הזכות לפרטיות של הנאשם

הזכות לפרטיות מוגדת היטב בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א1981- (להלן - "חוק הגנת הפרטיות") והיא מעוגנת גם ביסוד: חוק האדם וחירותו. בענין יעקב סקולר ואח' נ' ניצה ג'רבי ואח' רע"א 1917/92, פ"ד מז(5), 764, קבע השופט מ' חשין כי: "עלתה הפרטיות במעלות ערכי החברה בישראל והפכה זכות יסוד", ללמדך כי המגמה של הגנה על פרטיותו של אדם הגיעה לשיאה בחוק היסוד האמור. אולם, הגנת הפרטיות איננה ערך מוחלט (ע"א 174/88 גוזלן נ' קומפני פריזיאן דה פרטיסיפסיון, פ"ד מב(1), 563, 566), לאמור: "מכוח סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, רשאי בית-המשפט להתיר, מטעמים שירשמו, הגשת חומר ראיה שנתקבל, גם תוך פגיעה בפרטיות, ומכאן שהפגיעה בפרטיות אינה משמשת ערך מוחלט" אמת נכון הדבר, לא בנקל יתיר בית-המשפט פגיעה בפרטיות, אך משעומדת כנגד הפגיעה בפרטיות, פגיעה בזכות אחרת של אדם, שאם לא תפגע זו הפגיעה באחרת תהיה גדולה יותר, כי אז ישקול בית-המשפט ויאזן ב"מאזן הפגיעות" - מה עדיף ואיזו זכות תגבר על רעותה. לשון אחרת: בית-המשפט משקלל, במסגרת שיקוליו, במבחן האיזונים האלה, התרת חסיונות ופגיעה בפרטיות במידה קטנה ככל האפשר. בכל מקרה, משהונחה תשתית ראייתית לנגיעתו בענין בחומר הפוגע בפרטיות ולחיוניותו - בית-המשפט עשוי להתיר עיון בחומר, ככל שחומר זה יהיה דרוש, כמו בענייננו, להגנתו של נאשם. ראוי להביא את דבריו של כב' השופט ש' לוין בענין גוזלן הנ"ל (שם, עמ' 566): "לפי סעיף 35 לחוק, אין הוראות חוק הגנת הפרטיות גורעות מהוראות כל דין אחר, לרבות מחובתו של בעל דין למסור עדות לפי סעיף 1 לפקודת הראיות [נוסח חדש], אך רשאי בית-המשפט לסרב להתיר הצגת שאלה לעד, אם במכלול הכולל של האינטרסים ענינו של העד שלא להשיב על שאלה פלונית, עדיף על רלבנטיותה לפלוגתאות השנויות במחלוקת במשפט". בסוגיית ההתנגשות שבין ההגנה על הפרטיות לבין הערך החברתי של עשיית משפט צדק, דן בית-המשפט העליון, מן ההיבט האזרחי, בענין סקולר הנ"ל. השופט גולדברג אומר באותו ענין, כהאי לישנא: "ענין לנו, אם כן, בחסיון יחסי, שיש לאזנו על-פי מידת הפגיעה בכל אחד מן האינטרסים המתנגשים. ודוק, בדברינו על איזון לא נתכוונו רק לשימוש שיעשה בית-המשפט בהוראת סעיף 39 לפקודת הראיות [נוסח חדש], אלא גם על עדות של בנקאי בבית-המשפט כשהוא נדרש לגלות חשבונות בנקאיים, לאחר שהוזמן כעד... מהאיזון האמור מתחייב כי השאלה הראשונה שעל בית-המשפט להשיב עליה היא מידת החיוניות והחשיבות של המידע המצוי בחשבונות הבנק, להכרעה במחלוקת שבין הצדדים... על בית-המשפט לתת דעתו אם הונחה תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה את גילוי החשבונות, שכן לא די בטענה בעלמא בדבר הרלבנטיות והחיוניות של החשבונות, העלולה להיות מסווה ל"דיג ראיות". שלישית, על הצד המבקש גילוי חשבונות הבנק לשכנע את בית-המשפט כי אין בידיו להישען על בעיות חלופיות שאין בהן פגיעה בפרטיות. ורביעית, היקפו של גילוי החשבונות אסור לו שיחרוג מעבר למתחייב לעשיית צדק באותו הליך שיפוטי" (שם, עמ' 773 בסעיף 10, ועמ' 774 מול האותיות א - ג). וענין חשוב לא פחות הוא, שאם אי-חשיפת החומר המוגן בהגנת הפרטיות או בחוק היסוד עלולה להביא ל"הרשעת החף מפשע" חייבת הגנת הפרטיות לסגת מפני החובה לעשות משפט צדק (ב"ש 838/84 לבני ואח' נ' מדינת-ישראל, פ"ד לח(3), 728, 738; וראה לענין זה גם החלטת הרכב השופטים בבית משפט זה בת"פ 305/95 מדינת ישראל נ' אריה דרעי ואח', עמ' 5667 ואילך). סוגיה דומה נדונה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב (תפ"ח 4043/98 מדינת-ישראל נ' מרטין בן יעקב ואח', לא פורסם), שהתבססה על פסק דינו של בית-המשפט העליון בע"פ 7528/95 פנחס הלל נ' מדינת-ישראל ואח', פ"ד נ(3), 89. בענין הלל הנ"ל סבר כב' השופט קדמי כי על בית-המשפט לשקול אותם שיקולים שהיה שוקל אם היתה באה בפניו בקשה להסרת חסיון של תעודה מאותו סוג. לעומתו, סבר השופט גולדברג, בדעת מיעוט כי יש להחיל לענין זה את הוראות תקנה 3 לתקנות הארכיון (עיון בחומר ארכיוני במופקד בגנזך), התשכ"ז1966-, לפיה מתן רשות לעיין במסמכי בית-המשפט בתיק פלילי מסור לשיקול דעתו של בית-המשפט, שעליו לנמק את החלטתו להתיר את העיון במסמכים. הנה כי כן, דעת הרוב בענין הלל הנ"ל היתה שהבסיס החוקי להרשעת העיון בחוות דעת כמו זו שהוגשה בהליך פלילי אחר, הוא בתקנה 3(ה) לתקנות הארכיון. משפט פליליהזכות לפרטיות