הודעה על פיטורים בעל פה

הצדדים חלוקים ביחס למועד מסירת ההודעה על הפיטורים בעל פה. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הודעה על פיטורים בעל פה: פתח דבר בפנינו תביעת התובע לתשלום שכר עבודה, פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות שונות הנובעות ממערכת יחסי העבודה בין הצדדים ומסיומה. כמו כן בפנינו תביעת הנתבעת-התובעת שכנגד להשבת תשלומים ששולמו לתובע ביתר וכן לתשלום פיצוי בגין נזקים שנגרמו. רקע עובדתי התובע עבד אצל הנתבעת כיועץ עסקי מחודש ספטמבר 2007 ועד ליום 15/3/09. בין התובע לנתבעת, באמצעות מנהלה נחתמו מספר חוזים במהלך תקופת ההעסקה. התובע פוטר מן העבודה בהתאם למכתב נספח א' לכתב התביעה מיום 10/3/09. הצדדים חלוקים ביחס למועד מסירת ההודעה בעל פה. בחלק מן החודשים הייתה אי התאמה בין הסכומים שרשומים בתלושי השכר לבין הסכומים ששולמו בפועל. הצדדים הסכימו כי התובע פוטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים. לא שולמו לתובע פיצויי פיטורים. לטענת הנתבעת סכום זה קוזז מהסכומים שחב לה התובע. גדר המחלוקת הפלוגתאות שנקבעו בדיון מיום 24.10.10 הן אלה: מה היו נסיבות פיטוריו של התובע, מתי הודע לו על פיטורים בעל פה. מהו שכרו של התובע בתקופות ההעסקה השונות. מה היה הרקע לכך שחלק מתלושי השכר לא שיקפו את התשלומים בפועל, מי יזם את הדבר ולאיזה צורך. האם קמה לנתבעת זכות קיזוז אל מול התובע בגין פיצויי פיטורים. האם זכאי התובע לפדיון חופשה שנתית ודמי הבראה או שמא נכונה טענת הנתבעת, כי רכיבים אלה שולמו לתובע ביתר. האם זכאי התובע לפיצוי חלף הודעה מוקדמת, או שמא ניתנה לו הודעה מוקדמת כדין. האם זכאי התובע להפרשי שכר וככל שכן, באיזה שיעור. האם זכאי התובע להחזר הוצאות רכב וחנייה וככל שכן, באיזה שיעור. האם זכאי התובע לפיצוי בגין הפרשות פנסיוניות וככל שכן, באיזה שיעור. ככל שיפסק, כי התובע זכאי להפרשי שכר או לפיצויי פיטורים, האם עומדת לו זכות להלנה בגינם, או שמא לנתבעת טענת הגנה טובה. האם קמה לתובעת שכנגד (נתבעת) זכות לפיצוי מאת הנתבע שכנגד (תובע) בגין הרכיבים הבאים: א. הפרשי שכר ששולמו ביתר. ב. דמי שימוש בטלפונים ניידים ששולמו ביתר. ג. חיוב בגין שעות עבודה שלא בוצעו. בהקשר זה, מה היה הסיכום בין הצדדים ביחס לשעות העבודה. ד. דמי חופשה ודמי הבראה ששולמו ביתר. ה. פיצוי בגין נזקים שגרם התובע לפי הטענה בשל ייעוץ לקוי ללקוחות הנתבעת. בדיון ההוכחות העידו בפנינו התובע מטעמו מחד גיסא, ומנהל הנתבעת מר ראובן בילסקי (להלן ייקרא "מנהל הנתבעת", או "מר בילסקי") מטעם הנתבעת מאידך גיסא. הוגשו סיכומים בכתב. דיון והכרעה הסכמי העבודה והפרשי שכר בין הצדדים נחתמו מספר הסכמים ביחס לשכר התובע ודרישות התפקיד. התובע והנתבעת התייחסו לשלוש או ארבע תקופות בהן חלו הסכמים שונים בין הצדדים. נציין כבר מעתה כי למעשה לא בהכרח שונו בפועל תנאי העבודה בכל אחת מתקופות אלו, ובחלק מהתקופות חלים למעשה אותם תנאים. כך, לקראת סופה של תקופת יחסי העבודה נעכרו יחסי הצדדים וכל צד נקט בתנאים שונים בחליפת המכתבים שנשלחו בדואר האלקטרוני, ללא שהושגה הסכמה מפורשת חד משמעית. להלן נחלק את התקופות ונתייחס אליהן לפי הסדר הכרונולוגי. התקופה הראשונה הינה מתחילת העבודה ועד לחודש יוני 2008 (להלן - התקופה הראשונה). בפי הנתבעת נקראה תקופה זו לעיתים גם תקופת הניסיון. נציין כבר מעתה כי בנוגע לתקופה זו נחתם חוזה בתחילת העבודה, (בו פורטו בין היתר תעריפי השכר לשעת עבודה), אולם בפועל נהגו הצדדים אחרת. סיומה של התקופה שנוי במחלוקת בין הצדדים - אם חודש מאי או יוני 2008. לטענת התובע תקופה זו מתחילה מסיכום ישיבה של התובע ומר בילסקי מיום 25.6.08 ולפיכך הינה עד חודש מאי, ומיוני חל ההסכם החדש. לטענת הנתבעת, סיכום הישיבה האמורה נשלח למנהל הנתבעת בדואר האלקטרוני רק ביום 5.7.08, ולפיכך חל רק מחודש יולי 2008 ואילך. נבהיר כי לטעמנו תקופה זו מסתיימת בחודש יוני 2008, שכן ודאי אין לומר שהסיכום מסוף חודש יוני חל רטרואקטיבית על אותו חודש, אם לא ניתנה הסכמה כזו מפורשות. התקופה השנייה הינה אפוא מחודש יולי 2008 ועד לחודש אוגוסט 2008 (להלן - התקופה השנייה). אמנם הצדדים התייחסו לתקופה זו כאל תקופה חדשה, אולם מעיון בחליפת מכתבי הדואר האלקטרוני בין הצדדים באותה תקופה, נראה כי בחודשים אלו טרם הושגה הסכמה חדשה, אלא נוהל משא ומתן שטרם הבשיל אותה עת לכדי הסכם מחייב. לפיכך ההסכמות ותנאי עבודת התובע שהיו בתוקף בתקופה הראשונה, חלים גם בתקופה זו. התקופה השלישית היא מחודש ספטמבר 2008 ועד דצמבר 2008 (להלן - התקופה השלישית). בתקופה זו הסכימו הצדדים על דרך חדשה לחישוב שכרו התובע ויתר תנאי העבודה, כמפורט במכתב מנהל הנתבעת מיום 29.8.08. מחד שכרו של התובע הועלה משמעותית, ומאידך נקבעה לו מכסה חודשית של ביצוע 125 שעות. תלושי השכר אמנם אינם משקפים הסכמה זו, אולם אין מחלוקת שבפועל הועברו לתובע סכומים גבוהים יותר לתשלום משכורתו. התקופה הרביעית היא מחודש ינואר 2009 ועד חודש מרץ 2009, מועד סיום יחסי העבודה (להלן - התקופה הרביעית). בתקופה זו הידרדרו יחסי העבודה בין הצדדים עד לסיומם בפיטורי התובע, לבקשתו. בתקופה זו ואף מעט קודם לה הציע מנהל הנתבעת לתובע תנאי עבודה שונים, אולם כעולה מחליפת מכתבי הדואר האלקטרוני בין הצדדים, הם לא הגיעו להסכמה חדשה. לפיכך, חלים התנאים שנקבעו בתקופה השלישית. להלן נתייחס לטענות הצדדים באשר להפרשי השכר המגיעים לזכות התובע או לתשלומי יתר שדינם החזר לנתבעת, בנוגע לתקופות העבודה השונות. התקופה הראשונה כשמה כן היא - תחילת יחסי העבודה. בין הצדדים נחתם ביום 2.9.07 הסכם עבודה (עמ' 5 למוצגי התובע, נספח ב' לתצהירו) (להלן: "ההסכם המקורי"). ההסכם המקורי פירט סוגים שונים של שעות ייעוץ (ייעוץ ללקוחות עם מנהל הנתבעת ובלעדיו, ייעוץ ללקוחות מול משרד התמ"ת וכו') וערך אבחנות ביניהן ביחס לשכר כל שעה. כן נקבע כי לשכר השעתי תצורף תוספת של חמישה ש"ח לשעה דמי הבראה. אף על פי כן, נראה כי בפועל לא פעלו הצדדים לרישום וחישוב השעות בזמן אמת וגזירת השכר ממספר השעות. ממילא, שכרו של התובע שולם לו בלא שחושב על פי שעות הייעוץ שביצע ואופיין. למעשה במשך כל תקופת העבודה הצדדים לא יישמו את החוזה המקורי בעניין תעריפי השעות, אלא שולמו לתובע סכומים קבועים פחות או יותר, של 5,000 ש"ח בקירוב מדי חודש. בתקופה זו, על אף שבין הצדדים נחתם חוזה בכתב, הסכמות הצדדים שונו בפועל בהתנהגותם, ומהתנהגות הצדדים ניתן להסיק הן על גובה המשכורת והן על היקף העבודה הנדרש. להלן נתייחס לטענת הנתבעת לפיה ההסכם המקורי מיום 2.9.07 עומד בתוקפו, וכיום היא יכולה לקזז מהשכר ששילמה לתובע סכומים לפיו, ונבהיר מדוע אין לקבלה לדידנו, אלא כאמור אנו סבורים כי יחסי הצדדים שונו בהתנהגותם. לטענת הנתבעת, התשלום של 5,000 ש"ח מדי חודש, אינו מצביע על שינוי בהתנהגות של ההסכם המקורי, ויש לחשב את זכאות התובע לשכר לפי התעריפים בהסכם זה ומס' השעות שביצע בהתאם לדו"ח השעות שהגיש. כך, מנהל הנתבעת העיד כי קיבל על עצמו לשלם לתובע 5,000 ש"ח מדי חודש בתקופת הניסיון (דהיינו, התקופה הראשונה), כשלטענתו היה ברור שאחר כך יתקזזו. כך גם הוסכם לדברי מנהל הנתבעת בפגישה שלו עם התובע בבנק בו מצוי היה חשבונו של התובע. במסגרת פגישה זו סייע מנהל הנתבעת לתובע להסדיר ענייניו הכספיים. לא ניתן לקבל טענה זו של הנתבעת. ראשית, לא הוברר לנו מהו אותו מועד שבו סבר מנהל הנתבעת כי יבוצע הקיזוז. התובע עבד בנתבעת כשנה וחצי, שבמהלכה מעולם לא בוצע קיזוז כזה, ואף לא לאחר סיום יחסי העבודה. בין הצדדים נעשו התחשבנויות במהלך תקופה זו, אולם לא כיישום של החוזה המקורי, אלא כדי להגיע לסכום של 5,000 ש"ח בחודש בקירוב. גם לאחר ששונו תנאי העבודה בין הצדדים בתקופות המאוחרות יותר, לא נערכה התחשבנות ביחס לתקופה הראשונה. זאת על אף שסביר להניח שמועד הקיזוז ובחינת שכר התובע כך שיותאם לתנאי ההסכם המקורי, לו אכן היתה הסכמה כזו, ייערך במועד שינוי תנאי העבודה במהלך יחסי העבודה. חשבון שעות לפי ההסכם המקורי (ממנו עולה כי התובע חייב לנתבעת אלפי שקלים בחודש לתקופה זו) הוגש רק לאחר הגשת התביעה (ראה נספח 1 לתצהירי הנתבעת, עמ' 42 למוצגיה). נראה אפוא כי הצדדים למעשה לא נתכוונו לערוך קיזוז, אלא הסכימו על מתכונת תשלום השכר בסכומים הקבועים. שנית, מראיות הצדדים עולה כי מעבר לשעות ייעוץ ללקוחות עבד התובע שעות עבודה נוספות, לגביהן לא התייחס החוזה המקורי ולא נקט בכל תשלום שהוא. כך מסר התובע בתצהירו ובעדותו כי בתקופה זו, וכן בתקופות המאוחרות יותר, ביצע שעות עבודה רבות, גם אם לא כולן בייעוץ מול לקוחות. דו"ח השעות לתקופה הראשונה (שהינו בפורמט שונה מהדו"חות המתייחסים לתקופות המאוחרות יותר) אינו מציין שעות אלו. כך טוען התובע כי ביצע בפועל שעות עבודה בניהול המשרד, בהדרכת מתמחים שעבדו במשרדה של הנתבעת, בעריכת אתר האינטרנט של הנתבעת ובהכנת והעברת הרצאות לקורס שהעביר במכללת בצלאל (להלן: "הקורס") במסגרת הפעילות בנתבעת. לטענת הנתבעת לא היה צורך בניהול משרד, שכן הוקצתה לכך מזכירה. אף איכות ההרצאות שהעביר התובע הייתה ירודה וכמותן מועטה (קורס אחד בלבד, מס' שעות, וגם ביחס אליו העביר מנהל הנתבעת לתובע חומרי עזר). כמו כן אתר האינטרנט לא עבר שינוי מהותי כפי שטוען הנתבע ומכל מקום נבנה על סמך חומרים שהעביר לו מנהל הנתבעת. זאת ועוד, לטענת הנתבעת עבודתו של התובע לא הייתה מיטבית כפי שנדרש. כך, הוא לא הצליח להביא לחברה לקוחות נוספים בירושלים כפי שהיה מצופה ממנו. בנוסף התובע עסק בענייניו הפרטיים, (מערכת בחירות במקום מגוריו, טיפול בענייניה של חברת "קשרים אישיים" בה עבד קודם לעבודתו בנתבעת ועוד), בשעות העבודה שצריכות היו להיות מוקדשות לעבודתו בנתבעת בלבד. לראיה הביאה הנתבעת פירוט שיחות של שבוע אחד ממנו עולה כי לתובע היו שיחות טלפון רבות ביום, מחציתן בקשר לענייני החברה. כמו כן מלינה הנתבעת על איכותה הירודה של עבודת התובע, אשר בשלה קיבלה לטענתה תלונות מלקוחות ואף נגרמו לה נזקים. במסגרת הנזקים הנטענים ציינה הנתבעת כי לקוחות הפסיקו התקשרותם מולה, באמירה שעבודת התובע אינה מצדיקה המשך ההתקשרות, ולעיתים אף ביקשו כספם בחזרה או סירבו לשלם עבור שירות שקיבלו. בענין זה אנו מקבלים את גרסת התובע, ולו באשר לעצם ביצוע השעות, גם אם לא באשר למלוא ההיקף הנטען. התרשמנו כי אכן הפעולות של טיפול באתר אינטרנט, מסירת הרצאות, ניהול משרד והדרכת המתמחים נעשו על ידי התובע. פעולות אלו דרשו מהתובע השקעה ועשייה שהתבטאו בשעות עבודה. התובע העיד כי השקיע שעות רבות ומאמץ בפעילויות אלו, שאין חולק כי היו חלק מהפעילות בנתבעת. אין גם מחלוקת כי התובע נדרש לעשות פעולות אלה (גם אם לא הוגדרו בתעריף שעתי בהסכם המקורי). אכן, התובע לא דיווח על שעות אלו בתקופה הראשונה במסגרת דיווחי שעות הייעוץ מול לקוחות, הואיל ולא היו אלו שעות ייעוץ. [במאמר מוסגר יצוין כי בתקופות מאוחרות יותר נרשמו חלק מהפעולות בדו"חות השעות, אך בהיקף קטן יותר מזה שנטען כעת]. אולם, עדיין מדובר בשעות עבודה שיש למנותן בין השעות הזכאיות לתגמול. נציין כי המשרד בירושלים היה תחת ניהולו של התובע, כאשר משרדה השני של הנתבעת היה בנתניה בניהולו של מר בילסקי. מטבע הדברים נראה שהיה צורך בניהול המשרד ובהדרכה של המתמחים שעבדו בירושלים. כך גם באשר לשעות הקורס שהעביר התובע. גם אם אכן רמת שביעות הרצון של הסטודנטים כמשתקפת במשובים שמילאו בנוגע להרצאותיו של התובע, הייתה באופן כללי נמוכה יותר מזו שהובעה בנוגע להרצאות מר בילסקי, אין לכך משמעות בנוגע לשאלת שכרו של התובע. אין חולק כי התובע העביר בפועל את ההרצאות בקורס, בהתאם להוראת מעסיקו וכחלק משעות העבודה שלו. כמו כן, ברי כי על מנת להרצות בקורס היה עליו להיערך ולהכין את ההרצאות מראש, ואף על שעות אלו על הנתבעת לשלם שכרו. ודאי שאין המדובר ברמה ירודה במיוחד, אחרת לא היה הקורס מוסיף ומתנהל במלואו, ואף המשובים אינם חד משמעיים ואינם מצביעים על זלזול מצד התובע. התובע אף הצהיר כי התבקש להוסיף ולהרצות בשנה הבאה, וגם הנתבע אישר זאת בעדותו (פרוטוקול עמ' 24 ש' 13-14). רמת ההרצאות אפוא, אף אם אינה מיטבית ואף שמר בילסקי הבהיר לאחר סיום יחסי העבודה כי אינו מרוצה ממנה, אין בה כדי להצדיק אי תשלום השכר לתובע. באשר לפירוט שיחות הטלפון, לא שוכנענו כי הלה מעיד על אי ביצוע עבודה כלל מצד התובע, כטענת הנתבעת. נציין כי פירוט השיחות הובא רק ביחס לשבוע אחד, כך שאין בו בהכרח כדי ללמד על הכלל. כמו כן אין חולק כי לפחות מחציתן הייתה לגורמים בעבודה אצל הנתבעת. מכל מקום, לא שוכנענו שרמת ביצוע העבודה הייתה כזו שמצדיקה אי תשלום שכרו של התובע. בכל אופן חובתה של הנתבעת היתה לפקח על התובע בעת עבודתו, להורות לו ולהנחותו באשר לנדרש ממנו. משלא עשתה כן, אינה יכולה כיום לטעון כנגדו על כי לא ביצע את העבודה "כנדרש", הואיל ולא נדרש. לסיכום חלק זה נדגיש כי אף אם היקף ביצוע השעות לא היה גבוה כפי שציפתה הנתבעת מהתובע, והתובע אכן עסק גם בשעות העבודה בענייניו האישיים, הרי שודאי שבוצעו שעות נוספות שלא נכללו בדו"ח השעות אך הן שעות עבודה לכל דבר ועניין. יתר על כן, מנהל הנתבעת עצמו העיד כי שילם גלובלית לתובע 5,000 ש"ח בחודש, ולא לפי חישוב שעות. כך עולה מפורשות בעדותו, כדלקמן: "ש. תראה לי איפה מופיע תשלום הוצאות. (צ"ל "הרצאות") ת. ההרצאות האלה היו בזמנו באותם 5000 ₪ תשלום שוטף. לא ניתן שם תשלום עבור כל שעה ספציפית. ש. היית אמור לשלם עבורן. ת. לא נכון. הם היו חלק מהשעות של אותם חודשים שבהם ניתנה משכורת לא לפי שעות . ש. בחיוב לקוחות זה לא מופיע השעות האלה. שאתה אומר לירון לא עמדת במכסת השעות, השעות האלה לא שעות לחיוב לקוח תמורת חשבוניות. שילמת משהו גלובלי. ת. שילמתי גלובלי. מדברים פה על שעה וחצי הרצאה. ש. אם שילמת גלובלי לא שילמת לפי שעות חיוב. ת. אתה נכנס למניון (צ"ל "מנין") השעות של השוטף. ש. אבל לא נעשה התחשבנות לגבי השוטף. ת. היינו צריכים לשבת על השעות ולעשות סיכום. הוא היה בחודשים בחוסר לקראת סיום הוא התחיל להיות בפלוס. ש. איך אתה יכול לדבר על חוסר ופלוס שלא עשית התחשבנות. ת. לא ישבתי איתו. ש. אין קורלציה בין התשלום לשעות. ת. אין ולא הייתה צריכה להיות. היה צריך להיות 5000 ₪ לחודש." (פרוטוקול עמ' 24 ש' 15-31) (ההוספות בסוגריים וההדגשות שלי, א.א.) אף כי בסיכומי הנתבעת התעלמה היא מדברים אלו, התרשמנו כי הם משקפים בבירור את אומד דעת הצדדים בפעולותיהם הלכה למעשה בתקופה הראשונה. יש בהם משום הודאת בעל דין אשר נודעת לה חשיבות. אשר על כן, הוברר לנו כי הצדדים פעלו בהתאם להסכמה שבהתנהגות לפיה התובע ביצע את שעות העבודה וכן שעות נוספות באותה תקופה, בתמורה לשכר של כ-5,000 ש"ח בחודש. כמו כן, בתקופה זו לא הותנה תשלום השכר בביצוע מכסת שעות. שינוי החוזה בהתנהגות יצר הסכם חדש ותקף בין הצדדים. (דב"ע (ארצי) לח/3-4 מערכות מידע מ.ב.ד. - אבידן פד"ע י 309, 329; דב"ע (ארצי) לז/2-26 קרן קיימת לישראל - סלמן פד"ע ט 102, 107; בג"צ 239/83 מילפלדר נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד מא (2) 210, 216; דב"ע (ארצי) נד/1 ההסתדרות הכללית נ' התעשייה האווירית לישראל (ניתן ביום 22.04.1996) ; ע"ע (ארצי) 242/09 ויוריטה נ' רז (ניתן ביום 31.05.2012). לנוכח מסקנתנו זו, דין טענות הנתבעת לקבלת החזרי שכר ששולמו ביתר תוך עריכת חישובים לפי החוזה המקורי, להידחות. לפי חישובי התובע נותר הוא זכאי בסיומה של תקופה זו להפרש שכר בסך 550 ש"ח. תחשיבי התובע לתקופה זו נשענים על תלושי השכר, שלטענתו לא קיבלם באותה עת, ואף בתקופות מאוחרות יותר לא שיקפו את התשלומים שהועברו בפועל. הואיל וכאמור קבענו כי החוזה שונה בהתנהגות הצדדים, מצאנו כי הסכומים ששולמו לתובע הם השכר המוסכם באותה תקופה, ואף התובע אינו זכאי להפרשי שכר כלשהם לתקופה זו. כאמור לעיל, בתקופה השנייה, חודשים יולי ואוגוסט 2008, על אף שהצדדים התייחסו אליה כאל תקופה נפרדת, חלים למעשה אותם תנאים שחלו קודם על התקופה הראשונה. זאת מאחר שבתקופה זו הצדדים החליפו ביניהם טיוטות שונות, אולם נראה כי המסמך המוסכם הראשון שהיה בין הצדדים הוצא ביום 29.8.08. נציין כי במהלך תקופה זו, בחודש אוגוסט 2008, אכן עבד התובע מספר גבוה של שעות, קרוב למספר השעות שעבד בחודש ספטמבר 2008, (כנראה לנוכח תנאי ההסכם המתגבש), אולם לא מצאנו ראיות להסכמה של הצדדים לתחולה רטרואקטיבית של התנאים שנקבעו במכתב מנהל הנתבעת מיום 29.8.12. לפיכך גם ביחס לתקופה זו אנו דוחים את טענות התובע ביחס להפרשי שכר ואת טענות הנתבעת ביחס לשכר ששולם ביתר, כדין התקופה הראשונה. מהתקופה השלישית ואילך, שונו תנאי עבודתו של התובע ושכרו בהתאם לאמור במכתב מנהל הנתבעת מיום 29.8.08. אלו התנאים החלים על יחסי העבודה בין הצדדים בתקופה השלישית, מחודש ספטמבר 2008 עד דצמבר 2008, ובתקופה הרביעית, מחודש דצמבר 2008 ועד לפיטורי התובע ביום 15.3.09. בתקופות אלו הסכימו הצדדים כי התובע יקבל שכר גבוה יותר באופן משמעותי, בסך 9,604 ש"ח נטו, וכן יבצע מספר רב יותר של שעות (125 שעות בחודש). הצדדים חלוקים בשאלת היות החיובים שלובים זה בזה והמשמעות שיש לייחס לכך. כך, לטענת הנתבעת מאחר שהתובע לא מילא אחר התחייבויותיו בחוזה, למספר מסוים של שעות חודשיות (בחלק מהחודשים), ממילא אינו זכאי לתנאים שהובטחו לו. התובע מנגד טוען כי הנתבעת מחויבת לשלם לו את השכר שהובטח, הואיל ואי עמידתו בכמות השעות (בחלק מהחודשים) נבעה ממחדלה של הנתבעת, ולא באשמתו. זאת מכיוון שלא הועברה לו תוכנית עבודה מסודרת מול לקוחות, בנוגע למספר השעות הנדרש ולא תואמו לו שעות הייעוץ מול הלקוחות. הנתבעת טענה לעומתו כי הועברה לתובע תוכנית מפורטת ומעשית לביצוע והתובע הוא זה שלא פעל לפיה. נקדים ונאמר כי אין ספק שתנאי בחוזה לפיו שכרו של התובע יהיה גבוה יותר, בתמורה למכסת שעות, הינו ככלל תנאי תקף ומחייב. אכן, נכונה היא האמירה העקרונית כי התובע לא יכול להיאחז בתנאי השכר, בלא שתהא לו מחויבות לעמוד בתנאי מכסת השעות. אולם, במקרה שבפנינו, כפי שנפרט להלן, התרשמנו כי התובע פעל על מנת לעמוד במכסת השעות ואין לתלות בו מלוא האחריות לאי השלמת מכסת השעות, על כל המשמעויות הנובעות מכך לעניין גובה שכרו. מעיון בדו"חות השכר עולה כי בחודש ספטמבר 2008 עמד התובע במכסת השעות לשביעות רצונה של הנתבעת, כשביצע כ-117 שעות. ביתר החודשים ביצע התובע מספר נמוך משמעותית של שעות ייעוץ ללקוחות. כעולה מהנספחים שצורפו לתצהיר מנהל הנתבעת (עמ' 45), בסוף חודש נובמבר 2008 העבירה הנתבעת לתובע תוכנית עבודה לחודשים דצמבר 2008 עד פברואר 2009. בתוכנית (בת כעמוד אחד) מפורטת רשימת לקוחות וצפי מספר שעות כולל לכל לקוח. ראשית, מדובר בתוכנית מאוחרת יחסית, לקראת סיומה של התקופה השלישית, כך שאין ללמוד ממנה על החודשים שקדמו לה. לא הובאה בפנינו תוכנית המתייחסת לחודשים הקודמים. שנית, התוכנית מציינת לקוח ובצידו, לדוגמא, צפי של 20 שעות. לא מדובר בתוכנית של ימים ושעות שתואמו בפועל עם הלקוח. אין ספק אפוא שנותרה עבודה רבה של תיאום השעות. תיאום מלא של השעות תלוי בנתונים שונים שחלקם אינם באחריות התובע, כגון רצון הלקוחות להמשיך בייעוץ, יכולתם הכלכלית לממן את מלוא השעות שהנתבעת מציעה ועוד. התובע כתב במכתבו למנהל הנתבעת במפורש כי הוא מנסה, אך מתקשה ואינו מצליח, לעמוד בהספק תיאום השעות עם הלקוחות וזאת על אף עבודה אינטנסיבית מצידו בעניין. התובע ציין כי אף המזכירה עמוסה מעל ומעבר בתיאומים שונים ואינה מצליחה לתאם השעות בפועל. הואיל והנתבעת הטילה על התובע בפועל הן את תיאום שעות הייעוץ והן את ביצוען, ולא העבירה לו תוכנית מפורטת במועד כפי שטענה, אין להטיל על התובע עלות אי מילוי מכסת שעות הייעוץ. בנסיבות אלו, אין התובעת יכולה לעמוד על דרישתה לעמידה במכסת 125 השעות כתנאי לתשלום השכר המוסכם. זאת ועוד, הנתבעת ציינה כדוגמא את חודש אוקטובר 2008, שהיה מעוט שעות. עיון בלוח השנה מלמד שחודש זה היה מרובה חגים (חודש תשרי בלוח השנה העברי). לפיכך, אין הצדקה להפחית משכורתו של התובע בחודש זה בשל מכסת השעות הפחותה. אשר על כן, בהתאם להסכמת הצדדים כמשתקף מהראיות שהובאו בפנינו, הצדדים הסכימו בתקופה זו על שכר של 9,604 ש"ח לחודש. התובע זכאי אפוא לתשלום הפרשי שכר על חודשים אלו עד לגובה השכר המובטח. הנטל על הנתבעת להוכיח כי שילמה לתובע בחודשים אלו. לפיכך נלך לפי תחשיבי התובע (עמ' 93 למוצגיו המצורפים לתצהירו), בהתאם לגובה השכר שנקבע כאמור. התובע זכאי אפוא להפרשי שכר עבוד החודשים ספטמבר 2008 עד מרץ 2009 בסך של 11,224 ש"ח. לנוכח המחלוקות האמיתיות בין הצדדים, אין התובע זכאי לפיצויי הלנה, אלא רק להפרשי ריבית והצמדה. פיצוי חלף הפרשות לפנסיה מתחשיבי התובע עולה כי הופרשו עבורו הפרשות לפנסיה מחודש אפריל 2008 ועד חודש ספטמבר 2008 (כולל). מחודש אוקטובר 2008 ועד חודש ינואר 2009 לא הופרשו עבורו הפרשות לפנסיה. לטענת הנתבעת הפרישה לפנסיה עבור התובע ואף ביתר, ואולם חברת הביטוח לא העבירה לתובע הסכומים שהופרשו והיא מתעתדת לתובעה על כך. מטיעוני הנתבעת עצמה, עולה כי היא אינה חולקת על חובתה בהתאם לצו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק מיום 1.1.08. העברת הסכומים היא באחריות הנתבעת ומשלא הועברו, לא מילאה אחר חובתה. ודאי שאין התובע קשור ביחסים שבין הנתבעת לבין החברה המבטחת, ככל שיתקיימו ביניהם הליכים משפטיים. התביעה מתקבלת אפוא ברכיב זה עבור חמישה וחצי חודשים, מחודש אוקטובר 2008 ועד מחצית מרץ 2009. עבור שנת 2008 מדובר בפיצוי בגין שלושה חודשים * 0.833 % * 9,604 ש"ח, בסך 240 ש"ח. עבור שנת 2009 מדובר בפיצוי בגין חודשיים וחצי * 1.66% * 9,604 ש"ח, בסך 399 ש"ח. הנתבעת תשלם אפוא לתובע ברכיב זה פיצוי חלף אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסך 639 ש"ח. ככל שסכום זה הופרש לתובע לפנסיה, תשחרר הנתבעת הכספים לזכות התובע תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין ובכך תהא פטורה מתשלומם לתובע. באם תשלם הנתבעת הכספים או תשחררם לזכות התובע ולאחר מכן תנהל ההליכים מול חברת הביטוח, תהא זכאית לקבל התשלום בסכום זה מחברת הביטוח. פדיון חופשה סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 מחייב את המעביד לנהל פנקס חופשה, שבו יירשם בין היתר "מועד החופשה שניתנה" (תקנה 1 (4) לתקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), התשי"ז 1957). מכאן, שנטל הראיה לכך שמלוא החופשה ניתנה לעובד היא על המעביד, אשר כאמור חייב על פי חוק לנהל פנקס חופשה (דב"ע לג/65-3 פרחי - אשל, פד"ע ה 113, וראו גם דב"ע לא/3-22 ציק ליפוט נ' חיים קסטנר, פד"ע ג, 215; דב"ע לג/3-65 יהודה פרחי נ' עדנה אשל, פד"ע ה 113; דב"ע לח/3-73 ביטון מכלוף נ' נפתלי הכט, פד"ע י, 390). בפסיקה נאמרו דברים ברורים אלה: "מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים..." (דב"ע לא/3-22 ציק ליפוט נ' קסטנר פד"ע ג' 215, 219) מנהל הנתבעת טען כי התובע לא העביר לו דיווח על ימי החופשה שנטל, וכי לא היה באפשרותו לפקח עליהם, הואיל ומושבו של התובע היה בירושלים, ומנהל הנתבע היה בנתניה, וכי למרות בקשותיו אלו לא הועברו לו. מנגד טען התובע כי דיווח למנהל הנתבעת על ימי החופשה שנטל וכי ערך לגביהם רישום. הנתבעת לא הציגה בפנינו רישום כלשהו ביחס לימי החופשה של התובע. הנטל על ניהול פנקס החופשה מוטל על המעסיק - הנתבעת בענייננו. שומה היה על מנהל הנתבעת לערוך רישום של ימי החופש של התובע, ומשלא עשה כן, נטל ההוכחה ביחס לימי החופשה מוטל עליו. נזכיר כי במשרד בירושלים ישבה מזכירה והתובע לא היה העובד היחיד בירושלים, כך שנראה כי ניתן היה לפקח על ימי החופשה שנטל התובע. לא ייתכן כי במשך שנה ומחצה, כל תקופת עבודתו של התובע, לא נעשה כל רישום כזה. ככל שמנהל הנתבעת סבר כי התובע לוקח על דעת עצמו ימי חופש רבים, היה עליו לוודא מולו רישום של ימי החופש עוד בזמן ההעסקה, ואינו יכול לטעון כיום כי כל יום שבו אין רישום של התובע על ביצוע שעות עבודה מול לקוחות, הינו יום חופשה. זאת בפרט שכאמור לעיל, לא ניתן להסתפק בדו"ח שהגיש התובע ביחס לשעות הייעוץ ללקוחות, שכן אין הן מהוות לבדן את מכלול השעות בהן עבד התובע במסגרת הנתבעת, אלא התרשמנו כי התובע אכן עבד בנתבעת גם בביצוע פעולות אחרות. זאת ועוד, אף אם נכונה טענת הנתבעת כי לתובע שולם שכר אף בימים שנעדר, וזאת על חשבון ימי החופשה שלו, לא הוצג בפנינו פירוט מתאים ידני או ממוחשב, בכל הנוגע לימי החופשה. בעניין זה נציין כי: "מעביד אינו יכול, מחד, לשלם לעובד שכר מלא גם אם הוא נעדר מהעבודה ומאידך לשמר את הזכות לנכות מהשכר בשלב מאוחר יותר, את האיחורים וההיעדרות, אלא אם כן הודיע על כך במפורש בעת התשלום" (דב"ע נד/48-3 מזרה - ימין עבודה ארצי כרך כז' (2) 130). בענייננו, הנתבעת לא הוכיחה טענתה ולא הציגה פנקס חופשות כנדרש לפיכך, אין לקבל טענתה בעניין זה. התובע מסר בתצהירו כי ניצל 8 ימי חופשה בשכר במהלך עבודתו. הואיל והתובע עבד חמישה ימים בשבוע, הוא זכאי לעשרה ימי חופשה בשנה. לפיכך עבור שנה וחצי היה התובע זכאי ל-15 ימי חופשה, מתוכם ניצל כאמור שמונה. התובע זכאי אפוא לתשלום 7 ימי חופשה. לפי משכורתו החודשית, ערך יום עבודה של התובע הוא 457 ש"ח. התובע זכאי אפוא ברכיב זה ל-7 ימי חופשה * 457 ש"ח (ערך יום עבודה) שהם 3,199 ש"ח. דמי הבראה אמנם, הסיכום בין הצדדים לתקופה הראשונה היה כי על כל שעת עבודה ישולמו 5 ש"ח דמי הבראה, אולם כאמור בפועל הצדדים חזרו בהם מחוזה זה ולא פעלו לפיו. לפיכך לא נדרשנו לסוגית היות תשלום ההבראה בדרך זו חלק משכר כולל, ולשאלה אם הוכלל בשכר באופן בהיר וחד משמעי כנדרש בפסיקה (דב"ע 3/98 - 63 גדי בובליל נ' א.א.צ. שירותים משפטיים בע"מ, פד"ע לב 91 ; י' לובוצקי, חוזה עבודה וזכויות העובד, פרק 12, עמ' 35 (הוצאת ניצן - 2006)) לנוכח השינוי שבוצע בפועל בהתנהגות בהסכמת הצדדים, דמי ההבראה שנקבעו כנגזרת של השכר בחוזה המקורי לא שולמו בפועל במפורש וכן לא נעשה חישוב של השעות באופן מפורש. לפיכך, התובע זכאי לתשלום דמי הבראה. התובע הודה כי שולמו לו דמי הבראה בסך 1,000 ש"ח ביום 4.3.09. הנתבעת טענה כי שילמה לתובע 1,350 ש"ח עבור דמי הבראה, אולם אין לכך ביטוי בתלושים או אסמכתא אחרת. התובע זכאי לחמישה ימי הבראה בשנה הראשונה ושלושה עבור השנה השניה, דהיינו שמונה ימים. שמונה ימי הבראה לפי 331 ש"ח ליום, הם 2,648 ש"ח. בהפחתת הסכום של 1,000 ש"ח ששולם כאמור לתובע כדמי הבראה, התובע זכאי לתשלום דמי הבראה בסך 1,648 ש"ח. פיצויי פיטורים לתובע הוצא מכתב פיטורים ביום 10.3.09, לפיו פיטוריו יחלו ביום 15.3.09. מקריאת המיילים שהחליפו ביניהם התובע ומר בילסקי עובר למועד זה, עולה בבירור כי יחסי הצדדים עלו על שרטון. אין ספק כי שני הצדדים לא רצו בהמשך היחסים. לטענת הנתבעת התובע הוא שביקש מכתב הפיטורים על מנת שיוכל להגיש תביעה לדמי אבטלה. הנתבעת נעתרה לבקשה והוציאה המכתב. משהנתבעת רשמה את מכתב הפיטורים מחויבת היא בתשלום פיצויי הפיטורים. זאת ועוד, כמפורט בעובדות המוסכמות שנקבעו בדיון הקדם וכמובא לעיל, הצדדים הסכימו כי מדובר בהתפטרות כדין פיטורים. נראה כי המחלוקת היתה רק ביחס לטענות הקיזוז. אף על פי כן העלתה הנתבעת טענות בסיכומים בענין זה. טענות אלו מהוות הרחבת חזית ואין לקבלן. לנוכח זאת נקבע בזה כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים, עבור 18 חודשי עבודתו. משכורתו האחרונה של התובע היא כאמור 9,604 ש"ח. התובע זכאי אפוא לפיצויי פיטורים בסך 14,406 ש"ח (18/12 * 9,604 ש"ח). לנוכח המחלוקות האמיתיות בין הצדדים כפי שנפרשו בפסק דין זה ובטיעוני הצדדים, אין זכאות לפיצויי הלנה, אלא רק להפרשי ריבית והצמדה. הודעה מוקדמת מכתב הפיטורים הנושא תאריך 10.3.09, קובע כי הפיטורים יחלו ביום 15.3.09. התובע קיבל המכתב ביום 10.3.09. לטענת הנתבעת ניתנה לתובע הודעה בעל פה ביום 1.3.09. כך נכתב במכתב: "בהמשך לשיחתך עם ראובן בילסקי מיום 01/03/2009, אנו מודיעים לך על סיום יחסי עובד-מעביד בינינו. סיום עבודתך בחברה ייכנס לתוקף ב-15/03/2009 ובהתאם לחובתנו למתן הודעה מוקדמת" (ההדגשה במקור, א.א.). אין ספק כי גם אם אכן ניתנה הודעה ביום 1.3.09 על מועד סיום יחסי העבודה, והמכתב נועד רק לגבותה, אין בכך משום מתן הודעה מוקדמת כדין, של 30 יום, אלא לכל היותר של 15 יום, כך שהנתבעת ודאי אינה פטורה כליל מתשלום דמי הודעה מוקדמת. מכל מקום, התרשמנו כי הודעה מוקדמת כמשמעה בחוק לא ניתנה לתובע קודם למכתב הפיטורים, אלא רק אמירות כלליות בנושא סיום יחסי העבודה. במכתב הפיטורים לא צוין כי הודע לתובע על מועד פיטוריו ביום 1.3.09, וממילא נראה כי זו ההודעה הראשונה לתובע הנוקבת בתאריך הפיטורים. חזקה על הנתבעת שלו הייתה נמסרת הודעה קודמת על מועד הפיטורים בשיחה מיום 1.3.09, הייתה זו מוזכרת במכתב שהוציאה, כמועד ממנו נמנים ימי ההודעה המוקדמת. אולם, השיחה לא הוזכרה בהקשר זה. לפיכך, אנו מקבלים בענין זה את גרסת התובע, לפיה ההודעה המוקדמת שניתנה לתובע היא של 5 ימים בלבד קודם לפיטוריו. התובע זכאי אפוא לדמי הודעה מוקדמת עבור 25 יום בסך 8,003 ש"ח. הוצאות רכב וחניה מול הוצאות טלפונים ניידים התובע טען בתחשיביו כי הנתבעת לא שילמה לו מלוא הוצאות הדלק והחניה שהוציא, ואף לאחר קיזוז הוצאות הטלפונים הניידים ששולמו לו ביתר (19,234 ש"ח לפי חישוביו), נותר סכום לתשלום בסך 5,458 ש"ח הוצאות דלק ו- 2,207 ש"ח הוצאות חניה. הנתבעת הודתה בתחשיבה כי לא שולמו לתובע 11,420 ש"ח ברכיב הנסיעות (נספח 1 לתצהיר מטעם הנתבעת, עמ' 42 למוצגיה), אך אלו מתקזזים מול חובותיו כלפיה, והתשלומים עבור חשבונות הטלפונים הניידים לתובע ולבני משפחתו. הנתבעת טענה כי לא התחייבה לשלם לתובע החזרי חניה, והוא לא הציג מקור לכך. באשר למקור חובתה של הנתבעת לשאת בהוצאות הטלפונים הניידים - בהתאם לחוזה המקורי, מיום 2.9.07, הוסכם כי "כעבור שלושה חודשים יינתן טלפון נייד בעלות של עד 200 ש"ח לחודש." בהמשך התקופה ניתן לראות על פי תחשיבה של הנתבעת כי סכום ההשתתפות מצידה עלה בתחילה ל-350 ש"ח ולאחר מכן ל-500 ש"ח. הנתבעת שילמה לתובע עלות הטלפון הנייד גם לבני משפחתו, בסכומים שנעו בין אלף לאלף חמש מאות ש"ח בחודש מעל סכום ההשתתפות, וסך הכל ביתרה של 16,257 ש"ח. לטענת התובע מדובר בהטבה ולכל הפחות על הדבר להיות מקוזז מהנסיעות שלא שולמו לו. התובע לא הביא ראיה או מקור הסכמי להתחייבות הנתבעת לממן הטלפונים הניידים לבני משפחתו, או מעבר לסכום ההשתתפות. יתר על כן, הוא עצמו ערך כאמור חישוב של קיזוז מול הוצאות הרכב. לפיכך נראה כי טענה זו נטענה בשפה רפה כטענה בעלמא גרידא. מנגד, נראה כי יש מקום לקזז הוצאות הדלק שלא שולמו, וזאת אף לפי תחשיבה של הנתבעת עצמה (נספח 1 לתצהיר מטעם הנתבעת). באשר להוצאות החנייה הנתבעת טענה כי אין לכך מקור ואף התובע לא הציג על מקור חיוב בתשלומן. תחשיבי הצדדים דומים בעיקרם ברוב החודשים, מלבד כמה שינויים. הואיל ומדובר בהחזר הוצאות, בו הנטל מוטל על התובע להוכיח ההוצאות שהוציא, והצדדים לא המציאו קבלות לכל התקופה אלא רק תחשיבים, נסתמך על תחשיבה של הנתבעת. בהתאם לתחשיב הנתבעת, לאחר הקיזוז בין הוצאות הטלפונים הניידים ששולמו לתובע ביתר להוצאות הרכב שלא שולמו לו, נותר סכום ביתר לזכות הנתבעת בסך 4,837 ש"ח. הנתבעת רשאית לקזז אפוא סכום זה מהסכומים שהיא חבה לתובע. התביעה שכנגד - פיצוי וקיזוז לנתבעת טענת הנתבעת לפיה היא זכאית לפיצוי מאת התובע הואיל ולא מוצו כל השעות שיכולה הייתה לגבות מהלקוחות, לא הוכחה. הנתבעת אמנם צירפה רשימת לקוחות שלא מיצו את הפוטנציאל המקובל של שעות הייעוץ שניתן היה לתת להם. אולם, מדובר בהשערות גרידא, ולא הוברר לנו מה היו הסיבות המדויקות לכך. הדעת נותנת שהחלטת חברה שלא להמשיך בקבלת הייעוץ מהנתבעת מונעת ממגוון רחב של סיבות, (כגון מצבה הכלכלי, הסתפקות בשעות הייעוץ שניתנו עד אותו שלב ועוד), ולא ניתן להטיל את כל האשמה בעניין זה על התובע. כך למשל, קשה לקבל את הטענה כי חברה שיועדו לה 75 שעות ייעוץ, והשתתפה ב-65 שעות, לא מימשה את הפוטנציאל של עוד עשר שעות אך ורק בגלל התובע, וכי עליו לפצות לפיכך את מעסיקתו בעלות שעות הייעוץ הללו. הנתבעת לא הביאה ראיות התומכות בטענתה לפיה כל החברות הרשומות ברשימה מטעמה (במסגרת נזקי התובע), הפסיקו התקשרותן עימה רק בשל מחדלי התובע, ואף זאת ביחס לכל שעות הצפי להתקשרות. הנתבעת הציגה מכתב מלקוח אחד ומכתב שנשלח אליה בדואר האלקטרוני ממט"י מהם עולה אי שביעות רצון ביחס לפעילות התובע והנתבעת. לא למותר לציין כי התובע המציא מספר מכתבי המלצה מלקוחות של הנתבעת. בהקשר זה נעיר כי לא ברורה לנו טענת הנתבעת לפיה העובדה שלקוחות הנתבעת שהיו מרוצים מעבודת התובע לא המשיכו לעבוד עימו עצמאית לאחר סיום עבודתו בנתבעת, מעידה בדרך פתלתלה כלשהי על אי שביעות רצונם הימנו. אדרבה, לו היה התובע ממשיך לעבוד עם לקוחות אלו, היה עלול להיווצר מכשול של גניבת לקוחות מהנתבעת ופגיעה בחובת הנאמנות שהוא חב כלפיה. התובע לא הקים עסק מתחרה לנתבעת לאחר סיום יחסי העבודה ביניהם, (אלא עבד בתחום אחר לחלוטין), וממילא ברי שלא נוצרה הזדמנות לקיים קשרים עסקיים עם לקוחות הנתבעת. לפיכך נראה כי אכן חלק מהלקוחות היו שבעי רצון מעבודת התובע. גם אם אכן היו תלונות של מספר חברות על התובע ומנהל הנתבעת הוצרך ליתן שעות ייעוץ נוספות או לתת הנחות ללקוחות, לא שוכנענו כי מדובר בעוולה המצדיקה פיצוי נזיקי. הנתבעת לא הוכיחה שהתובע קיבל סיוע מספיק ממנהל הנתבעת, באופן שאכן כל האחריות והאשמה לאי סיפוק רצון הלקוחות ראוי שיפלו עליו בלבד. לא ניתן לקבל גישת הנתבעת, לפיה אי יכולתו של עובד להביא להישגים מקסימליים תיפול אך ורק על כתפי העובד לבדו. מעסיק אינו יכול להתנער מאחריותו לשירות שנותן העובד מטעמו באופן שהעובד יחויב בפיצוי המעסיק על כל שירות שלא ניתן באופן המיטבי. זאת ועוד, הנתבעת טוענת דבר והיפוכו בעניין מועד גילוי היקף "נזקי התובע". מחד לטענתה הנזקים במלואם התגלו רק זמן רב לאחר שסיים התובע עבודתו אצלה, ולכן לא פיטרה אותו קודם לכן. מאידך, לדבריה רוב הלקוחות שעבדו מול התובע ועזבו את הנתבעת בשל כך (בהיקף של מחצית מכלל לקוחותיו שמעבר לפגישה ראשונה, לטענתה) כבר עשו זאת קודם לסיום עבודתו אצלה. נראה כי נזקי התובע לנתבעת אינם אפוא "כצעקתה", אם בכלל, ואלה לא הוכחו. כך גם יש לדחות טענות הנתבעת ביחס לפיצוי לו היא זכאית בשל כך שהתובע לא עבד מלוא שעות העבודה אצלה במשרה מלאה. מעבר לכך שהנתבעת נשענת לפתע - בעניין זה בלבד - על תחשיבי התובע לענין גובה שכרו, (שלטענתה במקומות אחרים אינם נכונים וכלל לא שולמו לו), מדובר בכפל תביעה של הסעד הנתבע בעניין הפרשי השכר ששולמו לתובע ביתר, לגביו כבר התייחסנו לעיל. לפיכך, התביעה שכנגד נדחית גם ברכיב זה. טענות הנתבעת-התובעת שכנגד ביחס לזכותה לקבל פיצוי מהתובע נדחות אפוא. ממילא, גם טענת הקיזוז בעניין זה נדחית בזאת. סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה כאמור. הנתבעת תשלם לתובע תוך 30 יום מיום שיומצא לה פסק הדין את הסכומים הבאים: הפרשי שכר עבודה לחודשים 9/08 - 3/09 11,224 ש"ח פדיון חופשה 3,199 ש"ח דמי הבראה 1,648 ש"ח פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה 639 ש"ח פיצויי פיטורים 8,003 ש"ח דמי הודעה מוקדמת 14,406 ש"ח הוצאות משפט 5,000 ש"ח הנתבעת זכאית לקזז מסכומים אלו את סכום הוצאות הטלפונים הניידים ששולמו לתובע ביתר בסך 4,837 ש"ח. הנתבעת זכאית לשחרר לזכות התובע הפרשי הפנסיה ככל שהופרשו בפועל, חלף תשלומם הפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה, ובלבד שתעשה זאת תוך 30 יום ותשלים את הכספים שנצברו לסכום הנ"ל בס"ק ד' ואף זאת תוך המועד הנ"ל. הסכומים הנ"ל בס"ק א' - ו' יישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 15.3.09 ועד התשלום בפועל. לא ישולמו תוך המועד הנ"ל יישא הסכום הנ"ל בס"ק א' בפיצוי הלנה בשיעור המרבי הקבוע בחוק הגנת השכר מהיום ועד התשלום בפועל. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. בעל פהפיטורים