החברה הערבית לביטוח - אחריות מדינת ישראל לתשלום חובות

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אחריות מדינת ישראל לתשלום חובות החברה הערבית לביטוח:

לטובת התובעים, תושבי הרשות הפלסטינית ותושבי עזה, ניתנו פסקי-דין בבתי משפט ישראליים, הקובעים את זכאותם לפיצוי כספי מהחברה הערבית לביטוח בע"מ (להלן – החברה הערבית). לטענתם, לא עלה בידיהם לגבות מהחברה הערבית את הסכום שנפסק לטובתם, במלואו או בחלקו.

מכאן עתירת התובעים לסעד הצהרתי הקובע כי על הנתבעת (להלן גם – המדינה) לשאת בתשלום החובות פסוקים שנפסקו להם כאמור, ושאותם לטענתם לא עלה בידיהם לגבות מהחברה הערבית. הגם שהסעד הנתבע הוא כאמור, סעד הצהרתי, בפועל עתרו התובעים לסעד כספי בגובה מלוא החוב שלטענת התובעים לא נגבה מהחברה הערבית.

טענתם העיקרית של התובעים היא, שזכאותם לסעד הנתבע נובעת מכך שאי תשלום החוב על-ידי המדינה מהווה אפליה פסולה ביחס לתושבי ישראל ואזרחיה וביחס לתובעים האחרים שנמחקו ולמקרה נוסף שהוזכר. כן טענו, כי התשלום מתחייב ממדיניות ראויה. לחלופין טענו בין השאר, כי נזקם נגרם בשל מעשים רשלניים או מחדלים של המפקח על הביטוח.

מנגד טענה המדינה, כי דין התביעה להידחות על הסף בשל היעדר עילת תביעה וכי זכות התביעה של התובעים נשללה באופן מפורש בחקיקה. עוד טענה, כי התובעים לא הוכיחו שהחובות הפסוקים שבגינם הוגשה התביעה הנדונה, אמנם לא נגבו בפועל או שנעשו פעולות לגבייתם, כי לא הוכח שנפל פגם בפעולת המפקח על הביטוח, ובכל מקרה, טענות התובעים נסמכות על הנחות ועובדות שגויות.

א. השתלשלות ההליכים בתביעה הנדונה

2. ראשיתה של התובענה הנדונה בבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישו ארבעה-עשר תובעים עוד בשנת 2002 אל בית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 4048/02, בש"א 599/02). במסגרת זו עתרו התובעים לסעד המצהיר על זכותם של אותם תובעים ושל תובעים אחרים במעמדם, לקבל המדינה פיצוי בסכום שנפסק לטובתם בפסקי-דין של בתי-משפט ישראליים בהליכים נגד חברות ביטוח שמרכז פעילותן בשטחי יהודה, שומרון ועזה ובכלל זה שטחים בשליטת הרשות הפלסטינית. טענתם העיקרית של התובעים הייתה, שעל המדינה לשאת בחובות הפסוקים של אותן חברות ביטוח, אשר אינן פורעות את חובותיהן. שווי התביעה הייצוגית הוערך בשווי של 50,000,000 ₪.

ביום 2.11.2008 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ד' חשין), שבה התקבלה עמדת המדינה ונדחתה הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית. מאחר שנקבע כי הסכום הנתבע מצוי בגדר סמכותו של בית משפט השלום, הועברה התביעה אל בית משפט זה.

3. ביום 14.5.2009 הגישו הצדדים הודעה מוסכמת (להלן – ההודעה המוסכמת), שבה ביקשו את מחיקתם של שמונה תובעים והותרת ששת התובעים שבכותרת (תובעים 2, 8, 9, 10, 11 ו-13. להלן – התובעים). כל זאת מהטעמים הבאים:

באשר לשישה מבין התובעים (התובעים 1, 4, 5, 6, 12 ו-14), הודיעו הצדדים כי תביעתם התייתרה ולפיכך התבקשה מחיקתה וזאת מהטעם שקיבלו את כספי הפיצויים שנפסקו לטובתם. כך נאמר בהודעה (שם, פסקאות 3-2):

"2. מוסכם על הצדדים, כי בחודש דצמבר (או בסמוך לכך) הועברו לידי התובעים 4, 5, 6 ו-12) הסכומים שנפסקו לטובתם בפסקי הדין שבגינם הגישו את התובענה דנן.

3. מוסכם על הצדדים, כי בחודש יוני 2007 (או בסמוך לכך) הועברו לידי התובעים 1 ו-14 הסכומים שנפסקו לטובתם בפסקי הדין שבגינם הגישו את התביעה דנן".

באשר לתובעים 3 ו-7 הודיעו הצדדים כך (שם, פסקאות 7-5):

"5. עוד מוסכם, כי התובעים 3 ו-7, אשר לטענתם טרם קיבלו את הסכומים שנפסקו לטובתם בפסקי הדין נשואי [כך במקור! ת"ב] התובענה, יפנו למשרד האוצר בבקשה להעביר את פסקי הדין האמורים לרשות הפלסטינית. לפנייה זו יצרף כל אחד מתובעים אלה את המסמכים והנתונים הבאים: מספר תעודת זהות, כתב הגנה וכתב בתביעה בהליך, ייפוי כוח, הצהרה כי מדובר בפסק-דין חלוט שאין עליו ערעור וכי לא שולם דבר על חשבון פסק הדין וכן תרגום של פסק הדין לערבית.

6. לאחר המצאת הפניה כאמור לעיל, יומצאו פסקי הדין לרשות הפלסטינית בכדי שזו תדאג לתשלום החובות שנפסקו בהם, בתוך תקופה של 90 ימים. לאחר חלוף התקופה וככל שהחובות לא ישולמו על-ידי החברות החייבות, תתבקש הרשות הפלסטינית ליתן הסכמתה לקיזוז החובות מתוך הסכומים המועברים לרשות הפלסטינית.

7. בנסיבות אלו מוסכם על הצדדים, כי גם תביעתם של התובעים 3 ו-7 תמחק ללא צו להוצאות. יובהר, כי במידה והתובעים 3 ו-7 יפעלו בהתאם לאמור בסעיף 5 לעיל וחרף זאת לא יזכו לקבל את הכספים ישירות מהחייבים או מכספים שיקוזזו, תשמר להם הזכות לחדש את התובענה".

בהתאם להסכמת הצדדים, המדינה הגישה כתב הגנה ביום 21.6.2009 רק בעניין ששת התובעים הנותרים. יוער כי עד היום לא ביקשו התובעים 3 ו-7 לחדש את תביעתם.

4. לשלמות תיאור השתלשלות ההליכים נוסיף, את עיקרי ההליכים מאז הוגש כתב ההגנה.

במקביל להגשת כתב ההגנה, ביקשה הנתבעת לחייב את התובעים להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה. משלא הוגשה תגובתם, ניתנה ביום 21.2.2010 החלטה המקבלת את הבקשה (החלטת כבוד השופט מ' בן-עטר ז"ל). משטענו התובעים כי הבקשה לא הומצאה להם, נדונה הבקשה בשנית ובהתאם להחלטה מיום 21.3.2010 חויבו בשנית להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת תוך שלושים יום. משלא הפקידו התובעים ערובה כאמור עד יום 27.8.2012, נדחתה תביעתם והם חויבו בתשלום הוצאותיה של הנתבעת.

בעקבות בקשה מוסכמת שהגישו הצדדים, ניתנה ביום 21.10.2010 החלטה, המבטלת את פסק הדין הדוחה את התביעה.

ביום 10.1.2011 התקיים קדם משפט, שבו הוסכם שהצדדים יסכמו את טענותיהם בכתב ונקבעו מועדים להגשתם, כך שהתובעים יגישו את סיכומיהם עד יום 30.3.2011 והנתבעת עד יום 1.5.2011. משלא הגישו התובעים את סיכומיהם עד יום 9.5.2011, ניתן פסק-דין שני הדוחה את התביעה.

על פסק-דין זה הוגש ערעור אל בית המשפט המחוזי בירושלים, ובהסכמת הצדדים הוחזר הדיון אל בית משפט זה לשם דיון בתביעה לגופה (ע"א 51896-06-11 מיום 17.1.2012).

לאחר הליכים מקדמיים שונים, שעניינם גילוי מסמכים ומתן תשובות לשאלונים ועוד שלל הליכים שנבעו מטענות התובעים כי לכאורה לא הומצאו להם החלטות שונות (ראו למשל, החלטות מיום 20.2.2012), ועוד אינספור בקשות שונות ובין השאר בקשות למחיקת כתבי הטענות, שגררו בקשות נוספות, תגובות ותשובות, ניתנה החלטה חוזרת שבה התקבלה בקשת המדינה לחייב את התובעים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה (החלטה מיום 12.3.2012).

5. לאחר כל אלו, ביום 21.5.2012 ניתן תוקף להסדר דיוני מוסכם שבו נקבעו מועדים להגשת ראיות הצדדים ולהגשת סיכומי טענותיהם.

התובעים הגישו את ראיותיהם ביום 13.6.2012, אשר כלל בין השאר את תצהירו של עו"ד אדוארד שחאדה, מיום 29.8.2001, שצורף אל התביעה המקורית משנת 2002, והנתבעת הגישה את ראיותיה ביום 2.7.2012.

סיכום טענות התובעים הוגש ביום 30.7.2012 וסיכום טענותיה של המדינה הוגש ביום 30.8.2012. לבקשת התובעים, הם הורשו להשיב לסיכומי המדינה, ותשובתם הוגשה ביום 11.9.2012.

ב. עיקרי טענות התובעים

6. ככל שהדברים אמורים בהיבט העובדתי, לטענת התובעים, חברות ביטוח אשר קיבלו רישיון למכור פוליסות ביטוח בשטחים ובירושלים, ובהן החברה הערבית, לא שילמו לתובעים שזכו בתביעות נגדן מכוח פסקי-דין שניתנו בבתי-משפט ישראליים. בעניין אי התשלום, הפנו התובעים אל תצהירו של עו"ד שחאדה, אשר טיפל בגביית התשלומים. לטענת התובעים, משלא נחקר עו"ד שחאדה על תצהירו, יש לראות במדינה כמי שמסכימה לאמור בתצהיר.

עוד טענו התובעים, כי לשמונת התובעים שתביעתם נמחקה, שילמה המדינה את הסכומים שנפסקו לטובתם בפסקי הדין נגד חברות הביטוח הפועלות בשטחי הרשות הפלסטינית, וזאת מאחר שתובעים אלו הם תושבי ישראל. לעומת זאת, לששת התובעים שנותרו, סירבה המדינה לשלם רק בשל היותם תושבי שטחי הרשות הפלסטינית ותושבי עזה.

7. לטענת התובעים, העובדה שהמדינה מסרבת לשלם לתובעים את חובן של חברות הביטוח, מאחר שהתובעים אינם תושבי ישראל או אזרחיה, מהווה אפליה פסולה בין מי שהוא אזרח ישראלי ותושב ישראלי לבין מי שאינו כזה. כך גם לטענת התובעים, סירוב לשלם לתובעים מהווה אפליה פסולה לעומת שמונת התובעים האחרים שעניינם נמחק, ולעומת מקרה נוסף של ג'דיר אשהב, שעניינה נדון בבג"ץ 7827/98 (להלן – עניין אשהב).

התובעים מוסיפים כי מדיניות ראויה מחייבת תשלום גם לתובעים שכן "חבל שהיא [המדינה] מנסה לפגוע בזכויות השישה [התובעים] רק משום שהם ערבים. הרי המתנחלים בשטחים זכאים לזכות הנתבעת בתביעה, מדוע המתגוררים בסמוך להם בשטחים לא זכאים?" (פסקה 5.ג בסיכומיהם).

8. לחלופין טענו התובעים, כי המפקח על הביטוח הפר חובה חקוקה או אחראי ברשלנות כלפי התובעים, בכך שלא חייב את חברות הביטוח הפועלות בשטחי הרשות הפלסטינית להפקיד במשרד האוצר פיקדון בסכום של עשרות מיליוני שקלים כתנאי לקבלת רישיון לעסוק בביטוח בישראל. על מתן הרישיון ביקשו התובעים ללמוד מתעודת עובד ציבור מטעם המדינה מיום 3.1.1993 (נספח 11 של כתב התביעה). בעניין זה גם הפנו התובעים לפסק-דין הנקרא "מהארן חושיה", שלא צורף ולא הובא אזכורו המדויק. על-פי הנטען, בעניין זה הוטלה אחריות על המדינה מכוח חובת משרד הבריאות לפקח על בתי חולים.

לטענת התובעים, משהורשו כל אותן חברות ביטוח למכור ביטוחים בשטח מדינת ישראל ובאזור מזרח ירושלים, הגם שלא ניתן להן רישיון כדין לשמש מבטח, אחראית המדינה לנזק שנגרם מכך שאותן חברות ביטוח אינן משלמות פיצוי שחויבו לשלם.

בטענותיהם, סומכים התובעים על הוראות שונות הקבועות בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981 ובהתאם להוראותיו טוענים הם, כי אחריות המדינה ואחריות המפקח על הביטוח נובעות בין השאר, ממעשים וממחדלים אלו: מתן היתרים לעסוק בביטוח בשטח מדינת ישראל בניגוד לחוק או ללא רישיון כדין לעסוק בכך ובין השאר למכור פוליסות ביטוח; לא נבדק שלאותן חברות ביטוח ישנה יציבות פיננסית מתאימה; לא הומצאו ערובות מתאימות מאותן חברות ביטוח להבטחת קיום התחייבויותיהן כלפי מבוטחיהן; לא התקבל פיקדון מאותן חברות ביטוח; לא נעשה פיקוח מתאים על פעילותן של אותן חברות ביטוח.

ג. עיקרי טענות הנתבעת

9. טענות המדינה בתמצית הן כאמור לעיל, כי דין התביעה להידחות על הסף בשל היעדר עילת תביעה, וכי זכות התובעים נשללה באופן מפורש בחקיקה.

עוד טוענת המדינה, כי לא הוכח שהחובות הפסוקים שבגינם הוגשה התביעה הנדונה, לא נגבו, וכי ננקטו פעולות לגבייתם. כך גם טענה המדינה, כי המפקח על הביטוח לא חב חובת זהירות כלפי התובעים וכי בכל מקרה, לא הוכיחו שנפל פגם בפעולותיו, אפילו היה חב חובת זהירות כלפיהם.

10. אשר להיבט העובדתי, לטענת המדינה, אין לומר שהסכימה לכך שהחברה הערבית אמנם לא שילמה לתובעים את הסכומים שנפסקו לטובתם. שכן לטענתה, היא חלקה על כך וכי הדבר לא הוכח. לטענתה, גם אין באמור בתצהירו הכללי של עו"ד שחאדה, אשר ניתן לפני למעלה מעשור, כדי להוכיח שאמנם לא שולמו הסכומים שבגינם הוגשה התביעה. תצהירו אף סתמי ואין בו פירוט באשר לפעולות ממשיות שננקטו, ככל שננקטו, לגביית הסכומים. לא זו בלבד, אלא שתצהירו של עו"ד שחאדה ניתן בחודש אוגוסט 2001, בעוד שההליכים בעניינם של התובעים 5-2 הסתיים רק מאוחר יותר.

בנוסף לכך, לטענת המדינה, אין כל בסיס לטענה שהמדינה שילמה לשמונת התובעים שעניינם נמחק מהתביעה. בעניין תובעים אלו, המדינה רק סייעה להם, בהיותם תושבי ישראל – בשונה מהתובעים הנדונים – לגבות את סכומי החוב בהתאם להסכמים עם הרשות הפלסטינית ובתיאום עמה, כמפורט בהודעה המוסכמת בעניין התובעים 3 ו-7.

בעניין אשהב טענה המדינה, כי הסעד שהתבקש שם היה שונה מזה שמבוקש בהליך הנדון, ובכל מקרה, העתירה באותו עניין נמחקה (פסק הדין מיום 30.10.2000 – נספח א' של סיכומי הנתבעת). לטענת המדינה, גם אין מקום להשוואה בין עניין התובעים לעניין אשהב, וזאת מאחר שהגב' אשאב היא תושבת מזרח ירושלים ואינה תושבת שטחי הרשות הפלסטינית (תעודת עובד ציבור מיום 1.7.2012 – מסמך 1 בראיות הנתבעת).

באשר לטענת התובעים כי לחברה הערבית ניתן רישיון לפעול בישראל, הרי שלטענת הנתבעת, לטענה זו אין כל בסיס. כאמור בתצהיר תשובת המדינה לעתירה בעניין אשהב (מסמך 2 בראיות הנתבעת), הרישיון שניתן לחברה הערבית לשנת 1992 (השנה שבה אירעה התאונה בעניין המקרה שנדון בעתירה), ניתן מכוח הדין החל באזור ולא מכוח הדין הישראלי. כך גם רישיון זה הוגבל לשטחים בלבד (שם, פסקה 4) והתייחס רק אל תושבי מזרח ירושלים, בעוד התובעים אינם תושבי מזרח ירושלים.

11. טענתה העיקרית של המדינה היא כאמור, כי דין התביעה להידחות בשל היעדר עילה. לטענתה, התובעים אינם תושבי ישראל או אזרחיה, תביעתם הוגשה נגד חברת ביטוח שאינה חברה ישראלית ואינה בעלת רישיון ישראלי לעסוק בביטוח, ולפיכך בנסיבות אלו, המפקח על הביטוח לא חב כל חובה כלפי התובעים. בעניין זה טענה, כי פעילותה של החברה הערבית לביטוח הייתה בעבר, ועד העברת הסמכויות אל הרשות הפלסטינית, מכוח הרשאה שניתנה בהתאם לצו בדבר חוק הפיקוח על עסקי הביטוח (יהודה ושומרון) (מס' 93), תשכ"ח-1968, ולא מכוח חוק הפיקוח הישראלי, שהוא חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981 (להלן – חוק הפיקוח). חוק זה כלל אינו חל בענייני התובעים, וכי שר האוצר או מי מטעמו מעולם לא פרסמו הודעה ברשומות שהחברה הערבית רשאית לעסוק בביטוח רכב מנועי בישראל. במסגרת ההסכמים בין מדינת ישראל לבין הרשות הפלסטינית, הועברו לידי הרשות כל הסמכויות שעניינן ביטוח ואף נקבע כי הוראות ההסכם חלות גם על תאונות שאירעו קודם להעברת הסמכויות אל הרשות (כפי שיפורט בהמשך). הסכמי הביניים עוגנו בדין הישראלי בחוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה), התשנ"ו-1996 (להלן – חוק היישום), וכן עוגנו בדין החל באזור באמצעות המינשר בדבר יישום הסכמי הביניים (יהודה ושומרון) (מס' 7), התשנ"ו-1996 (להלן – מינשר היישום). לפיכך לטענת המדינה, לרשויות הישראליות, לרבות לקמ"ט הביטוח הפועל באזור, אין עוד סמכויות רישוי או פיקוח ביחס לחברות ביטוח הפועלות בשטחי הרשות. בנוסף לכך, על-פי הסכמי הביניים ועל-פי סעיף 7 בחוק היישום, המדינה אינה חבה כל חבות כלפי התובעים ובכל מקרה, נושא התביעה הוא בתחום אחריותה של המועצה הפלסטינית, אשר אליה גם הועברו הפיקדונות של חברות הביטוח שפעלו בשטחים ואשר הופקדו קודם לכן על-ידי חברות הביטוח במינהל האזרחי (כמתחייב מהוראות סעיפים 8 ו-10 בחוק הירדני – חוק הפיקוח על עסקי ביטוח מס' 5 משנת 1965).

בעניין זה הפנתה המדינה גם אל פסק הדין שניתן בבג"ץ 8787/96 עזבון המנוחה סביח נאהד נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3) 577 (1999), שבמסגרתו נדחתה עתירה לעניין חוקיות סעיפים 7 ו-8 בחוק היישום (שבו בא-כוחם של העותרים באותו עניין, הוא בא-כוחם של התובעים בתביעה הנדונה).

12. עוד טענה המדינה, כי אפילו הייתה לתובעים זכות תביעה ואפילו הייתה למפקח על הביטוח חובת זהירות מושגית כלפי התובעים, מה שאין כן, הרי שכבר נפסק בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' דני לוי ואח', פ"ד מח(3) 45 (1994), כי למפקח על הביטוח אין חובת זהירות קונקרטית כלפי הציבור הרחב. מטעמים של מדיניות שיפוטית, נקבע כי אין להטיל עליו אחריות בנזיקין בגין רשלנות או בגין הפרת חובה חקוקה, לפעול כמבטח במקום מבטחים שאינם מסוגלים או רוצים לפרוע את חובם. לטענת המדינה, בענייננו התובעים אף לא הראו כי הופרה חובה חוקית כלשהי או כי המפקח על הביטוח ביצע פעולה שאינה כדין או כי נמנע מלהפעיל סמכות המוטלת עליו.

עוד טענה המדינה כי עניין מהראן חושיה (שאת אזכורו לא ציינו התובעים, אך הובא בסיכומי המדינה: ת"א 1033/95, מחוזי ירושלים), אינו רלוונטי. שכן דובר בהחלטה שדחתה את בקשת המדינה לדחות את התביעה על הסף, בעוד השאלה שנדונה באותו עניין, הייתה שאלת האפשרות של מטופל להסתמך על רמתו הרפואית של בית החולים. מכל מקום לטענת המדינה, בית המשפט העליון הגיע למסקנה שונה בעניין רע"א 4385/04 נוהא פרוק, בקובעו כי יש להיזהר בהטלת אחריות על המדינה בנסיבות דומות.

13. לבסוף טענה המדינה, כי בהיעדר זכות עצמאית מכוח הדין העומדת לתובעים, אין הם יכולים לטעון טענת אפליה.

ד. דיון והכרעה

(1) אי הוכחת העובדות הרלוונטיות

14. התובעים זכו בפסקי-דין שניתנו בבתי משפט ישראליים ושלפיהם חויבה החברה הערבית לביטוח לפצות אותם. לטענתם כאמור, החברה ערבית לא שילמה להם את מלוא הסכום שנפסק לטובתם, או את חלקו, כלהלן:

התובע 2 זכה בפסק-דין שניתן ביום 14.2.2000 בת"א 21448/97 בבית משפט השלום בירושלים ונפסק לטובתו סך של 94,000 ₪ ובתוספת שכר-טרחת עורך-דין והוצאות משפט בסך של כ-108,000 ₪ במועד מתן פסק הדין. לטענתו, מלוא הסכום לא שולם לו.

התובעים 8, 9, 10 ו-11, זכו בפסק-דין שניתן ביום 29.10.2004 בת"א 712/04 בבית המשפט המחוזי בירושלים. עוד קודם לכן, ביום 1.4.1995 ניתן פסק הדין הראשון בעניינם, אך לאחר הגשת ערעור אל בית המשפט העליון (ע"א 3587/96), הוחזר העניין להשלמה אל בית המשפט המחוזי. החוב הנטען של החברה הערבית מתייחס לפסיקת הוצאות שבהן חויבה בהחלטה מיום 17.5.1998, בסכום של כ-30,000 ₪ נכון ליום מתן ההחלטה.

התובע 13 זכה בפסק-דין שניתן ביום 5.5.1996 בת"א 5586/93 בבית משפט השלום בירושלים. החוב הנטען של החברה הערבית לביטוח הוא בגין סכום ההוצאות שבו חויבה, בסך של כ-4,000 ₪ ביום מתן פסק הדין.

15. על-פי תצהירו של עו"ד שחאדה, שניתן כאמור, ביום 29.8.2001, באשר לתובע 2, נעשתה פנייה במכתב דרישה לתשלום אל בא-כוחה של החברה הערבית לביטוח ביום 18.4.2000 ונעשו מספר פניות טלפוניות, אך "עד היום לא שולם הסכום שנפסק" (פסקה 5 בתצהיר).

בעניין התובעים 8, 9, 10 ו-11, נאמר בתצהיר, כי עד היום לא שולם סכום ההוצאות שנפסק, ולא נאמר מה נעשה, אם בכלל, כדי לגבות את הסכום (פסקה 10 בתצהיר).

בעניין התובע 13 נאמר, כי חרף פתיחת תיק הוצאה לפועל, שלא הובאו פרטיו, לא שילמה החברה הערבית לביטוח דבר (פסקה 12 בתצהיר).

פרט לתצהירו של עו"ד שחאדה, שניתן לפני כשתיים-עשרה שנים, לא הובאה כל ראיה באשר לניסיון מצד מי מבין התובעים לגבות את הסכום שנפסק לטובתו. גם לא הובאה כל ראיה לכך שהסכומים שנפסקו כאמור, אמנם לא שולמו למי מבין התובעים מאז ועד היום. איש מבין התובעים לא הגיש כל תצהיר או כל ראיה מטעמו, והראייה היחידה היא כאמור, תצהיר שהגיש עורך-דין שבמועד מתן תצהירו – לפני כשתיים-עשרה שנים – עבד במשרדו של בא-כוח התובעים. לא זו בלבד, אלא שבתצהיר זה, כמפורט לעיל, לא הובא כל פירוט ממשי באשר לניסיונות אמיתיים לגביית הסכומים שעל-פי הנטען, חבה החברה הערבית לביטוח לתובעים. כך גם לא נאמר מה הייתה תוצאת אותם ניסיונות חלקיים, ככל שנעשו, מאז ניתן התצהיר ועד היום.

בנסיבות אלו, המסקנה המתבקשת היא שאכן, כטענת המדינה, לא עלה בידי התובעים להניח תשתית ראייתית מינימאלית לכך שאמנם לא זכו בסכומים שנפסקו לטובתם בפסקי הדין שחייבו את החברה הערבית לביטוח לפצות את התובעים.

16. בנסיבות אלו, בוודאי שלא יכולה להיות הצדקה לחיוב המדינה לשאת בחובה של החברה הערבית לביטוח כלפי התובעים, אפילו הייתה חייבת בכך מכוח הדין, הסכם או כל מקור חיוב אחר.

לאור מסקנה זו, הרי שדי בכך כדי לדחות את התביעה כבר עתה.

למעלה מן הצורך, נראה כי אפילו היו התובעים מוכיחים את טענתם, כי לא שולמו להם כספי הפיצויים שנפסקו לטובתם – ולא עלה בידיהם להוכיח זאת – היה מקום לדחיית התביעה בהיעדר עילה ואף היה מקום לדחייתה גם לגופה. זאת גם משלא הונחה התשתית העובדתית לביסוס טענות התובעים, ובהן טענת האפליה, וגם משלא הוכח פגם כלשהו בהתנהלות המדינה, או מי מטעמה.

(2) היעדר עילה

17. אין מחלוקת כי התובעים אינם תושבי ישראל או אזרחיה. התובע 2 הוא תושב חברון, התובעים 8, 9, 10 ו-11 הם תושבי עזה, והתובע 13 הוא תושב מחנה קלנדיה.

כך גם אין מחלוקת שהחברה הערבית לביטוח, אינה חברה ישראלית ואף אינה בעלת רישיון ישראלי לעסוק בביטוח. מכאן וכפי שעוד יובהר להלן, אין המפקח על הביטוח חב בחובת זהירות כלשהי כלפי התובעים. זאת בראש ובראשונה, משלא הניחו התובעים כל תשתית ראייתית לכך שהחברה הערבית לביטוח היא בעלת רישיון של מבטח ישראלי כמשמעו בסעיף 15 בחוק הפיקוח.

כפי שהובהר בתצהיר התשובה שהגישה המדינה לבג"ץ בעניין אשהב, שצורף לראיות התובעת (להלן – תצהיר המדינה), עד העברת הסמכויות לרשות הפלסטינית, פעלה החברה הערבית לביטוח מכוח הרשאה שניתנה בהתאם לצו בדבר חוק הפיקוח על עסקי הביטוח (יהודה ושומרון) (מס' 93), תשכ"ח-1967, אך לא מכוח החוק הישראלי.

18. עם חתימת ההסכמים בין מדינת ישראל לבין רשות הפלסטינית, הועברו הסמכויות שעניינן ביטוח מהמנהל האזרחי אל הרשות הפלסטינית. קודם לכן, פעלו חברות הביטוח מכוח החוק הירדני – חוק הפיקוח על עסקי ביטוח מס' 5 משנת 1965 (להלן – חוק הפיקוח הירדני). עם העברת הסמכויות אל הרשות הפלסטינית, הועברו אל הגורמים המתאימים ברשות כל הפיקדונות שהופקדו מכוח חוק זה במנהל האזרחי בידי קמ"ט ביטוח.

נושאים אלו הוסדרו ב"הסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה" שנחתם בוושינגטון ביום 28.9.1995 (להלן – הסכם הביניים), במסגרת נספח III של ההסכם, שעניינו "פרוטוקול בנושא עניינים אזרחיים" (להלן – הנספח האזרחי) ובמסגרת נספח V של ההסכם, שעניינו "פרוטוקול בנושא יחסים כלכליים" (להלן – הנספח הכלכלי).

סעיף XI של הנספח הכלכלי עוסק ב"ענייני ביטוח" וסעיף משנה 1 שבסעיף זה קובע כך (נוסחי הסעיפים מהסכם הביניים ונספחיו יובאו להלן בתרגומם לעברית, על-פי הנוסח המופיע באתר הכנסת):

"הסמכויות, הכוחות והאחריות בתחום הביטוח, לרבות, בין היתר, רישוי מבטחים, סוכני ביטוח והפיקוח על פעילותיהם, יועברו לרשות הפלסטינית".

סעיף XIX של הנספח האזרחי, עוסק אף הוא ב"ביטוח", קובע בסעיף משנה 3(ב) כי "הצד הפלסטיני יהיה אחראי לכל חבויותיה של הקרן הקיימת בין אם הן נובעות מתאונות שאירועו לפני תאריך ההעברה או מתאונות שתתרחשנה אחריו". בעניין זה גם נקבע כי "הקרן הקיימת, כהגדרתה בסעיף XI, אף תועבר לצד הפלסטיני. העברה זו תכלול את כל נכסיה וחבויותיה של הקרן הקיימת" (שם, סעיף משנה 3(א)).

19. חוק היישום משנת 1996 מיישם את הסכם הביניים בדין הישראלי, וכך גם מינשר היישום מיישם את העברת הסמכויות בדין החל באזור. בהתאם לכך נקבע בסעיף 7 כי תובענה נגד המדינה של מי שאינו ישראלי או תייר ישראלי, לא תידון בבית משפט ישראלי, אם היא מצויה בתחומי האחריות או הכוחות שהועברו אל הרשות הפלסטינית מכוח נספח III של ההסכם, שהוא הנספח האזרחי. זו לשון הסעיף:

"(א) בית משפט לא ידון בתובענה נגד המדינה של מי שאינו ישראלי או תייר לישראל שעילתה מעשה או מחדל, חבות או התחייבות, שנעשו או שיסודן במסגרת תחומי האחריות או הכוחות שהועברו למועצה כמפורט בנספח III להסכם.

(ב) הוראת סעיף קטן (א) תחול גם על תובענה נגד מי שפעל מטעמה של המדינה, למעט בנסיבות שבהן לא הייתה המדינה חבה כלפי התובע גם אלמלא הוראת סעיף קטן (א)".

יוער כי על כך מוסיפה הוראת סעיף 8 כי "האמור בסעיף 7 יחול גם על תובענה התלויה ועומדת בפני בית משפט ביום כניסתו לתוקף של חוק זה אלא אם כן הוחל בשמיעת ראיות בתובענה ...".

מכאן אפוא, שלאור הוראתו המפורשת של חוק היישום, בכל מקרה, דינה של התביעה להידחות, באשר נושא התביעה הוא בתחום אחריות שהועבר אל המועצה הפלסטינית, כהגדרתה בחוק היישום (וכמפורט בסעיף XIX של הנספח האזרחי, שהוא נספח IIIהנזכר בסעיף 7(א) בחוק היישום). כך גם הועברו כל הפיקדונות שהופקדו על-ידי חברות הביטוח הפלסטיניות במינהל האזרחי (כמתחייב מהחוק הירדני משנת 1965), לידי מפקח הביטוח הפועל מטעם הרשות הפלסטינית (כפי שפורט בהרחבה בתצהיר המדינה בעניין אשהב).

20. המסקנה היא אפוא, שכטענת המדינה, החוק שולל את אחריותה של המדינה כלפי התובעים ומונע את זכות התביעה שלהם נגד המדינה בעניין נושא התביעה. לפיכך גם מטעם זה, דין התביעה להידחות.

(3) היעדר עילה בדין – היעדר חובת זהירות קונקרטית של המפקח על הביטוח

21. בסיכומי טענותיהם טענו התובעים כי המפקח על הביטוח הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו כלפיהם. גם דינה של טענה זו להידחות, וזאת מן הטעמים שעליהם עמדה המדינה בסיכומיה, שעליהם נעמוד עתה.

22. אפילו הייתה לתובעים זכות תביעה ואפילו הייתה למפקח על הביטוח חובת זהירות מושגית כלפי התובעים, מה שאין כן, הרי שכבר נפסק בעניין ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' דני לוי ואח', פ"ד מח(3) 45 (1994), כי למפקח על הביטוח אין חובת זהירות קונקרטית כלפי הציבור הרחב. באותו עניין נקבע, כי מטעמים של מדיניות שיפוטית, אין להטיל על המפקח על הביטוח אחריות בנזיקין בגין רשלנות או בגין הפרת חובה חקוקה, כך שיידרש לפעול כמבטח במקום מבטחים שאינם מסוגלים או רוצים לפרוע את חובם. כך נאמר בפסק-דינו של הנשיא מ' שמגר (בפסקאות 32, 37):

"השאלה היא אם חב המפקח חובת זהירות בגין המעשה הספציפי שבגינו נטען שנהג ברשלנות, ובגין הנזק הספציפי שאירע.

המקרה שלפנינו אינו מסוג המקרים שבהם ניתן להיעזר בכך שקיימת צפיות (שעל קיומה אין מחלוקת) כדי להסיק ממנה קיומה של 'שכנות'. המדובר בצדדים רחוקים (לא משפטית) זה מזה; הנז אינו ישיר, הוא נגרם בידי צד שלישי (חברת הביטוח), והנזק שאירע הוא נזק כלכלי שנגרם עקב הימנעות מפעולה של המפקח. בנוסף על כך, עניין לנו בפעולה שלטונית רגולטיבית של רשות הנותנת שירות לאזרח – מסוג הפעולות אשר לגביהן מהססים בתי המשפט באנגליה ובארצות-הברית לקבוע את דבר קיומה של קירבה בין הרשות לפרט (...). קשה גם לטעון שקיימת הסתמכות במקרה זה, ובמיוחד קשה לטעון שקיימת הסתמכות של המשיבים על מעשי המערערת ...
איני סבור שמעצם העובדה שהמדינה מטפלת בנושא מסוים נוצרים יחסי קירבה היוצרים חובת זהירות בינה לבין הפרטים המצויים בה (...)".

לפיכך, ומאחר "שהחלטת המפקח על הביטוח מצויה בגדר חריג שיקול הדעת, על ההשלכות המתלוות למסקנה זו, במשפט הישראלי", מסקנת פסק הדין הייתה כי כאמור, מדיניות ציבורית מובילה למסקנה אין אין להטיל אחריות על המדינה בגין נזקים שנגרמו מהחלטותיו. כאמור שם (פסקה 38):

"סיכומו של דבר, דעתי היא כי הנימוקים שמקורם במדיניות ציבורית כללית מוליכים למסקנה שהחלטת המפקח על הביטוח נופלת בגדר החיג המצדיק החלת אמת מידה מגבילה באשר להכרה באחריות המדינה בגין נזקים שגרמו החלטותיה. מסקנה זו נתמכת גם על-ידי הקושי הקיים להכיר בקיומה של קירבה בין הצדדים".

23. לפיכך, לאור הלכה זו, ומאחר שהתובעים גם לא הראו כי הופרה חובה חוקית כלשהי, כי המפקח על הביטוח ביצע פעולה שאינה כדין או כי נמנע מלהפעיל סמכות המוטלת עליו, הרי שבכל מקרה, אין מקום להטלת אחריות על המדינה בשל מעשיו או מחדליו של המפקח על הביטוח.

24. התובעים אף לא הראו כי לחברה הערבית לביטוח ניתן רישיון לעסוק בביטוח בישראל, כך שממילא לא חלה כל חבות על המפקח על הביטוח לפקח על פעולותיה, כנטען על-ידי התובעים.

התובעים טענו כי לחברה הערבית לביטוח הותר למכור ביטוחים במזרח ירושלים, אולם גם בטענה זו אין כדי להועיל להם. כפי שהוסבר בתצהיר המדינה בעניין אשהב (בפסקאות 5-2), ככלל לא הותר לחברה זו לפעול בשטחי ישראל ואף לא במזרח ירושלים. בשנים מסוימות, ניתן לחברה הערבית לביטוח היתר מסויג, אולם היתר זה ניתן מכוח הדין החל באזור (החוק הירדני), והיתר זה שהוגבל רק לאזור יהודה ושומרון, עמד בתוקף רק בשנת 1992 וביחס לתושבי ישראל סוייג, כך שהיה תקף רק ביחס לתושבי מזרח ירושלים. בכל מקרה, לאור הגדרת "מבטח" בחוק הפיקוח הישראלי, ממילא לא ניתן לחברה הערבית לביטוח רישיון לעסוק בביטוח בישראל בהתאם לסעיף 15 בחוק זה. שכן על-פי הגדרת "מבטח" זו ועל-פי הוראת סעיף 15, רישיון מבטח יינתן רק לחברה או לאגודה שיתופית שהתאגדה בישראל, ואילו רישיון למבטח חוץ יינתן לתאגיד חוץ הרשום בישראל העוסק בביטוח במדינת חוץ, מה שאין כן באשר לחברה הערבית לביטוח, שאינה נמנית עם אלו. כמו כן, מאחר שהתובעים אינם תושבי מזרח ירושלים, ממילא שאין רלוונטיות להיתר האמור.

25. באשר לתעודת עובד הציבור, שעליה ביקשו התובעים להסתמך (נספח 11 של כתב התביעה), מקובלת עליי טענת המדינה כי לא ניתן לסמוך עליה. התעודה הוצאה לפני קרוב לעשרים שנה (נושאת תאריך 3.1.1993), לא ברור באיזה הקשר ניתנה, היא לא צורפה לראיות התובעים, ובכל מקרה, לא ברור על מה נסמך האמור בה. מכל מקום, אפילו הייתה מתקבלת, הרי שכאמור, אין בה כדי להועיל לתובעים מאחר שנאמר בה באופן מפורש כי ההיתר שניתן לחברה הערבית לביטוח ניתן לה כדי "למכור ביטוחים במגזר הערבי במזרח ירושלים". התובעים כאמור, אינם תושבי מזרח ירושלים ולכן ממילא אין לתעודה זו כל רלוונטיות לענייננו.

26. המסקנה היא אם כן, שבכל מקרה לא חלה על המפקח על הביטוח כל חובת זהירות כלפי התובעים, וכי החברה הערבית לביטוח בכל מקרה לא הייתה בפיקוחו ואף לא יכולה הייתה להיות בפיקוחו. לפיכך ומשאף לא הוכח כי המפקח כל הביטוח הפר חובת זהירות כלשהי כלפי התובעים, ממילא שלא ניתן להטיל על המדינה אחריות בשל מעשיו או מחדליו הנטענים.

מכאן, שגם טעמים אלו מצדיקים את דחייתה של התביעה.

(4) אי הוכחת התשתית העובדתית לביסוס טענת האפליה

27. לבסוף, גם דינה של טענת האפליה שטענו התובעים להידחות. התובעים לא הראו שעומדת להם זכות כלשהי לגבות מהמדינה חובות שהוטלו על החברה הערבית לביטוח לטובתם.

בניגוד לטענת התובעים, לא הייתה כל הפליה ביניהם לבין העותרת שעניינה נדון בבג"ץ בעניין אשהב. עתירה זו לא התקבלה, אלא כאמור לעיל, נמחקה. התובעים לא סתרו בעניין זה את טענת המדינה כי הרשות הפלסטינית היא זו שפרעה את החוב, בכך שהעבירה את הסכום הפסוק אל המדינה, כדי שהמדינה תעבירו אל אשהב. מטעם זה, כאמור, נמחקה העתירה לבג"ץ.

כך גם לא הראו התובעים כי מי מבין התובעים שנמחקו מהתביעה הנדונה קיבל מהמדינה את הסכום שנפסק לטובתו. בהודעה המוסכמת רק נאמר כי הועברו לידי אותם תובעים סכומי הכסף שנפסקו לטובתם, אך לא נאמר שהמדינה היא זו ששילמה להם. מתוכנה של ההודעה המוסכמת עולה ההפך. כאמור בפסקאות 8-5 בהודעה המוסכמת, שתוכנן הובא לעיל, נאמר באופן מפורש כי מדובר בהעברת כספים מהרשות הפלסטינית באמצעות המנגנון הקבוע שם. כך גם כל אותם תובעים שנמחקו מהתביעה, בשונה מהתובעים הנדונים, היו תושבי מזרח ירושלים.

ה. סיכום

28. מכל האמור לעיל עולה, כי דינה של התביעה להידחות.

התובעים לא הוכיחו את העובדות הרלוונטיות לביסוס תביעתם ולא הראו כי ישנה עילת תביעה נגד המדינה בעניין הנדון. מנגד כאמור, הראתה המדינה כי אין לתובעים, שאינם תושבי המדינה או אזרחיה, כל עילת תביעה נגד המדינה.

בדומה, לא הראו התובעים כי המפקח על הביטוח חב חובת זהירות כלשהי כלפיהם. כך גם כאמור, אפילו היה חב חובת זהירות כלפי התובעים, הרי שלא הוכח כי הפר חובת זהירות כלשהי. לבסוף וכאמור, התובעים לא הניחו כל תשתית לביסוס טענת האפליה שטענו.

29. לאור ריבוי ההליכים, חרף היעדר העילה שבדין, ובשים לב לכך שעד היום לא חויבו התובעים לשאת בהוצאותיה של המדינה בגין כל ההליכים, ראוי להשית עליהם לשאת בשכר-טרחת באי-כוחה של המדינה ובהוצאותיה בסכום אשר ישקף את אותן הוצאות באופן ריאלי. שכן כלל הוא, שבעל-דין שזכה בדינו לא ייצא בחסרון כיס.

לפיכך, התובעים יישאו בשכר-טרחת באי-כוחה של המדינה ובהוצאות המשפט בסך של 40,000 ₪.

סכום כספי הערובה שהפקידו התובעים בקופת בית המשפט להבטחת הוצאותיה של הנתבעת, יועברו לידי המדינה. את היתרה ישלמו התובעים תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין.






לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון