מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא גמול לתובע המייצג: הבקשה 1. בבקשה דנן, לאישור תובענה מינהלית כתובענה ייצוגית, הודיעה המשיבה כי תחדול מהגבייה שבשלה הוגשה התובענה. על-רקע הודעה זו, ועל-יסוד הוראת סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן - החוק), הוסכם על הצדדים כי הבקשה והתובענה תִדחנה, וכי בית-המשפט יפסוק בשאלת הגמול המגיע למבקש ושכר טרחת עורכי-דינו, בהתאם להוראות סעיף 9(ג) לחוק. ההליכים בבקשה 2. המבקש, שמעון הופר, הגיש נגד המשיבה, עיריית ירושלים, בקשה לאישור תובענה מינהלית כתובענה ייצוגית, בהתאם לסעיף 5(ב)(2) לחוק. עניינה של התובענה, הִנה דרישה להשבת כספי ארנונה שנגבו על-ידי המשיבה בגין שטח הגג הצמוד לדירת הפנטהאוז שבה מחזיק המבקש, גבייה אשר על-פי הנטען נעשתה תוך הפרת חוקי ההקפאה שנחקקו במשק החל משנת 1985, שבגדרם אסר המחוקק על הרשויות המקומיות להעלות את תעריפי הארנונה על נכסים הנמצאים בתחומן, ללא קבלת אישור שרי הפנים והאוצר. ביסוד התובענה עמדה הטענה, לפיה המשיבה שינתה את צו המיסים בשנת 1997, באופן שבו "פטור מארנונה" ל-25 מ"ר הראשונים משטח גג הצמוד לדירת פנטהאוז, בדירות ששטחן אינו עולה על 150 מ"ר בבניינים המשמשים למגורים, שהיה קבוע בצו המיסים עד לשנת 1996 - בוטל. צו המיסים, לפני התיקון בשנת 1996, הורה כדלהלן: "דירת פנטהאוז - שטח הגג הצמוד לדירת הפנטהאוז - עד 25 מ"ר לא יחויב בארנונה כללית, כל השטח הנוסף יחויב ב-20% מהשטח הנותר, וייכלל בשטח היחידה, וכל זאת בתנאי ששטח היחידה אינו עולה על 50 מ"ר. עלה שטח היחידה על 150 מ"ר, יחויב כל שטח הגג הצמוד לדירת הפנטהאוז ב-20% משטח הגג". לאחר התיקון, קרי - החל משנת 1997, נקבע בצו המיסים כדלהלן: "דירת פנטאהוז - כל שטח הגג הצמוד לדירת פנטאהוז יחויב ב-20% משטחו וייכלל בשטח הדירה". 3. לבקשת המשיבה, ובהסכמת המבקש, ניתנה למשיבה ארכה להגשת הודעה, בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק, לפיה תחדל מהגבייה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור התובענה המינהלית כתובענה ייצוגית. ביום 7.12.11 הודיעה המשיבה, בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק, על חדילה מגבייה. בגדרה של ההודעה הבהירה המשיבה, כי קיימים טעמים ועילות שעשויים היו להביא לדחיית הבקשה לאישור התובענה המינהלית כתובענה ייצוגית; ואולם, הואיל ולהערכתה מדובר במספר נכסים מצומצם מאוד, והיות שממילא היא מתכוונת להגיש בקשה לשרי האוצר והפנים לאישור השינוי כבר בשנת 2012 - החליטה לחדול מן הגבייה ולא להתגונן בתובענה. לפיכך הודיעה המשיבה, כי בדירות פנטהאוז המשמשות למגורים, ששטחן אינו עולה על 150 מ"ר, תחדל מגביית ארנונה בגין השטח הראשוני של 25 מ"ר משטח הגג הצמוד לדירת הפנטהאוז. עוד ציינה המשיבה בגדרה של הודעת החדילה, כי נתוני השומה הקיימים בספריה מציינים את שטח הנכס בכללותו, בהתאם להוראות הדין, ואינם מתייחסים באופן פרטני לחלקי נכס שונים, כך שלא ניתן לדעת אם נכס מסוים כולל בתוכו שטח גג אם לאו; ומשכך, בכוונתה לפרסם הודעה בעיתונות הקוראת למחזיקי נכסים מסוג דירות פנטהאוז למגורים, לפנות לעירייה על-מנת שזו תבדוק את זכאותם לתיקון שומת הנכס בעקבות הודעת החדילה, וככל שיימצא שהקונים יהיו זכאים לתיקון השומה, התיקון ייעשה החל מיום 7.12.11. בהודעה משלימה שמסרה המשיבה, היא הדגישה כי החלטתה על חדילה מגבייה לא ניתנה על-רקע הכרה בנכונות טענות המבקש בתובענה שהגיש, אלא בראש ובראשונה בעקבות מכלול שיקולים והערכת סיכויים וסיכונים אשר פורטו בעבר. 4. בדיון שהתקיים 1.3.12, הודיע ב"כ המבקש, כי לאור הודעת החדילה של המשיבה, ניתן לדחות את הבקשה שהגיש לאישור התובענה המינהלית כתובענה ייצוגית, ונותר להכריע בשאלת הגמול ושכר הטרחה, וכן בשאלה באיזו דרך תודיע המשיבה לתושבי העיר על חדילה מהגבייה. בישיבה שהתקיימה ביום 18.3.12, הודיעו הצדדים על הסדר דיוני, לפיו תפורסם הודעת החדילה בשישה מקומונים בירושלים, בהתאם לנוסח שסוכם ביניהם, וכי לאחר הפרסום תוגש הודעה מוסכמת על דחיית הבקשה לאישור התובענה המינהלית כתובענה ייצוגית, ובהמשך - בית-המשפט ידחה את הבקשה ואת התביעה, ולאחר מכן יכריע בשאלת הגמול ובסוגית שכר הטרחה על-יסוד סיכומי הצדדים בכתב. ביום 28.5.12 הודיע המבקש, כי המשיבה פירסמה את הודעת החדילה בעיתונות, כמוסכם בין הצדדים, וניתן, אפוא, לדחות את הבקשה לאישור התובענה המינהלית כתובענה ייצוגית. משכך, יש לדחות את הבקשה לאישור התובענה המינהלית כתובענה ייצוגית; ונותר אך לפסוק בשאלת הגמול למבקש ושכר טרחת עורכי-דינו, זאת על בסיס הטיעונים שהשמיעו הצדדים בסיכומיהם בכתב. המסגרת הנורמטיבית 5. חוק התובענות הייצוגיות, קובע בסעיף 9 כדלהלן: "(א) הוגשה בקשה לאישור בתביעה כמפורט בפרט 11 בתוספת השניה (בחוק זה - תביעת השבה נגד רשות), לא ידון בה בית המשפט אלא לאחר שחלפה תקופה של 90 ימים מהמועד שבו הוגשה הבקשה לאישור ובית המשפט רשאי להאריך תקופה זו מטעמים שיירשמו (בסעיף זה - המועד הקובע). (ב) בית המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, אם הרשות הודיעה כי תחדל מהגביה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור והוכח לבית המשפט כי היא חדלה מהגביה כאמור לכל המאוחר במועד הקובע. (ג) החליט בית המשפט כאמור בסעיף קטן (ב), רשאי הוא - (1) על אף הוראות סעיף 22, לפסוק גמול למבקש בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף 22(ב); (2) לקבוע שכר טרחה לבא כוח המייצג בהתאם להוראות סעיף 23". 6. כאמור, בענייננו הודיעה המשיבה כי חדלה מהגבייה נושא התובענה, זאת בהתאם לאפשרות שהוענקה לה בסעיף 9(ב) לחוק, ומשכך, דין הבקשה לאישור התובענה המינהלית כתובענה ייצוגית להידחות. בהתאם לאמור בסעיף 9(ג) לחוק, רשאי בית-המשפט לפסוק למבקשים גמול ושכר-טרחה, זאת חרף העובדה כי בסופו של יום לא אושרה הבקשה לאישור התובענה המינהלית כתובענה ייצוגית, ולא התעורר צורך לקיים הליך משפטי לגופה של התובענה. הגמול ושכר-הטרחה אמורים להיקבע על דרך של השוואה והתאמה להוראות סעיפים 22 ו-23 לחוק, המתווים מנגנון לפסיקת גמול ושכר-טרחה לתובעים ובאי-כוחם במקום שבו אושרה תובענה ייצוגית. 7. על תכליתם של הגמול ושכר הטרחה הנפסקים בתובענות ייצוגיות, עמדה הפסיקה בהרחבה בע"א 8430/99 אנליסט אי.אמ.אס. ניהול קרנות בנאמנות (1986) בע"מ נ' ערד השקעות ופיתוח תעשיה בע"מ, פ"ד נו(2) 247, 258 (2001), בהדגישה כי ההסדר של התובענה הייצוגית נועד "להגן על אינטרס היחיד שעה שהוא מביא לכדאיות בהגשת תביעה שהנזק האינדיווידואלי בה הוא קטן", ו"בה בעת הוא מקדם את אינטרס הציבור באכיפת ההוראה החוקית שבגדריו מצויה התובענה הייצוגית", וכי דיני התובענה הייצוגית "באים להגשים את האיזון הראוי בין הסיכויים והסיכונים שבה; בין שיקולי הפרט לאינטרס הכלל" (עמ' 256). על-כן, הגמול ושכר הטרחה נפסקים בשל עצם ההחלטה לתבוע בשם הקבוצה כולה, ובגין הסיכון שנטל התובע על עצמו אם תביעתו תידחה. תכליות הגמול ושכר הטרחה, הִנן, אפוא, השבת ההוצאות הכרוכות בניהול התובענה, ועידוד תובעים פוטנציאליים ליזום ולהגיש תובענות ייצוגיות, כחלק מתפיסה הרואה בתובענה הייצוגית כלי לאכיפה אזרחית של החוק על הרשויות, לטובת הכלל; שכן "בכך מושגים יעילות, חסכון בהליכים, אחידות בפסיקה ומניעה של ריבוי תביעות" (לעיל; וכן ראו: רע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ, פ"ד מט(5) 774, 785-783 (1996); ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, פ"ד נא(2) 312, 323-322 (1997); מ' טלגם, "התובענה הייצוגית - שיקולים בקביעת שכר וגמול", שערי משפט ד(1), 227, התשס"ה: ס' דויטש, "עשור לתובענה הייצוגית הצרכנית - סיכום ביניים ומבט לעתיד", שערי משפט ד(1), 9, התשס"ה). 8. סעיף 22 לחוק, הדן בפסיקת גמול לתובע מייצג, מורה בסעיף-משנה (א) כי בית-משפט שהכריע בתובענה ייצוגית, כולה או חלקה לטובת הקבוצה, יורה על תשלום גמול לתובע המייצג, בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף-משנה (ב), אלא אם כן מצא, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שבנסיבות העניין הדבר אינו מוצדק. בסעיף 22(ב) לחוק נקבע, כי בקביעת שיעור הגמול יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה: "הטרחה שטרח התובע המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, בפרט אם הסעד המבוקש בתובענה הוא סעד הצהרתי"; "התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה"; ו"מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית". סעיף 23 לחוק, הדן בשכר-טרחתו של בא-כוח התובע המייצג, קובע כי בשיקולי שכר הטרחה על בית-המשפט להתחשב, בין-השאר, בשיקולי התועלת, הטרחה והחשיבות הציבורית, שעיקרם נמנה בסעיף 22(ב), ומוסיף שני שיקולים: "האופן שבו ניהל בא הכוח המייצג את ההליך", וכן "הפער שבין הסעדים הנתבעים בבקשה לאישור לבין הסעדים שפסק בית המשפט בתובענה הייצוגית". 9. כבר נפסק, כי הקריטריונים לקביעת שיעור הגמול ושיעורו של שכר הטרחה, המופיעים בסעיפים 22 ו-23 לחוק, דומים בעיקרם (ע"א 10085/08 תנובה - מרכז שיתופי נ' עיזבון המנוח תאופיק ראבי ואח' (1.12.11)), וכי ניתן לסווג אותם לשלושה סוגים של שיקולים (ע"א 9134/05 לויט נ' קו אופ, אגודה שיתופית לשירותים בע"מ (7.2.08); וכן ע"א 10085/08, בעניין תנובה, לעיל). הסוג האחד קשור בתמריצים הכרוכים בהגשת תובענה ייצוגית. בהקשר זה נקבע, כי יש להעניק משקל לצורך ביצירת תמריץ חיובי להגשת תובענות ייצוגיות ראויות, ולפיכך, בעת קביעת שכר טרחה הולם, יש להתחשב - בהיקף ההשקעה בהגשת התובענה, ניהולה, ומידת הסיכון הכרוכה בה (סעיפים 22(ב)(1) ו-23(ב)(2) לחוק); באינטרס היחיד, קרי - בתועלת שצמחה לקבוצה התובעת (סעיפים 22(ב)(2) ו-23(ב)(1) לחוק); וכן באינטרס הציבורי, דהיינו - מידת החשיבות הציבורית הטמונה בתביעה (סעיפים 22(ב)(3) ו-23(ב)(3)לחוק). מאידך גיסא, בהקשר דנן, נקבע כי יש לאזן שיקולים אלו אל מול הצורך למנוע תביעות סרק או תביעות "מנופחות", אשר מוגשות מתוך ציפייה לגמול ולשכר הטרחה. לאור זאת, בעת קביעת שיעור שכר הטרחה, יש לתת את הדעת לפער שבין הסעדים שנתבעו בבקשה לאישור התובענה כייצוגית, לבין הסעדים שלבסוף נקבעו (סעיף 23(ב)(5) לחוק). 10. שני הסוגים הנוספים של השיקולים אשר יש להביא בחשבון, קשורים לקביעת שיעור שכר הטרחה, במובחן משיעור הגמול. סוג השיקולים השני, עניינו השאיפה ליחס הולם בין שכר הטרחה לבין כלל מאפייניה של התובענה הייצוגית הנדונה, לרבות המאמץ שהושקע בה והתועלת שהניבה. בהקשר זה הודגש, ש"יש להקפיד כי שכר הטרחה לא ייעקר למעשה את טובת ההנאה האמורה לצמוח לחברי הקבוצה או יפחית ממנה באורח בלתי סביר" (ע"א 9134/05 בעניין לויט, לעיל). סוג השיקולים השלישי עוסק בהכוונת התנהגותו של ב"כ המייצג, באופן ניהול התובענה והבקשה לאישורה כייצוגית (סעיף 23(ב)(4)); זאת, כדי "ליצור תמריץ חיובי לניהול התובענה ביעילות ובהגינות" (ע"א 10085/08 בעניין תנובה, לעיל). 11. יוער, כי השיקולים לפסיקת גמול ושכר טרחה שבסעיפים 22 ו-23 לחוק, ניתנים אף לחלוקה שונה, על-פי שלוש קטגוריות: הראשונה - טומנת בחובה את "שיקולי התשומה", הנוגעים לשיקולים בדבר עלויות הגשת התביעה, תוך התחשבות בסיכון שנטלו על עצמם התובע המייצג ובא-כוחו; השנייה - עניינה ב"שיקולי תפוקה", וייכללו בה שיקולים בדבר התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לקבוצה המיוצגת, תוך ניסיון לתת לתובע ולבא-כוחו תמריצים אשר יותירו בידי חברי הקבוצה המייצגת רווח נטו מקסימאלי; והשלישית - כוללת "שיקולי הכוונה ציבורית", שעניינם שיקולים הנוגעים לתועלת הציבורית הכללית מן התובענה הייצוגית, ולהכוונה ראויה של המשאבים המושקעים בחיפוש, בהגשה ובניהול של תובענות ייצוגיות (ראו: אלון קלמנט, קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006, הפרקליט, מ"ט, 131, 162-157, 2006; ע"א 10085/08 בעניין תנובה, לעיל; ועע"מ 6687/11 מדינת ישראל נ' ז'וז'ו אבוטבול (25.12.12)). 12. מכל מקום, רשימת השיקולים המופיעה בסעיפים 22 ו-23 לחוק אינה ממצה, והקריטריונים המופיעים בה נועדו לייצר "קווים מנחים אשר מהם ניתן ללמוד על מגמתו של החוק ועל המטרות אותן ביקש להשיג... המדובר בהתוויה של שיקול הדעת של בית המשפט ואין מקום לשרטט נוסחה קשיחה" (ע"א 9134/05 בעניין לויט, לעיל). בהקשר זה יצוין, כי המצב הייחודי שבו נדחית בקשה לאישור תובענה, שהוגשה נגד רשות מינהלית כתובענה כייצוגית, מפאת הודעת חדילה שפרסמה הרשות הנתבעת, מחייב מתן משקל למספר קריטריונים נוספים, ובכללם - החלטת הרשות לשנות מהלכיה והתנהלותה, באופן המשיג את התכלית שלשמה הוגשה התובענה. שיקול זה מוביל לפסיקת שיעור מאוזן של גמול ושכר הטרחה, באופן אשר נועד "לעודד תובעים מייצגים להעמיד לביקורת שיפוטית כשלים בהתנהלות הרשויות, והוא תורם להגשמת האינטרס הציבורי בהפסקת פעולת הרשות העומדת בניגוד לחוק מצד אחד, אך זאת בלא לפגוע בציבור בכללו על ידי תשלומי כספי ציבור בשיעור ניכר לידי הקבוצה התובעת, מצד שני" (עע"מ 2395/07 אכדיה סופטוור סיסטמס בע"מ נ' מדינת ישראל - מנהל המכס ומס בולים (27.12.10); ועע"מ 6687/11 בעניין אבוטבול, לעיל). כן הצביעו הצדדים על שיקול נוסף הקשור בהיות הנתבעת רשות, וטענו, כי יש לתת משקל להסכמתה שלא לנהל את ההליך לגופו; זאת, הן כשיקול להפחתת שיעור הגמול ושכר הטרחה, בשל החיסכון במשאבים הכרוכים בניהול התובענה (בש"א (ת"א) 30948/08 קובי זמיר נ' עיריית רמלה (6.1.09)), והן כשיקול להעלאת השיעור האמור, שכן הפסקת הגבייה נעשתה כתוצאה מהגשת התובענה, כך שעל הגמול לשקף את החיסכון שהביאה התובענה לציבור (ת"מ (ת"א) 117/08 עו"ד לילך אקרמן נ' עיריית רעננה (5.12.10)). מן הכלל אל הפרט 13. בגדר הדיון בשיעורי הגמול ושכר הטרחה הראויים שיש לפסוק לעותר ולבאי-כוחו בענייננו, אבחן את טענות הצדדים בדרך שהותוותה על-ידם בסיכומים שהגישו לעניין זה, קרי - על-פי שלושת סוגי הקריטריונים שהוזכרו לעיל: שיקולי תשומה, שיקולי תפוקה ושיקולי הכוונה ציבורית. במסגרת שיקולי התשומה, שעניינם העלויות והסיכונים הכרוכים בהגשת הבקשה והתובענה, כאמור, טוען המבקש, כי הושקעו שעות רבות בהכנת ההליך, ובבדיקת העובדות העומדות בבסיס הטענות המבססות אותו; זאת, בשים לב לכך שתחום המיסוי המוניציפאלי דורש התמחות מקצועית מיוחדת, וכן לעובדה שמדובר בתביעה חדשנית בתחומה. עוד גורס הוא, כי הגשת הבקשה והתובענה הייתה כרוכה בסיכון משמעותי, הן הואיל ורוב הבקשות לאישור תובענות ייצוגיות נדחות; והן היות שהנתבעת הִנה רשות שלטונית, שחזקה כי מבססת את החלטותיה על הדין, ומכל מקום - נהנית מייעוץ משפטי שוטף, ומפוקחת על-ידי משרד הפנים. מנגד טוענת המשיבה, בין-השאר, כי ההליך דנן הִנו פשוט, אשר לא דרש הכנה מיוחדת, כגון הגשת חוות-דעת מומחה או עריכת בדיקות וסקרים, ומתמקד בשאלה משפטית מצומצמת שאינו כרוכה בבירורים מוקדמים רבים. עוד מוסיפה היא, כי היותה של הנתבעת רשות שלטונית מקלה על המבקש בהקשר זה, שכן המידע הנדרש לו גלוי וחשוף; כי הודעת החדילה חסכה את ניהול ההליך, על-כל המשאבים הכרוכים בכך; וכי המבקש ובא-כוחו ממילא לא תמכו בראיות את הערכת הסכומים המבוקשים על-ידם. 14. בענייננו, נראה כי מידת הסיכון והטרחה שנטל על עצמו המבקש, אינה גבוהה. ראשית, לא הובאו כל הוכחות לעניין היקף השעות שהושקעו בהכנת התובענה והבקשה, ולמעשה, עיקר הטיעון בעניין זה התמקד אך בהידרשותם של באי-כוח המבקש לעיון בצווי המיסים שפורסמו על-ידי המשיבה ובחקיקה הרלבנטית. שנית, לא הוברר מדוע מדובר ב"תובענה חדשנית", או כזו הדורשת בירור מורכב, אשר כרוכה בהיערכות ובהכנה משמעותית; בפרט כאשר בפועל נסבו התובענה והבקשה על שאלה משפטית ממוקדת, שלא דרשה בירור עובדתי נרחב. שלישית, ממילא הודעת החדילה מנעה דיון מהותי בתובענה, וכבר נפסק בהקשר זה, כי "הליך של תובענה ייצוגית, המסתיים, כבענייננו, 'בהודעת חדילה'... אינו כרוך בהשקעת משאבים גדולה", וכי מעצם פרסום הודעת החדילה על-ידי המשיבה "חסכה היא משאבים רבים, הן מבית המשפט, והן מן הצדדים המתדיינים"; זאת באופן המשפיע על הערכת מידת הטרחה והסיכון שבהכנת התובענה והבקשה (עע"מ 6687/11, בעניין אבוטבול, לעיל). 14. בכל הנוגע לשיקולי התפוקה, העוסקים בתועלת שהביאה התובענה הייצוגית לקבוצה המיוצגת, טוען המבקש, כי כתוצאה מהגשת התובענה, עתידים לחסוך חברי הקבוצה מדי שנה סכום של לפחות מיליון ₪. להערכתו, הואיל ועל-פי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה השטח למגורים בירושלים שחויב בארנונה בשנת 2010 עמד על כ-15 מיליון מ"ר, וסך החיובים בארנונה בגין האמור עמד על 994 מיליון ₪, הרי שהערכה סבירה היא כי קיימות בירושלים 2,500 דירות פנטהאוז, שמהן נגבו בקרוב כמיליון שקלים בשנה. עוד גורס המבקש, כי להגשת התובענה הייתה תועלת הרתעתית, נוכח העובדה שהופסקה הפעלת סמכות שלטונית של גביית מס, שלא כדין, באופן שיטתי ובמשך שנים רבות; וכי בשל הגשת התובענה צמחה תועלת אף לאלו מבין חברי הקבוצה אשר טרם שילמו את הארנונה עובר למועד מתן הודעת החדילה, ושהחיוב בארנונה לגביהם נותר ברישום וטרם מומש. לשיטת המבקש, יש לפסוק סכום אשר ישקף כ-50% מהחיסכון השנתי שצמח לציבור בגין חדילת הגבייה, זאת בהסתמך על פסיקה של בתי-המשפט המחוזיים והמינהליים בעניין זה; ולשיטתו - מדובר בשיעור של 100,000 ₪ כגמול, וסך של 400,000 ₪ בגין שכר-טרחת עורכי-הדין. מנגד גורסת המשיבה, כי התועלת שהביאה התובענה לציבור עקב הגשתה הִנה מינורית ביותר, שכן מספר הנכסים שהתובענה רלבנטית לגביהם מצומצם ביותר ועומד על עשרות בודדות; כי גביית היתר הנטענת בגין יחסים אלו הִנה זניחה ומגיעה בסך הכל לכדי אלפי שקלים בודדים בשנה; וכי נוכח האמור הסכומים המבוקשים הִנם מוגזמים, ואינם משקפים את נסיבות המקרה. בהקשר זה מציינת היא, כי הואיל ולא ניתן היה לאתר את בעלי הנכסים הרלבנטיים במערכת המחשוב של העירייה, כאמור, הוסכם בין-הצדדים על פרסום מודעה בעיתונות הפונה לנישומים בעניין זה; כי בעקבות הפרסום התקבלו בעירייה 11 פניות, שרק 6 מתוכן נתבררו כרלבנטיות; וכי על-יסוד האמור מדובר במספר נכסים מצומצם במיוחד. יצוין כבר עתה, כי לשם התימוכין בטענה בדבר היקפה הצר של התועלת שצמחה מהגשת התובענה, נוכח מיעוט הנכסים כאמור, ביקשה המשיבה להגיש את תצהירו של מר משה לוי, מנהל אגף שומה וגבייה בעיריית ירושלים; אולם המבקש התנגד לבקשה זו, בטענה כי המשיבה אינה יכולה להסתמך בעניין זה על מיעוט הפניות שהוגשו אליה, וכי לצורך ביסוס הנתונים עליה לפנות לכל נישום ונישום. אקבע, כבר בשלב זה, כי דין בקשת המשיבה להגשת התצהיר - להידחות, ולוּ מן הטעם שהצדדים הסכימו על מתווה דיוני, לפיו שאלת הגמול ושכר טרחת עורכי הדין תוכרע לאחר הגשת סיכומים, קרי - ללא הבאת ראיות. נוכח האמור, ובהתייחס לטיעוני הצדדים בעניין שיקולי התפוקה בענייננו, אין חולק כי הואיל והתובענה הביאה לפרסום הודעת החדילה על-ידי המשיבה, הרי שצמחה מכך תועלת לחברי הקבוצה. לעובדה זו יש משקל לא מבוטל בכל הנוגע להשפעת שיקולי התפוקה על שיעורי הגמול ושכר הטרחה הראויים; אולם, בפועל לא הוברר שיעור התועלת שהוסבה לקבוצה התובעת, וממילא לא נתחוור אף היקפה של קבוצה זו. הן המבקש והן המשיבה התייחסו לנתונים אלו על דרך של הערכה בלבד, ונותרו חלוקים ביניהם בעניין זה, כאשר קיים פער ניכר בין שתי ההערכות. המבקש, מחד גיסא, מסתמך על הערכה על-פי "השכל הישר", והמשיבה, מאידך גיסא, מתבססת אך על הנתונים שנתקבלו אצלה בעקבות פרסום בעיתונות המקומית. במצב דברים זה, מתעורר כאמור קושי להעריך את התועלת שצמחה לקבוצה התובעת ולהכריע במחלוקת שבין הצדדים בעניין היקף התועלת. 15. באשר ל"שיקולי הכוונה ציבורית", הנוגעים לתועלת הציבורית הכללית מן התובענה הייצוגית, כאמור לעיל, טוען המבקש, כי יש לראות בהודעת החדילה משום הודאה בכך שהגבייה הייתה בלתי חוקית; כי הגשת התובענה והבקשה יצרה אפקט הרתעתי לרשויות מקומיות מהטלת תשלומים שאין להם אחיזה בחוק, ומהתנהלות שלא בהתאם לחוקי ההקפאה; וכי יש להביא בחשבון את העובדה שהמשיבה גבתה שלא כדין סכומים במשך שני עשורים, ונוכח ההסדר שבסעיף 9 לחוק, הרי שבחסות הודעת החדילה - זוכה המשיבה להותיר סכומים אלו בידה. המשיבה גורסת, כי הפסקת הגבייה ממילא צפויה לתקופה קצרה בלבד, לאחר שהוגשה בקשה מתאימה לשרי האוצר והפנים לאישור השינוי בצו; כי לא הוכחה מידת אי-חוקיות כזו או אחרת בפעולתה, או חוסר תום לב בהתנהלותה, המצדיקים אפקט "הרתעתי" או "ענישתי", בפרט כאשר שיקולים נוספים הם שהביאו להחלטה בדבר הודעת החדילה, כאמור לעיל; וכי שיעורי הגמול ושכר הטרחה הנתבעים על-ידי המבקש הִנם גבוהים ומופרזים, גם לנוכח היעדר פנייה מוקדמת למשיבה בטרם הגשת התובענה הייצוגית נגדה, ולאור שיקול "האינטרס הציבורי" שבשמירת כספי הציבור מהם אמורים להשתלם הגמול ושכר טרחת עורך-הדין למבקש. בנסיבות העניין דנן, יש לתת משקל לכך שהגשת התובענה והבקשה הם שהובילו להודעת החדילה ולהפסקת הגבייה על-ידי המשיבה, באופן שהגשים את מטרתן של הבקשה והתובענה; זאת חרף טענותיה של המשיבה, לפיהן שיקולים אחרים עמדו ביסוד ההחלטה לעשות כן. מבלי להכריע בשאלה בדבר הטעמים שבעטיים החליטה המשיבה לחדול מהגבייה, בפועל ההחלטה בדבר החדילה נתקבלה בעקבות הגשת התובענה על-ידי המבקש, ודומה כי זו לא הייתה מתקבלת לולא הוגשה התובענה. זאת ועוד, חרף טענת המשיבה, לפיה מדובר בחדילה לתקופה זמנית, הואיל והיא פנתה לקבלת אישור השרים לצורך אישור השינוי בצו הארנונה, הרי שאין בכך כדי להפחית מעצם החדילה או מחשיבותה; ומכל מקום, המבקש מסר הודעת עדכון לבית-המשפט לפיה נדחתה בקשת המשיבה מהשרים לשינוי הגדרת סיווג "דירת פנטהאוז" בצו המיסים לשנת 2012, והמשיבה לא חלקה על האמור בהודעה זו. עם זאת, מן העבר השני יש לתת את הדעת לכך ששאלת חוקיות הגבייה לא נדונה בענייננו, נוכח החלטתה של המשיבה לחדול מן הגבייה באופן שמייתר את הצורך בדיון. כן יש להתחשב בכך שהסכומים המתבקשים בגין גמול ושכר טרחה, ישולמו על-חשבון הקופה הציבורית, אם-כי שיקול זה כבר קיבל ביטוי, מעצם ההגנה המיוחדת שניתנה למדינה ולרשויותיה מכוח סעיף 9(ב) לחוק (עע"מ 6687/11, בעניין אבוטבול, לעיל). התוצאה 16. על-יסוד הודעת המשיבה בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק, לפיה תחדל מהגבייה נושא הבקשה, אני דוחה את הבקשה לאישור התובענה המינהלית כתובענה ייצוגית. לאחר איזון בין מכלול השיקולים השונים שאוזכרו לעיל, והערכת הקריטריונים השונים כאמור, יש לפסוק לטובת המבקש גמול בשיעור של 40,000 ₪, ושכר טרחת עו"ד בסך 80,000 ₪. על החלטתי לדחות את הבקשה לאישור התובענה כייצוגיות תשלח המזכירות הודעה למנהל בתי המשפט, בצירוף עותק מפסק-הדין, זאת בהתאם להוראות סעיף 14(ב) לחוק תובענות ייצוגיות. תביעה ייצוגית