מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אי תשלום שכר מינימום לעובדים זרים: 1. ביום 14/5/08 הוגש כתב אישום שעניינו אי תשלום שכר מינימום ל- 39 עובדים זרים אזרחי סין ורומניה, בחודש יוני 2006. הוראות החיקוק על פיהן הואשמו הנאשמים הן סעיף 14 לחוק שכר מינימום תשמ"ז - 1987 (להלן - החוק) וכלפי נאשם 2 הפרת אחריות של נושא משרה, לפי סעיפים 14 ו- 15 לחוק. 2. לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי בחומר שבתיק, החלטתי לזכות את הנאשמים מהעבירות המיוחסות להם בכתב האישום. להלן יפורטו הנימוקים. 3. מטעם המאשימה העיד מר יורם עידה, אשר במועדים הרלוונטים לכתב האישום שימש כרכז בכיר לאכיפת חוקי עבודה ביחידת הסמך של משרד התמ"ת. כן הוגשה מטעם המאשימה תעודת עובד ציבור של גב' זהבה קדוש, רכזת בכירה במחלקה לביקורת גבולות במינהל האוכלוסין של מדרש הפנים (מא/8). 4. בתום שמיעת עדויות התביעה, טענו הנאשמים "אין להשיב לאשמה". בהחלטה מיום 21/3/13 נדחתה הטענה. 5. הנאשם 2, מר דוד גרינברג, העיד בפרשת ההגנה. 6. בתום פרשת הראיות הגישו הצדדים סיכומים בכתב. 7. יסודות העבירה נשוא כתב האישום נקבעו בסעיף 14 לחוק שכר מינימום כדלקמן: "מעביד שלא שילם לעובדו שכר מינימום, דינו - מאסר שנה או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין; עבירה לפי סעיף זה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה." סעיף 15 לחוק שכר מינימום, שכותרתו אחריות מנהלים, קובע: "נעברה עבירה לפי חוק זה בידי תאגיד, יואשם בעבירה גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל פעיל, שותף - למעט שותף מוגבל - או פקיד באותו תאגיד ואחראי לענין הנדון, אם לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט כל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של חוק זה." היסוד העובדתי של העבירה העיקרית, כאמור בסעיף 14, הוא אי תשלום שכר מינימום לעובד. לגבי היסוד הנפשי - בסעיף 14 סיפא נקבע כי מדובר בעבירה מסוג אחריות קפידה. לפי הוראת סעיף 22 לחוק העונשין, עבירה מסוג זה אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות, כאשר בהתקיים היסוד העובדתי קמה חזקה כי נתקיים בה גם היסוד הנפשי הדרוש (יעקב קדמי על הדין בפלילים חלק ראשון, 289 (2012)). חזקה זו ניתנת לסתירה, בהתאם לתנאים שנקבעו בסע' 22(ב) לחוק העונשין, כדלקמן: "לא יישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור - עליו הראיה." מידת השכנוע המוטלת על הנאשם להוכחת טענת הגנה כאמור היא המידה האזרחית של הטיית מאזן ההסתברויות (קדמי 395). 8. לשאלת קיומו של היסוד העובדתי: על פי הנטען בכתב האישום, בחודש 6/06 עזבו את הנאשמת 39 עובדים זרים, שפרטיהם מצויינים בסע' 4 לכתב האישום ועברו לעבוד בחברה אחרת. בגין חודש זה הנאשמת 1 ניכתה לעובדים הזרים ניכויי יתר משכרם, כך שהשכר ששולם היה נמוך משכר מינימום. לגבי הנאשם 2 נטען כי במועדים הרלוונטים היה הבעלים והמנהל של הנאשמת 1 ולא עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה. בדין ההקראה כפרו הנאשמים בעובדות כתב האישום למעט היותה של הנאשמת 1 חברה פרטית לשירותי כח אדם, היותו של הנאשם 2 הבעלים והמנהל של הנאשמת 1 ועובדת עזיבתם של 39 עובדים זרים בחודש 6/06, מבלי לאשר את זהותם. הנאשמים טענו כי שילמו שכר מינימום כדין לכל העובדים. 9. מפקח משרד התמ"ת מר יורם עודה, ערך טבלה מא/5, בה ציין את שמות העובדים ואת השכר ששולם להם בחודש יוני שנת 2006. בטבלה מצויין שם העובד, שכר ברוטו לפי תלוש השכר, שכר מגיע, פירוט ניכויים מהשכר. בחלק מהשורות מופיע גם הסכום המותר לניכוי בגין הודעה מוקדמת. כך העיד לגבי הטבלה: "... מדובר בתקופה שחישובי שכר המינימום נעשו באופן ידני אבל באופן עקרוני מדובר בחישובים שהם רלבנטיים לשכר מינימום. יש לנו טבלה ובה יש עמודה של "שכר ששולם" הוא השכר שנלקח מתוך תלושי השכר. "שכר מגיע" זה חישובי שכר מינימום עפ"י תעריף שהיה רלבנטי לאותה תקופה. "ניכויי יתר" אלה ניכויים שחלו על חוק עובדים זרים. ברגע שיש ניכוי ... , התוצאה היא שלא שולם שכר מינימום. ניכויי היתר נלקחים מתוך התלושים. השכר ששולם נלקח מהתלוש. השכר המגיע מחושב על ידי. זה הכפלה של מס' השעות בשכר מינימום שהיה רלבנטי באותה תקופה". בחקירה נגדית אישר העד שמבחינתו שכר מינימום זה השכר ששולם "לכיס של העובד". 10. כאן המקום להעיר כי, כפי שצויין בכתב האישום, העובדים הזרים עזבו את עבודתם בנאשמת 1 בחודש 6/06, כך שהשכר נשוא כתב האישום הוא השכר האחרון ששולם לעובדים על ידי הנאשמת 1. 11. על מנת לבחון האם מעסיק שילם לעובדו שכר מינימום כקבוע בחוק, יש לבחון בראש ובראשונה בתלוש השכר את סכומי הברוטו, שמהם מנוכים מיסים כחוק. במקרה שבפנינו, עיון בטבלה מא/4, מעלה כי העובדים כולם (למעט עובד אחד שיפורט להלן) קיבלו עבור חודש יוני 2006 תלושי שכר ובהם מצויין סכום שהוא לא פחות משכר המינימום ברוטו שהיה נכון לאותו מועד. 11. מסכומי השכר ברוטו בוצעו ניכויים שונים, משני סוגים: האחד - ניכויי רשות, על פי הסכם, כגון הוצאות דיור, כרטיס טיסה, הוצאות נילוות, הוצאות ציוד ושירותים. השני - ניכויי דמי הודעה מוקדמת. לאחר הניכויים, לרוב העובדים לא נותר כל סכום לתשלום. לחלקם שולם סכום נמוך, שאינו עולה על כמה מאות ₪. 12. בנסיבות אלה - יש לבחון האם הניכויים משכרם של העובדים בוצעו כדין. ככל שמדובר בניכויים על פי דין - לא מתקיים היסוד העובדתי של אי תשלום שכר מינימום, גם אם כתוצאה מהניכויים לא שולם דבר. במצב דברים זה לא מדובר באי תשלום שכר אלא בקיזוז חוב המגיע למעסיק על פי דין, בהתאם להוראת סעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר. 13. ככל שהניכויים משכר העובדים נעשו שלא כדין - עולה השאלה האם כאשר כתוצאה מהניכויים שכרם של העובדים נותר נמוך משכר מינימום - מתגבש היסוד העובדתי של עבירת אי תשלום שכר מינימום. 14. תחילה נבחן האם הניכויים שבוצעו משכר העובדים הזרים לחודש 6/06 בוצעו כדין. 15. לטענת המאשימה הניכויים שביצעה הנאשמת 1 משכרם של העובדים הזרים, הם ניכויים לא חוקיים, מופרכים ומפוברקים, שבוצעו ללא כל קשר להתחייבויות העובדים כלפי הנאשמת 1 ומתוך רצון "להעניש" את העובדים על שעברו לעבוד אצל מעסיק אחר. עוד טוענת המאשימה הניכויים בגין אי מתן הודעה מוקדמת נעשו בניגוד להוראות חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות וניכויי הרשות שבוצעו משכר העובדים הם ניכויים פיקטיביים שבוצעו באופן שרירותי. לעניין זה מפנה המאשימה לשוני בשיעור הניכויים השונים לגבי כל עובד ועובד. 16. מנגד טוענים הנאשמים כי כל הניכויים משכרם של העובדים בוצעו כדין, על פי נוהל העסקת עובדים זרים בענף הבניין משנת 2005, שהיה בתוקף במועדים הרלוונטים ובהתאם להוראות סע' 25 לחוק הגנת השכר. עיקר טענת הנאשמים היא כי קבוצה גדולה של עובדים, עזבו את העבודה במועד אחד ללא הודעה מוקדמת ועברו לתאגיד אחר. לטענת הנאשמים, העובדים לא נתנו הודעה מוקדמת כמתחייב מכוח החוק ומכוח נוהל תאגידים. לפיכך, קוזזו מהשכר האחרון, לחודש יוני 2006, חובות של העובדים בגין שירותים שונים שקיבלו וכן קוזזו דמי הודעה מוקדמת. 17. אשר לניכויי הרשות - בהתאם לסעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר רשאי המעסיק לנכות משכרו האחרון של עובד, כל יתרת חוב המגיעה לו מאת העובד. 18. הנאשם 2 צירף את נוהל תאגידים לשנת 2007 (נא/4), ממנו עולה כי המעסיק רשאי לתת לעובדים שירותים שונים כגון חיבור לטלויזיה בכבלים, ולנכות את הסכומים משכר העובדים. לטענתו, בניגוד לנוהל תאגידים לשנת 2005 שמאפשר לערוך את ההתחשבנות בסוף שנה, קבע נוהל 2007 שיש לערוך התחשבנות אחת לרבעון. כן הפנה הנאשם בחקירתו לעמוד השני של תלושי השכר של כל אחד מהעובדים. בעמוד זה מופיעה התחשבנות בכתב יד בגין "נילוות", "שרות" ועוד. כך הסביר הנאשם לגבי "ציוד": "סט של ציוד ששווה 142 ₪ זה ציוד שהעובד מקבל - סדין סמיכה, כרית, סיר, כלים לשימוש עצמי ... והעובדים לקחו את הציוד ונעלמו ..." לגבי יתר הרכיבים העיד: "... ביטוח היה צריך להיות 200, חוייב 150 בלבד וההפרש 50, פלוס עוד חודש עבודה של יוני - 50, סה"כ 100 ₪. דיור, הסכום הקבוע הוא 240 ₪ לחודש פלוס חוב 100 ₪, סה"כ 340 ₪. כרטיס טיסה שקנינו עבורו כשהבאנו אותו לארץ, מאחר וזה גמר חשבון, קיזזנו לו את כל הכרטיס - 970 ₪. נילוות זה חוב 73 ₪ ועוד שוטף 73 ₪, סה"כ 146 ₪ שירותים, 366 ₪ חוב פלוס החודש השוטף, סה"כ 467 ₪..." בחקירה ראשית הסביר הנאשם 2 כי רכיב השירותים בסעיף ניכויי הרשות, הוא בגין שירותים אשר סופקו לעובדים בפועל, בין היתר על פי בקשתם, ובהתאם לחוזה העבודה שנחתם בין הצדדים: "הוא מתייחס לשירותים שהעובדים הסכימו לקבל, כמפורט בחוזה... בחוזה יש פירוט והצגתי לתמ"ת את העלויות ואת החשבוניות כדי שיבדקו שזה לא סכומים פיקטיביים וזה נמצא בתיק. השירותים ניתנו בפועל. מדובר בשירותי אבטחה שהעובדים ביקשו שנספק להם בזמן שהם נמצאים בעבודה והם חתמו והסכימו, חיברנו אותם לטלוויזיה בכבלים, החברות לא הסכימו לקבל מהם הסדרי תשלום אז הם ביקשו לעשות זאת באמצעותנו, לספק להם את בלוני הגז בהסדר תשלומים מול החברה שמספקת" (עמ' 8 לפרוטוקול). 19. אכן מעיון בתלושי השכר עולה כי שיעור הרכיבים השונים בסעיף "ניכויי רשות" משתנה מעובד לעובד. ואולם בהודעות בפני חוקר התמ"ת, שנגבו בחודש 9/06, בהתייחס לעובדים ספציפיים, הציג הנאשם 2 את פירוט הניכויים שנעשו משכרו של כל אחד מהעובדים לגביו נשאל. מפירוט שהציג הנאשם עולה, כי שיעור הניכויים היה תלוי, בין היתר, בתקופת העסקתו של כל עובד וכי במסגרת גמר החשבון שנערך לעובדים בחודש 6/06 קוזזו יתרות חוב של העובדים בגין הרכיבים השונים (כגון הוצאות דיור, ביטוח) בהתייחס לכל תקופת עבודתם בנאשמת 1 (מא/6). עדותו של הנאשם בפני חוקר התמ"ת מספקת הסבר מתקבל על הדעת לשוני בשיעור הרכיבים השונים לכל עובד ועובד. הסבר זה יש בו לכל הפחות כדי לעורר ספק סביר בנכונות גירסת המאשימה לפיה המדובר בניכויים "פיקטיביים". 20. הסוגיה שנותרה במחלוקת היא ניכוי דמי הודעה מוקדמת מהעובדים, בשעור העולה על זה הקבוע בחוק. לטענת המאשימה, הנאשמים לא היו רשאים לנכות סכומים החורגים מהוראות חוק מתן הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות תשס"א - 2001. בסעיף 4 לחוק נקבעו דמי הודעה מוקדמת בשיעורים שונים, לפי ויתקו של העובד: "עובד בשכר זכאי להודעה מוקדמת לפיטורים, כמפורט להלן: (1) במהלך שנת עבודתו הראשונה - של יום אחד בשל כל חודש עבודה; (2) במהלך שנת עבודתו השניה - של 14 ימים, בתוספת של יום אחד בשל כל שני חודשי עבודה בשנה האמורה; (3) במהלך שנת עבודתו השלישית - של 21 ימים, בתוספת של יום אחד בשל כל שני חודשי עבודה בשנה האמורה; (4) לאחר שנת עבודתו השלישית - של חודש ימים". 21. הנאשמים בתגובה, מפנים לנוהל תאגידים לשנת 2005, שהיה בתוקף במועד ביצוע העבירה הנטענת, בו נקבע לעניין הודעה מוקדמת: " 2.19 ... על התאגיד לחתום על חוזה עבודה ... החוזה סעיף לפיו החל מחודש העבודה הראשון של העובד בתאגיד, מחוייב התאגיד בהודעה מוקדמת לפטורין של חודש לפחות. למען הסר ספק מובהר כי הוראות אלה גוברות על כל הוראה אחרת בחוזה ההעסקה". (ההדגשה הוספה) וכן סעיף נוסף: "6.3 ... עובד שהחליט לעבור לעבוד אצל תאגיד מורשה אחר, חייב ליתן לתאגיד אצלו מועסק, הודעה מוקדמת בכתב של 30 יום ...". 22. לטענת הנאשמים - בביצוע הניכויים בגין אי מתן הודעה מוקדמת הם פעלו כדין, בהתאם לנוהל 2005, לאחר שכ-40 עובדים עזבו את עבודתם בנאשמת 1 ללא הודעה מוקדמת. כך העיד הנאשם 2 לעניין זה: "יוני 2006, 38 עובדים עזבו את מקום העבודה. זה יצר אנדרלמוסיה מוחלטת, זעם בכל האתרים, כי כאשר העובד מודיע 30 יום מראש מודיעים לקבלן ומכינים חלופה. למרות שנודע לנו ממש ביום האחרון של החודש עדיין ציפינו שמשרד התמ"ת יפעל לפי הנוהל ולא יאפשר להם לעבוד בתאגידים האחרים. העבריין זה לא אני אלא מי שאישר לעובדים לעבוד בתאגיד אחר למרות שצריך 30 יום הודעה מראש וכן העובדים שהיו צריכים לתת הודעה של 30 יום. הנזקים שנגרמו לי עצומים, לא קיבלתי תשלומים מהחברות ונאלצתי לפצות אותם והכל בעקבות תלונה של תאגיד אחר". 23. הובהר שבעניין דמי הודעה מוקדמת, הניכוי בוצע לכל עובד באופן שונה. לאחד, שעבד שבעה חודשים (העובד JONEL STOICA) נוכה סך 1,638 ₪ ולשני (CNNSTANT BARTILAׂׂׂׂ) שעבד ארבעה חודשים, נוכה סך 2,699 ₪. דוגמא נוספת שעולה מהטבלה מא/4 ומסיכומי המאשימה: לעובד JOAN STAVARACIׂ ולעובד ALEXANDER LACATUS, ששניהם עבדו אותה תקופה בדיוק, נוכו סכומים שונים בגין הודעה מוקדמת. בנושא קיזוז הודעה מוקדמת, משנוכחנו לדעת כי לכל עובד קוזז סכום שונה בגין הודעה מוקדמת, בית הדין הפנה לנאשם שאלה בעניין זה וזו תשובתו: "לשאלת בית הדין אני מאשר שעובד אחד שילם לי הודעה מוקדמת בסכום אחד ועובד שני שילם לי הודעה מוקדמת בסכום אחר. אבל בכל מקרה, לא עברתי את ה- 30 יום. הדוגמאות שהוצגו כאן הן דוגמאות קיצוניות כי רוב העובדים עבדנו שנה מלאה". בהמשך עדותו שם מסביר הנאשם: "...התלושים הוכנו על ידי חשבת שכר לפי ההוראה שלא להגיע למינוס. אני רואה כעת ששיחקו עם ההודעה המוקדמת מבלי לעבור 30 יום" (עמ' 14 לפרוטוקול). 24. לדברי הנאשם, מכיוון שקיזז סכומים משכר העובדים וחשש שמא מדובר בפעולה בלתי חוקית או בניגוד לנוהל תאגידים, ישב לטענתו עם מנהלת המת"ש בנתניה ועבר איתה על הסעיפים והיא אישרה שהכל תקין מבחינת הבקרה. לתיק צורף מוצג נא/3, דו"ח לתאגיד מטעם הנאשמת לחודש יוני 2006. לטענת הנאשם, הדו"ח מצביע על כך שאף אחד מהעובדים ששמם צויין בכתב האישום, לא מופיע בדו"ח. עוד טען הנאשם כי לפני ביצוע הניכויים משכר העובדים פנה לקבלת חוות דעת משפטית בנושא, לפיה הניכויים הם מותרים. לטענת הנאשם קיבל את חוות הדעת בעל פה, ובהמשך, לבקשת משרד התמ"ת הציג את חוות הדעת בכתב מיום 18/12/06 (נא/5). מדובר בחוות דעת מטעם ב"כ הנאשמים, ולפיה הניכויים שבוצעו על ידי הנאשמים משכר העובדים נעשו כדין. 25. אין חולק כי בהתייחס לעובדים הזרים המוזכרים בכתב האישום, תקופת ההודעה המוקדמת בת 30 יום על פי נוהל התאגידים משנת 2005, היתה ארוכה יותר מתקופת ההודעה המוקדמת על פי חוק הודעה מוקדמת. זאת בשים לב לתקופת עבודתם בנאשמת 1. כאן המקום להעיר כי בעקבות החקירה בעניינם של הנאשמים, שונה נוהל התאגידים, כאשר בנוהל משנת 2007 נקבעה בסעיף 5.2 חובת מתן הודעה מוקדמת על פי חוק. 26. בסעיף 12 לחוק הודעה מוקדמת נקבע: "חוק זה, אינו בא למעט מכל זכות הנתונה לעובד לפי חוק, הסכם קיבוצי או חוזה עבודה." מסעיף זה עולה בבירור כי ככל שמדובר בחובת מתן הודעה מוקדמת לפיטורי עובד - ניתן לקבוע תקופה העולה על הקבוע בחוק. לעניין זה עולה השאלה האם ניתן להטיל חובת מתן הודעה מוקדמת ארוכה יותר גם על העובד המתפטר, במסגרת חוזה עבודה. 27. בנושא זה מצאנו מחלוקת בפסיקת בתי הדין האזוריים בתביעות אזרחיות. דעה אחת היא כי בכל מקרה ניתן לקבוע בהסכם קיבוצי או בחוזה עבודה, תקופת הודעה מוקדמת שונה מזו שבחוק הודעה מוקדמת, ובלבד שאורכה לא יפחת מהקבוע בחוק. לפי דעה אחרת - שעה שבחוזה עבודה נקבעה תקופת הודעה מוקדמת ארוכה יותר מהקבוע בחוק, לא יהיה המעסיק רשאי לנכות משכרו של עובד תמורת הודעה מוקדמת העולה על הקבוע בחוק. 28. עצם קיומה של מחלוקת בנושא זה, בפסקי דין העוסקים בתביעות כספיות במישור האזרחי, יש בה כדי לעורר ספק סביר ביחס לטענה כי לא ניתן לחייב עובד, במסגרת חוזה עבודה (ובענייננו נוהל התאגידים), במתן הודעה מוקדמת העולה על הקבוע בחוק, ככל שטענה זו נועדה לגבש ביצוע עבירה במישור הפלילי. הניכוי בגין תמורת הודעה מוקדמת, הוא כשלעצמו, ניכוי מותר על פי דין. השאלה היא לגבי שיעור הניכוי המותר, כנגזרת מהשאלה בדבר אפשרות התניה על הוראות חוק הודעה מוקדמת בנוגע לאורכה של הודעה מוקדמת להתפטרות. שאלה זו, אף אם תוכרע לטובת העובד, ראוי שתידון במישור האזרחי במסגרת תביעה כספית בין עובד למעסיק. אין מקום להטלת אחריות פלילית על מעסיק אשר ביקש לחייב את העובד במתן הודעה מוקדמת ארוכה מהקבוע בחוק, מכח הסכם שנערך בין הצדדים. זאת בפרט כאשר הוראת ההסכם לעניין זה היא הדדית כלפי המעסיק וכלפי העובד. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף בענייננו, כאשר לפי טענת הנאשם 2, שלא נסתרה, בטרם ביצוע הניכויים פנה לגורמים המוסמכים במשרד התמ"ת לבירור חוקיות העניין. 29. בנסיבות המתוארות לא עלה בידי המאשימה להוכיח למעלה מכל ספק סביר כי הניכויים שבוצעו על ידי הנאשמת 1 משכרם האחרון של העובדים, בוצעו שלא כדין. 30. גם לו הגענו למסקנה כי לא ניתן לחייב עובד במתן הודעה מוקדמת העולה על הקבוע בחוק, וכי ניכוי משכרו של עובד בגין תמורת הודעה מוקדמת כאמור הוא ניכוי שלא כדין - עולה השאלה האם יש בפעולה זו של המעסיק כדי לגבש עבירת אי תשלום שכר מינימום. במספר פסקי דין שניתנו בבתי דין אזוריים, השיבו על שאלה זו בשלילה. השופט ארמון בהע"ז (נצ') 1047/09 מד"י נ' צור ראובן (מיום 28/10/12) פסק: "את בחינת השאלה אם מעביד הפר את הוראות חוק שכר מינימום יש לעשות על פי שכר הברוטו ששולם לעובד. הניכויים מהשכר אינם משפיעים על שאלת תשלום שכר המינימום. ניכוי שלא כדין מהשכר, הוא עבירה על חוק הגנת השכר (וכשמדובר בעובד זר גם על חוק עובדים זרים), אך אין הוא עבירה על חוק שכר מינימום". עמדה זו אומצה על ידי השופטת סמיר -עמאר בעניין ת"פ (חיפה) 21/05 מדינת ישראל נ' שחף אבטחה 1989 בע"מ (מיום 7/7/11): "אם כן, גם אני בדעה שיש להבחין בין החובה של המעסיק לשלם לעובד לפחות שכר מינימום לבין, הניכויים שמבצע המעסיק מהשכר, אותם יש לבחון לפי חוק הגנת השכר, במיוחד בנסיבות כמו שלנו, עת מדובר בניכויים שמבוצעים במעמד סיום יחסי העבודה בין הצדדים". 31. עמדתם של השופט ארמון והשופטת סמיר-עמאר, מתבססת בין היתר על קיומה של עבירה נפרדת של ביצוע ניכויים שלא כדין, אשר נוספה לחוק הגנת השכר במסגרת תיקון 24, בסעיף 25ב'. טעות במצב המשפטי 32. גם אם נצא מתוך הנחה כי בוצעו ניכויים שלא כדין משכר העובדים הזרים וכי ביצוע הניכויים מגבש את היסוד העובדתי של עבירת אי תשלום שכר מינימום - בנסיבות העניין מצאנו כי מתקיים לגבי הנאשמים הסייג של טעות במצב המשפטי. סעיף 34יט' לחוק העונשין קובע: "לעניין האחריות הפלילית אין נפקה מינה אם אדם דמה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו של האיסור, זולת אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר". הסייגים לאחריות פלילית חלים גם לעניינה של עבירת אחריות קפידה (קדמי, 288). 33. נטל הבאת הראיה בדבר חלותו של סייג לאחריות פלילית מוטל על הנאשם, אך מבחינת מידת ההוכחה, די לנאשם כי יעורר ספק סביר בשאלת קיומו של הסייג, על מנת להעביר לכתפי התביעה את נטל השכנוע בדבר אי קיומו (קדמי 705). 34. בענייננו עלה בידי הנאשמים להרים את נטל הראיה המוטל עליהם, להראות כי, לכל הפחות, מתעורר ספק סביר בשאלת חלותו של סייג הטעות במצב המשפטי על עניינם. כאמור טענת הנאשם 2, לפיה בטרם ביצע הניכויים משכר העובדים, פנה לגורמים רלוונטים במשרד התמ"ת על מנת לברר האם פעולה זו היא חוקית, לא נסתרה. כך גם לא נסתרה גירסת הנאשם לפיה פנה בנוסף, לקבלת יעוץ משפטי פרטי. יש לזכור כי לפניה זו למשרד התמ"ת קדמו נסיבות חריגות, במסגרתן קבוצה גדולה של עובדים זרים עזבה את הנאשמת 1, חלקם ללא הודעה מוקדמת וחלקם בהתראה קצרה ביותר. טענת הנאשם כי פעל בהתאם ליעוץ שניתן לו, אשר תואם את הוראות נוהל התאגידים שהיה בתוקף בתקופה הרלוונטית, לא נסתרה אף היא. סברתו של הנאשם בדבר היות הניכויים מותרים על פי דין אושרה גם במסגרת דו"ח הבקרה על דיווחי שכר עובדים זרים, שהוצא על ידי מת"ש נתניה (נא/3). בנסיבות העניין ככל שהנאשם הוטעה לחשוב כי הניכויים מותרים, שעה שבפועל מדובר בניכוי שלא כדין - הרי שמדובר בטעות שהיתה בלתי נמנעת באורח סביר. זאת בשים לב לעובדה כי הנאשם לא הסתפק בחוות דעת פרטית, אלא פנה לגורמים רשמיים במשרד התמ"ת, האחראי בין היתר על נושא העסקת עובדים זרים. לעניין זה ר' ע"פ 845/02 מדינת ישראל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית, פ"ד סב(3) 307. 35. בנסיבות העניין, לאור תחולת סייג הטעות במצב המשפטי כאמור, מתייתר הצורך לדון בשאלת האם חלה על הנאשמים ההגנה הקבועה בסעיף 22(ב) לחוק העונשין, כנגד עבירת אחריות קפידה. כפי שפורט לעיל, הוכחת הגנה זו מטילה על הנאשמים נטל הוכחה גבוה יותר, מזה הנדרש לצורך הוכחת קיומה של טעות במצב המשפטי, אשר די בו כדי לפטור את הנאשמים מהטלת אחריות פלילית. 36. במסגרת טענת אין להשיב לאשמה, הובהר כי עובד אחד, SHIKAI LI, השתכר בחודש יוני 2006, שכר נמוך משכר המינימום החודשי. בין השאר מטעם זה הוחלט שלא לקבל את טענות אין להשיב לאשמה. על כך השיב הנאשם בחקירתו: "לגבי החלטת אין להשיב לאשמה, סע' 13, בדקתי ומצאתי שכתוב בתלוש 18.58 במקום 19.28. הסתבר שהשינוי בשכר המינימום בוצע ממש בחודש זה. הנוהל של העדכון מתבצע ע"י כך שמקבלים דיסקט מחב' מכפל על עדכון וזה אמור להזרים לכל העובדים אוטומטית את העדכון. עובדה שהשעות הנוספות באותו תלוש שולמו לפי 19.28. גם בבקרה של התמ"ת לא עלו על זה ועובדה שזה לא מופיע בדו"ח שלהם, נא/3. עובדה שהוא עובד יחיד מתוך הרבה עובדים והיום אחרי כ"כ הרבה שנים קשה לי לאתר את ... בדקנו שלושה תלושים אחורה של אותו עובד והתברר שבחודש אפריל העובד עבד 165 שעות ושולם לו 173 שעות ולא נוכה למרות שבכרטיס היה 165. כך שהנזק, אם נגרם, של 20 ₪, הוא קוזז מהסכום שלא נוכה באפריל". 37. אנו מקבלים את טענת הנאשמים כי מדובר בזוטי דברים. ראשית, האישום לא הוגש בסוגיה זו כלל אלא בנושא ביצוע קיזוזים מהשכר האחרון, שלא כדין. שנית, הובהר שקבוצה גדולה מאד של עובדים קיבלה תשלום לפי שכר המינימום הקבוע בחוק ומתוך אותה קבוצה, אותר עובד אחד בלבד שחלה טעות בחישוב השכר. 38. מכל הנימוקים שלעיל אני מורה על זיכוי הנאשמים מעבירות המיוחסות להם בכתב האישום, ולו מחמת הספק.שכר מינימוםעובדים זרים