הכרה כאזרח אריתראי

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הכרה כאזרח אריתראי: עתירה מינהלית בה מתבקש בית המשפט להצהיר כי העותר הינו אזרח אריתריאה ולפיכך יש לבטל את צו ההרחקה שהוצא לו. רקע עובדתי: העותר בתחילת שנות ה-30 לערך (להלן: "העותר"). המשיב הוא משרד הפנים (להלן: "המשיב"). לטענת העותר, בחודש אפריל 2010 נמלט מאריתריאה. במשך ארבעה ימים הלך ברגל עד הגיעו לסודן, בה פגש מבריחים עימם סיכם על הברחתו לישראל תמורת 3000$. ברם, כאשר הגיע למדבר סיני ביקשו המבריחים 7000$ נוספים כדי לאפשר לו לעבור את הגבול לישראל. הואיל ולא היה בידיו הסכום המבוקש, הוא נכלא, הועבר למבנה נטוש, שמה נקשר ב"שרשראות ברזל". הודע לו כי יישאר כך, בן ערובה , עד להעברת הכסף. לדבריו, הוכה באופן תדיר ובנוסף חויב לעבוד בבנייה במהלך הלילות. רק מקץ ארבעה חודשים שוחרר. ביום 3.9.2010 הסתנן לישראל דרך גבול מצרים ונתפס מיד. ב"דוח תיעוד תפיסת מסתנן" מאותו יום צוין כי אמר ש"הגיע לישראל לעבוד". מח"ט עוצבת שועלי הדרום הוציא לעותר צו גירוש והוא הועבר למשמורת. בהמשך (ביום 13.9.2010) נערך לו תשאול בשפה הטיגרינית - אחת השפות המדוברות באריתריאה. העותר הציג תעודת זהות אריתראית מיום 13/6/2001 וציין כי נולד באריתריאה, בכפר "mashal". בגיל 4 עבר להתגורר עם משפחתו בעיר "adi kyeh" ובהמשך העתיק מקום מגוריו לעיר הבירה "Asmara". בתום לימודיו החל לעבוד בשטיפת מכוניות ובשנת 2005 גויס לצבא המקומי בו שירת כנהג כחמש שנים, עד עריקתו לסודן ביום 12.4.2010. משפחתו מונה שמונה נפשות. אביו נפטר בשנת 1998. מתרשומת שערך נציג המשיב עולה כי העותר מסר את הטלפון של אחותו במטרה לאמת את גרסתו. באותה תרשומת, מצינו כי עובדת המשיב קיימה שיחה טלפונית עם אישה בשם "sabha". האחרונה מסרה כי העותר נולד ב"אדיס אבבה" ודובר את השפה האמהרית, כי למד בבתי ספר אתיופים ולפני כעשור עבר להתגורר ב-"Asmara" - עיר הבירה של אריתריאה. האחות אישרה כי אבי המשפחה נפטר בשנת 1998. בהמשך תשאול העותר, ולדברי המשיב לאחר שעומת עם הסתירה בין דבריו לדברי אחותו, טען כי בשנת 1998 (לאחר פטירת אביו) גורש יחד עם משפחתו מאתיופיה לאריתריאה. אמו ואחיו מתגוררים כיום בעיר "dekemhare" באריתריאה. בסיכום נכתב, כי לא התקבלה טענת העותר שהוא נתין אריתריאי כיוון ש"לא הכיר את ההימנון האריתראי", בשל הסתירות כאמור לעיל ומאחר שתעודת הזהות שהציג "אינה נראית מקורית". לא נומק מה היה טעם לקביעה באשר לאי-מהימנות התעודה. כך או אחרת, הומלץ להרחיקו מישראל והוא הושם במשמורת. העותר עמד על כך כי נתינותו אריתריאית ובדיון שנערך בבית הדין למשמורת ביום 20.10.2010 נרשם כי הציג תעודות זהות אריתריאיות של אביו ואימו. אי לכך, הורה בית הדין למשיב לערוך שימוע נוסף, בו יוכל העותר להציג את אסופת המסמכים שברשותו. ביום 7.11.2010 נערך לעותר ראיון על-ידי נציג יחידת RSD של המשיב. בפרוטוקול נרשם כי הוצגו המסמכים הבאים: "תעודה כחולה" - תעודה מזהה לאריתריאנים שגורשו מאתיופיה (מספר 03633 מיום 2.11.1999), שלוש תעודות מבתי ספר אריתריאים השייכים לכאורה לאחיו ומסמך מצבא אריתריאה שמאשר לעותר להוציא תעודת זהות. באופן תמוה, לא צוין כי הוצגו תעודות הזהות האריתריאיות של העותר, אביו ואימו - שעל יסודם קבע בית הדין שיש לערוך לו שימוע נוסף - וממילא אין התייחסות לגביהם בפרק המסקנות. בראיון, שנערך בשפה הטיגרינית, מסר העותר כי נולד באתיופיה ולמד "באדיס אבבה" עד הכיתה השמינית. בשנת 1998 גורש עם משפחתו מאתיופיה לאריתריאה בשל מוצאה האריתריאי של המשפחה ועל רקע הסכסוך המזוין שפרץ בינה לאתיופיה. מקום מגוריו האחרון היה "Asmara", שמה עבד בשטיפת מכוניות. בשנת 2005 גויס לצבא המקומי ושירת כנהג משך חמש שנים, עד שנמלט לסודן ונשבה על ידי "בדואים". הוא מפחד לחזור לאתיופיה בגלל הממשלה המקומית, שגירשה אותו יחד עם משפחתו בשל מוצאם. העותר ידע לנקוב בשמותיהן של שתים עשרה שכונות ב-Asmara"", זיהה מבנים שונים וידע לציין את כל השפות המדוברות באריתריאה (טיגרינה, טיגרה, קונמה, נהרה, חדרב, בלן, סאהו, אפאר, רשאידה). בנוסף, זכר שמותיהן של תחנות טלוויזיה, רדיו ועיתונים מקומיים. חרף האמור, קבע המראיין כי לא עלה בידי העותר להוכיח את נתינותו האריתריאית, מהנימוקים שלהלן: א. הוא לא ידע לכתוב במלואו את ההמנון האריתריאי ולא הצליח לנקוב בתאריך המדויק של משאל העם לעצמאות אריתריאה. ב. התגלו סתירות בין גרסתו בתשאול הראשוני לגרסתו הנוכחית. ג. את בניין הממשלה ב-"Asmara" תיאר כ"משרד ממשלתי",לא ידע לזהות בית כנסת וטעה בשמותיהן של שתי שכונות מתוך השתים עשרה שציין. ד. המסמכים שהוצגו אינם מהימנים: בתעודת הפליט שלכאורה ניתנה למשפחתו לאחר הגירוש לאריתריאה ("התעודה הכחולה") נרשם כי נולד ב-1983 למרות שלדבריו נולד ב-1981. בנוסף, נרשם כי אחותו נולדה ב-1982 בעוד שהעותר טען שהיא מבוגרת ממנו בשנתיים ולפיכך היה אמור להירשם כי נולדה ב-1979. בדומה, התגלתה אי התאמה בין הכתוב לגבי שנת לידתו של אח העותר (1992) לבין תעודת בית הספר משנת 2010 בה צוין שהוא בן 15. ה. טענת העותר כי שירת בצבא האריתריאי החל משנת 2005 איננה סבירה משום שהחל משנת 1998 - המועד בו הגיע לאריתריאה - היא הייתה במצב מלחמה עם אתיופיה ועל כן הוא היה אמור להיות מגויס באופן מיידי. בנוסף, לא הכיר את הדרגות השונות וכאשר נשאל כיצד מתפעלים מעצור בנשק ענה: "לשים אותו במים ואף לעשות עליו פיפי". לאור האמור לעיל, ולנוכח דבריו כי נולד באתיופיה, נקבעה נתינותו כ"אתיופית". הוחלט אפוא להוציא צו הרחקה ולהותירו במשמורת עד ביצועו. השתלשלות העניינים בהמשך - עד להגשת העתירה - כפי שתתואר להלן, איננה עושה חסד עם המשיב, בלשון המעטה. בתום הראיון השני חזר העותר לטיפולו של בית הדין למשמורת. בדיון הראשון שנערך ביום 9.12.2010 צוין כי מתיקו עולה שמוצאו אתיופי, אך לטענתו ברשותו מסמכים חדשים המוכיחים את נתינותו האריתראית שהתקבלו ביום 25.11.2010 - לאחר ראיון הזיהוי השני. לפיכך, הורה הדיין למשיב לבחון האם יש במסמכים כדי לשנות מהקביעה באשר לנתינותו ובמידת הצורך לערוך שימוע נוסף. חודש ימים חלף, אך הוראת בית הדין "נותרה על הנייר". בדיון מיום 16.1.2011 ציין הדיין כי "לא ראיתי בתיק כי נערך למוחזק שימוע נוסף חרף הוראתי לעשות כן". משכך, הורה שוב למשיב לפעול כנדרש. אלא שהמשיב בחר להמשיך ולהתעלם מהנחיות הדיין- והפעם בריש גלי. במכתב לבית הדין מיום 31.1.2011, החתום בידי הממונה על יחידת "RSD דרום", ישי פז נכתב כי המשרד לא מוצא לנכון לערוך שימוע, או למצער לבחון את המסמכים החדשים, כיוון ש"מסמכים כשלעצמם אינם גורם יחיד בקביעת זהותו של נתין זר, לטוב ולרע. דהיינו קביעת זהות מתבססת בהתאם לממצאים העולים מהראיון. לא נשלל קביעת זהותו של נתין זר בשל העדר מסמכים משכך גם קיומם של מסמכים אינו מעיד אחרת". בית הדין לא ראה זאת בעין יפה ובדיון הבא (13.2.2011) מתח על המשיב ביקורת חריפה: "בדיון מיום 9/12/10 הוריתי למשרד הפנים לבדוק את המסמכים החדשים אשר קיבל המוחזק ממשפחתו...בדיון מיום 16/1/11 הוריתי בשנית למשרד הפנים לבדוק את מסמכיו החדשים של המוחזק...משרד הפנים לא בדק, למיטב הבנתי, את המסמכים החדשים. איני יכול לקבל את עמדת משרד הפנים. כאשר מוחזק ממציא מסמכים חדשים, על הרשות לבדוק ולחקור גם אם היא סבורה כי יש די בראיון המקיף אשר ערכה..הצגת מסמכים היא חלק בלתי נפרד מזכות הטיעון של כל אדם...הנני מורה למשרד הפנים לבדוק את מסמכיו של המוחזק ולערוך לו, במידת הצורך, שימוע נוסף". אך גם נזיפה זו לא גרמה למשיב לשנות את עמדתו ובדיון הבא אף התברר כי תיקו של העותר "נעלם"(!). בית הדין נאלץ להעיר בחוזר על מחדלי הרשות: "שחזור התיק הובא לעיני עתה לאחר שהמוחזק לא הובא בפני דיין מאז חודש פברואר. בדיון הקודם הוריתי למשרד הפנים לבדוק את מסמכיו של המוחזק. היות ואין תיק בנמצא, אין גם עדכון ממשרד הפנים באשר לתוצאות השימוע החוזר, באם נערך. אני רואה בחומרה את היעלמות התיק כמו גם את העובדה כי המוחזק לא הובא בפני בית הדין תקופה כה ארוכה". רק כעבור שלושה חודשים נוספים (ביום 22.5.2011) - קרי חצי שנה לאחר שהעותר הציג לראשונה את המסמכים החדשים, התקבלה התייחסותו של המשיב אליהם. בפתח דברים התנצל המשיב על האיחור ש"נגרם בשל עומס...ולא חלילה כתוצאה מזלזול בעבודת בית הדין ו/או בעניינו של המוחזק". לגוף הדברים, נכתב בלאקוניות רבה ומבלי לפרט כלל באילו מסמכים מדובר, כי אין בהם לשנות את ההחלטה, כיוון שלא ניתן למצוא זיקה בין נשוא התעודות לבין העותר ו"לא ניתן להסיק היכן צולמה התמונה". אי לכך, נותר העותרת במשמורת. העותר שוחרר רק בסוף חודש יוני 2011, לאור מכתב ממשטרת ישראל, שביקשה לשחררו למקלט לקורבנות לסחר בבני אדם "אטלס" - לאחר שנמצאה "ראשית ראייה" להיותו קורבן החזקה בתנאי עבדות. דיון: בהערת פתיחה, אציין כי מטעם העותר הוגשו צילומים של תעודות שונות, הכתובות בשפה אפריקאית, שהוצגו גם בפני המשיב טרם הגשת העתירה. נטען שמדובר בתעודות זהות אריתריאיות שלו, של אביו, אימו ואחותו, "תעודת פליט" שניתנה למשפחתו בעקבות שהייתה במחנה פליטים באריתריאה לאחר גירושה מאתיופיה, מסמך מצבא אריתריאה שמאשר לו להוציא תעודת זהות וכן תעודות לימוד של אחיו מבתי ספר במדינה. הן בהחלטות המשיב והן בתגובה לעתירה, נמנעה המדינה מלחלוק על התוכן הכתוב בתעודות והסתפקה בהעלאת השגות באשר לאמינותן, כפי שצוין ברקע העובדתי ויבואר ביתר פירוט בהמשך. ראוי לציין, כי למשיב עומדים מתורגמים אשר נעשה בהם שימוש במהלך הראיונות ולכן אין חשש שלא הבין את הכתוב. לנוכח האמור לעיל, ולאור מצבו הכלכלי של העותר המקשה עליו לממן בעצמו את תרגום המסמכים, הוריתי למשיב ביום 10.9.2012 להמציא תוך 7 ימים תרגום של התעודות או הודעה כי תוכנן איננו שנוי במחלוקת, שאם לא כן "יתן בית המשפט את פסק דינו מתוך הנחה כי תוכן המסמכים אינו שנוי במחלוקת". המשיב הגיב רק ביום 23.9.2012, אך נמנע מלספק תרגום או הודעה אם מתכוון הוא לעשות כן. תחת זאת ביקש להאריך את המועד להגשת עמדתו. לא מצאתי להאריך את המועד, שכן עבר זמן רב מאז הדיון בעתירה ונוכח האיחור בהגשת הבקשה. בנסיבות אלו, יש לצאת מנקודת הנחה כי אין מחלוקת באשר לתוכן התעודות. השאלות הדורשות הכרעה בעתירה זו הן כדלקמן: האם החלטת המשיב, לפיה העותר לא ביסס את נתינותו האריתריאית, מצויה במתחם הסבירות? האם לעותר נתינות אתיופית, כפי שנטען על ידי המשיב? מהו הסעד לו זכאי העותר, אם בכלל? דא עקא, טרם דיון בסוגיות גופן, מוצאת אני להעיר מספר הערות כלליות על התנהלות המשיב. אין זה מתקבל על הדעת כי המשיב ימרה את החלטות בית הדין למשמורת ויחליט על דעת עצמו שלא לבחון מסמכים מסוימים, שנטען כי יש בהם לצדד בגרסתו של הטוען להגנה. עוד ראוי לזכור, כי חירותו של אדם תלויה מנגד וייתכן שנשללה לשווא בזמן שהמתין למוצא פיה של הרשות. היה מצופה מהמשיב לגבש עמדתו ביחס לכלל המסמכים במהירות האפשרית ולבטח שלא לעכב את הבדיקות הנחוצות. בענייננו, לא די בכך שהמשיב נמנע מלבחון את המסמכים תוך זמן סביר, אלא בשלב מסוים הוא אף החזיק בעמדה שאין הוא נדרש לעיין בהם. שהרי לטעמו, "מסמכים כשלעצמם אינם גורם יחיד בקביעת זהותו של נתין זר, לטוב ולרע...לא נשלל קביעת זהותו של נתין זר בשל העדר מסמכים משכך גם קיומם של מסמכים אינו מעיד אחרת." זו עמדה תמוהה. לא יעלה על הדעת כי המשיב יפסול מראש מסמכים, שעשויים להיות רלבנטיים לקביעת נתינותו של אדם ומשכך גם לשאלת שחרורו ממשמורת. התנהלות המשיב חטאה לחובותיו כגוף האמון על קביעת נתינותם של הטוענים להגנת פליטות ופגעה באופן בלתי מידתי ובלתי ראוי בזכות לחירות של העותר, שהיא בעלת מעמד חוקתי מן המדרגה הראשונה ומעוגנת כיום בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. למותר לציין, כי בין הזכויות החוקתיות, שמורה לזכות לחירות מעמד מיוחד: "החירות האישית היא, מכוח סעיף 5 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, זכות חוקתית. יתרה מזאת: החירות האישית היא זכות חוקתית מן המדרגה הראשונה, ומבחינה מעשית, היא גם תנאי למימוש זכויות יסוד אחרות. הפגיעה בחירות האישית, כמו פגיעת אבן במים, יוצרת מעגל מתרחב של פגיעה בזכויות יסוד נוספות: לא רק בחופש התנועה, אלא גם בחופש הביטוי, בצנעת הפרט, בזכות הקניין ובזכויות נוספות. ראו עע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר [7], בעמ' 153. כפי שנאמר בסעיף 1 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין". רק בן-חורין יכול לממש באופן מלא וראוי את זכויות היסוד שלו. והחירות האישית, יותר מכל זכות אחרת, היא העושה את האדם בן-חורין. משום כך שלילת החירות האישית היא פגיעה קשה במיוחד." (ראו גם: בג"צ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5) 241, 261 (1999)) מובן שאין להטיל ספק בצורך להילחם בתופעת מסתננים, שאינם פליטים, וברור גם, כי החזקת מסתננים במשמורת עשויה להיות הכרחית כל עוד אינם משתפים פעולה עם הרחקתם מסיבה בלתי מוצדקת. עם זאת, כאשר עולה שאלה בעניין חוקיות החזקתם במשמורת, על הרשות להכריע בה במהירות ולבחון את כלל הנתונים ובהם מסמכים - שלאור אופיים ה"אובייקטיבי" משקלם עשוי להיות מכריע. החובה לנהוג כאמור מוטלת הן מכוח עקרונות המשטר החוקתי והן מכוח כללי יסוד של המשפט המינהלי, בהם החובה להפעיל שיקול דעת וליתן זכות טיעון הוגנת (ראו: יצחק זמיר, הסמכות המינהלית - כרך ב', 1172 (2011)). זאת ועוד, ביסוד עמדת המשיב, לפיה אין במסמכים כדי לשנות דבר שכן הראיון בעל פה ממצה, מונח כשל לוגי בסיסי - ברי שגם אם ישנם מקרים בהם לא ניתן לגזור מסקנה חד-משמעית על בסיס מסמכים כאלה או אחרים, אין הדבר מלמד כי בכל המקרים למסמכים אין השפעה. ודוק: גם לאחר שהגיעה התייחסותו המיוחלת של משרד הפנים, היא הייתה שטחית ולא ניתן לדלות ממנה אילו מסמכים נבחנו ומדוע הוחלט שאין לבסס עליהם ממצא. כשלכל האמור עוד מתווספים כשלים אדמיניסטרטיביים בדמות אובדן תיקו האישי של העותר - התמונה המצטיירת באשר להתנהלות המשיב עגומה. במשך כשבעה חודשים נותר העותר כלוא בזמן שהוא ממתין לתשובה אם יש במסמכים שהחזיק כדי לשחררו ממשמורת. האם הוכיח העותר את נתינותו האריתריאית: טרם אכנס לעובי הקורה בעניינו הספציפי של העותר, ראוי להכביר מספר מילים על המסגרת הנורמטיבית שחלה על מבקשי מקלט ממדינת אריתריאה. ישנן כאמור שתי הגנות מכוחן ניתן לקבל מעמד פליט בישראל - האחת היא הגנה אינדיבידואלית מכוח אמנות הפליטים - האוסרת על גירוש נתינים למדינות הרודפות אותם מטעמי דת, גזע, דעות פוליטיות וכו', והשניה - "הגנה קולקטיבית" מכוח החלטה מינהלית ישראלית לפיה כל האזרחים המגיעים ממדינה מסוימת לא יורחקו אליה עד להודעה חדשה. כאשר ישראל מחליטה להחיל את ההגנה הקולקטיבית על נתיני ארץ מסוימת היא איננה בודקת באופן פרטני האם נשקפת סכנה למבקש המקלט במידה ויחזור לאותה מדינה. מעת שהוכיח מבקש המקלט כי הוא נתין של מדינה עליה חלה "ההגנה הקולקטיבית" הוא מקבל הגנה מפני הרחקה. מדובר בהגנה זמנית שיכולה להתבטל כתוצאה משינויים בנסיבות הפוליטיות. מדינת ישראל החליטה להעניק הגנה קולקטיבית לנתיני מדינת אריתריאה לאור הפרות קשות של זכויות אדם המתבצעות בה. לפיכך, מסתנן אשר זוהה כאריתריאי יכול ויקבל רישיון ישיבה זמני. "יכול ויקבל" ולא "יקבל" - שכן כאשר מדובר בנתין בעל אזרחות כפולה - אתיופית ואריתריאית למשל - ניתן באופן עקרוני להרחיקו לאתיופיה ככל שלא נשקפת לו שמה סכנה: "הבחירה איננה בידו לקבוע שהוא רוצה לחזור דווקא לאריתריאה ולא לאתיופיה (ממנה יצא), כל עוד לא יוכיח שנשקפת לו סכנה באתיופיה והוא יוכר כתוצאה מכך כפליט על פי בקשה מתאימה שיגיש" (ראו: בר"מ 1662/11 בירהה נ' משרד הפנים 20 (1.9.2011) להלן: "פרשת בירהה"). ההלכה לעיל מבוססת על אמנת הפליטים, הקובעת כי פליט בעל נתינות כפולה אינו זכאי להגנה במדינה שלישית כאשר הוא נמלט מאחת מארצות אזרחותו, כל עוד לא פנה לעזרה במדינת האזרחות השניה שלו. עוד ראוי לציין, כי בפרשת בירהה לא נשללה הפרקטיקה של רשויות ההגירה, אשר במסגרת קביעת נתינות של מסתנן מתייחסות אל המדינה כלפיה הוא מגלה את "מירב הזיקות", ולאו דווקא לשאלה באילו מדינות הוא היה יכול לקבל אזרחות, או שהוא נחשב אזרח. ומן הכלל אל הפרט. התמונה שנפרסה בפני מורכבת. בתשאול הראשון ציין העותר כי נולד באריתריאה בכפר "mashal" ובהמשך העתיק את מקום מגוריו ל-"Asmara". עוד סיפר כי למד בשני בתי ספר אריתריאים, התגייס לצבא בשנת 2005 וערק בשנת 2010. אחותו, לפי התרשומת, מסרה כי נולד באדיס אבבה - אתיופיה - ורק לפני כעשור עבר להתגורר ב-"Asmara" - אריתריאה. נציין כאן, כי מהמסמכים ומהנתונים שהועלו מוצאם של הורי העותר מאריתריאה. ההורים, ובכלל זה ילדיהם, עברו להתגורר באתיופיה. בשנת 1998 החליטו השלטונות באתיופיה לגרש נתינים אריתריאים המתגוררים באתיופיה ולשלול מהם את האזרחות האתיופית, ככל שהייתה להם. על רקע זה גורשו העותר ומשפחתו מאתיופיה לאריתריאה וכיום כל בני משפחתו מתגוררים באריתריאה. בשנת 1998, בעת הגירוש, נעצר אבי העותר ובהמשך נפטר. בראיון השני - שערך לו נציג ה-RSD - הבהיר העותר כי נולד באתיופיה, למד בבית ספר ב"אדיס אבבה" וגורש לאריתריאה בשנת 1998. מקום מגוריו האחרון היה "Asmara". בעניין גיוסו לצבא האריתריאי גרסתו לא השתנתה. המשיב התקשה להאמין לו נוכח קשייו לזהות דרגות והסברו התמוה כיצד לתפעול מעצור בנשק. בעתירה מצאנו דברים שונים - אך דומים. העותר נולד באריתריאה בעיר "Asmara" ובשנת 1992 עבר עם משפחתו ל"אדיס אבבה", בשל עבודתו של האב בקונסוליה האריתריאית. העותר ומשפחתו שהו באתיופיה עד שנת 1998, אז פרצה המלחמה בין אתיופיה לאריתריאה, שבעקבותיה נעצר אבי העותר ויתר המשפחה גורשה חזרה לאריתריאה. כפי שניתן להיווכח, להוכחת הזהות האריתריאית הנטענת של העותר הומצאו מסמכים ותעודות זהות שונות המאשרים את זהותו ואף את הגירוש מאתיופיה לאריתריאה. העותר היה עקבי לגבי מספר פרטים: האחד - כי הוא נתין אריתריאי. השני - כי מאז 1998 התגורר באריתריאה - בעיר "Asmara"; השלישי - כי משפחתו מתגוררת כיום באריתריאה (בעיר "dekemhare"). הרביעי - כי הוא ומשפחתו גורשו מאתיופיה לאריתריאה נוכח המלחמה בין שתי המדינות. וכפי שציינו, טענות אלו מגובות בראיות כבדות משקל: א. כל התשאולים נערכו בשפה הטיגרינית - שהיא אחת השפות המדוברות באריתריאה. ב. העותר הציג שלל מסמכים הקושרים אותו ואת משפחתו לאריתריאה: תעודת זהות אריתראית שלו, של אביו, אימו ואחותו, תעודת פליט משנת 1999 השייכת למשפחתו ואשר נושאת את הכותרת : "Eriterans Expelled from Ethiopia" בה מצוינים שמו ושמותיהם של אימו ואחיו וכן תעודות בתי ספר אריתריאים של שלושה מאחיו (מהשנים 2004, 2007 ו-2010). ג. אחותו ציינה כי בעשור האחרון התגורר ב- "Asmara". אין סיבה שלא לקבל את גרסת האחות, שהמשיב מצא לאמצה לגבי עניינים אחרים. ד. בראיון שנערך על ידי נציג ה-RSD הוצגו לעותר שאלות רבות במטרה לאמת את טענתו שהתגורר ב-"Asmara" - והוא ענה באופן מדויק ומפורט על מרביתן. בין היתר, ידע לזהות את שמותיהם ומיקומם של מבני ציבור, נקב בשמות שתים עשר שכונות בעיר, ציין את כל תשע השפות המדוברות באריתריאה ואף הפגין בקיאות לגבי תחנות טלוויזיה ורדיו מקומיות. לא סביר כי אדם שאינו מתגורר במקום תקופה ממושכת יפגין ידע כה נרחב ופרטני לגביו. ה. ידוע כי בשנת 1998 גירשה אתיופיה לאריתריאה אזרחים ממוצא אריתריאי בעקבות המלחמה שפרצה בין המדינות. כפי שמצוין בדו"ח הנציבות של האו"ם גורשו יותר מ-75,000 אנשים. עוד נקבע כי אתיופיה טענה שהמגורשים היו בעלי אזרחות כפולה - אתיופית ואריתריאית - ועל כן פעולתה נעשתה בהתאם לחוק המקומי שקובע כי האזרחות האתיופית מתבטלת עם השגת אזרחות נוספת - ומכח החלטה זו גורשו העותר ובני משפחתו בחזרה לאריתריאה. המשיב הטיל ספקות במהימנות העותר, מנימוקים בלתי סבירים שלא עלו בקנה אחד עם התשתית הראייתית. כך - קבע מתשאל ה-RSD לאחר "ניתוח מעמיק" - כי תשובותיו של העותר מעידות דווקא על היעדר זיקה לאריתריאה; זאת משום ש"בניין ממשלתי" תיאר כ"משרד ממשלתי", כשל בזיהוייו של בית כנסת "מפורסם" וטעה בשמותיהן של שתי שכונות ב-"Asmara". למקרא נימוקים אלו ניתן להתרשם כי "המטרה סומנה ואז קבעו את החץ". מחד גיסא, התעלמו מנתונים מובהקים שלא תמכו ב"תזה" לפיה העותר איננו אריתריאי , ומאידך נתפסו לזוטות חסרות משמעות - כמו למשל ההבחנה הפלילוגית בין "בניין ממשלתי" ל"משרד ממשלתי", או היעדר יכולתו של העותר, אדם נוצרי מאפריקה, לזהות בית כנסת. ודוק: גם נתונים שהיו אמורים לעמוד באופן מובהק לזכותו של העותר, נזקפו באופן תמוה לחובתו. העותר ידע לנקוב בשמותיהן של שתים עשרה שכונות בעיר "Asmara", אך המשיב בחר לציין דווקא כי טעה בשמותיהן של שתי שכונות. אף אם העותר אכן טעה כאמור (המשיב לא טרח לפרט היכן ובמה נפלה ה"טעות") הרי כל בר דעת יסיק מהצלחתו לנקוב בשמותיהן של עשרה שכונות ב- "Asmara" כי יש לו היכרות מעמיקה עם המקום. קשה אפוא להבין כיצד המשיב גזר מסקנה הפוכה מכך. התייחסות המשיב לשלל מסמכים שהציג העותר הייתה אף היא לאקונית ומוטית. ביחס לתעודת הזהות האריתראית של העותר נאמר כי "איננה נראית מקורית" ולתעודת הפליט מאריתריאה לא ניתן משקל מאחר ונכתב בה כי העותר נולד ב-1983 (בעוד שלדבריו נולד ב-1981), וכי האחות נולדה ב-1982 (בעוד שלדעת הרשות מדברי העותר עולה שהיה אמור להיכתב כי נולדה ב-1979). יתר המסמכים - בהם תעודות זהות אריתריאיות של האב והאם לא זכו כלל להתייחסות. למותר לציין, כי טענות שמסמכים הם "מזויפים" אין להעלותן כ"לאחר יד". בהקשר של המשפט האזרחי נפסק פעמים רבות, כי הנטל הראייתי הנדרש להוכיח טענות תרמית וזיוף גבוה מהנדרש ומקום בו הן מועלות על בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות (ראו: ע"א 3456/10 מישאלי נ' קליין [] 10 (18.4.2012); ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253, 257 (1984); ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל, פ"ד לה(1) 701, 711 (1980); ע"א 3725/08 חזן נ' חזן (3.2.2011). מקל וחומר, הלכה זו נכונה כאשר עסקינן בטענת זיוף המועלית על ידי הרשות, לה יש את האמצעים הנחוצים לבסס את עמדתה. ככל שהמשיב היה מעוניין לסתור את תקפותם של התעודות שהוצגו לו, היה מצופה ממנו להביא חוות דעת מקצועית של מומחה ממנה ניתן ללמוד שהן מזויפות, או לכל לכל הפחות היה עליו לנקוט צעד בסיסי בדמות פנייה לשגרירות אריתריאה בישראל שייתכן כי היתה יכולה לאמת או לשלול את אמינותן. ברי שאין להטיל על העותר, זר חסר כל השוהה במשמורת, את הנטל להפריך את טענותיה הסתמיות של המדינה. דא עקא, לא ננקטה כל פעולה אקטיבית כדי לבסס את קביעות המשיב. ההסתפקות בהשערות המתשאלים ביחס למהימנות התעודות, שהן בחזקת ספקולציות גרידא מפי גורם בלתי מיומן לעניין הספציפי - אין בה די. למותר לציין, כי אף אם יש אי התאמה בין פרט כלשהו (דוגמת גיל) שנמסר בעל פה לבין הכתוב בתעודה, אין ללמוד מכך כי עסקינן בתעודה מזויפת, שכן טעויות אלו עלולות להתרחש מסיבות שונות ומגוונות, כמו גם הצגת גיל מבוגר או נמוך יותר מהגיל הביולוגי. בכל מקרה, ספקולציות אינן יכולות להוות תחליף ראוי לבחינה מקצועית על ידי מומחה ולפנייה לגורמים המוסמכים במדינות הרלבנטיות. בנסיבות אלו, ראוי להפעיל את הכלל הנהוג במשפט האזרחי והפלילי, לפיו הימנעות בעל דין מהבאת ראייה רלבנטית, מקימה חזקה כי אילו הובאה הראייה, היא הייתה פועלת לרעתו (ראו: ע"פ 4844/09 מסעאד נ' מדינת ישראל 11 (31.5.2010); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה(4) 641, 655 (1991); דנ"פ 3750/91 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 621, 629 (1994)). הימנעות המשיב להביא ראיות בכוחן לתמוך בטענתו כי התעודת מזויפות מקימה אפוא הנחה כי התעודות שהוצגו, ובראשן תעודת הזהות האריתראית שלו - אמינות. לכך מצטרפות ראיות נסיבתיות הקושרות את העותר לאריתריאה, כמו הידע הנרחב שהפגין לגבי "Asmara" ובקיאותו ברזי השפה המקומית. אשר על כן, יש לקבוע כי הונחה תשתית ראייתית מספקת המבססת את טענת העותר כי הוא נתין אריתריאי. במאמר מוסגר, אין זו הפעם הראשונה בה מעלה המשיב טענות כי תעודות שהוצגו מזויפות, אך לא עושה דבר כדי לאסוף תשתית ראייתית רלבנטית (ראו בין היתר: עת"מ 6323-12-10 וולרסילאסי נ' שר הפנים (17.5.2011). האם לעותר נתינות אתיופית? למרות המסקנה כי העותר הוא נתין אריתריאי, נותר לדון בטענתו החלופית של המשיב, לפיה קיימת לו נתינות כפולה בדמות אזרחות אתיופית, ועל כן ניתן להרחיקו לאתיופיה. הטענה נסמכת על דברי העותר לפיהם נולד באתיופיה, חי בה עד שנת 1998 ובמשך תקופה זו למד בבתי ספר מקומיים. כיוון שנאמרו מפי העותר, יש לצאת מנקודת הנחה כי הדברים נכונים. עם זאת, אינני סבורה כי ניתן לקבוע על בסיסם שהוא נתין אתיופי. ראשית, לא ייתכן לקבוע כי העותר אזרח אתיופי, או יכול להשיג אזרחות אתיופית, בלא שתונח לפני חוות דעת בנוגע לדין האתיופי הרלבנטי, במיוחד כאשר עולה שלעותר נתינות אחרת - אריתריאית. שנית, העותר הציג תעודת פליט של אריתריאה ממנה עולה כי הוא ומשפחתו גורשו מאריתריאה לאתיופיה וכן תעודות זהות אריתריאיות שלו ושל משפחתו. משכך, יש להניח גם אם לעותר הייתה אזרחות אתיופית - היא נשללה, מהטעמים שלהלן: א. בדו"ח נציבות האו"ם נכתב כי אתיופיה מסרה שגירוש האריתריאים בוצע על סמך הדין המקומי, לפיו האזרחות האתיופית נשללת עם השגת אזרחות נוספת (ההדגשות אינן במקור - ה.ש): "Ethiopia contended that, pursuant to it's law, the Ethiopian nationality of all Ethiopians who obtained Eritrean nationality had been terminated and that those expelled were Eritrean nationals." לאור קביעתי לפיה העותר הוא נתין אריתריאי וכי הוא גורש מאתיופיה, הרי שעל פי הודעתה של אתיופיה אזרחותו נשללה עם השגת האזרחות האריתראית. ב. במקרים קודמים, בהם הובאו ראיות באשר לדין האתיופי נקבע שלא מתאפשרת במסגרתו החזקת אזרחות כפולה. בעת"מ 53874-07-10 טיגסט נ' משרד הפנים (1.5.2011) (להלן: "פרשת טיגסט"), ציין בית המשפט כי הדין האתיופי מורה כי "אתיופי אשר רכש אזרחות אחרת בעקבות היוולדו להורה בעל אזרחות זרה או בעקבות היוולדו במדינה אחרת ייראה כאילו וויתר על אזרחותו האתיופית באופן וולנטרי, וכי "אתיופי אשר רכש אזרחות אחרת, שלא ביוזמתו, בעקבות הפעלת חוק בנוגע לכל סיבה שהיא אשר אינה מפורטת בתת סעיף 2 לסעיף זה, ייראה כאילו ויתר על אזרחותו האתיופית באופן רצוני". העותר הציג כאמור תעודות זהות אריתריאיות של אביו ואימו ולכן סביר להניח כי אזרחותו האריתריאית הושגה בזכותם, מה ששולל את אזרחותו האתיופית על פי האמור. שהרי אתיופיה גירשה את העותר ומשפחתו ושללה ממנו את הזכות לשהות בתחומה. ובנוסף, מירב הזיקות של העותר לאריתריאה - המדינה שקיבלה אותו לאחר שגורש אליה בשל מוצאו האריתריאי ושבה התגורר בשנים האחרונות, ולא לאתיופיה - שראתה אותו כנתין זר. סוף דבר - מסקנות והסעד המשפטי: העותר ביסס כדבעי כי הוא נתין אריתריאי ומנגד, החלטת הרשות לפיה הוא נתין אתיופי בלתי סבירה. אין לקבוע כי לעותר זיקה ממשית לאתיופיה. אשר על כן, ולאור האמור לעיל, דין העתירה להתקבל. על המדינה להימנע מהרחקתו של העותר מישראל ומהשמתו במשמורת, כל עוד נתיני אריתריאה נהנים מ"הגנה קולקטיבית". בנסיבות העניין אני מורה כי משרד הפנים ישא בהוצאות העותר בסך כולל של 25,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל. משרד הפניםמסתננים