מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אי תשלום שכר מינימום לעובדת סיעודית זרה: פתח דבר בפנינו תביעתה של עובדת זרה, אשר הועסקה כמטפלת סיעודית של הנתבעת לתשלום הפרשים לשכר מינימום, שעות נוספות, פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי הבראה ופיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה ופיצויי הלנה. רקע עובדתי 1. התובעת, הינה עובדת זרה, אזרחית מולדובה, אשר הועסקה כמטפלת בבית הנתבעת, באמצעות סוכנות שירותי הסיעוד - חב' תגבור בע"מ (להלן: "תגבור"). 2. התובעת טיפלה בנתבעת מיום 29/12/06 ועד ליום 11/01/11, מועד בו סיימה את עבודתה, בנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים. 3. בשל מצבה הבריאותי, הוכרה הנתבעת כזכאית לגמלת סיעוד מן המוסד לביטוח לאומי. חברת תיגבור שילמה לתובעת מידי חודש את שכרה, כעולה מתלושי השכר שצורפו על ידי התובעת. בנוסף לכך - קיבלה התובעת תשלום שבועי בסך של 100 ₪ בגין דמי כיס (סעיף 9 לכתב התביעה). 4. ביום 30/01/11, נשלח מכתב מטעם עמותת "קו לעובד" לנתבעת ובו דרישה לתשלום הכספים המגיעים לתובעת, עקב פיטוריה. 5. ביום 20/02/11, שלחה הנתבעת באמצעות בא-כוחה, מכתב תשובה, ובו נאמר, כי במהלך חודש ינואר 2011 פנתה התובעת לבתה של הנתבעת וטענה כי לא שולם לה מלוא שכרה ודרשה לקבל מיידית סכום של 47,000 ₪. בתה של התובעת ביקשה לקבל הסברים ופרטים אודות החוב הנטען, אולם התובעת התחמקה מלפרט את דרישותיה ועמדה על כך שאם לא ישולם לה הסכום הנ"ל מיידית היא תפסיק לעבוד. בו ביום ובאופן פתאומי, מבלי לאפשר לנתבעת לבדוק את טענותיה, ארזה התובעת את חפציה האישיים ועזבה את ביתה של הנתבעת מבלי שוב. 6. ביום 14/03/11 נשלח על ידי ב"כ התובעת מכתב דרישה נוסף, וביום 23/03/11 השיבה הנתבעת למכתב זה באמצעות בא כוחה. 7. ביום 15/6/11 הגישה התובעת תביעה כנגד הנתבעת ובה תבעה הרכיבים המצויינים ברישא לפסק הדין. חומר הראיות 8. מטעם התובעת העידה התובעת בעצמה, ואילו מטעם הנתבעת העידה בתה'. המחלוקות 9. הצדדים חלקו בסוגיות הבאות: א. זכאותה של התובעת להפרשי שכר מינימום. ב. זכאותה של התובעת לשעות נוספות. ג. האם פוטרה התובעת בחודש ינואר 2011 או שמא זנחה את עבודתה, וכפועל יוצא ממחלוקת זו - הזכויות המגיעות לתובעת בגין סיום עבודתה. ד. זכאותה של התובעת לדמי הבראה. ה. זכאותה של התובעת לפדיון ימי חופשה. ו. זכאותה של התובעת לפיצוי בגין אי הפרשה לקופת גמל. הזכויות הנתבעות התביעה להפרשי שכר מינימום 10. אין חולק, כי בגין עבודת התובעת שילמה לה הנתבעת משכורת חודשית בסכומים משתנים, בהתאם לתלושי שכר שהנפיקה חברת תיגבור ואשר צורפו לכתב התביעה. בנוסף, שולמו לתובעת דמי כיס בסך של 100 ₪ לשבוע (סעיף 9 לכתב התביעה). 11. התובעת טוענת בכתב תביעתה, כי השכר ששולם לה היה נמוך משכר המינימום, מכאן התביעה להפרשי שכר בגין אי תשלום שכר מינימום, וזאת כמפורט בטבלה שהגישה כנספח לכתב התביעה. בטבלה זו, השוותה התובעת בין שכר המינימום החודשי לשכרה ששולם מידי חודש. על פי תחשיב זה טוענת התובעת כי היא זכאית להפרשי שכר בסך של 50,297 ₪. התובעת לא לקחה בחשבון חישוביה את דמי הכיס ששולמו לה מידי שבוע ואשר עמדו על סך של 400 ₪ לחודש. 12. לטענת הנתבעת, התובעת קיבלה את שכר המינימום הקבוע בחוק, כאשר הנתבעת זכאית לנכות את הוצאות הכלכלה ששילמה בגין התובעת שכללו: מגורים, ביטוח בריאות, הוצאות נילוות, 3 ארוחות ביום וכיו"ב (סעיף 23 לתצהיר בתה של הנתבעת), המוערכים על ידה בסך של למעלה מ-1,000 ₪ לחודש. כך טענה הנתבעת, כי אם לתובעת מגיעים סכומים מעבר לתשלום ששולם לה, הרי שיש לקזז משכרה של התובעת את ההוצאות בגין כלכלה, דמי אחזקת בית, ביטוח רפואי וכדו' שהוערכו על ידי הנתבעת ביותר מ-1,000 ₪ לחודש וכן דמי הודעה מוקדמת בגין עזיבתה הפתאומית של התובעת. 13. אין חולק כי הנתבעת נשאה בפועל בהוצאות הכלכלה של התובעת. התובעת אישרה בחקירתה כדלקמן: "ש. נכון שאת לא שילמת דמי שכירות? ת. לא. ש. נכון שאת לא שילמת ארנונה? ת. לא. ש. נכון שלא שילמת השתתפות בצריכת החשמל? ת. לא. אני מסבירה שאני לא שילמתי השתתפות בהוצאות הדירה. ש. נכון שלא שילמת עבור האוכל שאכלת? ת. אני לא שילמתי או השתתפתי על האוכל שאכלתי. ש. את כל הארוחות שהכנת אכלת עם התובעת? ת. כן." (פרוטוקול מיום 22/5/12, עמ' 9, ש' 24-33). 14. מעדותה של התובעת עולה בבירור, כי התובעת הייתה מודעת לכך שהנתבעת נושאת בכלכלתה השוטפת ומספקת לה את מדורה, משלמת עבורה את הביטוח הרפואי, והסכימה לתנאים אלה כחלק מתנאי העסקתה. 15. אשר לגובה הניכויים - השווי המרבי של ההטבות בכל הנוגע לתנאי הדיור והוצאות נילוות לו, נקבע והוגבל בתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), התש"ס - 2000 (להלן: "תקנות עובדים זרים"). על פי חוק הגנת השכר ועל פי התקנות, סך הניכויים בגין מדור, כלכלה וביטוח רפואי לא יכול לחרוג מן המסגרת של 25% משכרו של העובד לכל היותר. אולם מגבלות נוספות נקבעו בתקנות עובדים זרים ועל פיהם, רשאית הייתה הנתבעת לנכות משכרה החודשי של התובעת כהחזר הוצאות למגורים ונילוות למגורים וכן עבור ביטוח רפואי, בסכום מקסימאלי של 279 ₪ לחודש. 16. באשר לדמי כלכלה של התובעת - על פי הוראות סעיף 3 לחוק הגנת השכר, שווי ההטבה לא הוגבלה אלא במילות החוק "בתנאי ששוויין של אלה לא יעלה על המקובל בשוק". הנתבעת לא ציינה מה היו הוצאות הכלכלה אותן היא מבקשת לנכות ולא הגישה כל תחשיב בעניין זה. בית הדין הארצי דן בשאלה זו של הוצאות הכלכלה בעניין כהן - קבררה, וקבע: "...משלא ידוע שוויו הכספי של מרכיב האש"ל בשכר המינימום המגיע למשיבה ועל-כל-פנים שוויו גם "על פי המקובל בשוק" וגם על-פי שוויו בפועל, כפי שהיה על המעביד שעליו חובת ההוכחה להוכיח, אינו יכול להפחית חלקו של שכר העבודה שאין לשלמו בשווה כסף - אזי יש מקום לקביעה הנורמטיבית על-פי אומדן הדיין בנסיבות המקרה שלפנינו כי לפחות 90% משכר המינימום המגיע למשיבה היו צריכים להשתלם לה במזומן, ורק היתרה בשיעור של 10% אפשר היה שתשלם לה בשווה כסף על ידי מתן האש"ל. קביעתנו זו נסמכת, בין השאר, על תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), תש"ס - 2000 בנוגע לסכום המרבי בגין מגורים הולמים שרשאי המעביד לנכות משכרו החודשי של עובד המתגורר אצלו, היחס בין סכום זה לשכר הממוצע במשק והגבלת רכיב הכלכלה ושכר העבודה לשיעור דומה." (ע"ע 300333/97 עליזה כהן - רמונה קבררה, פד"ע ל"ז, 755). מכאן, זכאית הייתה הנתבעת להעריך ולקזז את דמי הכלכלה בשיעור שלא יעלה על 10% משכר המינימום. 17. מעיון בכתב התביעה ובתצהיר התובעת עולה, כי שולמו לה דמי כיס בסך של 100 ₪ מידי שבוע (סעיף 9 לכתב התביעה, סעיף 6 לתצהיר התובעת). בעניין זה, לא יכול להיות חולק כי כספים אלה נכללים בחישוב הסכומים ששולמו לתובעת על ידי הנתבעת. 18. בשולי הדברים, אך בעיקריים, נציין כי אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת לפיה, עבודת התובעת הסתכמה בכ-2-3 שעות ביום, כעולה מדוחות הנוכחות שחתמה עליהם התובעת ושהועברו לחב' תיגבור. חברת תיגבור שילמה לתובעת את שעות הסיעוד בהתאם להקצאת השעות למטופלת ע"י המוסד לביטוח לאומי, כעולה מדוחות חב' תיגבור. יחד עם זאת, ולאחר שמיעת עדויות הצדדים, מצאנו כי התובעת עבדה במשרה מלאה, ולא פחות מכך. 19. סיכומה של נקודה זו - התובעת קיבלה במהלך עבודתה את תשלום שכרה באמצעות חב' תיגבור, כמפורט בתלושי השכר, ותוספת דמי כיס בסך 400 ₪ לחודש. באשר לסכומי הניכוי - הרי שניכוי מרבי עבור דמי כלכלה יעמוד על 10% משכר המינימום, ניכוי עבור דיור, הוצאות נילוות וביטוח רפואי יעמוד על סך של 279 ₪. יחד עם זאת, כאמור לעיל, סך הניכויים בגין מדור, כלכלה וביטוח רפואי לא יכול לחרוג מן המסגרת של 25% משכרה של התובעת. אשר על כן, יש לחשב את הפרשי שכר המינימום להם זכאית התובעת כדלהלן: חודשהתשלום שכרמינימום סה"כ ניכוימותר שולם כשכרעבודה שולם כדמי כיס הפרשלתשלום בש"ח 1/07 3,585 ₪ 637.5 ₪ 2,638 ₪ 400 ₪ אין הפרש לשכר מינימום 2/07 3,585 ₪ 637.5 ₪ 2,366 ₪ 400 ₪ 181.5 ₪ 3/07 3,585 ₪ 637.5 ₪ 2,519 ₪ 400 ₪ 28.5 ₪ 4/07 3,585 ₪ 637.5 ₪ 2,614 ₪ 400 ₪ אין הפרש לשכר מינימום 5/07 3,585 ₪ 637.5 ₪ 2,626 ₪ 400 ₪ אין הפרש לשכר מינימום 6/07 3,710 ₪ 650 ₪ 2,449 ₪ 400 ₪ 211 ₪ 7/07 3,710 ₪ 650 ₪ 2,732 ₪ 400 ₪ אין הפרש לשכר מינימום 8/07 3,710 ₪ 650 ₪ 2,591 ₪ 400 ₪ 69 ₪ 9/07 3,710 ₪ 650 ₪ 2,484 ₪ 400 ₪ 176 ₪ 10/07 3,710 ₪ 650 ₪ 2,685 ₪ 400 ₪ אין הפרש לשכר מינימום 11/07 3,710 ₪ 650 ₪ 2,520 ₪ 400 ₪ 140 ₪ 12/07 3,710 ₪ 650 ₪ 2,614 ₪ 400 ₪ 46 ₪ 3/08 3,710 ₪ 650 ₪ 2,614 ₪ 400 ₪ 46 ₪ 4/08 3,710 ₪ 650 ₪ 2,555 ₪ 400 ₪ 105 ₪ 5/08 3,710 ₪ 650 ₪ 2,520 ₪ 400 ₪ 140 ₪ 6/08 3,710 ₪ 650 ₪ 2,614 ₪ 400 ₪ 46 ₪ 7/08 3,710 ₪ 650 ₪ 2,626 ₪ 400 ₪ 34 ₪ 8/08 3,850 ₪ 664 ₪ 2,567 ₪ 400 ₪ 219 ₪ 9/08 3,850 ₪ 664 ₪ 2,614 ₪ 400 ₪ 172 ₪ 10/08 3,850 ₪ 664 ₪ 2,591 ₪ 400 ₪ 195 ₪ 11/08 3,850 ₪ 664 ₪ 2,484 ₪ 400 ₪ 302 ₪ 12/08 3,850 ₪ 664 ₪ 2,685 ₪ 400 ₪ 101 ₪ 3/09 3,850 ₪ 664 ₪ 2,733 ₪ 400 ₪ 53 ₪ 4/09 3,850 ₪ 664 ₪ 2,508 ₪ 400 ₪ 278 ₪ 5/09 3,850 ₪ 664 ₪ 2,567 ₪ 400 ₪ 219 ₪ 6/09 3,850 ₪ 664 ₪ 2,614 ₪ 400 ₪ 172 ₪ 7/09 3,850 ₪ 664 ₪ 2,590 ₪ 400 ₪ 196 ₪ 8/09 3,850 ₪ 664 ₪ 2,614 ₪ 400 ₪ 172 ₪ 9/09 3,850 ₪ 664 ₪ 2,555 ₪ 400 ₪ 231 ₪ 10/09 3,850 ₪ 664 ₪ 2,519 ₪ 400 ₪ 267 ₪ 11/09 3,850 ₪ 664 ₪ 2,614 ₪ 400 ₪ 172 ₪ 12/09 3,850 ₪ 664 ₪ 2,626 ₪ 400 ₪ 160 ₪ 1/10 3,850 ₪ 664 ₪ 2,567 ₪ 400 ₪ 219 ₪ 2/10 3,850 ₪ 664 ₪ 2,366 ₪ 400 ₪ 420 ₪ 3/10 3,850 ₪ 664 ₪ 2,689 ₪ 400 ₪ 97 ₪ 5/10 3,850 ₪ 664 ₪ 2,614 ₪ 400 ₪ 172 ₪ 6/10 3,850 ₪ 664 ₪ 2,520 ₪ 400 ₪ 266 ₪ 7/10 3,850 ₪ 664 ₪ 2,555 ₪ 400 ₪ 231 ₪ 8/10 3,850 ₪ 664 ₪ 2,732 ₪ 400 ₪ 54 ₪ 9/10 3,850 ₪ 664 ₪ 2,508 ₪ 400 ₪ 278 ₪ 10/10 3,790 ₪ 658 ₪ 2,567 ₪ 400 ₪ 165 ₪ 11/10 3,790 ₪ 658 ₪ 2,614 ₪ 400 ₪ 118 ₪ 12/10 3,790 ₪ 658 ₪ 2,590 ₪ 400 ₪ 142 ₪ סה"כ 6,294 ש"ח סה"כ זכאית התובעת להפרשי שכר מינימום בסך של 6,294 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10/1/11 ועד למועד התשלום בפועל. התביעה לגמול בגין שעות נוספות 20. בכתב התביעה ובסיכומיה טענה התובעת כי היא זכאית לגמול בגין העסקה בשעות נוספות מכוח הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א - 1951 (להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה"). בנסיבות אלה ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום גמול בגין העסקה בשעות נוספות, בסך של 43,614 ₪. 21. מנגד, טענה הנתבעת כי התובעת לא הועסקה במהלך כל שעות היום והלילה הואיל ומצבה הבריאותי והתפקודי של הנתבעת היו עדיין טובים והיא עצמאית במרבית פעולותיה ולכן הנתבעת לא זקוקה להשגחה של 24 שעות ביממה. עוד טענה הנתבעת כי עובדת סיעוד שמתגוררת בבית מעסיקתה, אין בהכרח חפיפה בין שעות העבודה בפועל והמנוחה השבועית בגינה מגיע גמול לפי סעיף 17 לחוק שעות עבודה ומנוחה, לבין היקף שעות המנוחה השבועית כהגדרתו בסעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה, שקיבל העובד. 22. לאור פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה בעניין גלוטן (ע"ע 157/03 גלוטן - יעקב, טרם פורסם, ניתן ביום 1/1/07), אשר קבע כי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה אינן חלות ביחסים שבין המטפל הסיעודי למטופל המעביד ומשנדחה הבג"צ שהוגש בעקבות פסק הדין והדברים ידועים - הרי שדין התביעה לגמול בגין העסקה בשעות נוספות להידחות בהעדר עילה (ראה: בג"צ 16780/07 גלוטן - בית הדין הארצי לעבודה). 23. עוד נוסיף, כי אליבא לטעמנו לא הוכיחה התובעת את גרסתה למסגרת העסקה במתכונת קבועה של 24 שעות ביממה כטענתה: "עבדתי 24 שעות וזה יצא כל היום", (עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 11). בהקשר זה נבקש לציין כי: א. התרשמותנו כי גירסת התובעת לפיה עבדה 24 שעות ביממה הינה מוגזמת. התרשמותנו מעדות התובעת והסתירות בגירסתה - סתירות המקבלות ביטוי הן ביחס לנסיבות סיום עבודתה כמטפלת של הנתבעת עליהם נעמוד בהמשך - אינן מאפשרות לבית הדין לקבוע ממצא המתבסס על עדות התובעת לבדה. ב. אשר על כן, מקום שאין עדותה של התובעת ביחס להיקף שעות העבודה בשירות המטופלת נתמכת בעדות ובראיה אחרת, מלבד מעדותה בפנינו - אין לנו אלא לדחות את הגרסה על מתכונת העסקה של 24 שעות ביממה. ג. מעדותה של התובעת עצמה עלה, כי בין השעות 14:00 ל-16:00 הייתה הנתבעת ישנה ובזמן זה הייתה התובעת נחה (עמ' 8 לפרוטוקול, ש' 3-4). כמו כן, כאשר נשאלה התובעת בחקירתה הנגדית, האם היא ישנה בלילה, ענתה בחיוב (עמ' 10, ש' 12-13). ד. התובעת לא פירטה בתצהיר עדותה הראשית את סדר יום עבודתה, וקשה היה להבין כיצד עבדה 24 שעות ביממה (למעט ביום א'), כך באופן רוטיני במשך כל תקופת עבודתה. ה. אמנם בסיכומים טען ב"כ התובעת, כי התובעת עבדה מידי יום משעה 07:00 בבוקר ועד השעה 21:00, עם שעתיים מנוחה בשעות הצהריים, אך גם בגירסה זו יש כדי לסתור את גרסתה של התובעת בעדותה לפיה, עבדה 24 שעות ביממה. 24. בנסיבות הללו, אין בידינו לאמץ את גירסתה העובדתית של התובעת על מסגרת שעות עבודתה; ולפיכך יש מקום לדחות את התביעה לגמול בגין העסקה בשעות נוספות, משלא הוכיחה התובעת קיומה של מסגרת שעות עבודה המזכה בתשלום גמול העסקה בשעות נוספות. כמו כן, יש לדחות התביעה לגמול שעות נוספות לאור ההלכה שנקבעה בבג"צ גלוטן, כאמור לעיל. 25. כללו של דבר, התביעה לגמול בגין העסקה בשעות נוספות - נדחית. התביעה לפיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת 26. התובעת טענה כי פוטרה מעבודתה אצל הנתבעת, וזאת ביום 11/01/2011. לטענת התובעת לקראת חודש 1/11, פנתה אל עמותת "קו לעובד", וקיבלה הסברים בנוגע לזכויותיה. בהתאם, ביום 11/1/11, פנתה לבתה של הנתבעת, נציגת "קו לעובד" - גב' סריקה ואף התובעת עצמה, וביקשו ממנה להשלים לתובעת את הסכומים המגיעים לה בעבור עבודתה לאורך השנים שעבדה. בתה של הנתבעת סירבה להתייחס לדרישת התובעת, ואף זלזלה בפנייתה, ופיטרה אותה לאלתר. למחרת הפיטורים או בסמוך לכך, פנתה התובעת בשנית ל"קו לעובד", וביקשה שהעמותה תפנה לנתבעת בדרישה לקבלת זכויותיה, ואכן ביום 30/1/11 פנתה הגב' שרה טנו, מטעם עמותת "קו לעובד", אל הנתבעת באמצעות מכתב דרישה וביום 20/2/11 השיבה הנתבעת באמצעות בא כוחה למכתב הנ"ל ובו התכחשה לחובותיה. 27. הנתבעת מאידך טענה כי התובעת לא פוטרה אלא התפטרה באופן פתאומי וללא מתן הודעה מוקדמת. לעניין זה טענה הנתבעת, כי בחודש 1/11 התובעת פנתה לבתה של הנתבעת וטענה כי לא שולם לה מלוא שכרה ודרשה לקבל באופן מיידי סך של 47,000 ₪. בתה של הנתבעת שביקשה לקבל הסברים ופרטים אודות החוב הנטען, לא קיבלה תשובות מהתובעת, שהתחמקה מלפרט את דרישותיה ועמדה על כך שאם לא ישולם לה הסכום הנ"ל באופן מיידי היא תפסיק לעבוד. למחרת, פנתה בתה של הנתבעת יחד עם התובעת לקבלת הסברים על דרישות התובעת, על מנת לברר מה שולם לתובעת ומה לא שולם לה, אולם באותו רגע התובעת שוב חזרה ואמרה כי במידה ולא ישולם לה הסכום של 47,000 ₪ היא עוזבת. באותו הערב, באופן פתאומי, ומבלי לאפשר לנתבעת ולבתה לברר את טענות התובעת ודרישותיה הפתאומיות לגופו של עניין, ארזה התובעת את חפציה האישיים ועזבה את ביתה של הנתבעת. לטענת הנתבעת, התובעת הייתה לחוצה לקבל את הכספים לשם בניית בית בארץ מולדתה - מולדובה, כפי שהעידה בעמ' 12 לפרוטוקול. 28. בתביעה ל"פיצויי פיטורים" נטל הראיה מוטל על התובע להוכיח את פיטוריו, וכי הוא מצוי בתוך מסגרת הזכאים לפיצויי פיטורים מכוח החוק. 29. הלכה היא כי היסוד הן של פיטורים והן של התפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעביד הקיימים בין השניים, לידי גמר (דב"ע נא/1-3 מפעלי ים המלח בע"מ - דוד שיינין, פד"ע כב' עמ' 271). הדיבור (או ההתנהגות - י.כ.), המביא את היחסים לידי סיום חייב להיות חד משמעי. מעשיו של המפטר קובעים אם הוא פיטר, ומעשיו של המתפטר קובעים אם הוא התפטר. כיצד "יראהו" הצד השני, או כיצד "יחשב" בעיני הצד השני, הוא חסר משמעות ונפקות (דב"ע נז/39-3 אליק בביוב - נפתלי גפן, לא פורסם). "הנה כי כן התשובה לשאלה אם בפיטורים מדובר או בהתפטרות, נקבעת בהתאם לזהות הגורם שפעל לניתוק היחסים. לעניין זה, הפיטורים או ההתפטרות יכול שיבואו לידי ביטוי בכתב, בעל פה או בהתנהגות" (ע"ע (ארצי) 256/08 מחמד בשיר קוקא ו-16 אח' - יוסי שוורץ, ניתן ביום 13/2/11; סק"כ (ארצי) 722-09-11 מדינת ישראל ואח' - הר"י ואח', מיום 4/9/01). בית הדין חייב להכריע מי הביא את היחסים שבין הצדדים לידי סיום, דהיינו אם מדובר בפיטורים או בהתפטרות, גם שעה שלדעתו אין נפקות לשאלה בקשר לחבות בפיצויי פיטורים. כשבאים לפסוק בשאלה מי הביא את היחסים לידי גמר, יש לתת את הדעת למכלול העובדות הרלוונטיות ומהן להסיק את המסקנה; ואין ללמוד מקטע דברים אלה מהתמונה כולה (דב"ע ל/18-3 נוח בנצילוביץ - אתא בע"מ, פד"ע ב', 41). בעת ההכרעה מי מהצדדים רצה להביא את היחסים לידי סיום, יש לבחון, בין היתר, למי מהצדדים הייתה מוטיבציה להביא לניתוקם של יחסי העבודה. על בית הדין להכריע בסוגיה זו על פי המסכת העובדתית המובאת בפניו. יש להסיק המסקנה לא מי יזם את ניתוק יחסי העבודה, אלא גם מי היה הצד המעוניין בניתוקם, שכן לעתים נגרר הצד היוזם את הפסקת העבודה בפעולתו אחר התנהגות הצד המעוניין בכך. במקרים כאלה, ייתכן כי מה שנראה על פניו כהתנהגות המלמדת על התפטרות הוא למעשה פיטורים - או ההיפך. 30. ובענייננו, נקדים ונציין כי לאחר בחינת מכלול הראיות והעדויות שנשמעו בפנינו, הגענו למסקנה כי התובעת התפטרה מעבודתה ולא פוטרה, כמו כן הגענו למסקנה כי התובעת לא הרימה הנטל המוטל עליה להוכיח כי פוטרה מעבודתה ומשכך דין תביעתה לפיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת - להידחות, ונפרט. 31. מעדויות שני הצדדים התרשמנו כי התובעת הציבה בפני הנתבעת דרישה חד משמעית לפיה תשלם לה הנתבעת סכום של 47,000 ₪ - דרישה עליה חזרה התובעת גם במסגרת עדותה בפני בית הדין (עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 10), וזאת תוך סד זמנים קצר ביותר; הנתבעת ניסתה לברר את פשר הסכום ואף פנתה בעניין זה לחב' תיגבור, אולם התובעת לא התרצתה והציבה אולטימטום בלתי סביר לתשלום הסכום. משלא שולם הסכום הנ"ל נטשה התובעת את עבודתה מבלי שוב. 32. משמיעת עדות התובעת עולה כי זו פירשה את רצון הנתבעת לבדוק את דרישתה לתשלום הסך של 47,000 ₪ - כמעשה פיטורים. וכך העידה התובעת: "ש. מי פיטר אותך? ת. הם לא רצו לשלם. ש. שוב, מי פיטר אותך? ת. הבעלים כי הם הודיעו לי שהם לא רוצים לשלם לי. ... ש. מה ביקשת? ת. אני לא ביקשתי שום דבר, אמרתי שעשיתי חשבון ויצא לי 47,000 ₪... ביקשתי מהם ללכת ביחד לקו לעובד ושם יעשו לנו חשבון. ש. ומה אמרה לך טוני? ת. שהיא לא רוצה ללכת לקו לעובד. ... ש. אבל היא הלכה איתך לתיגבור? ת. היא הלכה איתי לתיגבור אך לא לקו לעובד. ... ש. לשאלת בית הדין - למה הם גירשו אותך מה הם אמרו לך? ת. מפני שהם לא רצו לשלם." (פרוטוקול מיום 22/5/12, עמ' 10, ש' 20 עד עמ' 11 ש' 22). 33. אין מנוס מהמסקנה, כי התובעת פירשה את אי תשלום דרישתה לסך של 47,000 ₪, כמעשה פיטורים, ולא כך הדבר. כמו כן, התרשמנו כי התובעת לחצה את הנתבעת לשלם לה 47,000 ₪ משום רצונה לקבל את הכספים לשם בניית בית בארץ מולדתה - מולדובה, ובלשונה: "... כאשר ביקשתי כסף אמרתי לה שאני צריכה כסף מפני שאני בונה במולדובה" (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 11-12). מסקנתנו, כי יש לראות את התנהגותה של התובעת כזניחת עבודתה אצל הנתבעת, והתובעת היא הגורם שפעל הלכה למעשה לניתוק היחסים. 34. סיכומה של נקודה זו - התובעת התפטרה מעבודתה ועל כן אינה זכאית לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת. 35. הנתבעת טענה טענת קיזוז, לפיה בשל העובדה שהתובעת התפטרה לאלתר וללא מתן הודעה מוקדמת, יש לחייבה על פי חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות התשס"א - 2001, בתשלום חודש עבודה, בגין חלף הודעה מוקדמת. 36. משמיעת העדויות, הגענו לכלל מסקנה, כי אכן התובעת התפטרה מעכשיו לעכשיו ללא מתן הודעה מוקדמת, (עדות התובעת עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 10-11), לפיכך מכל סכום שייפסק לטובת התובעת, יש לקזז תמורת הודעה מוקדמת בסך של 3,132 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 10/1/11 ועד למועד התשלום בפועל. דמי הבראה 37. בתביעתה טענה התובעת, כי במהלך תקופת עבודתה שילמה לה חברת תיגבור סך של 5,836 ₪ בגין דמי הבראה, ועל הנתבעת לשלם לה את יתרת דמי ההבראה המגיעים לה בסך 2,588 ₪. 38. הנתבעת טענה מנגד, כי דמי ההבראה שולמו לתובעת מידי חודש בחודשו באופן יחסי כפי שניתן ללמוד מתלושי השכר שצורפו לכתב התביעה. לפיכך, שולמו לתובעת מלוא דמי ההבראה המגיעים לה ולא הוחסר ממנה המגיע לה. 39. בהתאם לפסיקה, משהוכיח העובד כי עבד שנה לפחות אצל המעביד, על המעביד להוכיח כי שילם לו את דמי ההבראה (דב"ע נו/3-282 עוף טנא בע"מ - אחמד עומר, עבודה (ארצי), כרך כט (2) 319). יחד עם זאת, הוראות צו ההרחבה קובעות כי עם סיומם של יחסי עובד-מעביד, העובד יהא זכאי לימי הבראה עבור השנתיים האחרונות לעבודתו בלבד. 40. בהתאם לצו ההרחבה הכללי בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש, עובד שהשלים 3 שנות עבודה אצל מעביד זכאי ל-6 ימי הבראה, ובשנה הרביעית זכאי ל-7 ימי הבראה. לפיכך התובעת הייתה זכאית לדמי הבראה בסך 4,563 ₪ (13 ימים x 351 ₪). 41. חברת תיגבור שילמה לתובעת בגין דמי הבראה בשנתיים האחרונות לעבודתה סך של 2,941 ₪. 42. כללו של דבר, התובעת זכאית לקבל מהנתבעת את יתרת דמי ההבראה בסך 1,622 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10/1/11 ועד למועד התשלום בפועל. פדיון חופשה שנתית 43. התובעת טענה בתביעתה כי חב' תגבור שילמה לה במהלך עבודתה סך של 5,836 ₪ בעבור חופשה והנתבעת נותרה חייבת לה סך 2,579 ₪, בגין פדיון חופשה. 44. לעניין זה טענה הנתבעת, כי התובעת ניצלה את מלוא מכסת החופשה שלה ואף מעבר לכך. התובעת יצאה לפחות פעם בשנה למולדובה. כמו כן, כאשר הנתבעת ביקרה את בתה בנצרת עילית, בתקופות החגים, התובעת זכתה לחופשה באותה העת ושולם לה שכר מלא. 45. על פי הוראות סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, תשי"א - 1951, חייב מעביד לנהל פנקס חופשה בו יירשמו מועדי החופשה, דמי החופשה ששולמו ותאריך התשלום. 46. הלכה פסוקה היא, כי על המעביד מוטל הנטל להוכיח כמה ימי חופשה ניצל העובד ומה הייתה היתרה שעומדת לזכותו בתום תקופת עבודתו (דב"ע לא/3-22 צ'יק ליפוט - קסטנר, פד"ע ג' 215). 47. לא מצאנו כי הנתבעת עמדה בנטל האמור. הנתבעת לא הציגה בפנינו פנקס חופשה ובו רישומים מפורטים מטעמה המתייחסים למועדים שבהם התובעת יצאה לחופשה. 48. אין לקבל את טענת הנתבעת כי התובעת ניצלה את חופשותיה, כאשר יצאה לפחות פעם בשנה למולדובה. מבדיקת המועדים בהם יצאה התובעת מגבולות ישראל (מיום 17/1/08 עד 7/2/08, מיום 15/1/09 עד 12/2/09 ומיום 1/4/10 עד 24/4/10), עולה כי לתובעת לא שולם שכר בגין תקופות אלה, כמפורט בתלושי השכר. 49. יש גם לדחות את טענת הנתבעת כי התובעת "זכתה" לחופשות בזמן שהותה של הנתבעת אצל בתה בנצרת עילית. מטרת חוק חופשה שנתית הוא להבטיח, כי העובד יזכה בחופשה בפועל במועדים הנוחים לו, על מנת שיאגור כוח לעתיד (דב"ע מז/3-10 זכריה טרוסט - מדינת ישראל, פד"ע יח' 442). כמו כן, כפי שציינו, הנתבעת לא הציגה פנקס חופשות ובו רישומים מפורטים מטעמה המתייחסים למועדים שבהם התובעת יצאה לחופשה, ואף לא הוכיחה את מספר ימי החופשה שנוצלו בתקופה הרלוונטית לעבודתה של התובעת. 50. בהתאם לסעיף 31 לחוק חופשה שנתית, תקופת ההתיישנות לתביעה על בסיס החוק, היא בת 3 שנים. לפיכך, בענייננו מוגבלת התובעת לתבוע דמי פדיון חופשה שנתית שמחודש ינואר 2008 ועד למועד ניתוק יחסי העבודה, בינואר 2011, 38 ימי חופשה ובסך הכל - 4,760 ₪. 51. מעיון בתלושי השכר של התובעת עולה כי חב' תיגבור שילמה לתובעת בגין פדיון חופשה בשלוש השנים האחרונות לעבודתה סך של 4,267 ₪. 52. כללו של דבר, התובעת זכאית ליתרת פדיון חופשה בסך 493 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 10/1/11 ועד למועד התשלום בפועל. פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה 53. התובעת טענה בתביעתה כי היה על המעביד לצרפה לקרן פנסיה ולהפריש עבורה סכום של 2,309 ₪. 54. בהתאם להוראות צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, החל מיום 1/1/08, חלה חובה על המעסיקים להפריש עבור העובדים לקרן פנסיה סכומים בשיעור 0.833% מהשכר הקובע לפנסיה בשנה הראשונה, 1.66% בשנה השנייה ו-2.5% בשנה השלישית. 55. אין חולק כי עבור התובעת לא הופרשו על ידי הנתבעת ו/או על ידי חב' תיגבור סכומים כלשהם לקרן פנסיה. 56. בהתאם לשיעור ההפרשות כפי שנקבע בצו ההרחבה כאמור, בגין התקופה החל מחודש 1/08 ועד למועד סיום עבודתה של התובעת, זכאית היתה התובעת כי יבוצעו עבורה הפרשות לקרן פנסיה בסך של 1,830 ₪ (323 ₪ - עבור שנת 2008, 635 ₪ - עבור שנת 2009, 872 ₪ - עבור שנת 2010), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10/1/11 ועד למועד התשלום בפועל. סוף דבר 57. התביעה מתקבלת בחלקה, הנתבעת תשלם לתובעת הסכומים הבאים: א. הפרשי שכר מינימום בסך: 6,294 ₪ ב. דמי הבראה בסך: 1,622 ₪ ג. פדיון חופשה שנתית בסך: 493 ₪ ד. פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך: 1,830 ₪ הסכומים הנ"ל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10/1/11 ועד לתשלום המלא בפועל. 58. יתר תביעות התובעת - נדחו כאמור. 59. מנגד, טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת לעניין הודעה מוקדמת - התקבלה. משכך, מהסכומים שנפסקו לטובת התובעת יש לקזז את הסך של 3,132 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10/1/11 ועד למועד התשלום בפועל. 60. לאור התוצאה אליה הגענו - יישא כל צד בהוצאותיו. שכר מינימום