מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא החזר כספי השקעה עקב ביטול שותפות: בפניי תביעה במסגרתה עותר התובע כי ביהמ"ש יורה לנתבעים להשיב לידיו את הסך של 157,000 ₪. בכתב התביעה טען התובע, כי בחודש מאי 2009 פנה הנתבע והציע כי הצדדים יקימו שותפות לצורך השכרת דירות נופש באילת. בין הצדדים הוסכם באותו מועד, כי כל אחד מן הצדדים ישקיע סכום של 75,000 ₪ ובנוסף ישקיע התובע סך של 65,000 ₪ לצורך הקמה ראשונית של השותפות. התובע העביר לידי הנתבע במהלך חודש יוני סך של 130,000 ₪ וביום 1.7.09 סכום נוסף של 10,000 ₪. בהמשך הועבר גם סכום של 17,000 ₪. הוסיף התובע וטען כי בהתאם להסכמות שבין הצדדים היו רווחי השותפות אמורים להתחלק בין הצדדים בחלקים שווים ואולם, חרף המצגים וההבטחות של הנתבעים, לא הועברו לידי התובע רווחים כלשהם ובדיעבד התברר כי הנתבעים פועלים בנכסי השותפות כ-בשלהם, לרבות בדרך של הפקדת הכספים בחשבון הבנק הפרטי של הנתבעת, חלף הפקדתם בחשבון המשותף. לשיטת התובע, הוא ביקש בחודש מאי 2010 את ביטול ההתקשרות בין הצדדים, כמו גם השבה של כספי ההשקעה, אך הנתבעים סרבו. בכתב ההגנה טענו הנתבעים, כי הסך של 65,000 ₪ הובטח לנתבע כעמלה עבור מתן היתר לתובע להיכנס לשותפות עמו, וזאת מקום בו הנתבע התעתד ממילא לפתוח את העסק לבדו. בנוסף, נטען ע"י הנתבעים, כי כל הפעולות אשר בוצעו על ידם, בוצעו בהסכמה ובידיעה מלאה של אשת התובע ותוך שמועברים לידיה מלוא הנתונים והפרטים הרלבנטיים. הוסיפו הנתבעים וטענו, כי הפעילות בחשבון הבנק של הנתבעת נעשתה נוכח סירוב הבנק בו נפתח חשבון השותפות, ליתן לצדדים אשראי וממילא בוצעו פעולות בחשבון הפרטי בעת הקמת העסק, וקודם פתיחתו של החשבון המשותף. למעלה מכל אלו, טענו הנתבעים כי כל ההוצאות אשר הוצאו על ידם הוצאו עבור וביחס לפעילות המשותפת והיה זה התובע, באמצעות אשתו, אשר הפר את ההסכמות שבין הצדדים שעה שהתברר כי ההוצאות עולות על ההכנסות. לטענת הנתבעים, הם נדהמו מעצם הגשתה של התביעה שעה שהוסכם בין הצדדים כי יבואו בדברים עם תום שנת הפעילות של שנת 2010. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, נתתי דעתי לטענות הצדדים ועדויותיהם בפניי, כמו גם הסיכומים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. טעמיי להלן. אין חולק כי הצדדים לא התקשרו בהסכם בכתב, אלא, שכל ההסכמות היו הסכמות שבעל-פה. מכתבי הטענות ותצהירי הצדדים עולה עם זאת כי הצדדים אינם חלוקים ביחס לנתונים העובדתיים הבאים: א. הוסכם בין הצדדים על הקמת שותפות לצורך הפעלת יחידות נופש בעיר אילת. ב. הנתבע אמור היה לפעול בעיר אילת לצורך מימוש הפעילות המשותפת. ג. כל אחד מן הצדדים אמור היה להשקיע בפעילות המשותפת, סך של 75,000 ₪. עם זאת, הצדדים חלוקים באשר לתוכנן של יתר ההסכמות הנוגעות לשותפות, לרבות בסוגיות הבאות: א. האם הסך של 65,000 ₪ אמור היה לשמש את הפעילות המשותפת או שמא עניינו עמלה שהייתה אמורה להיוותר בידי הנתבעים. ב. מהו הסכום אותו רשאי היה הנתבע לקבל לידיו מידי חודש, כשכר, עבור עבודתו, ובגין איזו תקופה. ג. דרך התנהלות השותפות ותשלום הוצאות ד. באמצעות איזה חשבון אמורה הייתה הפעילות של הצדדים להתנהל. ה. האם הפרו הנתבעים או מי מהם את ההסכם. מטרת הפקדת הסך של 65,000 ₪. לטענת התובע, הסך של 65,000 ₪ היווה חלק מההשקעה בפעילות המשותפת של הצדדים. לטענת הנתבעים, מדובר בסכום שהיווה עמלה , בגין הסכמת הנתבע להתקשרות בין הצדדים לצורך הפעילות המשותפת. שעה שלא קיים הסכם בכתב, על בית המשפט לנסות ולהתחקות אחר כוונת הצדדים. כוונה זו נלמדת הן מעדויות הצדדים והן מראיות חיצוניות, לרבות מסמכים, התנהלות הצדדים לאחר ההתקשרות והגיונם של דברים. מצאתי את עדותה של אשת התובע בפניי כסדורה ומהימנה. על אף חקירה נגדית ארוכה ונוקבת, עמדה אשת התובע על גרסתה ולא נמצאו בעדותה בפני פערים של ממש ביחס לתצהיר עדותה הראשית. זה המקום לציין כי הגם שאשת התובע אינה בעלת דין, הרי שהוכח בפניי, מכוח עדויות שני הצדדים, כי אשת התובע אכן הייתה הגורם הדומיננטי בקשר שבין הצדדים, לרבות בשל הכרותה המוקדמת את הנתבע. מכאן ניתן להסיק כי בעדותה יש כדי תמיכה מהותית לטענות התובע. מאידך, מצאתי את עדותם של הנתבעים בפניי כחסרה וככזו אשר נמצאו בינה לבין המסמכים המצויים בתיק ביהמ"ש ובינה לבין תצהיר העדות הראשית של הנתבע סתירות של ממש. בנוסף, נמצאו פערים לא ברורים בין עדותה של הנתבעת לעדותו של הנתבע, כפי שיפורטו להלן. חלק מהסתירות בין העדות במסגרת החקירה הנגדית לבין המסמכים, התצהירים והטענות שהועלו בישיבות קדם המשפט, יידונו להלן, במסגרת דיון בסוגיות פרטניות. עם זאת, ניתן כבר כעת להפנות את שימת הלב, לחלק מן הסתירות כמפורט להלן: במסגרת סעיף 15 לתצהיר העדות הראשית של הנתבע, טען הנתבע כי עבר להתגורר בעיר אילת בתחילת חודש מאי 2009. במסגרת דבריו בפני (לאחר שהוזהר כדין) במסגרת ישיבת קדם המשפט מיום 29.5.12, העיד כי הגיע לאילת בסוף חודש מאי 2009. לפער זה יש משמעות נוכח טענות הצדדים באשר לזכאותו של התובע לשכר, כמו גם שאלת מועד פתיחתו של חשבון הבנק המשותף. במסגרת חקירתו הנגדית, התברר כי הנתבע מכר את אתר האינטרנט אשר הוקם לצורך פעילותם המשותפת של הצדדים ( עמוד 20 שורה 30 לפרוטוקול) בתמורה לתשלום סך של כ- 4,000 ₪. עובדה זו לא נזכרה בתצהיר העדות הראשית של הנתבעים ולו ברמז, ומסמכים המלמדים על הסכום שקיבל לידיו הנתבע, לא הוצגו. בנוסף, עלה מאותה חקירה כי נתונים אלו, כלל לא נכללו במסגרת הדוחות הכספיים המתייחסים לפעילותם המשותפת של הצדדים, דהיינו כי הסכום הועבר לכיסו של הנתבע בלבד. (בעניין זה ראה עמוד 21 שורות 1-2 לפרוטוקול). אני ערה לעובדה כי מדובר בסכום לא גבוה, ויכול והוצאות האתר היו גדולות יותר. עם זאת, שעה שהנתבעים נמנעים מלציין נתונים כספיים הנוגעים לפעילות המשותפת, ונוטלים כספים שמקורם באותה פעילות לכיסם שלהם, יש בכך כדי ללמד על דרך התנהלותם הכוללת. הנתבעים בחרו שלא להגיש תצהיר מטעמה של הנתבעת, על אף הטענה כי הייתה מעורבת מעורבות אישית בפעילות העסקית ועל אף שלטענת הנתבע, במסגרת תצהירו, הייתה הנתבעת זכאית לקבלת שכר נוכח עבודתה זו. עובדה זו כשלעצמה, עומדת לחובתם של הנתבעים. בנוסף, מצאתי את עדותה של הנתבעת בפני כחסרה מאוד. התרשמתי כי זיכרונה של הנתבעת את האירועים, בררני מאוד. מקום בו סברה כי יש בדבריה כדי לחזק את טענות הנתבעים, ידעה לציין נתונים ברורים. במקומות אחרים, חזרה וטענה כי אינה יודעת. מחד, טענה הנתבעת כי היית אחראית על כניסה ויציאה של לקוחות, הזמנות וכיוצא באלו (עמוד 13 שורה 32 לפרוטוקול) ומאידך טענה כי כלל לא הייתה מעורבת בנושא הכספים (עמוד 14 שורה 28). מחד, טענה בתחילת חקירתה כי קראה את תצהירו של בעלה, הנתבע, וכל האמור בו לדבריה "אמת לאמיתה", ומאידך, משנשאלה שאלות באשר לנתונים כספיים טענה כי אינה מודעת לנתונים אלו. (ראה עמוד 13 שורות 24-28). הגם, שהנתבעת חזרה וטענה כי כל נושא הכספים טופל על ידי בעלה (ראה לעיל), היא ידעה לציין במדויק, כי שתי הלוואות שנלקחו על ידי הנתבעים היוו למעשה הלוואה אחת שנחלקה לשניים. (ראה עמוד 16 שורה 17 לפרוטקול). הנתבעת נשאלה מפורשות, האם למעט חשבון הבנק אשר נתוניו הוצגו במסגרת הדיון, היו לנתבעים חשבונות בנקים נוספים והשיבה מפורשות בשלילה (עמוד 16 שורות 24-25 לפרוטוקול). ב"כ התובע הקשה וחזר ושאל האם היו, או נפתחו, חשבונות בנק נוספים במהלך תקופת הפעילות המשותפת או לאחריה, והנתבעת שבה וטענה כי לא היו כאלה (ראה עמוד 16 שורות 26-29 לפרוטוקול). עם זאת, משהוצגו בפני הנתבעת נתונים על פיהם פתחה, היא עצמה, חשבון בנק נוסף בבנק הפועלים, נעשו תשובותיה לא ברורות, עד כי אישרה כי נפתח חשבון נוסף, לאחר סגירת פעילות העסק. (ראה עמוד 17 שורות 4-6 לפרוטוקול). מכלולם של אלו, כמו גם הנתונים שיפורטו להלן, הביאוני לכלל מסקנה כי יש להעדיף את גרסת התובע, על פני גרסתם של הנתבעים באשר לתוכן ההתקשרות, כמו גם הסכמות מאוחרות אליהן הגיעו הצדדים, לאחר אותה התקשרות ראשונית. פרטנית, ככל שהדבר נוגע להפקדת הסך של 65,000 ₪ לא הוכיחו הנתבעים כי מדובר בתשלום של עמלה כלשהי, או "קומיסיון" כפי שכונה על ידי הנתבעת. שעה שאין בין הצדדים הסכם בכתב, נדרש בית המשפט, בין היתר, להגיונם של דברים. לא מצאתי כל הגיון כלכלי בהסכמה לתשלום זה של התובע לנתבע. יש לזכור כי לא היה מדובר בעסק פעיל, בעל מוניטין, אליו מצטרף התובע. שעה שהצדדים הגיעו לכלל הסכמות, כל שיכול היה הנתבע להציג בפני התובע, הוא רעיון. הדירות טרם נשכרו, לקוחות טרם התקשרו עם הצדדים, הזמנות טרם נוצרו והצדדים הסתמכו על כוונות, ועל העובדה כי לנתבעים היה ידע ממשפחת הנתבע בדבר אפשרות קידומו של העסק. הא ותו-לא. לא סביר בעיני כי אדם יידרש לתשלום בהיקף של כמעט מלוא סכום ההשקעה, אך בשל הסכמתו של הנתבע לקדם עמו את העסק, ותוך שהצדדים חולקים באופן שווה את הרווחים. למעלה מכך, הנתבע לא הוכיח כי יכול היה לקדם את הפעילות העסקית לבדו, ונעתר, בשל אותו תשלום של עמלה, לקבל את התובע כשותף. ככל שהיה מוכח בפני כי הנתבעים או מי מהם, היו בעלי יכולת כלכלית לפתח את הפעילות של יחידות הנופש בעצמם, יכול והיה בכך כדי חיזוק טענתם כי דרשו לקבל עמלה עבור הצטרפותו של התובע לאותה פעילות. דווקא בעדויות הנתבעים לעניין מצבם הכלכלי האישי המורכב, הטענה כי נדרשו לתשלום מקדמי של למעלה מ- 80,000 ₪ לצורך התקשרות בהסכמי השכירות של יחידות הנופש, וטענות על הוצאות מקדמיות לצורך התאמת הנכסים לפעילות, היה כדי תמיכה בטענות התובע על פיהן, נתבקש להוסיף ולהשקיע סכום נוסף של 65,000 ₪ לצורך קידום אותה פעילות עסקית משותפת, ולא לידי הנתבע כעמלה. אני ערה לטענות הנתבע, במסגרת החקירה הנגדית כי היו לו המשאבים הכלכליים לפתוח את העסק לבדו (עמוד 25 שורות 16-17). עם זאת, הטענה לא נתמכה בדבר. נהפוך הוא. משנשאל הנתבע מה היה מצבו בבנק באותה עת ( חודש מאי 2009) מצא להשיב כי הכסף לא חייב להיות בבנק, אלא שהוא כל החיים מחזיק בכספת כסף. (עמוד 25 שורות 18-19 לפרוטוקול). הנתבעת טענה כי היה מעט כסף בצד, הייתה עזרה מהמשפחה, והוריה עזרו בכסף. מכאן, כי המקורות הכספיים לא היו הכספת המשפחתית בלבד. (ראה עמוד 15 שורות 13-14 לפרוטוקול). זאת ועוד, הטענה כי היו לנתבעים מקורות כספיים עצמאיים, אינה עומדת בקנה אחד עם העובדה כי ההשקעה מצדם (על סך של 75,000 ₪) לא הופקדה בחשבון המשותף, או עם טענותיהם המאוחרות באשר לצורך במשיכת משכורת, לצורך מחייה, ונטילת הלוואות בהיקפים גדולים. על בסיס כל אלו, באתי לכלל מסקנה כי הסך של 65,000 ₪ היווה חלק מההשקעה בפעילות המשותפת, ולא היה מיועד לשמש כעמלה לנתבעים. מעל כל אלו אציין כי גם אילו היה מוכח בפני , כי הסך של 65,000 ₪ עניינו עמלה, עדיין, דומה כי היה מקום לבחון שאלת השבתו לתובע, אם וככל שהוכח כי הנתבעים הפרו את התחייבויותיהם החוזית כלפי התובע. גם לשיטת הנתבעים, העמלה הייתה עבור הפעילות המשותפת, ותוך הבנה כי זו תעשה בתום לב, ולטובת כלל שותפיה. מקום בו הוכח, כפי שיובהר להלן, כי הנתבעים הפרו את ההסכמות בין הצדדים, דומה כי ממילא קמה לתובע הזכות לעתור לביטול והשבה, תהא הגדרת הסכום אשר תהא. למסקנתי דלעיל, יש משמעות לא אך בהיבט זיהוי מטרת התשלום , אלא שיש בה גם כדי להשליך על שאלת מילוי התחייבויות הנתבעים להשקעה נגדית מטעמם, בהיקף של 75,000 ₪. הנתבעים לא הוכיחו כי סכום זה הופקד על ידם לחשבון השותפות. הנתבע מצא לטעון כי הפקדת הסך של 65,000 ₪ לחשבון הנתבעת, מהווה חליף להפקדת ההשקעה. משנמצא על ידי כי אין עסקינן בעמלה, יש להורות על דחיית טענות הנתבעים כי מדובר למעשה בהשקעתם, וממילא לא מדובר במלוא הסכום אותו היו אמורים להשקיע. משכורת במסגרת כתב התביעה, טען התובע כי הוסכם בין הצדדים שישולם לנתבע סך של 4,000 ₪ לחודש בארבעת חודשי הקיץ. (בעניין זה ר' לדוגמא ס' 7 לתצהיר העדות הראשית של אשת התובע). מאידך, טענו הנתבעים כי הוסכם שהנתבע יהא רשאי למשוך סך של 4,000 ₪ במשך ארבעת החודשים הראשונים, ואולם לאחר מכן יהא זכאי לתשלום חודשי בהיקף של 10,000 ₪. (בעניין זה ראה סעיף 14 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע). הנתבעים לא הוכיחו כי אכן היתה הסכמה כזו לתשלום של 10,000 ₪. במסגרת תצהיר העדות הראשית הפנה הנתבע לנספח א', הוא המכתב אשר נשלח על ידו לתובע בחודש נובמבר 2010. עם זאת, כבר באותו מכתב טען הנתבע כי סוכם לכאורה בין הצדדים כי בגין שלושת החודשים הראשונים של הקמת העסק לא ישולם שכר כלשהו. האמור במכתב זה עומד בסתירה לאמור בס' 14 לתצהיר העדות הראשית. משעומת הנתבע עם הפער הקיים בין האמור בתצהיר למכתבו טען כי יש להעדיף את האמור בתצהיר העדות הראשית. הנתבע הוסיף וצרף לתצהיר עדותו הראשית דו"חות רווח והפסד בגין השנים 2009 ו-2010, כמו גם דו"ח שנתי למס הכנסה. במסמכים אלו אין ולו אזכור לתשלום סך של 4,000 ₪, או 10,000 ₪. טען הנתבע במסגרת חקירתו הנגדית כי דו"חות הרווח והפסד נערכו ע"י רו"ח מטעמו של התובע, ועל כן אין לייחס להם כל משקל. בעניין זה יש להדגיש שניים: האחד- בדיון בפני התברר כי מלוא המסמכים והנתונים שהיו בידי רו"ח רביב לביא, הועברו לפי דרישת הנתבע לידי רו"ח שוויקה. עם זאת, לא נטען ולא הוכח כי זה האחרון מצא פערים או אי התאמות המחייבות תיקון של דוחות הרווח והפסד; האחר- הדו"חות אשר הוגשו למס הכנסה, ואשר העתקם צורף כנספח ג' לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע, נערכו ע"י רו"ח מטעמו של הנתבע ולפי בקשתו. לא ברור מדוע לא נכללו באותם דו"חות נתונים הנוגעים לשכר. עדותו של הנתבע בנושא זה לא הייתה ברורה ונמצאו בה סתירות לא מעטות. בהמשך, הגדיל הנתבע לעשות, כאשר טען כי הנתונים הנוגעים למשכורת נמסרו על ידו לרואה החשבון והוא אינו יודע מדוע לא כלל רואה החשבון את הפרטים במסגרת הדו"חות הכספיים. מדובר בטענה חמורה מאד, ודאי נוכח האמור בנספח ד' לתצהיר עדותו הראשי של הנתבע במסגרתו אישר רואה החשבון כי ערך את הביקורת בהתאם לתנאי ביקורת מקובלים ובסופם מצא כי ביקורת זו מספקת בסיס נאות לחוות דעתו. ספק בעיניי באם יש לרואה חשבון חיצוני, אשר אינו קשור קשר כלכלי כלשהו לשותפות שבין הצדדים, אינטרס שלא לכלול נתונים פיננסיים במסגרת הדו"חות למס הכנסה. בנוסף, עומדים דבריו אלו של הנתבע בניגוד מוחלט לעדותו בתחילת חקירתו הנגדית, עת שמצא לציין כי רו"ח של הנתבע : "...לקח את התיק ועשה סדר והגיש מה שצריך לשומה, הכל מוצהר כדת וכדין ולא על דו"ח רווח והפסד ששם ניתן לרשום מה שרוצים". (ראה עמוד 19 שורות 14-16 לפרוטוקול). למעלה מכך, ובהמשך להתייחסותי לסוגיית העמלה/השקעה בהיבט הכלכלי, לא ברור מדוע לא ייכלל נתון הנוגע לתשלום שכר עבודה, כהוצאה, מקום בו לכאורה יהא בכך כדי לצמצם את היקף הרווח החשוף לתשלומי מס. ויודגש, הדוחות מלמדים על קיומו של רווח. נוכח האמור לעיל, מצאתי להעדיף את גרסת התובע על פיה לא היתה בין הצדדים הסכמה כלשהי לתשלום סך חודשי של 10,000 ₪ לידי הנתבעים. זה גם המקום לציין כי העובדה שהנתבעים נדרשו לכספים לצורך כלכלת משפחתם, אינה יוצרת בהכרח הכרה בקיומה של הסכמה חוזית להעברת אותו סכום. מעבר לסוגית הסכום אותו רשאי היה הנתבע למשוך כ"שכר" עבור עבודתו, הועלתה בפני סוגית משיכת הכספים בפועל. מכתב ההגנה, כמו גם מתצהיר העדות הראשית, לא עלה כי הנתבע משך כספים, כשכר עבור עבודתו. גם מנספח א' לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע, הוא מכתבו לתובע בחודש נובמבר 2010, לא עלה כי משך בפועל כספים בגין עבודתו. רק במסגרת חקירתו הנגדית של הנתבע בפני התברר, לפתע, כי הנתבע משך כספים לצורך כלכלת ביתו, וזאת בהתאם לשיקול דעתו. בעמוד 27 שורות 16-17 לפרוטוקול אמר הנתבע: "לא הסכימו להכיר במשכורת, לקחתי בלי לשאול, זה ברור לבית המשפט שלקחתי כסף בלי לשאול כי הייתי צריך להתפרנס, אני צריך להאכיל ילדים. ברור שלא אעבוד בחינם" לעניין עדותו זו יש לציין כי אין לי אלא את שהצדדים מציגים ומביאים בפני. במסגרת כתבי טענותיו של הנתבע כמו גם תצהירו, לא נאמרה מילה וחצי מילה על משיכת כספי שכר בפועל. בנוסף, ובניגוד לאמור בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע ובגרסתם של הנתבעים בכתב ההגנה, עלה מדבריו אלו של הנתבע, כי לא הייתה כל הסכמה בין הצדדים באשר למשיכת המשכורת וכי פעל על דעת עצמו בעניין זה. למעלה מכך, משנשאל הנתבע, במסגרת חקירתו החוזרת בדבר היקף הסכומים שנמשכו, השיב : "מה שהיינו צריכים להוצאות השוטפות". (ראה בעניין זה עמוד 30 שורה 9 לפרוטוקול). נוכח כך , בפועל , אין בידי לדעת, איזה סכומים משכו הנתבעים, באילו חודשים ובאיזו צורה. מכאן, שגם אילו היה מקום לקבל את טענות הנתבעים בדבר זכאותו של מי מהם לקבלת משכורת זו או אחרת, עדיין היה עלי להפחית מתוך אותו סכום את השיעור אשר נגבה בפועל. שעה שנתונים בעניין זה לא הוצגו, יש להורות על דחיית טענותיהם בעניין זה. אני מוצאת לציין כי מעבר להכרעה הפרטנית בשאלת קיומה או העדרה של הסכמה לתשלום משכורת בהיקף זה או אחר, יש בדרך התנהלותו של התובע בעניין זה כדי ללמד על דרך המחשבה של הנתבע, באשר להתנהלותו במסגרת הפעילות המשותפת. דהיינו, מקום בו אין הסכמה לדבר מה זה או אחר, מוסיף הנתבע ופועל על פי שיקול דעתו, בבחינת זו דעתי ועל פיה יישק דבר. עמלת רכישת דירות הנופש אין חולק כי ההסכמה המקורית שבין הצדדים התייחסה לשכירתם של נכסים מצדדים שלישיים לצורך השכרתם, על בסיס יומי או חודשי, לנופשים בעיר אילת. עם זאת, הוסיף הנתבע וטען בפני כי לצורך הקמתה של הפעילות המשותפת, ונוכח העובדה כי שני אחיו כבר פעלו בעיר אילת קודם הקמת השותפות, הוא בחר להתקשר עמם בהסכם במסגרתו שולם לשני האחים, סך כולל של 84,000 ₪ וזאת לצורך ויתור על זכויותיהם בדירות נופש שונות שהוחזקו על ידם. לשיטת הנתבעים תשלום זה בוצע עוד קודם פתיחתו של החשבון המשותף, ובהסכמת הצדדים. טענה זו של הנתבעים לא הוכחה, ולו בבדל ראייה. לא הוצגו בפני חשבוניות המתייחסות לתשלום זה, והנתבע אף אישר במסגרת חקירתו הנגדית כי אין בידיו חשבוניות כלשהן. משנשאל מפורשות מדוע לא הציג את אותן חשבוניות עד היום, השיב: "זה נשכח". (בעניין זה ראה עמוד 18 שורה 11 לפרוטוקול) לא הוגשו מטעם הנתבעים תצהירים נוספים של מי מאחי הנתבע, ואף לא נתבקשתי לאשר זימונם לצורך מתן עדות. בית המשפט העליון נתן דעתו לא אחת לכך שהימנעותו של בעל דין מהגשת תצהירים או זימון עדים רלוונטיים, עומדת לחובתו של אותו בעל דין. משלא נתבקש אף זימונם של האחים, אין בכך אלא כדי כרסום בגרסת הנתבעים. כה פשוט היה לכאורה להציג נתונים וראיות הנוגעים להתקשרות זו, בין אם מכוח הסכמים בכתב עם אחיו של הנתבע, בין אם מכוח הצגת הסכמי שכירות של אחי הנתבע מול המשכירים ביחס לדירות שהועברו לשותפות, בין אם מכוח דפי חשבון של אחיו של הנתבע אליהם הועברו הכספים, העתקי שיקים שהוצאו מחשבונה של הנתבעת לצורך כך, ובין אם מכוח עדויותיהם של בעלי הדירות עצמם. דבר מאלו לא הוצג. במסגרת ישיבת קדם המשפט, טען הנתבע כי ניתן יהיה להציג שיקים המלמדים על ביצועם של תשלומים שונים. גם הללו לא הוצגו בפני. בפועל, לא הוצגו נתונים כספיים מהם ניתן ללמוד כי הסך הכולל של 84,000 ₪ אכן שולם כתשלום אחד לידי אחי הנתבע או עבור מה בוצע אותו תשלום, לא כל שכן, כי נתקבלה הסכמת התובע לכך. על בסיס כל אלו, לא נותר אלא להורות כי סך של למעלה משמונים אלף ₪, המהווה כמעט מחצית מסכום הכספים שהופקדו על ידי התובע, נעלם , ללא עקבות. יתרת הכנסות והוצאות טענו הנתבעים כי נדרשו להוצאות בהיקפים ניכרים לצורך מימון השותפות וכי הללו עלו על הכנסות השותפות. לשיטת הנתבעים, התובע בחר שלא להמתין את פרק הזמן שנדרש לצורך מימוש השקעת הצדדים, אלא שהגיש תביעתו זו, ללא כל תימוכין. (בעניין זה ראה לדוגמא סעיף 25 לתצהיר הנתבע). עם זאת, כל שהוצג לעיוני הם דוחות הרווח והפסד, הדוחות השנתיים למס הכנסה ודוחות האקסל שהוצגו על ידי אשת התובע. עיון בהללו מלמד כי עם תום פעילותם המשותפת של הצדדים, בחודש ספטמבר 2010, כבר עלו ההכנסות על ההוצאות בהיקף של למעלה מ- 80,000 ₪. בנוסף, העיד הנתבע בפני כי המשיך לפעול על דרך של השכרת דירות עד לקיץ של שנת 2011. לא ברור בנסיבות אלו, מדוע נטען על ידי הנתבעים כי הטעם העיקרי לפירוק השותפות היה הצורך בהשקעות נוספות. למעלה מכך, עיון בדוחות הכספיים ובדו"ח הרווח והפסד, אינו מלמד על רישום ההשקעות הראשוניות של הצדדים בעסק (בין אם הללו כללו גם את הסך של 65,000 ₪ כטענת התובע, ובין אם מדובר רק בהשקעה של 75,000 על ידי כל אחד מן הצדדים ). מכאן, כי לכאורה, די היה בהכנסות ובהוצאות הישירות, על מנת להביא את העסק לכלל מאזן חיובי. בנסיבות אלו הטענות לקיומם של חובות, יתרת הוצאות וכיוצא באלו, אינה מגובה במסמכים רלוונטיים. סוגיית ניהול הכספים על דרך של פעילות בחשבונה של הנתבעת, תידון בהמשך. עם זאת, ראוי לציין כי לכאורה יכולת הבקשה והשליטה בסוגיה זו של הוצאות והכנסות, הייתה נתונה, לאורך כל הדרך, לנתבעים עצמם. כך לדוגמא טען התובע כי היקף ההשקעות הראשוני בציוד, עמד על כ- 34,000 ₪. טענה זו תואמת בקירוב (הגם לא במדויק) את הנתונים הכלולים בדו"ח רווח והפסד של שנת 2009. מאידך, טענו הנתבעים כי היקף ההוצאות היה גדול בהרבה. בעניין זה ראה עדותו של הנתבע בעמוד 20 שורה 22 לפרוטוקול). בהיבט הראייתי, לא הוצגו בפני ראיות הנוגעות להוצאות אלו. שני הצדדים מצאו לוותר על חקירתם של רואי החשבון וכל שנותר לעיוני הם תצהירי הצדדים על נספחיהם אשר כוללים בחובם, בין היתר, דוחות רווח והפסד, אך ללא פירוט בפועל של אותן הוצאות. לא הוצגו חשבוניות, קבלות, נתוני רכישה, או כל מסמך אחר המלמד על היקף ההוצאות והשימוש שנעשה בכספים. גם בתצהירו של מר שוויקה שאול , רו"ח, אשר ביקר את הדוחות רווח והפסד של השותפות, נאמר מפורשות כי הדו"ח הינו באחריות הבעלים בלבד, ומבסס על פי נתונים שנמסרו לו מהנהלת החשבונות ומהבעלים של השותפות. דהיינו, לא היה ממילא בעדותו של זה כדי לבסס את טענות הנתבעים. גם טענות הנתבעים באשר לגורלו של אותו ציוד, היו תמוהות. מחד, נטען כי מדובר ברכישה של ציוד בהיקף של עשרות אלפי שקלים. מאידך, טען הנתבע כי לאחר סיום הפעילות, הותיר את כל הציוד לבעלי הדירות, ולא קיבל לידיו דבר. מדובר לכאורה בהתנהלות כלכלית שאין עמה סבירות , במיוחד נוכח עדותו המוקדמת יותר של הנתבע על פיה נרכשו על ידו, בין היתר, מקררים, טלוויזיות וכיוצא באלו. (בעניין זה ראה עמוד 26 שורות 10-11 לפרוטוקול הדיון) ההפקדות לחשבון השותפות וחשבונם של הנתבעים טען התובע במסגרת כתב התביעה כי בניגוד להסכמות בין הצדדים, המשיך הנתבע והפקיד כספים בחשבון הבנק הפרטי, חלף הפקדתם בחשבון השותפות. בדרך זו, לשיטת התובע, נטלו הנתבעים לכיסם , כספים רבים אשר היו מיועדים לשותפות. מאידך, טענו הנתבעים כי פעילות הצדדים החלה עוד קודם פתיחתו של חשבון הבנק של השותפות, ועל כן נעשו ההפקדות וההוצאות של הכספים מחשבון זה. בנוסף, טענו הנתבעים כי בהעדר שיקים ונוכח העדר מסגרת אשראי, לא נותר לנתבעים אלא להמשיך ולעשות שימוש, הגם מוגבל, בחשבונם הפרטי. הוכח בפני כי חשבון הבנק של השותפות, נפתח בשלהי חודש יוני 2009, זאת שעה שהצדדים גם הגיעו לכלל הסכמות באשר לפעילותם המשותפת עוד בחודש מאי של אותה שנה, ומכאן כי נהיר שההפקדות הראשוניות, נעשו לחשבון הנתבעת. עם זאת, בכל הנוגע לפעילותם המאוחרת יותר של הצדדים, הוכח בפני כי לא הייתה מניעה להעברת הכספים לחשבון השותפות ולהמשך פעילות במסגרת אותו חשבון משותף. נוכח כך, יש לראות בהמשך ביצוע הפקדות הכספים לחשבון הנתבעת, חלף הפקדתו בחשבון השותפות, כהתנהלות לא תקינה. ויודגש, חשבון הבנק בו עסקינן, הינו חשבונה של הנתבעת בלבד. בדיון בפני התברר כי מטרת פתיחתו של חשבון הבנק תחת שם הנתבעת בלבד, נבעה מכך שהנתבע הינו גרוש, ועקב חששו כי אשתו לשעבר "תעשה צרות". בשל כך, בחרו הנתבעים לפתוח את החשבון על שם הנתבעת בלבד, הגם שהנתבע היה המוציא והמביא ביחס לחשבון זה (ראה עמוד 15 שורות 27-28 ושורה 33 לפרוטוקול). הנתבעים טענו כי הפעילות העסקית בחשבון הפרטי נבעה מהעדר מסגרת אשראי בחשבון השותפות, וזאת בניגוד לחשבון הפרטי. ואולם, מחקירתה הנגדית של הנתבעת עלה (תוך הסתכמות על תדפיסי חשבון הבנק) כי מסגרת האשראי בחשבון הפרטי, עמדה על סך של 4,000 ₪ בלבד ולא היו באותו חשבון פיקדונות או חסכונות, כלשהן. (בעניין זה ראה עמוד 16 שורות 5-8 לפרוטוקול). גם הנתבע אישר בחקירתו הנגדית כי מסגרת האשראי בחשבונה של אשתו עמד על 4,000 ₪ (ראה עמוד 26 שורה 17 לפרוטוקול). יש לזכור כי התובע העביר סך של למעלה מ- 150,000 ₪ (או לשיטת הנתבעים אפילו למעלה מ- 85,000 ש"ח), כי הפעילות הכלכלית להשכרת היחידות הניבה הכנסות, ומכאן אני למדה לכאורה לא הייתה כל מניעה מלקבל מסגרת אשראי ביחס לחשבון השותפות. כך או כך, קיומה של מסגרת אשראי בהיקף של 4,000 ₪, וללא כל בטחונות, בוודאי אינה יכולה להוות טעם כלכלי, לניהול הפעילות העסקית, במסגרת החשבון הפרטי. ויודגש, עיון בדפי חשבונות הבנק מלמד על פעילות ערה באותו חשבון, לרבות הפקדות במזומן, משיכת והפקדת שיקים, וכל זאת שעה שהנתבעים טוענים כי למעט הפעילות המשותפת, לא עבדו ולא עסקו בפעילות אחרת. הנתבע נשאל במסגרת חקירתו הנגדית לאן נעלמו הרווחי התפעוליים שהיו צריכים להישאר בגין תשעת חודשי הפעילות המשותפת של שנת 2010. בתחילה לא השיב הנתבע על השאלה, ובהמשך טען: "חייתי מהחשבון, אתה לא מבין שיש משפחה? אני חי, משפחה חיה נושמת ובוטעת, יש בתי ספר. מה אתה רוצה, שאגנוב?" (ראה עמוד 28 שורות 30-31 לפרוטוקול הדיון). באמרתו זו של הנתבע יש כדי מתן תמונה עובדתית של ממש, באשר להתנהלות. הנתבעים בחרו לנהל את הפעילות הכספית בחשבונם שלהם, תוך שהם עושים שימוש באותו חשבון, הן לצורכי העסק והן לצרכיהם שלהם. די היה, לשיטת הנתבע, כי נדרש לכספים, על מנת שיוכל לפעול בחשבון, כפי הבנתו. למעשה, איינה דרך התנהלות הנתבעים, כל הטעם לפתיחתו של חשבון השותפות. הפרת הסכם השותפות ממכלול הראיות שהוצגו לעיוני עולה כי הנתבעים בחרו לפעול, בכל הנוגע לעסקי השותפות, כאילו התובע אינו שותף. מהעדויות עולה כי אשת התובע אכן קיבלה דיווחים מהנתבע , באופן שוטף, באשר לפעילות העסקית, ואולם דיווחים אלו היו חלקיים בלבד, מגמתיים וממילא הפעילות הכספית עצמה לא הייתה בשליטת התובע או אשתו. סיכום כלל העובדות מלמד את הדברים הבאים : הנתבעים לא השקיעו ישירות מעולם, את שיעור השקעתם בהיקף של 75,000 ₪; הפעילות הכספית של השותפות, בחלק הארי שלה, נעשתה על ידי הנתבעים מתוך חשבונם שלהם ולא מחשבון השותפות; הוצאות בהיקף של עשרות אלפי שקלים הוצאו/הועברו ללא אישור וללא קבלת חשבונית; הנתבעים משכו משכורות, בהתאם לשיקול דעתם ובניגוד להסכמת התובע; בנסיבות אלו, אין אלא לראות את הנתבעים כמי שהפרו את הסכם השותפות. הסכם, כל הסכם, יש לקיים בתום לב. איני סבורה שניתן לראות בדרך התנהלות הנתבעים, כהתנהלות סבירה ובתום לב, לצורך קידום ענייני השותפות בין הצדדים, אלא שיש לראותה כהפרה יסודית של ההסכם. סיכום: הצדדים אינם חלוקים על העובדה כי התובע העביר לחשבון הנתבעת סך ראשוני של 130,000 ₪, וכי סכום נוסף של 10,000 ₪ הופקד בחשבון השותפות. הפקדות אלו נתמכות מפורשות, בתדפיסי חשבון הבנק, ולמעשה גם הנתבעים לא חלקו על הסכומים. עוד הוסיף הנתבע ואישר, כי תובע הפקיד סכום נוסף של 17,000 ₪ בחשבון הבנק בבנק הבינלאומי. (בעניין זה ראה עמוד 29 שורות 7-8). סך כל הסכומים שהופקדו עומד אפוא על 157,000 ₪. משהוכח בפני כי הסכומים אכן הופקדו, והפקדתם זו נעשתה לצורך שותפות עסקית; משהוכח כי הנתבעים הפרו את ההתחייבויות החוזיות, בכל הנוגע לפעילות המשותפות של הצדדים, במסגרת אותה שותפות, הפרה יסודית, תוך שהם נוהגים בכלל הכספים מנהג בעלים; משהוכח כי התובע לא קיבל לידיו תמורה או השבה של הכספים ; משהוכחו כל אלו, יש מקום לקבל את תביעתו של התובע לביטול ההתקשרות, תוך השבה של הכספים, וכך אני מורה. נוכח כל אלו, אני מורה בזאת כי הנתבעים , יחד ולחוד, ישיבו לידי התובע את הסך של 157,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (12.12.2010), ועד התשלום המלא בפועל. כן יישאו הנתבעים בהוצאות ההליך בסך של 30,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. דיני חברותהחזר כספיהשקעותשותפות