בהתאם לכללי המשפט המקובל, שאומצו בדין הישראלי, בתביעות In Personam נרכשת סמכות השיפוט על ידי המצאה של כתבי בי-דין לנתבע. קיימות מספר דרכים חלופיות באמצעותן יכול בית המשפט לרכוש סמכות כאמור. אחת מדרכים אלה הינה ביצוע המצאה לנתבע הנמצא בתחומי המדינה. על פי דרך זו, רוכש בית המשפט הישראלי סמכות שיפוט עם המצאת ההזמנה לדין לידי הנתבע בתוך גבולות המדינה. בהקשר זה, עולה השאלה האם במסגרת הדיון בשאלה האם מדובר בהמצאה כדין יש להיזקק לנסיבות ההמצאה. בעניין זה נקבע, כי בית המשפט הישראלי קונה לעצמו את סמכות השיפוט הבינלאומית אפילו אם ההמצאה בוצעה בזמן הימצאות אקראית וזמנית של הנתבע בארץ. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא המצאת כתב התביעה לנתבע זר שנמצא בישראל: לפניי בקשת הנתבעת לסילוק התביעה נגדה על הסף, בטענה שלפיה לא בוצעה לה המצאה כדין של כתב התביעה; כי בית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לבירור התובענה; וכן מפאת העדר עילת תביעה על פי האמור בכתב התביעה עצמו. הצדדים וכתבי הטענות 1. התובע הוא איש עסקים המתגורר באנגליה, ולדבריו מבקר בישראל מספר פעמים בשנה. הנתבעת, Deutsche Telekom AG (להלן: "הנתבעת"), היא חברה שמקום מושבה הוא בגרמניה ועיסוקה בתחום הטלקומוניקציה. לטענתו של התובע, בינו לבין הנתבעת נכרת הסכם בעל-פה במשרדיו של התובע בלונדון - שתכליתו שיתוף פעולה לשם השקעת כספים בחברות ישראליות העוסקות אף הן בתחום הטלקומוניקציה, בסכום התחלתי של 10,000,000 אירו. על פי הנטען הרקע להסכם הוא נזקים שגרמה הנתבעת לתובע, כאשר הלה הקים מיזם להפעלת רשת סלולרית בצ'כיה והיא גרמה לנישולו מזיכיון ההפעלה; הנתבעת מצידה הכירה בנזקים שהסבה לתובע, ועל כן הסכימה להתקשר עימו בהסכם הנטען להשקעת כספים בישראל - עד שיזכה לפיצוי הולם על נזקיו. עם זאת יצוין, כי לא ברור מכתב התביעה כיצד ההשקעה בחברות ישראליות אמורה לפצות את התובע דווקא על הנזקים הנטענים. מכל מקום, לדבריו של התובע הנתבעת הפרה את ההסכם שנכרת בעל-פה הפרה יסודית - באשר היא לא ביצעה כל השקעה בישראל, ולא פיצתה את התובע על נזקיו. בכתב התביעה עותר התובע לפיצוי בין הפרת ההסכם - בסכום של 9,760,000 ₪; וגם בהקשר זה יצוין כי לא ברור מכתב התביעה כיצד חושב סכום הפיצוי. הנתבעת מצידה אינה מכחישה כי לא ביצעה השקעה כספית כלשהי בישראל; אלא שלגרסתה גם לא היה עליה לעשות כן - באשר היא מעולם לא התקשרה עם התובע בהסכם הנטען. הנתבעת טוענת כי בין הצדדים התקיימו מגעים לגבי אפשרות לפעילות עסקית משותפת, ואולם אלה מעולם לא הבשילו לכדי הסכמה מחייבת. בד בבד עם כתב ההגנה הגישה הנתבעת את הבקשה דנן - לסילוק התביעה על הסף. טענות הצדדים בבקשת הסילוק 2. ראשית טוענת הנתבעת כי כתב התביעה לא הומצא לה כדין. לגרסתה, בחודש יוני 2011 ביקר מנכ"ל הנתבעת מר רנה אוברמן (להלן: "אוברמן") בישראל, לשם השתתפות בוועידת הנשיא שהתקיימה בירושלים. בתום הביקור, שעה שעשה אוברמן את דרכו בליווי פמלייתו ביציאה ממרכז הקונגרסים בירושלים לכיוון החניה ועל מנת לנסוע אל שדה התעופה - דרכו נחסמה על ידי בנו של התובע, מר אדם נייגל (להלן: "אדם"). על פי הנטען אדם פלש למרחב האישי של אוברמן וניסה לדחוף לידיו בכוח מעטפה כלשהי, שבדיעבד התברר כי הכילה את כתב התביעה והזמנה לדין. אוברמן מצדו הבהיר לאדם כי הוא אינו מעוניין לקבל את המעטפה, ועל מנת להימנע מעימות פיזי נטל אחד המאבטחים של אוברמן את המעטפה לידיו והעבירה לאחד מאנשי הצוות של אוברמן. אלא שלאחר התייעצות ביניהם החליטו אנשי צוותו של אוברמן כי מטעמי ביטחון קיים חשש להביא מעטפה שאיש אינו יודע את תוכנה לשדה התעופה, ולכן הם ביקשו להשיב את המעטפה לאדם. בשלב זה אדם ניסה לברוח, שאז המעטפה הושלכה לכיוונו; אדם הרים את המעטפה והשליך אותה לתוך חלון הרכב שאוברמן והפמלייה נכסנו אליו בינתיים; לבסוף אוברמן שב והשליך את המעטפה מן הרכב הנוסע לעברו של אדם - ונסע לשדה התעופה ללא המעטפה. הנתבעת טוענת כי על פי תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות") אדם כלל לא היה מוסמך לבצע מסירה של כתבי בי-דין מטעמו של התובע, וממילא גם לא היה מקום לבצע את ההמצאה במסירה אישית - אלא בדואר רשום עם אישור מסירה. חמור מכך, לטענתה של הנתבעת המסירה נעשתה בחוסר תום לב ותוך התנהגות בלתי ראויה מצד אדם - אשר ארב לאוברמן והטריד אותו, ובמהלך כל האירוע נמנע מלהודיע לאוברמן כי המעטפה שברצונו למסור מכילה את כתב התביעה. בנסיבות אלה, ומפאת החשש הביטחוני מנטילת מעטפה שהתקבלה ממקור בלתי מוכר ותוכנה אינו ידוע - לשיטתה של הנתבעת סירובו של אוברמן לקבל את המעטפה היה כדין. ועוד נטען, כי כל תכליתה של ההמצאה לאוברמן היתה ניסיון פסול מצד התובע לעקוף את הוראות התקנות בנוגע להמצאה מחוץ לתחום. בהקשר זה סבורה הנתבעת כי התובע ניצל את ביקורו החטוף של אוברמן בישראל על מנת להקנות לבית המשפט בישראל סמכות בינלאומית באופן מאולץ ומלאכותי, ובכך עשה שימוש לרעה בהליכי משפט. כתב התביעה נשלח בדואר רשום גם ל- " Deutsche Telekom Laboratories" - מעבדות המצויות באוניברסיטת בן גוריון שבבאר שבע (להלן: "המעבדות"). לטענת הנתבעת, המעבדות הן מוסד עצמאי המצוי באוניברסיטה שאין כל קשר משפטי או אחר בינו לבינה. הנתבעת אמנם מקיימת לדבריה רמה מסוימת של שיתוף פעולה מדעי עם האוניברסיטה באמצעות המעבדות - ואולם מעבדות אלה בכל מקרה אינן מורשות לקבל עבורה כתבי בי-דין. לגישתה של הנתבעת, מכל הטעמים המפורטים לעיל שומה על בית משפט לקבוע כי לא בוצעה לה המצאה כדין של כתב התביעה, ועל כן אין לבית המשפט סמכות לדון בתובענה. 3. טענה נוספת שבפי הנתבעת לסילוק התביעה נגדה על הסף, היא שבית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לדון בתובענה - אלא בית משפט זר. לגישתה אין כל זיקה ממשית בין התובענה לבין הערכאות בישראל, באשר הן התובע והן הנתבעת הם תושבים זרים, וההסכם הנטען ביניהם נכרת לגרסתו של התובע עצמו בחו"ל. נוסף על כן, התובע כלל אינו דורש את אכיפת ההסכם הנטען בישראל, אלא עותר לפיצוי כספי בלבד. בנסיבות אלה הדין החל על התביעה הוא דין זר, וכל העדים ולמעשה התשתית העובדתית כולה מצויים בחו"ל; ומטבע הדברים ברי כי גם ציפייתם הסבירה של הצדדים בעת המגעים ביניהם היתה שכל סכסוך יתברר בפורום זר (אנגלי או גרמני) ולא בישראל. לבסוף טוענת הנתבעת כי השאלה אם בין הצדדים נכרת הסכם שבעל פה אם לאו, דינה להיות מוכרעת לפי דין מקום הכריתה הנטענת - כאשר לגרסתו של התובע מדובר בלונדון, ועל כן הדין החל הוא הדין האנגלי. אלא שדין זר יש להוכיח ככל עובדה אחרת; דא עקא, התובע כלל לא התייחס בכתב התביעה לעמדת הדין האנגלי בנדון. במצב דברים זה, לגישתה של הנתבעת כתב התביעה אינו יכול להקים עילת תביעה כלשהי נגדה - ודינה של התובענה להימחק על הסף גם מטעם זה. 4. התובע טוען כי המצאת כתב התביעה לנתבעת הושלמה עם הושטת המעטפה לאוברמן - ובעניין זה אין כל משמעות לעובדה כי הלה סרב לקבל אותה מידיו של אדם. אדם, שמסר תצהיר מטעם התובע, מכחיש כי נהג בכוחניות או באופן בלתי הולם אחר בקשר עם ההמצאה; ולדבריו של אדם, אוברמן הוא זה שנהג שלא כדין כאשר ניסה במכוון ובחוסר תום לב להימנע בכל דרך מקבלת המעטפה שידע כי היא מכילה את כתב התביעה, ואנשי צוותו דווקא הם שנהגו כלפי אדם בבריונות. עוד מבהיר התובע, כי אדם הוסמך על ידי בא כוחו של התובע לבצע מסירה אישית של כתב התביעה וההזמנה לדין לנתבעת באמצעות מנהלה - הכל בהתאם להוראות התקנות, המתירות המצאה אישית על ידי שליח מטעמו של עורך הדין המייצג את אחד הצדדים. התובע אף מכחיש ניסיון מצדו לעקוף את הוראות התקנות בנושא המצאה מחוץ לתחום, שכן לגישתו הכלל הוא שככל שהדבר ניתן מבחינה מעשית - יש למסור את כתב התביעה לנמען באופן אישי. בנסיבות שבהן אוברמן ביקר בארץ קמה זכותו של התובע לבצע לו מסירה אישית של כתב התביעה, וההמצאה אל מחוץ לתחום הפכה לבלתי רלוונטית. עוד באותו נושא, התובע טוען כי המעבדות מהוות מרכז מחקר ופיתוח של הנתבעת בישראל - ועל כן יש לראות בהן כגוף מורשה מטעמה של הנתבעת לקבלת כתב התביעה. מכל מקום, אין ולא יכול להיות חולק כי בסופו של יום כתב התביעה אמנם מצא את דרכו מן המעבדות אל הנתבעת - ובנסיבות אלה מתקיים כלל הידיעה המקים אף הוא את סמכותו של בית המשפט לדון בתובענה. 5. בנוסף נטען על ידי התובע כי קיימת זיקה אמיצה בין התובענה לבין בית המשפט בישראל. כך בראש ובראשונה משום שעניינה של התובענה הוא בהסכם שמקום ביצועו נועד להיות בישראל - שכן הוסכם בין הצדדים על השקעת כספים בחברות ישראליות. מכיוון שבסופו של יום השקעה כאמור לא בוצעה על ידי הנתבעת, אזי גם הפרת ההסכם נעשתה בתחומה של ישראל - על דרך של מחדל. וכן נטען כי הגם שהתובע הוא אזרח בריטי, הלה דובר עברית, מעורה בחברה הישראלית ומקיים עסקים רבים בישראל; ואף לנתבעת זיקה לישראל - שהרי היא הקימה בארץ מרכז מחקר ופיתוח באוניברסיטת בן גוריון (המעבדות כהגדרתן לעיל). לעומת זאת, לדברי התובע הזיקות שעליהן הצביעה הנתבעת הקושרות לעמדתה את התובענה לפורום זר, מהוות לכל היותר שיקולי נוחות מצידה בניהול התובענה באירופה - כאשר על פי ההלכה הנוהגת יש לייחס לשיקולים כגון דא משקל דל בלבד, אם בכלל. עוד נטען על ידי התובע כי הנתבעת שוגה בנוגע לדין החל על התובענה, באשר לפי חוות דעת שקיבל ממומחים הן במשפט הגרמני והן במשפט האנגלי - גם אם תתברר התובענה בגרמניה או באנגליה, בכל מקרה הדין שיחול כפי הנראה יהא הדין הישראלי. גם משום כך יש טעם בניהול התובענה בישראל; ונוסף על כן מכיוון שהדין החל הוא הדין הישראלי כאמור, ממילא לא היה על התובע להתייחס לדין זר כלשהו בכתב התביעה - ואין יסוד לטענת הנתבעת כי יש לדחות את התובענה בשל כך על הסף בהעדר עילה. דיון 6. בתמיכה לבקשה לסילוק על הסף הגישה הנתבעת תצהיר מאת מר גלעד צגלה, יועץ חיצוני לנתבעת שלדבריו נמנה עם פמלייתו של אוברמן והיה נוכח בעת שאדם ביקש למסור לו את המעטפה ובה כתב התביעה. בתמיכה לתגובת התובע לבקשה הוגשו תצהירים מאת התובע עצמו, אדם (בנו של התובע), ומתמחה במשרד בא כוחו של התובע - אשר לדבריו הוסמך על ידי האחרון להמציא לאוברמן את כתב התביעה ביחד עם אדם. כן הוגשו שתי חוות דעת בנושא הדין החל על התובענה - האחת מאת ד"ר כריסטיאן פרנץ, מומחה למשפט גרמני; השנייה מאת עו"ד דוד וולפסון, מומחה למשפט אנגלי. יצוין כי לנוכח טענות שהעלתה הנתבעת במסגרת התשובה לתגובה לבקשת הסילוק על הסף, שלפיהן חוות הדעת הוגשו כמכתבים ולא נערכו כחוות דעת כדבעי - התובע הגיש בשנית את חוות דעתו של המומחה לדין האנגלי כשהיא ערוכה כנדרש. בנוסף לכך, במהלך דיון מקדמי בבקשה לסילוק על הסף שנערך ביום 4/12/12, הגיש התובע חוות דעת ערוכה כדבעי גם מאת מומחה לדין הגרמני - רק שהפעם היה זה מומחה אחר, ד"ר מרטין אילמר שמו. במסגרת התשובה לתגובה לבקשת הסילוק על הסף צירפה הנתבעת לתיק גם תצהיר מאת פרופ' יובל אלוביץ', דירקטור במעבדות - שלפיו אין קשר ישיר בין המעבדות לבין הנתבעת, פרט לשיתוף פעולה מדעי בינה לבין אוניברסיטת בן גוריון שמתבצע באמצעות מעבדות אלה. עוד במסגרת זאת הגישה הנתבעת שתי חוות דעת מטעמה לעניין הדין הזר: חוות דעת מאת ד"ר פיטר אנדראס בראנד, מומחה לדין הגרמני, שלפיה בית המשפט בגרמניה הוא בעל סמכות לדון בתובענה וכפי הנראה הדין שיחול עליה הוא הדין הגרמני. וכן חוות דעת מאת פרופ' ג'ונתן האריס, מומחה לדין האנגלי, שלפיה על פי כללי האיחוד האירופי בנושא סמכות שיפוט הן לבית המשפט בגרמניה והן לבית המשפט באנגליה סמכות לדון בתובענה, והדין החל הוא הדין הגרמני או האנגלי. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית שלפיה ויתרו על חקירות המצהירים ונותני חוות הדעת, וזו קיבלה תוקף של החלטה (ראו פרוטוקול הדיון מיום 4/9/12 ומיום 4/12/12). האם כתב התביעה הומצא לנתבעת כדין? 7. הנתבעת מלינה על התובע כי עשה שימוש לרעה בהליכי בית משפט, כאשר ניצל את ביקורו של אוברמן בארץ על מנת להמציא באמצעותו את כתב התביעה לנתבעת - וזאת תחת לילך בדרך המלך, שהיא לגישתה של הנתבעת קבלת היתר מבית המשפט לביצוע המצאה מחוץ לתחום. טענה זאת בטעות יסודה: המצאה מחוץ לתחום והמצאה לידי מורשה מטעמה של הנתבעת בשטח ישראל, הן שתי דרכים חלופיות שבכל אחת מהן היה התובע רשאי לבחור; ואין ליחס לו חוסר תום לב בשל כך שביכר את האחת על פני השנייה: "בהתאם לכללי המשפט המקובל, שאומצו בדין הישראלי, בתביעות In Personam נרכשת סמכות השיפוט על ידי המצאה של כתבי בי-דין לנתבע (ראו, טליה קונפינו-שר סמכות שיפוט על נתבע זר 17 (2000) (להלן - קונפינו שר)). קיימות מספר דרכים חלופיות באמצעותן יכול בית המשפט לרכוש סמכות כאמור. אחת מדרכים אלה הינה ביצוע המצאה לנתבע הנמצא בתחומי המדינה. על פי דרך זו, רוכש בית המשפט הישראלי סמכות שיפוט עם המצאת ההזמנה לדין לידי הנתבע בתוך גבולות המדינה. בהקשר זה, עולה השאלה האם במסגרת הדיון בשאלה האם מדובר בהמצאה כדין יש להיזקק לנסיבות ההמצאה. בעניין זה נקבע, כי בית המשפט הישראלי קונה לעצמו את סמכות השיפוט הבינלאומית אפילו אם ההמצאה בוצעה בזמן הימצאות אקראית וזמנית של הנתבע בארץ (ראו, יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 38 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995); המ' 420/63 אברמובסקי נ' גלייטמן, פ"ד יז 2605 (1963))" (ההדגשות שלי- ע.ב.) [רע"א 9810/05 Hecke נ' Pimcapco Limited, בסעיף 7 לפסק הדין (30/8/2009); להלן: "עניין Hecke"]. ובהמשך הוברר עוד: "המצאת הזמנה לדין לנתבע הנמצא בתחומי המדינה מהווה על דרך הכלל פעולה לגיטימית הנעשית מתוך רצון של הצד התובע למצות את זכויותיו המשפטיות בבית המשפט של המדינה" (שם, בסעיף 8 לפסק הדין). יבואר כי האמור בקטעים המצוטטים בנוגע להמצאת כתב התביעה לנתבע זר, יפה גם במצב שבו הנתבעת היא חברה זרה וההמצאה נעשית למנכ"ל שלה המבקר בארץ - כבענייננו. כך לנוכח הוראת תקנה 482(א): "היתה התובענה בענין עסק או עבודה נגד אדם שאינו גר באזור השיפוט של בית המשפט המוציא כתב בי-דין, די בהמצאת הכתב למנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו אזור שיפוט." תקנה זאת עוסקת בהמצאה של כתב בי-דין "למורשה בהנהלת עסקים", ועל פי ההלכה הנוהגת היא חלה לא רק במצבים שבהם הנתבע מצוי מחוץ לשטח שיפוט מקומי - אלא גם כאשר הוא מחוץ לשטח השיפוט של מדינת ישראל; וכן כי התקנה חלה גם כאשר ה"אדם שאינו גר באזור השיפוט" הוא חברה [ראו: רעא 2737/08 ארבל נ' TUI AG, סעיף 13 לפסק הדין (29/1/2009), להלן: "עניין ארבל"; כן ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, בעמ' 652 (2005), להלן: "גורן"]. זאת ועוד. בעניין Hecke הבהיר בית המשפט כי רק במקרים חריגים ונדירים ייפסל תוקפה של המצאה לנתבע זר בתחומה של מדינת ישראל; כך, למשל, במקרה שבו התובע גרם לנתבע להגיע לישראל בדרכי רמייה (שם, בסעיף 7 לפסק הדין). נסיבות יוצאות דופן שכאלה אינן מתקיימות בענייננו, שכן אין חולק כי אוברמן הגיע לישראל במהלך עסקיו הרגיל ועל מנת להשתתף בוועידת הנשיא בירושלים. נמצאנו למדים, כי התובע היה רשאי להמציא את כתב התביעה לנתבעת באמצעות אוברמן בעת שביקר בישראל. 8. לנתבעת טענות גם בנוגע לכך שההמצאה בוצעה במסירה אישית (ולא בדואר רשום), ולחוסר סמכותו של אדם לבצע את המסירה מטעם התובע. תקנה 475 לתקנות קובעת את הדרכים לביצוע המצאה של כתבי בי-דין, כאשר ביחס להמצאה במסירה אישית נקבע בסעיף קטן (1) כדלקמן: "כתב בי-דין יומצא באחת הדרכים האלה: (1) במסירה אישית על ידי פקיד בית המשפט, על ידי עורך דין, פקידו או שליח מטעמו, או על ידי אדם אחר שבית המשפט או מנהל בתי המשפט הסמיכו לכך בכתב, או על ידי שליח מטעמו של אדם שהוסמך כאמור (לכל אחד מאלה ייקרא שליח בי-דין); ..." (ההדגשה שלי- ע.ב.). הנה כי כן, עם המוסמכים לבצע מסירה אישית של כתב בי-דין נמנה גם שליח מטעמו של עורך הדין המייצג את אחד הצדדים בתובענה (ראו גם: גורן, שם, בעמ' 648). מן התצהירים שהוגשו מטעם התובע עולה כי אדם התבקש על ידי בא כוחו של אביו לסייע בהמצאת כתב התביעה לנתבעת - ומשכך ולנוכח האמור בתקנה 475, אין אפוא יסוד לטענת הנתבעת שלפיה הלה לא היה מוסמך לביצוע ההמצאה כאמור. תקנה 476 מורה כי "המצאתו של כתב בי-דין היא במסירתו או בהושטתו של עותק או העתק הימנו, לפי הענין, חתומים כדין, והוא כשאין הוראה אחרת בתקנות אלה" (ההדגשה שלי- ע.ב.). הנה כי כן, הכלל הוא שהמצאה מתבצעת במסירה אישית, כאשר אין חובה שהצד השני יקבל לידיו את כתב בי-הדין ודי בכך שזה הושט לו. תקנה 475א(א) מתייחסת באופן פרטני למצב שבו בעל דין מיוצג על ידי עורך דין: "היה בעל דין מיוצג על ידי עורך-דין, יומצא כתב בי-הדין באחת מן הדרכים המפורטות להלן: (1) הורה בית המשפט להמציא את כתב בי-הדין במסירה אישית, ימציא בעל הדין את כתב בי-הדין באמצעות עורך דינו, פקידו או שליח מטעמו בהקדם האפשרי, זולת אם קבע בית המשפט מועד מסירה; (2) לא הורה בית המשפט על מסירה אישית, ימציא בעל הדין את כתב בי-הדין בדואר רשום עם אישור מסירה, לא יאוחר מחמישה ימים מיום שנמסר לידו לשם המצאה." הנתבעת מוצאת שלל רב בדברים הללו, כאשר לטענתה מאחר שלא ניתנה כל הוראה מטעם בית משפט על המצאת כתב התביעה בדרך של מסירה אישית - אסור היה לתובע לעשות כן, כי אם לבצע את ההמצאה בדואר רשום עם אישור מסירה. אלא שמוטב היה לו היתה נמנעת הנתבעת מלטעון כאמור - באשר אין בטענה זאת אלא וכחנות גרידא. תקנה 475א שהוספה לתקנות בשנת 1996, מאפשרת לעורך דין המייצג בעל דין להסתפק בהמצאה באמצעות דואר רשום - וזאת בהעדר הנחיה אחרת מטעם בית משפט. ברי כי אין באמור כדי לשלול תוקפה של המצאה שנעשתה בדרך "מחמירה" יותר, קרי: באמצעות מסירה אישית. כך משתמע מן האמור בתקנה 476, שלפיה הכלל הוא שהמצאה נעשית במסירה אישית; וכך מתחייב גם לנוכח האמור בתקנה 482(א) המצוטטת לעיל וההלכה הנזכרת שלפיה ניתן להמציא כתב תביעה לחברה זרה בדרך של מסירה אישית למורשה מטעמה בעת ביקורו בישראל. 9. הנתבעת מקשה וטוענת עוד כי גם אם עומדת ההמצאה בכללים הקבועים בתקנות, שומה על בית המשפט לקבוע כי היא לא נעשתה כדין - וזאת משיקולי מדיניות, ולנוכח התנהלותו הבלתי ראויה של אדם בעת ביצוע ההמצאה, שכללה על פי הנטען הטרדה ושימוש בכוח. ואולם בכל הנוגע לקרות המפגש שבין אדם לאוברמן ופמלייתו שהתרחש במרכז הקונגרסים בירושלים, ושבמהלכו ביקש אדם למסור את כתב התביעה והזמנה לדין לידיו של אוברמן - גם התובע משמיע טענות חמורות נגד הנתבעת. בעוד שהנתבעת טוענת כאמור להטרדה ולשימוש בכוח מצידו של אדם, התובע טוען כי היה זה דווקא מאבטחו של אוברמן שעשה שימוש בכוח על מנת למנוע את מסירת המעטפה. יובהר כי משוויתרו הצדדים על חקירות המצהירים מטעמם, אין בידי להעדיף גרסה עובדתית אחת על פני השנייה. יתרה מזאת, התמונה המצטיירת מן העובדות שאינן שנויות במחלוקת בתצהירים היא של סיטואציה די עגומה, שבמסגרתה הושלך כתב התביעה כ"פינג פונג" הלוך ושוב, פעם על ידי צד אחד ופעם על ידי רעהו, כאשר כל אחד מן הצדדים דבק במטרתו - בהשלמת המסירה או הימנעות ממנה, על פי העניין. זאת ועוד. לגרסתה של הנתבעת עצמה, יום קודם למועד ההמצאה הנדון ניגש אדם לאוברמן בעת ששהו השניים בוועידת הנשיא - וביקש ממנו לסיים את הסכסוך בין הצדדים בדרכי שלום, שאחרת יאלץ התובע בלית ברירה להגיש נגד הנתבעת את כתב התביעה שכבר היה ערוך ומוכן בידי בא כוחו. אוברמן מצידו מסר לאדם מסר ברור - שלפיו אין מקום להידברות בין הצדדים, אלא באמצעות בית משפט. בנסיבות אלה נהיר כי אין לשעות לטענת הנתבעת שלפיה אוברמן נמנע מקבלת המעטפה שהגיש לו אדם מכיוון שלא ידע מה תוכנה, וכי מטעמי ביטחון חשש לקחת עמו לשדה התעופה מעטפה ממקור לא ידוע. לנוכח האמור נראה דווקא כי אוברמן ידע גם ידע כי אדם מנסה להמציא לו את כתב התביעה, ופעל בחוסר תום לב על מנת להתחמק מן ההמצאה. התוצאה היא שההמצאה לנתבעת באמצעות אוברמן נעשתה כדין. משכך הוברר, מתייתר הדיון בהמצאה שנעשתה למעבדות בדואר רשום. האם בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות לדון בתובענה? 10. הכלל הוא כי לאחר שקנה בית המשפט סמכות בינלאומית לדון בתובענה שהוגשה לו, קמה לו החובה לעשות שימוש בסמכותו. ואולם לכלל זה יש חריגים, שאחד מהם הוא דוקטרינת הפורום הנאות. על פי דוקטרינה זאת, בהתקיים תנאים מסוימים רשאי בית משפט למחוק תובענה שהוגשה לו כדי שהיא תתנהל בבית משפט זר - שאף הוא בעל סמכות בינלאומית לדון בה. המבחן הנוהג בפסיקה לקביעת הפורום הנאות הוא מבחן משולש: "שלושה מבחנים משמשים לצורך בחינת השאלה האם הפורום הישראלי, או שמא פורום זר כלשהו, הוא הפורום הנאות לדון בתובענה: (1) איזה פורום משפטי הוא בעל 'מירב הזיקות' בנוגע לסכסוך; (2) מהן הציפיות הסבירות של הצדדים ביחס למקום ההתדיינות בסכסוך שנתגלע ביניהם; שיקולים ציבוריים, והעיקרי שבהם הוא מהו הפורום שיש לו עניין אמיתי לדון בתובענה." (עניין ארבל, שם, בסעיף 17 לפסק הדין). מבין השלושה, העיקרי הוא מבחן מירב הזיקות: "המבחן המכריע לבחינת תחולתה של דוקטרינת 'הפורום הלא נאות' הינו האם הפורום המקומי הוא 'הפורום הטבעי' או שקיים פורום טבעי זר בעל סמכות לדון בתובענה. מבחן זה מוכרע בהתחשב במכלול נסיבותיו של המקרה. בכלל זה יש לבחון את השאלה מהו הפורום בעל הקשר המשמעותי והמהותי למחלוקת נשוא הדיון, אליו מובילות מירב הזיקות הרלוונטיות (ראו, ע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר נ' CAE Electronics Ltd, בפסקה 18 (לא פורסם, 4.9.2007); רע"א 851/99 T. Van Doosselaere נ' Depypere, פ"ד נז(1) 800, 815-813 (2003)). לשם בחינת שאלה זו, על בית המשפט להביא בחשבון שיקולים שונים. על שיקולים אלה ניתן למנות את מקום מושבם ועסקם של הצדדים, גישה למקור הראיות, האפשרות לחייב עדים להעיד בבית המשפט, ההוצאות הכרוכות בהבאתם ועוד (ראו, רע"א 4716/93 החברה הערבית לביטוח שכם נ' זריקאת, פ"ד מח(2) 265, 270-269 (1994);" (ההדגשות שלי - ע.ב.) (עניין Hecke, שם, בסעיף 10 לפסק הדין). נטל ההוכחה רובץ לפתחו של הנתבע הטוען לפורום בלתי נאות, ויצוין כי מדובר בנטל נכבד למדי: "השאלה האם הפורום המקומי הינו הפורום המתאים לדון במקרה מוכרעת, דרך כלל, בהתאם למבחן 'מירב הזיקות'. היינו, בית המשפט בוחן מהו הפורום בעל הקשר המשמעותי והמהותי למחלוקת נשוא הדיון. נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על כתפו של הנתבע. עליו לשכנע את בית המשפט, כי המאזן נוטה בבירור ובאופן משמעותי לעבר הפורום הזר (למשל, 45/90 עבאדה נ' עבאדה, פ"ד מח(2) 77, 84-82 (1994)). נוסיף, כי בשנים האחרונות חלה נטייה לצמצם את גדר המקרים בהם תתקבל טענת 'פורום לא נאות', וזאת בשל ההתפתחויות הטכנולוגיות של אמצעי התחבורה והתקשורת (ראו, רע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' The Lockformer Co., פ"ד נב(1) 109, 114-113 (1998) (להלן - עניין הגבס); רע"א 749/05 Insight Venture Partners נ' טכנו הולד אחד (11.4.2005))." (ההדגשה שלי- ע.ב.) [רע"א 10250/08 קציב נ' ZAO RAIFFEISENBANK, בסעיף 4 לפסק הדין (18/3/2010)]. 11. ומן הכלל אל הפרט. בענייננו אין חולק כי אף לא אחד מן הצדדים הוא ישראלי: מקום מושבה של הנתבעת הוא בגרמניה; והתובע על אף שטוען כי הוא מעורה בחברה הישראלית, הוא אזרח אנגליה אשר מנהל את עסקיו בלונדון. מכתב התביעה עולה כי הסכסוך בעברם של הצדדים, שעל פי הנטען הוליד את ההתקשרות ביניהם, עניינו במיזם להפעלת רשת סלולרית שהוקם על ידי התובע בצ'כיה. זאת ועוד, לגרסתו של התובע עצמו ההסכם שמכוחו הוא עותר כעת לפיצוי כספי מן התובעת נכרת באנגליה, לאחר מגעים שניהלו ביניהם הצדדים בגרמניה ובאנגליה. למעשה גם לגישתו של התובע הקשר היחיד הקיים בין הפורום הישראלי לבין המחלוקת שבין הצדדים, הינו שעל פי ההסכם הנטען התחייבה הנתבעת להשקיע מיליוני יורו בחברות ישראליות. עילת התביעה לה הוא טוען היא הפרת חוזה, ולגישתו של התובע מקום ההפרה הוא ישראל - ומכאן זיקתו הנטענת של בית המשפט לתובענה דנן. אלא מאי? הגם שהעילה לה טוען התובע היא הפרת חוזה - סוגיית "ההפרה" אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים, אלא שאלת עצם כריתתו של ההסכם הנטען. כפי שכבר צוין, הנתבעת אינה חולקת על כך שהיא לא ביצעה השקעות כלכליות כלשהן בחברות ישראליות; ועיקר הגנתה מתמצית בטענה שלפיה בין הצדדים מעולם לא נכרת הסכם שבמסגרתו היא התחייבה לעשות כן. במצב דברים זה ברי כי עיקר הדיון בתובענה יתמקד בשאלה אם המגעים בין הצדדים הבשילו לכדי הסכם מחייב, אם לאו; ומטבע הדברים העדים והראיות הרלוונטיות לדיון זה מצויים במקום שבו נערכו אותם מגעים - גרמניה ואנגליה כאמור - ומכל מקום לא בישראל. המסקנה היא שבניגוד לעמדת התובע, אין למעשה חשיבות לשאלת מקום ההפרה - והמשמעות היא שקיימת זיקה חלשה מאוד בין התובענה דנן לבין ישראל. 12. יצוין כי הדין החל על התובענה עשוי במקרים מסוימים להוות אינדיקציה נוספת לזהותו של הפורום הנאות. נראה כי מסיבה זאת העמיקו הצדדים חקר בנושא הדין החל, וצרפו לעמדותיהם בבקשת הסילוק שורה של חוות דעת מאת מומחים שונים בדין הגרמני ובדין האנגלי. אלא שבעשותם כן הפליגו הצדדים אל מחוזות רחוקים, הרבה מעבר לדרוש לצורך השאלה העומדת לדיון - היא כאמור שאלת הפורום הנאות. בעוד שהמומחים מטעם הצדדים עסוקים בהתפלפלות בדין החל בגרמניה, אנגליה והאיחוד האירופי - ההלכה הנוהגת בישראל היא די פשוטה וברורה. על פניו, כאשר השאלה העומדת לדיון היא אם בין הצדדים נכרת חוזה אם לאו, הדין החל הוא דין מקום הכריתה; ויוזכר כי לגרסתו של התובע עצמו מדובר באנגליה (ומכל מקום לא בישראל). הנה כי כן, גם מבחינת הדין החל נראה כי לא קיימת זיקה בין התובענה לבין בית המשפט בישראל. יחד עם זאת, יובהר כי אין בכוונתי לקבוע מסמרות בנושא הדין הזר - והדברים נאמרו באופן לכאורי בלבד ולצורך הדיון שבו עסקינן. משכך גם אין מקום לדחות את התובענה על הסף בהעדר עילה כמבוקש על ידי הנתבעת, מחמת שלטענתה התובע לא פירט את הדין הזר החל על התובענה. ועוד יוער, כי לא נעלמה ממני טענתו של התובע כי כפי הנראה אין באפשרותו להגיש את התובענה בגרמניה - משום שעל פי הדין החל שם היא התיישנה זה מכבר. ואולם גם אם יש באמור ממש, התובע אינו טוען להתיישנות גם באנגליה - שגם היא (נוסף על גרמניה) מהווה פורום טבעי ומתאים יותר לדון בתובענה מאשר ישראל. בנסיבות אלה, מחיקת התובענה לא תגרום נזק כלשהו לתובע. 13. כל זאת ועוד. יש להניח כי ציפייתם הסבירה של הצדדים הינה שהם עלולים להיתבע באחת מן המדינות שבהן הם מקיימים עסקים, או באחת ממדינות המוצא של אותם אנשים או גופים שעימם הם מקיימים עסקים. ישראל אינה נמנית עם אלה: היא אינה מקום מושבם של התובע או של הנתבעת, והם אף לא ניהלו ביניהם עסקים כאן. לבסוף, נראה כי גם שיקולים ציבוריים תומכים במסקנה שלפיה בית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לדון בתובענה. אחד מעקרונות היסוד בדיני החוזים בישראל הוא כי חוזים יש לקיים; ואולם נדמה כי אין למערכת המשפט הישראלית אינטרס אמיתי לדון בשאלת כריתתו של חוזה שלדברי התובע עצמו נכרת במדינה זרה ועל ידי תושבים זרים. יפים לענייננו דברים שנאמרו על ידי בית המשפט העליון בעניין Hecke: "המשאבים השיפוטיים הינם מוגבלים. קיום הליכים בבית המשפט הישראלי על אף היותם בעלי זיקה חלשה, אם בכלל, לישראל עשוי לבוא בסופו של יום על חשבונם של מתדיינים והליכים אחרים, שזיקתם לפורום הישראלי רבה הרבה יותר (השוו, רע"א 8327/05 צדיק נ' פנימי (לא פורסם, 14.9.2005); רע"א 3136/00 סלמאן נ' שוקייר, פ"ד נה(2) 97, 100 (2000); 'שיקולי הפורום הנאות', בעמ' 89-88). זאת, גם בהתחשב בכך שהתובעות אינן חברות שהתאגדו בישראל, ומשכך לא קיימת הצדקה מהותית להקל עליהן את ההתדיינות בישראל." (שם, בסעיף 11 לפסק הדין). סוף דבר 14. התוצאה היא שבית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לדון בתובענה שהגיש התובע. משכך אני נעתרת לבקשת הסילוק על הסף, ומורה על מחיקתה של התובענה. התובע ישלם לנתבעת הוצאות בסכום של 40,000₪. כתב תביעהמסמכיםהמצאת כתבי בי דין