איום אסור של עורך דין

האם מותר לעורך דין לאיים ? מה נחשב "איום אסור" ומה נחשב "איום מותר" ? המערער, ערער על הרשעתו ועל גזר הדין שניתן בעקבותיה, לבית הדין הארצי. בניגוד לעמדת בית הדין המחוזי סבר בית הדין הארצי, כי לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירה של איום אסור לפי כלל 24 לכללים. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא איום של עורך דין: 1. ערעור על פסק דינו של בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד יוסף שמשי, אב"ד וחברי בית הדין עוה"ד אלישע גרינפלד ואמיר מורשתי) בתיק בד"א 50/2010 שהומצא למערער ביום 18.11.10. בגדרי פסק הדין, זוכה המערער מהרשעתו בבית הדין המחוזי של מחוז ירושלים (עו"ד דורון לנגה אב"ד ועורכי הדין יוסף אבנרי ושרון אבני), בתיק בד"מ 37/07, בעבירה לפי כלל 24 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: "הכללים") ואושרה הרשעתו בעבירות לפי כלל 25(א)(1) וכלל 26 לכללים, בצירוף סעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין. בנוסף, התערב בית הדין הארצי לקולא בעונש ההשעיה של 3 חודשים בפועל שהוטל על המערער על ידי בית הדין המחוזי וקבע תחתיו עונש השעיה בפועל של 45 יום. עם זאת, הותיר על כנו את עונש ההשעיה על תנאי וכן קנס בסך 5,000 ₪, פיצוי בסך 2,500 ₪ לעו"ד X והוצאות משפט בסך 2,000 ₪. 2. כהערה מקדימה אציין, כי המערער ציין באופן שגוי את בית הדין הארצי כמשיב בערעור, על אף שבית הדין, שהוא הערכאה השיפוטית שעל הכרעתה הוא מערער, איננו צד להליך והמשיב הנכון הוא הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין במחוז ירושלים, שהיה הקובל בהליך. לפיכך, אתייחס לוועדה המחוזית במסגרת פסק הדין כבעל הדין הנכון והוא יוגדר להלן כמשיב. 3. במוקד ההליכים המשמעתיים שננקטו כנגד המערער, עמד מכתב ששלח המערער ביום 24.1.07 למורשה חתימה בחברת "קדישא" בפתח תקווה, וזו לשונו בקיצורים המתחייבים: "... לצערנו התברר לנו לאחרונה כי החברה קדישא פ"ת, מנהלת "קרן תמיכה", שמטרתה היא אך ורק לפרנס את משרדו של עו"ד X. מאחר ומדובר בעמותה, אין לכם שום רשות להשתמש בכספי העמותה לצרכים אלה, ולפיכך הינך נדרש להודיענו כי אתם מפסיקים מיד לבזבז כספים נוספים. באם לא נקבל תשובתכם תוך 5 ימים, נאלץ לצערנו לבקש את פירוק העמותה. בכבוד רב, , עו"ד " הקובלנה 4. לאחר שהוגשה תלונה נגד המערער, בגין אותו מכתב, על-ידי עו"ד X (להלן: "עו"ד X"), הנזכר במכתב, הוגשה קובלנה משמעתית נגד המערער, על ידי המשיב לבית הדין המחוזי. בקובלנה צוין הרקע למכתב דלעיל. לפי הנאמר בה, המערער ייצג לקוח בהליך ביצוע שטר על סך 150 ₪ שהתנהל בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים נגד החברה קדישא פתח תקווה (להלן: "החברה קדישא"), המיוצגת על ידי עו"ד X. עו"ד X הגיש, בשם לקוחתו, בקשת התנגדות לביצוע השטר (להלן: "ההתנגדות") שהועבר לבית משפט השלום בירושלים ונקבעה לדיון ביום 28.2.07. בטרם נדונה אותה בקשה, הגישה החברה קדישא, באמצעות עו"ד X, בקשה למתן החלטה במסגרת בקשת ההתנגדות (להלן: "הבקשה"), שבה נטען בין היתר כי לקוחתו של המערער ניהלה הליך סרק נגד חברת קדישא אשר הסב לה הוצאות משפטיות מיותרות ומשכך על הלקוחה לשאת בהוצאות אלו. על פי הנאמר בכתב הקובלנה, ביום 24.1.07, לאחר מתן ההחלטה שדרשה את אותה בקשה ביום 21.1.07, פנה המערער אל החברה קדישא, במישרין, במכתב האמור, שצוטט בסעיף 2 לעיל. אותו מכתב היווה, לפי הנטען בקובלנה, דרישה לסגת מן הבקשה וכן להפסיק את ההתקשרות עם עו"ד X בעניין זה. בגין העובדות הנטענות בקובלנה, הואשם המערער בעבירות משמעת של מגע עם אדם מיוצג - עבירה לפי כלל 25(א)(1) לכללים; התנהגות שאינה הולמת עורך-דין, עבירה לפי סעיף 61(3) לחוק הלשכה ופגיעה בכבוד המקצוע, עבירה לפי סעיף 53 לחוק. הכרעת הדין של בית הדין המחוזי 5. בדיון מקדמי שנערך בקובלנה, בבית הדין המחוזי, נעשה ביום 30.8.08 הסדר דיוני בין המערער לבין המשיב, לפיו הקובלנה תתרכז בשאלה, האם היה בנאמר במכתב משום עבירת משמעת לפי כתב הקובלנה. עוד סוכם, כי הדיון בתוכנו של המכתב ייבחן בהתבסס על טענתו של המערער כי הבקשה שהוגשה על ידי עו"ד X בשם החברה קדישא, נסגרה ביום 21.1.07 (בפרוטוקול הדיון המקדמי נרשם בטעות התאריך 24.1.07, כתאריך סגירת הבקשה. אולם, לאחר מכן בגדר סיכומי הצדדים וכעולה מכתב הערעור ברור כי התאריך הנכון הינו 21.1.07). עוד הסכימו הצדדים כי יגישו טענותיהם בכתב, בכפוף לבדיקה של ב"כ המשיב לגבי מועד סגירת הבקשה, ולאחר מכן יתן בית הדין את הכרעתו. 6. על סמך סיכומי טענות הצדדים בכתב, ניתנה הכרעת בית הדין בשאלת ההרשעה ביום 26.10.08. באשר לעבירה של איסור פנייה לצד מיוצג, לפי כלל 25, קבע בית הדין כי על אף שהמערער שלח את המכתב אל החברה קדישא מספר ימים לאחר סגירת הבקשה, לא ניתן לראות את פנייתו כמנותקת מן ההקשר ומן ההליכים שהתנהלו בין שולחו של המערער לבין החברה קדישא. בית הדין דחה את טענת המערער כי אין קשר בין תוכן המכתב לבין התיקים שהתנהלו אל מול החברה קדישא וכי העדר הפנייה ישירה או איזכור מפורש של אותם הליכים, הופכת את הנאמר במכתב לעניין חדש ומנותק מן העניין שבו היתה חברה קדישא מיוצגת על ידי עו"ד X. בית הדין קבע עוד כי מטרת המכתב היתה להביא לניתוק היחסים שבין החברה קדישא לבין עו"ד X, הפסקת התשלומים לעורך הדין על ידי החברה קדישא, ובעקיפין לגרום להימנעות של החברה קדישא מלהמשיך בהליכים במסגרת המחלוקת שבין הצדדים. בית הדין הוסיף וקבע, כי אכן בעת משלוח המכתב לא היה הליך משפטי תלוי ועומד בין הצדדים בבית המשפט אך לעמדתו אין די בעובדה זו כדי להוציא מהמקרה בגדרו של איסור על מגע עם אדם מיוצג. 7. בית הדין קבע כי בכל הנוגע למערכת היחסים שבין לקוח לעורך דין, אין בהכרח חפיפה בין התקופה שבה רואים את הלקוח מיוצג לבין תקופה בה העניין תלוי ועומד בבית המשפט. ההיפך הוא הנכון, במרבית המקרים הקשר בין בעל הדין לעורך דינו, מתחיל זמן רב לפני שמתגבש ההליך המשפטי ואף ממשיך זמן מה לאחר שאותו הליך הסתיים. לפיכך, כך נקבע, הנקודה הראשונה בציר הזמן בה נכנס לתוקפו האיסור על מגע עם אדם מיוצג, הינו המועד שנודע לראשונה לעורך הדין של הצד שכנגד כי בר הפלוגתא של לקוחו, מיוצג על ידי עורך דין. באשר לנקודת הסיום של תקופת האיסור, קבע בית הדין המחוזי, כי מערכת היחסים בין עורך הדין לבעלה דין שכנגד נמשכת גם לאחר החלטה המסיימת את ההליך המשפטי באותו עניין וגם כאשר מדובר בהחלטה חלוטה, עדיין יש משמעות רבה לקשר בין עורך הדין לבין לקוחו בשלב זה. עצם חובתו המקצועית של עורך הדין לדווח ללקוחותיו על תוצאות ההליכים וכן לחוות דעתו לגבי הצעדים הבאים הנדרשים, מלמדת על המשך מערכת היחסים שבין עורך הדין ללקוח, למצער בתקופה הסמוכה להחלטה או לפסק הדין המסיימים את ההליכים בבית המשפט. לפיכך, פניה ללקוח המיוצג בשלב זה, חותרת להשקפת בית הדין, תחת מטרת האיסור הכלול בכלל 25 לכללים. לפי קביעת בית הדין, המערער עצמו הסביר בתשובתו לקובלנה, כי פנייתו לחברה קדישא בא לנוכח פנייה חוזרת של עורך דין X לבית המשפט בעניין סגירתו של התיק, ומכאן שהמערער עצמו היה ער לכך שסיומו של הליך מסוים, איננו בהכרח אקורד הסיום של הסכסוך בכללותו ופנייתו נועדה כדי לרפות את ידי לקוחו של עו"ד X מנקוט הליכים נוספים באותו עניין. 8. באשר לאישומו של המערער בעבירה של התנהגות שאינה הולמת עורך דין, לפי סעיף 61(3) לחוק הלשכה ובפגיעה בכבוד המקצוע, עבירה לפי סעיף 53 לחוק, מצא בית הדין המחוזי כי יש לזכות את המערער מעבירות אלה וחלף זאת להרשיעו בעבירה של יחס בלתי חברי כלפי חבר למקצוע לפי כלל 26 לכללים, וכן בעבירה של איסור על איומים לפי כלל 24 לכללים, על אף שאלה לא נכללו בכתב הקובלנה. בית הדין סמך החלטתו זו על סמכותו מכח כלל 40 לכללי סדר הדין להרשיע נאשם "בשל כל אחת מהעבירות שנתגלו מהעובדות שהוכחו בפניו". לפי כלל זה, לא נדרש, לשיטת בית הדין, במפורש, כי לנאשם תינתן הזדמנות להתגונן, אף כי סבר שבנסיבות העניין, הזדמנות כזו אכן ניתנה למערער. בית הדין הוסיף כי על אף שבסיכומי הצדדים היתה חריגה מהעובדות המוסכמות בדיון המקדמי, אין בכך כדי לגרוע מסמכויות בית הדין להרשיע את המערער על פי אותן עובדות מוסכמות, גם בעבירות שלא הופיעו בסעיפי האישום שבקובלנה. זאת גם מן הטעם ששני הצדדים התייחסו בסיכומיהם, גם אם מכללא, לעבירות הרלוונטיות שבהן החליט בסופו של יום, להרשיע את המערער. 9. באשר להרשעה בעבירה של התנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע, עבירה הקבועה בכלל 26 לכללים, קבע בית הדין כי זו מנוסחת באופן כללי ואינה כוללת רשימה סגורה וממצה של דרכי התנהגות הנחשבות ליחס חברי או בלתי חברי. בית הדין הוסיף, כי בשל ניסוחו העמום של הכלל ומאפייניו הסובייקטיביים, כשמדובר במקרה גבולי, יש מקום לנקוט בגישה מקילה הפועלת לטובת הנאשם. אף על פי כן בענייננו, נקבע כי קשה לחשוב על התנהגות כה בלתי חברית כמו זו המשתקפת מתוכן מכתבו של המערער לחברה קדישא ומשמעותה כלפי עורך דין X, החל מפגיעה של ממש בשמו הטוב כעורך דין וכאדם וכלה בפגיעה בפרנסתו. בית הדין הוסיף, כי גם אם סבור היה המערער ששכירת שירותיו של עו"ד X על ידי חברה קדישא אינה ראויה ומהווה בזבוז כספי העמותה, יכול היה לבחור במגוון דרכים חלופיות כדי להביע את עמדתו. בית הדין הדגיש כי המערער לא מצא לנכון לפנות לעו"ד X עצמו וליידעו על כוונתו להביא בפני חברה קדישא על השגותיו על שכירת שירותיו על ידה, ולא ניתן על ידו כל הסבר להימנעות זו. בנוסף, סבר בית הדין המחוזי, כי יש להרשיע את המערער גם בעבירה של איסור על איומים בפניה לצד שכנגד לפי כלל 24. בעניין זה ציין כי המחלוקת בין הצדדים הינה אם התקיים החריג הקבוע בפסקה (1) לכלל, לפיו עורך הדין רשאי לפרט בפנייתו לצד שכנגד, אמצעים אשר מרשו ינקוט למימוש זכויותיו. בית הדין קבע כי המבחן כאן הוא כפול: ראשית, יש לבחון את חוקיות האמצעי אשר מזהירים כי יינקט, והשני, קיום קשר ישיר בינו לבין התוצאה המבוקשת. בית הדין קבע כי עצם הגשת בקשה לפירוק עמותה, כאשר היא מוצדקת, מהווה אמצעי חוקי. אולם, בהקשר הנדון לא מתקיים כל קשר בין המשך נקיטת ההליכים לבין האפשרות להגשת בקשה לפירוק ומדובר באיום ותו לא. 10. בעקבות הרשעתו של המערער, גזר עליו בית הדין כאמור קנס בסך 5,000 ₪, השעיה לתקופה של 12 חודשים, מהם שלושה בפועל והיתרה על תנאי, תשלום פיצוי לעו"ד X בסך 2,500 ₪ וכן תשלום הוצאות משפט למשיב בסך 2,000 ₪. בגזירת הדין שקל בית הדין לחומרה, את עמדת המערער שגם לאחר הרשעתו לא ראה, גם בדיעבד, כל פגם בהתנהגותו וכן את עברו המשמעתי העשיר. לעומת זאת ציין לקולה את מעמדו המקצועי, את זכויותיו האישיות, את גילו ומצבו הבריאותי ואת העובדה שהודה בעובדות שיוחסו לו בקובלנה. פסק דינו של בית הדין הארצי 11. המערער, ערער על הרשעתו ועל גזר הדין שניתן בעקבותיה, לבית הדין הארצי. בניגוד לעמדת בית הדין המחוזי סבר בית הדין הארצי, כי לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירה של איום אסור לפי כלל 24 לכללים. בית הדין קבע, כי נוסח המכתב, למעט ההתייחסות לעו"ד X, לא חרג מפירוט אמצעי מותר לגבי הדרך שבה ינקוט המערער, למימוש זכויותיו, עקב התנהלות פסולה לשיטתו של החברה קדישא. בית הדין קיבל את טענת המערער כי האמין שהתנהגותה האחרונה, שניהלה הליכי הוצאה לפועל מייגעים בגין שיק בסך 150 ₪, שלכאורה נחתם על ידה והגיע לידי לקוחתו, מהווה רשלנות, זלזול רב והתנהגות בניגוד לתקנון העמותה. דבר זה הצדיק לדעתו, פנייה לרשם העמותות, במידה והחברה קדישא לא תשנה דרכיה. בית הדין אימץ בעניין זה את עמדת המערער, כי לו היתה החברה קדישא נוהגת כשורה, ייתכן והדברים לא היו מגיעים לידי ניהול תיק הוצל"פ. לפיכך קבע כי עצם ההתראה לעמותה, שאם לא תשקול להיטיב דרכיה, יפנה המערער לרשם העמותות בבקשה לפרקה, היא בגדר "איום מותר", לפי כלל 24 הנ"ל וביטל את הרשעתו של המערער לפי אותו כלל. 12. לגבי הרשעתו של המערער בעבירות על פי כלל 25 וכלל 26, שלא נכללו בכתב הקובלנה המקורי, סבר בית הדין כי הסתמכותו של בית הדין המחוזי בעניין זה על כלל 40 לכללי סדר הדין לא היתה במקומה וכי הכלל הרלוונטי להרשעה בענייננו הוא כלל 39, המקביל מבחינת תוכנו ותכליתו החקיקתית לסעיף 184 לחסד"פ. כלל זה מאפשר להרשיע נאשם גם בעבירות שלא יוחסו לו בכתב הקובלנה המקורי, אך מתנה זאת בכך שלנאשם ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן. בית הדין הארצי קבע, כי על אף ההסתמכות השגויה של בית הדין המחוזי על כלל 39, הרי שבפועל התייחסו הצדדים לסוגיות העולות מהסעיפים שבהם בחר בית הדין להרשיע את המערער, ולפיכך לא נגרם למערער עיוות דין. 13. לגופו של עניין, דחה בית הדין הארצי את ערעורו של המערער על הרשעתו בעבירה של יחס בלתי חברי, לפי כלל 26 לכללים. בית הדין קבע, כי אף אם האמירות נשוא המכתב היו מובעות בעל-פה, ישירות כלפי עו"ד X בעידנא דריתחא, במהלך דיון משפטי, וניתן היה לומר כי נדרשו להגן על עניינו של הלקוח, עדיין אין המדובר באמירה גבולית שאינה עולה כדי עבירה לפי כלל 26. מקל וחומר, שמדובר במכתב שנכתב בשיקול דעת, לאחר סיום ההליך המשפטי, כלל לא ממוען לעו"ד X וגם לשיטת המערער לא היה דרוש לשם הגנה על עניינו של הלקוח. עוד נקבע, כי פנייתו של המערער לחברה קדישא, עלולה היתה להסב לעו"ד X נזק משמעותי ביותר, החל מפגיעה ממשית על שמו הטוב כעו"ד וכאדם וכלה בפגיעה בפרנסתו. 14. בית הדין גם דחה את ערעורו של המערער על הרשעתו בעבירה של מגע עם אדם מיוצג בניגוד לכלל 25 לכללים. בית הדין דחה את טענת המערער כי פנייתו לחברה קדישא התייחסה להתנהלותה הכושלת, ללא זיקה להליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים, ולפיכך זכאי היה לפנות במישרין אל ראש העמותה כמו כל אדם אחר. באשר לפרשנותו של כלל 25(א), קבע בית הדין הארצי כי את ה"עניין הפלוני" האמור בו, אין לראות כהליך מסויים דווקא. עם זאת, בניגוד לדעתו של בית הדין המחוזי, סבר בית הדין הארצי כי אותה נקודת זמן איננה נקודה גמישה הניתנת למתיחה. בעניין זה קבע, כי "ה'עניין הפלוני' ונקודת הזמן בה מסתיים האיסור על מגע עם אדם מיוצג, שזורים הם, וככאלה, צריכים שניהם להיקרא במזיגה אחת, ובמינון ראוי, מה שאמור ליתן הגנה מושלמת, על אותו אינטרס, עליו בא כלל 25 להגן. כדי למצוא את אותו מינון ראוי, יש ללמוד כל מקרה לגופו, ולבחון, האמנם מנותקת הפנייה לחלוטין, מאותו עניין פלוני, האם פנייה זו היא בעניין אחר לחלוטין והאם ניתן לומר בוודאות כי הפנייה כה מרוחקת, בזמן, כמו גם במרחב המשפטי, מאותו 'עניין פלוני' עד שבאמת אין מקום להחיל את האיסור". 15. בית הדין הוסיף וקבע, כי את כלל 25 יש לפרש לאור תכליתו שהיא מתן הגנה רחבה לצד שכנגד, אשר הביע דעתו כי הוא מעוניין להסתייע בשירותיו של עורך דין לשם ייצוגו ואינו מעוניין לייצג את עצמו. בענייננו, קבע בית הדין, כי קשה לראות במכתב שנשלח ישירות אל העמותה, כפנייה המנותקת מאותו "עניין פלוני" אשר הסתיים אך שלושה ימים לפני משלוח המכתב, ולפיכך יש תחולה לכלל. 16. באשר לערעור על העונש, קבע בית הדין, כי לנוכח עברו המכביד של המערער הוא אינו חמור במיוחד. עם זאת, בהתחשב בעובדה שמדובר בעורך דין בן למעלה מ-80 העוסק במקצועו למעלה מ-50 וכן התחשב במצבו הבריאותי ובנסיבותיו האישיות, הוחלט להקל במקצת את העונש ולהפחית את עונש ההשעיה בפועל ל-45 יום במקום 3 חודשים, כפי קביעת בית הדין המחוזי, כאשר יתר רכיבי גזר הדין יוותרו על כנם. עיקר טענות הצדדים תמצית טענות המערער 17. המערער טוען כי בית הדין המחוזי מנוע היה מלהרשיעו רק על סמך תוכנו של המכתב ומבלי שברר את כל הנסיבות שבגינן נשלח המכתב. עוד טוען המערער לעניין הרשעתו לפי כלל 25, כי אין בסיס לקביעת בית הדין הארצי לפיה כאשר מדובר בעורך דין הנותן ליווי משפטי ללקוח מסויים על בסיס קבוע, לא ניתן לפנות אל הלקוח גם לאחר שהליך מסויים הסתיים ומעבר לכך בפרשה נשוא ענייננו, אין הוכחה שעו"ד X אכן שימש כעורך דין קבוע של חברה קדישא. לטענת המערער, יש לקבוע כי את הצד שכנגד יש לראות כמיוצג רק עד המועד שבו התיק המשפטי, נשוא הסכסוך בין הצדדים, נסגר ולא מעבר לכך וכי לאחר מכן עורך הדין רשאי לפנות לצד שכנגד אפילו ב"עניין המסויים" שנדון בין הצדדים, לפני מתן פסק הדין. 18. באשר להרשעתו בעבירה לפי כלל 26 טען המערער, כי לנוכח העובדה שקודם להתקנתו של כלל 26 בדצמבר 1986, חל כלל קודם - כלל 37 - שכלל איסור כללי לגלות יחס בלתי חברי לעמית למקצוע. התקנתו של כלל 26 הכולל דוגמאות פרטניות כדוגמת הצורך להסכים לשינוי מועד כשעורך הדין שכנגד נקרא לשירות מילואים חלה או שרוי באבל, מלמדת, לשיטתו, על צמצום הכלל בצורה מהותית. עוד טען כי לנוכח פסיקת בית המשפט העליון שפרשה את הכלל, על בתי הדין להתייחס להתנהלות חברה קדישא שהסתירה מידע על החייב האמיתי, גילתה לאורך כל הדרך יחס מזלזל ובלתי הולם כלפי האדם הראשון שנטען כלפיו כי אחז בשיק ואח"כ העלימה עניין זה. עוד נמנע לדבריו בית הדין הארצי מלהתייחס להתנהלותו של עו"ד X אשר לדבריו הוא הגיש את ההתנגדות בשל "הפרינציפ שבדבר", וכן לעובדה שחברה קדישא המשיכה להוציא כספי צדקה על הליכים רבים ומיותרים שנדחו מספר פעמים על ידי בית המשפט. המערער הוסיף כי לנוכח העובדה שבית הדין הארצי קיבל את עמדתו לפיה, הוא האמין בתום לב שהתנהלות חברה קדישא, במקרה הנדון, מהווה רשלנות, זלזול והתנהגות בניגוד לתקנון העמותה, לא ברור מדוע הוא לא היה רשאי להתייחס במכתבו גם להתנהלותו של עו"ד X. עוד טוען המערער, כי בניגוד לקביעת בית הדין הארצי, הרי על פי הפסיקה הקיימת במערכת הנסיבות הקיימת לא היה צורך בבירור ובפנייה קודמת שלו אל העורך דין שכנגד. 19. לעניין העונש, טען המערער, כי עונש ההשעייה בפועל מהווה עבורו "כמעט גזר דין מוות", לנוכח העובדה שהוא כבר חצה את גיל הגבורות, מצבו הבריאותי מעורער, לחם במלחמות ישראל והוא חבר נכבד בקהילה. לטענתו, שתיים מחמש הרשעותיו הקודמות היו לפני 36 שנה ונבעו מעניינים שאינם קשורים לעבודתו כעורך דין ושלוש העבירות הנוספות היו טריוויאליות לחלוטין. עוד טען כי הענישה נוטה לחומרה, בהתחשב ברף הענישה הנוהג לגבי העבירות הנדונות. תמצית טענות המשיב 20. ב"כ המשיב, מנגד, טוען כי פרשנות נכונה של כלל 25, מחייבת לקבוע כי סגירת תיק משפטי פלוני בבית המשפט, אינה מסיימת את מערכת היחסים שבין הצד שכנגד לבין עורך דינו וכי הפרשנות המצמצמת שהציע המערער אינה מתיישבת עם מצבים שבהם הייצוג המשפטי כלל אינו מגיע לשעריו של בית המשפט, למשל בענייני חוזים. עוד נטען, כי המושג "עניין פלוני" האמור בכלל 25 - בא להבחין בין פנייה שאינה קשורה לעניין משפטי שהתנהל בעבר או מתנהל בהווה בין הצדדים, לבין פנייה שיש לה זיקה ישירה לאותו עניין. עוד נטען, כי המערער פנה במישרין למורשה החתימה של העמותה באותו עניין אשר זה עתה ניהל מולו הליך משפטי על אף שידע כי העמותה מיוצגת באותו עניין פלוני על ידי עורך דין X, ובכך עבר את העבירה, בה הורשע. 21. באשר להרשעה בעבירה של יחס בלתי חברי, נטען כי אין להתערב בממצאים של בתי הדין המשמעתיים, כי מדובר בפנייה שיש בה להסב לעורך דין X נזק משמעותי, כאשר המערער אף לא מצא לנכון להקדים פנייה לעו"ד X וליידעו מראש על כוונתו לפנות לעמותה. באשר לעונש, טוען ב"כ המשיב, כי המערער העלים מבית המשפט שבעברו שמונה הרשעות משמעתיות ולא חמש בלבד, כפי שטען. עוד נטען, בהתייחס להרשעתו בבד"מ 9/82, שבגינה נגזרו עליו חמש שנות השעייה, כי המערער נמנע מלציין שאותה הרשעה נבעה מהרשעתו בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, הרשעה בגינה נגזר עליו עונש מאסר בפועל של 30 חודשים, שהומר על-ידי בית המשפט העליון, בערעור, ל-15 חודשים. עוד נטען, כי בעברו של המערער גם עונש נוסף של השעייה בפועל וכן נגזרו עליו עונשים נוספים של השעייה על תנאי, נזיפה וקנס. לפיכך, התבקש בית המשפט לדחות גם את הערעור לעניין העונש. דיון והכרעה 22. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור על ההרשעה להידחות. יחד עם זאת, סבורני, כי בהתחשב בנימוקים שיפורטו להלן, ראוי להקל במידה מסויימת בעונשו ולבטל את רכיב ההשעייה בפועל שנגזר עליו. להלן אנמק את טעמיי: 23. בהיות בית המשפט המחוזי ערכאה הדנה בפסקי הדין של בתי הדין למשמעת של לשכת עורכי הדין ב"גלגול שלישי", ודנה בערעור שני על קביעות בתי הדין למשמעת, עליה לנהוג בריסון רב בהתערבות בהחלטותיהם הם לעניין פרשנות כללי המשמעת והן לעניין הענישה, כנאמר בעל"ע 6251/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב נ' עו"ד שרה דוידוביץ, מיום 8.7.10: "מעמדם של בתי הדין למשמעת מכח מומחיותם וסמכותם המקצועית מציב את תפקידה העיקרי של ערכאת הערעור במערכת השפיטה הרגילה כערכאת ביקורת שיפוטית הנוקטת מידת ריסון רבה בהתערבותה בשיקול הדעת הרחב הנתון לערכאת המשמעת המקצועית, ומגבילה התערבות זו למקרים בהם קביעות בית הדין למשמעת סוטות סטייה קיצונית מתכליות הענישה המשמעתית, ומרף הענישה הראוי לצורך הגשמת תכליות אלה". לאור האמור, הרי שעל בית משפט זה לתת משקל רב לעמדתם של בתי הדין למשמעת בעניין פרשנותם של כללי האתיקה, כל עוד זו עומדת באמות המידה שנקבעו בעבר בפסיקת בית המשפט העליון וכיום בפסיקתו של בית המשפט המחוזי בירושלים ומתיישבת עם כללי הפרשנות המקובלים של נורמות משפטיות. 24. לעניין טענתו הדיונית של המערער, אין למצוא כל פגם בכך שההרשעה בבית הדין המחוזי התבססה על ההסכמות העובדתיות בין המערער לבין הקובל מטעם המשיב, במסגרת הדיון המקדמי שהתנהל בפניו ומבלי שנשמעו ראיות נוספות לגבי נסיבות המקרה. בית הדין המחוזי, בהכרעת דינו, לא חרג מהסכמת הצדדים לפיה יתמקד בשאלה אם במכתב שכתב המערער לחברה קדישא, יש משום עבירת משמעת, גם בהתייחס לעובדה שההליך המשפטי האחרון בין הצדדים הסתיים ביום 21.1.07, והמכתב נכתב לאחר סיומו. יתר על כן, המערער התייחס בהרחבה בסיכומיו בפני בית הדין לנסיבות שקדמו למשלוח המכתב ובית הדין נתן דעתו לטענותיו בנדון. גם בפני בית הדין הארצי, שטח המערער בהרחבה ולפרטי פרטים את טענותיו העובדתיות לגבי ההתדיינות מול החברה קדישא וזיכויו מעבירה לפי כלל 24, כשעניינו נקיטה באיומים כלפי הצד שכנגד, התבסס, במידה רבה, על אותן טענות. 25. אינני מוצא כל פגם גם בפרשנותו של כלל 25 על ידי הערכאות המשמעתיות וביישומה של אותה פרשנות לענייננו. כלל 25 שכותרתו "מגע עם אדם מיוצג", קובע בפיסקאות הרלוונטיות: "(א) עורך דין היודע כי הצד שכנגד מיוצג בעניין פלוני בידי עורך דין - (1) לא יפנה אל הצד שכנגד אלא באמצעות עורך הדין המייצגו באותו עניין;..." המחלוקת בין שני הצדדים בסוגיה זו מתמקדת בשאלה האם פנייתו של המערער לחברה קדישא במכתב נשוא הערעור, אכן נגעה לאותו "עניין פלוני" והאם מתן ההחלטה בבש"א שסיימה למעשה את הליך ההוצאה לפועל, אכן הביאה להפסקת הייצוג כהגדרתו בכלל ופתחה את הדרך למערער לפנות לחברה קדישא, שלא באמצעות עו"ד X. באשר לפרשנותו של המונח "עניין פלוני", מקובל עליי כי כוונת כלל 25 כפי שפורשה בפסיקה המשמעתית, היא הן ההגנה על האינטרס של הלקוח שבחר להיות מיוצג על ידי עורך דין באותו עניין והן ההגנה על האינטרסים של עורך הדין המייצג, שמא יקופח בשכר טרחתו (ראו: א. זר, "אתיקה מקצועית של עורכי הדין", כרמל ספרות משפטית, תוספת שישית, דצמבר 1999, בעמ' 185 וכן בד"א 23/75, פדי"ם, כרך א', 151 המצוטט שם). את המונח "עניין פלוני", בהקשר של פנייה ללקוח מיוצג, יש לפרש באופן מאוזן, כך שמחד לא ירחיב יתר על המידה את יריעת האיסור אך מאידך לא יצמצמה במידה מופרזת, כאשר ראוי לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. בעניין זה, מקובל עליי, כי כאשר אדם מיוצג בהליך משפטי מסויים על ידי עורך דין, היום שבו ניתנה החלטה המסכמת באותו הליך, עדיין אינו מסיים באופן אוטומטי את הקשר בין עורך-הדין המייצג לבין לקוחו, בזיקה לאותו "עניין פלוני". זאת מאחר שלאחר מתן ההחלטה, עדיין מוטלת על עורך הדין החובה להסביר ללקוח את פשרה ולייעץ לו לגבי הליכים המשכיים נוספים, ככל שאלה אפשריים. בנוסף לכך, במקרים רבים ההתנהלות הקשורה בתשלום שכר טרחתו עורך הדין, גם היא אינה מסתיימת ביום ההחלטה. 26. בהקשר זה, מקובלת עליי עמדת בית הדין הארצי כי לצורך בחינת תחולתו של הכלל יש לערוך בדיקה פרטנית בשאלה האמנם מנותקת הפנייה הישירה ללקוח מן "העניין הפלוני" שבמסגרתו היה מיוצג, האם הפנייה היא בעניין אחר והאם ניתן לומר כי הפנייה כה מרוחקת בזמן ובמרחב המשפטי מן ה"עניין הפלוני", עד כדי שאין מקום להחלת האיסור. בנסיבות ענייננו, ודווקא על רקע המצע העובדתי אותו פרט המערער, ברור כי התקיימה זיקה הדוקה בין ה"עניין הפלוני", קרי הליך ההוצאה לפועל בעניינו של השיק, שבו ייצג עו"ד X את חברה קדישא אל מול לקוחו של המערער לבין המכתב. יתרה מזאת, המכתב על פי נוסחו, מתייחס לא להליכים המיותרים שננקטו, לשיטת המערער, על ידי החברה קדישא בסכסוך המשפטי שבינה לבין לקוחו של המערער, אלא אך ורק לנושאים הקשורים להעסקתו של עו"ד X כמייצג את החברה קדישא ולתשלום שכר טרחתו על ידה. בעיניי, לאור תכליתו הכפולה של כלל 25, כפי שפורטה לעיל, פנייה ישירה של עורך דין המייצג לקוח, לצד שכנגד, שהיה מיוצג בעניין מסויים על ידי עורך דין, והמתייחסת ל שכר טרחתו של אותו עורך דין בקשר לאותו עניין, פוגעת בשתי התכליות העומדות ביסוד הכלל, ולפיכך היא פניה אסורה. מעבר לכך, בענייננו, התקיימה זיקת זמן קצרה ביותר בין סיום ההליך הנדון לבין הפנייה, דבר המעיד אף הוא על הזיקה הישירה שבין המכתב לבין העניין שבו טיפל עו"ד X מטעם חברת קדישא. 27. באשר להפרתו של כלל 26, שכותרתו "יחסי חברים" הסוגיה הנדונה בענייננו, בשונה מן המקרים שנדונו בפסיקה וצוטטו על ידי המערער, איננה התבטאות חריפה ומשתלחת בכתב או בעל-פה כלפי חבר למקצוע, הלוקה בסגנון מעליב ובוטה, אלא פניה ישירה ללקוחו של עורך-הדין העמית, ללא ידיעתו, פניה שנועדה להשחיר את פניו בפני הלקוח ולהטיל דופי ביושרו וביושרתו המקצועית. ההתבטאות הכלולה במכתב לפיה החברה קדישא "מנהלת 'קרן תמיכה' שמטרתה אך ורק לפרנס את משרדו של עו"ד X" (הדגש לא במקור - מ.ה.), בהקשר שבו נכתבו הדברים, היא אמירה פוגענית שיש בה יותר מרמיזה שההליכים שניהל עורך-דין X בשם החברה הקדישא, נעשו אך ורק לתועלתו האישית והכספית ולא במסגרת חובתו המקצועית ועל פי הנחיית הלקוח. אמירה כזאת בוודאי שחורגת מן היחס החברי המינימלי הנדרש בין חברים ללשכה, בניהול ענייניהם המקצועיים זה עם זה, פוגעת בשמו הטוב של עורך-הדין הנילון ואף עשויה לסכן את המשך הקשר המקצועי בינו לבין הלקוח. אמירה כזו אינה עומדת באמות המידה הנדרשות מעורך הדין לגילוי יחס חברי כלפי עמית למקצוע, כנדרש על ידי הכלל. בהקשר זה אינני מקבל את עמדתו של המערער כי תיקונו של כלל 26, שהוסיף לנוסח הכללי של כלל 37 שקדם לו, דוגמאות ספציפיות של אי מניעת הקלה מחבר למקצוע, כגון הסכמה לבקשה לשינוי מועד במקרים מיוחדים כגון אבל שירות מילואים וכיוצ"ב, ביטל או צמצם את החובה הכללית שברישא של הכלל. חובה זו המוטלת על עורך הדין לגלות יחס חברי כלפי חברו למקצוע, שרירה וקיימת ונבחנת על פי נסיבות כל מקרה ומקרה. הרציונאל שביסוד החובה נובע בראש ובראשונה מן הרצון להבטיח קיום יחסים קולגיאליים בין חברי הלשכה, החולקים מקצוע משותף, וליצור הבחנה ברורה ביו יריבות אישית, שאינה ממין העניין, לבין יריבות מקצועית, לעיתים חריפה, שהיא לעיתים קרובות חלק בלתי נפרד ממקצוע עריכת הדין, בשל העובדה שעורכי הדין מייצגים תדיר צדדים יריבים בעלי אינטרסים נוגדים. תכלית נוספת וחשובה לא פחות של הכלל, הינה הרצון למנוע זילות במעמדם של עורכי הדין בעיני ציבור הלקוחות הנזקק לשרותיהם, בפרט, ובעיני הציבור הרחב, בכלל. זילות זו נגרמת כאשר עורכי דין מתבטאים, זה כלפי זה, בעל-פה או בכתב, בחריפות ובסגנון משתלח ומעליב, שאינם נחוצים להגנה על עניינו של הלקוח, או מטילים ספק זה ביושרתו האישית של זה. ראו ג' קלינג , "אתיקה בעריכת-דין", הוצאה לאור של לשכת עורכי הדין תשס"א - 2001, עמ' 508 - 509. פנייה ישירה של עורך דין אחד ללקוחו של משנהו, המיוצג על ידו בעניין מסוים, ללא ידיעת אותו עו"ד, במטרה להלבין את פניו ולייחס לו מניעים זרים בייצוג הלקוח באותו עניין, אינה עולה בקנה אחד עם החובה לשמור על יחס חברי. לפיכך מצדיקה התנהגות כזו הרשעה בעבירה על פי הכלל. לאור האמור, נדחה הערעור גם בנקודה זו. הערעור על העונש 28. בעניין זה התלבטתי לא מעט, בשל הנטייה הברורה של ערכאה זו, שלא להתערב, בגלגול שלישי, בענישה המוטלת על ידי ערכאות המשמעת. יחד עם זאת, נראה לי כי בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, ראויה התערבות מסוימת בסוגו של העונש שנגזר על המערער, וזאת בשל הטעמים הבאים: ראשית, לא ניתן לטעמי משקל מספיק לעובדה שהמערער זוכה על ידי בית הדין המחוזי מעבירות החמורות יותר לפי סעיפים 61(3) ו-53 לחוק הלשכה שיוחסו לו בכתב הקובלנה המקורית והוא הורשע, חלף זאת, בעבירות חמורות פחות, שבהן לא הואשם מלכתחילה. שנית, העובדה שבבית הדין הארצי זוכה המערער מעבירת האיומים, לפי כלל 24 לכללים, שבה הורשע על ידי בית הדין המחוזי. זאת כאשר הרשעה זו לא נבעה מהקובלנה המקורית אלא מקביעה עצמאית של בית הדין, על סמך הראיות שהובאו בפניו. שלישית, גילו המתקדם של המערער, שכבר חצה את גיל הגבורות, ונמצא בשלהי הקריירה המקצועית שלו, הוותק המקצועי שלו - למעלה מ-50 שנה ומצבו הבריאותי. רביעית, קבלת עמדתו של המערער על ידי בית הדין הארצי, לפיה התנהלותה של החברה קדישא, בנסיבות העניין, לא היתה כשורה, ולפיכך לא היתה מניעה להגשת מכתב תלונה מטעם המערער כלפי התנהלותה, שלא בהקשר לייצוגה על ידי עו"ד X. חמישית, העובדה שרף הענישה הנוהג בבתי הדין למשמעת בעבירות לפי כללים 25 ו-26, אינו כולל בדרך כלל רכיב של השעיה בפועל. ער אני לעברו המשמעתי של המערער, שאינו נקי מרבב, אולם בנסיבות העניין איני סבור כי עבר זה כשלעצמו, מצדיק בנסיבות המיוחדות של המקרה, הטלת אמצעי משמעת של השעיה בפועל. סוף דבר 29. לאור כל האמור לעיל, הערעור על ההרשעה נדחה והערעור על העונש מתקבל, אך במובן זה שעונש ההשעיה בפועל של 45 יום שגזר בית הדין הארצי על המערער מבוטל. יתר רכיבי הענישה המפורטים בפסקה 12 לגזר דינו של בית הדין המחוזי ואשר אושרו על ידי בית הדין הארצי, יוותרו בעינם. בנסיבות העניין אינני מוצא להטיל הוצאות בערכאה זו. עורך דין