הגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע תעמוד למפרסם כאשר קיימת "זהות" בין המציאות האובייקטיבית לבין תיאורה בפרסום [ראו: ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות פ"ד מט(2) 843, 857 (1995)]. עוד נדרש שבפרסום יהיה "עניין ציבורי", אולם אין הכרח שהמשמעות והתוכן הכללי של הפרסום יהיו תואמים למציאות [ראו: אורי שנהר, דיני לשון הרע עמ' 220]. חופש הביטוי מחייב "שלא לדקדק בציציותיו של הפרסום הפוגע" [ראו: פרשת קראוס, עמ' 854]. סעיף 15(1): סעיף זה נועד לפטור מפרסם מאחריות במקרים שבהם לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או "על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3". [שנהר, עמ' 329]. בענייננו, הנתבע ידע על קיום הנפגע קרי התובע. לעניין הסיפא של סעיף 15(1) בע"א 354/76, 500/77, 519 עזבון שרף נ' שרותי ייעוץ כלכלי ואח' וערעור שכנגד פ"ד לה(4) 169, 173 (1981) קבע השופט ברק כי שאלת החובה לדעת, תיבחן על פי מה צריך היה לדעת "אדם סביר במקומו של המפרסם". בענייננו, תוכן הפרסום מהווה לשון הרע באופן שבו כלל הציבור היה מודע לנסיבות העושות את הפרסום לפוגע. לכן הנתבע אינו יכול לחסות תחת הגנה זו. סעיף 15(2): טענת ההגנה המנויה בסעיף זה כוללת ארבעה מרכיבים מצטברים. העדרו של מרכיב אחד מתוך ארבעת המרכיבים ישלול מהמפרסם את תחולת ההגנה. אחד המרכיבים מכיל דרישה לפיה על המפרסם להצביע על חובה לפרסם "לכל מי שאליו הופנה הפרסום" [שנהר, עמ' 282]. תוכן המכתב פורסם על ידי הנתבע גם לעיתון "ידיעות ראשון". אולם בין השניים לא קיימת מערכת יחסים המקימה לנתבע חובה חוקית, מוסרית או חברתית על פיה עליו לדווח לו דבר אודות התובע. הוא הדבר לגבי הפניית המכתב אל שרת הספורט. די בהיעדרו של מרכיב זה על מנת לקבוע שהנתבע אינו יכול לחסות תחת הגנה זו. סעיף 15(3): סעיף זה יחול בהתקיים ארבעה תנאים מצטברים: קיומו של עניין אישי כשר שהגנתו הצדיקה את עשיית הפרסום; תוכן הפרסום שבמחלוקת נועד להגן על אותו עניין; הפרסום הופנה רק לאנשים מסוימים שזהותם מתחייבת מהוראות הסעיף; הפרסום נעשה בתום לב [שנהר, עמ' 294]. בענייננו לנתבע אין "עניין אישי כשר" בפרסום. הפרסום נעשה כלפי כולי עלמא מהרגע שפורסם בעיתון בעל תפוצה רחבה. לכן הנתבע אינו יכול לחסות תחת הגנה זו. סעיף 15(11): סעיף זה מעניק הגנה למי שפנה לעיתון ומסר בתום לב ידיעה, תוך שהוא מבהיר בצורה ברורה שהוא מצפה שאמצעי התקשורת יבחן האם היא ראויה לפרסום [שנהר, עמ' 334]. בענייננו, הפרסום נעשה גם לגורמים ממונים וגם לעורך "ידיעות ראשון". כמו כן, לא הוכח שהנתבע ביקש מעורך העיתון לבחון את הפרסום בטרם הפצתו. לכן הנתבע אינו יכול לחסות תחת הגנה זו.לשון הרע / הוצאת דיבה