אפילפסיה עקב טראומה

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אפילפסיה עקב טראומה - תאונת דרכים: התובעת, ילידת 6.2.87, נפגעה בתאונת דרכים ביום 9.2.06. ביום 15.2.06 הוזעק אמבולנס לטיפול בתובעת שהתעלפה ברחובה של עיר באירוע המתאים לאירוע אפילפטי. בחודשים שלאחר מכן פנתה התובעת פעמים רבות לרופא מטפל בתחום הנוירולוגיה במסגרת שר"פ הדסה והתלוננה על התקפי כפיון "גדולים" (Grand Mal; להלן: "גרנד מל"). הצדדים לא נחלקו בעניין חובתה של הנתבעת לפצות את התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה עקב תאונת הדרכים, וזאת בהתאם לתנאים הקבועים בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. עיקר מחלוקתם היא עובדתית-רפואית: התובעת טוענת כי היא סובלת מנכות משמעותית ביותר בשל התפרצות מחלת האפילפסיה, שלשיטתה נבעה מהתאונה. הנתבעת טוענת שהתובעת כלל אינה סובלת מאפילפסיה, לחלופין האפילפסיה שאובחנה אצלה אינה נובעת מהתאונה, ולחלופי-חלופין יש לקבוע שלתובעת לא נגרמה כל נכות צמיתה כתוצאה מהאפילפסיה. מאחר והמחלוקת סובבת עניינים עובדתיים הקשורים בטבורם למצבה הרפואי של התובעת, יסקרו להלן העובדות שהוכחו ושלא הוכחו במשולב עם קביעות המומחים. על ההליכים ככלל במהלך ניהול התובענה מונו שני מומחים בתחום הנוירולוגיה, וזאת לאחר שתהיות מסוימות הנוגעות לקביעותיו של המומחה הראשון, ובפרט בעניינים הנוגעים לנושאים עובדתיים שונים ולהעברת המידע בין התובעת ובינו, הביאו למסקנה לפיה יש מקום למינוי מומחה נוסף (החלטה מיום 21.9.10). המומחים נחקרו באריכות רבה על קביעותיהם, ובסופו של דבר הגיעו שניהם גם יחד למסקנה לפיה לא ניתן לקבוע כי האפילפסיה שאובחנה אצל התובעת נובעת מהפגיעה הפיזית בתאונה (אפילפסיה פוסט טראומטית). לבד מהמומחים נחקרו התובעת ואביה על עניינים עובדתיים שונים השנויים במחלוקת במסגרת התובענה. התובעת בחרה שלא להציג עדויות נוספות מטעמה, וזאת על אף שאין חולק שנטל ההוכחה מוטל על שכמה, ושלא היתה כל מניעה מהבאת עדים רלוונטיים נוספים (דוגמת אמה ואחותה המתגוררות עמה). בקצרה ייאמר כי לשיטת התובעת התפתחה אצלה מחלת האפילפסיה במהלך סוער במיוחד לאחר התאונה. לדבריה היא סובלת מאז התאונה ועד היום מהתקפי כפיון בדרגה גבוהה בתדירות של בין פעם לחודש לפעם בחודשיים. על אף זאת אין כל תיעוד רפואי "מזמן אמת" התומך בטענה זו, לבד מדברים שמסרה לרופא המטפל. מאז יום 15.2.06, שישה ימים לאחר התאונה, לא פנתה התובעת לחדר מיון, לבית חולים או לרפואה דחופה (למעט פנייה אחת ביום 9.3.06), וזאת על אף שמעדותה עולה כי היא עברה קרוב ל-50 התקפים חמורים ("גרנד מל") מאותו יום ועד למועד בו נשמעה עדותה. אם לא די בכך, ואף מבלי להיזקק לעדות אביה הטוען כי פינה אותה לבית חולים "הרבה יותר מ- 5" פעמים (עמ' 64 לפרוטוקול מיום 22.2.10, בשורות 14-2), הרי שלמרות שלתובעת נרשם טיפול תרופתי בהיקף משמעותי אין ראיה כלשהי לפיה צרכה התובעת תרופות בכל פרק הזמן שמהתאונה ועד לשמיעת הראיות. יובהר כי התובעת ואביה טענו שניהם שהתובעת צורכת את התרופות הניתנות לה, אולם לא הביאו כל הסבר מתקבל על הדעת לעובדה לפיה לא רכשה התובעת תרופות במסגרת קופת חולים. לאחר שמיעת עדותו של האב הגיש האב תצהיר משלים ובו טען כי חברה קרובה העוסקת בשיווק תרופות מעבירה לידיו תרופות שלא בתשלום ובניגוד לחוק. לכל אלה יש לצרף את העובדה כי כל בדיקות ההדמיה שנערכו לתובעת עד לבדיקה שנערכה מטעם המומחית השניה לא העלו ממצאים כלשהם, וגם הבדיקות הקליניות נמצאו תקינות. אקדים ואומר שהמכלול העובדתי, יחד עם סתירות שונות שעולות בין העדויות מטעם התובעת ומטעם אביה ובין רישומים שונים בחומר הרפואי, מביא לכך שקיים קושי של ממש לאמץ את התרחיש העובדתי שהציגה התובעת בפני בית המשפט. עניינים אלה ידונו בהרחבה להלן. האם נגרמה לתובעת אפילפסיה כתוצאה מהתאונה? כפי שיובהר להלן, קבע פרופ' מלמד בחוות-דעתו כי האפילפסיה ממנה סובלת התובעת אינה נובעת מהתאונה. הוא רשם מפי התובעת כי "בשנה האחרונה ישנם התקפים קטנים הנמשכים בין מספר שניות לחצי דקה בתדירות של כפעם בחודש". המומחה קבע לתובעת נכות בשיעור 5% בשל כאבי ראש, בחילות וסחרחורת הנובעים מהפגיעה בתאונה, וזאת לפי סעיף 34(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: התוספת לתקנות). בתשובות לשאלות הבהרה מיום 21.12.08 השיב המומחה כי ההתקפים המינוריים מהם סובלת התובעת מצדיקים קביעת נכות בשיעור 10% לפי סעיף 30(5)(II)(א) לתוספת לתקנות. סעיף זה דן במצב בו סובל אדם מהתקפים קלים בתדירות של "לא יותר משני התקפים" מדי חודש. התובעת חלקה מכל וכל על קביעות המומחה, כשהיא טוענת כי מהתיעוד הרפואי ניתן ללמוד שהתאונה גרמה להופעת האפילפסיה, וכי היא סובלת מהתקפים "גדולים" (גרנד מל) בתדירות של אחת לחודש או חודשיים, דבר המצדיק קביעת נכות צמיתה בשיעור העולה על 50%. על רקע טענות אלה זומן המומחה לחקירה. מאחר וההתפתחות של הטיפול הרפואי בתובעת עמדה בשורש חקירתו של פרופ' מלמד, המומחה הראשון שמונה מטעם בית המשפט, והיא עומדת גם ברקע הדיון במצבה של התובעת ככלל, ייסקר להלן התיעוד הרפואי הנוגע לעניין. כאמור, התובעת פנתה לחדר המיון ביום התאונה. במסגרת פניה זו נרשם "ללא סיפור של איבוד הכרה" (התובעת טענה בעדותה שאיבדה את הכרתה - סעיף 10 לתצהירה). כמו כן נרשם "הקאה X 1". גם לעניין זה נדרשה התובעת בתצהירה באומרה "בבית החולים עצמו הקאתי מספר פעמים" (סעיף 17 לתצהירה). בטענה זו תמך גם אביה של התובעת (בסעיף 5 לתצהירו), אלא שבין השניים התגלעה סתירה בנוגע למקום בו הקיאה התובעת. האב העיד שהתובעת הקיאה פעמים מספר בעת ששכבה במיטתה "היא כמה פעמים קפצה מהמיטה והקיאה שלוליות של הקאות על הרצפה" (עמ' 63 לפרוטוקול מיום 22.2.10, שורות 2-3). התובעת, מאידך, העידה שהקיאה בשירותים, אולי מתוך כוונה להסביר מדוע נרשם בתעודת השחרור שהקיאה פעם אחת בלבד (עמ' 90 לפרוטוקול מיום 22.2.10, בשורות 15-16). מכל מקום, התובעת שוחררה מבית החולים לאחר כעשר שעות לאחר שלא נמצאו חסרים נוירולוגיים או ממצאים אחרים המצדיקים את המשך האשפוז. ביום 12.2.06, יומיים לאחר שחרורה מחדר המיון, פנתה התובעת לחדר המיון בעקבות תלונה על התעלפות ותלונה נוספת על כאב בקרסול שמאל. היא שוחררה בו ביום. לא נרשמו תלונות נוספות מפיה. ביום 14.2.06, חמישה ימים לאחר האירוע, פנתה למרפאות בהדסה והתלוננה על סחרחורות, כאבי ראש וזרמים "ואפילו תופעה של התעלפות עם הטלת שתן". ביום 15.2.06 הוזעק אמבולנס לאחר שהתובעת התעלפה באזור התחנה המרכזית בירושלים. על פי הרישום בתעודת מד"א נמצאה התובעת כשהיא "מתלוננת על סחרחורת, חולשה, איבוד שתן. היתה מעורבת בתאונת דרכים קשה ביום חמישי. שוחררה לביתה למנוחה ועברה אירוע דומה. נחבלה בעת הנפילה בראש. מסרבת פינוי" (ההדגשה במקור - ר.ו.). ביום 16.2.06 פנתה התובעת לד"ר צנטר בהדסה. זו הפעם טענה כי לאחר התאונה סבלה מ"הקאה חוזרת במשך שלושה ימים וכן שני אירועים של התעלפות עם אובדן שליטה על השתן". הטענה לפיה סבלה התובעת מהקאות חוזרות במשך שלושה ימים לאחר התאונה לא נזכרה משום מה בפנייתה ביום 12.2.06, שלושה ימים לאחר התאונה. הבדיקה הקלינית נמצאה תקינה והתובעת הופנתה לביצוע בדיקות הדמיה שונות. ביום 21.2.06 פנתה התובעת לטר"ם כשהיא מדווחת ש"אתמול התעלפה - איבוד הכרה לכ- 3 דקות". בדיקת אולטרה-סאונד שבוצעה בו ביום נמצאה תקינה. ביום 9.3.06 פנתה התובעת פעם נוספת לטר"ם. זו הפעם נרשם "מספר דקות טרם קבלתה לדבריה התעלפה: חשה בסחרחורת באופן פתאומי, לאחר מכן לא זוכרת דבר. מצאה את עצמה על הרצפה. עשתה צרכיה במכנסיים". הבדיקה הקלינית לא העלתה דבר. מיום 14.3.06 החלה התובעת במעקב רפואי אצל הנוירולוג ד"ר לינצקי, תחילה במסגרת קופת חולים (מסמך מיום 14.3.06) ומאז ואילך במסגרת שר"פ בהדסה. במסמך מיום 14.3.06 ציין ד"ר לינצקי כי מאז התאונה עברה התובעת 10 אירועים משמעותיים של אובדן הכרה עם בריחת שתן. ביום 21.3.06 ציין כי מאז התאונה עברה "כ-12 אירועים של אובדן הכרה עם אי-שליטה על שתן ונשיכת לשון ... אירוע אחרון לפני כשלושה ימים". מהתיעוד עולה כי בדיקות CT ו-EEG שנערכו לתובעת נמצאו תקינות. ביום 30.5.06 ציין הרופא כי מאז הבדיקה הקודמת עברה התובעת שלושה אירועים נוספים מסוג גרנד מל הכוללים אובדן שליטה על השתן. ביום 5.12.06 ציין כי בחמשת החודשים האחרונים עברה "מספר אירועים" של גרנד מל. ביום 12.3.07 רשם כי "סך הכל מרגישה טוב אך לפני כ-5 ימים שוב עברה אירוע קצר של התכווצות מסוג גרנד מל עם אובדן הכרה, אובדן שליטה על שתן ומצב פוסטאקטלי קצר". ביום 25.4.07 מסרה התובעת על אירוע גרנד מל נוסף. ביום 4.6.07 ציינה שעברה אירוע נוסף של גרנד מל. ביום 27.7.07 מסרה לרופא שעברה אירוע נוסף של גרנד מל. ביום 23.9.07 נרשם "במשך חודשים אחרונים עברה אירוע נוסף בודד של אובדן הכרה, נפילה, נשיכת לשון". ביום 13.11.07 נרשם "עדיין סובלת מאירועים אפילפטיים מסוג גרנד מל עם תדירות של פעם ב-5-6 שבועות". בפגישה זו הועלתה לראשונה טענה של הפרעת ריכוז. התובעת נבדקה על ידי המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' מלמד, ביום 11.2.08. יומיים לפני מועד בדיקה זו פנתה פעם נוספת לד"ר לינצקי וציינה בפניו כי במהלך שלושת החודשים האחרונים עברה שני אירועים אפילפטיים מסוג גרנד מל. היא התלוננה שלא חל שינוי בכאבי הראש ושבה על תלונותיה בעניין הריכוז והזיכרון. התובעת המשיכה בפניות לד"ר לינצקי במסגרת שר"פ. חלק מהתיעוד הנוגע לפניות המאוחרות יותר הוגש לבית המשפט. עם זאת, הקושי הנוגע לקבלת התיעוד הרפואי הקודם לבדיקתה על ידי המומחה מטעם בית המשפט כבעל ערך ראייתי, הוא כאין וכאפס לעומת הקושי בקבלת התיעוד המאוחר לבדיקה זו. די לשם כך בעיון במסמך מיום 11.5.08 שנערך על ידי ד"ר לינצקי. מסמך זה נושא את הכותרת "לכל המעוניין", בשונה מהמסמכים הקודמים לו, ועיון בו מעלה את הרושם כי כל כוונתו אינה אלא להתנצח עם מסקנותיו של פרופ' מלמד, אף שהדבר נעשה במסווה של עריכת מסמך רפואי. ממילא, ובהינתן קביעותיו של פרופ' מלמד, לא ניתן להעניק משקל כלשהו למסמכים (המעטים למדי) שהוגשו בנוגע לפנייה לרופא המטפל לאחר הבדיקה על-ידי פרופ' מלמד. כאמור, פרופ' מלמד קבע בחוות-דעתו כי האפילפסיה ממנה סובלת התובעת היא "אפילפסיה קונסטיטוציונית", דהיינו - אפילפסיה הנובעת ממצב תחלואתי על רקע גנטי, ככל הנראה, ולא כפועל יוצא של התאונה. הוא ציין בחוות דעתו שיתכן שהתאונה התרחשה כתוצאה מהתקף אפילפטי. מדברי התובעת שרשם המומחה בחוות הדעת עולה שהיא מסרה לו ש"אין אצלה עוד התקפים גדולים. בשנה האחרונה ישנם התקפים קטנים הנמשכים בין מספר שניות לחצי דקה בתדירות של כפעם בחודש". דברים אלה עומדים בסתירה לרישומים אצל ד"ר לינצקי במהלך כל התקופה מאז התאונה, מהם עולה שהתובעת התלוננה בעקביות על התקפים גדולים, החל מהשבוע שלאחר התאונה ועד ליומיים טרם בדיקתה אצל פרופ' מלמד. מסקנתו של המומחה היתה, כאמור, שיש לקבוע לתובעת נכות בשיעור 5% בשל כאבי ראש, בחילות וסחרחורת הנובעים מהפגיעה בתאונה, וזאת לפי סעיף 34(ב) לתוספת לתקנות. כן קבע (בתשובות לשאלות הבהרה מיום 21.12.08) כי ההתקפים האפילפטיים המינוריים מהם סובלת התובעת מצדיקים קביעת נכות בשיעור 10% לפי סעיף 30(5)(II)(א) לתוספת לתקנות. פרופ' מלמד נחקר באריכות רבה בנוגע לקביעותיו, כאשר ב"כ התובעת מנסה לערער את הקביעה לפיה לא יתכן שהאפילפסיה ממנה סובלת התובעת נובעת מהפגיעה הפיזית בתאונה. אף שהתובעת שבה וטענה בסיכומיה שיתכן שהאפילפסיה נובעת מהחבלה בתאונה, הרי שהבסיס לטענה זו הושמט לחלוטין לנוכח קביעותיה של ד"ר גולדברג-שטרן שמונתה כמומחית נוספת מטעם בית המשפט. המומחית תמכה במסקנותיו של פרופ' מלמד לעניין זה, כאשר היא מסבירה שהאפילפסיה ממנה סובלת התובעת היא אפילפסיה כללית ולא אפילפסיה מוקדית (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 29.2.12, בשורות 27 - 29), וכי אפילפסיה כתוצאה מטראומה מצריכה פגיעה משמעותית שתביא לפגיעה גם ברקמת המוח בה ניתן להבחין בבדיקות ההדמיה (עמ' 5, שורה 26 לפרוטוקול מיום 29.2.12 עד עמ' 6, שורה 2 לפרוטוקול מיום 29.2.12; עמ' 56 לפרוטוקול מיום 29.2.12, שורות 8 - 23; ראו גם חקירתו של פרופ' מלמד בעמ' 18 לפרוטוקול מיום 8.9.09, שורות 14 - 20). המומחית הבהירה בחקירתה כי להתקף של אפילפסיה מוקדית, המתחיל בקצר חשמלי מאזור פגוע במוח, קודמת בדרך כלל תחושה מקדימה, וזו נעדרת באפילפסיה כללית. במקרה דנא לא קודמת תחושה מקדימה להתקפים של התובעת, ובדיקות ההדמיה לא מצאו פגיעה כלשהי ברקמת המוח. על רקע כל אלה אין להניח שמדובר באפילפסיה שהתפרצה כתוצאה מפגיעה טראומטית בראש (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 29.2.12, שורות 1 - 26). בניגוד למסקנתו של פרופ' מלמד לפיה לא ניתן לקשור את האפילפסיה לתאונה בכל דרך שהיא, סברה ד"ר גולדברג-שטרן שמאחר ולגרסת התובעת ומשפחתה לא קדם אירוע אפילפטי כלשהו לתאונה, הרי שיש לראות את התאונה ככזו שגרמה "להחמרה במצבה והוציאה את הנטיה הסמויה לקצר חשמלי מהכוח אל הפועל וגרמה להתפרצות אפילפסיה קשה יותר לאיזון תרופתי". היא ציינה בחוות דעתה ש"יתכן כי התאונה נגרמה עקב אירוע של absence שמתרחש לעיתים בסוג כזה של אפילפסיה אידיופטית ראשונית". מסקנות אלה הושתתו על "התמונה הקלינית" יחד עם ממצאי בדיקת EEG עדכנית שנערכה לבקשת המומחית לאחר חסך בשינה והצביעה על "התפרקויות זיז גל ורב זיזים", ממצאים המתאימים לאפילפסיה של גיל הנעורים. על רקע תלונותיה של התובעת בנוגע לתדירות ההתקפים קבעה לה המומחית נכות צמיתה בשיעור 80% לפי סעיף 30(1)(ה) לתוספת לתקנות, בגין האפילפסיה, ונכות נוספת בשיעור 10% לפי סעיף 34(ב) בשל תלונותיה על כאבי הראש והקשיים בריכוז. קביעותיהם של שני המומחים בנוגע לשיעור הנכות הסתמכו על תלונות שהשמיעה התובעת באוזניהם. בפני שני המומחים לא עמד תיעוד שנערך בזמן אמת בעקבות התקף שחוותה התובעת. ממילא יש לבחון אם אכן ניתן לקבל את תלונותיה בפני הרופא המטפל ובבית המשפט כמשקפות את מצבה לאשורו, ואם יש לבסס קביעות בעניין נכות על רקע מחלת האפילפסיה על תלונות אלה. במהלך חקירתו הנגדית העלה פרופ' מלמד ספקות רבים בנוגע לשאלה אם אכן ניתן לקבל את התלונות של התובעת כמשקפות אל-נכון את בעיותיה, בפרט על רקע העובדה שהיא לא פנתה במשך השנים לחדר מיון או לבדיקה אחרת. הוא ציין כי מניסיונו חולי אפילפסיה כרוניים ממשיכים להגיע לעיתים מזומנות לרופאים (עמ' 26 לפרוטוקול מיום 8.9.09, שורות 8 - 17); כי כאשר מתרחשים התקפים משמעותיים ברחוב, מזעיקים העוברים והשבים אמבולנס לטיפול בחולה, ואין באפשרות החולה "להתנגד" לצעד זה מאחר והוא חסר הכרה (עמ' 27 לפרוטוקול מיום 8.9.09, שורות 15 - 19; עמ' 49 לפרוטוקול מיום 8.9.09, בשורות 14 - 17); וכי במקרים של התקף חמור מפונה לעיתים קרובות החולה על ידי בני משפחתו לבית חולים (עמ' 56 לפרוטוקול מיום 8.9.09, שורות 11 - 18). גם ד"ר גולדברג-שטרן ציינה כי היעדר תיעוד רפואי מזמן אמת מקשה על קבלת גרסת התובעת, אלא שכרופאים ההנחה היא שהמטופל מספר לרופא את האמת (עמ' 16 לפרוטוקול מיום 29.2.12, שורה 9 - עמ' 18 לפרוטוקול מיום 29.2.12, שורה 15). היא ציינה שאין זה סביר שאדם עבר 12 התקפים במרוצת חודש ולא פנה לחדר המיון ולו פעם אחת (עמ' 21 לפרוטוקול מיום 29.2.12, שורות 8 - 10; הדברים מוזבים לרישום מיום 21.3.06, בו טענה התובעת כי עברה 12 התקפים גדולים מאז התאונה). המסקנה העולה מעדויותיהם של שני המומחים גם יחד, כשזו משתלבת עם הרישומים הרפואיים שנערכו מחודש מרץ 2006 ואילך, רישומים שנערכו אך ורק על ידי הרופא המטפל, היא שקשה עד מאוד להלום את תלונותיה של התובעת עם העובדה שהיא לא פנתה ולו פעם אחת לטיפול רפואי בזמן אמת. למעשה, למעט התיעוד אודות ניסיון הפינוי באמבולנס ביום 15.2.06 והתיעוד הנוגע לפניה לטר"ם ביום 9.3.06, אין כל תיעוד נוסף הנוגע לפניה בסמוך להתקף. לכך יש להוסיף את העובדה כי כל בדיקות ההדמיה שנערכו באותה עת נמצאו תקינות, וכך גם הבדיקות הקליניות. אף שהמומחים היו תמימי דעים בעדותם בנוגע לכך שאין בהיעדר ממצאים כדי לשלול את קיומה של מחלת האפילפסיה, נראה שהתמונה הכוללת היא כזו שאינה תומכת בגרסתה של התובעת. לכל אלה יש להוסיף את העובדה שהתובעת לא הביאה כל עד חיצוני שיעיד על ההתקפים שהיא חוותה לטענתה, אף שההתקפים שבים בתדירות של קרוב לאחת לחודש לטענתה. היא נמנעה מהעדת אמה ואחותה עימם היא מתגוררת (כעולה הן מעדותה והן מתצהיר התשובות לשאלון), ובחרה להעיד את אביה שאינו מתגורר עם בנות המשפחה, ושהעיד על עצמו כי זכרונו נפגע באופן קשה בעקבות פגיעה שחווה. לא למותר לציין כי על אף פגיעה קשה זו בזיכרון העיד האב בביטחון אודות מספר עובדות המחזקות את טענותיה של התובעת. זאת ועוד, מעדותה של התובעת עולה כי היא למדה בניסן נתיב חודשים מספר ובמכינה אקדמית באוניברסיטה כחודשיים (סעיפים 29 - 30 לתצהירה). לאחר מכן החלה ללמוד תיאטרון באוניברסיטה ובמסגרת לימודית זו שהתה בעת חקירתה (עמ' 88 לפרוטוקול מיום 22.2.10, שורות 12 - 13). על אף זאת לא הביאה התובעת עד כלשהו שיוכל להעיד על התקף שחוותה, וזאת על אף שגם לשיטתה היא מצויה חלק מזמנה במסגרת לימודית מחוץ לביתה, והיא חוותה מספר התקפים מחוץ לבית (עמ' 84 לפרוטוקול מיום 29.2.12, בשורות 4 - 18). לכל אלה מצטרפות תהיות של ממש הנוגעות לטענות בדבר הטיפול התרופתי. מהתיעוד ומהחקירות עולה שלתובעת נרשם טיפול תרופתי למניעת ההתקפים, ששונה מעת לעת. התובעת, שטענה כי היא נוטלת את הטיפול כסדרו (עמ' 78 לפרוטוקול מיום 22.2.10, בשורות 3 - 6; עמ' 81 לפרוטוקול מיום 22.2.10, בשורות 3 - 7) לא הציגה מרשמים לרכישת התרופות או קבלה בגין רכישתן. מדו"ח צריכת התרופות של התובעת בקופת החולים עולה שלא רכשה מעולם תרופות כלשהן לטיפול באפילפסיה (נ/1). במהלך חקירת העדים טען אביה של התובעת שהוא זה שרוכש את התרופות, וזאת על אף שבתצהיר התובעת נרשם שהיא נוטלת תרופות ו"אני משלמת רק השתתפות עצמית במסגרת קופת חולים" (סעיף 32 לתצהירה). האב טען שאינו זוכר היכן הוא רוכש את התרופות, "סביר להניח בקופת חולים או בבית מרקחת ספציפי" (עמ' 66 לפרוטוקול מיום 29.2.12, שורה 25 - עמ' 67 לפרוטוקול מיום 29.2.12, שורה 4). כאמור, בשלב מאוחר יותר הוגש תצהיר מטעם האב בו נטען כי דבריו בחקירה לא היו אמת, ולמעשה הוא מקבל תרופות מידידה "בניגוד לתקנות ולחוק" והוא מסרב לגלות את שמה של אותה ידידה. נראה לכאורה שהטענה היא שהאב משיג תרופות בדרך בלתי חוקית זו, תוך העמדת ידידה טובה בסכנה משמעותית להליך פלילי, וזאת לצורך חסכון של ההשתתפות העצמית בעלות התרופות המצויות כולן בסל התרופות. גרסה זו, בגדרה מבקש העד מטעם התובעת לטעון כי לא אמר את האמת בחקירתו, אינה הגיונית על פניה. היא נראית משוללת יסוד גם על רקע המעמד הסוציו-אקונומי הנחזה של המשפחה, כפי שהוא עולה מהעדויות או אף מהעובדה שהתובעת נהגה בעת התאונה ברכב חדש הרשום על שמה, בסמוך לאחר יום הולדתה ה-19 ובטרם גיוסה לצבא (האב העיד כי לכל אחת מבנותיו רכב מעין זה - עמ' 68 לפרוטוקול מיום 22.2.10, בשורות 10 - 11). המסקנה היא שהתובעת לא הוכיחה שהיא רוכשת תרופות או מקבלת את התרופות מגורם כלשהו. מאחר ומעדויות המומחים עלה כי אי-נטילת תרופה, לעיתים אף באופן חד-פעמי, מביא להופעת התקפים קשים (ראו לדוגמה בעמ' 15 לפרוטוקול מיום 29.2.12, שורות 23 - 29), הרי שניתן היה לצפות לכך שהתובעת תסבול מהתקפים קשים ביותר בתדירות רבה אם אכן היא אינה נוטלת תרופות כפי שעולה מהראיות. יצוין בהקשר זה כי מחקירת המומחית עולה שבשלבים מסוימים נטלה התובעת תרופות שניתן היה לנטר את קבלתן באמצעות בדיקות דם, אולם לא הוצגו בדיקות דם כלשהן שיש בהן כדי להעיד על קבלת התרופות (עמ' 22 לפרוטוקול מיום 29.2.12, שורה 21 - עמ' 23 לפרוטוקול מיום 29.2.12, בשורה 9). לא למותר לציין כי בבדיקת התובעת על ידי המומחית ביום 20.12.10 דיווחה התובעת מחד שמהתאונה ועד לאותו מועד עברה למעלה מ- 10 התקפים מסוג גרנד מל, אולם מאידך השיבה לשאלה של המומחית בנוגע לתדירות ההתקפים כי היא סובלת מהתקף עד שניים בכל חודש בששת החודשים האחרונים (ראו עמ' 2 לחוות הדעת ועמ' 29 לפרוטוקול מיום 29.2.12, בשורות 6 - 14). טענות אלה בוודאי שאינן עולות בקנה אחד עם הרישומים בשנתיים שלאחר התאונה מהם עולה כי במרוצת אותם שנתיים חוותה התובעת 25 אירועים של גרנד מל לכל הפחות; עם עדותה ממנה עולה כי המשיכה לסבול מהתקפים עד לעדות, ומכאן כי עד לבדיקת המומחית עברה למעלה מ- 50 ארועים גדולים; ועם הרושם העולה מהתיעוד ולפיו גם לדבריה עם התקדמות הטיפול פחתה תדירות ההתקפים. המסקנה היא שקיים קושי ממשי ביותר לבסס קביעה עובדתית כלשהי על הרישומים שנערכו במסגרת הטיפול לו פנתה התובעת, המבוססים כל כולם על הבל פיה, שעה שגרסתה כולה מעוררת תמיהות ותהיות קשות. המומחית נחקרה בנוגע לאפשרות שהתאונה היתה גורם ההדק (טריגר) שגרם להופעת האפילפסיה. היא הבהירה שהטריגרים הידועים להתפרצות אפילפסיה מעין זו הם "חוסר שינה, שתיית אלכוהול ואורות מהבהבים. מכה בראש היא לא ברשימת הטריגרים הידועים" (עמ' 53 לפרוטוקול מיום 29.2.12, שורות 26 - 28). עם זאת, הבהירה המומחית שיתכן שלחץ נפשי בשל מעורבות בתאונה יכול לגרום להתפרצות או להחמרה (עמ' 54 לפרוטוקול מיום 29.2.12, בשורות 7 - 9). היא ציינה שאין באפשרותה לקבוע איזה חלק מהמחלה נובע מהמחלה הבסיסית ואיזה מהחמרה בתאונה (עמ' 37 לפרוטוקול מיום 29.2.12, שורות 13 - 15). עוד השיבה המומחית שיתכן בהחלט כי המחלה היתה פורצת ממילא בתוך פרק זמן של "שנה, שנתיים, שלוש" (עמ' 61 לפרוטוקול מיום 29.2.12, שורות 11 - 14). לעניין הזה הבהירה שאין נוסחה מתמטית כדי לחשב מתי היתה פורצת אפילפסיית גיל הנעורים אלמלא התאונה (עמ' 22 לפרוטוקול מיום 29.2.12, שורות 13 - 17). עוד השיבה שיתכן שההתקפים הרבים עליהם התלוננה התובעת בסמוך לתאונה נבעו מהחמרה זמנית הנובעת מהתאונה, ואילו מצבה היום אינו אלא פועל יוצא של המצב הנובע מהמחלה הבסיסית ללא השפעה של התאונה (עמ' 25 לפרוטוקול מיום 29.2.12, שורות 4 - 13). כאמור, המומחית העלתה בחוות הדעת גם את האפשרות שהתאונה התרחשה כתוצאה מהתקף מקדים, קטן, של אפילפסיה שכתוצאה ממנו איבדה התובעת את הכרתה, דבר שגרם לתאונה (עמ' 3 לחוות הדעת; עמ' 18 לפרוטוקול מיום 29.2.12, בשורה 25 - עמ' 19 לפרוטוקול מיום 29.2.12, בשורה 5; עמ' 50 לפרוטוקול מיום 29.2.12, שורות 10 - 12). לתזה זו ניתן למצוא תימוכין גם בעובדה לפיה התובעת לא זכרה את ההתרחשויות שהובילו לתאונה עצמה. אמנם, מתצהיר העדות הראשית ניתן היה להבין שהתובעת זוכרת את אירוע התאונה, אף שנאמר בו כי "כפי הנראה" רכבה החליק בסיבוב (סעיף 9 לתצהיר), אלא שמחקירתה ומהדברים שמסרה למומחית עולה שהתובעת אינה זוכרת את הדרך בה התרחשה התאונה (עמ' 75 לפרוטוקול מיום 22.2.10, שורות 20 - 27). לעניין זה הבהירה ד"ר גולדברג-שטרן שהתקף אפילפטי מתאפיין באיבוד זיכרון של דברים שהתרחשו עובר להתקף, בשונה לפגיעה רגילה בתאונה בה חוסר הזיכרון הוא מהתאונה ואילך (עמ' 40 לפרוטוקול מיום 29.2.12, שורות 8 - 20). ממכלול הראיות והעדויות עולה כי קיימים תימוכין של ממש לאפשרות לפיה קדם לתאונה אירוע של "ניתוק" על רקע אפילפטי (אבסנס), שנבע מנטייתה של התובעת לאפילפסיית נעורים, שאין כל מחלוקת שאינה נובעת מהתאונה. יתכן שמתח נפשי כתוצאה מהמעורבות בתאונה החמיר מצב זה, ויתכן אף שגרם למספר התקפים בתקופה הקרובה לתאונה. לאחר תקופה זו אין ראיות של ממש בנוגע לקיומם של התקפים נוספים, למעט הדברים שמסרה התובעת לרופא המטפל. כפי שהובהר לעיל בהרחבה, האפשרות לפיה לא פנתה התובעת לטיפול כלשהו בזמן אמת בעקבות אירוע גדול, ולא הופנתה לקבלת טיפול בעת שהיתה מעורבת בהתקף מחוץ לביתה, אינה סבירה כלל ועיקר (ראו גם עמ' 46 לפרוטוקול מיום 29.2.12, בשורות 21 - 28). היעדר כל ראיה תומכת לקיומם של טיפולים אלה וההימנעות הבוטה מהבאת עדים בהקשר לטענה מרכזית זו, יחד עם הגרסה המופרכת בנוגע לרכישת התרופות, תומכים אף הם במסקנה לפיה לא עלה בידי התובעת להציג תשתית ראייתית מספקת לקביעה לפיה היא סובלת מהתקפים אפילפטיים מאז התקופה הסמוכה לתאונה. משכך הם פני הדברים, הרי שבין אם התאונה גרמה להחמרה זמנית במצב אפילפסיית הנעורים ממנה סובלת התובעת (על עצם קיומה של אפילפסיה ברקע ניתן ללמוד מהארוע ביום 15.2.06 ובדיקת ה- EEG המאוחרת שבוצעה לבקשת המומחית), ובין אם ההתקפים אינם אלא פועל יוצא של התפרצות המחלה שבאה לידי ביטוי בהתקף קטן שגרם לתאונה ובהתקפים גדולים יותר לאחר מכן, הרי שלא הונחה תשתית ראייתית מתאימה כדי לקבוע שכיום סובלת התובעת מהתקפים פרכוסיים באופן המעניק לה נכות לצמיתות. לעניין זה יש לציין כי על פי הוראת סעיף 30(1)(א) לתוספת לתקנות, אין להעניק נכות כלשהי במקרה ש"לא היו התקפים פרכוסיים במשך שנתיים", ובמקרה דנא לא הוכח שהתובעת היתה מעורבת בארוע פרכוסי כלשהו לאחר שחלף חודש מהתאונה. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה לפיה לא עלה בידי התובעת להוכיח שנגרמו לה התקפים פרכוסיים בתדירות הנטענת על ידה, ולא עלה בידה להוכיח שאם סבלה מהתקפים פרכוסיים במרוצת השנים האחרונות - נבעו אלה מהתאונה ולא ממחלתה הבסיסית. לאמיתו של דבר, ספק אם הונחה תשתית מתאימה לטענה לפיה לחץ נפשי כלשהו כתוצאה מהתאונה גרם להתפרצות אירוע של המחלה, כאשר יתכן שקביעה זו מצריכה קביעה רפואית של גורם בתחום רפואת הנפש, ומומחה מעין זה לא מונה. על רקע כל האמור לעיל, אני קובע שלא עלה בידי התובעת להוכיח שנגרמה לה נכות בתחום האפילפסיה כתוצאה מהתאונה, ולמצער לא נגרמה לה נכות לצמיתות בשל מחלת האפילפסיה, ובוודאי שלא נכות הנובעת מהתאונה. הנכות הנובעת מהתאונה כאמור, שני המומחים גם יחד העניקו לתובעת נכות לפי סעיף 34(ב) לתוספת לתקנות, כאשר פרופ' מלמד קובע לה נכות בשיעור 5% בשל "כאבי הראש, הבחילות והסחרחורת" הנובעים לטעמו מהתאונה, ואילו ד"ר גולדברג-שטרן קובעת נכות בשיעור 10% בגין "כאבי הראש והקשיים בריכוז, שהופיעו לדברי הנערה ומשפחתה רק לאחר התאונה". במהלך חקירתה של המומחית התברר כי קביעה אחרונה זו, בנוגע לקיומם של קשיי ריכוז וזכרון, הושתתה אך ורק על טענות התובעת ולא על תיעוד רפואי נוסף (עמ' 41 לפרוטוקול מיום 29.2.12, בשורות 1 - 12). יוער כי המומחית העידה שהתובעת מסרה לה כי סיימה תעודת בגרות בממוצע של 80 לאחר התאונה (עמ' 41 לפרוטוקול מיום 29.2.12, שורות 10 - 12), אלא שלמעשה התובעת סיימה את בחינות הבגרות כחצי שנה לפני התאונה. במהלך החקירה השיבה המומחית שבעיות זיכרון הופיעו גם "באיזשהו איבחון נוירו-פסיכולוגי", אולם בסופו של דבר התברר שאת האיבחון עצמו לא ראתה ככל הנראה, אלא רק את אזכור קיומו של איבחון בפרוטוקול חקירתו של פרופ' מלמד שהוצג לעיונה (עמ' 41 לפרוטוקול מיום 29.2.12, בשורה 17 - עמ' 42 לפרוטוקול מיום 29.2.12, בשורה 23). לפיכך אישרה המומחית כי למעשה קבעה את הנכות רק על בסיס תלונותיה של התובעת (עמ' 42 לפרוטוקול מיום 29.2.12, בשורות 24 - 26). הדו"ח הנוירו-פסיכולוגי שהוזכר בחקירת המומחית צורף לתצהיר עדותה של התובעת והוצג בפני פרופ' מלמד במהלך חקירתו. בדו"ח זה קיים איבחון של פגיעה בזיכרון ובריכוז. ד"ר גולדברג-שטרן לא נחקרה בעניין המנגנון שעלול היה לגרום לפגיעה זו, אולם שאלות בעניין זה הופנו לפרופ' מלמד. המומחה השיב באופן חד-משמעי שהפגיעה בזיכרון לא יכולה לנבוע מהתקפים אפילפטיים, אלא אך ורק כתוצאת לוואי מתרופות שנוטל המטופל בניסיון למנוע התקפים מעין אלה (עמ' 45 לפרוטוקול מיום 8.9.09, בשורות 23 - 25). מאחר ולא עלה בידי התובעת להוכיח שהיא נוטלת תרופות, הרי שלא ניתן גם לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין הירידה בזיכרון לבין האפילפסיה. מכל מקום, מאחר ולא הונחה כל תשתית ראייתית לכך שהירידה בזיכרון עלולה לנבוע מכאבי הראש והסחרחורות, שלשיטת המומחים נובעים מהתאונה, הרי שלא ניתן לקשור פגיעה נטענת זו בתוצאה של התאונה. המסקנה מכל האמור לעיל היא שיש לקבוע שלתובעת נגרמה בעקבות התאונה נכות בשיעור 5% לפי סעיף 34(ב) לתוספת לתקנות בגין כאבי הראש והסחרחורות הנובעים מהתאונה. הפיצוי לנוכח גילה הצעיר של התובעת בעת התאונה, הרי שיש להחיל לגביה את החזקות המוחלות בעניינם של אנשים צעירים שנפגעו בתאונת דרכים, ובכלל זה החזקות לפיהן השכר שיילקח לצורך חישוב הגריעה מכושר ההשתכרות הוא השכר הממוצע במשק (בניכוי מס הכנסה) וקיומה של זהות בין הנכות הרפואית לפגיעה התפקודית. אמנם, בנכויות נמוכות מעין אלה שנקבעו לתובעת ניתן למצוא כי פעמים רבות נפסק סכום הנופל באופן משמעותי מהחישוב האקטוארי המבוסס על אחוז הנכות והשכר הממוצע במשק, אלא שבמקרה דנא נראה שיש מקום לאמץ אמת-מידה מרחיבה יותר על רקע החשש כי היתוספותה של הנכות בגין התאונה למחלת הבסיס של התובעת, שאף עלולה להחמיר ברבות השנים, מצריכה התייחסות שונה לפיצוי שיש להעניק בעניינה. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לפצות את התובעת בסכום של 115,000 ₪ בגין הגריעה מכושר ההשתכרות. סכום זה משקף גם פיצוי מסוים בגין הפסדי עבר, אף שספק אם ניתן להצביע על הפסדים מעין אלה כקשורים לתאונה. יוער שאף אם התובעת לא גויסה לצבא בשל מחלת האפילפסיה, הרי שבהינתן שזו אינה נובעת מהתאונה, נראה שגם כל נזק נוסף שנגרם כתוצאה ממצבה הרפואי לא יכול להשתייך לתאונה. כאמור, הפיצוי לעיל משקלל תהיות אלה. בגין הנזק הלא ממוני יש לפסוק לתובעת סכום של 18,000 ₪. אין מקום לפסוק לתובעת סכומים נוספים תחת ראשי נזק נוספים, למעט סכום של 2,000 ₪ בגין הוצאות הכרוכות בפניה לטיפולים רפואיים שניתן לקשור אותם לכאבי הראש ולסחרחורות הנובעים מהתאונה. נכות בשיעור שנקבע לתובעת אין בה כדי להצדיק פסיקת סכום בגין עזרת צד ג', מה גם שלא ניתן לדלות מהתצהירים טענות בנוגע לעזרה מיוחדת שהוגשה בהקשר זה, מעבר לחובתם המוסרית של בני המשפחה. סוף דבר על רקע כל האמור לעיל תשלם הנתבעת לתובעת סכום של 135,000 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך דין בשיעור 13% והוצאות משפט בסכום של 8,000 ₪. הסכום ישולם עד ליום 14.10.12, שאם לא כן הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. אפילפסיה