה הנתבעת להעסיקו תקופה מסוימת. התובע הצהיר כי רצה עוגן כלכלי ולכן עיגן בכתב את זכותו לקבלת בונוס של 100,000 ₪, אך נראה בעיננו כי היה לתובע פחות חשוב לעגן את המשך תעסוקתו. 33. התובע ניסה להציג כתמיכה בגרסתו את העובדה שאושרה לו חופשה בת 12 חודשים מעבודתו בעירייה והשליך מעניין זה להתחייבותה של הנתבעת להעסיקו במשך אותו פרק זמן, אולם גם בטענה זו לא מצאנו כל ממש. 34. אין חולק כי הייתה כוונה להעסיק את התובע למשך כל תקופת הפרויקט, אולם הצדדים הגדירו באופן מפורש כי התובע יעבוד תקופת ניסיון של 3 חודשים, ואילו היה קשר ישיר בין יציאתו של התובע לחל"ת לבין פרק זמן עבודתו הרי שלא היה נדרש להעמיד את התובע בתקופת ניסיון. 35. גם בטענת התובע כי הנתבעת סייעה בידו לצאת לחל"ת למשך 12 חודשים, לא מצאנו כי יש בה בכדי ללמד על התחייבותה של הנתבעת להעסיק את התובע בפרק זמן זה. מר שי הניג מנכ"ל הנתבעת העיד בעניין זה: "ת. אני לא יודע אני יכול לומר מה הוא ביקש ממני ומה אני עשיתי, הוא ביקש שאדבר עם מנכ"ל העירייה שיאשר לו את החל"ת שנזרוק מילה טובה ושיאשר לו את החל"ת. אני גר באשקלון הרבה שנים כ - 40 שנה ומטבע הדברים נוצרים יחסים של עבודה שיש כבר אפשרות לדבר קצת לזרוק מילה טובה עקב היכרות". (ר' פרוטוקול מיום 12.2.12, עמ' 34, ש' 21-25). עדותו של מר הניג נמצאה מהימנה בעיננו והתרשמנו מעדותו כי לתובע לא הובטחה תקופת העסקה מינימאלית לאחר תקופת הניסיון. מר הניג העיד כי היה ברור לצדדים כי פרק הזמן שנדרש לעבודה בפרויקט היה למעלה מ-12 חודשים אולם, לא הובטח לספק לתובע עבודה בפרק זמן מסוים: "ת. שזה לא נכון. כשאני פניתי לתובע הצעתי לו את התפקיד, היה ברור לשנינו שב 12 חודש זה לא יסתיים בייננו אמרנו שאם הוא מתאים לתפקיד אנו נגיע לקראת להתקדם לקראת 12 חודש התובע יבקש הארכה נוספת של החל"ת עד לסוף הפרוייקט במידה וזה ילך בייננו". ש. ומעבר ל 12 חודשים. ת. כן. במידה וזה הולך בייננו אז כן ובמידה ולא אפילו פחות מ 12 חודשים וזאת על פי ההסכם". (ר' פרוטוקול מיום 12.2.12, עמ' 34-35, ש' 32-33, 1-4, בהתאמה). 36. באיזון שבין הגרסאות השונות של הצדדים ביחס לפרשנות החוזה, ובכלל זה לתקופת העסקת התובע, מצאנו כי בנסיבות העניין גרסתה של הנתבעת מתיישבת טוב יותר עם המסמכים והראיות אשר הוצגו בפנינו, על פני גרסת התובע. 37. הנתבעת טענה כי תקופת ההסכם לא הייתה מוגבלת בזמן והיה ברור כי נדרש למעלה מ - 12 חודשים לסיום הפרויקט, אולם לא הובטח לתובע כי יעבוד 12 חודשים. 38. בהסכם בין הצדדים נקבעה תקופת ניסיון בת 3 חודשים. סעיף זה בהסכם עומד בסתירה לטענת התובע, שכן אין צורך בתקופת ניסיון אם ניתנה לתובע הבטחה בעל פה כי תקופת העסקתו תמשך 12 חודשים. 39. לא מצאנו בהסבריו של התובע מענה לאופן הקפדתו על שינויים רבים בהסכם העבודה, ובד בבד הזנחה של קביעה ברורה וחד משמעית של תקופת העבודה, כפי שהובטחה לו לטענתו. 40. מכלל הראיות והנתונים אשר עמדו בפנינו הגענו לכלל מסקנה כי הנתבעת לא התחייבה להעסיק את התובע לתקופת מינימום של 12 חודשים ולפיכך לא מצאנו כי יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע הפרשים עבור הפרת הסכם העבודה עימו. מכלל האמור אין בידינו לקבל את תביעתו של התובע ברכיב זה ודינה להידחות. מתן הודעה מוקדמת 41. התובע טוען כי על פי ההסכם בין הצדדים הייתה חובה לנתבעת למסור לו הודעה מוקדמת כמתחייב בחוק אולם הנתבעת לא פעלה בהתאם למוסכם. 42. הנתבעת טענה מנגד כי על אף שלא מסרה ביד התובע הודעה בכתב הרי שנתנה לתובע באופן מהותי פרק זמן של 30 יום טרם פיטוריו, כאשר בפרק זה ביצע חפיפה עם מחליפו והמשיך בעבודתו כרגיל. 43. סעיף 2 לחוק הודעה מוקדמת לפטורים והתפטרות, תשס"א - 2001, קובע כי: "2. (א) מעביד המבקש לפטר עובר ייתן לו הודעה מוקדמת לפיטורים, לפי הוראות חוק זה. (ב) עובד המבקש להתפטר מעבודתו ייתן למעבידו הודעה מוקדמת להתפטרות, לפי הוראות חוק זה. (ג) הודעה כאמור בסעיף זה תינתן בכתב ותציין את יום הוצאת ההודעה ואת יום הכניסה לתוקף של הפיטורים או ההתפטרות, לפי העניין, והכל בהתאם להוראות חוק זה." על פי לשון הסעיף הודעה מוקדמת נדרשת להכיל 3 תנאים: הודעה בכתב, ציון מועד הוצאת הודעה, וציון מועד כניסה לתוקף של הפיטורים או ההתפטרות. בפסיקה נקבע כי "במתן הודעה כללית על כוונה לסיום ההתקשרות אין מעביד יוצא ידי חובת הודעה מוקדמת, כמתחייב מהוראות חוק הודעה מוקדמת." (ר' ע"ע (ארצי) 560/06 עירית גבעתיים - גדעון טלמור,). 44. אין מחלוקת כי הנתבעת לא מסרה לתובע הודעה מוקדמת בכתב, וכך העיד מר ניסים מזרחי בנושא זה: "זה נעשה בעל פה, הודענו לו אח שלו היה מהנדס ראשי בחברה והודענו לו, הודענו שהוא עושה חפיפה עם מיכאל והם עשו חפיפה מלאה". (עמ' 29 לפרוטוקול מיום 25/9/11, ש' 16-17). מנגד, טען התובע כי לאחר כ-9 חודשי עבודה מצא את עצמו בפני שוקת שבורה, שכן התקשר אליו מר שי הניג, והודיע לו, טלפונית, על הפסקת עבודתו וזאת מבלי שזומן לשימוע ומבלי שקיבל הודעה מוקדמת לפיטורים. התובע טען כי למרות האכזבה הרבה מהחלטת הנתבעת, נהג באחריות וביצע "מסירה" של הפרויקט ווידא שכל החומר נמסר לנתבעת וכי אין שאלות פתוחות הנוגעות לתחומי אחריותו. וכך העיד בפנינו התובע: "ש. אתה לא כתבת בתצהיר שהפיטורים היו הפתעה, והיום אמרת את זה, אתה יכול להסביר את השינוי? ת. כי לא ציפיתי, קיבלתי שיחת טלפון לאחר ישיבה שבועית, בשעות הערב בשעה 20:00 לאחר הישיבה שהתנהלה אצל אחד השותפים, השותפים החליטו שאני אעזוב את השטח. ומחוסר ברירה אני אמרתי לשי מה אני יכול לעשות". (עמ' 23 לפרוטוקול, ש' 6-10). 45. מעדותו של מר מזרחי, למדנו כי הנתבעת לא עמדה בחובתה למסור לתובע הודעה מוקדמת בכתב, ולמעשה כלל לא הוכחה בפנינו הטענה כי לתובע אכן נמסרה הודעה מוקדמת כלשהי, ומה היה מועד מסירת ההודעה. מעדותו של מר הניג למדנו כי לאחר הגשת התביעה בתיק דנן, הנתבעת ערכה שינוי בהתנהלותה והחלה לשלוח זימונים לשימועים וכן הודעות מוקדמות טרם הפיטורים. 46. מאחר שלא ניתנה לתובע הודעה מוקדמת על פיטוריו, זכאי הוא לפיצוי בסכום השווה לשכרו החודשי. שכרו של התובע עמד על סך 20,446 ₪ לחודש, ולפיכך קובעים אנו כי הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בגין אי מסירת הודעה מוקדמת בסך של 20,446 ₪. אי עריכת שימוע 47. הזכות לשימוע הינה זכות יסוד המוטלת הן על מעביד לרבות מעביד מהמגזר הפרטי (ר' בג"צ 654/78 ריבה גינגולד נ. בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד לה (2), 64, 655-654. ע"ע 554/09 צבר ברזל הספקה ושיווק מתכת בע"מ נ. משה שמיר ניתן ביום 13.1.11). 48. התובע טוען כי פיטוריו נערכו ללא שימוע ומבלי שניתנה לו הזדמנות אמיתית לטעון טענותיו, לשכנע את הנתבעת כי אין מקום לפטרו. 49. הנתבעת טענה כי בוצע עם התובע מספר שיחות בעניין התנהגותו ואף אחיו שוחח עימו על כך אולם ללא הואיל. הנתבעת ביקשה לראות בשיחות אלו כשיחות אשר מהוות שימוע מהותי ובכך לקבוע כי עמדה בחובתה לקיים שימוע לתובע. 50. כבוד הנשיאה השופטת נילי ארד, עמדה על החשיבות שיש לזכות טיעון אמיתית, וזאת בהאי לישנא: "זכות הטיעון איננה מטבע לשון, אין לראות בה "טֶקֶס" גרידא, שיש לקיימו, מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת חובה. זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה. זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו, או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך-גיסא, מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו" (ר' דבע מח /148-3 שק"ם בע"מ - אפרים גרינברג, פד"ע כ 141, 143 ו ע"ע 1027/01 ד"ר יוסי גוטרמן - המכללה האקדמית עמק יזרעאל). 51. לאחר ששמענו את טענות הצדדים ומשאין חולק כי לא בוצע שימוע פורמאלי לתובע סבורים אנו כי אין לראות בשיחות שנערכו לתובע "כשימוע מתמשך" אשר בו נדרש התובע לשפר התנהגותו. 52. הנתבעת לא הציגה את תוכן השיחות שהיו עם התובע ומימלא לא את דבריו של התובע והסתפקה בכך שאמרה באופן כללי לתובע שישפר את התנהגותו. בראות עינינו, היה מקום ליתן לתובע לטעון באופן מסודר בנדון, ולא כפי שנהגה הנתבעת. 53. בהיבט זה ראוי להבהיר כי אזהרה בעלמא של עובד אינה יכולה לבוא בגדר שימוע שכן בהליך של שימוע יש לפרוס את מלא הטענות כלפי העובד (ר' עע (ארצי) 415/06 דני מלכה נ' שופרסל בע"מ ,). מכלל האמור אנו סוברים כי יש לקבל את טענותיו של התובע ברכיב זה ולפיכך קובעים אנו שהינו זכאי לפיצוי בגובה שכר חודשי בסך של 20,446 ₪. עוולת לשון הרע 54. עוולת לשון הרע הינה עוולה אזרחית ועבירה פלילית המעוגנות בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). במסגרת תיקון 38 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, אשר התקבל בשנת 2009 הוענקה לבית הדין הסמכות לדון בתובענה של עובד נגד מעביד בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולת לשון הרע. סעיפים 1, 2 ו 3 לחוק איסור לשון הרע קובעים את הבסיס להתגבשותה של עוולת לשון הרע: "1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; בסעיף זה "אדם" - יחיד או תאגיד; "מוגבלות" - לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית. 2. (א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות: (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע. 3. אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה." 55. על מנת שתובע יהיה זכאי לקבלת סעד לפי חוק איסור פרסום לשון הרע, עליו להוכיח כי הצד הנתבע אכן פרסם לשון הרע לפי מהותו וטיבו המוגדרים בסעיפים 1 ו 2 לחוק איסור לשון הרע. 56. פרק ג' לחוק איסור לשון הרע מגדיר את הפרסומים המותרים ואת ההגנות העומדות למפרסם לשון הרע, ובין היתר נקבע בסעיף 15 לחוק כי: "15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (1) ......... (2) (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר; (4) .............. (5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע - (א) כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21, או (ב) כאדם שענינו משמש נושא לחקירה, כבא כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה כאמור בסעיף 13(6), או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות; (6) ............ (7) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור; (8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה." 57. התובע טוען כי הנתבעת הפיצה שמועות לפיהן נטל שוחד, שמועות אשר לא היה בהן כל אמת ובכך פגעה בשמו הטוב, ולפיכך קיימת חזקה כי פעלה בחוסר תום לב. עוד ציין התובע כי על אף שהנתבעת לא גרמה להפצת השמועה באופן ישיר, הרי שעצם ביצוע החקירה בנוגע לחשד שהתובע נטל שוחד, וזימון קבלני משנה לבירור העניין גרמו באופן ישיר לפרסום לשון הרע ולפגיעה בשמו הטוב. 58. הנתבעת טענה מנגד כי התובע הודה בעובדות אשר מקימות את היסודות הנדרשים לקיום עבירת השוחד, ואף הביע את התנצלותו על התנהגותו הפסולה. עוד ציינה הנתבעת כי קבלת כספים מקבלן משנה הינו מעשה פסול המהווה הפרה חמורה של האמון שניתן בתובע ומהווה הפרת ההסכם על ידי התובע. 59. לאחר שעיינו בטענות הצדדים סביב רכיב תביעה זה ושמענו את עדויותיהם הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה ברכיב זה להידחות. 60. ראשית מוצאים אנו להבהיר כי אין בידינו לקבל את טענות הנתבעת ולקבוע כי הוכח שהתובע ביצע את היסוד העובדתי והיסוד הנפשי של ביצוע עבירת השוחד, שכן אין הליך זה בא לבחון עניין זה, הטומן בחובו דרישה לבחון את האופי הפלילי של התנהגותו של התובע. 61. עם זאת, הרינו סבורים כי הגם שלא עלה בידי התובע להוכיח את פרסום לשון הרע באופן קונקרטי וכל תביעתו מבוססת על "שמועות" הרי שמקבלים אנו את טענת הנתבעת שכל מעשיה היו בגדר בירור העובדות וריענון נהלים לכלל העובדים, והגשת תלונה במשטרה, אשר אינם באים בגדר עוולת לשון הרע. 62. בהיבט זה אנו מוצאים להבהיר כי גם אם הבירור שערכה הנתבעת הגיע לכדי "פרסום" לשון הרע, ולא כך אנו קובעים, הרי שסבורים אנו כי לנתבעת עומדות ההגנות הקבועות בחוק לשון הרע. 63. יתר על כן, ביצוע התחקירים ובירור העובדות התבצע בין השאר מיוזמתו של התובע עת הגיעו לידיו "השמועות" בדבר נטילת השוחד. 64. התובע ביקש לקיים פגישה עם מנהל הנתבעת באשקלון, וכן השתתף עם מנהלי הפרויקט בפגישה באילת, ולא מן הנמנע כי קיומם של המפגשים תרמו אף הם להפצת אותן "שמועות" כפי שמייחס התובע לנתבעת. 65. קבלת עמדתו של התובע, עשויה להוביל למצב בו מעביד אשר מבקש לקיים בירור בדבר התנהלות של עובדו ויבצע בירור עימו ועם עובדים נוספים, יהא חשוף לתביעת לשון הרע בגין אותו בירור ואנו סבורים שאין לנו לתת לכך יד. 66. מכלל האמור הגענו למסקנה כי בבירור שערכה התובעת לא היה פרסום לשון הרע ולפיכך דין התביעה ברכיב זה להידחות. תשלום דמי הבראה ודמי ביגוד 67. התובע טען כי הינו זכאי לדמי הבראה ולדמי ביגוד שכן יש לראותו כמי שעבד תקופה של שנה. 69. לאחר שבחנו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי התובע לא עבד תקופה המגלמת את זכאותו לפיצויים עבור הפסד של דמי הבראה, ולפיכך אין בידינו להיעתר לתביעתו זו. 70. באשר לתביעה לדמי ביגוד הרי שהתובע לא הציג את המקור עליו מתבססת תביעתו זו, ואף בפסיקה נקבע כי הזכות לדמי ביגוד אינה ניתנת לפדיון עם סיום יחסי העבודה (ר' דב"ע לז/3-131 ד"ר פאולינה קלר - האוניברסיטה העברית בירושלים פד"ע ט', 305, ד"בע נג/3-223 פלסטין פוסט בע"מ - ג'ואנה יחיאל פד"ע כז' 436). 71. לנוכח האמור התביעה לדמי הבראה ולדמי ביגוד נדחית. סוף דבר 72. הנתבעת תשלם לתובע הסכומים כדלקמן: א. סך של 20,446 ₪ בגין חלף הודעה מוקדמת. ב. סך של 20,446 ₪ פיצוי בגין אי עריכת שימוע. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/7/09 ועד למועד התשלום בפועל. יתר רכיבי התביעה נדחו- כמפורט לעיל. 73. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט בסך 4,000 ₪ בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין. 74. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין. ‏‏ חוזה עבודהחוזה