ביטול ארנונה על מחסן

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ביטול ארנונה על מחסן: 1. עניינה של עתירה זו בבקשת העותר לבטל את חיובי הארנונה שהטילה המשיבה בשנת 2009 על שני מחסנים תת-קרקעיים שבבעלותו, וכן להורות למשיבה להשיב לו את הכספים ששילם עבור חיובי הארנונה בגין מחסנים אלו משנת 2002 ועד להגשת העתירה (בשנת 2009). רקע עובדתי והליכים משפטיים נוספים הרלוונטיים לענייננו 2. העותר הינו המחזיק בדמי מפתח של שני מחסנים תת-קרקעיים המצויים בקומת המרתף של בנין ברח' שמאי 17 בירושלים (להלן - "המחסנים"). גודלם של המחסנים, על פי האמור בכתב התשובה, הוא 85 מ"ר ו-41 מ"ר. מחסנים אלו משמשים לאחסנת סחורות הנמכרות בחנותו של העותר, המצויה ברח' בן-הלל 14 בירושלים. אין מחלוקת בין הצדדים שהעותר משתמש במחסנים כמחסנים עסקיים לצורך אחסון סחורות לחנותו. על פי הצהרת העותר, שלא נסתרה, המחסנים מכילים סחורות לתקופות אחסון ארוכות, לקוחות החנות אינם מבקרים במחסנים, ולא מתנהלת בהם כל פעילות עסקית או מסחרית. 3. בין השנים 2002-2009 הטילה המשיבה על מחסני העותר חיוב בארנונה לפי סיווג של "משרדים, שירותים ומסחר" הקיים בצו הארנונה של המש. כך, למשל, בצו הארנונה של המשיבה לשנת 2008, אשר צורף לעתירה, סיווג זה נכלל בסעיף 2, והוא כולל את הנכסים הבאים: "משרדים שירותים ומסחר - לרבות מתקני חשמל, תחנות אוטובוס, מסעדות, תחנות דלק, חנויות, רשתות שיווק, דוכנים, מרכולים, בתי מרקחת, סניפי דואר וסוכנויות דואר שבהם ניתנים שירותים לציבור, מכבסות, ולמעט בנקים וחברות ביטוח". על פי האמור בסעיף זה, נכסים ששטחם עד 150 מ"ר (דוגמת מחסני העותר) יחוייבו בתעריף של 278 ש"ח למ"ר. על פי האמור בעתירה, חוייבו מחסני העותר בתעריף זה. צו הארנונה של המשיבה אינו כולל סיווג של מחסנים מכל סוג שהוא (מחסן עסקי או מחסן של בניין המשמש למגורים). עיקר טענות העותר בענייננו מופנות כנגד עובדה זו. 4. כעולה מן העתירה ומנספחיה, בשנת 2006 הגיש העותר השגה כנגד חיוב נכסיו בארנונה. ההשגה נדחתה, וערר שהוגש על ידו לועדת הערר לענייני ארנונה בירושלים, נמחק לבקשתו, לאחר שהובהר לו כי נושא סבירות הסיווג של הנכס שבבעלותו אינו מצוי בסמכותה של ועדת הערר. בשנת 2009 הגיש העותר השגה נוספת למנהל הארנונה, ואף השגה זו נדחתה. משכך, הגיש העותר ערר על החלטה זו לוועדת הערר. הצדדים לא פירטו האם ניתנה החלטה בערר זה. 5. המחלוקת בין הצדדים, שעניינה בסבירות החלטת המשיבה לחייב מחסן בארנונה לפי תעריף "משרדים, שירותים ומסחר" (בהיעדר סיווג מתאים למחסנים), דומה למחלוקת שנדונה לפני בית משפט זה בעת"מ 287/01 שוקניון אגריפס ניהול ואחזקה בע"מ נ' עיריית ירושלים (להלן - "עניין שוקניון"). באותו עניין פסק בית המשפט (מפי כב' השופטת שידלובסקי-אור), ביום 7.7.02, כי התעלמות המשיבה מהשוני במאפייני השטח, הסוג והשימוש בין נכסים מסוג מחסנים תת-קרקעיים לבין חנויות ומשרדים אינה סבירה באופן קיצוני, ועל כן יש לבטל את תעריפי הארנונה ולהשיבם למועצת המשיבה, כדי שזו תקבע סיווג נפרד ותעריף שונה למחסנים תת-קרקעיים. פסק דין זה בוטל, בהסכמת הצדדים, על ידי בית המשפט העליון (החלטת כב' הרשם, מיום 8.7.03). יצוין כי פרטי ההסכמה והנסיבות בגינן בוטל פסק הדין בהסכמה לא הובהרו. 6. בעקבות הליכים אלה, ובמסגרת החלטתה לשנת הכספים 2005, אישרה מועצת המשיבה תעריף מיוחד למחסנים עסקיים החל מיום 1.1.05, שייכלל בסעיף 2ד' לצו המיסים, ויחול על "מחסן עסקי" כהגדרתו בצו העתידי. מאז ועד לשנת 2008, פנתה המשיבה בשלוש הזדמנויות שונות אל שרי הפנים והאוצר - המהווים יחד, כפי שיבואר להלן, את הגורם המוסמך ליתן אישור חריג לסיווג חדש שייכלל בצו הארנונה - בבקשה לאשר יצירת סיווג חדש למחסנים עסקיים. ברם, בכל פעם נדחתה בקשת המשיבה, באופן שלא אושר הסיווג החדש המבוקש. 7. ביום 22.5.05 שלח גזבר העירייה לאגף התקציבים במשרד הפנים "בקשה להעלאה חריגה, שינויי סיווג ותת סיווג וכן הפחתה חריגה - ארנונה לשנת 2005". במסגרת בקשה זו התבקשו "אישורים חריגים" לשנת 2005 להעלאה חריגה ולשינוי סיווג, ובין היתר התבקשה (בסעיף ה') קביעת תעריף ארנונה למחסן עסקי (מחסן של חנות). וכך נכתב בגדר בקשה זו: "כנגד העירייה הוגשו לבית המשפט מספר עתירות מינהליות בטענה כי אין זה סביר לחייב מחסן בתעריף עסק. עד עתה בירושלים חויבו מחסנים בהתאם לתעריף של העסק (חנות). ברשויות רבות אחרות קיימת אבחנה בין התעריפים למחסנים לתעריפים לחנויות, ולכן נטען בעתירות אלה כי העירייה פועלת בחוסר סבירות. בית המשפט רמז לעירייה כי עליה לקבל החלטה אחרת. לפיכך, אישרה מועצת העירייה סיווג חדש של מחסן עסקי ובהגדרה הבאה (מופיע בצו המיסים של העירייה בסעיף 3): 'מחסן עסקי - נכס העומד במצטבר בכל אחד מהתנאים הבאים: משמש לאחסנת סחורות בלבד, ומשרת בית עסק לממכר סחורות (חנות). לקוחות אינם מבקרים בו, ואינו משמש לתצוגה בין הנכס ובין בית העסק. קיימת חציצה פיסית, קבועה בקרקע ומוחלטת בין הנכס ובין בית העסק. תעריף הארנונה למחסן עסקי, בכל העיר כאמור הינו מדורג כדלקמן: עד 150 מ"ר - 204 ₪ למ"ר. מ-151 מ"ר ומעלה - 153 ₪ למ"ר'. לשם השוואה תעריפי הארנונה לחנויות הינם: חנות בשטח של עד 150 מ"ר - 262.53 ₪ למ"ר. חנות בשטח של מעל 150 מ"ר ומן המ"ר הראשון - 270.94 ₪ למ"ר. השינוי המבוקש יוביל, להערכתנו, להפחתת החיובים בארנונה בשיעור של כ - 35 מלש"ח ..." (נספח ד1 לתשובה, ההדגשה במקור). ביום 2.10.05 ניתן אישור חריג להטלת ארנונה על ידי שר הפנים ומ"מ שר האוצר, אך במסגרתו הוחלט לדחות בקשה זו של המועצה לשינוי סיווג בארנונה (סעיף 5 לאישור, נספח ה1 לתשובה). 8. ביום 20.2.07 הגיש גזבר העירייה בקשה נוספת לאגף התקציבים במשרד הפנים, שכותרתה "בקשה להעלאה חריגה, שינוי סיווג ותת סיווג וכן הפחתה חריגה מארנונה לשנת 2007". במסגרת בקשה זו (בסעיף ב') נתבקשה "יצירת סיווג חדש וקביעת תעריף ארנונה למחסן עסקי (מחסן של חנות)". וכך נוסחה הבקשה: "במרבית הרשויות המקומיות בארץ קיים תעריף ארנונה מופחת למחסנים עסקיים. בירושלים לא קיים תעריף כאמור ומחסנים מחויבים בהתאם לתעריף הקיים לעסקים. בעבר על רקע זה הוגשו לבית המשפט עתירות שונות ע"י בעלי מחסנים בעיר. בעתירות אלו נטען כי אין זה סביר לחייב מחסן עסקי בתעריף גבוה של עסק. בעקבות כך, מועצת עיריית ירושלים קבעה בהחלטתה לשנת הכספים 2005 לקבל את אישורי שרי הפנים והאוצר ליצור סיווג חדש של מחסן עסקי. ברם, שרי הפנים והאוצר דחו את בקשת העירייה לשנת 2005. הנימוקים שעמדו בבסיס בקשת העירייה ליצור סיווג נפרד אז, עומדים בעינם גם כיום. יחד עם זאת, לאור העובדה שבקשת העירייה בנוסחה אז לא התקבלה, ולאחר בחינה מחודשת של הנושא החליטה מועצת העירייה ליצור סיווג חדש למחסן עסקי (מחסן של חנות) החל משנת 2007, כך שבצו המיסים לשנת 2007 (סעיף 2 ד') יתווסף הסיווג הבא, בהגדרתו הבאה: מחסן עסקי - נכס העומד בכל אחד מהתנאים הבאים: משמש לאחסנת סחורות בלבד, ומשרת בית עסק לממכר סחורות (חנות). לקוחות אינם מבקרים בו, ואינו משמש לכל תצוגה. קיימת חציצה פיסית, מלאה, קבועה בקרקע ומוחלטת בין הנכס ובין בית העסק. תעריף הארנונה למחסן עסקי, כאמור, הינו מדורג כדלקמן: עד 100 מ"ר - לפי תעריף החנות מ-101 מ"ר - 157 ₪ למ"ר. יצוין, כי ההבחנה של עד 100 מ"ר ומעל 100 מ"ר הינה בדומה לצווי הארנונה של עיריות נוספות כמו לדוגמה עיריית ראשון לציון ועיריית תל אביב" (נספח ד2 לתשובה). ביום 29.11.07 ניתן אישור חריג להטלת ארנונה על ידי שרי הפנים והאוצר, אך במסגרתו נדחתה גם הפעם בקשת העירייה לאשר סיווג חדש של מחסן עסקי (סעיף 2 לאישור, נספח ה2 לתשובה). 9. ביום 17.2.08 הגיש גזבר העירייה בקשה נוספת לאגף התקציבים במשרד הפנים, במסגרתה נתבקש יצירת סיווג חדש וקביעת תעריף ארנונה למחסן עסקי. בקשה זו דומה בנוסחה לבקשה משנת 2007 (תעריף הארנונה גבוה במעט מן התעריף שנקבע בבקשה משנת 2007) (נספח ד3 לתשובה). ביום 6.10.08 ניתן אישור חריג להטלת ארנונה על ידי שרי הפנים והאוצר, אך גם הפעם נדחתה בקשת העירייה לאשר את הסיווג החדש (סעיף 2 לאישור, נספח ה3 לתשובה). 10. משלא נעתרו השרים לבקשת המשיבה לאישור הסיווג החדש שנתבקש על ידה, המשיכה המשיבה כל אותה העת לחייב מחסנים עסקיים בהיטל ארנונה על פי סיווג של "משרדים, שירותים ומסחר". 11. ביום 12.5.09 הגישה חברת "בית הצעצוע בע"מ" עתירה לבג"ץ (בג"ץ 4037/09 בית הצעצוע בע"מ נ' שר הפנים ואח'; להלן: "בג"ץ בית הצעצוע") למתן צו על תנאי כנגד שרי הפנים והאוצר וכנגד המשיבה בענייננו, בגדרה התבקש בית המשפט העליון, בין היתר, ליתן צו שיורה לשרי הפנים והאוצר ליתן אישור חריג ליצירת סיווג חדש ל"מחסנים" בצו הארנונה של המשיבה, בהתאם להחלטת מועצת המשיבה, מדי שנה מאז שנת 2005. לחלופין התבקשה המשיבה בענייננו לתקן את צו הארנונה שלה ולהוסיף לו סיווג של "מחסנים" בהתאם להחלטת מועצת המשיבה, וזאת אף ללא קבלת אישור חריג משרי הפנים והאוצר. כעולה מהודעות העדכון שהגישו הצדדים לבית משפט זה, ביום 6.6.11 נתן בית המשפט העליון צו על תנאי כנגד שרי הפנים והאוצר המורה להם ליתן טעם מדוע לא יאשרו את סיווג הארנונה המבוקש על ידי עיריית ירושלים ביחס לקביעת תעריף ארנונה למחסנים עסקיים, כפי שאושר במועצת העיר ביום 15.09.10. יצוין כי צו דומה לא ניתן ביחס למשיבה שבפנינו. מכתב התשובה של הפרקליטות בבג"ץ בית הצעצוע עולה לכאורה כי השרים לא התנגדו לעצם יצירת סיווג נפרד למחסנים, אלא סירובם התייחס לבקשת העירייה ליצור סיווג נפרד רק למחסן עסקי. השרים סברו, כך לפי תשובת הפרקליטות, כי לכאורה יש בעמדת העירייה משום הפלייה לרעה של שאר סוגי המחסנים וכי העירייה לא הסבירה מדוע יש לשיטתה הצדקה להבחין בין מחסן עסקי המשמש חנות, לבין מחסן המשמש למשרד או לשירותים. מן המסמכים שהוגשו לנו בקשר לבג"ץ בית הצעצוע לא הובהר האם נימוק זה הובא לידיעת העירייה עם מתן החלטת השרים. 12. בהחלטה מיום 21.6.10 נתקבלה בקשת המשיבה לעיכוב הליכי עתירה זו עד להכרעה בבג"ץ בית הצעצוע, וזאת בשל ההנחה כי להחלטה באותו ענין עשויות להיות השלכות על ההליך שלפנינו, והיא אף עשויה לייתרו. 13. ביום 2.4.12, לאחר שבית המשפט העליון קיים מספר דיונים בעתירה, נמחקה העתירה בהסכמת הצדדים, תוך שמירת טענות העותרת כלפי המשיבה 3 (עיריית ירושלים, המשיבה דכאן). בית המשפט ציין בפסק דינו כי "גם טענות העירייה שמורות לה". יצוין כי הצדדים לעתירה שלפנינו לא ביארו מה הביא למחיקת העתירה בבג"ץ בית הצעצוע, והדבר אף לא נלמד מן הפרוטוקולים השונים שצירפו הצדדים. 14. לנוכח זאת, ולנוכח בקשת העותר (מיום 23.5.12) לחידוש הליכי העתירה, נדרשת הכרעה בעתירה שלפניי. טענות הצדדים 15. שתיים הן טענות העותר: האחת - כי למשיבה אין סמכות לחייבו בהיטל ארנונה בגין המחסנים, שכן צו הארנונה של המשיבה אינו כולל סיווג של מחסנים. השניה - כי החלטת המשיבה לסווג מחסנים תת-קרקעיים בסיווג של "משרדים, שירותים ומסחר", הזהה לסיווג החל על משרדים וחנויות, היא החלטה בלתי סבירה באופן קיצוני, ועל כן יש לבטלה. בטענתו הראשונה נסמך העותר על פסק דינו של בית משפט זה בענין שוקניון. לטענת העותר, משנקבע בפסק הדין בענין שוקניון כי על המשיבה לבטל את תעריפי הארנונה שהטילה על מחסנים תת-קרקעיים ולקבוע סיווג נפרד ותעריף שונה להיטל הארנונה על מחסנים תת-קרקעיים, ומשלא הביאה המשיבה לתיקון צו הארנונה כאמור, אין בסמכותה של המשיבה להמשיך לגבות ארנונה עבור מחסנים בסיווג של "משרדים, שירותים ומסחר". לביסוס טענתו השניה הביא העותר נתונים שונים לגבי סיווגי ותעריפי ארנונה המוטלים על מחסנים בחמש עיריות שונות: תל-אביב - יפו, באר-שבע, ראשון-לציון, אשדוד, רמת-גן. לטענת העותר, בכל הערים הללו ניתן סיווג נפרד למחסנים, והם חוייבו בתעריף זול יותר בהשוואה לבתי העסק אליהם הם משוייכים, כאשר צויינו תנאים שונים להגדרת שטח כ"מחסן". כך, למשל, בטיוטת צו הארנונה הכללית של עיריית תל-אביב-יפו לשנת 2008 (נספח ג' לעתירה) הוגדר מחסן כשטח המשמש לאחסנה בלבד, שלקוחות אינם מבקרים בו, והוא אינו נמצאים בקומות רצופות לעסק (וראה גם צווי הארנונה הנוספים שצורפו כנספחים ד'-ז' לעתירה). לטענת העותר, השוואה זו בין צו הארנונה של המשיבה לבין צווי הארנונה של עיריות אחרות מלמדת כי החלטת המשיבה לסווג את המחסנים בסיווג זהה לסיווג החל על משרדים וחנויות היא החלטה בלתי סבירה באופן קיצוני. 16. המשיבה טענה, מנגד, כי דין העתירה להידחות על הסף, מטעמים של חוסר סמכות עניינית, שיהוי וחוסר ניקיון כפיים. אשר לטענת חוסר ניקיון כפיו של העותר, טענה המשיבה כי העותר ידע מזה זמן רב על ביטולו של פסק הדין בעניין שוקניון בערכאת הערעור, ובהקשר זה היא הפנתה למכתבו של מנהל הארנונה לעותר מחודש אפריל 2004 (אשר צורף כנספח ח' לעתירה). לטענת המשיבה, לעותר הובהר כי כל עוד לא אושר שינוי הצו, יחוייבו נכסיו על פי התעריף המתאים בצו הארנונה של המשיבה, ועל כן, לדבריה, הסתמכותו של העותר על פסק הדין בענין שוקניון מעידה על חוסר ניקיון כפיים המצדיק, לשיטתה, דחייתה של העתירה על הסף. אשר לטענת חוסר הסמכות לדון בעתירה, טענה המשיבה, כי סיווג הנכס על פי הצו הקיים הוא בסמכותו הבלעדית של מנהל הארנונה, והאפשרות היחידה להשיג על החלטתו היא באמצעות פניה לוועדת הערר. לטענת המשיבה, לבית משפט זה אין סמכות להתערב בהחלטה זו. כן טענה המשיבה בענין זה, כי הסעד המבוקש בעתירה - השבת הכספים ששולמו על ידי העותר - אינו מצוי בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים. המשיבה הוסיפה, כי על פי ההלכה הפסוקה, כל עוד העירייה פועלת במתחם שיקול הדעת, התערבותו של בית המשפט בענייני ארנונה תהא במשורה. אשר לטענת השיהוי, טענה המשיבה כי העותר ידע על החלטתה בדבר סיווג המחסנים בסיווג של "משרדים, שירותים ומסחר" מזה שנים, ולא פעל בענין. המשיבה ציינה, כי לענין זה אין די במכתבים שכתב העותר ובהשגות שהגיש לעירייה כדי להצדיק את השתהותו בהגשת העתירה, וגם מטעם זה יש לדחותה על הסף. 17. הוסיפה המשיבה וטענה, כי דין העתירה להידחות גם לגופא, שכן החלטת המועצה בדבר סיווג נכסי העותר ניתנה כדין ובסבירות. טענתה המרכזית של המשיבה היא, כי אין בסמכותה לשנות את צו הארנונה ולהוסיף לו סיווג חדש ללא קבלת אישור משרי הפנים והאוצר. לטענתה, היא החלה לפעול להשגת סיווג חדש עוד בשנת 2005, אך משסירבו השרים לאשרו - לא נותר לה אלא להמשיך לחייב את העותר ובעלי מחסנים כמותו בסיווג של "משרדים, שירותים ומסחר". לפיכך, לשיטת המשיבה, על העותר לתקוף את החלטת שרי הפנים והאוצר בהליך אחר ולא בעתירה מינהלית לפני בית משפט זה. עם זאת, המשיבה ציינה במקום אחר בכתב התשובה, כי העותר עצמו בכל מקרה לא היה זכאי להפחתה בשיעור הארנונה, שכן גם לפי הנוסח המוצע לסיווג החדש שהגישה המשיבה לשרים (בנוסחו האחרון), היה על העותר לשלם ארנונה בתעריף זהה לתעריף החנות שבבעלותו, שכן כל אחד מהמחסנים שבבעלותו קטן יותר מ-100 מ"ר. המשיבה הוסיפה וטענה, מאידך, כי החלטתה לסווג את המחסנים בסיווג של "משרדים שירותים ומסחר" היא סבירה ועל כן אין להתערב בה. בהקשר זה הדגישה המשיבה, כי אין כל דבר חקיקה שעל פיו מוטלת עליה חובה לקבוע בצו הארנונה סיווג ספציפי של "מחסן". לשיטת המשיבה, סיווג זה הינו המתאים ביותר לחיוב המחסנים על פי צו הארנונה, וזאת בהתאם לשימוש שנעשה בהם - הנקבע, לטענת המשיבה, בהתאם לשימוש העיקרי שנעשה בנכס. כל עוד מתקיימת זיקה בין השימוש שנעשה במחסן לשימוש שנעשה בחנות, הרי שיש לסווג את המחסן בסיווג זהה לזה של החנות. בענייננו, לטענת המשיבה, מחסני העותר משרתים את החנות ומשמשים לצורך אחסון סחורה הנמכרת בחנות, ולכן קיימת זיקה ברורה בינם לבין החנות ויש לחייבם בסיווג זהה. בהקשר זה מציינת המשיבה, כי אין משמעות לכך שמחסני העותר נפרדים פיזית מחנותו, ולכך שהם תת-קרקעיים, שכן, לטענתה, המבחן הוא מבחן מהותי (הזיקה בין המחסן לחנות) ולא מבחן פיזי (סמיכות המחסן לחנות). אליבא דמשיבה, מאחר שזהו הסיווג המתאים ביותר למחסנים בצו הארנונה הקיים, ומאחר שלא אושר סיווג חדש למחסנים, כפי שביקשה המשיבה מהשרים, דין טענת העותר, לפיה חיובי הארנונה הנוכחיים מנוגדים לחוק, להידחות. עוד טענה המשיבה, כי העותר לא עמד בנטל להוכיח חוסר סבירות קיצוני בפעולתה. בהקשר זה טענה המשיבה, כי קיימות רשויות מקומיות רבות אשר לא קבעו תעריף נפרד למחסנים עסקיים בצו הארנונה שלהן, ולא די בנתונים שהביא העותר כדי לטעון שהמשיבה היא העירייה היחידה המסווגת מחסנים תת-קרקעיים בסיווג של משרדים, וכי על כן פעלה באי סבירות קיצונית. לטענתה, יש רשויות מקומיות נוספות הנוהגות כמותה לענין זה (למשל, לטענתה, נוהגות כן עיריות טירה, שדרות, אור עקיבא, קרית גת, דימונה, מגדל העמק, וכן רשויות נוספות כמו חדרה, חולון ועפולה קבעו כי מחסן של בנין שאיננו למגורים יחויב באותו תעריף של הבנין). מכל מקום, המשיבה טענה כי היא לא חייבת לאמץ את עקרונות המיסוי של רשויות מקומית אחרת ולפיכך אין להשוות בין צווי הארנונה של עיריות שונות. בהקשר זה הצביעה המשיבה על כך שלעיר ירושלים יש מאפיינים ייחודיים, ובכלל זה צרכים רבים מתוקף היותה בירת ישראל, ומאידך היא אחת מהערים העניות בישראל. גם מטעם זה אין להשוות בין צו הארנונה שלה לצווים של עיריות אחרות. אדן נוסף שעליו ביקשה המשיבה להישען, הוא בטלותו של פסק הדין בענין שוקניון בערכאת הערעור. לדבריה, משבוטל פסק דין זה, אין לראות בו הלכה מחייבת, ועל כן אין לעתירת העותר על מה שתסמוך. עוד טענה המשיבה, כי מחסני העותר סווגו כ"משרדים שירותים ומסחר" לפי סעיף 2 לצו הארנונה או לפי הסיווג "נכסים אחרים" לפי סעיף 22 לצו. לעניין זה הבהירה המשיבה, כי "נכסים אחרים" הם "נכסים שאינם מפורטים בהגדרות דלעיל" (סעיף 22 לצו). המשיבה הדגישה, כי היעדר סיווג מתאים בצו הארנונה אינו פוטר מחיוב בארנונה, וגם בהיעדר סיווג מתאים ניתן לחייב נכס על פי הסיווג של "נכסים אחרים" בהתאם לסעיף 22 לצו. דיון והכרעה 18. סעיף 8 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג - 1992 (להלן - "חוק ההסדרים") קובע כך: "(א) מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית, על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס. (ב) השרים יקבעו בתקנות את סוגי הנכסים וכן כללים בדבר אופן חישוב שטחו של נכס, קביעת שימושו, מקומו וסיווגו לענין הטלת ארנונה כללית". הקריטריונים הרלוונטיים, אם כן, לצורך סיווגו של נכס, הינם, כעולה מלשון הסעיף, סוג הנכס, שימושו ומקומו. 19. מכוחו של ס"ק (ב) הותקנו תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות) תשס"ז - 2007 (להלן - "התקנות" או "תקנות ההסדרים"). תקנה 6 לתקנות אלו מונה 13 סוגי נכסים שונים, אשר הסיווג של "מחסן" אינו נכלל ביניהם. תקנה 1 לתקנות מגדירה את הסיווג של "משרד, שירותים ומסחר" בזו הלשון: "משרד, שירותים ומסחר" - לרבות מיתקן חשמל, תחנת אוטובוס, מסעדה, בית קולנוע, תחנת דלק, חנות, רשת שיווק, דוכן, מרכול, בית מרקחת, סניף דואר וסוכנות דואר, שבהם ניתן שירות לציבור ולמעט בנק וחברת ביטוח". הגדרה זו דומה להגדרת הסיווג "משרדים, שירותים ומסחר" בצו הארנונה של המשיבה (המצוטטת לעיל). המכנה המשותף לכל סוגי הנכסים המנויים בהגדרה זו הוא שבכולם ניתן שירות לציבור או שנמכר בהם מוצר או משאב מסוים המשרת את הציבור. נראה לכאורה, כי הגדרה זו לא נתכוונה לכלול סוגי נכסים כגון מחסנים תת-קרקעיים, השונים במהותם מסוגי הנכסים שפורטו בהגדרה זו. עוד יצוין, כי תקנה 5 ותקנה 10 לתקנות ההסדרים קובעות כי מועצת הרשות המקומית אינה מוסמכת לשנות בשנת כספים מסויימת סוג, סיווג או תת-סיווג של נכס (למעט חריג של שינוי סיווג נכס אם בפועל השתנה השימוש בו), אלא באישור שר הפנים ושר האוצר או מי שכל אחד מהם הסמיך. אישור כאמור מכונה "אישור חריג" (כאמור בכותרתה של תקנה 10). 20. מן האמור עד כה עולה, כי חוק ההסדרים והתקנות שהותקנו על פיו אינם קובעים סיווג של "מחסן" לצורך חיוב נכס המשמש כמחסן בארנונה, וכי על מנת להוסיף סיווג חדש כאמור, על המשיבה לקבל את אישור שרי הפנים והאוצר. כן עולה, כי הסיווג שעל פיו חייבה המשיבה את העותר בארנונה, בהיעדר סיווג של "מחסן" בצו הארנונה שלה, אינו סיווג המתאים לשימוש שנעשה בנכסים אלו. זאת, שכן הסיווג של "משרדים, שירותים ומסחר" מתאים לנכסים שבהם ניתן או נמכר שירות או משאב ציבורי, ואילו נכסי העותר נמצאים מתחת לפני הקרקע, כאשר השימוש היחיד שנעשה בהם - ועל כך לא חלקה המשיבה - הוא איחסון סחורות הנמכרות בחנותו של העותר, שאינה סמוכה לנכסים אלו. נשאלת אם כן השאלה, האם החלטת העירייה לסווג את המחסנים התת-קרקעיים שבבעלות העותר בסיווג של "משרדים, שירותים ומסחר" היא החלטה המצויה במתחם הסבירות. כפי שיבואר להלן, תשובתנו לשאלה זו היא בשלילה. 21. בטרם אפנה לדון בטענות המשיבה לגוף הענין, יש לדון תחילה בטענותיה לפיהן יש לדחות את העתירה על הסף. בענין זה טענה המשיבה, כזכור, שלוש טענות: האחת - כי העותר אינו נקי כפיים, וזאת בשל כך שביסס את העתירה על פסק דין שבוטל בערכאת הערעור. בטענה זו אין ממש. אכן, פסק הדין בענין שוקניון בוטל בערכאת הערעור, אך היה זה בהסכמת הצדדים ולאחר שהמשיבה הגיעה להסכם עם העותרים, כך שאין ללמוד מכך לענייננו. טענתה השניה של המשיבה היתה, כי העותר השתהה שיהוי ניכר בפנייתו לבית משפט זה. בטענה זו יש ממש בכל הנוגע לחיובי הארנונה בשנים 2002-2008, שלגביהם מדובר בשיהוי ניכר. משכך, ועוד בטרם נתייחס לטענת הסמכות, יש לדחות את עתירתו של העותר בכל הנוגע לשנים אלו. אשר לשנת 2009, כפי שהבהיר העותר בכתב התגובה, עתירתו הוגשה כנגד צו הארנונה לשנת 2009, וזאת זמן קצר (35 יום, ר' סעיף 9 לתגובת העותר לכתב התשובה) לאחר שנודע לו על דחיית השגה שהגיש למנהל הארנונה ובמקביל להגשת ערר על ידו לוועדת הערר. ענין זה קשור גם לטענתה השלישית של המשיבה, לפיה לבית משפט זה אין סמכות לדון בעתירה שכן הסמכות לדון בשאלת סיווג נכסיו של העותר נתונה למנהל הארנונה ולוועדת הערר בלבד. אשר לטענה זו, חוק הרשויות המקומיות (ערר על ארנונה כללית) תשל"ו - 1976 מאפשר למי שקיבל הודעת חיוב בארנונה להשיג עליה לפני מנהל הארנונה, בין היתר בטענה הקשורה לסיווג הנכס. החוק מניח למי שרואה עצמו נפגע מהחלטת מנהל הארנונה לערור על החלטת מנהל הארנונה לפני ועדת ערר. על החלטת ועדת הערר ניתן לערער לפני בית המשפט לעניינים מינהליים (בהליך של ערר מינהלי ולא עתירה מינהלית). בענייננו, הצדדים לא הבהירו עד תום מהם ההליכים שהתנהלו קודם להגשת העתירה. עם זאת, מכתבי הטענות עולה כי מהות העתירה אינה ערעור על החלטת ועדת הערר בעניינו של העותר, אלא עתירה על סבירות ההחלטה של המשיבה לחייב נכסים בארנונה בהיעדר סיווג מתאים בצו הארנונה. בנסיבות אלה אין לקבל את טענת המשיבה בדבר חוסר סמכות. 22. כאמור, המשיבה טוענת כי יש לדחות את העתירה גם לגופא. בהקשר זה טענה המשיבה, כזכור, שתי טענות: מחד טענה המשיבה כי החלטתה לסווג את מחסני העותר בסיווג של "משרדים שירותים ומסחר", בדומה לסיווג חנותו של העותר, היא החלטה סבירה שניתנה כדין. מאידך, הסכימה המשיבה לכך שמן הראוי היה שצו הארנונה שלה יכלול סיווג של "מחסן" אך לטענתה אין בסמכותה לשנות את הצו ועל כן אין לה ברירה אלא לסווג את מחסני העותר בסיווג שבו סווגו למעשה. 23. לטענת המשיבה, מחסני העותר (ככל המחסנים העסקיים בירושלים) סווגו בצו הארנונה לפי התעריף של "משרדים שירותים ומסחר" שהוא התעריף המתאים ביותר לחיוב, בהתאם לשימוש שנעשה בהם. המשיבה סומכת טענתה זו על ההלכה הפסוקה, אשר לפיה יש לסווג את המחסנים בהתאם לשימוש העיקרי של העסק. אליבא דמשיבה, יש לראות את המחסן כחלק אינטגראלי מהעסק. אין בידי לקבל את עמדת המשיבה. התעלמות המשיבה מהשוני במאפיינים של השטח, הסוג והשימוש בין מחסנים תת קרקעיים ובין חנויות ומשרדים עולה כדי חוסר סבירות קיצוני. אין זה סביר, למשל, שהמשיבה תחייב באותו תעריף הן נכסים מסחריים עיקריים המצויים במרכז העיר או בקניון מרכזי, והן מחסנים תת-קרקעיים המשמשים לאחסון בלבד ואינם צמודים לנכס העיקרי ומשמשים אותו בפעילותו היומיומית. בעניין שוקניון, קבע בית משפט זה כי חיוב מחסן תת-קרקעי בתעריף העסק ה"רגיל", בטל עקב חוסר סבירות קיצוני. אין לי אלא לחזור על קביעה זו גם בענייננו. אכן, פסק הדין בעניין שוקניון בוטל על ידי בית המשפט העליון בעקבות הסכמה שנערכה בין הצדדים, אך המשיבה לא מסרה את פרטי ההסכמה ומה היו הנסיבות בגינן בוטל פסק הדין בהסכמה. משכך, אין ללמוד מביטול פסק הדין על עמדת בית המשפט העליון לגוף המחלוקת שלפנינו. 24. המשיבה הפנתה לפסקי דין שונים התומכים, לשיטתה, בעמדתה (בר"ם 9205/05 מנהל הארנונה בעירית טבריה נ' היפר שוק 1991 בע"מ; עמ"נ (מינהלי ת"א) 274/05 מנהל הארנונה של עירית גבעתיים נ' קו אופ הריבוע הכחול בע"מ (להלן - "עניין קו אופ הריבוע הכחול"); עע"מ 11641/04 ברוך סלע ואח' נ' מועצה אזורית גדרות; עת"מ (מינהלי ת"א) 2486/05 יהודית ארד, עו"ד, נ' מנהל הארנונה של עירית תל אביב יפו; בג"ץ 345/78 ירדניה חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' עירית תל אביב יפו (להלן - "ענין ירדניה"); ע"ש (נצרת) 485/98 הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ נ' מנהל הארנונה ואח' (להלן - "ענין הבנק הבינלאומי"); עע"מ 1024/10 מאיר מלכא נ' מועצה מקומית כפר קמא; עמ"נ (ת"א) 182/05 קואופ ת"א דן השרון בע"מ נ' מנהל הארנונה של עירית הרצליה. ואולם, פסקי הדין אליהם הפנתה המשיבה, שונים בנסיבותיהם מהמקרה שלפנינו ולפיכך אין בהם כדי לתמוך בעמדת המשיבה באשר לעניין הנדון כאן. בפסקי הדין אליהם הפנתה המשיבה מדובר במחסן הצמוד לנכס העיקרי, ביחידות שטח הסמוכות זו לזו. לכן, בהסתמכה על ההלכות שנפסקו בהם נפלה המשיבה לכלל טעות. בענייננו, מדובר במחסנים תת-קרקעיים המרוחקים מן החנות והסחורה המאוחסנת בהם אינה משמשת לפעילות המסחרית השוטפת המתנהלת בחנותו של העותר. לא זו אף זו. באחד מפסקי הדין שהזכירה המשיבה (ענין קו אופ הריבוע הכחול), נדונו בין היתר מחסנים שהיו מצויים בקומת המרתף של המבנה, ולגביהם נפסק כי יש לסווגם כמחסן, שכן מיקומם, שאינו נגיש באופן יום-יומי, מצביע על הקושי בשימוש השוטף בהם. כמו כן, העובדה שיש בהם פריטים הנמצאים בהם במשך זמן, מעידה גם היא כי הם נועדו לאחסנה בלבד. הדברים יפים גם לענייננו. בעניין אחד שנזכר על ידי המשיבה נדון סיווגן של מחסן ששימש בנק והיה מרוחק ממנו. באותו עניין (ענין ירדניה), ציטטה המשיבה הערת אגב בפסק הדין, אשר ממנה נלמד, לכאורה, כי ניתן להטיל שיעור ארנונה זהה על מחסן הנלווה לעסק ומשרת אותו אף אם אינו צמוד אליו. ואולם, עיון בפסק הדין מלמד כי דברים אלו נאמרו כהערת אגב, לאחר שהמשיבה הודיעה שהיא מוכנה לשקול קביעת שיעור ארנונה מיוחד למחסן מעין זה. זאת ועוד, אין לשלול כי עניינו של בנק, בכל הנוגע לסיווג נכס לצרכי ארנונה שונה מנכסים אחרים (ר' ענין הבנק הבינלאומי הראשון, בפסקה 7, אליו הפנתה המשיבה). 25. לנוכח כל האמור, יש לדחות את טענת המשיבה לפיה יש לסווג את מחסני העותר באותו סיווג של הנכס העיקרי, קרי, חנותו של העותר. זאת, שכן מדובר במחסנים המרוחקים מן החנות, וממוקמים בקומה תת-קרקעית ואין זיקה ישירה בינם לבינה, באופן שהם אינם משמשים אותה בניהול המסחר היום-יומי. 26. כזכור, טענתה הנוספת של המשיבה היתה, כי ידיה כבולות, וכי על אף שלכאורה ראוי היה ליצור סיווג חדש של "מחסן" בצו הארנונה שלה, והיא אף פעלה כדי לאשר סיווג מסוג זה, הרי שמשלא אישרו השרים את בקשתה לשינוי הסיווג - אין בסמכותה לעשות דבר, ובנסיבות אלה הסיווג שנתנה לנכסי העותר הוא סביר. טענה זו אין לקבל. אכן, תקנה 5 ותקנה 10 לתקנות ההסדרים קובעות כי הוספת סיווג חדש לצו הארנונה הוא בסמכותם של שרי הפנים והאוצר בלבד, ולמשיבה מצידה אין סמכות לתקן את צו הארנונה. עם זאת, בהיעדר סיווג סביר למחסנים, לא ניתן לגבות ארנונה בגין נכסים אלה. ככל שהמשיבה אינה מעוניינת לשאת בנטל הכלכלי שייגרם לה בשל ביטול חיובי הארנונה למחסנים, עליה לשוב ולפנות לשרים בבקשה מתאימה, או לנקוט בהליכים נוספים. 27. אשר לטענת המשיבה לפיה אף אם יקבלו השרים את בקשתה לאישור הסיווג החדש, לא יוכל העותר ליהנות מכך, שכן שטח המחסנים שבבעלותו קטן מ-100 מ"ר, ולפיכך הסיווג החדש לא יחול על נכסים אלו. אף טענה זו אין לקבל. לעת הזו, לא קיים כלל סיווג של "מחסנים" בצו הארנונה של המשיבה. משכך, וכל עוד לא אושר הסיווג שהציעה המשיבה לשרים, טענתה של המשיבה הינה תיאורטית בלבד, ואין להטיל על העותר את הנטל להוכיח שנכסיו מתאימים להגדרת הסיווג החדש, שטרם אושר (והשווה לאמור בפסקה 8 לפסק הדין בענין שוקניון). 28. המשיבה טענה עוד, כי גביית הארנונה מן העותר נעשתה על בסיס סיווג חלופי של "נכסים אחרים" לפי סעיף 22 לצו הארנונה. סעיף זה כולל, כהגדרתו בצו הארנונה לשנת 2008, "סוגי נכסים שאינם מפורטים בהגדרות דלעיל, בסעיפים 21-1", ועל פיו תעריף החיוב הוא 286.90 ש"ח למ"ר. הודעת החיוב בארנונה לא צורפה לעתירה או לכתב התשובה. העותר טען בעתירה ובתצהיר שצורף לה כי המשיבה הטילה עליו חיוב בארנונה לפי סיווג "משרדים, שירותים ומסחר" בתעריף של 278 ש"ח למ"ר (הוא תעריף החיוב לסיווג זה, על פי סעיף 2 לצו הארנונה), והמשיבה לא חלקה על נכונות נתון זה בתצהירו של העותר. מכאן, שיש לדחות את טענתה החלופית של המשיבה. למעלה מן הצורך נציין כי לכאורה לא ניתן לכלול בסיווג "נכסים אחרים" כל נכס אחר שלא נקבע לו סיווג כלשהו. כך במיוחד בענייננו, כאשר החיוב של "נכסים אחרים" אותו מבקשת המשיבה להחיל על מחסני העותר, גבוה מהחיוב שהוחל על חנותו של העותר שסווגה בסיווג של "משרדים, שירותים ומסחר". 29. בהקשר זה טענה המשיבה, כי היעדר סיווג מתאים בצו הארנונה אינו פוטר מחיוב בארנונה. בטענתה זו סמכה המשיבה ידיה על עמ"נ (חיפה) 428/01 ייצור וריבוי שתילים בע"מ נ' מנהלת הארנונה בעירית חדרה. באותו ענין דובר בחיוב ארנונה על חלק ממבנה ששימש כבאר. בפסק הדין קבע בית המשפט כי היעדרו של הסיווג "באר" בתוך מבנה, בדומה להיעדרו של סיווג מסוג מדחס או גנרטור הניצבים בתוך מבנה, אינו פוטר את המבנה מחיוב בארנונה. בית המשפט הוסיף כי מקום שאין סיווג כזה - יש לחייב בארנונה על פי המבנה עצמו ולא על פי תוכנו (פסקה 18 לפסק הדין). ברי כי אין להסיק מקביעה זו של בית המשפט, המתייחסת לסיווג נדיר יחסית מסוג "באר", הנמצאת בתוך מבנה, לנסיבות המקרה שלפנינו. כאשר לא קיים סיווג מתאים בצו הארנונה, וכל עוד לא תוקן הצו, אין ביכולתה של המשיבה לגבות מן העותר חיוב בגין נכס שאין לו סיווג. 30. סיכומם של דברים, לנוכח כל המפורט לעיל, יש לקבוע כי החלטת המשיבה לסווג את מחסניו של העותר בסיווג של "משרדים, שירותים ומסחר" בשנת 2009 חורגת ממתחם הסבירות, ועל כן יש לבטלה. אשר לסעד ההשבה ביחס לחיובי הארנונה הרי שסעד זה אינו מצוי בגדר סמכותו של בית משפט זה בהליך הנוכחי (ר' רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ; רע"א 3879/05 עיריית חדרה ואח' נ' חג'ג' אמריקה ישראל בע"מ). 31. המשיבה תשא בהוצאות העותר וכן בשכר טרחת עורך-דין בסכום של 60,000 ש"ח בצירוף מע"מ. מחסן (ארנונה)מחסןארנונה