ביטול שחרור אסיר מהכלא

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ביטול שחרור אסיר מהכלא: בפנינו עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים (להלן: "הוועדה") מיום 6.2.13 אשר הורתה על שחרורו של המשיב ממאסרו בתנאי שיתייצב בתחנת המשטרה פעמיים בחודש, צו עיכוב יציאה מן הארץ עד ליום 1.5.17, יקיים תוכנית רש"א מיום 28.1.13 לפיה ילמד ב"כולל" 3 שעות בימות החול, יעבוד בנגריה, יגיע לשיחה טיפולית פרטנית אחת לשבוע ויגיע למפגשי מעקב ופיקוח עם ראש תחום שיקום דתי במשך שנתיים. כמו כן נקבע כי המשיב ישהה במעצר בית לילי , יגור בבת עין ויתייצב לישיבת מעקב ראשונה ביום 27.6.13, בה יציג אסמכתאות ואישורים. כללי המשיב מרצה עונש מאסר למשך 15 שנים בגין ביצוע ניסיון רצח ועבירות נשק ביום 29.4.02 לאחר שהיה שותף להנחת מטען חבלה ליד בי"ס מוסלמי לבנות בירושלים, על מנת לגרום למותם של בני אדם רבים, ובכלל זה תלמידות בית הספר,כאשר חלקו של המשיב במעשים היה דומיננטי. שותפו של המשיב ירדן מורג שוחרר בשחרור מוקדם ביום 4.11.09 ושותף אחר, שלמה דביר, עדיין מרצה את מאסרו ובקשתו לשחרור מוקדם תלויה ועומדת בפני הוועדה. הדיון בפני הוועדה והחלטתה 1. בפני הוועדה הונחו מסמכי ההליך הפלילי בעניינם של המשיב ושותפיו וכן המסמכים הבאים: (א) חוו"ד גורמי הכלא מיום 8.8.11 לפיהם המשיב מוגדר אסיר התראה בשל השתייכותו למחתרת "בת עין",הוא אינו בסבב חופשות אולם יצא ל-9 חופשות מיוחדות ולחובתו 6 רישומים משמעתיים. (ב) דו"ח גורמי הכלא מיום 26.11.12 לפיו המשיב נמצא בכלא איילון, מסווג בקטגוריה ב' 1 ויצא לחופשה למשך 24 שעות. (ג) דו"ח גורמי טיפול מיום 22.8.11 ממנו עולה כי המשיב הינו בן 50 נשוי ואב ל- 7 ילדים, תושב בת עין, שירת שירות צבאי מלא ובמקצועו הצבאי הינו חבלן. קיים רקע של שימוש ספוראדי בחשיש וכיום הוא מדווח על ניקיון מסמים. המשיב דוחה בתוקף את סעיף האישום בו הורשע ולוקח אחריות חלקית ביחס לעבירות. הוא מודה שהיה שותף לתהליך התכנון של המעשים אך הוא ניסה לעצור בעד שותפיו לעבירה מלבצע את המעשים, ללא הצלחה. (ד) דו"ח גורמי הטיפול מיום 7.11.12 ממנו עולה כי המשיב נמצא בסבב חופשות והחל מיולי 2012 הוא החל בטיפול פרטני עם עו"ס הכלא. (ה) דו"ח גורמי הטיפול מיום 17.1.13 לפיו המשיב מתפקד באופן חיובי באגף, נמצא בסבב חופשות החל מחודש יולי 2012 ומשמש כחונך לאסיר בהשגחה. נמצא בטיפול עו"ס ומבין את הצורך בהמשך טיפול. (ו) דו"חות משמעת לפיהם המשיב ביצע עבירות משמעת,כולל שביתת רעב, ונשללו ממנו טובות הנאה. (ז) חוו"ד שב"כ שמתנגד לשחרורו המוקדם של המשיב. (ח) שלושה דו"חות רש"א שהיוו את הבסיס לגיבוש התוכנית הטיפולית מיום 21.2.12 שעיקריה פורטו לעיל. 2. הוועדה קיימה מספר דיונים בבקשת המשיב לשחרור מוקדם כדלקמן: (א) בדיון מיום 29.5.12 נדחתה בקשת המשיב לשחרור מוקדם אך הוועדה התרשמה מהבעת חרטה כנה שביטא בפניה ומכך שהוא מקבל אחריות על מעשיו וקבעה כי המשיב נמצא בתחילת הליך טיפולי שיקומי. (ב) ביום 27.11.12 דווח לוועדה על התחלת הטיפול ועיבוי תוכנית רש"א והדיון נדחה לצורך מתן השלמות לתוכנית השיקומית ודיווח על התקדמות הליך טיפול במהלך המאסר. החלטת הוועדה נושא העתירה (ג) ביום 6.2.13 התכנסה הוועדה בשלישית ודחתה את בקשת העותר לקבל חוו"ד דיאגנוסטית בעניינו של המשיב. הוועדה פירטה באריכות את הטיעונים בהם תומך המשיב את בקשתו לשחרור מוקדם ובהם: התנהגותו התקינה בתקופת המאסר, קבלת אחריות וחרטה כנה, השתלבות בתוכנית טיפולית, היענות לצאת פומבית בקריאה השוללת מימוש אידיאולוגיה בדרכים אלימות, עברו הנקי, מאסרו הראשון, מצבו המשפחתי, גילוי יחס חיובי להליכים שננקטו על ידי גורמי הטיפול בכלא לשם שיקומו, תפקודו התקין במסגרת האגף בו הוא מרצה את עונשו, ותרומתו החיובית והחברתית לאסירים אחרים. הוועדה קבעה כי התוכנית השיקומית שהוצגה ע"י רש"א לקחה בחשבון את הערות ועדת השחרורים, מדובר בתוכנית מעמיקה הנותנת מענה אישי ומשפחתי, אשר כולל שת"פ והתגייסות לשם שיקומו המירבי של המשיב, הן על ידי המשפחה והן על ידי הקהילה וגורמי הטיפול בה. הוועדה לא מצאה צורך לקבל חוו"ד פסיכו דיאגנוסטית שביקש העותר לשם חשיפת הלך הרוח האישיותי והאידיאולוגי בהם מצוי המשיב לעת הזו,בהתבסס על שמיעת דברי המשיב יותר מפעם אחת. הוועדה מצאה בתוכנית השיקומית של רש"א מענה מניח את הדעת במרכיביה השונים להוות רש"א גורם מטפל, מפקח ומפחית במידה ניכרת את ההשפעה השלילית שעשויה להיות עם שחרורו של המשיב על הציבור בו הוא נמנה. הוועדה התרשמה שאין לגורמי הביטחון קושי של ממש עם שחרורו של המשיב וכי המדינה והשב"כ מתמקדים בשלילת שחרורו של המשיב לשם הרתעה מהתנהגות עבריינית פוטנציאלית בשטחים. הוועדה קבעה כי הרתעה כשלעצמה אינה גוברת במסגרת שיקולי ועדת השחרורים על שיקולי השיקום ותקנת הכלל , אלא מהווה אחד מן השיקולים הנבחנים במסגרת האינטרס הציבורי לשם בחינת סבירות היחס בין תקופת המאסר שהאסיר נושא לבין יתרתו אם ישוחרר. בסיפא החלטתה קבעה הוועדה שהמשיב הניח בסיס המצדיק את שחרורו המוקדם ושחררה אותו בכפוף לקיום תוכנית רש"א ויתר התנאים שפורטו לעיל. נימוקי העתירה 1. מדובר בעבירה חמורה באופן קיצוני ונטל השכנוע הרובץ על המשיב מגיע כמעט לרף העליון של הוכחת "שינוי בולט וממשי" הנדרש מאסירי עולם. 2. הוועדה שגתה משלא נתנה משקל ראוי לנסיבות ביצוע העבירה, לרקע האידיאולוגי לביצועה, לתכנון הקפדני והממושך נעדר החרטות, להתנהגותו השלילית של המשיב במאסר, לחוו"ד שב"כ , לחזקת המסוכנות הקיימת לגבי אסירים ביטחוניים, ולהעדר תובנה ולקיחת אחריות כנה וממשית של המשיב ביחס למעשיו. 3. הוועדה שגתה בכך שדרשה הוכחת מסוכנות קונקרטית, להבדיל מהנתונים אותם ציין ב"כ היועמ"ש בוועדה. דרישה זו מתעלמת משלוש חוו"ד של השב"כ המבוססות על הערכה מקצועית. 4. המסוכנות של המשיב נלמדת מנסיבות ביצוע העבירה ומהתכנון המוקדם. כמו כן היא נלמדת מביצוע עבירות על רקע אידיאולוגי, כפי שביצע המשיב במקרה דנן. אין כל אינדיקציה לשינוי האידיאולוגיה בה אחז המשיב ומהמידע החסוי עולה כי הוא מסתיר את עולמו הפנימי ואינו יכול להוכיח זניחת האידיאולוגיה האמורה. קיים פער בין הצהרותיו המילוליות של המשיב לבין לקיחת אחריות כנה ואותנטית. המסוכנות נלמדת גם מהתנהגות המשיב במהלך מאסרו. 5. הוועדה שגתה משלא נתנה משקל בהערכת המסוכנות למצב הביטחוני שהוצג בפניה, שרחוק מלהיות מוגדר "זמן רגיעה",וכי באזור אליו ישוב המשיב מתרחשת פעילות עבריינית על רקע אידיאולוגי. 6. הוועדה שגתה בקובעה כי המשיב זקוק לטיפול בנושאים שיובילו אותו להבין מה גרם לביצוע העבירה ובמקביל שיחררה אותו בטרם השלים את התהליך האמור בבית הסוהר. הוועדה התעלמה מכך שהמשיב לא החל בטיפול משך כל תקופת מאסרו אלא יצר קשר טיפולי סמוך מאוד לפני מועד החלטת הוועדה לשחררו. הוא לא עבר טיפול סוציאלי במרבית תקופת מאסרו ואין בחוו"ד גורמי הטיפול כדי לאיין את מסוכנותו. הכחשתו של המשיב את ביצוע העבירות מלמדת על מסוכנותו ועל העדר שינוי ממשי באופן חשיבתו. 7. תוכנית רש"א אינה מאיינת את מסוכנות המשיב ואינה מהווה תחליף לטיפול בכלא. הרב אברהם רונסקי, אחד המפקחים בתוכנית, הביע במכתבו טרוניה כלפי השב"כ ולכן לא ברור ההיתר שניתן לו לפקח על המשיב. 8. הוועדה שגתה בכך שלא דרשה ראיות המצביעות על שינוי בעולם התוכן הפנימי של המשיב ושינוי קו המחשבה המגובש, האידיאולוגי, אשר הביא אותן לביצוע העבירות. צריך לערוך למשיב במקרה כזה אבחון פסיכו דיאגנוסטי מפורט ואי עריכתו מהווה פגם היורד לשורשו של עניין המחייב את ביטול ההחלטה. 9. הוועדה שגתה בכך שלא קבעה כי שחרורו המוקדם של המשיב יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט. 10. במהלך הדיון בפנינו טענה ב"כ העותר שהמשיב לא עבר את ההליך הטיפולי המלא בשב"ס ולא שינה את עמדתו בכל הקשור ללקיחת אחריות על ביצוע העבירות נושא מאסרו, גם לאחר שהערכאות השיפוטיות דחו את טענותיו בעניין זה. לטענתה, אין צורך להוכיח מסוכנות קונקרטית מצד המשיב שכן הוא ביצע עבירות חמורות ממניע אידיאולוגי ולא הוכיח שהוא שינה את דרכו באופן חד משמעי ועבר הליך טיפולי. 11. באשר לשחרורו המוקדם של מורג טענה ב"כ העותר שאין להשוות אותו למשיב שכן הוא הצטרף לקשר שקשרו דביר והמשיב לאחר חודשיים, ושבועיים לפני הנחת המטען. הוא אמר לשוטרים שהגיעו למקום שיש מטען, הסגיר את הנשק, שיתף פעולה באופן מלא והשב"כ לא התנגד לשחרורו המוקדם. 12. ב"כ העותר טענה בפנינו כי סעיף 10(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר תשס"א-2001 (להלן: "החוק") עומד בפני עצמו ולא דורש הוכחת מסוכנות מצידו של העותר. במקרה זה מדובר במעשה קיצוני בחומרתו ומשקלו של האינטרס הציבורי שיש באי שחרורו של המשיב לא פחת בגלל שהמשיב מרצה רק 5 חודשים מתוך תקופת הרישיון. לצורך בדיקת קיומו של התנאי השני בסעיף 10(א) לחוק לא מתחשבים בזמן שחלף מאז תחילת המאסר ועד חלוף שני שליש מתקופת המאסר אלא, כפי שנעשה בעניינו של מנבר עע"א (ת"א) 2589/07, בזמן שחלף מאז חלוף שני שליש מהמאסר ועד מועד הדיון בוועדה. 13. לטענת ב"כ העותר, תוכנית רש"א שכוללת שיחה טיפולית אחת בשבוע לא יכולה לדלג על ההליך הטיפולי בשב"ס. על המשיב להוכיח קיומו של הליך טיפולי וצמצום התנאים המכבידים בחופשות. אין לבוא בטענות לשב"ס על תחילת הטיפול במשיב בשלב מאוחר שכן הוא לא לקח אחריות ולא התחרט בתחילת מאסרו אלא הוא המשיך לדבוק בעמדותיו, דבר שמנע גם את יציאתו לחופשות. תגובת ב"כ המשיב 1. המשיב שהה ברוב תקופת מאסרו באגף שיקום תורני, ההליך הטיפולי בו החל ביום 8.11.12 היה ביוזמת הוועדה, שהכווינה אותו להליך טיפולי לאחר שחרורו, לאחר שהיה אסיר בטחוני ושב"ס הצהיר שאין הליך טיפולי ייעודי לעבריינים אידיאולוגים כמו המשיב. 2. הוועדה קיבלה את החלטתה לאחר ששוחחה עם המשיב והתרשמה ממנו, הוא לא שינה את עמדתו מאז שנחקר בשב"ס ולא נקבע שהוא שקרן. השינוי חל בו לא בתוך בית הסוהר אלא בעמידתו בפני הוועדה. 3. אין מחלוקת שהתנהגותו של המשיב חיובית, דו"חות רש"א שהוגשו לוועדה מספקים ואין לגביו מידע או טענה בדבר מסוכנות קונקרטית שצפויה ממנו לאחר שחרורו. באם התנאים שנקבעו לשחרורו של המשיב בתוכנית רש"א לא מספקים אפשר להחמיר אותם. 4. אין להחיל על המשיב את סעיף 10(א) לחוק מכיוון שהשימוש בו הוא חריג ונעשה כשיש מסוכנות מצד האסיר, כאשר משקל הנתונים שעל הוועדה להתחשב בהם פוחת ככל שחולף זמן מאז חלוף שני שליש ממאסרו של האסיר. שחרורו המוקדם של המשיב לא יפגע באמון הציבור לאור נסיבותיו האישיות, משפחתו היא נפגעת טרור, בנו הקטין עבר אירוע מזעזע ושני בניו הוכרו כנפגעי פעולות איבה, ולאור היות מאסרו מאסר ראשון בגין עבירותיו היחידות. 5. קבלת עמדת העותר תגרום לאפליה בין המשיב לבין שותפו לביצוע העבירות, מורג, ששוחרר על תנאי במהלך הדיונים בוועדה בהסכמת העותר, למרות שעבר עבירות נוספות של סחר בנשק והיה עד עוין במשפט ושל העותר. ב"כ העותר מפנה גם לעניינה של טלי פחימה, ששוחררה על תנאי בהסכמת העותר למרות שלא התחרטה ולא נטען ששחרורם המוקדם עלול לפגוע באמון הציבור. 6. המשיב עומד בכל התנאים שקבועים בסעיף 9 לחוק. אין לערבב בין ההליכים המשפטיים להליכים המנהליים בפני הוועדה, וחרטה איננה אחד התנאים לשחרור על תנאי. 7. העותר לא סתר את הטענה שאין הליך טיפולי שמתאים למשיב לאחר שהעו"ס אמרה לו שסיים את הטיפול בשב"ס. המשיב סיים את הטיפול שהוועדה קבעה שעליו לקבל בשב"ס ולא נקבע שהוא צריך לקבל טיפול נוסף. 8. השב"כ לא מתנגד לשחרורו המוקדם של המשיב בשל מסוכנות קונקרטית אלא בגלל ששחרורו המוקדם יפגע באמון הציבור. 9. החלטת הוועדה היא החלטה סבירה ומוצדקת ולא מצדיקה התערבות של ביהמ"ש. דיון והכרעה 1. אנו מקבלים טענת ב"כ המשיב כי הקף ההתערבות של ביהמ"ש בהחלטת ועדת שחרורים באשר לשחרור על תנאי של אסיר לאחר ריצוי שני שליש ממאסרו הוא מצומצם. בפסיקה נקבע לא אחת כי ביהמ"ש לא יחליף שיקול דעתה של ועדת השחרורים בשיקול דעתו ולפיכך התערבותו של ביהמ"ש בהחלטות ועדת השחרורים תהיה, ככלל, מצומצמת, למקרים בהם חרגה החלטת הוועדה באופן ממשי ממתחם הסבירות. האמור לעיל כפוף, כמובן, לעיקרון הכללי שחולש על סוגיית השחרור על תנאי והוא עיקרון שלום הציבור הנקוב בסעיף 3 לחוק שחרור על תנאי (ראה סעיף 10 להחלטתו של כב' השופט דנציגר ברע"ב 805/12 מדינת ישראל נ' איסקוב, ניתנה ביום 15.2.12; החלטת כב' השופט מלצר ברע"ב 3306/11 עשור נ' היועמ"ש, ניתנה ביום 14.3.12, סעיף 16(א) להחלטה, ופסק דינו בבג"צ 6067/11 ואח' הפצ"ר ואח' נ' הוועדה הצבאית לעיון בעונש ואח', ניתן ביום 2.12.12, סעיף 32 לפסה"ד). 2. חרף האמור לעיל, כלל יסוד הוא כי על אסיר לרצות את מלוא תקופת המאסר שהוטלה עליו ולא עומדת לו זכות קנויה שמאסרו יקוצר והוא יזכה לשחרור מוקדם אלא עליו לשכנע את הוועדה שהוא ראוי לשחרור וששחרורו לא יסכן את שלום הציבור כפי שנקבע בסעיפים 3 ו- 9 לחוק (ראה החלטתו של כב' השופט שוהם ברע"ב 5663/12 פלוני נ' היועמ"ש, ניתנה ביום 23.8.12, סעיף 13 להחלטה וסעיף 41(ג) בעמ' 23 לפסק דינו של כב' השופט מלצר בבג"צ 6067/11 הנ"ל והפסיקה המצוטטת שם). 3. כלל זה חל במלוא עוצמתו על המשיב שבפנינו, שביצע עבירות חמורות ממניעים אידיאולוגים, שעל חומרתן אין להכביר מילים לאור מה שנאמר בפסקי הדין על חומרת מעשי המשיב ושותפיו לביצוע העבירות נושא תפ"ח 5034/02 (בימ"ש מחוזי ירושלים), שערעור על פסק הדין שניתן בו נדחה ע"י ביהמ"ש העליון בע"פ 10110/03 (ראה סעיפים 11-14 לגזר-הדין וסעיף 17 לגזר-הדין ולגבי המשיב בגזר הדין שצורף כנספח ב' לעתירה וסעיף 26 לפסק הדין של ביהמ"ש העליון שצורף כנספח ג' לעתירה). 4. כלל זה חל במלוא עוצמתו על המשיב גם לאור עמדתו כלפי אחריותו לביצוע המעשים נושא מאסרו, עליהם הוא לא נטל ואינו נוטל אחריות מלאה והוא מיזער וממזער את חלקו בקשירת הקשר עם שותפיו למעשים נושא מאסרו ומאסרם ובהנחת בלוני הגז ובהם מטעני חבלה ליד בי"ס ערבי לבנות. גם אם מדובר בעמדה עקבית בה נוקט המשיב מאז חקירתו בשב"כ ובמשטרה, סמוך לאחר מעשיו נושא מאסרו, ועד לדבריו בפני הוועדה אין בכך כדי להפיג את המסוכנות שצפויה ממנו אם ישוחרר על תנאי, גם בתוכנית רש"א שהוצגה בפני הוועדה ובפנינו, מבלי שישלים, או למצער, שיתקדם בצורה משמעותית בהליך טיפולי במהלך מאסרו.זאת גם אם מחוות דעת שב"כ שהוצגה בפני הוועדה ובפנינו עולה שלא צפויה מהמשיב מסוכנות קונקרטית אם ישוחרר על תנאי. לא למותר לציין, כי העמדה שהביע המשיב במהלך משפטו, כמו גם בערעור שהגיש על הרשעתו לביהמ"ש העליון נדחתה על ידי ביהמ"ש מכל וכל בשל חוסר האמון שייחסו ביהמ"ש לטענותיו של המשיב בפניהם (ראה סעיף 145 להכרעת הדין שצורפה כנספח א' לעתירה וסעיפים 17-23 לפסק הדין של ביהמ"ש העליון שמתייחסים למשיב). 5. עיון בחוות הדעת של גורמי הטיפול בשב"ס שהיו בפני הוועדה בכל אחד מהדיונים שקיימה בבקשת המשיב לשחרור על תנאי עולה שהוא החל בטיפול לפני זמן קצר יחסית ושחרורו המוקדם בשלב זה של הטיפול ובטרם התקבלה חוות דעת פסיכודיאגנוסטית באשר לתוצאת הטיפול מבחינתו עלולה לסכן את הציבור גם אם ימלא את תנאי תוכנית רש"א ובמיוחד כאשר הוא עתיד לחזור לסביבה ולחברה מהן יצא לביצוע מעשיו נושא מאסרו ולאור העמדה שיש לו בקרב תושבי מקום מגוריו כמתואר בחוות דעת שב"כ (ראה סעיף 69 בעמ' 11 לחווה"ד). 6. בדו"ח גורמי הטיפול מיום 22.8.11 (נספח ד' 3 לעתירה) נכתב כי המשיב "דוחה בתוקף את סעיף האישום שבו הורשע בגין ניסיון לרצח, לוקח אחריות חלקית ביחס לעבירות בכך כי הוא מודה שהיה שותף לתהליך התכנון של המעשים ולקח חלק בקשירת קשר לביצוע פשע, אך גורס כי הוא זה שניסה לעצור בעד שותפיו לעבירת מלבצע את המעשים. אינו רואה עצמו כאדם אשר פעל מתוך מניעים פוליטיים-אידיאולוגיים, אלא כמי שפעל מתוך רצון להגיב באופן מעשי אל מול אוזלת היד שחש מצד המדינה לנוכח ריבוי מעשי הטרור באותה תקופה שבה פעל... אינו פונה מיוזמתו לגורמי הטיפול בכלא, מתוך כך שלא חש צורך בקבלת סיוע סוציאלי. אך כשנקרא לשיחות משתף פעולה באופן מלא. אינו נמצא בסבב חופשות אך, יצא למספר חופשות חריגות בשל אירועים משפחתיים. ההתרשמות הינה מאסיר מאורגן, וורבלי, המשתף פעולה עם עו"ס האגף כשנתבקש לכך". בדו"ח גורמי הטיפול מיום 7.11.12 (נספח ד' 4 לעתירה) נכתב כי "בתאריך 22.10.2012 פנה האסיר וביקש לשלב טיפול עו"ס כלא בשילוב עו"ס קהילה, וזאת בשל הקושי הטכני לנהל שיחות עם עו"ס הקהילה. הוסבר לו כי לא ניתן לקיים טיפול פרטני ע"י שני מטפלים שונים והוצע לו לבחור בין השניים. האסיר ביקש להתייעץ עם עו"ס הקהילה. בתאריך 01.11.2012 החליט להתחיל טיפול ע"י עו"ס כלא. עד כה התנהלו שתי שיחות. נמצא בשלבי היכרות ובניית אמון". בדו"ח גורמי הטיפול מיום 17.1.13 שהוגש לוועדה שהחלטתה היא נושא העתירה נכתב כי המשיב "מאז תאריך 08.11.2012 נמצא בשיחות פרטניות עם עו"ס האגף. לאורך כל תקופה מביע מוטיבציה לטיפול ומתמיד להגיע לשיחות. אמנם במפגשים הראשונים התקשה להיפתח, אך, בהמשך, נראה כי אסף את עצמו וכיום מצליח להעמיק בהליך הטיפולי. בשל תקופת הטיפול הקצרה מבין את הצורך בהמשך טיפול ומביע מוטיבציה להמשיך את התהליך שהחל בין כותלי ב/ס". 7. מהדו"חות הנ"ל עולה שהמשיב נמצא בשלב התחלתי בלבד של גורמי הטיפול בכלא ואין בהם תימוכין לטענת ב"כ המשיב לפיהם שב"ס אינו ערוך להמשיך בטיפול במשיב וכי המשיב מיצה את הליכי הטיפול בשב"ס. גם אם מדובר בטיפול באמצעות שיחות עם העו"ס אין בכך כדי להעיד על מיצוי ההליך הטיפולי שכן גם תוכנית רש"א כוללת שיחה טיפולית שבועית ע"י עו"ס ושיחות עידוד וחיזוק ע"י הרב רונסקי במשך שנתיים. על תוכן ההליך הטיפולי שעובר המשיב בשב"ס והתועלת שהוא מפיק ממנו ניתן ללמוד מדברי המשיב בתשובותיו לשאלות חברי הוועדה שהחלטתה היא נושא העתירה כדלקמן: "היו לפני שנים פניות לשב"ס בעניין ההליך הטיפולי והם אמרו שאין להם מה לעשות איתנו. האמת היא שיצאתי פעם שעברה התאכזבתי, באופן טבעי אני רוצה ללכת הביתה, אבל האמת היא שקרה לי משהו טוב בשלושה החודשים האלה. אני חייב להודות לסופה העו"סית בכלא, נפגשנו כל שבוע, לפעמים פעמיים בשבוע, חוץ מקשר שיש לנו בקטע של התמיכה שאני עושה לאסירים באגף ובשבילי זה היה טוב כי אני חושב שלא קלטתי עד כמה אני מכווץ וסגור כבר הרבה מאוד זמן וככה דרך השיחות איתה התחילו להיפתח הרבה דברים וזה נתן לי כיוון טוב, וזה גם התחבר לי עם מי שדיברתי עם אבי, וגם אבי היה כל הזמן בקשר, אני מרגיש שזה עשה לי הכנה טובה כדי להגיע לאבי ולהתחיל לעבוד... התחלנו לעבוד על הדרך שבה אני חי ואיך הרגשות והשכל וכל הדברים האלה עובדים כדי לראות באיזה מצב הייתי לפני הפיגוע. זה היה הכנה ואלה הדברים שהתחלנו... אנו נגענו בעיקר באישיות שלי, איך אני בעצם מתגלגל ומגיע למקום כזה, כאשר מבחינה אידיאולוגית אני שם בדיוק. אני באתי ממקום אחר, מעולם לא הייתי מזוהה בימין הקיצוני. אני מסתכל אחורה והגיבנת הזאת מפריעה לי כי לא הייתי שם, אף פעם לא הייתי בנקודה הזאת. אף פעם לא נעצרתי, לא הייתי בהפגנות, זה לא המקום שלי בכלל. פשוט התחלנו להיכנס לנושא הזה כדי לראות איך אני נכנס לשם". (ראה עמ' 8-7 לפרוטוקול הדיון בוועדה). 8. עיון בדו"חות רש"א (נספחים ח' לעתירה) שהוגשו לוועדה לצורך כל אחד מהדיונים שקיימה בבקשת המשיב לשחרור על תנאי מעלה שאין בתוכנית המוצעת ע"י רש"א כדי לאיין את מסוכנותו של המשיב ולהוכיח סיכויי שקיומו גם אם יעמוד בה שכן מחוות דעת רש"א מיום 2.4.12 ומהמכתב שצורף אליה עולה שהיא מסתמכת על גרסת המשיב לפיה מדובר ב"כשל זמני" ולא מתייחסת לעמדת המשיב באשר לחלקו במעשים נושא מאסרו כמתואר לעיל, כאשר בחוות הדעת מיום 6.9.11 נכתב שהמשיב מכחיש את המעשים ולא מביע נזקקות ורצון להשתלב בתהליך טיפולי. גם שלוש הפגישות הטיפוליות שקיים העו"ס בקנשטיין מטעם רש"א עם המשיב בכלא לא עסקו במעשים שביצע המשיב ובמניע האידיאולוגי לביצועם אלא בסוגיות זוגיות ואישיות. לאור כל האמור לעיל, אין בתוכנית רש"א כדי לאיין את מסוכנות ושל המשיב ולהוכיח סיכויי שיקום ללא מיצוי, או למצער,ללא התקדמות משמעותית בהליכי הטיפול בכלא, תוך בחינת התנהגותו במהלך חופשותיו. משכך שגתה הוועדה כאשר קיבלה בשלב זה את תוכנית רש"א (ראה הפסיקה שצוטטה בסעיפים 68-69 לעתירה וצורפה כנספחים טו'-טז' לעתירה). 9. איננו מקבלים את טענת האפליה שהעלה ב"כ המשיב בין המשיב לבין ירדן מורג, ששוחרר על תנאי ביום 4.11.09 ממאסר למשך 12 שנים שהוטל עליו בגין מעשיו יחד עם המשיב ושלמה דביר, למרות שהורשע גם בעבירות בנשק נוספות ולמרות מידע חסוי שהוצג בפני הוועדה שהורתה על שחרורו שכן קיים שוני משמעותי בין חלקו של מורג בביצוע המעשים לבין חלקו של המשיב כמתואר בפסקי הדין שדנו בעניינם וקיים שוני בכל הקשור ללקיחת אחריות מצידו של מורג על מעשיו. משכך מדובר באבחנה מותרת ולא באפליה פסולה בינו לבין המשיב. 10. לאור כל האמור לעיל, ומבלי צורך לדון בטענות באשר לתחולתו של סעיף 10(א) לחוק על המשיב, אנו מקבלים את העתירה ומבטלים את שחרורו של המשיב על תנאי שכן החלטת הוועדה נושא העתירה, שהורתה על שחרור המשיב בתנאי תוכנית רש"א בטרם השלים הליך טיפולי בכלא, לוקה בחוסר סבירות שמצדיקה התערבות ערכאה שיפוטית. 11. הוועדה תקיים דיון חוזר בבקשת המשיב לשחרור על תנאי במהלך חודש דצמבר 2013, בחלוף שנה מתחילת ההליך הטיפולי בשב"ס, ותקבל לצורך החלטתה דו"ח של גורמי הטיפול בשב"ס, דו"ח אבחון פסיכודיאגנוסטי שייערך למשיב במחצית השנייה של חודש נובמבר 2013, חוו"ד מעודכנת של שב"כ ותוכנית מעודכנת של רש"א ותתייחס לטענות הצדדים בכל הקשור לתחולת סעיף 10(א) לחוק על המשיב. בית סוהר / כלאמאסרשחרור מוקדם מהכלאאסירים