התובע טוען, כי לאחר תשלום היטל ההשבחה, הנתבע הגיש בשם שניהם השגה לאגף מיסוי מקרקעין וביום 2.2.04 התקבלה ההשגה והותר לנכות את היטל ההשבחה ששולם כהוצאה לפי הוראות סעיף 39 לחוק מיסוי מקרקעין. בשל כך נוצרה לתובע יתרת זכות באגף מיסוי מקרקעין בסך של 37,984 ₪ נכון ליום 3.3.04 בשל מס שבח ששולם ביתר. לטענתו, בהתאם למסמכים אשר הגיש הנתבע לאגף מיסוי מקרקעין הסכום האמור הועבר ישירות לחשבון הנתבע. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה בגין החזר מס שבח / החזר מס שבח ששולם ביתר: רקע ותמצית טענות הצדדים לפני תביעה כספית על סך 92,584 ₪. מכתב התביעה עולה, כי התובע היה הבעלים של מקרקעין בשטח של 24 דונם ו-827 מ"ר הידועים כחלקה 11 גוש 16874 בכפר יפיע. התובע טוען, כי בשנת 2001 רכש ממנו הנתבע חלק מהמגרש, בשטח של 4758 מ"ר תמורת סך של 300,000 ₪ ולשם השלמת העסקה, הוא חתם, ביום 29.1.01, על יפויי כוח בלתי חוזר. התובע טוען, כי הצדדים דיווחו על העסקה לאגף מס רכוש ומיסוי מקרקעין וכל המיסים בגין העסקה שולמו. לטענתו, בין היתר חל על העסקה היטל השבחה בסך של 70,138 ₪ אשר שולם על ידי הנתבע, בהתאם למוסכם בין הצדדים. התובע מוסיף וטוען, כי הסתבך בפלילים והיה נתון במעצר עד תום ההליכים. לטענתו, הנתבע, אשר הינו יועץ מס במקצועו, ידע, כי ניתן לקבל החזר מסכום מס שבח אשר שולם, היות ובעת עריכת השומה על ידי פקיד מס שומה לא נלקח היטל ההשבחה בחשבון ולא הוכר כהוצאה המותרת לניכוי. בשל העובדה שהיה נתון במעצר, הרי שהנתבע עמל לבדו על השלמת העסקה והחתים אותו על מסמכים שונים בטענה, כי הם דרושים לצורך השלמת העסקה והפחתת סכומי המס והנתבע אף החתים אותו בבית המשפט ביום בו התנהל דיון במשפטו, בעת שהוא נתון בתא הנאשמים ומבלי שהיה בידו לעיין במסמכים. התובע טוען, כי לאחר תשלום היטל ההשבחה, הנתבע הגיש בשם שניהם השגה לאגף מיסוי מקרקעין וביום 2.2.04 התקבלה ההשגה והותר לנכות את היטל ההשבחה ששולם כהוצאה לפי הוראות סעיף 39 לחוק מיסוי מקרקעין. בשל כך נוצרה לתובע יתרת זכות באגף מיסוי מקרקעין בסך של 37,984 ₪ נכון ליום 3.3.04 בשל מס שבח ששולם ביתר. לטענתו, בהתאם למסמכים אשר הגיש הנתבע לאגף מיסוי מקרקעין הסכום האמור הועבר ישירות לחשבון הנתבע. עוד טוען התובע, כי בנוסף טיפל עבורו הנתבע בתביעה להחזר מס מאגף מס הכנסה, בהתאם ליפויי כוח אשר חתם לטובת הנתבע ולפיו הוסמך הנתבע לטפל לו בהחזרי מס עבור השנים 1998-2002. לאחר הגשת המסמכים לאגף מס הכנסה נודע לנתבע, כי נוצר לזכות התובע החזר מס הכנסה בסך 28,567 ₪. לטענתו, הנתבע פנה לאשתו וביקש, כי תתלווה אליו לשם פתיחת חשבון בבנק הדואר בטענה, כי הדבר דרוש בכדי להשלים את רישום עסקת המקרקעין. התובע טוען, כי ביום 2.7.04 התלוותה אשתו לנתבע לסניף הדואר בנצרת עילית וחתמה על בקשה לפתיחת חשבון סילוקים פרטי ומינוי הנתבע כמיופה כוח. לטענתו, הנתבע לא הסביר לאשתו את המטרה ומשמעות חתימתה והוא ניצל תמימותה ואת העובדה שאינה קוראת או כותבת בעברית. התובע טוען, כי הנתבע משך מהחשבון סך כולל של 28,560 ₪. לטענת התובע, הנתבע לא יידע אותו או את אשתו באשר לסכומים אשר הופקדו בחשבון ונמשכו על ידו והמידע האמור התגלה לו באקראי לאחר מספר שנים כאשר בנו טיפל בעבורו בהחזרי מס. לטענת התובע, הנתבע הודה בפני בנו, כי לקח את הכסף אולם הכחיש חובתו להשיבו. התובע עותר, כי בית המשפט יורה לנתבע להשיב את הסכומים אשר שלשל לכיסו וסך הכל סך של 92,584 ₪ כולל הפרשי הצמדה וריבית. לטענת הנתבע דין התביעה להדחות. לטענתו, אין ממש בטענת התובע לפיה שולם לנתבע סך של 37,984 ₪. לטענתו, ככל שהסכום האמור הוחזר לתובע הרי שמן הדין, כי יועבר לידיו היות ועסקינן בהחזר חיוב בגין מס שבח אשר הוא שילם אותו, על אף שחובת התשלום הייתה מוטלת על כתפי התובע. לטענתו, הוא נשא בתשלום המס לשם זירוז רישום הזכויות במקרקעין על שמו. באשר לסך של 2,079 ₪ מיום 20.7.04 וסך של 26,488 ₪ מיום 26.7.07 טוען הנתבע, כי הסכומים הועברו לידיו ברשות התובע ובהסכמתו ומדובר בהחזר פריסה עקב ביצוע עסקת המקרקעין. הנתבע טוען, כי הוא זה אשר הפעיל את מלוא יכולותיו המקצועיות לשם קבלת ההחזר, אשר מוכר על פי הפסיקה בנסיבות אלו ככספו של הקונה. לטענתו, התובע שלח לו מכתב מבית הסוהר ובמסגרתו הודה, כי התיר לנתבע לבצע פריסת מס. הנתבע טוען, כי מדובר בהודאת בעל דין. עוד טוען הנתבע, כי בתצהירו מיום 27.6.03 הודה התובע, כי לא היה ביכולתו לשלם את היטל ההשבחה החל עליו על פי דין ועל כן נאלץ ללוות מהנתבע סך של 70,138 ₪ מתוכם החזיר רק 10,000 ₪. לטענתו, אין ממש בטענת התובע לפיה הצדדים הגיעו להסכמה לפיה הנתבע ישא בתשלום היטלה ההשבחה. הנתבע טוען, כי היה על התובע לשלם את היטל ההשבחה ומס השבח אולם הוא שילם אותם במקום התובע וכל פעולותיו נעשו בהסכמת התובע והרשאתו המפורשת. הנתבע מוסיף וטען, כי בינו לבין בנו של התובע קיים סכסוך בנוגע לגדר המפרידה בין בתיהם ומטרת התביעה בה עסקינן הינה הפעלת לחץ עליו בשל הסכסוך האמור. הנתבע טוען, כי שילם מס שבח בשיעור של 116,945 ₪ במקום התובע והעביר לתובע סך של 70,138 ₪, מתוכם השיב לו התובע 10,000 ₪ בלבד. לטענתו, עומדת לו זכות קיזוז וסכום הקיזוז עולה על סכום התביעה. הנתבע טוען, כי לא הגיש תביעה בגין חובו של התובע כלפיו מאחר ויודע שהתובע במאסר לתקופה של 42 שנים ובנסיבות אלו אין לו אפשרות חוקית לגבות את הסכום שייפסק לטובתו. הראיות מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע, של הגב' רמזיה אחמד עירוק (להלן: "רמזיה")- אשת התובע ושל מר ואסים עירוק (להלן: "ואסים")- בנו של התובע. מטעם הנתבע הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע. המצהירים נחקרו על האמור בתצהיריהם. בנוסף העיד עו"ד סידקי עבאס אשר ערך את ייפוי הכוח עליו חתמו הצדדים במסגרת העסקה נשוא התובענה. כן, הוגשו ראיות בכתב. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. דיון ומסקנות התובע טוען, כי הנתבע לקח שלא כדין כספים המגיעים לו ועותר, כי בית המשפט יחייב את הנתבע להשיב לו כספים אלו. מנגד טוען הנתבע, כי שילם במקום התובע את היטל ההשבחה ואת מס השבח ועל כן הוא זכאי לקבל את הסכומים נשוא התובענה אשר התקבלו בעקבות תשלומים אלו. לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר המצוי לפניי מצאתי, כי דין התביעה להדחות, מהנימוקים שיפורטו. בין התובע והנתבע נכרתה עסקה במסגרתה מכר התובע קרקע לנתבע והנתבע שילם את התמורה המוסכמת. בין הצדדים לא נכרת הסכם מכר ותחת זאת נערך, על ידי עו"ד סידקי, יפויי כוח נוטריוני בלתי חוזר. אין בין הצדדים מחלוקת, כי הנתבע שילם את היטל ההשבחה. המחלוקת הינה בשאלה על מי היה מוטל לשאת בתשלום האמור. קרי, האם הנתבע שילם את היטל ההשבחה משום שהיה עליו לעשות כן, בהתאם למוסכם בין הצדדים או שמא היה על התובע לשאת בתשלום זה והנתבע עשה כן במקומו. אין מחלוקת, כי יפויי הכוח הנוטריוני אינו מכריע בסוגיה זו. במסגרת יפויי הכוח, אין התייחסות לשאלה על מי מוטל לשלם את היטל ההשבחה. כמו כן, אין מחלוקת, כי היה על התובע לשלם את מס השבח. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה מי נשא בתשלום זה בפועל. עו"ד סידקי נשאל באשר להסכמות אליהם הגיעו הצדדים והעיד, כי המוכר משלם מס שבח והקונה מס רכישה והוסיף, כי לא דיברו על היטל השבחה (עמ' 6 ש' 23-15). נטען בפניו, כי בשנת 2010 בנו של התובע פנה אליו בעניין העסקה והוא, על סמך מה שהוא זוכר או מה שיש לו בתיק, כתב לו מכתב ביום 17.3.2010. עורך הדין אישר את תוכן המכתב (נספח ד' ת/4) (עמ' 7 ש' 1-4). בהמשך התבקש לתרגם את המכתב והשיב, כי על פי חוק מס שבח על המוכר לשלם את מס השבח והתובע שילם, על פי הקבלות שהביאו לו, והוא השלים את העסקה בטאבו, אחרי ששולמו כל המיסים. עו"ד סידקי הוסיף, כי הוא ציין שבנוגע להיטל השבחה לא הגיעו להסכמה אולם ברור שהקונה ישלם (עמ' 7 ש' 5-9). עו"ד סידקי נשאל היכן בייפוי הכוח שערך כתוב שמס שבח חל על המוכר ומס הרכישה והיטל השבחה חלים על הקונה. עורך הדין השיב, כי לא כותבים וכי החלוקה היא על פי החוק ואם רוצים לעשות שינוי ניתן לעשות הסכם (עמ' 7 ש' 26-31). הנתבע נשאל מה הוא והתובע סיכמו והשיב, כי סיכמו שהוא קונה את הקרקע ומשלם את הסכום המוסכם ואת המיסים כל אחד משלם לפי החוק. הנתבע נשאל לאילו מיסים התכוונו והשיב, כי למיטב ידיעתו קרקע המוגדרת למגורים היא אחרי היטל השבחה וכפי שהעיד עו"ד סידקי לא דובר על היטל השבחה ולכן הכוונה הייתה למס שבח, מס רכישה ומס מכירה (עמ' 22 ש' 18-23). התובע נשאל, האם כאשר היה אצל עורך הדין בכדי לבצע את העסקה ביקש ממנו לכתוב בהסכם מי צריך לשלם מס שבח, מס רכישה והיטל השבחה והשיב, כי אמר לעורך הדין לעשות הכל חוקי ושהוא ישלם מה שצריך (עמ' 18 ש' 7-9). החובה לשלם היטל השבחה מתגבשת ביום בו נעשה המעשה אשר השביח את המקרקעין ואשר בגינו עלה שווים. לפיכך, הרי שהחובה לשלם את היטל ההשבחה בגין השבחת המקרקעין בתקופה בה היה התובע הבעלים של המקרקעין מוטלת עליו. ברי, כי בידי הצדדים לקבוע, כי מי שישא בתשלום האמור הינו הנתבע אולם לא הוכח לי, כי התגבשה בין הצדדים הסכמה כאמור. אמינה בעיניי טענת הנתבע לפיה בשלב כריתת העסקה כלל לא דובר על היטל השבחה. עדות זו עולה עם עדותו לפיה רק בשלב מאוחר יותר התברר לצדדים, כי יש לשלם היטל השבחה ואז הגישו ערעור ופריסת מס. כמפורט לעיל, התובע לא טען, כי ביקש מעורך הדין לציין מי ישא בתשלום היטל ההשבחה ותחת זאת אמר לו, לטענתו, לעשות הכל חוקי ושהוא ישלם מה שצריך. עדות זו תומכת בטענת הנתבע לפיה הצדדים לא דנו בהיטל ההשבחה בשלב האמור. אף עו"ד סידקי העיד, כי בנוגע להיטל השבחה לא הגיעו הצדדים להסכמה. לא ברורה עדות עו"ד סידקי לפיה על אף שהצדדים לא הגיעו להסכמה בנוגע להיטל ההשבחה היה ברור שהנתבע ישלם אותו. משלא דנו הצדדים בהיטל ההשבחה בעת כריתת ההסכם הרי שלא קבעו, כי הנתבע ישא בתשלום זה. נטען בפני עו"ד סידקי, כי במסמך מיום 27.3.2010 כתוב שהסיכום היה שהקונה ישלם לאחר הפחתה במחיר הקרקע. עורך הדין נשאל מה הייתה ההפחתה במחיר הקרקע והשיב, כי התובע מכר את הקרקע במחיר נורמאלי וכי מחיר השוק היה גבוה יותר (עמ' 10 ש' 5-7). הנתבע נשאל באשר לייעוד המקרקעין והשיב, כי ייעודם למגורים. הנתבע נשאל לתגובתו לטענה לפיה במועד הרלוונטי מחיר קרקע כאמור בשוק חופשי נע בין 400,000 ₪ ל- 500,000 ₪ והשיב, כי שילם מחיר גבוה יחסית משום שרצה את הקרקע והתובע ידע שיש לו יכולת (עמ' 22 ש' 10-15). לא שוכנעתי, כי יש ממש בטענה זו. מהעדויות המפורטות לעיל עולה, כי הצדדים לא ערכו דיון באשר להיטל ההשבחה ובאשר לשאלה על מי לשאת בתשלום ההיטל. לפיכך, לא שוכנעתי, כי התגבשה הסכמה לפיה הנתבע ישא בתשלום לאחר הפחתה במחיר הקרקע. אי לכך, אני קובעת, כי על התובע היה לשאת בתשלום היטל השבחה, אולם משלא עלה בידו לעשות כן, שילם הנתבע במקומו כפי שאף יורחב בהמשך. הנתבע נשאל, האם פנה לעו"ד סידקי לגבי תשלום המיסים. והשיב בחיוב. לטענתו, עורך הדין אמר לו שהתובע בבית סוהר והדרך ארוכה ואמר לו לטפל בזה (עמ' 24 ש' 13-14). עו"ד סידקי נשאל, האם מסר לתובע את השובר לתשלום השומה על סך 117,000 ₪ והשיב, כי אינו זוכר. לטענתו, המוכר צריך לקבל את השובר אולם אינו יודע מי נתן לו את השובר. בנסיבות אלו, נשאל עורך הדין כיצד כתב, במכתבו המפורט לעיל, שהמוכר שילם את מס השבח והשיב, כי כתב זאת על סמך הקבלות. עו"ד סידקי נשאל האם הציגו לו קבלה מקורית והשיב, כי אחרי שמשלמים הוא הולך למס רכוש וטען, כי הביא אישור טאבו. עו"ד סידקי נשאל מי הביא לו את הקבלה והשיב, כי אינו זקוק לקבלה. הוא נשאל האם לא הייתה קבלה והשיב, כי אינו זוכר. בהמשך נשאל שוב, כיצד הוא יודע מי שילם והשיב,כי במס רכוש רשום שהמוכר שילם וכמה שילם על האישור. לטענתו, הקבלה היא על שם המוכר ולפי החוק המוכר משלם. עו"ד סידקי נשאל, האם הוא יודע מידיעה אישית שהמוכר שילם או שהוא מסיק את זה והשיב, כי זה מובן מאליו מי משלם מס שבח. הוא נשאל האם ראה את המוכר משלם והשיב בשלילה (עמ' 8 ש' 20-31, עמ' 9 ש' 1-6). בהמשך נשאל עו"ד סידקי שוב האם נתן למוכר שובר תשלום ואמר לו לשלם והשיב בחיוב. (עמ' 9 ש' 7-8). הוצג לעו"ד סידקי מסמך מקורי של שומת מס שבח חתום על ידי הבנק ונטען בפניו, כי המסמך נמצא אצל הקונה והוא נשאל איך בדיוק נתן אותו למוכר. עורך הדין השיב, כי המסמך מופנה אליו והוא שולח למוכר ולמי שמעוניין. הוא נשאל האם זוכר למי נתן את הטופס והשיב בשלילה (עמ' 9 ש' 9-13). הנה כי כן, מעדות עו"ד סידקי עולה, כי אין בידו להעיד מידיעה אישית באשר לזהות מי אשר שילם את מס השבח. ברי, כי אין די בעובדה שעל פי החוק על התובע לשלם את המס האמור בכדי ללמד, כי הלכה למעשה התשלום בוצע על ידו ובכדי לסתור טענת הנתבע לפיה הוא נשא בתשלום האמור. כמו כן, בעדות עו"ד סידקי נתגלו סתירות באשר לשאלה האם העביר את שובר התשלום לתובע אם לאו. תחילה טען, כי אינו זוכר שעשה כן ואינו יודע מי העביר את השובר לתובע. בהמשך העיד, כי נתן לתובע את השובר ואמר לו לשלם ולאחר מכן העיד, כי אינו זוכר למי נתן את הטופס. אין מחלוקת, כי המסמך המקורי החתום היה בחזקת הנתבע. התובע העיד, כי יש לו תיבת דואר והייתה גם בשנת 2001 ואליה מגיע דואר אשר נשלח אליו (עמ' 18 ש' 10-15). נטען בפניו, כי כאשר מדווחת עסקת מכר קרקע, מס שבח מוציא הודעה עם השומה הסופית עם שוברי התשלום למוכר באופן ישיר בנוסף להודעה שהוא שולח לעו"ד. התובע שלל, כי קיבל מסמך ממס שבח. לטענתו, לא קיבל משום שאמר לנתבע לטפל בעניין. התובע העיד, כי לא ביקש מבעל מקצוע לטפל בעניין עבורו. התובע נשאל מדוע אם כן חתם על ייפויי כוח לנתבע כיועץ מס והשיב, כי לא הבין על מה חתם ושהנתבע אמר לו שזה בכדי שניתן יהיה לעשות קיזוז. התובע הוסיף, כי הנתבע הוא שכן נחמד והוא האמין לו (עמ' 18 ש' 16-29). עדות זו של התובע, לפיה השובר האמור לא הגיע אליו משום שהוא ביקש מהנתבע לטפל בעניין עולה בקנה אחד עם גרסת הנתבע לפיה הוא נשא בתשלום המיסים. התובע  אישר, כי כתב את המכתבים מיום 13.1.11 (ת/3) וכי האמור בהם הוא אמת (עמ' 14 ש' 14-17). נטען בפניו, כי במכתב הוא כתב, כי הצדדים סיכמו את הדברים אצל עו"ד סידקי עבאס והסכימו אצלו שהתובע רוצה את הסכום נקי ושלם מכול המיסים, שקשורים לעניין, כמו מס רכוש, או מס שבח או היטל השבחה והנתבע אמור היה לשלם את שכ"ט עו"ד. התובע אישר את האמור (עמ' 14 ש' 20-23). כמו כן, התובע אישר את חתימתו על התצהיר מיום 29.12.2010. נטען בפניו, כי בסעיף 11 הוא טען שהוא שילם 117,00 ₪ מס שבח והוא השיב, כי "בערך". נטען בפניו, כי במכתב שהוא כתב מהכלא הוא כתב שהנתבע צריך לשלם מס שבח. התובע נשאל בהיכן משני המסמכים שיקר והשיב, כי לא שיקר באף אחד מהם והוסיף, כי כתב את המכתב בערבית בכדי שלא יבינו ואינו צריך להסביר (עמ' 14 ש' 28-30, עמ' 15 ש' 1-3). לא עלה בידי התובע להסביר את הסתירה בין תצהירו בו טען, כי שילם את מס השבח ומכתבו המפורט לעיל במסגרתו טען, כי היה על הנתבע לשאת בתשלום זה. לא ברורה תשובתו לפיה המכתב נכתב בערבית על מנת שלא יבינו וטענתו, כי אינו צריך להסביר. עדותו בעניין זה מעוררת ספק משמעותי באשר לאמינותו ואמינות טענותיו. במהלך עדותו התובע ביקש להראות נייר שאומר שאת מס השבח הנתבע צריך לשלם ונשאל האם לטענתו הוא נתן לנתבע 117,000 ₪. התובע אישר טענה זו. הוא נשאל האם החתים את הנתבע על כך שנתן לו את הכסף והשיב בשלילה. התובע הוסיף, כי הם היו שכנים נהדרים. התובע אישר, כי לטענתו חלק מהסכום היה אצלו במזומן וחלקו בבנק. התובע נשאל האם יש לו תדפיס שמראה שהוא משך כסף מהבנק והשיב בשלילה (עמ' 15 ש' 14-22). התובע העיד, כי בעת שנתן לנתבע 117,000 ₪ אשתו הייתה אתו ובנו מאהר היה בקומה שנייה וראה מרחוק. התובע נשאל, האם מאהר ראה אותו נותן חבילה של כסף לנתבע והשיב, כי בנו ראה קצת. התובע הוסיף, כי מאהר הסתכל מרחוק ולא נכנס לעניין. התובע נשאל האם אשתו ראתה אותו נותן כסף לנתבע והשיב, כי ראתה מרחוק שהוא הולך לתת כסף. לטענתו, כאשר נתן את הכסף לנתבע אשתו פעם עמדה לידו ופעם התרחקה (עמ' 15 ש' 32, עמ' 16 ש' 1-7). ואסים העיד, כי לא נכח בעת שבוצעה העסקה בין התובע לנתבע. ואסים הוסיף, כי הוא יודע מכל הסיפור (עמ' 20 ש' 32, עמ' 21 ש' 1). עוד העיד, כי לא נכח בעת שאביו שילם לנתבע 117,000 ₪ במזומן למס שבח אולם ידע מהוריו (עמ' 21 ש' 2-4). הנה כי כן, אין בידי ואסים להעיד בעניין זה מידיעה אישית. כאמור, התובע העיד, כי מאהר ראה את הדברים מרחוק. מאהר לא זומן לעדות ועובדה זו פועלת לרעת התובע. התובע נשאל, האם את הסכום של ה- 117,000 ₪ היה לו בבית לפני כן והשיב, כי חלק מהסכום. התובע נשאל האם אשתו ראתה כאשר לקח את הכסף מהבית והשיב, כי לקח את הכסף ממנה (עמ' 16 ש' 8-11). התובע העיד, כי הוא אמור היה לשלם את הסכום של 117,000 ₪ ולטענתו, הוא נתן את הסכום לנתבע, כי הוא הגיע אליו כל שעתיים ורצה לסיים את הטיפול בטאבו. לטענתו, יום לאחר שהנתבע שילם הוא הציג לו קבלה. התובע העיד, כי התאריך אינו זכור לו. התובע נשאל האם צילם את הקבלה והשיב, כי לא היה צורך וכי הוא שאל את עו"ד והכל היה תקין (עמ' 16 ש' 12-20). הנה כי כן, מעדות התובע עולה, כי היה עליו לשאת בתשלום מס שבח וכי הוא העביר סך של 117,000 ₪ לנתבע בכדי שזה ישלם בשמו את התשלום האמור. לא עלה בידי התובע להוכיח טענתו האמורה. לא עלה בידו לתת הסבר מניח את הדעת באשר לנסיבות בגינן מסר את הכסף לנתבע ולא ביצע את התשלום בעצמו במידה והיה ברשותו הכסף. כמו כן, אין בידי התובע ראיה כלשהי התומכת בטענתו. התובע לא החתים את הנתבע על כך שמסר לו את הסכום האמור. כמו כן, לא העיד עד כלשהו מטעמו אשר היה בידו לתמוך בטענה זו, על אף שלטענתו אשתו הייתה בסביבה בעת שמסר את הכסף ועל אף טענתו לפיה חלק מהסכום הוא לקח ממנה. יש לציין, כי רמזייה העידה, כי לא הייתה שותפה לשיחות אשר התנהלו בין התובע והנתבע בנוגע לקרקע (עמ' 11 ש' 15-20). יש לציין עוד, כי התובע טען, כי העביר לנתבע סך של 117,000 ₪ וטען, כי חלק מהסכום היה לו בבית ואת חלקו הוציא מהבנק אולם לא הביא דף חשבון התומך בטענתו באשר למשיכת כספים מחשבונו במועד הרלוונטי. לפיכך, אני קובעת שהתובע לא עמד בנטל להוכיח, כי מסר לנתבע כסף במזומן לצורך תשלום המיסים. השתכנעתי שהנתבע נשא בתשלום הכספים בעצמו. הנתבע הופנה לסעיף 12 לתצהירו, במסגרתו טען שהגיע למסקנה שהתובע אינו מתכוון לשלם את מס השבח והיה לו חשש שהוא יקלע למצוקה כלכלית. הנתבע נשאל מדוע התעורר חשש כאמור לאחר שהתובע קיבל 300,000 ₪ וכעבור מספר חודשים צריך לשלם 117,000 ₪ והשיב, כי לא ידע וכי אולי היו לתובע חובות כבדים. הנתבע נשאל מדוע ציין שהיה לו חשש והשיב, כי מכיוון שצריך לשלם את זה וזה לא שולם אז הוא הלך ושילם. הנתבע העיד כי לקח הלוואה ושילם והוסיף שאפשר לראות את זה בתדפיס הבנק. לטענתו, הסכום שולם מחשבונו דרך הלוואה שלקח וזה מופיע בתנועות הבנק (עמ' 24 ש' 15-22). הנתבע נשאל כיצד הוא יכול להוכיח שההלוואה שנטל שימשה אך ורק לתשלום מס השבח והשיב, כי בתדפיס באותו יום הוא לקח הלוואה בסך 140,000 ₪ ושילם מס שבח 116,945 ₪ ומס רכישה 18,196 ₪. הנתבע טען, כי שני הסכומים ביחד הם בדיוק הם 135,000 ₪ (עמ' 24 ש' 26-28).   נטען בפני הנתבע שהתובע טוען, כי נתן לו את הכסף והוא שילם במקומו היות והוא יועץ מס והולך לבנק ורשויות המס בתגובה טען, כי לא קיבל שקל. הנתבע נשאל, האם החתים את התובע אחרי ששילם בשמו סך של 116,000 ₪ ובתגובה שאל איפה יחתים אותו ואת מי יחתים (עמ' 25 ש' 1-6). לתיק בית המשפט הוגש המקור של מס שבח (נ/3), תדפיס הבנק של חשבון הבנק של הנתבע (נ/4) ושובר מס רכישה (נ/5). מהמסמכים האמורים עולה, כי מס השבח ומס הרכישה שולמו באותו יום והתדפיס של חשבון הבנק של הנתבע מלמד על משיכת כספים במועד הרלוונטי בסכום המתאים לתשלום שני המיסים האמורים. יש בכך בכדי לתמוך בגרסת הנתבע לפיה הוציא כספים מחשבונו לשם תשלום מיסים אלו, ובין היתר מס השבח. התובע טען, כי לא סביר שהנתבע ישלם במקומו סך של 117,000 ₪ ולא ידאג להחתימו על מסמך כלשהו. אלא, שהתובע מתעלם מכך שלטענתו הוא נתן לנתבע את הסכום האמור מבלי שהחתימו על כך, מתוך אמונה והיות והיו שכנים. כאמור, לנתבע יש מסמכים התומכים בגרסתו, בניגוד לגרסת התובע אשר לא נתמכה בראייה כלשהי, ובין היתר בנוגע למשיכת כספים מחשבונו לשם תשלום המס, כפי שפורט לעיל. באשר לטענת הנתבע לפיה חשש, כי התובע ייכנס למצוקה כלכלית ולא יהיה בידו לשלם את המס ברי, כי אין בעובדה ששולם לתובע סך של 300,000 ₪ זמן קצר קודם לכן בכדי ללמד בהכרח, כי אין סיבה לחשש האמור. אף אם אין בידי הנתבע להוכיח כי היו סיבות מוצקות לחשש זה הרי שאין בכך בכדי לסתור טענתו בעניין. סביר בעיניי, כי עצם העובדה שהתובע לא פעל לשם תשלום המס היה בה בכדי לעורר חשש ובגינו ולאור העובדה שהנתבע ביקש לזרז את העניינים הוא שילם את המס במקום התובע. עו"ד סידקי נשאל, האם החתימה על נ/1 הינה חתימתו והשיב, כי המסמך כתוב בכתב יד וכי לא מדובר בכתב ידו והוא לא חתם עליו (עמ' 9 ש' 14-15). בהמשך נשאל, האם ערך את התצהיר והשיב בחיוב. לטענתו, עשה כן בדפוס ולא בכתב יד. עורך הדין העיד, כי מס שבח ביקש ממנו את התצהיר בכדי לעשות הקלה במס, כך שהחישוב ייעשה לפי ההכנסה (עמ' 9 ש' 19-26). הנתבע אישר, כי הסביר לתובע על אפשרותו להפחית מס שבח. הנתבע נשאל מתי זה היה והשיב, כי זה כתוב בנ/1, בו צוין שהוא מבקש ממס שבח להתחשב. נטען בפניו שעו"ד סידקי העיד, כי התוספות בכתב יד אינן בכתב ידו. הנתבע אישר, כי מדובר בכתב ידו והוסיף, כי יש חתימה של התובע. לטענתו, מדובר בפירוש של הסעיף במילים אחרות (עמ' 23 ש' 3-9). הנתבע נשאל, האם לשם פריסת מס מסתמכים על נתונים אישיים של הנישום עצמו והשיב, כי התובע חתם לו על ייפוי כוח וכי פריסת המס מתבססת על נתונים אישיים של הנישום (עמ' 23 ש' 10-12). הנתבע שלל טענה לפיה ניתן לבצע פריסה לפני תשלום מס שבח, לאחר קבלת השומה. לטענתו, צריך קודם לשלם ולבקש מפקיד שומה לערוך פריסה. הנתבע נשאל, האם לטענתו הדרך היחידה היא לשלם ולקבל החזר ולא לשלם מס מופחת מלכתחילה והשיב, כי אחרי שמשלמים מגישים את ההכנסות המפורטות לארבע שנים והיות ופורסים לארבע שנים אז זה יוצא החזר מס (עמ' 23 ש' 13-20). הוא נשאל האם בדרך של פריסת מס ניתן לשלם מלכתחילה מס מופחת ולא לשלם את הכול ולקבל החזר והשיב, כי מס מופחת זה לפי סעיף 121 לפקודה (עמ' 23 ש' 21-23). הנתבע נשאל, מדוע לא עשה את פריסת המס בשם התובע לאור העובדה שידע שניתן לעשות פריסת מס ולקבל החזר והשיב, כי הוא חושב שנודע לו שצריך לשלם היטל השבחה וערערו ולכן הגיש אחרי זה. הנתבע נשאל, האם במקרה שלא היה היטל השבחה האם הייתה אפשרות לעשות פריסה של מס שבח והאם פריסת מס קשורה בהיטל השבחה והשיב בחיוב. הנתבע העיד, כי בשומה של מס שבח לוקחים מחיר הקרקע פחות ההוצאות ואחרי זה מקבלים סכום המס. לטענתו, בענייננו העסקה לא תמה, כי אחרי הוצאת השומה של מס שבח נודע לו שעל מנת לסיים את הטאבו צריך לשלם היטל השבחה וזה לא היה ידוע לו. הנתבע העיד, כי הם ערערו ונקבע שהם צריכים לשלם 70,000 ₪ והוא שוב לקח הלוואה מבנק לאומי ושילם את ההיטל ההשבחה (עמ' 25 ש' 9-18). הנתבע נשאל, האם שילם מיידית כאשר נודע לו על היטל ההשבחה והשיב בשלילה. הנתבע שב וטען, כי ערערו ובסוף קיבלו תשלום על סך 70,000 ₪ (עמ' 25 ש' 23-25). הנתבע אישר, כי לטענתו הוא פנה לאשת התובע וביקש מסמכים שונים לשם פריסת מס. הנתבע טען, כי לצורך פריסת מס צריך טופס 106 והכנסות מאותן שנים. נשאל האם קיבל את הסכמת התובע לכך והשיב, כי יש ייפוי כוח חתום לעניין מס הכנסה וביטוח לאומי. הנתבע אישר, כי הוא מתכוון לייפוי כוח מיום 4.5.2003 (עמ' 30 ש' 1-7). התובע אישר, כי החתימה על נייר מיום 4.5.03 הינה חתימתו וכי הנתבע החתים אותו על ייפוי הכוח בבית המשפט. התובע נשאל האם אנשי שב"ס שישבו לידו הסכימו שהוא יחתום על ייפוי הכוח לנתבע ובתגובה טען, כי לא הבין את השאלה. התובע נשאל שוב ונטען בפניו, כי השב"ס לא הסכים קודם לכן שייתנו לו בקבוק מים והאם הסכימו שיחתימו אותו על מסמך והשיב, כי היה עם אנשי שב"ס וצלמים והנתבע התנפל עליו ואמר שהוא צריך לחתום על נייר. התובע טען, כי היה לחוץ ובלי משקפיים וחתם (עמ' 17 ש' 24-30, עמ' 18 ש' 3-6). התובע נשאל, האם הוא חתם על ייפוי הכוח לנתבע בבית המשפט, כאשר היו שם הנתבע ועו"ד אסכנדר והשיב, כי  "עו"ד אסכנדר עמד בצד כמו כלב ואני זרקתי אותו". נטען בפניו, כי באחד ממכתביו הוא טען שהנתבע הגיע לאחד הדיונים בבית המשפט בכדי להחתים אותו על נייר להשלמת העניינים הנוגעים למס והיה עמו עו"ד אסכנדר. התובע השיב, כי מה שכתוב זה שטויות וכי הוא כותב בכדי שידעו שהייתה עסקה והנתבע לקח את הכסף לכיסוי. התובע טען, כי רצה לומר שהכול טוב ויפה והכול שולם בזמן (עמ' 15 ש' 6-13). רמזיה טענה שהנתבע שאל מתי יש לתובע דיון בבית משפט ואז הגיע לבית משפט ורדף אחרי התובע אשר חתם לו. לטענתה, עו"ד אסכנדר לא נכח בעת שהנתבע החתים את התובע. רמזיה העידה, כי ראתה את זה. נטען בפניה, כי במכתב ששלח התובע הוא כתב שהנתבע ועו"ד אסכנדר היו בבית משפט. רמזיה העידה, כי לא ראתה אותם ולטענתה עו"ד אסכנדר לא היה והחתימו רק את התובע. רמזיה הוסיפה, כי הכל שקר. בהמשך העידה, כי היא מכירה את עו"ד אסכנדר אשר מייצג את התובע (עמ' 12 ש' 5-20). גרסת התובע באשר לנסיבות בגינן חתם על יפויי הכוח לא הוכחה. לא שוכנעתי, כי יש ממש בטענת התובע לפיה הנתבע השיג את חתימתו במרמה ומבלי שהיה מודע לתוכן המסמך. לא עלה בידו להסביר מדוע חתם על המסמך האמור ואת הסתירה בין תוכנו וגרסתו באשר לתשלום המיסים בעקבות מכירת המקרקעין. קיימת סתירה בעדותו וכן סתירה בין עדותו לעדות רמזיה באשר לנוכחות עו"ד אסכנדר במועד בו חתם על יפויי הכוח. אף אם תתקבל טענת התובע לפיה ניתן היה לבצע הפחתה בטרם תשלום המס הרי שאין בכך כדי ללמד על פגם בהתנהלות הנתבע ועל כוונת מרמה מצידו. הנתבע הופנה לסעיף 23 לתצהירו בו ציין שהוא התבקש להמציא לשלטונות המס תצהיר מאת התובע. הנתבע אישר טענה זו ונשאל על סמך מה הייתה בקשה זו של השלטונות. הנתבע השיב, כי לקח את השומה למס שבח ואמר שיש היטל השבחה שהוא לא ידע עליו ואמרו לו שאם ההיטל חל על המוכר זו הוצאה מוכרת ומתקנים את השומה (עמ' 26 ש' 28-31, עמ' 27 ש' 1-2). נטען בפניו, כי הוא טען שהוא פנה לאשת התובע והסביר לה את הצורך בתצהיר כזה. הנתבע נשאל, האם הסביר לה את תוכן התצהיר והשיב בחיוב (עמ' 27 ש' 4-6). הוא נשאל האם התצהיר היה לצורך השגה על מס שבח והשיב, כי זו לא המטרה אלא התוצאה וכי מתקנים מס שבח בעקבות הצהרה שהיטל השבחה הוא על התובע (עמ' 27 ש' 8-10). נטען בפני הנתבע שהתובע טוען שהסיכום היה שהנתבע ישלם את היטל ההשבחה וזה מה שנעשה בפועל. הנתבע השיב, כי יש תצהיר של התובע ועל סמך זה הכירו בו כהוצאה ויש הוכחה שאומרת שאת שהיטל ההשבחה התובע היה צריך לשלם והוא שילם במקומו. הנתבע נשאל האם הכוונה לתצהיר שנערך בפני עו"ד אסכנדר והשיב בחיוב. הוא נשאל האם התובע טוען שהוא לא חתום על התצהיר זה והחתימה מזויפת והשיב, כי לא ידוע לו על כך אולם זו אותה חתימה ועו"ד אסכנדר הביא לו את כל המסמכים חתומים (עמ' 26 ש' 3-10). הנתבע נשאל האם ביקש לזמן את עו"ד אסכנדר לעדות והשיב בחיוב. לטענתו, לא עלה בידם לאתר אותו. הנתבע ציין, כי מדובר בעורך דין של התובע והוא לא הכיר אותו לפני כן (עמ' 26 ש' 11-12). לא עלה בידי התובע להוכיח טענתו באשר לזיוף חתימתו על גבי התצהיר, במסגרתו הודה בחובו כלפי הנתבע בגין תשלום היטל ההשבחה. עובדה זו תומכת בגרסת הנתבע לפיה היה על התובע לשאת בתשלום ההיטל וכי הוא עשה כן במקומו. הנתבע נשאל, האם בתצהיר התובע מיום 27.3.2003 התובע מודה שהוא חייב לו סכום של 60,000 ₪ והשיב, כי התובע חייב לו 70,000 ₪ פחות 10,000 ₪. הנתבע נשאל מדוע לא ציין בתצהיר שהוא שילם מס שבח של 116,000 ₪, לאור העובדה שטרח לציין את הסכום של 60,000 ₪, והשיב, כי עשה הכל כשורה וכי לעולם לא יוציא אף לא שקל מהתובע ואף אם היה רושם מיליון שקל זה לא היה עוזר לו. הנתבע נשאל מדוע דאג ל- 70,000 ₪ והשיב, כי בזמנו דובר על היטל השבחה (עמ' 27 ש' 16-24). הנתבע נשאל, האם התצהיר (ת/5) נערך לאחר ששילם במקום התובע, לטענתו, תשלום מס שבח והיטל השבחה ושלל טענה זו. בהמשך טען, כי היטל ההשבחה שולם ביום 5.7.2002 וכי התצהיר נערך לאחר מכן. נטען בפניו, כי בתצהיר הוא הצהיר שהוא שילם במקום התובע את היטל ההשבחה והוא נשאל מדוע לא ציין ששילם במקומו גם את מס שבח. בתגובה טען, כי באותו רגע דובר על היטל השבחה וזה הוגש למס שבח. לטענתו, אותם לא מעניין מי שילם מס שבח והעיקר ששולם. הנתבע נשאל האם לא מצא לנכון לציין בשום מסמך שהוא שילם מס שבח במקום התובע והשיב, כי מה צריך יותר מזה שהוא מראה שהוא שילם מחשבונו הפרטי (עמ' 28 ש' 12-20). מקובלת עליי טענת הנתבע באשר לנסיבות בגינן לא הייתה התייחסות לתשלום מס שבח אשר לא היה רלוונטי לעניין. כמו כן, כאמור, עלה בידו להוכיח, כי התשלום בוצע מחשבונו הפרטי. הנתבע אישר, כי לטענתו הוחלט להשיב סכום של 29,416 ₪ (עמ' 28 ש' 21-22). הועלתה בפניו טענה לפיה סכום החזר המס שבח היה 37,984 ₪ ולא 29,416 ₪ והוא השיב, כי יכול להיות וכי אינו יודע. הנתבע נשאל, האם יכול להיות שהסכום שנקוב בתצהירו לא נכון והשיב, כי היו שני סכומים. הוצג לו מכתב של רשות מיסוי מקרקעין בו צוין, כי סכום ההחזר הוא 37,984 ₪. הנתבע נשאל, האם זה יכול להיות סכום החזר המס והשיב כי אינו זוכר את שני הסכומים. הנתבע הוסיף, כי לקח את שניהם וכי זה מגיע לו. הנתבע אישר, כי לקח את הסכומים מבנק הדואר (עמ' 29 ש' 23-31). נטען בפניו, כי בסעיף 30 לתצהירו הוא ציין שחשבונו זוכה בסכום של 37,984 ₪ והשיב, כי יכול להיות. הנתבע העיד, כי סכום אחד עבר לחשבון שלו וסכום אחד הוא משך מהחשבון בבנק הדואר. נטען בפניו, כי בחשבון בבנק הדואר כתוב שמס הכנסה הכניס שני סכומים. 2,079 ו- 26,488 ₪. הנתבע אישר שהכוונה להחזר מס. הנתבע טען, כי זה פריסת המס. הנתבע אישר, כי משך את הסכומים בשני שלבים וטען, כי אינו זוכר מדוע (עמ' 30 ש' 8-16). התובע טוען, כי הנתבע לקח את אשתו בכדי שתפתח חשבון בנק אליו נכנסו כספים המגיעים לו והנתבע משך את הכספים, במרמה וללא הסכמתו. רמזיה העידה, כי הנתבע אמר לה שהוא רוצה לסיים את עניין הטאבו, צילם את תעודת הזהות שלה ולקח אותה לסניף הדואר. לטענתה, הוא דיבר איתה עם הפקידה בעברית והיא נתנה לו דפים. רמזיה העידה, שהנתבע לא הראה לה שום מסמך והיא אינה יודעת כלום. רמזיה נשאלה מדוע הסכימה לחתום על מסמכים בדואר מבלי שהסבירו לה במה מדובר והשיבה, כי עשתה כן מתוך אמונה בנתבע שהיה כמו אח שלה והוסיפה, כי משום שבעלה בכלא (עמ' 11 ש' 21-28). רמזיה נשאלה מדוע לא לקחה עמה לדואר את אחד מילדיה והשיבה, כי הנתבע אמר לה שהם ייסעו ביחד ושלא תיקח אף אחד. רמזיה נשאלה, האם על אף האמירה האמורה היא האמינה לנתבע והשיבה, כי הוא אמר לה לא לקחת אף אחד ומתוך אמונה היא נסעה איתו (עמ' 11 ש' 29, עמ' 12 ש' 1-3). עדות רמזיה לא הותירה עליי רושם אמין. לא סבירה בעיניי טענתה לפיה הנתבע ביקש ממנה להגיע ללא מלווים והדבר לא עורר את חשדה וכי היא פעלה מתוך אמון בנתבע ועל כן חתמה מבלי להבין על מה היא חותמת. יש לציין, כי על אף טענתה לפיה אינה דוברת עברית היא השיבה לשאלות בטרם תורגמו לה. הנתבע הסביר, כי לקח את אשת התובע לבנק הדואר לפתוח חשבון חדש מאחר והיה צריך להיות בעל ייפוי כוח בכדי שיוכל למשוך את הכסף. הנתבע נשאל, האם לא רצה שהתובע ייקח את הכסף והשיב, כי לא רצה משום שידע שלא יהיה בידו להוציא ממנו שקל (עמ' 28 ש' 23-26). הנתבע שב והעיד, כי הסביר לתובע את הפרוצדורה וכי התובע אמר לו לעשות מה שהוא מוצא לנכון (עמ' 28 ש' 27-28). הנתבע העיד, כי החשבון נפתח לצורך החזרת הכסף ובאותו מעמד החתים את אשת התובע על ייפוי כוח (עמ' 28 ש' 29-30). לטענתו, הפקידה בדואר הייתה ערביה והסבירה הכל לאשת התובע. הנתבע נשאל, האם אין ממש בטענת אשת התובע לפיה הפקידה הייתה יהודיה דוברת עברית והשיב, כי הוא זוכר שהייתה ערביה והוסיף, כי אשת התובע לא הייתה הולכת איתו ללא רשות בעלה וילדיה (עמ' 29 ש' 1-6). הנתבע העיד כי מדובר בחשבון של אשת התובע אשר נפתח על שמה (עמ' 29 ש' 7-8). כן העיד, כי בדף פתיחת החשבון מופיעים תיבת הדואר שלו ומספר הטלפון במשרד שלו. הנתבע הוסיף, כי החשבון נפתח אך ורק לצורך החזר המס ואחרי זה ביקש שיסגרו את החשבון (עמ' 29 ש' 9-11). לטענת הנתבע, הוא לא היה צריך לעדכן את משפחת התובע שהוא לקח את הסכומים מאחר והם ידעו והוא שילם את כל הכסף (עמ' 30 ש' 17-19). עוד טען הנתבע, כי בגלל מכירת הקרקע ושני הסכומים שהוא שילם בעבור מס שבח והיטל השבחה, התובע זכה להחזר מס שמגיע אליו (עמ' 30 ש' 21-22). סבורני, כי אין בעובדה שפרטי הנתבע מופיעים בחשבון בכדי לתמוך בגרסת התובע באשר להתנהלות הנתבע. יש בנסיבות בגינן נפתח החשבון בכדי להסביר מדוע פרטי הנתבע הופיעו בחשבון. אמינה בעיניי עדות הנתבע באשר לנסיבות בגינן נפתח החשבון והמידע אשר מסר לתובע ואשתו בנדון. שוכנעתי, כי הנתבע שילם הן את היטל ההשבחה והן את מס השבח וכי את שני התשלומים האמורים ביצע במקום התובע, במטרה לקדם את העסקה אשר נרקמה בין הצדדים. בנסיבות אלו, הנתבע היה זכאי לכספים נשוא התובענה, אשר התקבלו בעקבות התשלומים אשר הוא שילם, כמפורט לעיל. ברי, כי התובע אינו זכאי להחזרים אשר התקבלו בעקבות תשלומים אשר לא הוא שילם אלא הנתבע. לא עלה בידי התובע להוכיח את גרסתו לפיה הוא זכאי לקבל את הכספים האמורים. התובע לא הוכיח, כי היה על הנתבע לשלם את היטל ההשבחה וכן לא הוכיח, כי העביר לנתבע כספים לשם תשלום מס השבח. בנסיבות האמורות, התביעה נדחית. אני מחייבת את התובע בסכום כולל בגין הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין בסך 18,000 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. החזרי מסמיסיםמס שבח