בית המשפא קבע כי התובע לא הרים את נטל הראיה ולא עמד בנטל השכנוע המוטל עליו, כשאינני מקבל את גרסתו העובדתית "המשופצת", וקובע שהתובע ניסה "לשפץ" את גרסתו שניתנה מיד לאחר האירוע. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא דחיית תביעה עקב ''שיפוץ'' הגרסה של התובע: 1. בפניי תביעת נזקי גוף בגין פגיעה שנפגע התובע, שהנו יליד 1967, ביום 27/02/1996, כשבגין תאונה זו נקבעו לתובע 10% נכות לצמיתות ע"י ד"ר שינדלר - המומחה שמונה ע"י ביהמ"ש. אין מחלוקת שהתובע עבד כמכונאי רכב כעובד של הנתבעת מס' 1 ושהוא נפל לאחר שעלה על דרגש בגובה כ60- ס"מ שבו 2 מדרגות ומשטח עמידה (להלן:"הסולמית"), כפי שניתן לראות בתמונות נ1/ ונ4/ בזמן שעבד במוסך לתיקון משאיות. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בעיקר בשאלת האחריות לאירוע. לטענת התובע התאונה ארעה מחמת רשלנות ו/או הפרת חובה חקוקה מטעם הנתבעת מס' 1, וזאת לאחר שהשתמש בסולמית שהעמידה לרשותו הנתבעת מס' 1. לטענת התובע, כשהניח את הרגל השניה לאחר הראשונה על המתקן בזמן שירד מהמשאית, קרס המתקן והתובע עף אחורה. לעניין הפרת חובה חקוקה, התובע מתבסס בעניין זה על סעיף 49 ו54- לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), התש"ט1970-. לטענת התובע הנתבעים חבים גם ברשלנות, וסעיף 41 לפקודת הנזיקין המעביר את נטל הראיה לנתבעים להוכיח שלא התרשלו, כשהנתבעת מס' 1 לא הביאה עדות לגבי נוהל בדיקה לתקינות הסולמית, כשיש לקבל את עדות התובע לגבי אופן אירוע התאונה שנגרמה כתוצאה מפתיחת הרגליות של הסולמית, כשאחרי האירוע הוספו מוטות בין רגלי הסולמית לחיזוק. לטענת הנתבעות גרסתו של התובע הופרכה במהלך המשפט, כשהתאונה ארעה רק עקב חוסר זהירותו של התובע עצמו אשר לא הביט לכיוון ירידתו "ופספס" את משטח הדריכה של הסולמית שנדחף הצידה, ובשל כך בלבד נפל כשהסולמית יציבה ותקינה לחלוטין, ללא סיכון למשתמש בה, והתובע עשה שימוש יומיומי פשוט ושגרתי שלא נדרש ללימוד, מה גם שהוא שימש כמנהל העבודה וקבע את ביצוע העבודה במקום ואחראי על הבטיחות. לטענת הנתבעים לא חל סעיף 41 לפקודת הנזיקין, כשמדובר בעדות יחידה של בעל דין ללא הנמקה, כשהתובע ניצל את העובדה שמעבידו מר אלכס קרקובר ז"ל נפטר לאחר הגשת התביעה כדי לטעון טענות שווא בתצהירו. לטענת הנתבעות התובע לא הוכיח את הנסיבות של האירוע, כשהוא שינה את גרסותיו, ועצם הוספת מוטות בין רגלי הסולמית לא מצביעה על כך שהמצב עובר לתאונה היה בגדר רשלני. לטענת הנתבעים מקום העבודה היה בטוח, כשתובע יכל להיעזר גם בפיגום נייד. לחלופין, הנתבעים טוענים לאשם תורם וכן חולקים לגבי גובה הנכות התפקודית וגובה הנזק. 2. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים ובסיכומי הצדדים, החלטתי לדחות את התביעה, וזאת מן הנימוקים כדלקמן: א. אני קובע שהתובע לא הוכיח את תביעתו ולא הרים את נטל הראיה ונטל השכנוע המוטל עליו, כשאני קובע שלא הוכחה רשלנות מצד הנתבעת מס' 1 ו/או הפרת חובה חקוקה. ב. אני דוחה את הטענה שמדובר במקרה שחל בו הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, שכן הסולמית הינה בשליטתו המלאה של התובע עובר לנפילתו והוא גם יודע, כפי שהעיד על כך, את הגורמים לתאונה עפ"י גרסתו, גם אם לא נתקבלה על ידי. לכן מוטל על התובע נטל הראיה להוכיח את עוולת הרשלנות ו/או הפרת חובה חקוקה. ג. אני קובע כי התובע לא הרים את נטל הראיה ולא עמד בנטל השכנוע המוטל עליו, כשאינני מקבל את גרסתו העובדתית "המשופצת", וקובע שהתובע ניסה "לשפץ" את גרסתו שניתנה מיד לאחר האירוע. עפ"י נ3/ א' וב' עולה שהתובע, ביום 14/08/1996, כחצי שנה לאחר האירוע, מסר לחוקר שהוא משמש כמנהל עבודה והנחה עובד במוסך לבצע עבודה מסוימת במנוע משאית שחנתה במוסך, ולצורך הגעה למנוע משתמשים בסולמית בעלת 4 רגליות עם משטח עמידה אחד ובגובה כ50- ס"מ. התובע מסר שהסולמית הייתה תקינה והוא עלה על משטח העמידה כדי להגיע למשאית ולמנוע, ולאחר ההסבר החל לרדת מהמשאית ובעת שהניח את רגלו האחת על משטח הסולמית, הסולמית ברחה ממקומה והוא נפל על ארגז כלים ונפגע בברכו. התובע מסר שהוא ירד על הסולמית אחורה כשפניו כלפי המשאית ושסיבת בריחת הסולמית בעת הנחת הרגל עליה נגרמה כנראה כתוצאה מפתיחת הרגליות של הסולמית, דבר שגרם לאיבוד שיווי משקל. התובע מסר שהוא עשה שימוש בסולמית יום יום ובדרך שגרה, ורגליות הסולמית מקובעות למשטח העמידה, כשהיו גומיות ברגליות הסולם. מתברר שהתובע אינו עובד סתם אלא הנו מנהל עבודה שניהל את העבודה ונתן הוראות לעובדים. התובע הודה שישנה שכבה על רצפת הבטון למניעת החלקה (עמ' 9 לפרוטוקול). בניגוד לעדותו בפני החוקר-נ3/ העיד התובע בביהמ"ש שהוא לא השתמש בסולמית יום יום, ובניגוד לגרסתו בנ3/ לגבי ירידה עם רגל אחת על משטח הסולמית העיד שזה קרה כששם את הרגל השניה והמתקן קרס (עמ' 10 לפרוטוקול). לאחר שנשאל שוב האם שתי הרגליים עמדו או רק אחת "הסתבך" התובע בעדותו והשיב: "אחת או שתיים, זה שבריר שניה". ובעמ' 13 השיב: "אני ירדתי, שמתי את הרגל, עמדתי ואז היא ברחה". אני קובע שהתובע ניסה לשנות את גרסתו בנ3/ וסתר בכך את גרסתו הטרייה שניתנה בסמוך לאירוע שלפיה הוא הניח רגל אחת בלבד על הסולמית, שברחה ממקומה, כשהסולמית הינה תקינה ונעשה בה שימוש יום יום. ד. אני קובע שלא הוכחה הרשלנות. אמנם קיימת חובת זהירות מושגית של מעביד כלפי עובד להנהיג שיטות עבודה לשמירה על העובדים מפני סיכונים ותקלות שאדם סביר עשוי וחייב לצפות מראש, למנוע מהעובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות, וכן להעמיד לרשותו ציוד תקין [ראה ע"א 371/90 סובחני נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 645], כשחובת זהירות קונקרטית איננה קיימת לכל נזק וסיכון אלא רק לגבי סיכון שאינו סביר שדורש נקיטת אמצעי זהירות סבירים למניעתו [ראה ע"א 5379/90 מתיתיהו נ' מד"י, פ"ד מז(1) 167, ע"א 4114/90 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, וכן ראה ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן ואח', פ"ד נ(2) 111]. על המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים לוודא שעובדיו יוכלו לבצע עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים בהתאם למידת הסיכון, ובמקרה זה לא הוכח שהמעביד לא עשה כן, בהתחשב בכך שמדובר בפעולה שכיחה. יש פעולות יומיומיות שאינן טומנות בחובן סיכונים מיוחדים, ואין על המעביד לנקוט צעדי זהירות מיוחדים, כולל הנהגת שיטות עבודה מיוחדות לצורך ביצוע עבודות אלה. כך לגבי סכנת נפילה או החלקה רגילה שהנם חלק בלתי נפרד מסיכוני החיים הרגילים כדוגמת נפילה מכסא, סכנה העלולה להתרחש בכל מקום ובכל זמן [ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 231-230,225 - תוך ציון שתאונות עלולות להתרחש כגון נפילה ממשטח ישר או סולם]. כך לגבי הזזת שולחן או כסא [ע"א 5379/90 מתיתיהו נ' מד"י, פ"ד מז(1) 170,167], וכך לעניין טאטוא מדרגות ונפילה במהלך עבודה זו [השופט זיילר בת.א (ים) 70/94 אבו סביח נ' שוייקה שצורף לסיכומי הנתבעים]. ה. יש לציין שהתובע העיד עדות יחידה של בעל דין ללא כל עדים נוספים (למרות שהיו עובדים שעבדו במוסך ומתוכם 4-5 עובדים עד היום), ועדות כזו יש לבדוק בזהירות והיא דורשת הנמקה לפי סעיף 54 לפקודת הראיות, ובמקרה זה אני קובע שהתובע לא עמד בנטל הראיה ונטל השכנוע והסתבך בגרסתו לגבי עצם האירוע. ו. מהעובדות לפי גרסתו הראשונה של התובע עצמו עולה שהסולמית "ברחה" לאחר שירד אחורה ושם עליה רגל אחת, ולכן נפל כשהסולמית הייתה תקינה ונעשה בה שימוש יומיומי, ולכן אני קובע כי אין כל רשלנות מצד הנתבעת מס' 1, שלא הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית כלפיו, סיפקה ציוד תקין ולא הייתה צריכה להזהיר את העובדים לגבי שימוש יומיומי בסולמית. עצם העובדה שלסולמית היו מוטות לאחר האירוע (ולא ברור מתי), לא מלמדת על כך שלפני כן היוותה הסולמית סכנה שהינה רשלנות. בריחת הסולמית לא מסתדרת עם השערתו של התובע שהסולמית קרסה. ז. זאת ועוד, לא מדובר בעובד רגיל אלא במנהל עבודה שנותן הוראות לעובדים, ובתור שכזה הוא זה שניהל את המקום, ואם הסולמית נראתה לו לא בטוחה ומסוכנת היה צריך להתריע על כך, ואינני מקבל את היתממות התובע וניסיונו "להפיל" את האחריות בעניין זה על מעבידו ז"ל, והוא זה שהיה צריך לפקח על פעולות יומיומיות כאלו בתוקף תפקידו כמנהל עבודה. לטעמי נפילה מסולמית היא סיכון רגיל וצפוי, ואם התובע, שהשתמש בסולמית, נהג בשימוש לא זהיר או מסוכן הוא זה שאחראי והמעביד לא אחראי שהתובע ירד בחוסר זהירות ואיבד את שיווי משקלו כשהסולמית "ברחה" לאחר שירד עליה עם רגל אחת בחוסר זהירות. ח. כאמור לא הובאה ראיה שהשיטה של שימוש בסולמית מסוכנת, ועצם הנפילה של התובע מהסולמית לא מצביעה על רשלנות המעביד [ראה ע"א 8071/95 בן יאיר נ' לשכת עוה"ד ואח', תקדין עליון 98(2) 349]. מדובר בסיכון סביר מחיי היום יום הרצופים לצערנו סכנות יומיומיות כמו ירידה במדרגות, עליה או ירידה על כסא או סולם וכיו"ב. ט. לא מצאתי מקום גם לטענה של הפרת חובה חקוקה, שכן לא מדובר באמצעי גישה לא בטוחים או מבנה לא טוב או קיום לא כראוי של רצפה דרגה מדרגות כאמור בסעיף 54,49 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) התש"ט1970-. אני קובע שכפי שהתובע עצמו העיד הסולמית הייתה תקינה לשימוש יומיומי, לא הייתה בעיה בגישה, לא היה צורך בתדריך בטיחות, המשתמש היה בעצמו מנהל העבודה ועל הרצפה הייתה שכבה למניעת החלקה, מה גם שהסולמית לא החליקה אלא ברחה עקב ירידה לא זהירה של התובע לסולמית. המעביד לא חייב להבטיח את העובד כנגד סיכון בעבודה או כנגד כל תאונה העלולה לקרות, ובמקרה של ירידה בסולמית מדובר בסיכון שאינו שונה בהרבה, אם בכלל, מן הסיכון שאדם עולה ויורד בסולמית כזו בביתו. למרות המגמה לדאגה לעובד והגדלת האחריות של המעביד אין לפטור את העובד מחובת השמירה על גופו שלו ולהטיל חובה זו על המעביד, במיוחד שמדובר בפעולה יומיומית של אדם שמשמש כמנהל עבודה שאם ירד בצורה לא זהירה לסולמית הוא זה שאחראי לכך בלעדית. 3. מכל הנסיבות הללו אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, סך של 10,000.- ש"ח בתוספת מע"מ כדין. שיפוצניקשיפוצים