מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא ביטול חיוב כספי בפסק בוררות: ב97-/10/13 הוגשה על ידי המבקשים בקשה בהמרצת פתיחה למתן הסעדים ההצהרתיים הבאים: ליתן פסק דין הצהרתי המורה על ביטול החיובים הכספיים בפסקי הבוררות של כב' השופט בדימוס י. שלגי, בכל הקשור לבוררות שהתנהלה בפניו בין המשיבה מצד אחד לבין הוכמן רות והוכמן זלמן (להלן: "הוכמן") מצד שני. ליתן פסק דין הצהרתי, המורה על ביטול קביעת הבורר י. שלגי בפסק הבוררות הנ"ל, לפיה להוכמן 48% מן הזכויות בנכס נשוא הבוררות, תחנת התדלוק פז מצפה גולן בטבריה, הידועה כגוש 15090 חלקות 33, 45 ו47- וכן גוש 15279 חלקה 143. להורות כי אין הוכמן חייבים בתשלומי השבה למשיבה (להלן : "י.פ."), ולחילופין לקבוע את סכום ההשבה המגיע מאת הוכמן למשיבה. זלמן הוכמן היה שותפם של המבקשים בנכס הידוע כתחנת התדלוק פז מצפה גולן בטבריה, הידועה כגוש 15090 חלקות 33, 45 ו47- וכן גוש 15279 חלקה 143, (להלן: "הנכס"). לטענתם היו להם 60% מן הזכויות בנכס ולהוכמן 40%. לטענת המבקשים מכרו בשנת 1988 חלק מזכויותיהם בנכס למשיבה, לאחר שניהול הנכס עלה על שרטון ונוצרו חובות רבים - מטרת המכירה היתה לפרוע את החובות שהצטברו בגין רכישת הנכס. הוכמן מכר את מלוא 40% שהיו לו בנכס וגם המבקשים מכרו 40% מן הזכויות ונותרו בעלי 20%. אולם כיוון שי.פ. לא עמדה בתנאי התשלום, פנו המבקשים בתביעה לביטול ההסכם איתה בתיק המרצת פתיחה 90/239 בבית המשפט המחוזי בירושלים, וניתן פסק דין אשר ביטל את ההסכם. משפחת הוכמן, לעומת זאת, הגישה תביעה נגד י.פ. שהתבררה בארבעה שלבים בפני הבורר, השופט בדימוס י. שלגי. בשלב ראשון ניתן פסק בורר ב90-/12/4 בו נקבע כי להוכמן 48% בנכס. בשלב שני ניתן פסק בורר ב92-/3/15 בו נקבע כי י.פ. זכאית להשבת כספים מהוכמן. פסק הדין השני מקבל אישור בבית המשפט המחוזי ב92-/3/28 ונהפך לפסק בורר חלוט. בשלב שלישי ניתן פסק בורר ב93-/3/28 ובו נקבע כי י.פ. זכאית להשבה של כ3- מליון ש"ח ממשפחת הוכמן. בשלב רביעי ב93-/5/14 תוקנו טעויות סופר בפסק. פסקי הבורר שניתנו בשלב השלישי והרביעי אושרו על ידי בית המשפט המחוזי ב95-/8/22. ערעור שהוגש לבית המשפט העליון נדחה ב96-/9/2. המבקשים בחרו שלא להצטרף לבוררות אצל השופט שלגי והם הגישו תביעה נגד משפחת הוכמן בפני הבוררת שופטת בדימוס ח. אבנור. פסק הבורר ניתן ב95-/3/5 וקבע שהוכמן חייבים למבקשים סכום של כ5- מליון ש"ח. פסק הבוררין אושר בבית המשפט המחוזי בנצרת ב96-/7/16 והערעור עליו בבית המשפט העליון נדחה ב97-/5/8. בפסק הבוררין של כב' הבוררת ח. אבנור, נקבע, בין היתר, כי חלקם של המבקשים בנכס הינו 60% בעוד שחלקו של הוכמן בנכס 40% - זאת בניגוד לקביעה בפסק הבוררין של י. שלגי, לפיה להוכמן 48% מן הזכויות בנכס. המבקשים מכרו ב90-/12/3 30% מזכויותיהם בנכס לרון פז - רון ברוך ושות' בע"מ, וב1994- לאליאב חן בע"מ, את השאר. משפחת הוכמן לא שילמה את פסק הבורר ולפיכך נפתחו הליכי הוצאה לפועל נגדה ובמסגרת ההליכים מונה ב96-/9/26 עו"ד נחום הרפז ככונס נכסים על חלקם של הוכמן בנכס, לצורך מכירת חלקם של הוכמן בנכס ו/או ניהולו השוטף. משפחת הוכמן לא שילמה גם את פסק הבורר שלגי לי.פ. וגם י.פ. פתחה בהליכי הוצאה לפועל נגדה ועו"ד דני אדלמן מונה ב97-/5/13 ככונס נכסים על זכויות הוכמן בנכס. לפיכך הגישו המבקשים בקשה זו ונימוקיהם הם: 1. שני נושים, הם וי.פ. אוחזים בטלית שהיא חלקם של הוכמן בנכס. אולם לפי פסק הבורר שלגי חלקם של הוכמן 48%, לפי פסק הדין של השופטת אבנור חלקם 40%. מצב כזה לא יתכן והוא נגרם עקב כך שהמבקשים לא היו צד לבוררות אצל שלגי וי.פ. לא היתה צד לבוררות אצל אבנור. לפיכך החליט כל בורר על פי החומר שבפניו, שני פסקי הבוררין הפכו לפסקי דין חלוטים שאושרו על ידי בית המשפט העליון. לפיכך לשניהם תוקף, שניהם מחייבים, אולם שניהם סותרים זה את זה. המוצא מהמצב המביך הזה הינו בהכרח רק תביעה חדשה, דהיינו, המרצת פתיחה שתקבע מהו חלקם של הוכמן בנכס. מדוע חשוב הדבר? משום שהן למבקשים והן לי.פ. פסק בורר חלוט נגד הוכמן, לשניהם כונסי נכסים האוחזים בתחנת הדלק (שכפי שנמסר הינה אווז מטיל ביצי זהב), ועל כונסי הנכסים לדעת מהו חלקו של החייב בנכס. האם 40% או 48%. משום כך פנו המבקשים להורות על ביטול פסקי הבורר שלגי ככל שהם מתייחסים לחלקם של הוכמן בנכס. 2. טוענים המבקשים כי י.פ. השיגה את פסק הדין שלה אצל הבורר שלגי נגד משפחת הוכמן בהטעיה. המבקשים טוענים כי הסכומים הכספיים שנקבעו בפסקי הבוררות של י. שלגי אינם משקפים נכונה את מכלול היחסים והחיובים הכספיים שהיו ביניהם לבין הוכמן, ואת החיובים הכספיים שהיו בין הוכמן לבין י.פ. י.פ. התחייבה לפרוע חובות לנושים שונים ולא שילמה, ומי ששילם היו המבקשים או רון פז. תשלומים שנעשו מסוף 1990 ובמרוצת 1991 ו1992-. לטענת המבקשים סכום החוב של הוכמן על פי פסק הבוררת אבנור מגיע כיום לכ5- מליון ש"ח, כאשר מרבית הסכום הנ"ל מהווה את הבסיס להשבה על פי פסק הבורר שלגי ביחסים שבין הוכמן לבין י.פ. (דוגמת החוב לבנק המזרחי, התשלומים לבנק בריקיארד בשיקגו ותשלומים למנהל מקרקעי ישראל ששולמו על ידי המבקשים למרות שהופיעו כחוב של הוכמן בבוררות עם י.פ.). משום כך ביקשו המבקשים לבטל את פסק הדין של הבורר שלגי ככל שהוא מתייחס לחיובי ההשבה שנקבעו בהם לגבי כספים אשר כביכול שולמו להוכמן על ידי י.פ. כמו כן טוענים המבקשים כי י.פ. ניהלה את תחנת הדלק בטרם ביטול ההסכם במשך שנה וחצי ובתקופה זו נהנתה מהכנסות בלתי מבוטלות בגין מכירת דלקים ושמנים בתחנה ובגין דמי השכירות שגבתה מסוכנים שונים בנכס. סכומים אלו מגיעים למבקשים בגין 20% זכויותם בנכס באותה תקופה והן כהשבה עקב ביטול ההסכם למפרע. בטיעון שבעלפה הוסיפו המבקשים את העילה של עשיית עושר ולא במשפט וטענתם היא כי י.פ. נושה בהוכמן כספים שלא היא שילמה אותם אלא המבקשים. לחלופין מבקשים המבקשים אפשרות לתקן את תביעתם ובין היתר לצרף לתביעה את משפחת הוכמן כצד הכרחי. י.פ. הגישה בקשה לדחייה על הסף של המרצת הפתיחה והם טוענים: א. אין למי שלא היה צד לבוררות מעמד לבטל את פסקי הבוררות של כבוד הבורר שלגי, במיוחד כשמדובר בפסק בוררות סופי וחלוט, שניתן לפני שנים רבות. ב. התנהגותם של המבקשים לוקה בשיהוי ובחוסר תום לב, הסעד ההצהרתי שהם מבקשים, דהיינו, ביטול פסקי הבורר שלגי, הינו בלתי מעשי ובלתי צודק אחרי שחלפו כמעט 7-5 שנים. המבקשים ידעו עוד באפריל 92 (ת/1) על קיומה של הבוררות בפני השופט שלגי ועל פסק הבורר שנתן ושבו קבע שלהוכמן 48% מן הזכויות בנכס ובכל זאת לא נקטו בשום הליך כנגד החלטה זו. סעד הצהרתי מקורו בדיני היושר ולפיכך אין המבקשים זכאים לו. (ע"א 93/2447 פ"ד מ"ח (5) עמ' 206). ג. המבקשים אינם צד מעוניין מאחר וכיום אינם עוד בעלי זכויות בנכס, וכל טענה באשר לשיעור חלקם של הוכמן בנכס, אינה יכולה לבוא מפיהם. ד. אין ניגוד אינטרסים בין הצדדים, לכל אחד מהם זכויות כספיות כלפי הוכמן וכל צד רשאי לגבותם מהוכמן. אין הצדדים מתחרים על אותם הכספים או על אותו הנכס של הוכמן. פסקי הבוררין לא נתנו לשום צד זכויות בנכס השייך להוכמן. ה. גם אם נפלה טעות בפסק הבורר של שלגי דבר המוכחש מכל וכל, אין בכך כדי לפגוע בפסק הבורר, שהפך חלוט וסופי, או לגרוע מזכות י.פ. עילת עשיית עושר אינה קיימת כאשר היא מבוססת על טעות בפסק דין. גם על עילה כזו חלים דיני השיהוי, תום לב ונקיון כפיים והתנהגות המבקשים, על פי מה שעולה מן העובדות המוסכמות, יש בה כדי להשמיט את הבסיס לתביעה. בנוסף עילת עשיית עושר מהווה ביטול עקיף של פסק בורר שהפך חלוט וסופי ואין לה מקום. 1. הלכה פסוקה היא שאדם שלא היה צד להסכם הבוררות אין לו מעמד בבקשה לבטל את פסק הבוררות. (אוטולנגי - בוררות דין ונוהל מהדורה שלישית מורחבת סעיף 395 בעמ' 386,387). 2. המבקשים לא היו צד להסכם הבוררות בפני הבורר שלגי, בוררות שנמשכה במשך שנים רבות, על פי בחירתם שלהם. אין ספק שהמבקשים הם שגרמו לכך שינתנו שני פסקי בורר נפרדים וסותרים זה את זה. המבקשים יכלו על נקלה למנוע מצב זה אילו היו מבקשים להצטרף לבוררות בפני הבורר שלגי ואילו היו מצרפים לבוררות בפני הבוררת אבנור את י.פ. 3. פסקי הבורר שלגי ניתנו ב90-/12/4, ב92-/3/15, וב93-/3/28. בתקופה זו, על פי טענת המבקשים, הם כבר שילמו לנושים סכומי עתק, שלטענתם התיימרה י.פ. לטעון שהיא היא אשר שילמה אותם ושבגינם קיבלה פסקי בורר נגד משפחת הוכמן אצל הבורר שלגי. אילו פעלו המבקשים בתום לב, בכנות ובזריזות סבירה, אז היה הזמן בו היה עליהם לפנות ולעלות את טענותיהם כי י.פ. מטעה את הוכמן, מטעה את הבורר ועומדת לקבל נגד הוכמן פסק דין על סכומים אותם לא שילמה. המבקשים לא עשו כן, במקום זאת ניהלו בוררות נפרדת אצל הבוררת אבנור מבלי לצרף את הוכמן, והיום, אחרי 5-7 שנים, הם מבקשים לבטל את פסקי הבורר שלגי בטענה שנתנו תוך הטעיה לקבוע שהוכמן אינם חייבים בתשלומי השבה לי.פ. לחלופין לקבוע את סכום ההשבה המגיע מאת הוכמן לי.פ.! לא ניתן שום הסבר מדוע לא עשו כן המבקשים בשנת 90 91 92 93 כאשר התנהלה הבוררות אצל הבורר שלגי, גם לא כאשר מונה עו"ד אדלמן ככונס נכסים על זכויות הוכמן בנכס ב97-/5/13 אלא חיכו ל10-/13 לצורך הגשת התביעה לסעד הצהרתי. ההלכה היא כי סעד הצהרתי, מקורו בדיני היושר, ומשום כך רשאי בית משפט לתת דעתו על התנהגות התובע ולשקול אם הוא ראוי לקבלת הסעד. נפסק כי בית משפט יכול לשלול סעד הצהרתי מבעל דין בטענת שיהוי כאשר הנסיבות מצביעות על כך שהשיהוי כמוהו כזניחת זכות התביעה, כאשר הורע מעמד הצד שכנגד כלפי יריבו עקב השיהוי בהגשת התביעה. (ע"א 90/5634 פינטו נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים פ"ד מ"ז חלק ד' עמ' 846). התנהגותם של המבקשים לוקה כאמור בשיהוי ממנו ניתן להסיק החלטה לוותר על זכות הופעה בפני הבורר שלגי, וברור התביעה בפורום אחד בו נמצאים כל הצדדים הנוגעים בדבר, דהיינו, הוכמן, המבקשים וי.פ. אין ספק שהתנהגותם הרעה מאוד את מצבה של משפחת הוכמן. עתה טוענים המבקשים כי משפחת הוכמן הינה צד הכרחי לתביעתם, אולם משום מה לא צרפו אותה להמרצת הפתיחה, ולא קיימו את החלטת בית המשפט לצרפם, עד עצם היום הזה. 4. למרות האמור לעיל אין לומר שנחסמה בפני המבקשים כל דרך לקבלת תרופה אם אכן נגרם להם עוול. אין מעוות אשר לא תמצא לו תקנה. טענת י.פ. כי למבקשים אין עילת תביעה נגדה, מאחר ולכל אחד מהם פסק בורר נגד הוכמן, מסברת את האוזן, אבל רק לכאורה. הן י.פ. והן המבקשים פועלים נגד הוכמן ולשניהם כונסי נכסים המחזיקים בנכס היחידי שיש להוכמן, שהוא הינו המקור לתשלום פסק הבורר לכל אחד מנושיו. ברור שאם יוכח שהחוב של הוכמן לי.פ. הינו חוב שאיננו קיים, מאחר ולידתו בהטעיה, יוכלו המבקשים להנות מחלק גדול יותר של נכסו של הוכמן אשר ממנו יוכלו לגבות את חובם. התרופה העומדת ביד נושה הטוען שחובו של נושה אחר איננו אמיתי, הינה הגשת תביעה, שבה הצדדים הם אותו נושה והחייב, בנסיון להוכיח כי החוב איננו אמיתי או ששולם. זאת ועוד: מכיוון שכונס הנכסים מחזיק בנכס השייך להופמן מכח פסק הבורר שלגי, שהכיר בחוב הוכמן לי.פ., פתוחה הדרך בפני המבקשים להוכיח, כי לא י.פ. אלא המבקשים שילמו את החוב הנ"ל, ולכן הם זכאים לעמוד במקומו של כונס הנכסים של י.פ. מאחר ונשמט היסוד שעל בסיסו מחזיק כונס הנכסים בנכס. לפיכך אין זה נכון לומר, כפי שטוענת י.פ., כי לכל אחד מהצדדים פסק בורר נגד הוכמן ואין להם שום תביעה זה כנגד זה. ההיפך הוא הנכון. כל אחד מהצדדים שהוא נושה של הוכמן, ובתוקף זה מחזיק בנכסו, יכול לנסות להוכיח שהחוב של הוכמן שולם על ידו. 5. עם כל הביקורת על שיהוי מצד המבקשים, לא יתכן מצב שבו פסק בורר אחד יקבע שלהוכמן 48% בנכס ופסק אחר יקבע שלהוכמן 40% בנכס. לפיכך חייבת לבוא הכרעה שיפוטית נוספת אשר תקבע מהו חלקו של הוכמן בנכס. אם תוצאת הכרעה זו תהיה ביטול בעקיפין של פסק בורר זה או אחר, כך יהי. אין מנוס. 6. לסיכום: אין מקום להורות על תיקון התביעה, מאחר והליקויים בה הינם כה רבים: א. אין מקום לסעד הצהרתי אלא לתביעה כספית המבוססת על עילת עשיית עושר ולא במשפט או עילה אחרת. מן הראוי לציין כי המבקשים מצאו לנכון לתבוע מי.פ. בתביעה זו לסעד הצהרתי, את רווחי התחנה בתקופה שעד ביטול ההסכם וכן דמי השבה. תביעה זו יכולה להעשות אך ורק בדרך של הגשת תביעה כספית; ב. התנהגות המבקשים לוקה בשיהוי ובחוסר תום לב ואפריורי אינה מקנה להם את הזכות לקבלת סעד הצהרתי שמקורו בדיני היושר; ג. משפחת הוכמן, שהינה צד הכרחי וחיוני לניהול התביעה, לא צורפה עד עצם היום הזה למרות שהחלטה על כך נעשתה על ידי עוד ב98-/1/19. ניתנו למבקשים 21 יום לצרף את זלמן הוכמן בתור נתבע הכרחי ולא עשו כן; ד. ואחרון אחרון, י.פ. הינה חברה בפירוק. על מנת להגיש תביעה נגד חברה בפירוק יש צורך לקבל את הסכמת בית המשפט המחוזי אשר ציווה על פירוקה של החברה. לאור האמור לעיל, אני מוחקת את המרצת הפתיחה על הסף. המבקשים ישלמו למשיבה י.פ. שכר טרחת הוצאות בסך 2,000 ש"ח + מע"מ.יישוב סכסוכיםבוררות