אי החזרת פיקדון ע''י עורך דין

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אי החזרת פיקדון ע''י עורך דין: 1. לפניי ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד אליהו שבלסקי- אב"ד, עו"ד יורם יוסיפוף ועו"ד שלמה הלר, חב"ד), בתיקי בד"א 112/10 ובד"א 114/10, בגדרו נדחו ערעור המערערת על זיכויו החלקי של המשיב בעמל"ע 25772-08-11 (המערער בעמל"ע 42531-08-11, להלן: "המשיב") מעבירות של אי השבת פיקדון, אי החזקתו בחשבון פיקדונות ואי שמירת ערכו, ואילו ערעור שהוגש מטעם המשיב התקבל, והוא זוכה מעבירה של פגיעה בכבוד המקצוע והתנהגות שאינה הולמת את המקצוע. כן התקבל ערעורו על חומרת העונש, כך שמהעונש שהושת עליו בבית הדין המשמעתי המחוזי, שכלל שנתיים השעייה בפועל והפעלה של שנת השעייה מותנית במצטבר לעונש דלעיל, וכן קנס והוצאות למתלוננות וללשכת עורכי הדין, בסכום כולל של 35,000 ₪, הוסר רכיב הקנס וכן ההפעלה המצטברת של עונש ההשעיה המותנה. 2. שני הצדדים מלינים על פסק הדין בכללותו: הן על העבירות בהן הורשע המשיב והן על העונש שנגזר עליו. המערערת טוענת, כי היה מקום להרשיע את המשיב גם בעבירות הקשורות לאי החזרת כספי הפקדון, וכן ביחס לאי תשלום ההוצאות לאחת המתלוננת, ה"ה זביידה (להלן: "גב' זביידה"), וכי העונש שהושת עליו הינו נמוך בנסיבות העניין; המשיב טוען, כי לא היה מקום להרשיעו כלל, גם לא ביחס לאי תשלום ההוצאות למתלוננת השניה, ה"ה ביננפלד (להלן: "גב' ביננפלד"). לחלופין הוא טוען, כי העונשים שהושתו עליו בגין רכיב זה הינם חמורים וסוטים ממדיניות הענישה המקובלת. 3. העובדות הנוגעות לעניין פורטו בהרחבה במסגרת ההליכים הקודמים בעניינו של המשיב, ולפיכך הן יצויינו להלן אך בקצירת האומר. 4. המשיב ייצג את המתלוננות, במסגרת הליכים למכירת דירה שירשו מהוריהן. בגין התרשלות בטיפול בענייניהן, לרבות בהליכי הדיווח למס שבח ובתשלום מס השבחה, הורשע המשיב בשנת 2001 בעבירות משמעת שונות. בסופו של יום, ולאחר שננקטו הליכי ערעור שונים (לרבות שני ערעורים שהוגשו לבית המשפט העליון), נגזרו על המשיב העונשים הבאים: השעייה בפועל והשעייה מותנית, חיובו להשיב למתלוננות את הפקדון בסך 4,500 ₪ ולשלם לכל אחת מהן הוצאות בסך 2,000 ₪, וכן לשלם את הוצאות הקובל בסך 10,000 ₪ (לשם הנוחות יכונו להלן כלל ההליכים האמורים בשם "פסק הדין הראשון" או "ההליכים בגלגול הראשון"). 5. על פי האמור בכתב הקובלנה שהוגש ביום 10.8.06, נמנע המשיב מלקיים את כלל החיובים שהוטלו עליו במסגרת פסק הדין הראשון, קרי: השבת הפקדון, תשלום הפיצויים למתלוננות ותשלום הוצאות הקובל. 6. לאחר שמיעת ראיות, זיכה בית הדין המחוזי, ברוב דעות, את המשיב מן העבירות שנגעו לאי השבת כספי הפקדון, זאת מן הנימוק כי הלה כבר הורשע בעבירות אלו בגדר פסק הדין הראשון. בית הדין מצא, כי העבירה של שליחת יד בכספי הפקדון הינה עבירה נמשכת ולא מתחדשת, ומשכך העמדתו לדין בשנית בגין אי החזרת הכספים מהווה כפל הליכים בגין אותו עניין ומצדיקה את ביטול ההליכים הנוגעים לרכיב זה בגלגול השני. בנוסף, קיבל בית הדין את טענתו כי מלכתחילה לא הייתה לבית הדין סמכות להורות לו להשיב את הפקדון למתלוננות, שכן סנקציה זו אינה נמנית על העונשים המפורטים בסעיף 68 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: "חוק לשכת עורכי הדין" או "החוק"). עם זאת נקבע, כי הפגם שנפל בפסק הדין, שנבחן בהליכי ערעור ואושר גם על ידי בית המשפט העליון, אינו מביא לבטלותו המוחלטת, אלא מחייב את זיכויו של המשיב מהעבירות שיוחסו לו בסעיפים 1 - 4 לקובלנה, לאמור: עבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, אי החזקת כספי פקדונות בחשבון פקדון, אי שמירת ערכו של פקדון, עיכוב ושליחת יד בכספי פקדון ואי דיווח עליהם, כמו גם בכלל העבירות שעניינן אי כיבוד החיובים שהוטלו על המשיב בפסק הדין, הנוגעים לאי החזרת כספי הפקדון. בניגוד לחיובים שעניינם כספי הפקדון, קבע בית הדין כי חיוב המשיב בהוצאות המתלוננות בגדר פסק הדין הראשון נעשה כדין ובהתאם לסמכות בית הדין, וכי אי עמידה בחיוב זה בנסיבות העניין, מהווה התנהגות שאינה הולמת את המקצוע. המשיב הורשע אפוא בעבירות של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין ומעשים הפוגעים בכבוד המקצוע, לפי סעיפים 53, 61(1) ו-61(3) לחוק. למען שלמות התמונה אציין, כי דעת היחיד בבית הדין המחוזי (עו"ד רונן פלג) הייתה, כי אין מקום לזכות את המשיב מעבירה של אי כיבוד פסק הדין הראשון, שכן על אף שננקטו שני הליכים ערעוריים בגין פסק הדין בגלגול הראשון, תחילה לבית הדין המשמעתי הארצי ולאחר מכן לבית המשפט העליון, נמנע המשיב מלטעון ביחס לחוסר הסמכות האמורה, ובעשותו כן יצר מעין השתק וקבלה של ההכרעה, המונעים תקיפה עקיפה של החיובים במסגרת הליך משמעתי נוסף, או בכלל. 7. בגזר-דינו עמד בית הדין על החומרה במעשי המשיב, עת זלזל בחיוב תקף של בית הדין המשמעתי, ונמנע לשלם הוצאות בסכום לא גבוה למתלוננות שנפגעו מפעולותיו הרשלניות. עוד נקבע, כי המשיב הגדיל לעשות עת אילץ את המתלוננות לכתת את רגליהן ולהעיד בפני בית הדין, על אף שלמעשה החיוב בתשלום הוצאותיהן כלל לא היה שנוי במחלוקת. לאחר שנשקלו נסיבותיו האישיות של הנאשם ועברו המשמעתי המכביד, מצא בית הדין לנכון להשית עליו את העונשים שפורטו לעיל (שנתיים השעייה בפועל ושנתיים השעייה על תנאי, קנס בסך 10,000 ₪, תשלום הוצאות משפט למתלוננות בסך 5,000 ₪ כ"א ותשלום הוצאות משפט ללשכת עורכי הדין בסך 15,000 ₪). בית הדין הוסיף וקבע, כי עונש ההשעיה המותנה שהושת על המשיב במסגרת הליך אחר (בד"א 138/01 ו-146/01) הינו בר הפעלה, ומשכך השיתו במצטבר לתקופת ההשעיה שנקבעה במסגרת ההליך דנן, כך שבסך הכל הושתו על המשיב 3 שנות השעיה בפועל. 8. בפסק-דינו של בית הדין הארצי נדחה, כאמור, ערעור המערערת על זיכויו החלקי של המשיב מעבירות של אי השבת פיקדון, אי החזקתו בחשבון פיקדונות ואי שמירת ערכו, ואילו ערעור שהוגש מטעמו - התקבל בחלקו. המשיב זוכה מהעבירה של פגיעה בכבוד המקצוע והתנהגות שאינה הולמת את המקצוע ביחס לפריט האישום המתייחס לגב' זביידה, זאת מן הטעם כי זו לא התייצבה כלל למתן עדות, ודבריה של המתלוננת השניה, גב' ביננפלד, ביחס לאי תשלום ההוצאות על ידי המשיב, נאמרו למעשה ביחס להוצאות שנפסקו לזכותה, ולא ביחס להוצאות שנפסקו לזכות הראשונה. בית הדין המשמעתי הארצי הותיר את עונש ההשעייה על כנו, אולם ביטל את רכיב הקנס, כמו גם את הפעלת עונש ההשעייה המותנה מתיק קודם, לאחר שנקבע כי אין מקום להפעיל את התנאי שהיה תלוי ועומד נגד המשיב, בהליך שננקט בגין עבירה משמעתית שבוצעה במועד מאוחר למועד בו נעברו העבירות מושא ההליך הנוכחי. בנוסף, חויב המשיב בתשלום הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ למתלוננת ביננפלד. 9. פסק הדין האמור הינו מושא הערעורים שבפניי. עיקרי טענות הצדדים 10. טענותיה של המערערת בעמל"ע 25772-08-11 נסובות, כאמור, בעיקר על זיכוי המשיב מהעבירות הנוגעות לאי החזרת כספי הפקדון בנימוק כי הרשעתו בעבירות אלו "בגלגול שני" של ההליך המשמעתי חוטאת לעקרון הסיכון הכפול. לדידה, אין לקבל עמדה זו, שכן גם אם ניתן לראות בעבירה המקורית עבירה נמשכת ולא עבירה מתחדשת, הרי שלאחר מתן פסק הדין הראשון, וככל שהמשיב המשיך במחדלו ולא השיב את הכספים, ניתן לראות בכך עבירה חדשה המאפשרת הגשת קובלנה נוספת והרשעה בגינה. באשר לטענות המשיב לעניין חוסר סמכותו של בית הדין להורות על החזרת הפקדון, חוזרת המערערת על טענותיה לפיהן משהמשיב לא תקף את ההוראה במסגרת כלל ההליכים הערעוריים בגלגול הראשון, הוא מנוע מלעשות כן במסגרת תקיפה עקיפה בגלגול שני של ההליכים נגדו. עוד לשיטתה, אין מדובר בחיוב הניתן בחוסר סמכות, אלא "לכל היותר לטעות בהגדרת החיוב במסגרת הסמכות", שכן בית הדין היה רשאי לחייב את המשיב בפיצוי המתלוננות בסכומים האמורים, חלף חיובו בהשבת הכספים. באשר לזיכוי מעבירה הנוגעת לאי תשלום ההוצאות למתלוננת זביידה, טוענת המערערת כי בית הדין המשמעתי שגה בהתערבו בקביעותיו העובדתיות של בית הדין המחוזי, בייחוד עת המשיב לא הביא כל אסמכתא לכך ששילם את הכספים למתלוננת זביידה, כטענתו. המערערת עותרת אפוא לקבל את הערעור מטעמה, ולהשית על המשיב עונש ההולם את חומרת העבירות אותן ביצע. 11. לטענת המשיב, בדין דחו בתי הדין, המחוזי והארצי כאחד, את טענות המערערת לעניין ההרשעה בעבירות הנוגעות לאי החזרת כספי הפקדון, מהטעמים שפורטו בהרחבה בפסקי הדין. עוד טען, כי גישת המערערת בדבר היות העבירה עבירה "חדשה" נוכח הרשעתו במסגרת פסק הדין הראשון, מהווה טענה חדשה שלא נטענה בערכאות הקודמות, בפניהן טענה המערערת תחילה כי מדובר בעבירה רבת-פריטים, ומשטענה זו נדחתה, או אז שינתה את טעמה וביקשה לראות בה עבירה מתחדשת. המשיב הוסיף וטען, כי מעבר לטענות המשפטיות, היו בפיו שורה של השגות עובדתיות ומשפטיות כחלק מקו הגנתו בנוגע לאישומים אלה, אולם הוא לא נדרש להעלותן נוכח דחיית טענות המערערת בנושא על הסף. משכך, לטענתו, קבלת הערעור בנקודה זו תגרום לפגיעה בזכותו לקבל את יומו בבית המשפט. באשר לחריגה מסמכות ולתורת הבטלות היחסית מציין המשיב, כי מאחר שעסקינן בהליך מעין פלילי, נוהגים בתי המשפט לצמצם את תחולתה של תורת הבטלות היחסית, על מנת שלא לגרום לפגיעה בזכויות הנאשמים, ומכל מקום, עת פעל בית הדין על פי דוקטרינה זו, ממילא אין המערערת יכולה להעלות טענות בנושא. המשיב הוסיף וטען, כי אין בסיס לטענות המערערת אודות אי תשלום הכספים למתלוננת זביידה, שכן כלל הראיות עליהן הצביעה המערערת בדבר אי התשלום, עניינן בתקופה הקודמת למתן פסק הדין הראשון, וממילא הן אינן רלוונטיות להליכים שהתנהלו לאחר מכן. 12. במסגרת הערעור שכנגד (עמל"ע 42531-08-11), מלין המשיב על עצם הרשעתו ועל חומרת העונשים שהושתו עליו, כמו גם על שלל החלטות-ביניים-דיוניות, שלטעמו פגעו בהגנתו וקיפחו את זכויותיו, בהן: החלטה בה נדחתה בקשתו לדחיית מועד דיון, החלטות בהן ניתנו ארכות לבא-כוח הקובל להגיש מסמכים שונים, והחלטות אודות פגמים בכתב הקובלנה שהצדיקו, לדידו, את ביטול ההליך נגדו כבר בשלביו המקדמיים. כאן המקום לציין, כי הודעת הערעור, שהקיפה 42 עמודים(!), כוּונה כנגד כל תג ותו בפסקי הדין שיצאו תחת ידי הערכאות הקודמות, לרבות בנושאים פריפריאליים לחלוטין, מה שהִקשה לבור את המוץ מן הבר. משכך, אתייחס להלן לעיקרי הטענות בלבד. לגופו של עניין טוען המשיב, כי התשתית העובדתית שהובילה להרשעתו בעבירה שעניינה אי תשלום ההוצאות לגב' ביננפלד לא היתה איתנה מספיק, נוכח אי הבהירות בעדותה והעובדה כי המכתב אותו הגיש הקובל, ק/1, נכתב במסגרת ההליכים בגלגול הראשון בתיק, ואינו בעל רלוונטיות להליכים הנוכחיים. עוד טען, כי לא היה מקום לייחס לאי הבאת עדי הגנה מטעמו משקל לחובתו, הן מאחר שבניגוד להליכים פליליים, בהליך המשמעתי אין הוראה דומה ביחס לשתיקת נאשם, והן נוכח העובדה כי גם הקובל לא תמך את יתדות טענותיו בראיות בעלות משקל מספק, ואף לא פירט בכתב הקובלנה את כלל הנסיבות הנדרשות להרשעה בעבירות שיוחסו לו, ובעיקר - כי אי תשלום החוב הפסוק נעשה מסיבה שאינה מוצדקת. זאת ועוד, עת נקבעו ממצאים על ידי בית הדין המחוזי והארצי ביחס למצבו הכלכלי של המשיב, במסגרת ההליכים למינוי סניגור מטעם בית הדין, די היה בכך כדי לבסס את טענת המשיב אודות קשיים כלכליים, ולפיכך אין לראותו כמי שלא הביא ראיות בסוגיה זו. המשיב מוסיף וטוען לקיומה של הגנה מן הצדק בעניינו. אליבא דידו, אין בתי הדין המשמעתיים אמורים להוות ערכאה מקבילה ללשכת ההוצאה לפועל, ומשכך כלל לא היה עליהם להיזקק לקובלנה הנוגעת לאי תשלום חובות למתלוננים, קל וחומר עת זו הוגשה קודם לפנייה להליכי גבייה אזרחיים. באשר לגזר הדין, טוען המשיב כי מדובר בעונש קשה ובלתי מידתי, שאינו עולה בקנה אחד עם נסיבות העבירות בהן הורשע, נסיבותיו האישיות ומדיניות הענישה המקובלת בעבירות כגון דא. 13. המערערת, מנגד, מבקשת לדחות את הערעור מטעם המשיב תוך שהיא סומכת ידיה על קביעות בתי הדין בסוגיות שהועלו על-ידו. לטענתה, רובו ככולו של הערעור מופנה כלפי החלטות דיוניות של בית הדין המחוזי, כמו גם קביעות בנושאי עובדה ומהימנות, שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. עוד הטעימה, כי אין ממש בטענת המשיב בדבר הגנה מן הצדק, שכן ההליך המשמעתי לא נועד לגביית חובות, אלא לשמירת האינטרס הציבורי, על טוהר ציבור עורכי הדין ועל אמון הציבור בעוסקים במקצוע, ומשכך הוא יכול להתנהל במקביל להליכי הוצאה לפועל ואף קודם שאלה ננקטו. באשר לעונש, טענה המערערת כי הוא אף מקל בנסיבות העניין, בייחוד נוכח עברו המשמעתי המכביד של המשיב. דיון 14. הכרעת דינו של בית הדין המחוזי, שאושרה ברובה המכריע על-ידי בית הדין הארצי (למעט באשר למתלוננת זביידה, אשר בעניינה אדון להלן), מדברת בעד עצמה, מפורטת ומנומקת כדבעי. לפיכך, לאחר שעיינתי בה היטב ושמעתי את טענות הצדדים, לא השתכנעתי כי יש מקום לשנות מהקבוע בה ביחס לעבירות בהן הורשע המשיב; זאת בעיקר עת רובן ככולן של הטענות אותן מעלה המשיב מופנות כלפי ממצאי עובדה ומהימנות שיצאו תחת ידיו של בית הדין, ונוכח ההלכה ביחס להתערבות ערכאת הערעור בקביעות מעין אלו. כך בכלל, וקל וחומר נוכח המעמד המיוחד של בית משפט זה בהליך המשמעתי, כפי שבא לכלל ניסוח ממצה בפסק-דינו של בית המשפט העליון, בתיק על"ע 6251/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ' עו"ד דוידויביץ (לא פורסם, 8.7.10), כהאי לישנא:   " יש לזכור כי בית משפט זה פועל כערכאה שלישית, ודן בערעור שני על קביעות בתי דין למשמעת של לשכת עורכי הדין, המופקדים מכח מומחיותם על השפיטה המשמעתית, ועל יישום נורמות האתיקה של עורכי הדין. אף שהפנייה בערעור לבית משפט זה נתונה לבעלי הדין בזכות, אין מדובר בהליך ערעורי רגיל, המופעל על פי אמות מידה ערעוריות מקובלות הנקוטות ביחס להחלטות שנתקבלו בערכאות השפיטה האזרחית. מעמדם של בתי הדין למשמעת מכח מומחיותם וסמכותם המקצועית מציב את תפקידה העיקרי של ערכאת הערעור במערכת השפיטה הרגילה כערכאת ביקורת שיפוטית הנוקטת מידת ריסון רבה בהתערבותה בשיקול הדעת הרחב הנתון לערכאת המשמעת המקצועית, ומגבילה התערבות זו למקרים בהם קביעות בית הדין למשמעת סוטות סטייה קיצונית מתכליות הענישה המשמעתית, ומרף הענישה הראוי לצורך הגשמת תכליות אלה" (שם, פסקה 15 לפסק-הדין) 15. בענייננו, ומעבר לטענות שהופנו כלפי הקביעות העובדתיות, העלו הצדדים במסגרת הערעורים, מזה ומזה, מספר טענות עקרוניות כנגד פסק הדין. להלן אדון בהן על-פי סדרן. 16. סיכון כפול או טענת "כבר הורשעתי" - הכלל עליו מבוססת הטענה "כבר הורשעתי", שנגזר מהדין הפלילי, עניינו איסור על העמדה לדין של אדם בגין מעשה בגינו הורשע או זוכה בהליך קודם. לעניין זה, יש להבחין בין עבירה נמשכת לבין עבירה מתחדשת, כאשר עבירה נמשכת הינה עבירה שהתגבשה והושלמה במועד נתון, אך ממשיכה להתקיים בתור שכזאת עד לסיומה, בעוד שעבירה מתחדשת חוזרת ומתגבשת מדי יום ביומו, עד להפסקת ביצועה. הכלל הינו, כי עבירות המבטאות אי קיום חובה במועד נתון הינן, ככלל, עבירות נמשכות, אלא אם כן מורה המחוקק מפורשות כי מדובר בעבירה מתחדשת (השוו: יעקב קדמי, על סדר הדין הפלילים - הדין בראי הפסיקה, חלק שני כרך א, בעמ' 1305 - 1310 (הוצאת דיונון, 2009); ראו גם: ר"ע 122/82 עלפי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 326, 329 - 331 (1983)). 17. בדומה לבתי הדין המחוזי והארצי, אף אני בדעה כי משהמשיב הורשע בעבירות שעניינן אי השבת כספי פיקדון למתלוננות, הרי שלא ניתן, בחלוף זמן, לשוב ולהגיש קובלנה נגדו בגין אי החזרת כספים אלה. על פי האמור בסעיפים 40 - 42 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, החובה המוטלת על עורך הדין לטפל בכספים המגיעים לידיו עבור לקוחו, בין באמצעות הודעה ללקוח על הכספים, השקעתם או השבתם ללקוח, מתגבשת "תוך זמן סביר" מהמועד הרלוונטי. לשונם ומהותם של סעיפים אלה מורים לנו, כי מדובר בעבירה המתגבשת בזמן נתון, כאשר אי ציות לכללים במועד הרלוונטי ממשיך את העבירה עד להפסקתה, בין באמצעות ביצוע המוטל על עורך הדין, או הרשעתו בגין מחדלו לעשות כן, כבענייננו. בנסיבות אלו, איני יכול לקבל את עמדת המערערת לפיה מדובר בעבירה מתחדשת, ואף לא את הוֶורסיה השניה של טענה זו, לפיה עת עורך הדין הורשע בעבירה, וחרף זאת לא קיים את החיוב, או-אז ניתן להעמידו בשנית לדין משמעתי בגין אותה עבירה בדיוק. 18. לטענת המערערת, קביעה לפיה עבירות משמעת אלו ואחרות, לרבות העבירות בהן הורשע המשיב, הינן עבירות נמשכות, הינה בעלת השלכות-רוחב משמעותיות ועשויה להביא לפגיעה קשה ביכולת ההרתעה בהליכים משמעתיים. עם כל הכבוד, אין דעתי כדעתה בעניין זה, וזאת משני טעמים: ראשית, טענה זו הועלתה ונדחתה לא אחת על ידי הטריבונאלים המשמעתיים האמונים על שמירת טוהר ציבור עורכי הדין (ראו, לדוגמה, בד"א 15/05 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' פלוני (לא פורסם, 23.2.09); בד"מ 18/01 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א נ' פלוני, פדאור אתיקה 01 (7) 364, ועוד), על כל המשתמע מכך. שנית, ולגופו של עניין - גם בהנחה שעורך דין נמנע מלקיים את המוטל עליו, חרף קיומו של פסק דין בעניין, אין המערערת עומדת בפני שוקת שבורה ואין היא נדרשת להעמידו לדין באותה עבירה בדיוק, נוכח ההוראה הקיימת בחוק לשכת עורכי הדין המאפשרת העמדה לדין בגין אי כיבוד פסק דין, תוך שימוש בסעיף 61(3) לחוק, דבר הנעשה חדשות לבקרים על ידי המערערת, וכפי שבית הדין המחוזי מצא לעשות, ואם יורשה לי - בצדק רב, במקרה דנא. בהינתן האמור, ברי כי אין שחר לטענה לפיה העדר האפשרות להעמדה בשנית לדין, תביא לזילות חיובים שנקבעו בפסקי דין ולמצב בו חוטא ימשיך בעוולתו ויצא נשכר. בהקשר זה אביא את דבריו של בית הדין הארצי בבד"א 15/05 לעיל, היפים, בשינויים המחוייבים, אף לענייננו: "דומה בעינינו, כי התוצאה אליה הגיע בית הדין המחוזי, ולפיה יש מקום להרשיע את פלוני בעבירות של מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע ובהתנהגות שאינה הולמת את המקצוע, אך אין מקום להרשיעו בשנית בעבירת בגין אי השלמת הרישום עבור המתלונן, הינה תוצאה ראויה. נוסיף ונאמר כי לטעמנו עבירות אלו שפלוני הורשע בהם בגין אי-קיום פסק הדין מגלמות בחובן בצורה ראויה את המשך מחדלו ברישום הזכויות. אמנם כן, תוצאה זו יש בה טעם רב לפגם, בכך שהנאשם ממשיך בעוולתו. אולם בדיוק לשם כך טובה וראויה היא העמדתו לדין בגין אי כיבוד פסק הדין שנפסק נגדו. נוסיף ונאמר אף כי כל אפשרות אחרת, שבמסגרתה יורשע פלוני בשנית בגין אותה עבירה בשנית, תוביל לתוצאה לא רצויה, ואף תעמוד בניגוד לכל אינטרס מוסדי של חסכון בקבילות בעלות רקע עובדתי דומה." (שם, בפסקה 46 לפסק הדין). פרשנות אחרת, לפיה ניתן יהיה להעמיד לדין בשנית עורך דין בגין אי קיום החובה, תביא לפגיעה קשה וחמורה בזכויותיו, ותביא בסופו של יום לזילות ההליך המשמעתי. ומעבר לכל אלה יוער, כי העדר האפשרות להעמיד לדין פעם נוספת אינה מקנה לעורך הדין החייב אפשרות להשתמט מתשלום החוב, שכן במקביל ניתן לנקוט נגדו בהליכי הוצאה לפועל. 19. בנסיבות אלו, איני נדרש להכריע בשאלה האם מלכתחילה היה בית הדין מוסמך לחייב את המשיב בהחזרת כספי הפיקדון, ובהנחה שאינו מוסמך לעשות כן, מה דינה של קביעתו זו. עם זאת אציין, בבחינת למעלה מן הצורך, כי לכאורה ועל פני הדברים קשה לקבל את טענתו של המשיב בנושא, שעה שהיה לו יומו במסגרת ההליכים בגלגול הראשון בתיק: החל מבית הדין המחוזי וכלה בבית המשפט העליון (בשני "גלגולים"). כמסתבר, באף לא אחת מהזדמנויות רבות אלו, המשיב לא סבר כי יש מקום להעלות טענה כאמור. דעתי הינה, אפוא, כי אכן המשיב מנוע מלהעלות טענה זו לראשונה במסגרת הגלגול השני של ההליכים בתיק, והטענה אף אינה מצדיקה את ביטול החיוב מעיקרו בשלב מאוחר זה של ההליך, זאת נוכח דוקטרינת הבטלות היחסית. 20. לא מצאתי ממש גם בטענות המבקש אודות קיומה של הגנה מן הצדק, נוכח העובדה כי המתלוננות לא פנו תחילה לאכיפת החיוב באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, וכי התלונה הוגשה רק לאחר שהמערערת פנתה מיוזמתה למתלוננות וביררה עמן האם הן קיבלו את כספן חזרה. כידוע, תכליתו של ההליך המשמעתי אינו גביית חובות אזרחיים, אלא שמירה על טוהר ציבור עורכי הדין (השוו: על"ע 1747/91 ועד מחוז הדרום של לשכת עורכי הדין נ' שמואל, פ"ד מו(4) 397 (1992)). לפיכך, הפנייה להליכי הוצאה לפועל הינה מהלך שונה ונפרד, שלמעט מקרים נדירים ויוצאי דופן, אשר המקרה דנן אינו בא בקהלם, כלל אינו בעל נגיעה להליך המשמעתי. 21. אשר לזיכוי המשיב מהעבירות הנוגעות לאי תשלום הוצאות למתלוננת זביידה - אף שבדיון בבית הדין המחוזי הציגה עצמה גב' ביננפלד כבאת כוחה של זביידה, עיון בעדותה מעלה, כי רובה ככולה התייחסה לקבלת (או אי קבלת) כספי ההוצאות שנפסקו עבורה, ולא באשר לכספים שנפסקו עבור גב' זביידה (ראו, לדוגמה, עמ' 12 לפרוט' הדיון בבית הדין המחוזי). משכך, איני רואה לנכון להתערב בקביעת בית הדין המשמעתי הארצי בנושא. מן העבר השני, הרשעתו של המשיב בגין אי תשלום ההוצאות לגב' ביננפלד מבוססת על עדותה, לפיה מעולם לא קיבלה את הכספים שנפסקו עבורה. עדות זו נמצאה על ידי בית הדין המחוזי קוהרנטית ומהימנה, וגם קביעה זו אינה מצדיקה את התערבות ערכאת הערעור, וודאי שלא בגדר ערעור שני על פסק הדין. כך בכלל, ובפרט שעה שבניגוד לכך עומדת שתיקת המשיב, שבחר, מטעמים השמורים עמו, שלא להביא כלל עדויות הגנה מטעמו. נגזר מן האמור, כי אף בהנחה שאקבל את טענת המשיב, לפיה מצבו הכלכלי לא היה שפיר, כך שאי תשלום ההוצאות לא נעשה "ללא הצדקה מספקת", כנדרש, טענה שכאמור לא נתמכה ולוּ בבדל ראייה בשלב העיקרי של ההליך, אינני מוצא בה כל רלוונטיות, נוכח סכומן הנמוך יחסית של ההוצאות שנפסקו (כזכור, סך של 2,000 ₪), והעובדה כי המשיב לא ביקש לפרוס את הסכום על מנת שיוכל לעמוד בו, ולוּ לשיעורין. 22. ומכאן לעונש: כמובא לעיל, לא אחת כבר נקבע, כי "בתי הדין המשמעתיים הם המופקדים על שמירת כללי האתיקה ההולמת על ידי עורכי דין" וכי "עקרון זה הוחל גם לגבי רמת הענישה... כל זאת, רק כל עוד העונש שהשיתו הערכאות המשמעתיות מצוי 'בתחום הענישה הראויה'" (ראו: על"ע 1341/08 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' ניר, פסקה י"ב לפסק הדין (לא פורסם, 25.10.10)). הנה-כי-כן, גם לאחר שבחנתי המקרה הקונקרטי של המשיב לגופו, ואף שעונש ההשעייה שהושת עליו אינו קל, הרי בשל חומרת העבירות שביצע, ושבעטיין הורשע, ובעיקר נוכח עברו המשמעתי הכולל מספר הרשעות, המקים את הכלל בדבר "כמות ההופכת לאיכות", מצוי עונשו במתחם הענישה הראוי, ומכל מקום אינו סוטה ממנו במידה חריגה המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור השיפוטית. הנני סבור אפוא, כי עונש ההשעיה אוצר בחובו איזון ראוי בין מכלול שיקולי הענישה השונים, תוך תקווה כי המשיב הפנים את לִקחוֹ ולא ישוב על מעשיו אלו בעתיד. 23. כללו ועיקרו של דבר: הנני דוחה בזאת את שני הערעורים. 24. נוכח התוצאה אליה הגעתי, כמו גם מכלול נסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות. 25. ככל שהמשיב טרם החל לרצות את תקופת ההשעייה שהושתה עליו, הוא יחל לרצותה החל מיום 1.4.13.פיקדוןעורך דין