האם תלונה על עורך דין מהווה לשון הרע ? מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעת לשון הרע בגין תלונה נגד עורך דין ללשכת עורכי הדין: בפני תביעה לפיצויים בסך של 75,000 ₪ בטענה להוצאת לשון הרע. התובע ממקד טענותיו בתלונות אשר הגיש נגדו הנתבע, לקוחו של התובע, ללשכת עורכי הדין ובהם עשה הנתבע שימוש בביטויים "סחיטת כספים" ו- "בן ערובה", כאשר לשיטת התובע ביטויים אלו ודומיהם מכפישים אותו, משפילים אותו ופוגעים בשמו הטוב. הנתבע מצידו, כופר בעצם הטענה שפגע בשמו הטוב של התובע ולחילופין טוען להגנות השונות שמקנה הדין, ובפרט הגנת תום הלב בהגשת תלונה על עורך דין ללשכת עורכי הדין. אף שבכך מתמקדות הטענות ובכך עוסק פסק הדין, לא ניתן להתעלם וראוי להדגיש את האופן בו הוגשה התביעה, כאשר חלף התמקדות בעיקר ובירור ענייני של מספר דל של מחלוקות עובדתיות, פרש התובע את טענותיו על פני לא פחות מ- 43 עמודים (!) אליהם גם מצא לצרף כתב תשובה הכולל 18 עמודים נוספים. התובע הרחיב בתיאורים הרבה מעבר לנדרש, צירף לכתב התביעה עשרות נספחים שרובם כלל איננו רלוונטי (למשל: נספח יג (32) (ב) - "תעודת הלידה של הנשיא אובמה"), ולא חדל מהטחת כינויי גנאי בנתבע הן בכתב התביעה והן במהלך הדיון. למרבה הצער, אין מנוס מהתחושה כי התובע בקש לנצל את עדיפותו על הנתבע, עדיפותו עקב יכולתו לייצג עצמו בלא שיזדקק לשכור שירותי עורך דין, כדי לכפות על הנתבע התדיינות מתישה ויקרה. העובדות הרלוונטיות התובע הינו עורך דין במקצועו. הנתבע הינו קרוב משפחה של התובע. רעייתו של התובע ורעייתו של הנתבע הינן אחיות. במהלך אפריל 2010, או בסמוך לכך, פנה הנתבע לתובע בבקשה לערוך צווי ירושה אחר הוריו המנוחים של הנתבע. אימו של הנתבע (גב' שאוקת בולנדי ז"ל; להלן: "האם") נפטרה בדמי ימיה לפני שנים רבות, ב- 1953, כשהיא מותירה 7 ילדים. אביו של הנתבע (מר עזיז בולנדי ז"ל; להלן: "האב") נישא בשנית לגב' מחטוב בילנדה ז"ל, האם החורגת של הנתבע (להלן: "האם החורגת"). האב נפטר אף הוא לפני שנים רבות, ב- 1989 והאם החורגת הלכה לבית עולמה בשנת 2009. אחד מאחיו של הנתבע סובל מנכות (לא מצאתי סיבה לנקוב בשמו והוא יכונה להלן: "האח הנכה"). הנתבע, אחיו ואחיותיו, בקשו לראות שדירת המגורים של האב המנוח תועבר לבעלותו הבלעדית של האח הנכה. מימוש רצון זה חייב הוצאת צו ירושה ולמעשה, כך סברו, הוצאת 3 צווי ירושה אחר האם, האב והאם החורגת, תוך הסתלקות של כל היורשים מחלקם בעיזבון לטובת האח הנכה. זו הייתה הסיבה לכך שלאחר שנים כה רבות מפטירת הוריו, יזם הנתבע את המהלך של הוצאות צווי הירושה וזו גם הייתה סיבת פנייתו לתובע. התובע הסכים ליטול על עצמו את הטיפול בהוצאת צווי הירושה. תחילה בקש התובע שכר טרחה בסך של 4,500 ₪ + מע"מ. לאחר דין ודברים סוכם בין הצדדים כי בגין השירות הכרוך בהוצאת צווי הירושה ישולם לתובע שכר טרחה בסך כולל של 4,500 ₪, אך הצדדים לא ערכו הסכם שכר טרחה כתוב. ביום 28.4.10 שילם הנתבע לתובע 4,000 ₪ וביום 3.5.10 שילם הנתבע לתובע סך נוסף של 500 ₪, כאשר על גבי החשבונית מיום 3.5.10 מציין התובע כי מדובר בגמר חשבון. עם קבלת הטיפול החל התובע בהכנת המסמכים הדרושים להוצאת שלושת צווי הירושה והסתלקות כל היורשים לטובת האח הנכה. במחצית חודש מאי 2010 נחתמו הבקשות ותצהירי ההסתלקות בהתאם. כחלק מהליך הכנת הבקשה להוצאת צו הירושה אחר האם החורגת, נדרשה קבלת הסכמת בנה מנישואיה הראשונים, יצחק (עזיז) גולן (להלן: "גולן"). התובע הכין תצהיר ויתור של גולן ואף גולן חתם על התצהיר ועל הבקשה להוצאת צו הירושה. עם חתימת מר גולן על המסמכים שהכין התובע, הסתבר שאין התאמה בין שם האם החורגת הנקוב בתעודת הזהות של גולן לבין שמה בתעודת הפטירה שהונפקה ממשרד הפנים. על מנת להתגבר על אי התאמה זו, הודיע התובע לנתבע שיש להכין שני תצהירים נוספים על אי התאמה זו - תצהיר של הנתבע ותצהיר של מר גולן. בשלב זה, ביום 17.5.10 או בסמוך לכך, הודיע התובע לנתבע כי עבודה נוספת זו לא נחזתה מראש ולכן יש לשלם לו שכר טרחה נוסף בגינה. בעבור הכנת שני התצהירים הנוספים הללו, דרש התובע מהנתבע לשלם לו שכר טרחה נוסף של 500 ₪ + מע"מ. בדיעבד, מסתבר שדרישה זו החלה כדור שלג אשר אחריתו פסק דין זה. בתגובה לדרישת התובע לתשלום שכר הטרחה הנוסף, הודיע הנתבע לתובע כי אין כל הצדקה לדרישה זו והוא איננו מסכים לשלם לתובע שכר טרחה נוסף מעבר למה שכבר שולם. השיחה בין התובע לנתבע הסתיימה בטונים צורמים. ביום 23.5.10 הגיש הנתבע כנגד התובע תלונה ללשכת עורכי הדין (תלונת הנתבע תכונה להלן: "התלונה"; מכתב הנתבע מיום 23.5.10 יכונה להלן: "המכתב הראשון"). במכתב הראשון, טען הנתבע כי התובע דורש ממנו שכר טרחה נוסף בניגוד להסכמה ביניהם והודיעו שיקפיא את הטיפול בהוצאת צווי הירושה אם לא ישולם לו שכר הטרחה הנוסף. הנתבע הלין על התנהגות זו של התובע וטען במכתבו כי "נראה לי שיש להפסיק את הסחיטה מאיתנו". ביום 31.5.10, בטרם נמסר המכתב הראשון לתובע, פנה הנתבע שנית ללשכת עורכי הדין (מכתב הנתבע מיום 31.5.10 יכונה להלן: "המכתב השני"), טען כי התובע ניתק כל מגע עם הנתבע וכי התובע "מחזיק בנו כבן ערובה מאחר וכל שכ"ט שולם לו מראש". הנתבע בקש מלשכת עורכי הדין להורות לתובע להמשיך את הטיפול בצווי הירושה. לאחר שני מכתבי התלונה, הראשון והשני, החלה התכתבות בין התובע לנתבע כאשר הנתבע מעביר את העתקי מכתביו לתובע גם ללשכת עורכי הדין ובטענה שהם קשורים לתלונה שהגיש (מכתבים מיום 20.6.10; 28.6.10, 7.7.10, 10.8.10), כולם בחזרה על אותן עיקרי הטענות בדבר דרישה לא מוצדקת לשכר טרחה נוסף ועיכוב הטיפול. בין היתר, כתב הנתבע במכתבו לתובע מיום 10.8.10 ואשר העתקו הועבר ללשכת עורכי הדין (להלן: "המכתב השישי") כי התובע פועל "לצורך סחיטת כספים" מהנתבע. התובע הגיב בלשון חריפה למכתבי הנתבע כשהוא מייחס לנתבע הגשת תלונה שקרית. התובע אף הציע לנתבע חלופות להכנת התצהירים הנוספים, למשל לפנות לעו"ד אחר שיכין עבורו את שני התצהירים כאשר ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין תכריע בשאלת הדרישה לשכר טרחה נוסף. במכתבו מיום 4.8.10 הביע הנתבע נכונות לקבל כל הכרעה של לשכת עורכי הדין ובתגובה הודיע התובע ביום 9.8.10 (נספח יב1 לכתב התביעה) כי הוא ממשיך את הטיפול בהוצאת צווי הירושה. ביום 17.8.10 נמסרו לתובע הפרטים הדרושים להכנת שני התצהירים הנוספים וביום 29.8.10 נחתמו התצהירים הנוספים בפני התובע. ביום 30.8.10 הוגשו בפני הרשם לענייני הירושה 3 הבקשות להוצאת צווי הירושה. על אף המאמצים שהושקעו בהכנת הבקשות ושלל התצהירים שצורפו להן, הודיע לתובע הרשם לענייני ירושה כי נפלו טעויות בהכנת הבקשות. התובע הגיש בקשות מתוקנות ואילו הנתבע ובני משפחתו נדרשו לשאת בתשלום אגרות נוספות בגין הבקשות המתוקנות. ביום 18.1.11 פנה הנתבע שוב ללשכת עורכי הדין (להלן: "המכתב השביעי") וכתב כי הוא מודאג מכך שהתובע "יחזיק בנו כבן ערובה בסחיטת כספים" ואף שהוא "ממליץ להפיץ בקרב המשפטנים תוכן תיק זה". כך שוב ביום 1.2.11, כאשר הנתבע מלין גם על העיכוב בהוצאת צווי הירושה, על סירוב התובע לשוחח עימו ועל האגרות הכפולות בסך של 663 ₪ שנאלץ לשלם עקב טעויות של התובע בהגשת הבקשות. ביום 2.1.11 נתקבל צו ירושה וקיום צוואה אחר האם החורגת כאשר גולן מוכרז כיורשה הבלעדי. אולם ביחס לצווים אחר האם והאב נמסר לתובע שעליו להגיש פרטים נוספים. ביחס לאב ביום 19.1.11 הודיעה מזכירות הרשם לענייני ירושה לתובע כי הבקשה להוצאת צו הירושה מוחזרת אליו באשר "מסתלק איננו יכול להגיש בקשה". ביום 26.1.11 פנה התובע לנתבע בכתב (נספח יג/12 לכתב התביעה) והודיעו שיש להגיש בקשות מתוקנות, למלא את הטפסים הדרושים ולשלם את האגרה הנדרשת בגינן ואשר תחול על הנתבע. ביום 2.2.11 הוגשו בקשות מתוקנות לצווי ירושה אחר האם והאב. ביחס לאם נמסר לתובע שיש להמציא תעודת פטירה של הורי האם וביום 15.3.11 הוצא צו ירושה אחר האב, כאשר אין בו ביטוי להסתלקות כלל היורשים לטובת האח הנכה אלא מחצית העיזבון עודנו מועבר ליורשי האם החורגת. שוב הוכנו בקשה מתוקנת ותצהירים וביום 17.4.11 הוגשה פעם נוספת בקשה לצו ירושה אחר האב. כחודש לאחר מכן, ביום 11.5.11, הודיע לתובע הרשם לענייני ירושה כי גם הבקשה החוזרת נמחקת מאחר והוגשה שלא בדרך הקבועה בדין. ביום 22.6.11 הודיעה ב"כ האפוטרופוס הכללי על כוונתו להתערב הליכים בעניין צו הירושה של האם המנוחה, שכן יש להמציא צווי ירושה גם של הוריה היא, הסב והסבתא של הנתבע. התכתבויות של התובע ושל הנתבע עם ב"כ האפוטרופוס הכללי לא הועילו ולא שינו החלטה זו, אשר בעקבותיה הועברה הבקשה לבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן. ביום 3.7.11 הודיע התובע לנתבע כי נוכח עמדתו של האפוטרופוס הכללי אין הוא ממשיך לטפל בבקשות ועל הנתבע לפנות לעו"ד אחר. גם הודעה זו הביאה לשורת התכתבויות ובהן גם מכתב הנתבע לתובע (אשר העתקיו הועברו למשרדי הרשם לענייני ירושה וללשכת עורכי הדין) מיום 28.7.11 (להלן: "המכתב ה- 13") בו טוען הנתבע שהתובע היה מודע זה מכבר לכך שאין כל רכוש נוסף למורישים זולת דירה הרשומה על שם האב בלבד. הנתבע הודיע לתובע כי מאחר וממילא אין כל רכוש על שם האם המנוחה, גם אין טעם בהוצאת צו ירושה אחריה ויש למחוק את הבקשה בעניינה. גם הודעה זו הביאה לשלל התכתבויות כאשר התובע טוען שעובדה זו לא הובאה לידיעתו מעולם והנתבע טוען את ההיפך. במקביל לאירועים אלו בחנה לשכת עורכי הדין את תלונת הנתבע ובהחלטה מיום 1.11.10 החליטה לגנוז אותה, באשר לטענתה מדובר בסכסוך שכר טרחה אזרחי. ביום 7.7.11 הודיעה לשכת עורכי הדין כי לא מצאה מקום לשינוי החלטתה גם בעקבות פניותיו הנוספות של הנתבע. זמן מה לאחר מכן, ביום 25.10.11, הוגשה תביעה זו. תמצית טענות הצדדים והראיות ראוי להבהיר כבר כעת כי סקירת הטענות, בפרט טענות התובע, תיעשה בתמצית בלבד הן מאחר וממילא תעשה ההתייחסות לטענות במהלך הדיון בהן ובפרט נוכח האופן בו נוסח כתב התביעה. רבות מהטענות חוזרות על עצמן ורבים מהנספחים שצורפו חסרי כל רלוונטיות למחלוקות (למשל: צילומי כתבות מהעיתונות ואפילו צילום תעודת הלידה של נשיא ארה"ב, ברק אובמה). לא מצאתי כל סיבה לסקור אחת לאחת את העובדות והטענות שמביא התובע וההתמקדות תיעשה בעיקרי הדברים. בליבת המחלוקות. התובע סוקר אחד לאחד את כל מכתבי התלונה של הנתבע, אלו שמוענו ללשכת עורכי הדין ואלו שמוענו לאחרים אך הועברו אף הם ללשכת עורכי הדין. בכל המכתבים הללו מייחס התובע לנתבע העלאת דברי הכפשה שקריים, שלא זו בלבד שאין בהם אמת אלא שנועדו לפגוע בתובע ולהטעות, כאשר אף הנתבע איננו מאמין בנכונות האמור בהם ופועל בחוסר תום לב. אף שהתובע מביא, ובפירוט, התייחסות לכל מכתב של הנתבע בעניינים נשוא התביעה, מתמקד התובע בחמישה ממכתבי הנתבע (אלו המכתבים שהוגדרו לעיל: הראשון, השני, השישי, השביעי וה- 13) בהם הואשם התובע במעשה סחיטה, בהחזקת הנתבע כבן ערובה וכד'. התובע רואה בדברים שיוחסו לו במכתבים אלו הלבנת פניו ברבים והוצאת לשון הרע. בגין הוצאת לשונו רעה, עותר התובע לחיוב הנתבע בתשלום פיצויים בסך של 75,000 ₪ ובחיוב הנתבע בפרסום התנצלות בכתב ותשלום הוצאות התובע. לטענת הנתבע, תלונותיו על התובע נבעו מתחושות חוסר אונים שחש כאשר התובע עיכב את הטיפול בהוצאת צווי הירושה והתנה את המשך הטיפול בתשלום שכר נוסף בניגוד לסיכום עימו. הנתבע טוען שמכתביו אינם מהווים כלל הוצאת לשון הרע ונכתבו בתום לב, במתיחת בקורת על התנהגות התובע במטרה שיחזור בו. הנתבע מלין על מכתבי התובע עצמו הכוללים ביטויי גנאי קשים כלפי הנתבע ועל טיפולו של התובע בצווי הירושה, טיפול שלשיטת הנתבע היה רשלני ומרובה טעויות. עוד טוען הנתבע שאפילו היו במכתביו ביטויים העולים כדי הוצאת לשון הרע, עומדות לו הגנות מהדין ובהן הגנת תום הלב בגין הגשת התלונה לרשות מוסמכת והגנת אמת בפרסום. התובע תמך את גרסתו בתצהירו וכך עשה גם הנתבע כשזולתם לא הובאו עדים נוספים. בדיון אשר התקיים ביום 20.12.12 נחקרו המצהירים בחקירה נגדית ובסיום החקירות סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל-פה. דיון ההכרעה במחלוקות להלן תיעשה בשני חלקים. ראשית, תבחן השאלה אם בכלל ניתן לראות באמור במכתבי הנתבע פרסום דברים העולים כדי לשון הרע. שנית, יבחנו טענות ההגנה אשר מעלה הנתבע בהנחה שדבריו ימצאו כמהווים לשון הרע. באותו חלק שני של הבירור גם יבחנו מספר מחלוקות עובדתיות בין הצדדים, אם כי כאלו אין רבות בתביעה זו. חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"), קובע כי פרסום לשון הרע מהווה עוולה (סע' 7 בחוק) ומגדיר "לשון הרע" כדבר שפרסומו עלול, בין היתר, "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" וכן "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו" (סע' 1 בחוק). בבחינת דבר מה שפורסם לצורך הקביעה אם מהווה הפרסום "לשון הרע", נעשה שימוש במבחן אובייקטיבי ובמסגרתו נשאלת השאלה איזו משמעות היה מייחס קורא סביר למילים (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני פ"ד מג (2), 333, 337). השאלה הראשונה העומדת להכרעה הינה המשמעות שהיה קורא סביר מייחס לדברים אשר כתב הנתבע. בטיעוניו, סוקר התובע אחד לאחד את כל המכתבים אשר שלח הנתבע ללשכת עורכי הדין (בלא הבחנה בין מכתב הממוען במישרין ללשכת עורכי הדין לבין מכתב הממוען לתובע ואשר העתק הימנו הועבר ללשכת עורכי הדין) וטוען כי כולם, ראשון עד אחרון, כוללים טענות שקריות ומשפילות (למשל סע' 6, עמ' 13 בכתב התביעה). על אף זאת, ממשיך התובע ומבהיר כי תביעתו מתמקדת ב- 5 ממכתבי הנתבע אשר הוגדרו לעיל ובהם מציין התובע אילו אמירות מהוות, לשיטתו, הוצאת לשון הרע. התובע טוען כי בארבעה ממכתבי התובע (הראשון, השני, השישי והשביעי) הוא מוצג "כסחטן, כמחזיק בנו כבן ערובה וגם כסחטן כספים ממנו ומאחיו" (סע' 8 (ה) בעמ' 6 בכתב התביעה). התובע מצטט את הגדרת "סחיטה" במילון ובחוק העונשין, התשל"ז-1977 (סע' 9 (א) (4) בעמ' 7 בכתב התביעה), ואף את הגדרת "בן ערובה" (סע' 10 (ב) בעמ' 11 בכתב התביעה) וטוען כי השימוש שעושה הנתבע בביטויים אלו במכתביו מהווה הוצאת לשון הרע. עוד מתייחס התובע לאמירות הנתבע במכתביו כשהוא מייחס לתובע את הקפאת הטיפול בהוצאת צווי הירושה וגם בכך רואה התובע הוצאת לשון הרע (סע' 13 (א), עמ' 14 - 15 בכתב התביעה). ביחס למכתב הנוסף נשוא התביעה, המכתב ה- 13 (מכתב הנתבע לתובע מיום 28.7.11, נספח כ"א (18) לכתב התביעה), טוען התובע שבמכתב זו אומנם לא נעשה שימוש בביטויים הפוגעים כנ"ל, אך מאחר ובמכתב זה מייחס הנתבע לתובע מודעות לכך שלא היה למורישים כל רכוש זולת דירת האב, אף זו טענה המגלמת הוצאת לשון הרע שכן זו טענה שאיננה אמת המציגה את התובע כמי שגבה שכר טרחה מיותר (סע' 21 בעמ' 34 בכתב התביעה). בכדי לבחון אם אילו מהביטויים בהם השתמש הנתבע במכתביו או המעשים שייחס הנתבע לתובע מהווים לשון הרע, יש לבחון את מכתבי הנתבע ולמצוא איזו משמעות היה מייחס לדברים קורא סביר. התובע שם במוקד טיעוניו את ההגדרות המילונאיות של הביטויים "סחיטה" ו- "בן ערובה" אולם ברור שלא ניתן ליטול ביטוי כלשהו ולבחון אותו באופן עצמאי. את הבירור יש לעשות תוך בחינת מכלול הנסיבות והרקע בו נאמרו הדברים. כאשר עולה טענת הוצאת לשון הרע ביחס לדברים שנאמרו בכתבה עיתונאית יש לקרוא את הכתבה בשלמותה כדי לגלות את אופייה (ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ, פ"ד לב (3) 337, 354) ובהתאם, כאשר טוענים כך ביחס לדברים שנאמרו במכתב הרי שיש לבחון את המכתב בשלמותו. כידוע, הקביעה כי פרסום מהווה הוצאת לשון הרע אינה נלמדת אך מן המילים הפוגעניות כעומדות לעצמן, בפני עצמן. היא נלמדת בראש ובראשונה ממכלול הנסיבות שסבבו את הפרסום. לא המילים לעצמן יוצרות את לשון הרע אלא הקונטקסט והנסיבות, המעניקים למסכת העובדות את עוצמתה, את צבעיה, את טעמה וריחה. לא לחינם נקבע טיבו הדיבתי של הפרסום בהתאם למובנן הטבעי והרגיל של המילים, כמו-גם על פי הקשר הדברים (רע"א 2572/04 רפאל פריג' נ' "כל הזמן" 16.6.2008, פסקה 22 בפסק הדין) לא ניתן איפוא להסתפק בשימוש שנעשה בביטוי כלשהו, להשוותו להגדרתו המילונאית ולהכריע איזה משמעות היה מייחס לו הקורא הסביר. יש הכרח בבחינת מכלול הדברים שנאמרו. במכתב הראשון מתאר הנתבע את הרקע לפנייתו לתובע, את סיכום שכר הטרחה שישולם לתובע, את דרישת התובע לשכר טרחה נוסף ואת הודעת התובע על הקפאת הטיפול בבקשה עד שישולם לו שכר טרחה נוסף. רק לאחר תיאור זה מוסיף הנתבע וכותב כך: "אני רואה בחומרה את הדרישה לתוספת תשלום וכי נראה לי שיש להפסיק את הסחיטה מאיתנו." ברי הדבר כי הנתבע איננו מייחס לתובע מרמה, חלילה, ואף לא נקיטה באיומים או במעשה בעל גוון שלילי אחר. הנתבע בסך הכל טוען במכתב הראשון כי התובע הפר סיכום באשר לשכר טרחתו ומסרב להמשיך בטיפול עד שלא ישולם שכר הטרחה הנוסף שבקש. אינני מוצא כי קורא סביר אשר יקרא את המכתב הראשון ימצא בדברים אלו משום השפלתו של התובע. כך מקריאת המכתב הראשון בשלמותו וכך ודאי נוכח מכלול הנסיבות. בעת כתיבת המכתב הראשון, 23.5.10, הרי שזה זה היה מצב הדברים בין התובע לנתבע. התובע הרי מאשר כי שולמו לו 4,500 ₪ וכי ביום 16.5.10 דרש מהנתבע שכר טרחה נוסף של 500 ₪ + מע"מ, כי השיחה עלתה לטונים צורמים ובעקבותיה נותק הקשר בינו לבין הנתבע (סע' 6 בעמ' 3 בכתב התביעה). בין אם דרישת שכר הטרחה הנוסף הועלתה כדין אם לאו, החשוב, לעניין דנא הוא שנתגלעה מחלוקת בעניין זה ועל רקע מחלוקת זו נותק הקשר בין הצדדים, כאשר לפי תחושת הנתבע נעשה הדבר שלא כדין ולאחר שכבר שילם לתובע את מלוא שכר הטרחה שסוכם מראש, 4,500 ₪. כל שמבטא המכתב הראשון במצב זה, הוא את עמדת הנתבע ביחס למחלוקת זו. עמדה זו מובאת בלשון עניינית, בתיאור תמציתי של האירועים ובבקשה שלשכת עורכי הדין תתערב לטובת הנתבע. במצב זה, אפילו עשה הנתבע שימוש בביטוי "הסחיטה" במכתבו, איננו מוצא כי שימוש זה כשלעצמו עלול להשפיל את התובע בעיני הבריות. כך ביחס לביטוי "הסחיטה" במכתב הראשון וכך גם ביחס לשימוש החוזר בביטוי זה במכתב השישי (נספח יג' לכתב התביעה) ובמכתב השביעי (נספח יג (10) לכתב התביעה). בכולם עושה הנתבע שימוש בפעל "סחט" כביטוי לעמדתו שלפיה אין הצדקה לדרישת התובע לתשלום שכר טרחה נוסף. כולם מבטאים בסך הכל מחלוקת על תשלום שכר טרחה ולא ייחוס מעשי אלימות ואיומים לתובע. אף לא אחד מהם מבטא פרסום שעלול להשפיל את התובע בעיני הבריות, לבזותו וכיו"ב. במכתב השני עושה הנתבע שימוש בביטוי "כבן ערובה" וכך גם במכתב השביעי (נספח יג (10) לכתב התביעה). גם ביטוי זה מהווה, לשיטת התובע, הוצאת לשון הרע ואף אותו יש לבחון בהקשר הכולל של הדברים. המכתב השני נועד להביא בפני לשכת עורכי הדין עדכון על מצב הדברים בין הצדדים מאז הוגשה התלונה במכתב הראשון וכך נפתח המכתב השני בטענה לניתוק כל מגע בין הצדדים ולהקפאת הטיפול בהוצאת צווי הירושה. בהמשך המכתב השני, נכתב כך: "עו"ד מחזיק בנו כבן ערובה מאחר וכל שכ"ט שולם לו מראש" גם כאן מביא התובע את ההגדרה המילונית של הביטוי "בן ערובה" וממנה גוזר את הטענה שהשימוש בביטוי זה כלפיו מהווה הוצאת לשון הרע. "בן ערובה", לפי ההגדרה במילון, הינו "אדם המוחזק על ידי חוטפים כערבון לקבלת כסף או תמורה אחרת" (נספח יח (1) לכתב התביעה). ברור בעליל שאין בכתבי הנתבע ולו רמז למעשה שכזה של התובע. הנתבע בסך הכל עושה בביטוי זה שימוש לצורך דימוי מצבו, באשר לשיטתו מחזיק התובע בכספי שכר הטרחה שכבר שולמו לו אך מסרב בכל זאת לטפל בהוצאת צווי הירושה עד שישולם לו שכר טרחה נוסף. קורא סביר של המכתב הרי לא יעלה בדעתו תמונה של הנתבע כשהוא אזוק וכבול בתא ומוחזק בידי התובע כאסיר. קורא סביר יבין בנקל כי מדובר בטענה המובאת על רקע אותה מחלוקת לעניין דרישת שכר הטרחה הנוסף. גם בביטוי זה אין משום ייחוס תכונות משפילות לתובע או עשייתו לבוז וכך גם אין בהן משום לשון הרע. כך גם ביחס לטענות במכתב הראשון והשני של הנתבע שלפיהן "הקפיא" התובע את הטיפול בענייניו והטענה במכתב ה- 13 בדבר היעדר רכוש למורישים למעט דירת האב. לא השאלה אם יש ממש בטענות אלו אם לאו עומדת לבירור, אלא אם יש בהן כדי להשפיל את התובע בעיני קורא סביר, לעשותו לבוז וללעג ולפגוע בו. עיינתי במכתבי הנתבע ולא מצאתי שיש בטענות אלו משום הוצאת לשון הרע. ביחס לטענות בדבר "הקפאת הטיפול" ניכר בקריאה כוללת של המכתבים כי מדובר במחלוקת בדבר תשלום שכרו של התובע, כאשר לשיטת הנתבע החליט התובע לעצור את הטיפול בענייניו עד שישולם שכר נוסף. זו לדידי איננה הוצאת לשון הרע. כך גם הטענה בדבר היקף רכוש המורישים במכתב ה- 13 מיום 28.7.11. בפתח מכתב זה נטען כך: "הובא לידיעתך פעמים אין ספור כי פרט לדירה שרשומה על שם אבי ז"ל ברח' אחד העם 35 בסלמה ג' ר"ג אין כל רכוש נוסף (מדוע הופתעת??) בחינת האמור במכתב ה- 13 אפילו איננה מחייבת קריאה כוללת של המכתב ואף לא את בחינת הנסיבות. זו בסך הכך טענה שמעלה הנתבע ביחס לחילופי דברים או מידע בינו לבן התובע. אין באמירה זו ייחוס מעשים או התנהגות לא נאותה לתובע ואין בה משום לשון הרע. ראוי לציין כי הניסיון שעושה התובע לראות בדברים שכתב הנתבע משום הוצאת לשון הרע כלפיו מקומם דווקא לנוכח הדברים שכתב התובע עצמו בתגובותיו למכתבי הנתבע. כך, למשל, כותב התובע במכתבו מיום 22.6.10 (נספח ז (1) לכתב התביעה): "מטעה ושקרית היא טענתך...חסרת רגלים ומרושעת היא גם טענתך...שקרית ומחוצפת היא גם טענתך... שקרית גם שקרית היא טענתך..." קשה להבין כיצד מלין התובע על הלשון בה נוקט הנתבע, בשעה שהוא עצמו, התובע, נוקט בלשון שעל פניה נראית כבוטה בהרבה. בניגוד ללשון בה נקט התובע במכתביו, הלשון בה נקט הנתבע הינה עניינית ורחוקה מלהיות בוטה. הנתבע סבר כי התובע נוהג כלפיו שלא כדין ומפר את התחייבותו כלפיו ועל כך הלין במכתביו. דווקא הניגוד הברור בין הלשון בה נקט הנתבע במכתביו לבין הלשון בה נקט התובע, לשון שאין לכנותה אלא כמשתלחת, ממחיש ומחזק את מסקנתי בדבר היעדר לשון הרע במכתבי הנתבע. חלקו השני של הדיון יבחן את טענות ההגנה של הנתבע. מובן שמסקנתי בדבר היעדר לשון הרע איננה מחייבת בירור של טענות ההגנה, אך בחינה זו תיעשה בכל זאת כדי שהתמונה תוצג בשלמותה. ובכל זאת, יובהר שהחלק השני של הדיון בטענות ההגנה של הנתבע, יתייחס אך ורק לאמור בארבעה מהמכתבים שבמוקד התביעה (הראשון, השני, השישי והשביעי). אין בכוונתי לבחון את ההגנה ביחס למכתב ה- 13, מכתב שאין בו ולו שמץ של הוצאת לשון הרע כפי שהובהר לעיל. לטענת הנתבע, התלונה אשר הגיש ללשכת עורכי הדין ואשר כללה את אותם ביטויים בהם נמצאה הוצאת לשון הרע, הינה מימוש זכותו להגשת תלונה על התובע בפני הרשות המוסמכת לכך. בכך מפנה הנתבע לסעיף 15 (8) לחוק לפיו תהא זאת הגנה טובה לנתבע אם עשה את הפרסום בתום לב ובנסיבות אלו: "הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה." סעיף זה מקנה לנתבע הגנה במצב בו פרסום אותו דבר לשון הרע כלפי התובע נעשה תוך הגשת תלונה על התובע לרשות מוסמכת. ביחס לעורכי דין, נקבע זה כבר כי לשכת עורכי הדין "היא הרשות המוסמכת לקבלת תלונות על עו"ד ולחקור בעניין המשמש נושא התלונה" וכי הגשת תלונה ללשכה תהיה מוגנת אם הוגשה בתום לב (א. שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 303). ארבעה מהמכתבים עליהם מלין התובע כמבטאים הוצאת לשון הרע (המכתב הראשון, השני, השישי והשביעי) הינם מכתבים אשר כותרתם "תלונה נגד עו"ד X". שלושה מהם מופנים ללשכת עורכי הדין והמכתב השישי מופנה לתובע והעתקו מופנה ללשכת עורכי הדין. על פניו, חוסים מכתבים אלו תחת ההגנה שמקנה חוק איסור לשון הרע לנתבע בהגשת תלונה על התובע ללשכת עורכי הדין. תנאי לזכותו של הנתבע ליהנות מההגנה אשר מקנה סע' 15 (8) לחוק הוא הגשת התלונה בתום לב. לטענת התובע, תנאי זה לא מתקיים ביחס לנתבע. התובע מפנה לעובדות שונות ועל בסיסן טוען כי כל התלונות הוגשו בחוסר תום לב וכאשר הנתבע מודע לכך שהוא מגיש תלונות שקריות (סע' 18 - 19 בעמ' 18 - 25 בכתב התביעה). טענה זו מחייבת התייחסות לעדותו של הנתבע בפני. הנתבע השיב בחקירה נגדית לשאלות שהפנה אליו התובע. די לעבור על פרוטוקול הדיון כדי להיווכח כי עדותו של הנתבע הייתה עניינית ותשובותיו ישירות ולא מתחמקות. עוד ניתן להיווכח כי העדות הייתה מאופקת, כי הנתבע לא עשה כל שימוש בלשון בוטה או בכינויי גנאי לתובע ודווקא יש להדגיש זאת נוכח הניגוד הבולט בין עדות הנתבע להתנהגות התובע, אשר הטיח בנתבע כינויי גנאי עד שהיה צורך להזהירו שיחדל מכך. הנתבע הסביר בעדותו כי פנה ללשכת עורכי הדין בתלונה לאחר שהתובע דרש ממנו שכר טרחה נוסף שכן חשב שאין בכך הצדקה וזו "סחטנות". הנתבע העיד כי הגיש התלונה מאחר והתובע הודיע שיקפיא הטיפול בתיק עד שישולם שכר טרחה נוסף. הנתבע העיד כי לא ראה אפשרות אחרת ולא יכול היה לפנות לבית המשפט בשל העלויות הכרוכות בכך (עמ' 22 - 23 בפרוט'). גרסתו של הנתבע הגיונית ומתיישבת עם האמור במכתביו והתרשמתי שניתנה בתום לב וכי אף התלונה ומכתבי הנתבע נכתבו בתום לב. כדי להתמודד עם תחושת המצוקה של הנתבע ולא כדי לגרום נזק לתובע או להוציא דיבתו רעה. התובע מעלה בכתב התביעה ובסיכומיו טענות אשר לדידו מקעקעות את טענות הנתבע ושוללות את תום ליבו בכל הכרוך בהגשת התלונה. להלן אתייחס לעיקרי טענות התובע בהקשר זה: לטענת התובע לא שולמה על ידי הנתבע ולו "אגורה נוספת" מעבר לסך של 4,500 ₪ (סע' 18 (א) בעמ' 18 בכתב התביעה). לא מצאתי במכתבי התלונה ולו אמירה אחת של הנתבע לפיה שולם על ידו שכר טרחה לתובע מעבר לסך של 4,500 ₪. נהפוך הוא, הנתבע התלונן על כך שהתובע דורש ממנו תשלום שכר טרחה נוסף וטען שהדבר מנוגד להסכם. אין בטענה זו כדי לשלול את תום ליבו של הנתבע. לטענת התובע לא הסתפק הנתבע בתלונה ללשכת עורכי הדין אלא חזר עליה שוב ושוב ב- 12 תלונות נוספות (סע' 18 (ב) בעמ' 18 בכתב התביעה). אכן, ניתן לקבל טענה שלפיה מצב בו חוזר אדם שוב ושוב על אותה תלונה עד כדי מצב שנראה כהטרדה של הנילון ואף של הגוף לו הוגשה התלונה - ישלול את תום ליבו של המתלונן ומכאן שגם את הגנת תום הלב הנתונה למתלונן בחוק. דא עקא, שלא זה המצב. לא מדובר במסכת תלונות חוזרות ונשנות של הנתבע אלא בעצם בשתי תלונות. התלונה במכתב הראשון מיום 23.5.10 בה הלין הנתבע על כך שהתובע דורש שכר טרחה נוסף ומסרב לטפל בהוצאת צווי הירושה; ותלונה נוספת מיום 18.1.11 (המכתב השישי) בה מלין הנתבע על כך שהתובע מתייחס אליו בדרך לא ראויה וכי טיפולו הרשלני של התובע בבקשות לצווי הירושה הביא לכך שהנתבע נאלץ לשלם אגרות כפולות. כל יתר ההתכתבויות שהועברו ללשכת עורכי הדין אינם אלא עדכונים שסבר הנתבע שמן הראוי להעביר ללשכת עורכי הדין ואין בכך כדי לשלול את תום ליבו. לטענת התובע דרש ממנו הנתבע השבת שכר הטרחה למרות שמרבית העבודה כבר בוצעה (אליבא התובע - 95%) ולא התריע בפני התובע בכתב טרם הגשת התלונה, כשגם בכך רואה התובע אינדיקציה לחוסר תום לב. טענה זו איננה ברורה. חוסר תום הלב שמייחס התובע לנתבע בגין הדרישה להשבת שכר הטרחה מתמקד במחלוקות שנתגלעו בינו לבין הנתבע, כאשר לפי ראיית הנתבע דווקא התובע לא עמד בהתחייבויותיו ומכאן שאך טבעי היה שידרוש השבת שכר הטרחה ששולם. לא ברור גם מדוע סבור התובע שהיה על הנתבע להזהירו בכתב טרם הגשת התלונה. אין חובה כזו וממילא שהתובע עצמו טוען שהנתבע הבהיר לו מראש בשיחתם על כוונתו להגיש תלונה (סע' 6 בעמ' 3 בכתב התביעה). אין בכך כדי לשלול את תום ליבו של הנתבע. לטענת התובע, לו האמין הנתבע בנכונות התלונה היה מפטר את התובע מהמשך הייצוג אך לא עשה כן (סע' 19 (ב), עמ' 19 בכתב התביעה). אין כל היגיון בטענה זו. ברי הדבר מהראיות כי הנתבע מוכן היה ובחפץ לב לפטר את התובע ובלבד שיושב שכר הטרחה ששולם לתובע, אלא שהתובע סירב להשיב תשלומים כלשהם לנתבע. אך הגיוני שבמצב זה יעמוד הנתבע על השלמת הטיפול ואין בכך חוסר תום לב. לטענת התובע הוצע על ידו לנתבע להמשיך בטיפול בבקשות כאשר החלטת ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין תחייב את שניהם וסירוב הנתבע מעיד על חוסר תום ליבו (סע' 19 (ג) בעמ' 19 בכתב התביעה). טענה זו איננה מתיישבת עם העובדות, שכן הנתבע הודיע בכתב על הסכמתו לפעול לפי החלטת או המלצת לשכת עורכי הדין (מכתב הנתבע מיום 10.8.10, נספח יג' לכתב התביעה) ובעקבות זאת אכן נמשך הטיפול בהוצאת צווי הירושה. עוד קודם לכן הודיע הנתבע על נכונות לבטל התלונה אם יוותר התובע על דרישתו לשכר טרחה נוסף (מכתב הנתבע מיום 18.7.10, נספח יב' לכתב התביעה). עובדות אלו דווקא מחזקות את תום ליבו של הנתבע ומראות שלא פעל מתוך כוונה להזיק לתובע או לפגוע בתובע אלא מתוך כוונה להביא להשלמת הטיפול בהוצאת צווי הירושה ותו לא. מעבר לכך, אפילו סירב הנתבע להצעות התובע לא הייתי מוצא בכך ראיה לשלילת תום ליבו. חדשות לבקרים לא מגיעים יריבים לכדי פשרה ואף לא מסכימים על אופן בירור המחלוקות ואין בעצם אי ההסכמה כדי לשלול את תום ליבו של מי מהם. גם אם היה הנתבע מבהיר שאין הוא מסכים לכל תנאי של התובע ועומד על המשך הטיפול בבקשות לצווי ירושה בלא תשלום נוסף לא הייתי רואה בכך לבד חוסר תום לב. לטענת התובע לא ציין הנתבע בתלונותיו את הסכום שנדרש לשלם לתובע כשכר טרחה נוסף (סע' 19 (ח) בעמ' 21 בכתב התביעה). הסכום הנדרש דווקא צוין על ידי הנתבע במכתבו מיום 18.1.11 (המכתב השישי) ובכל אופן, אינני מוצא חשיבות לכך. ברור שלנגד עיני הנתבע עמד העיקרון לפיו אין לתובע זכות לדרוש כלל שכר נוסף כתנאי להמשך הטיפול, כך שלא הסכום שנדרש עמד במוקד התלונה. לטענת התובע בקש הנתבע מלשכת עורכי הדין שלא להפנותו לבית המשפט ובכך ראיה לשלילת תום ליבו (סע' 19 (יג), עמ' 21 בכתב התביעה). הנתבע הסביר שבכך התכוון לחשש ממצב בו ייאלץ להתמודד עם התובע בבית משפט ולהוציא כספים נוספים, דבר ממנו בקש להימנע (עדות הנתבע בעמ' 23, שורה 1 בפרוט'). הסבר זה סביר ומקובל עלי. ברור לי שלא ראיה לחוסר תום לב יש בכך אלא חשש כן של הנתבע מכך שייאלץ להתמודד בהליך משפטי יקר. לטענת התובע המשיך הנתבע במשלוח מכתבי תלונה גם לאחר שסיכמו על המשך הטיפול "בהסכמה מלאה" (סע' 19 (י"ד) בעמ' 22 בכתב התביעה) וגם בכך מוצא התובע ראיה לחוסר תום הלב של הנתבע. טענה זו איננה מדויקת, שהרי גם התובע טוען שההסכמה אליה הגיעו לא כללה ויתור של התובע על דרישתו אלא המתנה להכרעת לשכת עורכי הדין ואם כך, אין פסול בכך שהנתבע יפנה אליה כדי לבקש שעמדתו תתקבל. בנוסף, התובע מפנה למכתב השישי מיום 18.1.11 אולם מכתב זה עוסק באשר ארע לאחר שהתובע הגיש את הבקשות, בהתייחסות לא נאותה לנתבע ובתשלום אגרות כפולות. לטענת התובע אין כל בסיס בטענת הנתבע במכתביו שלפיה ידע התובע שלאם המנוחה אין כל רכוש וטענה זו שוללת אף היא את תום ליבו של הנתבע (סע' 19 (י"ז) בעמ' 22 - 23 בכתב התביעה). גם טענה זו איננה ברורה שהרי להיקף רכוש האם אין ולו חצי דבר עם התלונה שהוגשה מלכתחילה. בנוסף, בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר למידת ידיעת התובע על היקף רכוש האם המנוחה, כאשר אם אכן אין לה רכוש ואין לה חלק ברכוש שהותיר האב, לא היה טעם בהגשת בקשות לצו ירושה אחר האם. מחלוקת שכזו עלולה הייתה להיות רלוונטית לו נדונה מחלוקת לעניין היקף שכר הטרחה ששולם לתובע או האגרות ששילם הנתבע. אין למחלוקת זו כל רלוונטיות בשאלה שעל המדוכה - שאלת תום הלב של הנתבע. הנתבע הבהיר כי התובע ידע וחייב היה לדעת שאין לאם רכוש, שכן התובע הינו בן משפחה. מעדות הנתבע בפני (למשל עמ' 18 בפרוט') התרשמתי שדברים אלו נאמרו בתום לב וכי הנתבע משוכנע שכך הדבר וכי התובע ידע שאין לאם המנוחה כל רכוש. לפיכך, בין אם ידע התובע שאין לאם רכוש ובין אם לאו ואפילו עמדה שאלה זו כחלק מהתלונה, לא מצאתי שיש בעמדת הנתבע משום ראיה לחוסר תום ליבו. לטענת התובע לא יכול הנתבע להתבסס על הגנה זו במצב בו נחשפו למכתביו אנשים רבים והתובע מונה אותם אנשים ובהם מזכירתו, אשת, בנו וכתבניות (סע' 16, עמ' 17 בכתב התביעה). טענה זו איננה ברורה. החוק מקנה את ההגנה דנא מצב בו מוגשת תלונה לאדם שממונה על הנתבע. החוק איננו מתנה הגנה זו בכך שאותה תלונה תגיע במעטפה חתומה לאותו אדם. ברי הדבר שכל תלונה שתטופל תיחשף לכל מי שעוסק בטיפול בתלונה, כולל בפן המנהלי של הטיפול, כולל בהקלדה ובמזכירות וכיו"ב. אין טענה כי הנתבע הפיץ את מכתבי התלונה לצדדי ג' שאינם מעורבים ואינני מוצא כי נשלל תום ליבו בנסיבות אלו. אם כך, לא מצאתי לקבל ולו אחת מטענות התובע בניסיון להטיל דופי בתום ליבו של הנתבע ולמעשה - ההיפך הוא הנכון. אין מחלוקת על כך שבסמוך לאחר שהתובע סיכם עם הנתבע את גובה שכר הטרחה וקבל מהנתבע את מלוא התשלום עליו הסכימו, 4,500 ₪, דרש התובע מהנתבע שכר טרחה נוסף של 500 ₪ בצירוף מע"מ. במצב זה מצא הנתבע עצמו חסר אונים. לשלם את שכר הטרחה הנוסף לא רצה שכן סבר שהדרישה מנוגדת להתחייבויות התובע. לקבל את שכר הטרחה ששילם לא יכול היה שכן התובע עצמו טען שכבר ביצע עבודה ניכרת ולא נכון היה להשיב התשלום לנתבע. לפנות לבית המשפט גם לא יכול היה הנתבע שכן הדבר כרוך בעלויות גבוהות עוד יותר. במצב זה סבר הנתבע באמת ובתמים שלשכת עורכי הדין הוא הוא הגוף הנכון לשטוח בפניו את טענותיו. כך סבר הנתבע בתום לב וזו הסיבה לתלונה שהגיש. ודוק, לקביעת לשכת עורכי הדין שאין היא מוצאת מקום לקבל את התלונה אין רלוונטיות לבחינת תום לבו של הנתבע שכן לא צדקת התלונה עומדת למבחן אלא מה שסבר הנתבע בעת שהגישה. לסיכום עניין זה, מצאתי שביחס שהמכתב הראשון, השני, השישי והשביעי נכתבו כולם במסגרת התלונה ובגינם עומדת לנתבע הגנת תום הלב שלפי סעיף 15 (8) בחוק. בכתב ההגנה העלה הנתבע הגנה נוספת - הגנת אמת דיברתי לפי סעיף 14 בחוק. מאחר ומצאתי שממילא עומדת לנתבע הגנת תום הלב, אינני מוצא מקום להרחיב בסוגיה זו ובכל זאת, נוכח המשאבים הרבים שהשקיע התובע בפרישת השתלשלות האירועים, אתייחס גם לטענה זו בתמצית. בהתאם לסעיף 14 בחוק עומדת לנתבע הגנה אפשרית אם הפרסום נשוא התביעה היה אמת ובאם היה עניין ציבורי בפרסום. התלונה אשר הגיש הנתבע ומסכת ההתכתבויות שבעקבותיה, התמקדו בשלושה עניינים: דרישת שכר הטרחה הנוסף; הקפאת הטיפול בענייני הנתבע; והטענה לרשלנות התובע. אשר לדרישת שכר הטרחה הנוסף, הסתבר שאכן התובע דרש שכר טרחה נוסף והסתבר כי דרישה זו הועלתה על ידו לאחר שמראש סוכם על שכר טרחה כולל עבור הטיפול בהוצאת צווי הירושה. התובע עצמו ציין על גבי חשבונית שכר הטרחה כי מדובר בגמר חשבון. התובע טוען כי עמדה לו הזכות לדרוש שכר טרחה נוסף מאחר והסתבר לו שיש להכין שני תצהירים נוספים אותם לא צפה. דא עקא, שהתובע חייב היה להבהיר מראש את האפשרות שהנתבע יחויב בשכר טרחה נוסף והתובע לא עשה כן ואף לא טרח להכין הסכם שכר טרחה כתוב. התובע סיכם מראש על שכר הטרחה ולא טרח לפרט אם הוא מחושב לפי 8 תצהירים, 10 או 12. במצב זה, התקוממות הנתבע על הדרישה לשכר נוסף מוצדקת. אשר להקפאת הטיפול נוכח המחלוקת על הדרישה לתשלום שכר טרחה נוסף, הכחיש התובע כי הטיפול הוקפא ואף כינה את עמדת הנתבע "שקרית ומחוצפת" (לשון התובע במכתבו מיום 22.6.10 - נספח ז(1) בכתב התביעה), ברם הכחשתו איננה מתיישבת עם מכתביו הוא. במכתביו, הבהיר התובע במפורש שיעכב את הטיפול בהוצאת צווי הירושה עד שיאות הנתבע לשלם את השכר שדרש ובהמשך, אם יצהיר הנתבע על נכונותו לקבל את הצעות התובע (למשל במכתב התובע מיום 5.7.10 - נספח ח(1) לכתב התביעה). כך הסתבר שאכן התובע עצר את הטיפול בהוצאת צווי הירושה כשלושה חודשים וחידש את הטיפול רק במהלך אוגוסט 2010 כאשר התובע כתב במפורש שנוכח הודעת הנתבע ימשך הטיפול בתיק (מכתב התובע מיום 9.8.10 - נספח יב(1) לכתב התביעה). צדק לפיכך הנתבע בטענתו על "הקפאת" הטיפול בהוצאת צווי הירושה. אשר למקצועיות טפול התובע עליה הלין הנתבע במכתב השישי, אין אלא להפנות לאמור בכתב התביעה עצמו, שם מודה התובע כי נפלו טעויות בבקשות שהכין והגיש להוצאת צווי הירושה (סע' 17 (ה) בעמ' 9 בכתב התביעה), טעויות אשר מכנה התובע "טעויות לגיטימיות בשיקול דעתו". כך גם עולה ממכתב ב"כ היוה"מ לממשלה אשר הודיעה לתובע ביום 17.11.10 שעליו להגיש בקשות מתוקנות (נספחים יג (א) ו- (ב) לכתב התביעה) ופעם נוספת ביום 19.1.11 מאחר ש"מסתלק אינו יכול להגיש בקשה" (נספח יג (13) בכתב התביעה) ופעם נוספת ביום 3.3.11 כשהתובע נדרש להמציא פרטים נוספים (נספחים יג (18) לכתב התביעה). עוד הסתבר שהטעויות החוזרות ונשנות באופן הגשת הבקשות לא רק שעכבו את קבלת צווי הירושה, אלא הביאו לכך שהנתבע אולץ לשלם אגרות כפולות, אגרות שאליבא התובע אך טבעי הוא שיישא בהם הנתבע למרות שהן פרי מחדליו הוא שכן לשיטת התובע "האגרות חלים תמיד על הלקוח" (מכתב התובע מיום 26.1.11, נספח יג (12) לכתב התביעה). העובדות תומכות לפיכך בטענות הנתבע לפיהן העניין בו טיפל התובע לא טופל כדבעי אלא באופן שגרם להתמשכות הטיפול, להשקעת משאבים מיותרת ולחיוב באגרות מיותרות. כך מסתבר שבליבת התלונות שהלין הנתבע על התובע הייתה אמת, שהתובע אכן דרש שכר טרחה נוסף בניגוד למוסכם, עיכב את הטיפול בבקשות עד שהתרצה ולאחר מכן שגה באופן בו הוגשו הבקשות. אין ספק שיש עניין ציבורי בעניינים הקשורים למיומנות בעלי מקצוע והשירות הניתן על ידם (א. שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 234) ובכך מתקיים היסוד הנוסף הנדרש כדי שתעמוד גם הגנה זו לנתבע. לסיכום, לא מצאתי כלל שהתקיימו בחמשת המכתבים נשוא התביעה או באילו מיתר המכתבים שצירף התובע לתביעה יסודות הגדרת "לשון הרע" שבחוק ולא מצאתי דבר במכתבים אלו אשר נוכח הקשר הדברים היה בו כדי להשפיל או לפגוע בתובע. כך ביחס לתלונה כאשר הנתבע מייחס לתובע סחטנות והחזקתו כבן ערובה עד שישולם שכר טרחה נוסף כשבינתיים הוקפא הטיפול בענייניו. כך ודאי ביחס למכתב ה- 13 שבכלל עוסק בבקשת הנתבע לבטל את הבקשה לצו ירושה אחר האם. אפילו מצאתי שהיה באילו ממכתבי הנתבע משום לשון הרע, ביחס לארבעת המכתבים הראשונים מצאתי שעומדת לנתבע הגנת תום הלב שכן כולם נכתבו במסגרת התלונה שהגיש הנתבע ללשכת עורכי הדין, תלונה שהוגשה בתום לב וכאשר הנתבע סבר שזו הדרך הנכונה לברר את המחלוקת עם התובע. עוד מצאתי כי ביחס למכתבים אלו עומדת לנתבע גם הגנת אמת דיברתי שכן אכן הסתבר שלא הייתה הצדקה לדרישת שכר הטרחה הנוסף, שהטיפול בבקשת צו הירושה אכן עוכב מספר חודשים והתובע אכן שגה באופן בו טופלו הבקשות לצווי הירושה. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים. לא ניתן לסיים הדיון בתביעה זו בלא להביע מחאה על הדרך בה בחר לפסוע התובע. כל שבקש הנתבע הוא הוצאת צווי ירושה שיבטיחו העברת רכוש הוריו המנוחים לאחיו הנכה. לכך פנה לתובע, לכך שכר שירותיו לכך שילם לתובע את מלוא השכר שסוכם מראש. חלף צווי ירושה, מצא עצמו לפתע הנתבע במצב בו הוא נאלץ להתמודד עם תביעה בסכום שלדידו מהווה סכום עתק; נאלץ להתמודד עם כתב תביעה ארוך ורווי השמצות כדי כך שעורכי דין רבים אליהם פנה סירבו לייצגו (עדות הנתבע בעמ' 11 בפרוט'). בסיכומיו, טען ב"כ הנתבע שעלות ייצוג הנתבע בתביעה עלתה לנתבע סך של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ ואף הציג את הסכם שכר הטרחה. סכום זה דומה לסכום בו נקב התובע עצמו בסיכומיו (עמ' 26 בפרוט'). סכום זה יהווה לפיכך את הבסיס לפסיקת הוצאות הנתבע ובהתייחס גם לזמנו של הנתבע עצמו. אשר על כן אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשאת בהוצאות הנתבע בסך של 26,000 ₪.תלונה נגד עורך דיןשאלות משפטיותעורך דיןלשון הרע / הוצאת דיבה