סעיף 30 לחוק נכסי נפקדים הקובע שאם אישר האפוטרופוס בכתב שנכס מסויים הוא נכס נפקד, ייחשב הנכס נפקד כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר, יוצר חזקה משפטית הניתנת לסתירה [rebuttable presumotion of law]. מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא אישור נכס נפקד: הרקע 1. לשם הבנת מהות הבקשות אפרט תחילה את העובדות המשמשות עילה לתביעה: המבקשים בבש"א 1094/99 [שהם המשיבים בבש"א 990/99] הם התובעים בתביעה העיקרית. הם טוענים שמורישם, המנוח יצחק גבריאלוביץ ז”ל, רכש בפברואר 1946 9/16 חלקים בחלקה הידועה כחלקה 13 בגוש 15090 באדמות העיר טבריה. בשל הגבלות הספר הלבן לא רשם המנוח את המקרקעין שרכש בשמו אלא בשמו של אחד ביידס עבאס עבד יוסף ביידס. להבטחת העברת הנכס משמו של ביידס לשמו של המנוח, רשם המנוח על גבי מקרקעין אחרים השייכים לביידס משכנתא ע"ס 5,000 ל"י. המשכנתא נרשמה בשעתה לא לטובת המנוח אלא לטובת אחד יעקב לאלו, שהיה אז שותפו של המנוח לעסקים. 2. בשנת 1953 הוכרזה החלקה שבטבריה כנכס נפקד לפי סעיף 30[ב] לחוק נכסי נפקדים תש"י - 1950. ההכרזה התבססה על תצהיר מוכתר העיר טבריה מיום 22.11.1952. משהגיע הטיפול בנכסים אלה לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים [להלן - המשיב] [שהוא גם המבקש בבש"א 990/99] - בחר המשיב לפדות את המשכנתא לידי לאלו ולקיים בידיו את החלקה האחרת [שהיתה ממושכנת] נקיה משעובדים. חלקה זו אינה נוגעת לנו. עוד ביום 9.2.53 הועברה הקרקע שבטבריה לשמה של רשות הפיתוח. חלקה זו היא נושא דיוננו. 3. בהליך אזרחי שהתקיים בין יורשי המנוח ובין לאלו קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב, בשנת 1957, בין היתר, כי חרף עדותו של לאלו, יש קשר בין המשכנתא על רכושו של ביידס לבין רכישת החלקה בטבריה. עוד נקבע כי המשכנתא לטובת לאלו לא נעשתה עקבות כספים שלאלו נתן לביידס, כפי שניסה לאלו לטעון. פסק דין זה מעניק למבקשים, לטענתם, זכות לדרוש פסק דין מצהיר בדבר זכויותיו של מורישם בקרקע בטבריה. 4. לאחר עתירה לבג"צ בעניין זה מסר המשיב למבקשים את המסמך, עליו התבססה, כנראה, הכרזת הנפקדות, הלא-הוא תצהירו של מוכתר העיר טבריה. הם הגיעו לכלל מסקנה כי בשל פגמים שבו, לא היה זה מן הראוי להשתית את הכרזת הנפקדות של החלקה ובעליה על תצהיר זה. המבקשים טוענים כי בשל תשתית ראייתית פגומה זו בטל גם האישור בדבר הכרזת הנפקדות, והם מבקשים להצהיר על כך. הם מציינים בתביעה כי אם ולאחר שיזכו בפסק דין המבטל את האישור ימשיכו ויתבעו את הבעלות בחלקה עצמה. 5. כתב הגנה של המשיב מכיל טענות אלה: א. כתב התביעה אינו מגלה עילה; ב. הקנית החלקה למשיב מכוח חוק נכסי נפקדים תש"י 1950- [להלן - חוק נכסי נפקדים] היתה כדין; ג. המבקשים מנועים מלבקש את הסעד המבוקש בשל שיהוי ויתור או זניחה; ד. משפדה המשיב את המשכנתא לא נותרה לו שום חבות כלפי צדדים שלישיים שביידס חב להם בקשר למקרקעין כולל החלקה הנדונה; ה. עם פדיון המשכנתא פקעו כל הזכויות שהיו למנוח בחלקה או בקשר אליה ונותרה בידו לכל היותר זכות אובליגטורית כלפי לאלו מכוח יחסי נאמנות או שליחות שהיו ביניהם; ו. המשיב מכר את החלקה לרשות הפיתוח בתמורה ובתום לב; ז. פסק הדין הנזכר אינו מחייב את המשיב באשר לא היה צד לו. 6. מתוך התכתבות שצורפה לכתבי בי דין עולה כי ההכרזה הראשונה שעשה המשיב היתה מתן אישור מיום 28.1.1953 לפי סעיף 30[ב] לחוק נכסי נפקדים, אישור שהסתמך כאמור על תצהיר המוכתר. ביום 14.3.99, במהלך הטיעונים בתיק זה, הגיש ב"כ המשיב אישור נוסף, חתום בידי המשיב מיום 8.2.99 ערוך לפי סעיף 30[א] ו30-[ב] לחוק נכסי נפקדים ולפיו ביידס הינו נפקד וכל נכסיו כולל החלקה הנדונה הם נכסים נפקדים המוקנים למשיב מכוח חוק נכסי נפקדים. 7. על רקע זה הוגשו שתי הבקשות שבכותרת: בקשת המבקשים לצו גילוי מסמכים, מתן תשובות לשאלון ודרישה להודות בעובדות והשניה - בקשת המשיב למחיקה על הסף של התביעה. מצאתי לנכון לדון בשתיהן יחד מאחר וההחלטה באחת תשפיע על האחרת. תחילה אדון בבקשת הדחייה על הסף. בקשת הדחייה על הסף 8. ב"כ המשיב טוענת כי הדחיה על הסף מתבקשת בשל נימוקים אלה: א. למבקשים אין מעמד בענין אי נפקדותו של הנכס נשוא התביעה; ב. אין בתביעה תשתית עובדתית הקושרת את המבקשים לנכס או היוצרת יריבות בינם ובין המשיב ולכן אינה מגלה עילה; ג. התביעה לא הוגשה כתביעת בעלות מכוח טענת בעלות שביושר או כיוצ"ב; ד. פסק הדין משנת 1957 אינו יכול לפגוע בזכויותיו של המשיב באשר לא היה צד לו והוא גם אינו קובע שום ממצא חיובי ביחס לזכויות המנוח בחלקה; ה. עפ"י סעיף 30 לחוק נכסי נפקדים די באישור האפוטרופוס בדבר נפקדותו של אדם או נכגס על מנת שהללו ייחשבו נפקדים כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. נטל ההוכחה להפריך זאת מוטל על המבקשים; ו. כדי להפריך את הנפקדות [של הנכס או של בידס] על המבקשים להוכיח עובדות פוזיטיביות מהן יעלה כי לא היתה כאן נפקדות, אך טענות אלה אינן בכתב התביעה; ז. לכן, גם אם יכריז בית המשפט כי התצהיר פגום ובטל, אין בכך כדי לפגום בהכרזת הנכס או ביידס כנפקדים שכן אין בנמצא הוכחות פוזיטיביות כי לא היתה נפקדות. 9. המבקשים הגיבו לבקשת הדחיה על הסף באמרם: א. יש להם זכות עמידה בהיותם יורשי המנוח הטוענים כי החלקה שייכת למנוח ולא לביידס; ב. לכל אדם מעונין ישנה זכות לתבוע ביטול הכרזת נפקדות אחרת ייחשב המשיב כפוסק ראשון ואחרון בשאלת חוקיות מעשיו שלו; ג. כל אישור אחר שנעשה לאחר הגשת התביעה אינו יכול להשפיע על הזכויות בדיעבד; ד. אין מוחקים תביעה לסעד הצהרתי מחוסר עילה; ה. יש להזהר כשבאים להורות על סילוק תביעה על הסף; ו. פסק הדין משנת 1957 יוצר השתק פלוגתא כלפי המשיב, בין השאר משום שהיה מעונין בתוצאות המשפט ומשום שהיה לו קשר כלשהו עם אותו לאלו; ז. מאחר והמשיב ורשות הפיתוח רכשו את זכויותיהם באמצעות לאלו הם מחוייבים כמוהו בממצאים שנקבעו באותו פסק דין; ח. המבקשים מסתמכים על טענת בעלות שביושר; ט. עצם הוצאתה של תעודת נפקדות אין בה משום הוכחה שנכס מסויים הוא רכושו של נפקד; י. ניתן לחקור את המשיב על נסיבות מתן אישור הנפקדות על מנת להוכיח כי לא הוצא כדין. דיון 10. דחיה או מחיקה על הסף בשל חוסר עילה או חוסר יריבות וכיוצא בזה טענות מקדמיות היא צעד שיש לנקוט בזהירות, שהרי החלטה כזו מקפחת את זכותו של התובע להביא את ענינו בפני בית המשפט בעודה באיבה. לא ברור לי על מה סבורה ב"כ המשיב כי אין למבקשים מעמד בתביעה זו. הם יורשיו של המנוח הטוען לבעלות בקרקע הרשומה על שם ביידס ואשר הוקנתה למשיב. יש בפיהם עילת תביעה טובה לכאורה ויריבות ישירה עם המשיב. המשיב הוא בעל דברם לענין החלקה בטבריה. הסעד בתביעה העיקרית 11. אפשר וב"כ המשיב התכוונה לענין אחר, הנושק בטענה הקודמת והוא מהות הסעד המבוקש. טענה זו גם נוגעת לבקשה השניה - גילוי מסמכים ומתן תשובות לשאלון. הסעד המבוקש בתביעה העיקרית הוא מתן פסק דין מצהיר כי התצהיר עליו התבסס המשיב בהכרזת הנפקדות בטל ולפיכך בטלה גם הכרזת הנפקדות. השאלה היא האם לשם השגת סעד זה מיועד ההליך של פסק דין מצהיר. בשאלה מתי זכאי תובע לפסק דין מצהיר דן השופט חשין בע"א 2447/93 רימון מנסור מעיוף נגד ג'מיל מוסא אבראהים תקדין עליון, כרך 94 (3), תשנ"ד/תשנ"ה 1994 עמ' 2126 באמרו: "10. כידוע, עשוי תובע לזכות בפסק-דין מצהיר בהתקיים שני תנאים מצטברים אלה: האחד, בהוכיחו כי קנויה לו זכות או כי נתקיים "מצב" שעליו מבקש הוא להצהיר, והאחר, בהוכיחו: "כי מן הראוי 'לשריין' אותה זכות - או אותו מצב - על ידי מתן פסק-דין שישתיק כפירה והכחשה בעתיד, עקב מעשה בית דין שיווצר על ידי פסק הדין, ובלבד שאינן קיימות נסיבות המניעות את בית המשפט שלא להיעתר לו". [זוסמן, שם, 524]. ראה עוד [לאחרונה]: ע"א 490/92 שאבי נגד אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז [3] 700]. בענייננו-שלנו למדנו כי נתקיים "מצב" עליו מבקש המערער להצהיר, אך האם "מן הראוי" הוא כי אותו "מצב" יזכה בשריון של פסק דין מצהיר? הסעד בתובענה העיקרית אינו נוגע לעצם נפקדותו של ביידס, אלא לתקפו של האישור שנתן המשיב בענין נפקדותו. האם המבקשים זכאים לכך? בראש הדברים נביא את תוכנו של סעיף 30 לחוק נכסי נפקדים: "30. דיני ראיות [א] אישר האפוטרופוס בכתב שאדם או חבר בני אדם הוא נפקד, ייחשב האדם או חבר בני האדם לנפקד כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. [ב] אישר האפוטרופוס בכתב שנכס מסויים הוא נכס נפקד, ייחשב הנכס לנכס נפקד כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. [ג] תעודה מאת שר הבטחון שמקום בארץ-ישראל היה מוחזק בזמן פלוני בידי כוחות שביקשו למנוע הקמתה של מדינת ישראל או שנלחמו בה לאחר הקמתה, תשמש ראיה חותכת לתכנה. [ד] העתק מאושר בידי האפוטרופוס מהכתוב בספריו או בתיק רשמי שלו או ממסמך אחר שברשותו יתקבל בכל משפט או בכל פעולה משפטית אחרת כהוכחה לכאורה על נכונות תכנו. [ה] אישור בכתב של האפוטרופוס בנוגע לדברים שבתחום תפקידיו יתקבל בכל משפט או בכל פעולה משפטית אחרת כהוכחה לכאורה של העובדות המפורטות באישור אלא אם הורה בית המשפט הוראה אחרת. [ו] האפוטרופוס, מפקחיו, סוכניו או פקידיו אינם מחוייבים להמציא במשפט או בפעולה משפטית אחרת כל ספר, תיק או מסמך אחר, שתכנו ניתן להוכיח לפי סעיף זה, והם אינם מחוייבים להעיד בנוגע לדברים שניתן להוכיחם על ידי אישור של האפוטרופוס כאמור בסעיף זה, אלא אם הורה בית המשפט הוראה אחרת. [ז] אין לחקור את האפוטרופוס למקור הידיעות שהביאוהו למתן אישור לפי חוק זה, אלא אם הורה בית המשפט הוראה אחרת מטעם מיוחד. [ח] תעודה, אישור, היתר, או כל מסמך אחר, שנראה מתוכם כי נחתמו, הוצאו, ניתנו או נמסרו על ידי שר הבטחון, שר האוצר או האפוטרופוס, רואים אותם כאילו נחתמו, הוצאו, ניתנו, או נמסרו כך, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. [ט] לא תישמע טענה כי אדם פלוני איננו נפקד כמשמעותו בסעיף1 [ב] [1] [III] רק משום שלא היתה לו שליטה על הסיבות שבגללן יצא ממקום מגוריו כאמור באותו סעיף. [ההדגשות שלי - נ"מ] בכדי להשיב על השאלה האם המבקשים זכאים לסעד מצהיר שכזה נבחן תחילה מה מעמדו המשפטי של האישור. האישור הוא בבחינת "הוראת מינהל" כמובנה בחוק הפרשנות תשמ"א - 1981 כלומר - "הוראה או מינוי - לרבות הודעה, מודעה, רשיון, היתר וכיוצא באלה - שניתנו בכתב מכוח חוק ואינם בני-פעל תחיקתי". האישור קרוב במהותו לתקנה בת פועל תחיקתי ונבדל ממנה רק בשל כך שהוא נוגע לענינו של הנפקד [או של המעונין ברכושו] ולא לציבור בכללותו. הוראת מינהל זו נובעת מהוראת דין - חוק נכסי נפקדים. מקור הסמכות לנתינתו של האישור, הגם שהוא משפיע על זכויות בתחום משפט הפרטי, הוא בתחום המשפט הציבורי והמשפט המנהלי, ועל כן עתירה לביטולו של אישור זה צריכה להתברר בהתאם לכללי המשפט לפיהם ניתן האישור. החוק המסמיך העניק לאישור האפוטרופוס שלפי סעיף 30 כוח לשנות את המצב המשפטי בכל הנוגע להוכחת נפקדותו של אדם. סעיף 30 לחוק נכסי נפקדים אומר כי לאחר שהוצא האישור, ייחשב האדם [או הנכס] לנפקד "כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר"; לא נאמר "כל עוד לא בוטל האישור". על פי סעיף 30 עצמו, תקיפת הסטטוס של נפקד צריכה להיעשות כלפי הסטטוס עצמו ולא תעזור תקיפת האישור בלבד. המחוקק הסמיך את המשיב ליצור חזקה על פי דין שתקפה הוא .in rem כיצירת-כפיו של הדין החזקה תהיה תקפה אפילו יצהיר בית משפט מוסמך על ביטולו של האישור. החזקה יצרה דין והדין לא ייחשב כמובטל אלא אם כן הוכח כי האיש או הנכס אינם נפקדים. 13. על פי תוכנו עוסק סעיף זה לא יותר מאשר במה שמעידה עליו כותרת השוליים שלו - "דיני ראיות". יש בו הוראות המסדירות את אופן הוכחתם של ענינים שונים הקשורים בחוק. למשל: תעודה מאת שר הבטחון שמקום בארץ-ישראל היה מוחזק בזמן פלוני בידי כוחות שביקשו למנוע הקמתה של מדינת ישראל או שנלחמו בה לאחר הקמתה, תשמש ראיה חותכת לתכנה. לעומתה, אישור של האפוטרופוס שאדם או חבר בני אדם או שנכס פלוני הם נפקדים תשמש ראיה לכך כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. [ראו, למשל, את קודמתו של סעיף זה, הלא היא תקנה 32 לתקנות שעת חירום בדבר נכסי נפקדים תש"ט - 1948 שעניינה "דיני ראיה" ומכילה הוראות דומות]. 14. להלן אחדות מההלכות [העתיקות, יש לומר] שניתנו בענין מהותו של סעיף 30: א. בע"פ [י-ם] 32/52 אברהם כהן ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה פס"מ (תמציות) ו' 121, נדונה משמעותו של אישור לפי סעיף 30 בהקשר של משפט פלילי דווקא. וכך נאמר: "1. סעיף 30 לחוק נכסי נפקדים הקובע שאם אישר האפוטרופוס בכתב שנכס מסויים הוא נכס נפקד, ייחשב הנכס נפקד כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר, יוצר חזקה משפטית הניתנת לסתירה [rebuttable presumotion of law]. 2... 3. חוסר שמוש באמצעי חוק זה אינו פוסל עדויות רגילות להוכחת בעלות האפוטרופוס". ב. בע"א 84/52 חסן אחמד אסלאן נגד המפקח על נכסי נפקדים ואח', פס"ע יב 330 נאמר: "אפילו נקבל את הפירוש שניתן על ידי מר אבל, ב"כ המערערים, להגדרת "נפקד" בחוק נכסי נפקדים …הרי אין הוא יכול להתעלם מכך שבמשפט זה הוגשה תעודה מטעם האפוטרופוס על "נפקדותם" של המערערים ולפי סעיף 30[א] לחוק נכסי נפקדים כוחו להעביר את חובת ההוכחה על המערערים שאין הם נפקדים. אם לקבל את פירושו של ב"כ המערערים הרי צריך לקרוא את המלה נפקד בתעודת האפוטרופוס לפי אותה הגדרה. ושוב נמצא כי לא הובאו לפני השופט המלומד מטעם המערערים הוכחות שיכלו לשכנע אותו, כי העובדות לפי טענת האפוטרופוס אינן נכונות…" ג. בבג"צ 137/50 מוחמד אל מטרי נגד המפקח על נכסי נפקדים פ"ד ד' 645 נקבע כי הוצאת תעודה לפי סעיף 30[ב] פירושה כי קיים סכוך רציני בין הצדדים על הבעלות בנכס - סכסוך אשר בית המשפט הגבוה לצדק אינו הטריבונל המתאים לדון בו. לתעודה לפי סעיף 30 אופי פרובטיבי בלבד, כלומר היא משמשת ראיה על התוכן הכלול בה רק כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. ד. פסק דין חדיש הרבה יותר יצא מתחת עטו של חברי כב' סגן הנשיא אסא בבית משפט זה ב-ת.א. 261/90 טברי נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים [לא פורסם - פסק דין מיום 10.1.93]. גם שם עמדה על הפרק משמעותו של אישור לפי סעיף 30 לחוק נכסי נפקדים, אלא שבשני דברים שונה אותו ענין מפרשתנו: ראשית, התביעה שם היתה למתן פסק דין הצהרתי כי הנכס ובעליו אינם נפקדים; שנית, האפוטרופוס שם לא הוציא כלל תעודה לפי סעיף 30. לאחר ששמע ראיות בענין אי נפקדותו של הבעלים, ראיות שלא נסתרו, קובע כב' השופט אסא: "מטעם האפוטרופוס לנכסי נפקדים לא הוגש אישור נפקדות על פי הסעיף 30 לחוק נכסי נפקדים, ומכאן שאין למעשה כל מניעה להצהיר חד משמעית כי אכן המנוח לא היה "נפקד" בחייו ועד לפטירתו, כמשמעות מונח זה בחוק, ועל כן לא היה כל מקום להכריז על נכסיו כעל "נכס נפקד" על פי החוק והקנייתם לאפוטרופוס לנכסי נפקדים על פי החוק אכן בטעות יסודה.." הדברים שאומר בפסק דינו כב' השופט אסא מבליטים את משמעותו הראייתית בלבד של אישור לפי סעיף 30 לחוק נכסי נפקדים. הוא הדגיש כי בהעדר אישור לפי סעיף 30 ובהעדר ראיות לנפקדות - יש לקבוע כי הבעלים או החלקה לא היו נפקדים. אישור לפי סעיף 30 עוסק בדיני ראיות 15. נמצא, כי סעיף 30 לחוק נכסי נפקדים אינו עוסק כלל במהות, קרי בשאלה מתי הופכים אדם או נכס לנפקדים. בשאלה זו דן סעיף 4 לחוק, האומר: 4. הקניית נכסי נפקדים לאפוטרופוס [א] בהתחשב עם הוראות חוק זה - [1] כל נכס נפקד מוקנה בזה לאפוטרופוס מיום פרסום מינויו, או מיום שהיה לנכס נפקד, הכל לפי התאריך המאוחר יותר; [2] כל זכות שהיתה לנפקד בנכס עוברת מאליה לאפוטרופוס בשעת הקניית הנכס; ויד האפוטרופוס כיד בעל הנכס. [א1] [1] היה נכס פלוני הקדש לפי כל דין תהא הבעלות בו מוקנית לאפוטרופוס, כשהיא חפשית מכל סייג, התנאה והגבלה כיוצא באלה שנקבעו בכל דין או בכל מסמך הנוגע להקדש או על פיהם, בין שנקבעו לפני ההקניה ובין לאחריה, אם בעל הנכס, או האדם שבידיו החזקה או זכות הניהול של הנכס, או הנהנה מההקדש היו נפקדים; ההקניה היא מיום י' בכסלו תש"ט [12 בדצמבר 1948] או מיום שבו נעשה אחד מאלה לנפקד, הכל לפי המועד המאוחר. [2] אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לבטל סייג, התנאה, הגבלה וכיוצא באלה שנקבעו בחוק זה או על פיו או שהוטלו על ידי האפוטרופוס, ואין בהן כדי לבטל עסקאות שנעשו על ידיו. [ב] דין פירותיו של נכס מוקנה כדין הנכס המוקנה המביא את הפירות. [ג] נכס מוקנה - [1] יעמוד כנכס מוקנה כל עוד לא היה לנכס משוחרר לפי סעיף 28 או לא חדל מהיות נכס נפקד לפי סעיף27 ; [2] האפוטרופוס זכאי לשים יד עליו בכל מקום שימצאנו. [ד] רכש האפוטרופוס נכס, שלא היה נכס נפקד בשעת הרכישה, תמורת נכס מוקנה, הנכס שנרכש נהפך לנכס מוחזק ודינו כדין הנכס שתמורתו נרכש". 16. סעיף 4 בא בעקבות ההגדרות שבסעיף 1 לחוק העוסקות, בין השאר, ב"נפקד", "נכס נפקד" וכו' והוא מושתת עליהן. הקנייתו של נכס פלוני לאפוטרופוס לנכסי נפקדים היא פעולה משפטית של המחוקק המתבצעת בתחום הרעיוני. המחוקק הוא שמקנה לאפוטרופוס את הנכס הנפקד והמחוקק, לא האפוטרופוס, הוא שעושה נכס פלוני לנפקד. משהתמלאו בנכס התנאים להפיכתו "נפקד", מוקנות הזכויות בגין אותו נכס לאפוטרופוס מאליהן ומלכתחילה. המבקש לבטל את ההקניה חייב לתקוף את התנאים שבהם המחוקק רואה את מימוש הסטטוס. למשל: על ידי הוכחה כי האיש לא יצא את גבולות המדינה או לא שהה בשטח המוחזק בידי האויב, או כי שהייתו כאמור לא היתה במועדים הרלוונטים לפי סעיף 1 לחוק. ההצהרה אינה יעילה 17. בתביעה שבפני אין שום עתירה כנגד חלותם של התנאים שעשו את ביידס נפקד ואת רכושו נכס נפקד. כתב התביעה תוקף את האישור שנתן האפוטרופוס לפי סעיף 30 לחוק נכסי נפקדים. דומה, שאין הרבה טעם וצורך בתביעה שכזו, מאחר ואין היא נוגעת למהות המחלוקת אלא לדרכי ההוכחה של העובדות. נניח כי הייתי נעתר לבקשה והצהרתי כי התצהיר שעמד בבסיסו של מתן אישור הנפקדות לא היה די בו ולאור זה אבטל את האישור. במה יועיל הדבר לתובעים, הרי ההצהרה שתינתן לא תבטל את ההקנייה, אם אכן התמלאו התנאים להפיכתו של ביידס לנפקד. ביטול האישור, במקרה הטוב מבחינת המבקשים, יטיל על המשיב נטל להוכיח את הנפקדות, משימה שהוא פטור ממנה כיום, כל עוד האישור תקף. ביטול האישור לא ימנע ממנו להוכיח את הנפקדות בדרך זו או אחרת ופסק הדין בתביעה זו לא יהווה מעשה בי דין, שהרי השאלה המהותית [ההיה ביידס נפקד אם לאו] לא תעלה על הפרק ולא תוכרע. משל למה הדבר דומה, לאדם המבקש מבית המשפט פסק דין מצהיר כי מסמך פלוני המצוי בידי חברו, ואשר עתיד להיות מוגש כראיה במשפט בעתיד - מזויף. עתירתו לא תיענה אלא תידחה על הסף משום שאין בידו זכות קנויה לשריין את המצב המשפטי הנוגע למסמך זה. הצהרה כזו היא תיאורטית בלבד, משום שאפשר והמסמך לא יוגש בעתיד כראיה, גם בלא שיבוטל. עוד ייאמר לאותו תובע כי את ההחלטה בדבר כשרות המסמך ייתן בית המשפט אשר ידון בתביעה הענינית, אם וכאשר תוגש לו. 18. השאלה מתי תביעה לפסק דין מצהיר היא תיאורטית או מוקדמת מדי נדונה בפסיקה. בע"א 524/98 מדינת ישראל משרד האוצר נגד ציון חברה לביטוח בע"מ ואח', תקדין עליון, כרך 98 (2), תשנ"ח/תשנ"ט 1998 עמ' 366 ערערה המדינה על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפיו נתקבלה עתירת המשיבים למתן הצהרה, כי אין מניעה שהמשיבים 2 ו3- ימשיכו לכהן כנושאי משרה במשיבה מס' 1, ציון חברה לביטוח בע"מ בהתאם להחלטת הדירקטוריון של ציון. 19. השופט מצא סבר שמתן פסק דין לא היה במקומו משום ש"הכלל המונע התערבות בית המשפט בהליך המינהלי בטרם עת נועד לכבד, וכן להבטיח, את יכולתה של הרשות המינהלית להפעיל שיקול-דעת עצמאי. בדחותו את בקשת המדינה לסילוק התובענה על הסף הפר בית המשפט המחוזי כלל זה. המעוות שנעשה אינו יכול לתקון אלא בביטול פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, שהכריע בנושא לגופו בטרם עת". ועוד קבע השופט מצא, בעקבות פסק דינו של השופט חשין בע"א 490/92 הרצל שאבי נגד אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז [3] 700 "כי מקום שלמבקש הסעד אין - לדעת בית המשפט - אינטרס ממשי, מיידי וישיר בסעד שהוא מבקש" אין להעניק לו את הסעד המבוקש. השופט טירקל התלבט בשאלה "מה יעשה מי שצופה פניה של "החלטה ידועה מראש" (בפרפראזה על שם ספרו הידוע של ג' ג' מרקס), כדי להסיר מעליו את רוע הגזירה, בטרם נתרגשה עליו". אולם בסופו של דבר הגיע גם השופט טירקל לכלל דעה כי בידי המשיבים להעלות את השגותיהם לפני הרשויות המוסמכות לטפל בענין, וכי "אם יידחו ההשגות ואם ימשיך המפקח ללכת בדרך שהוא הולך בה, יהיו רשאים לתקוף את ההחלטה לפני רשויות או ערכאות המוסמכות לכך. עתירתם לבית המשפט המחוזי באה, אפוא, בטרם עיתה". בפרשת הרצל שאבי נגד אררט חברה לביטוח בע"מ הנ"ל עתר המערער לפסק דין הצהרתי לפיו פירוש המילים "עיסוק סביר אחר המתאים לנסיונו, להשכלתו ולהכשרתו" בסעיף 1 לפוליסת הביטוח שהנפיקה המשיבה "מתייחסות לנסיונו, להשכלתו ולהכשרתו [של שאבי] כפי שהיו במועד התאונה, וכי כל עיסוק סביר אחר אותו עשוי [שאבי] לרכוש בעקבות הכשרה מקצועית לאחר התאונה, ושלגביו לא היו לו נסיון, השכלה והכשרה שקדמו לתאונה, לא יחשב כעיסוק המונע ממנו להיכלל בהגדרת 'בלתי כשיר מוחלט לעבודה'". הצהרה זו היתה נחוצה לו לשם ניהול הליך של תביעת פיצויים שבמסגרתה התעוררה שאלה זו. השופט חשין לא ראה בעתירה זו עתירה תיאורטית שהמערער ביקש להביא לבית המשפט לשם קבלת סעד שאין לו קשר לסכסוך עניני והורה על קבלת הערעור והחזרת הענין לבית המשפט המחוזי שידון בתביעה לגופה. לאור הלכות אלה נראה כי אין מקום ליתן פסק דין הצהרתי במתכונתה הנוכחית של התביעה. הטענות כנגד תקפו של האישור יכולות לעלות ולהידון במסגרת ההליך המשפטי התוקף את טענת הנפקדות, שהוא הסעד העיקרי שהמבקשים זקוקים לו. אכן, התדיינות משפטית בענין זה צפויה אך בכדי לקדם פני הרעה אין המבקשים צריכים לתקוף את שולי המחלוקת אלא את מרכזם; לא את דרך ההוכחה אלא את הטענה עצמה. 20. יטענו המבקשים כי אישורו של המשיב אינו מסמך סתם; אלא מסמך יוצא דופן שבו המשיב, האפוטרופוס עצמו, קובע את סדרי הדין ודיני הראיות בהליך משפטי שהוא, האפוטרופוס, צד לו. מסמך שכזה מטיל על יריבו נטל להפריך את חזרת נפקדותו של האדם או הנכס הנוגעים בדבר. איני מוצא שום ייחוד במצב זה. המחוקק הוא שהעניק לאפוטרופוס את הכוח המשפטי להעביר את נטל ההוכחה אל שכמו של הטוען שהנכס או האדם לא היו נפקדים. טעמיו של המחוקק מדוע העניק לאפוטרופוס כוח שכזו - עימו, ולא לנו לחלוק עליהם. רבותא משפטית כלל וכלל אין כאן. 21. בוודאי ישיבו המבקשים ויאמרו כי הם עומדים להסתמך על סעיף 17 לחוק נכסי נפקדים המעניק בנסיבות מסויימות אפשרות לבטל עיסקאות שעשה המשיב. פיסקה [א] לסעיף 17 אומרת כי - "17. כשרותן של עסקות [א] כל עסקה שנעשתה בתום לבב בין האפוטרופוס ובין אדם אחר בכל נכס שהאפוטרופוס חשבו בשעת העסקה לנכס מוקנה לא תיפסל ותעמוד בתקפה גם אם יוכח שהנכס לא היה אותה שעה נכס מוקנה". 22. המשיבים ינסו להראות כי הכרזת הנכס כנפקד והעברתו לרשות הפיתוח לא היו בתום לב, בין השאר בשל ההסתמכות החפוזה על אותו תצהיר, ועל כן לא יכול המשיב לרחוץ בנקיון כפיו ולהסתמך על הוראה זו. אולם טענה זו אינה יכולה להתגבר על חוסר הטעם שבתובענה כפי שהיא כיום. לפי הנטען, החלקה הנדונה הוקנתה בשעתה למשיב וזה מכר והעביר אותה לרשות הפיתוח וזו, מצידה, הקנתה בה זכויות חכירה לדיירים שרכשו דירות אשר נבנו על הקרקע. נצא לרגע מהנחה שטענה זו נכונה. אפילו יזכו המבקשים בתביעה ואישור הנפקדות יבוטל, ההקניה הסטטוטורית תעמוד עדיין בתוקפה, לא רק לטובת האפוטרופוס אלא לטובת רשות הפיתוח ולטובת אותם משתכנים. מה יועיל פסק הדין המצהיר בנסיבות אלה? אפילו האפוטרופוס פעל שלא בתום לב, הרי על המבקשים להפנות את העתירה גם נגד מהות המחלוקת וגם נגד צדדים אחרים העלולים להפגע מאותה הצהרה. 23. נמצא, שבמתכונת זו של התובענה אין המבקשים זכאים לסעד מצהיר בנוגע אך לאישור בדבר הנפקדות. לכן, אם לא תוגש בקשה לתיקון התביעה על ידי הכללת סעד מהותי הנוגע לגוף הנפקדות תוך הכללתם בתביעה של כל מי שעלולים להפגע עקב פסק הדין העשוי להנתן, יהיה עליה לשקול מחיקת התביעה על הסף. מתן תשובות לשאלון 24. מכאן לבקשת ב"כ המבקשים בבש"א 1094/99 למתן סעד של מתן תשובות לשאלון ומתן פרטים נוספים. ב"כ המבקשים טוען כי בטרם הוגשה הבקשה נדרש המשיב ליתן תצהיר גילוי מסמכים, להשיב לשאלון ולהודות בעובדות. ב"כ המשיב, עו"ד כהנא, התייחס אך ורק לגילוי המסמכים ושיגר תצהיר גילוי חתום בידי גב' אלישבע שחורי. לא נחה דעתו של ב"כ המבקשים מתגובה זו ועל כן פנה לבית המשפט בבקשה לחייב את המשיב להשיב לשאלון וליתן פרטים נוספים וטובים יותר לכתב ההגנה, ולחייבו להגיב לדרישה להודות בעובדות. 25. ב"כ המשיב עו"ד דובדבן מתנגדת לבקשה על כל חלקיה. לענין הדרישה להשיב בתצהיר לשאלון היא טוענת כי השאלה היחידה שבמחלוקת היא שאלת נפקדותו או אי נפקדותו של בעלי הנכס, אחד בשם ביידס, וממילא של הנכס. משהוציא המשיב תעודת נפקדות לפי סעיף 30 לחוק נכסי נפקדים עובר הנטל להפריך את חזקת הנפקדות על כל מי שטוען זאת. משהוציא המשיב תעודת נפקדות אין כל נפקות להצהרה כי התצהיר שעמד בבסיס ההכרזה פגום ועל המבקשת להוכיח פוזיטיבית כי האיש אינו נפקד. 26. מאחר ולמיטב ידיעת המשיב אין בידי המבקשים כל נתון או טענה פוזיטיבית שבעובדה היכולים להוכיח את אי נפקדותו של הבעלים. הרי, לדעת עו"ד דובדבן, השאלות שהמשיב נדרש להשיב עליהן בשאלון שהופנה אליו וכן הפרטים הנוספים שהמשיב התבקש לספק, מהווים נסיון להעביר, שלא כדין, את נטל ההוכחה אל המשיב. 27. עו"ד דובדבן מוסיפה כי לאור העדר כל ראיות בידי המבקשים לאי הנפקדות, מן הראוי שהתביעה תידחה על הסף. 28. אני סבור שאין מקום ליתן את הצווים המבוקשים באופן גורף, אך לאו דווקא מטעמיה של עו"ד דובדבן. להלן נימוקי: הנימוק הראשון: מטרתו של צו למתן תשובות לשאלון היא, בין היתר, לסייע לצד המבקש את הצו, להוכיח את טענותיו, בין אם הוא תובע ובין אם הוא נתבע. טענת המבקשים היא שאישור הנפקדות שהוציא המשיב בטל ומובטל. לשם כך הם מבקשים להוכיח כיצד הושג התצהיר, כיצד נבדק, מי ערך אותו וכו'. מאחר ושאלה זו היא ל כ א ו ר ה, השאלה שבמחלוקת, אין מניעה להעניק את הצווים המבוקשים. אם מתן התשובות לשאלון יסייע למבקשים לזכות בתביעה, אין בכך כל רע. נזכור, כי מטרת התביעה היא לבטל את אישור הנפקדות, שענינו שינוי נטל ההוכחה, ואין פגם בכך שהשאלון מיועד להביא לידי תוצאה זו. אלא, שהתביעה במתכונתה הקיימת לא תוכל לשרוד מנימוקים שפורטו לעיל, ועל כן גם אין מקום לחייב את המשיב במתן תשובות לשאלון. הנימוק השני: על פי תקנה 117 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984 מותר להציג בשאלון אך "שאלות שהן לענין הנדון, ולא די שיהיו קבילות בחקירה שכנגד של עד בעל פה". מעיון בשאלון שהוגש למשיב עולה כי אין בו כמעט שאלות אלא רוב רובו הוא למעשה דרישה להודות בעובדות, שהוא ענין שונה לחלוטין. הנימוק השלישי: המחוקק עוד הורה בסעיף 32[ג] לחוק כי "אין לחקור את האפוטרופוס למקור הידיעות שהביאוהו למתן אישור לפי חוק זה, אלא אם הורה בית המשפט הוראה אחרת מטעם מיוחד". לכן לא היה מקום לחייב את המשיב במתן תשובות לשאלות הנוגעות לטיב הידיעות שהביאוהו ליתן את אישור הנפקדות. אלא שב"כ המשיב לא הסתמכה על הוראה זו ואין מקום שאעשה זאת במקומה. לכן נימוק זה, הגם שענינית יש בו ממש, לא יבוא בגדר שיקולי. 29. פסק הדין המנחה בנושא מטרתם והיקפם של שאלונים הוא ע"א 41/49 ויקטור כיאט נגד לוסי כיאט, פ"ד ג' 113. נקבע שם כי הליך זה נועד למטרות אלה: א. לקבל אינפורמציה שתסייע למבקש בהוכחת טענותיו או בסתירת עמדת יריבו; ב. להשיג הודאות מהיריב; ג. לחסוך בדרך זו את הטרחה וההוצאות הכרוכות בהבאת עדים. נקבע עוד כי במסגרת שיקוליו אם ליתן צו למתן שאלון על בית המשפט לקחת בחשבון את הטירדה הכרוכה במתן תשובה לשאלה זו או אחרת וכן לתת את הדעת האם השאלה נוגעת לעילת התביעה [או עילת ההגנה] או לגובה הסעד. נתון נוסף שיש לקחתו בחשבון הוא באיזו מידה נמצאת האינפורמציה המבוקשת ברשותו של בעל הדין המבקש אותה. לפי תקנה 107 לתקנות סדר הדין האזרחי הנ"ל, הרשות לשלוח שאלון "לא תינתן אלא לשאלות שהן לעניין הנדון, ולא די שיהיו קבילות בחקירה שכנגד של עד בעל פה". 30. נבחין בין סוגי השאלות. השאלות שמספרן 4 עד 6 נוגעות להליך האזרחי משנת 1957 שהמשיב לא היה צד לו. ידיעתו או אי ידיעתו אודות ההליך ותוכנו אינה מעלה ואינה מורידה. פסק הדין ניתן להגשה בתור שכזה. שאלות 12, 13 ו15- נוגעות לעיסקה שבין המשיב לרשות הפיתוח, נושא שאינו עומד לפי שעה על הפרק בתובענה זו. שאלות 19, 22, 29, 34 ו- 35 הן שאלות משפטיות שאין להציגן במסגרת שאלון. שאלות אלה יש לפסול. שאלות 16, 17 ו18- נוגעות לפרשנות מסמך או לתרגומו ואינן קבילות. 31. שאלות 30,8,8,7 ו31- נוגעות לשאלות טיב האינפורמציה שעמדה בבסיס מתן האישור. כאמור לעיל, לא שמעתי מפי המשיב התנגדות לשאלות אלה על יסוד סעיף 30[ז] לחוק נכסי נפקדים ועל כן לא אפסול אותן רק בשל כך בלבד, מה גם שהבינותי כי בעקבות העתירה לבג"צ נמסר תצהיר המוכתר למבקשים, והוא אינו בבחינת עובדה שאין לגלותה. ואולם, נוכח החלטתי כי התביעה במתכונתה הנוכחית אינה יכולה לעמוד, לא יהיה מקום להתיר שאלות אלה הנוגעות כאמור, לאותו סעד שאין לו מקום. 32. שאלות 23 עד 25 נוגעות לנסיבות מתן אישור הנפקדות ומטרתן ככל הנראה להראות כי ניתן בחופזה או ללא בדיקה וכו'. בנוסף למה שאמרתי לעיל בענין שאלות 9,8,7 אוסיף לענין שאלות 23 עד 25 כי אין בכתב התביעה עילת תביעה בדבר בטלות ההכרזה עקב שימוש בשיקול דעת לקוי, חוסר בדיקה מספקת רשלנות וכו'. העילה לפסול את האישור נוגעת אך ורק להסתמכות על התצהיר הפגום, ולא על שיקול דעת לקוי. לכן אין להתיר את שאלות 23 עד 25. 33. שאלות 26 עד 28 אינן בגדר שאלות על מידע המצוי אצל המשיב אלא שאלות בתחום ההיסטוריה . הדרך לטפל בענין זה היא דרישה להודות בעובדות ולא במסגרת הצגת שאלון. 34. שאלות 20 ו21- עניינן חוות דעת או עדות סברה ואין להתירן. 35. שאלות 1 ,2 , 3, ו11- נוגעות לחלקה שבטבריה וליחסים שבין המשיב ולאלו. הן קבילות ונוגעות לענין, אך כמו שאמרתי לגבי שאלות 7 עד 9 וכן 23 עד 25 אין להן מקום משום שהן נוגעות לאותו חלק של התביעה שאין לו מקום ודינו להימחק על הסף. 36. נותרה שאלה 10 שאין עימה קושי, אך גם היא נוגעת לסעד שדינו להימחק על הסף. לאור זאת, אין מקום לחייב את המשיב במתן תשובות לשאלון, בכפוף לתיקון התביעה, אם ייעשה. העתירה לפרטים נוספים וטובים יותר 38. המבקשים מבקשים פרטים לענין טענות שיהוי, ויתור וזניחה שבסעיף 3 לכתב ההגנה. דרישה זו היא במקומה, אלא שהיא כפופה להחלטה דלעיל בענין מחיקה על הסף. 39. הפרטים המבוקשים לענין סעיף 5 לכתב ההגנה נוגעים לטענות הבאות: לסעיף 5 לכתב ההגנה: א. על סמך נקבע כי ביידס הוא נפקד? לענין זה אמרתי לעיל כי אין טענה זו כלולה בעילת התביעה המושתתת על ההסתמכות על התצהיר ועל כך בלבד. ב. מתי הוקנה הנכס למשיב ועל סמך מה? הדרישה יוצאת מהנחה כי נעשתה פעולה של הקנייה, ולא היא. החוק הוא שמקנה את הזכויות למשיב והלה אך מבצע את הרישום בלשכת רישום המקרקעין; ג. מהם כלל נכסיו של ביידס? איני רואה כל קשר בין כלל נכסיו ובין התביעה הנוכחית; ד. מה הכוונה במילים "הוקנו כדין"? איני רואה שיש צורך לפרט בענין זה; לסעיף 6 לכתב ההגנה מה החבות שלא נותרה וכלפי מי? אכן, יש לדרישה זו קשר לתביעת המבקשים, אך שוב גם ענין זה כפוף להחלטה בדבר מחיקת על הסף. לסעיף 7 לכתב ההגנה אין שום צורך בהבהרה. לסעיפים 8 ו9- לכתב ההגנה: מהו תום הלב והתמורה שהיו כרוכים בעיסקה עם רשות הפיתוח, ולמי מוקנים המקרקעין כיום? הגם שהמשיב הוא שעורר טענה זו, איני רואה להרחיב את היריעה מאחר ושאלה זו אינה עומדת ולא תעמוד על הפרק כל עוד מנוסחת התביעה כפי שהיא לסעיף 11 לכתב ההגנה: טענת המשיב כי אינו חייב דבר היא מסקנה משפטית ואין מקום ליתן לגביה פרטים. דרישה לפרטים נוספים 40. מקומה של דרישה זו הוא ביחסים שבין בעלי הדין ואין היא טעונה שום צו. תקנה 103 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד 1984- מורה: "103. דרישה להודות בעובדה או במסמך [א] בעל דין רשאי, בכתב ערוך לפי טופס 4 או 5, לדרוש מבעל הדין שכנגד להודות בעובדה פלונית או במסמך פלוני, תוך שמירה על הסתייגויות צודקות; ההודיה תהיה לטובת בעל הדין שמסר את הדרישה ולענין אותה תובענה בלבד. [ב] הודיה בעובדות תהא ערוכה לפי טופס 6. [ג] סירב בעל דין להודות בעובדה או לא הודה בה תוך שבעה ימים מיום שהומצאה לו הדרישה, או תוך זמן נוסף שהתיר לו בית המשפט או הרשם, או סירב להודות או לא הודה במסמך תוך ארבעים ושמונה שעות מהזמן שניתן לו לעיין בו, או תוך זמן נוסף כאמור, ישלם את ההוצאות הכרוכות בהוכחת העובדה או המסמך, יהיו תוצאות המשפט אשר יהיו, זולת אם בית המשפט או הרשם הורה אחרת. [ד] לא באה דרישה להודות במסמך, לא יפסוק בית המשפט לשלם את ההוצאות שהוצאו להוכחת המסמך, אלא אם כן ראה בית המשפט שהיה בהימנעות מן הדרישה משום חסכון בהוצאות". הנה כי כן, הסנקציה המוטלת על מי שלא ניאות להודות בעובדות היא חיובו בהוצאות שהיו כרוכות בהוכחת העובדה. בית המשפט אינו רשאי לחייב צד להודות בעובדות. לכן יש לדחות את העתירה בענין זה. לסיכום 41. מכל האמור לעיל הנני מורה: א. אם לא תוגש בקשה לתיקון התביעה על מנת שתהיה בה עילה המצדיקה הענקת צו הצהרתי בהתאם להנחיות דלעיל - יובא התיק לעיוני למתן החלטה בענין מחיקת התביעה על הסף. ב. העתירות למתן צו להשיב בתצהיר לשאלון וליתן פרטים נוספים נדחות, אך בית המשפט ישוב וידון בהן מחדש אם וכאשר תתוקן התביעה כאמור לעיל. הוצאות הליך זה בסכום של 1,000 ש"ח נכון להיום יהיו לפי התוצאות בתביעה העיקרית. נכסי נפקדים