מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא בדיקה גרפולוגית לשטר חוב: התובע אוחז בשטר חוב בסך של 10,000 דולר ארה"ב, שנעשה על ידי חברת "נווה תעשיות מוצרי נייר בע"מ". הנתבעת חתומה על השטר כערבה. התובע הגיש תביעה לביצוע השטר, ואילו הנתבעת הגישה התנגדות ובפיה טענות שונות כנגד ביצוע השטר. התובע נתן עדות והגיש את חוות דעתה של הגרפולוגית רומה אבישי כראיה מטעמו. מטעם הנתבעת העידו גיסה, מאיר פרקש, שהינו מבעלי חברת נווה, והנתבעת עצמה. אין חולק על כך שהשטר נעשה להבטחת הלוואה שנתן התובע. השאלות המרכזיות הטעונות הכרעה הן האם ידעה הנתבעת כי היא חותמת על ערבות להלוואה שנתן התובע ואם לא ידעה, מה הנפקות של אי הידיעה; האם חל על ההלוואה חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993 ואם כן, מהן ההשלכות על חבותה של הנתבעת; האם הנתבעת היא "ערב מוגן" כהגדרתו בחוק הערבות, התשכ"ז-1967 ואם כן, מהן ההשלכות של הגדרתה ככזו לענייננו. שאלות נגזרות הדורשות הכרעה הינן האם ההלוואה ניתנה לחברת נווה או למאיר פרקש באופן אישי והאם התובע הינו מלווה בדרך עיסוק. ידיעת הנתבעת אודות ערבותה הנתבעת הצהירה כי היא לא ידעה שהיא חותמת על ערבות להלוואה. לטענתה היא חתמה על שטר ריק לחלוטין, לבקשת גיסה, מאיר פרקש, לאחר שזה סיפר לה כי בכוונתו לשכור דירה וכי נתבקש על ידי הבעלים ליתן שטר חוב בחתימת ערבים (הנתבעת, סעיף 1 לתצהיר). רק בדיעבד, לאחר שנים רבות, התברר לה כי נפלה קורבן לתרמית מצד מאיר והתובע, כי השטר נחתם על ידי חברת נווה כעושה השטר וכי התובע מילא בשטר את שמו כנפרע (הנתבעת, סעיפים 5-3 לתצהיר). התובע הצהיר כי "שטר החוב מולא ע"י עו"ד (אז) יואל אשכנזי בנוכחותי ובנוכחות מר מאיר פרקש. לאחר מילוי השטר פנה מר מאיר פרקש לנתבעת והחתים אותה כערבה לשטר" (התובע, סעיף 10 לתצהיר מיום 17.8.10). בחקירתו הנגדית חזר בו התובע מגרסה זו והעיד כי חלקה הראשון של הצהרה זו התייחס לשטר חוב אחר, של שלמה כהן. בנוגע לשטר עליו חתומה הנתבעת העיד התובע כי "הביאו שטר כתוב עם חתימה... לא יודע כשהיא חתמה למאיר אם היא חתמה על שטר ריק או לא, מאיר אמר שהיא חתמה כשהשטר מלא" (עמוד 16 לפרוטוקול). מאיר פרקש הצהיר כי התובע התנה את מתן ההלוואה בחתימתם של ערבים (סעיף 2 לתצהיר). לפי תצהירו של פרקש: "בהמשך לזאת, פניתי אל הנתבעת כדי להחתימה על שטר ערבות להלוואה. באותה העת הנתבעת ובעלה, אחי, משה פרקש, היו פרודים (פירוד שהוביל מאוחר יותר גם לגירושין). מסרתי לנתבעת שטר חוב ריק לחלוטין, אותו קניתי בסניף הדואר, ללא פרט כלשהו, לרבות תאריך עשייה, סכום, שם נפרע, מועד פירעון ופרטי עושה השטר וחתימתו" (סעיף 3 לתצהיר) "הנתבעת נתנה בי אמון וחתמה, כאמור" (סעיף 4 לתצהיר) "לאחר מכן מילאתי בשטר את שמה של חברת נווה תעשיות בע"מ כעושה השטר, הוספתי עוד שלושה ערבים, ומסרתי את השטר לתובע. התובע מצידו מילא בשטר את תאריך עשייתו כביכול, את מועד הפרעון ואת סכום השטר" (סעיף 6 לתצהיר). מאיר פרקש לא התייחס בתצהירו לגרסת הנתבעת לפיה הוא אמר לה שהיא חותמת על שטר חוב בנוגע להסכם שכירות. בחקירתו הנגדית נשאל אם אמר לנתבעת שמדובר בערבות לשכירות והשיב "יכול להיות". כשנשאל שנית השיב "אמרתי לה" (עמוד 40 לפרוטוקול). בהמשך הוסיף כי רימה את הנתבעת (שם). כשנשאל מדוע תחילה אמר שאינו בטוח ולאחר מכן השיב בוודאות שדובר בערבות לשכירות השיב מאיר פרקש "עברו 12 שנה, זו הייתה ההתנהלות שלי, אני מסובך עם 42 תיקים וצרות עד אמריקה... אני לא זוכר, אני חי בעולם אחר" (שם). לשאלה האם יכול להיות שאמר לנתבעת כי מדובר בערבות להלוואה כדי להציל את העסק השיב: "לא יודע" (שם). חתימתה של הנתבעת מופיעה שלישית ברשימת הערבים, אחרי מאיר פרקש ומשה פרקש. לשאלה מי חתום על השטר השיב מאיר פרקש "אני חתמתי את כל החתימות כולל אחי... חתמתי גם בשם שושנה (הנתבעת, ע.כ.)" (עמוד 42 לפרוטוקול). כשעומת עם גרסתו הקודמת לפיה הנתבעת חתמה לאחר שאמר לה שמדובר בשטר לצורך שכירות, השיב כי אינו בטוח שחתם בשמה של הנתבעת (עמוד 43 לפרוטוקול). כשנשאלה מדוע היא חתומה שלישית אם חתמה על שטר ריק השיבה הנתבעת "הוא הראה לי את השטר וזה היה ריק אז חתמתי על שורה 3" (עמוד 25 לפרוטוקול). העובדה שהנתבעת חתמה בשורה השלישית ולא בשורה הראשונה תומכת בכך שהשטר לא היה ריק בעת שחתמה עליו. בנוסף לשטר נשוא התביעה מחזיק התובע ארבעה שיקים אישיים של הנתבעת (נספח ג' לתצהיר התובע). לטענת התובע גם שיקים אלו, החתומים על ידי הנתבעת, מעידים על ידיעתה על ההלוואה ועל היותה ערבה להחזרתה. ביחס לשיקים אלו הצהירה הנתבעת כי "באיזשהו שלב נטל ממני מאיר פנקס שיקים והוסיף בהם את חתימתי באמצעות זיוף החתימה. את השיקים (כנראה 4 במספר) נתן מאיר לתובע, זאת לאור בקשתו של התובע שביקש בטחונות נוספים על השטר..." (הנתבעת, סעיף 54 לתצהיר). התובע הגיש לעניין זה את חוות דעתה של הגרפולוגית רומה אבישי. בחוות הדעת נקבע כי ישנה סבירות גבוהה ביותר שהנתבעת היא החתומה על ארבעת השיקים. הנתבעת לא הגישה חוות דעת נגדית. בחקירתה הנגדית חזרה בה הנתבעת באופן חלקי מהטענה כי החתימות שעל השיקים זויפו וטענה כי נתנה למאיר שיקים ריקים חתומים וכי מתוך ארבעת השיקים על שניים חתם מאיר ועל שניים חתמה היא (עמוד 34 לפרוטוקול). הנתבעת הוסיפה כי גם בנוגע לשיקים עליהם חתמה, לא ידעה ששיקים אלו מיועדים לתובע. לשאלה מדוע לא פנתה למשטרה אם גילתה ששיקים שלה זויפו, והשיבה "מאיר אמר לי שזה לא שיקים שמשתמשים בהם, לא כתוב סכומים והכל לביטחון בלבד..." (עמוד 33 לפרוטוקול). לתצהיר הנתבעת צורפו צילומי ארבעת השיקים (נספח ד' לתצהיר) כשעליהם שמו של התובע ומגבלת סכום אך לא מופיעים עליהם תאריכים ולא הסכום לתשלום, וזאת בשונה מהשיקים שהציג התובע, בהם מופיעים תאריכים וסכומים לתשלום. לשאלה מניין הגיעו לידיה צילומי השיקים השיבה הנתבעת: "לא יודעת מאיפה הגיעו, אולי מאדון שטרן. זה היה בתוך התיק, אין לי מושג" (עמוד 32 לפרוטוקול). לטענת ב"כ התובע לפיה אילו הגיעו אליה צילומי השיקים מהתובע הם היו כוללים גם את הסכום שמולא בהם, השיבה הנתבעת "אולי ממאיר? אני נזכרת עכשיו, את מדברת על משהו שהיה מזמן. בבית הדין הרבני שהיינו שם שפעם אחת נפגשנו עם שלמה ומאיר וכל העדים האלה והדיינים דיברו עם מאיר ושלמה, ופגשתי את שטרן שם ושאלתי על מה אני חתומה ומכל הניירות שהיו שם אצל מאיר או אצלו אני לקחתי את זה" (עמוד 33 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית נשאל מאיר האם בזמן שחברת נווה הייתה זקוקה להלוואות הייתה הנתבעת מודעת לגיוס הכספים ולמצב החברה, והשיב "במצב כזה שהשיקים חוזרים לחברה, מדובר על מיליונים, האם מישהו יודע? זה כמו אש בשדה קוצים, כולם יודעים, ובעלה היה מעורב, הוא שותף שלי, אפילו השכנים שלי ידעו" (עמוד 47 לפרוטוקול). מעדותה של הנתבעת עולה כי הייתה בקשר קרוב עם מאיר פרקש וכי ידעה על כך שהוא לווה כספים מהתובע. הנתבעת העידה כי "...מאיר התקשר אלי וסיפר לי הכרתי אדם נחמד בשם הרב שטרן והוא מלווה בריבית, פגש אותו אצל ברוכמן והיה שטרן שחיכה לקבל כסף ואז בשיחה ביניהם שטרן אמר למאיר אני מלווה בריבית ומאיר אמר לו אני במצוקה כספית ורוצה הלוואה, הוא אמר לי שוש, הוא אדם נחמד, אני אלווה ממנו..." (עמוד 32 לפרוטוקול). בשנת 2006 הגיש התובע תביעה לבית הדין הרבני בגין ההלוואה שלא נפרעה, בהסתמך גם על שטר החוב דנן. התביעה הוגשה גם כנגד הנתבעת. בתגובה לתביעה שלחה הנתבעת לבית הדין מכתב (נספח ד' לתצהיר התובע). במכתבה של הנתבעת לבית הדין נכתב כי "...רוצה אני לציין כי החייב מאיר פרקש שהנני ערבה לו, בתוספת הנתבע הנוסף ר' שלמה כהן אינם נמצאים בארץ ולכן אין לי מושג על מה מתקיים הדיון. כל שאני יודעת הוא שהחייב מאיר פרקש והתובע צבי שטרן הגיעו לסיכומים ביניהם וזאת מבלי שהתובע עדכן אותי בדבר הסיכום שנעשה ביניהם, ולכן, ע"פ החוק עקב הסיכומים החדשים שאינני יודעת מהם אינני ערבה כיום". הנתבעת נשאלה מנין ידעה על הנתבע הנוסף שלמה כהן והשיבה כי הטוען הרבני שהודיע לה על הדיון בבית הדין הרבני הוא שאמר לה, וכי שלמה הצטרף כשותף במפעל בשנת 2005 וניהל את המפעל יחד עם מאיר פרקש (עמוד 28 לפרוטוקול). במכתבה, מודה הנתבעת כי היא ערבה לחובו של מאיר פרקש כלפי התובע. היא אף ערה לכך שהחוב נוגע גם לשלמה כהן, דהיינו אין קשר בינו ובין חוזה שכירות שעליו חתם מאיר פרקש. בחקירה הנגדית העידה הנתבעת כי נודע לה על קיומו של החוב לתובע בשנת 2005 (עמוד 30 לפרוטוקול), וכי בעקבות זאת שוחחה עם מאיר, שהבטיח לה שנתן שיקים חדשים וכי "העניין נסגר ואין חוב יותר" אולם בדיעבד הסתבר שהשיקים החדשים חזרו (עמוד 31 לפרוטוקול). בהקשר זה יש לציין כי בשלב מוקדם יותר של חקירתה הנגדית טענה הנתבעת כי "לא ידעתי על השטר. לא ידעתי מסיפור השיק עד סיפור ההוצאה לפועל לא ידעתי על הסיפור של שטרן, רק בינואר 2009 הכרתי את הסיפור" (עמוד 27 לפרוטוקול), ורק בהמשך הבהירה כי למעשה ידעה על כך שהיא ערבה כלפי התובע זמן רב קודם לכן. אני דוחה את טענת הנתבעת לפיה מכתבה לבית הדין מאמת את העובדה שלא היה לה מושג בדבר מהות החוב. בסמוך למתן ההלוואה בשנת 2003 הומצא לתובע אישור מחברת החשמל, מעסיקתה של הנתבעת, המעיד על תפקידה בחברה ועל היותה עובדת קבועה. התובע העיד כי המכתב נמסר לו על מנת לשכנע אותו כי ערבותה הינה ערבות טובה. לטענתו, הוצאת המכתב ממקום העבודה מעידה על ידיעה על דבר ההלוואה ועל מטרת הערבות. הנתבעת הכחישה כי מסרה את המסמך בהקשר להלוואה. לפי עדותה, האישור נמסר להנהלת החשבונות של החברה ומאיר פרקש לקח אותו משם, ללא ידיעתה. הנתבעת העידה כי: "בגלל שאני הייתי נשואה למשה (אחיו של מאיר, שהיה אף הוא ממנהלי חברת נווה - ע.כ) ואני שכירה ובעלי עצמאי פעם בשנה עשו דו"ח שנתי, הייתי מעבירה את כל החומר שלי קרן השתלמות, כל החומר שלי העברתי למנהלת החשבונות שיעשו דו"ח משותף. כל מה שקשור אליי הוא לקח משם, לא נתתי כלום למאיר, התובע אמר לי שמאיר אמר לו שאני מנהלת גדולה בחברת החשמל". לגבי המכתב העידה כי "אני ביקשתי את המכתב... לא לצורך שלו, זה היה מתויק בתוך קלסר... זה היה בתיק המון שנים. כל שנה נתתי דו"חות קרן השתלמות והמכתב הזה, אך זה לא היה קשור לתובע ולא ידעתי על התובע" (עמוד 22 לפרוטוקול). היחסים בין הנתבעת ובין מאיר פרקש, השיקים שנתנה למאיר פרקש, מיקום החתימה של הנתבעת על גבי השטר וההודאה בכך שידעה שמאיר פרקש לווה כספים מהתובע תומכים בכך שהיא ידעה שהיא חותמת כערבה להלוואה. סעיף 19 לפקודת השטרות [נוסח חדש] קובע כי: "(א) היה השטר חסר פרט מהותי, האדם המחזיק בו יש לו רשות לכאורה להשלים את החסר ככל שנראה לו. (ב) מסמך כאמור שהושלם תוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה, יהא אכיף על כל אדם שנעשה צד לו לפני ההשלמה..." משמעות הדבר הינה כי "נתבע שטרי, הטוען כי לא הייתה לתובע או לכל אחד אחר רשות להשלים את המסמך, חייב להוכיח את טיעונו" (שלום לרנר דיני שטרות 165 (מהדורה שנייה, 2007)). כפי שנפסק בע"א (מחוזי ת"א) 273/91 ברטשניידר נ' סרוור, פ"מ נד(1) 265 (1993), מי שחתמו על שטר מתוך כוונה להיות ערבים לעושה השטר, לאחר שהשלים את הפרטים בו, מושתקים מלטעון שחתמו על השטר טרם הייתה עליו חתימת העושה, וכי בשל כך פטורים הם מחבות כערבים. עוד נפסק שם כי כאשר שטר הינו שלם ותקין על-פי מראהו, ומופיעה עליו חתימת העושה, חתימת הערבים, הסכום, התאריך ושם הנפרע, אין להטיל על האוחז את הנטל לבדוק מהו סדר החתימות המופיעות על השטר. מעדותו של מאיר פרקש עולה כי לאחר חתימת הנתבעת על השטר מילא בשטר את שמה של חברת נווה כעושה השטר, הוסיף עוד שלושה ערבים ומסר את השטר לתובע. גם אם חתמה הנתבעת על שטר ריק, כטענתה, הרי בנסיבות המקרה יש לראות בכך הסכמה לאפשר למאיר לעשות שימוש בשטר לצורך נטילת ההלוואה ולמלא בו את הפרטים החסרים. חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות לטענת הנתבעת, על ההלוואה נשוא השטר חל חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993 (להלן - החוק), ולפיכך דין התביעה להידחות מן הטעמים הבאים: התובע לא קיים את הוראות החוק ולכן אין הסכם הלוואה כדין שניתן לאכיפה על הנתבעת. לחילופין, יש לבטל את ההסכם ללא השבה ואין לאכוף את שטר הערבות על הנתבעת. יש לדחות את התביעה מחמת היעדר עילה והיעדר יריבות. לטענת התובע החוק איננו חל על ההלוואה נשוא השטר, הן משום שהלווה - עושה השטר - הוא תאגיד והן משום שהתובע נתן את ההלוואה שלא דרך עיסוק ולכן אינו נכנס להגדרת מלווה על פי החוק. עוד טוען התובע כי תנאי החוק התקיימו, וכי גם אם יוכח שהופרו הוראות החוק, הסעד המירבי שהנתבעת זכאית לו הוא התאמת הריבית לריבית המקסימלית על פי החוק, אלא שכאן הריבית שנקבעה לא הגיע לגובה הריבית המקסימלית. בסעיף 1 לחוק נקבע כי לווה, כהגדרתו בחוק זה, הינו "למעט תאגיד". לטענת הנתבעת הלווה הוא מאיר פרקש עצמו, ואין משמעות לכך שעושה השטר הוא החברה. הנתבעת מבקשת להתבסס על כך שמאיר מסר לתובע ארבעה שטרי חוב שבשלושה מהם עושי השטר הם מאיר ומשה פרקש ורק עושה השטר הרביעי, נשוא התביעה, הוא חברת נווה. הנתבעת אף מפנה לכך שפעמים רבות לאורך תצהירו ועדותו התייחס התובע למאיר פרקש כאל הלווה. נראה כי התובע לא דקדק בהבחנה בין מאיר פרקש ובין החברה שבבעלותו, שהינה אישיות משפטית נפרדת, אולם לא די בעובדה זו על מנת לקבוע כי מאיר פרקש הוא הלווה. יש לבחון באופן מהותי למי ניתנה ההלוואה, ולא די בהסתמכות על אמירה אקראית כזו או אחרת של הצדדים. הנתבעת עצמה הצהירה כי "התברר לי כי חברת נווה, אשר מאיר היה הבעלים שלה ביחד עם אחרים, ואשר הייתה שרויה בקשיים ושקועה בחובות, פנתה אל התובע בבקשת הלוואה ובהתאם לדרישת התובע מסרה לידיו את השטר כבטוחה להחזר ההלוואה" (הנתבעת, סעיף 6 לתצהיר). דברים דומים הצהירה בסעיף 16 לתצהיר שניתן על ידה בתמיכה להתנגדות לביצוע שטר. מאיר פרקש, שהעיד כאמור מטעם הנתבעת, הצהיר ביחס לנסיבות ההלוואה כי "אמרתי לתובע שלחברת נווה יש קושי בגביית תשלומים עבור עבודות שהיא מבצעת ושהיא זקוקה למימון ביניים. התובע אמר שהוא יכול להלוות כספים לחברת נווה... התובע ואני סיכמנו שחברת נווה תיטול ממנו הלוואה..." (מאיר פרקש, סעיפים 2-1 לתצהיר). בעדותו הוסיף מאיר כי "עשיתי הרבה מאוד דברים ושטויות כדי להציל את העסק ולא לקחתי אגורה לעצמי... שקעתי בסדר גודל של 6 מיליון שקל וסיבכתי הרבה מאוד אנשים שאני אוהב. בקונוטציה הזאת שהסתבכתי וניסיתי להשיג את העסק... "שיקרתי" לכולם, רציתי להציל את העסק ולא לקחתי אגורה לכיסי, ומכרתי את רכושי כדי להציל את העסק" (עמוד 40 לפרוטוקול). מאיר נשאל האם ההלוואות היו לחברה והשיב "כן, בוודאי אני לכיסי לא לקחתי שקל" (עמוד 45 לפרוטוקול). מאיר פרקש חתום אף הוא כערב על השטר. מהאמור עולה כי מטרת ההלוואה הייתה סיוע לעסקיה של חברת נווה והלווה הייתה החברה. די בכך שהלווה הינה חברת נווה ולא מאיר פרקש באופן אישי על מנת לקבוע כי החוק לא חל במקרה זה. סעיף 15(א) לחוק קובע כי "הוראות סעיפים 2, 3 ו-7 לא יחולו על מלווה שנותן הלוואה שלא דרך עיסוק". כפי שנפסק בע"א (מחוזי ת"א) 4003/07 בס נ' אריה (פורסם במאגרים, 21.1.09), מי שנתן הלוואה, יראו אותו כנותן הלוואה בדרך עיסוק, אלא אם יוכיח שלא כך הדבר. מאיר פרקש הצהיר כי הכיר את התובע בשנת 2003, כאשר הגיע למפעל הדפוס של משפחת ברוכמן. "בעת המתנתי למר ברוכמן שוחחתי עם התובע שהמתין גם הוא למר ברוכמן. התפתחה בינינו שיחה... התובע הציג עצמו בפני כמלווה בריבית ואמר לי שהוא הגיע לגבות כספים שהוא הילווה לברוכמן. אמרתי לתובע שלחברת נווה יש קושי בגביית תשלומים עבור עבודות שהיא מבצעת ושהיא זקוקה למימון ביניים. התובע אמר שהוא יכול להלוות כספים לחברת נווה, וסיפר לי שהוא מלווה כספים כבר הרבה שנים, שהוא בעל מוניטין ונסיון, שאני יכול לסמוך עליו, וכי הוא מלווה כספים למר ברוכמן הנ"ל ולאחרים סכומים גבוהים כבר שנים רבות..." (מאיר פרקש, סעיף 1 לתצהיר). התובע העיד כי אינו עוסק בהלוואות. לפי עדותו מדובר בכספים שחסך לצורך חיתון ילדיו והוא הלווה אותם רק פעמיים, לאדם בשם ברוך ברוכמן ולחברת נווה. התובע הצהיר כי: "הנני אברך הלומד בכולל "שומרי החומות" בשכונת מאה שערים... במשך השנים חסכתי פרוטה לפרוטה כדי לצבור כספים למימון חתונות ילדיי ומתן עזרה בסיסית לאחר נישואיהם כזוגות צעירים. כמו כן בשנת 1981 אמי נפטרה ובעקבות כך קיבלתי ירושה. גם ירושה זו נחסכה ונשמרה לצרכי הילדים ולמימון נישואיהם" (התובע, סעיפים 2-1 לתצהיר). "בשנת 2000 בערך פנה אלי מכר, מר ברוך ברוכמן, שידע שקיבלתי כספי ירושה, וביקש ממני הלוואה היות והוא נקלע למצוקה כלכלית. הלוויתי למר ברוכמן סכום של 40,000$ בערך" (התובע, סעיף 3 לתצהיר). "בשנת 2003 נפגשתי עם מר ברוכמן במשרדו כדי לקבל את החזר ההלוואה שהלוויתי לו... באותו מפגש נכח מכר של מר ברוכמן מר מאיר פרקש. מר מאיר פרקש ראה שקיבלתי את החזר הכסף מברוכמן וסיפר לי כי הוא הבעלים של בית דפוס (המנוהל באמצעות חברה שבבעלותו, חברת נווה תעשיות בע"מ), וכי הוא נקלע למצוקת מזומנים. מר מאיר פרקש ביקש ממני לעשות לו טובה ולהלוות לו סכום כסף כדי לסייע לו בתפעול העסק... הסברתי למאיר פרקש כי הכסף הנ"ל מיועד לצרכי מימון חתונות הילדים, ואיני יכול להרשות לעצמי להלוותו. הסכמתי להלוות לו סכום של 20,000$ בלבד. מאיר פרקש ביקש ממני סכום גדול יותר... בסופו של דבר, כדי לסייע למאיר פרקש עם מצוקת המזומנים אליה הוא נקלע הסכמתי להלוות לו ולחברת נווה תעשיות בע"מ את הסך של 58,000$..." (התובע, סעיפים 8-5 לתצהיר). בתצהיר המשלים שהגיש, הדגיש התובע כי אינו מלווה בדרך עיסוק. התובע הצהיר כי "הנני תלמיד ישיבה הלומד בכולל במשך כל היום, משעות הבוקר עד הצהריים אני לומד בישיבת חת"ם סופר... משעות הצהריים אני לומד בכולל קהילת יעקב... אין לי כל עסק של מתן הלוואות, אינני עוסק (ב)מתן הלוואות ואינני נוהג לתת הלוואות לא בדרך עיסוק ולא בדרך שגרה" (התובע, סעיף 3 לתצהיר המשלים). בחקירתו הנגדית חזר התובע והעיד כי לא הלווה כספים לאחרים מלבד ברוכמן ומאיר פרקש (עמודים 19-18 לפרוטוקול). לטענת הנתבעת, מלבד זאת שאין בעצם היות התובע תלמיד ישיבה כדי לשלול את היותו מלווה כדרך עיסוק, הרי שאישורי הישיבה שהציג התובע מתייחסים לשנת 2012 ולא לתקופה הרלבנטית לתביעה (שנת 2003). עוד טוענת הנתבעת כי התובע מציג עצמו ביום יום כרב ולא כתלמיד ישיבה ועובדה זו מחזקת את חוסר תום ליבו. לטענתה, התובע הוציא כספים שהפקיד בגמ"חים והלווה אותם כהלוואות מסחריות, לפחות לשני אנשים, במטרה "להגדיל את קופתו". הוא הכיר את מר ברוכמן כשנה ואת מאיר פרקש חודשים ספורים בטרם הלווה לכל אחד מהם כספים, דבר המעיד על היכרות לשם העיסוק במתן הלוואות. התנהלות התובע בכל אחת מההלוואות מעידה כי הוא בעל ניסיון וידע של מלווה כספים בריבית - התובע בדק את הרקע של הלווים ודאג לקבל מהם ערבויות, כאשר בכל אחד מהמועדים בהם מסר למאיר חלק מסכום ההלוואה דרש ערבים חדשים וערבויות חדשות, והתנהלות זו מעידה על היותו מלווה מנוסה. ברוכמן ופרקש הם אנשי עסקים ולא תלמידי ישיבה, והרקע השונה והפער התרבותי בינם לבין התובע מעידים על כך שההיכרות נעשתה לצרכים מסחריים. עדותו של התובע היא עדות יחידה של בעל דין. התובע נמנע מלהזמין לעדות את ברוך ברוכמן אשר ייתכן ויכול היה לשפוך אור על נסיבות ההלוואה שניתנה לו והדבר פועל לחובתו. יחד עם זאת, עדותו של מאיר פרקש לא הייתה עקבית וקשה לבסס עליה ממצאים. פרט לעדותו של מאיר פרקש אין בפני כל ראיה לכך שהתובע הלווה כספים לאנשים נוספים מלבד ברוכמן ופרקש. עדותו של התובע לא נסתרה, והנתבעת אף היא נמנעה מלהביא עדים או ראיות אחרות לתמיכה בטענה שהתובע מלווה בדרך עיסוק (לרבות את אותו ברוכמן). זהירותו של התובע ודרישתו לקבל ערבויות אינן מלמדות בהכרח על ניסיון במתן הלוואות. התובע לא הכחיש כי מטרת ההלוואה הייתה הפקת רווח, אולם לא די בכך על מנת להגדירו כמלווה בדרך עיסוק. בנסיבות אלה אין מקום לקבוע כי התובע הנו מלווה בדרך עיסוק. לאור כל האמור, חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות אינו חל בענייננו ואין מקום לדון בטענה כי הופרו הוראותיו. התובע כאוחז כשורה לטענת התובע, גם אם תוכחנה כל טענות הנתבעת, דינן להידחות מפני התובע שהוא אוחז כשורה - לטענתו הוא קיבל את השטר כשעל פניו אין פגם, נתן ערך לשטר והוא אוחז בו בתום לב. לפיכך התובע הינו אחז כשורה וכל ההגנות שיכולות להיות לנתבעת כנגד חברת נווה או מאיר פרקש לאו הגנה הן כנגד התובע. מעבר לכך שבפועל ישנה מחלוקת בנוגע לנסיבות בהן קיבל התובע את השטר, התובע הוא הנפרע ואחד הצדדים לעסקת היסוד, וככזה איננו אוחז כשורה (ראו לרנר, עמודים 244-243). טענות הנתבעת לפי חוק הערבות לטענת הנתבעת דין התביעה להידחות גם מכוח הוראות חוק הערבות, התשכ"ז-1967. הנתבעת טוענת כי בשים לב להיות התובע "מי שמתן הלוואות הוא במהלך עסקיו הרגיל, אף אם אינו עיסוקו העיקרי" ובשים לב להיות הסכום הנקוב בשטר 40,000 ₪, הרי שהנתבעת הינה בגדר "ערב מוגן" כהגדרתו בסעיף 19(1) לחוק הערבות. לפי סעיף 27(א) לחוק לא ניתן לתבוע ערב מוגן אלא לאחר שניתן פסק דין נגד החייב וראש ההוצאה לפועל אישר כי ננקטו כל הליכי ההוצאה לפועל על מנת להיפרע מהחייב - תנאים אשר טרם התקיימו במקרה דנן. עוד נטען כי לפי סעיף 21(ב) לחוק פטור ערב יחיד מערבותו אם לא ננקב בחוזה הערבות סכום קצוב, וכי התובע לא עמד בחובות הגילוי לפי סעיף 22 לחוק הערבות. לטענת התובע, הנתבעת איננה ערבה מוגנת או ערבה יחידה, שכן בעלה של הנתבעת, מר משה פרקש, היה שותפו של מאיר פרקש באותו עסק ובעל מניות בחברת נווה. הנתבעת ערבה לחייבת שהיא חברה של בעלה ולכן הינה בעלת ענין בחברה והגנות חוק הערבות אינן חלות עליה. עוד טוען התובע כי הגנות חוק הערבות אינן מפטירות את הנתבעת מערבותה אלא מחייבות פניה מוקדמת אל החייבת העיקרית. אם מוצו ההליכים כנגד החייבת העיקרית, אין מניעה לנקוט בהליכים כנגד הערבה. היות ובמקרה דנן אין חולק כי החייבת העיקרית - חברה נווה - הינה חברה ריקה מתוכן ולא ניתן להיפרע ממנה, פתוחה הדרך לנקוט בהליכים כנגד הנתבעת. על תכליתו של התיקון לחוק אשר החיל הגנה מיוחדת על "ערבים יחידים" עמד בהרחבה בית המשפט העליון בע"א 645/04 בן שושן נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ (פורסם במאגרים, 30.4.2009). צוין שם כי: "הגנה זו מכוונת בעיקרה לערבים אשר לקחו על עצמם התחייבות לטובת אחר בלא תמורה, ובלא שיש להם אינטרס כלכלי בכך, כגון ידידים של החייב, עמיתיו לעבודה, או בני משפחה מרוחקים שאינם מתגוררים עם החייב, או עם בעל הענין בתאגיד החייב, ואינם סמוכים על שולחנו או על פרנסתו... התכלית החברתית של מתן הגנה לערב התמים, שאין לו אינטרס כלכלי במתן האשראי לחייב, איננה מתקיימת בדרך כלל ביחס לבני זוג ובני משפחה תלויים בחייב, או בבעל ענין בתאגיד החייב. בבני משפחה הנימנים על הגרעין הקרוב ביותר לחייב או בבעל ענין בחייב מתקיימות זהות אינטרסים וציפיות משותפות לאלה המניעים את החייב בקבלת האשראי, והסיכון והסיכוי הנילווים לקבלת האשראי משותפים גם להם. לפיכך, אין הצדקה לפרוש עליהם את ההגנה המיוחדת שהחוק מעניק לערב היחיד, אשר לוקח על עצמו אך סיכון במתן ערבותו, בלא שלסיכון זה נילווית טובת הנאה כלשהי..." "ערב יחיד" מוגדר בסעיף 19 לחוק הערבות כ"מי שאינו תאגיד, ולמעט בן זוג של החייב או שותפו של החייב, בין בשותפות רשומה ובין בשותפות שאינה רשומה; היה החייב תאגיד, לא ייחשב כערב יחיד גם מי שהוא בעל ענין בתאגיד; לענין זה, "בעל ענין בתאגיד" - כהגדרת "בעל ענין" בתאגיד, בחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968". "נושה" מוגדר כ"מי שמתן הלוואות הוא במהלך עסקיו הרגיל, אף אם אינו עיסוקו העיקרי". סעיף 19(1) לחוק הערבות קובע כי ערב יחיד, שבחוזה הערבות בינו לבין הנושה נקוב סכום שאינו עולה על 87,638.312 שקלים חדשים, נחשב ל"ערב מוגן". ערב מוגן הינו, אפוא, סוג של ערב יחיד. על פי סעיף 31 לחוק הערבות: "הוראות פרק זה (הפרק העוסק בערבות של ערב יחיד, ע.כ.) יחולו על אף האמור בסעיף 57 לפקודת השטרות". על מנת לקבוע האם הנתבעת עונה להגדרת "ערב מוגן", יש לבחון תחילה האם עונה היא להגדרת "ערב יחיד". עוד יש לבחון האם התובע עונה להגדרת "נושה". לאור הקביעה לעיל לפיה התובע איננו עוסק במתן הלוואות, הרי שהתובע איננו עונה על הגדרת נושה על פי החוק ולכן אין מדובר בחוזה בין ערב ונושה, והנתבעת איננה בגדר "ערב יחיד". כפי שנקבע לעיל, החייבת העיקרית ועושת השטר היא חברת נווה. לפי עדותה של הנתבעת, בשנת 2003 הייתה נשואה למשה פרקש אך פרודה ממנו. לדבריה "הייתי פרודה ממשה אך הייתי בקשר עם המשפחה, משה לא היה בבית עזב בשנת 2000 אך הייתי בקשר עם המפעל ועם מאיר, עם משה לא דיברתי" (עמוד 22 לפרוטוקול). לפי עדותה של הנתבעת משה ניהל את החברה יחד עם מאיר עד שנת 2005. הנתבעת טענה כי איננה יודעת אם משה היה שותף בחברה (עמוד 28 לפרוטוקול). מתדפיס רשם החברות שצורף כנספח י"ג לתצהיר התובע עולה כי נכון ליום 17.8.10 החזיק משה פרקש בכמחצית ממניות החברה שהוצאו לבעלי המניות - חלק שווה לזה שהחזיק מאיר פרקש. לצורך הגדרת "בעל ענין" מפנה חוק הערבות להגדרת "בעל ענין" בחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968. על פי סעיף 1 לחוק ניירות ערך, "בעל ענין" הוא "מי שמחזיק בחמישה אחוזים או יותר מהון המניות המונפק של התאגיד או מכוח ההצבעה בו, מי שרשאי למנות דירקטור אחד או יותר מהדירקטורים של התאגיד או את מנהלו הכללי, מי שמכהן כדירקטור של התאגיד או כמנהלו הכללי, או תאגיד שאדם כאמור מחזיק עשרים וחמישה אחוזים או יותר מהון המניות המונפק שלו או מכוח ההצבעה בו או רשאי למנות עשרים וחמישה אחוזים או יותר מהדירקטורים שלו...". כפי שנפסק בעניין בן שושן הנ"ל: "תפיסה שלמה של המושג "בעל ענין" מחייבת הגדרה נילווית של המושג "החזקה". בלעדי הגדרת מושג "החזקה", נותרת הגדרת "בעל ענין" חסרה, ובלתי מובנת כל צרכה. וכאן, מוסיף חוק ניירות ערך ומגדיר את מושג "החזקה" לענין ניירות ערך, כדלקמן: "החזקה"... - לענין ניירות ערך או כוח הצבעה וכיוצא באלה - ... כשמדובר בהחזקה... בידי יחיד - יראו יחיד ובני משפחתו הגרים עמו, או שפרנסת האחד על האחר, כאדם אחד". הגדרת "בעל ענין" בתאגיד בחוק ניירות ערך אחוזה וקשורה בקשר בל יינתק עם הגדרת "החזקה" באותו חוק, ושילוב זה מביא להגדרה הרחבה של מושג "בעל ענין" בתאגיד על-פי אותו חוק, החל על מי שמחזיק בחמישה אחוזים או יותר מהון המניות המונפק של התאגיד, כאשר לענין זה החזקה בידי יחיד משמעותה, כי יראו את היחיד ובני משפחתו הגרים עמו או תלויים בפרנסתו כ"אדם אחד". ... בענייננו, הוציא המחוקק מכלל ההגדרה של "ערב יחיד", בין היתר, את בן זוגו של החייב, ובמילות החוק: "'ערב יחיד' - ...למעט בן זוגו של החייב...". החוק שלל, אפוא, באופן מפורש מבן זוגו של החייב היחיד את האפשרות לזכות במעמד של ערב יחיד לחובו של בן זוגו, ובן הזוג אינו זכאי להגנות השונות העומדות לערב יחיד. בעשותו כן, הבהיר המחוקק את כוונתו שלא לפרוש הגנת "ערב יחיד" על מי שנושא באינטרס כלכלי זהה לזה של החייב, ובכלל זה בן זוגו של החייב. כך נקבע גם ביחס לשותף עיסקי של החייב. באותו קו ממש נקט המחוקק כאשר הוציא מגדר ההגנה על ערב יחיד את בעל הענין בתאגיד, והיפנה לשם כך להגדרת מושג זה בחוק ניירות ערך, המזהה גם הוא לצורך הגדרת "החזקה" במניות את המחזיק ואת בני משפחתו הקרובים כישות אחת." ראו גם בש"א (מחוזי ת"א) 2231/06 כהן נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (פורסם במאגרים, 20.7.08); בש"א (מחוזי ת"א) 21072/06 גורדו נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (פורסם במאגרים, 3.9.2007). הנתבעת העידה כי במועד חתימתה על השטר הייתה פרודה מבעלה ולא התגוררה עמו. לא הובאו נתונים בדבר יחסי הממון בין בני הזוג באותה תקופה, אך לכאורה, וכל עוד לא הוכח אחרת, כל זמן שהיו השניים נשואים נותר על כנו האינטרס הכלכלי המשותף של בני הזוג ביחס למצבה של החברה. הנתבעת אינה חוסה, אפוא, תחת הגנת "ערב יחיד" גם מטעם זה וכפועל יוצא אף איננה חוסה תחת הגנת "ערב מוגן". האם מדובר בשטר חוב לטענת הנתבעת, שטר הביטחון אינו יכול להיות שטר חוב משום שהוא כולל התניה לקיומו בגופו, והיא: "כפוף להיתר עסקא". לטענתה, התנאה זו עומדת בסתירה לסעיף 84 (1) לפקודת השטרות לפיה שטר חוב הוא הבטחה ללא תנאי. טענה זו עלתה לראשונה בסיכומים, ומהווה הרחבת חזית ודי בכך על מנת לדחותה. התובע צירף לתצהירו העתק מאישור היתר העסקה (נספח א' לתצהיר) וגם מטעם זה דין הטענה להידחות. סיכום אני מקבלת, אפוא, את התביעה. הנתבעת תשלם לתובע 40,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 22.3.04 (כ"ט באדר תשס"ד). הנתבעת תשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסכום של 13,000 ₪. כמו כן תחזיר הנתבעת לתובע את הוצאות המשפט בהן נשא, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה. גרפולוגיהשטר חובחובשטר