הגדרת "לשון הרע" מובאת בסעיף 1 לחוק, הקובע: 1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; חוק איסור לשון הרע עוסק בהגנה על שמו הטוב של האדם על ידי הטלת איסורים וסנקציות בצידם, בעניין פרסום ביטויים, בשלל דרכים, העלולים להשפיל ולבזות האדם. מטיבו ומטבעו, החוק לאיסור לשון הרע מתנגש פעמים רבות בערכים אחרים אשר המחוקק בא להגן עליהם. התנגשות בולטת במיוחד הינה הזכות לשם טוב מחד, והזכות לחופש הביטוי מאידך. ניתן ליישב ההתנגשות על ידי איזון מתאים. בספרו "דיני לשון הרע" (1997) כותב המלומד שנהר, עמ' 33 - 34 : "במקרים של פרסום לשון הרע מתעוררת התנגשות בין ערכים שונים ובעיקר בין הערך שבחופש הביטוי לבין הערך שבהגנה על השם הטוב. ההכרעה המשפטית בבעיות הנוגעות לפרסומי לשון הרע נעשית לפיכך באמצעות מציאת האיזון הראוי בין הערכים המתנגשים השונים. מציאת נקודת האיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב נעשית בראש ובראשונה בדבר החקיקה המסדיר את סוגיית לשון הרע, היינו: בחוק איסור לשון הרע. השופט ברק עמד על עניין זה בפרשת אבנרי נ' שפירא בציינו כי "חוק איסור לשון הרע איזן בין זכות היסוד ההלכתית בדבר שם טוב לבין זכות היסוד ההלכתית בדבר חופש הביטוי, תוך שהוא קבע, כי כל אחת מהן תיסוג מפני רעותה בתחומים מסוימים". על עיצוב החוק לאור איזון הזכויות ניתן ללמוד לא רק מהחוק עצמו, אלא גם מדברי הכנסת המעידים כי הצורך באיזון עמד לעיני המחוקקים בעת חקיקת החוק. האיזון החקיקתי בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב נעשה ללא העדפה מוחלטת של אחת מהזכויות. "המחוקק לא הכיר בזכות מוחלטת לשם טוב, תהיינה נסיבות הפרסום אשר תהיינה. בדומה, הוא לא הכיר בזכות מוחלטת לחופש הביטוי, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. המחוקק איזן בין החופשים, תוך שקבע זכויות יחסיות, בהן מוותרת הזכות האחת לרעותה, תוך יצירת איזון עדין בין ערכי היסוד המתנגשים" האיזון העדין מתבטא בקביעת כלליו המפורשים של החוק, בהגדרת העוולה והעבירה של פרסום לשון הרע וביצירת ההגנות הפוטרות מפרסם מאחריות". הגדרות משפטיותלשון הרע / הוצאת דיבה