מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אגרת שלטים - תביעה ייצוגית: בקשה לאישור תובענה ייצוגית (להלן: "הבקשה") של המבקשת כנגד המשיבה (להלן: "העירייה") לביטול חוק עזר לגבעתיים (מודעות ושלטים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק העזר" או "חוק השילוט") בהיותו בלתי חוקתי, ולהשבת כספים שנגבו שלא כדין, לטענת המבקשת, מכוחו של חוק העזר, במהלך השנתיים שקדמו למועד הגשת הבקשה. עיקרי העובדות: המבקשת היא חברה קבלנית העוסקת בין היתר בחיזוק מבנים מפני רעידות אדמה לפי תמ"א 38 (להלן: "המבקשת"). המבקשת הציבה שלט מסחרי באתר בנייה בו עבדה, ברח' נגבה 24 בגבעתיים, בעניין ביצוע פרוייקט לחיזוק מבנה לפי תמ"א 38, ובו צויין בין היתר - "במרחק שיחת טלפון אחת גם הבנין שלכם יוכל להראות כך". לטענת המבקשת השלט הוצב באתר רק בתחילת שנת 2011 לתקופה של כ- 3 חודשים ולאחר מכן הסירה את השלט במהלך חודש מרץ 2011. בתחילת מאי 2011 (לטענת העירייה) קיבלה המבקשת מהעירייה דרישת תשלום בגין אגרת שילוט שנתית לשנת 2011, ע"ס 3,012 ₪, לתשלום עד 31.5.2011, בצירוף צילום השלט שנעשה ע"י פקח העירייה ביום 6.1.2011 (ראו: נספח ב' לכתב התביעה, ונספח א' לתגובת העירייה לבקשה לאישור תובענה ייצוגית). לטענת העירייה, למבקשת גם חוב עבר בגין אגרת שילוט לשנת 2010. לטענת המבקשת, העירייה חייבה את המבקשת שלא כדין לשלם אגרת שילוט בגין השלט עבור כל שנת 2011 למרות שהשלט הוצב ע"י המבקשת באתר רק כ- 3 חודשים. העירייה טענה כי המבקשת לא הודיעה על התקנת השלט וכן לא הודיעה לעירייה על הסרת השלט, כך שלא נתנה לעירייה הזדמנות לבדוק בפועל את תאריך ההסרה. העירייה קבעה בחוק השילוט מטעמה אגרת מינימום בגין שילוט עבור חצי שנה גם אם השלט הוצב לתקופות הקצרות מחצי שנה. כאשר השלט הוצב לפני 1 ביולי, בעל השלט מחוייב באגרה שנתית מלאה, גם אם הוא נהנה מהשלט רק 6 חודשים ויום אחד, וכאשר השלט הוצב ביום 30 לדצמבר בעל השלט מחוייב באגרה חצי שנתית למרות שהוא נהנה מהשלט יום אחד בלבד (ראו: סע' 5 לחוק העזר). עיקרי המחלוקת בין הצדדים המחלוקת המהותית בין הצדדים היא באשר לחוקיותו, סבירותו ומידתיותו של חוק העזר, המחייב באגרת המינימום הקבועה בו להצבת שילוט, בגין 6 חודשים ולא לפי משך הזמן בו השלט מוצב בפועל. המבקשת אף טענה כי בחקיקת חוק העזר המשיבה הייתה מונעת משיקולים זרים של הפיכת האגרה לצינור לגביית כספים ולהגדלת התקציב. העיריה טענה לעומת זאת שקבלת תביעת המבקשת אינה מעשית, מצריכה בדיקות תכופות של פקחים ותגרום עלויות אכיפה נוספות בגין הגברת תכיפות הביקורות בסכום של כ- 300,000 ₪ לשנה. כפועל יוצא, יהיה צורך להעלות את תעריפי אגרות השילוט, וההכנסות הנוספות שיהיו לעירייה כתוצאה מהגברת האכיפה יהיו נמוכות בהרבה מהעלות הנוספת הנדרשת לצורך מימון הביקורות התכופות יותר. כמו כן, הצדדים נחלקו עמוקות באשר לשאלת הסמכות העניינית. דהיינו, האם כאשר ביהמ"ש נדרש לפסול את חוק העזר בשל בהיותו בלתי חוקתי, הסמכות נתונה לביהמ"ש לעניינים מנהליים, או רק לבג"ץ. דיון הסמכות העניינית אתחיל בשאלת הסמכות העניינית של ביהמ"ש המנהלי לדון בבקשה ובתובענה. סע' 5(3) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2,000 (להלן: "חוק בתיהמ"ש המנהליים"), שכותרתו "סמכות בית המשפט", קובע: "5. בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה - ... (3) תובענה המנויה בתוספת השלישית (להלן - תובענה מינהלית)"; פרט 2 לתוספת השלישית לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים מציין: "2. תביעה כאמור בסעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006". סע' 5(ב) (2) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות" או "החוק") קובע: "(2) בקשה לאישור נגד רשות בתביעה שעילתה החלטה של הרשות ושהסעד המבוקש בה הוא פיצויים או השבה, לרבות השבת סכומים שגבתה הרשות כמס, אגרה או תשלום חובה אחר, תוגש לבית משפט לענינים מינהליים; בסעיף קטן זה, "החלטה של רשות" - כהגדרתה בסעיף 2 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים". (ההדגשות כאן ולהלן שלי, י"ש). סע' 2 לחוק בתיהמ"ש לעניינים מנהליים שכותרתו "הגדרות" קובע: "החלטה של רשות" - החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות העדר החלטה וכן מעשה או מחדל. כיוון שההחלטה מושא התובענה היא החלטת העירייה לגבות את אגרת השילוט בהתאם לחוק העזר, הרי שהיא נופלת בגדרי הסעיפים הנ"ל, והיא נתונה לסמכותו העניינית של ביהמ"ש לענינים מנהליים. באשר לסעדים המבוקשים בתובענה הייצוגית, הרי שלפי סע' 5(ב)(2) לחוק התובענות הייצוגיות ניתן לתבוע רק פיצויים או השבה, ולפיכך אדון רק בסעד ההשבה שביקשה העותרת ולא בסעד להצהיר בתקיפה ישירה על בטלות חוק העזר. לצורך הכרעה בשאלת ההשבה יש סמכות לביהמ"ש לעניינים מנהליים להכריע גם בשאלת חוקתיותו של חוק העזר שמכוחו בוצעה הגבייה, במסגרת סמכותו לדון בתקיפה עקיפה של חוק. זאת ניתן ללמוד גם בדרך של היקש, שכן אם בימ"ש שלום מוסמך לבטל חוקים קל וחומר שבימ"ש מחוזי בשבתו כבימ"ש לעניינים מנהליים מוסמך לעשות כן. (ראו: ע"א 6821/93, רע"א 1908/94, 3363 בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח' נ' מגדל כפר שיתופי ואח', פ"ד מט(4) 221. סמכות בימ"ש זה לדון בתובענה דנן תואמת גם את הוראת סע' 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות, שכותרתה "הגשת תובענה ייצוגית", הקובעת: "3. (א) לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה או בענין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית...". פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות 2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות" או "החוק") קובע: "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר". מחלוקת מרכזית שנתגלעה בין הצדדים היא מה פירוש המונח "שלא כדין" שבפרט 11 לתוספת השנייה הנ"ל, שאליו מפנה סעיף 3(א) לחוק. המחלוקת היא מתי גבייה נחשבת "שלא כדין", האם במצב שבו מבחינה פורמלית הגבייה של הרשות נובעת מחוק מסויים שמסמיך אותה לעשות זאת, אלא שהחוק המסמיך הזה איננו חוקתי כדעת התובע הייצוגי, או רק לאחר שביהמ"ש יכריז על בטלות חוק בשל היותו בלתי חוקתי, תהפוך הגבייה להיות "שלא כדין", כדעת המשיבה. לשיטתה, כל עוד לא בוטל החוק המסמיך, ע"י ביהמ"ש הגבייה היא כדין, ולפיכך אין סמכות עניינית לביהמ"ש המנהלי לדון בתובענה כזו, לפי סע' 3(א) לחוק, בשילוב עם פרט 11 לתוספת השנייה לחוק. כאמור לעיל, בימ"ש זה מוסמך במסגרת תקיפה עקיפה לקבוע כי חוק כלשהו הוא בלתי חוקתי. בבג"צ 4264/02 שותפות המגדלים אעבלין נ' המועצה המקומית אעבלין (להלן: "פס"ד אעבלין") , (שגם העירייה איזכרה בתגובתה), נקבע כי לביהמ"ש יש שיקול דעת לקבוע האם ביטול חוק יהיה רטרואקטיבי, או רק מכאן ולהבא, הכל בהתאם לצורך ולאיזונים הנדרשים על פי העניין (ראו: ס' 31 לפס"ד אעבלין). לפיכך מוסמך בימ"ש זה, בשבתו כבימ"ש לעניינים מנהליים, לקבוע באקט דקלרטיבי כי מלכתחילה הורתו ולידתו של חוק מסויים הייתה בחטא והוא בטל מעיקרו. במצב דברים כזה, מלכתחילה הגבייה שביצעה הרשות מכוח אותו חוק הייתה "שלא כדין" במשמעות מונח זה בפרט11 לתוספת השנייה לחוק. אינני מקבלת טענת העירייה שמשילוב סע' 5(1) לחוק בתיהמ"ש המנהליים ופרט 8 לתוספת הראשונה לחוק זה, עולה כי לא ניתן להגיש את התובענה שבנדון, משום שהסעד העיקרי המבוקש בתובענה הוא ביטול של חוק העזר, ומאחר שחוק העזר הוא בגדר החלטה הטעונה אישור של הפנים . סע' 5 (1) לחוק בתיהמ"ש המנהליים עוסק רק בעתירה מנהלית ולא בתובענה מנהלית שהיא ההליך שנפתח במקרה דנן, כך שסעיף זה, והמסקנות שביקשה לגזור ממנו העירייה, איננו רלוונטי לעניינינו. בניגוד לטענת העירייה, אף אינני רואה פגיעה בהרמוניה החקיקתית בפרשנותי הנ"ל לחוק בתיהמ"ש המנהליים, לפיה יש הבדל בדין בין תובענה מנהלית לעתירה מנהלית באשר לסמכות ביהמ"ש המנהלי לדון בביטול חוק, כאשר פרשנותי הנ"ל אף תואמת את לשונו הברורה של החוק. אינני מקבלת את טענת העירייה, המסתמכת על רע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ (להלן: "פס"ד קו מחשבה") , כי ביהמ"ש המנהלי לא רשאי לדון בבטלות חוק במסגרת תקיפה עקיפה, כאשר יש אפשרות לתקוף את החוק במסגרת תקיפה ישירה. ראשית, פס"ד קו מחשבה לא עוסק בתובענה ייצוגית מנהלית אלא בתובענה ייצוגית רגילה. שנית, פס"ד קו מחשבה אומנם ניתן ביום 26.4.2010, אך הוא מהווה ערעור על פסק הדין המחוזי מיום 13.1.2004 . דהיינו, פסה"ד ניתן לפני חוק תובענות ייצוגיות שנחקק בשנת 2006, ושיצר את הקשר בין חוק בתיהמ"ש המנהליים, שנחקק בשנת 2000, לחוק התובענות הייצוגיות. חוק בתיהמ"ש המנהליים אף תוקן בשנת 2006 בהתאמה ותוך התייחסות לחוק תובענות ייצוגיות. שלישית, פס"ד קו מחשבה הוא רק אוביטר בעניין תקיפה עקיפה, ומנוסח בהסתייגות בלשון "אפשר" שניתן לתקוף בתקיפה עקיפה רק כאשר לא ניתן לתקוף בתקיפה ישירה. לעומת זאת בפסקי דין מאוחרים יותר שיצאו מביהמ"ש העליון נקבע כי ניתן לתקוף חוק עזר בתקיפה עקיפה גם כאשר ניתן לתוקפו אף בתקיפה ישירה. (ראו: ע"א 1600/08 מקסימדיה פרסום חוצות בע"מ נ' עירית תל-אביב(לא פורסם) , בסע' 28 לפסה"ד (להלן: "פס"ד מקסימדיה" ו- "פרשת מקסימדיה"), וכן בבג"ץ 1318/12‏ נאות מזרחי בע"מ נ' עיריית חולון(לא פורסם) , מיום 15.10.2012, בעמ' 6 לפסה"ד). סיכויי התובענה הייצוגית סע' 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות, שכותרתו "אישור תובענה ייצוגית בידי בית משפט" קובע: "8.(א) בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה: (1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה; (2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין; (3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה; (4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב. על מנת לאשר תובענה ייצוגית, על בית המשפט להשתכנע, בין היתר, גם בכך שיש אפשרות סבירה כי השאלות המהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה יוכרעו בתובענה הייצוגית לטובת הקבוצה. כך הוגדר תנאי זה בפסיקת ביהמ"ש העליון ב-עע"מ 980/08 עופר מנירב - רו"ח נ' מדינת ישראל - משרד האוצר (לא פורסם)‏, בסע' 13 לפסה"ד: "עוד נקבע כי במסגרת הליך הבקשה לאישור תובענה ייצוגית יש ליצור איזון בנושא נטל ומידת ההוכחה הנדרשים מהתובע הייצוגי, על מנת לא להטיל עליו נטל כבד מדי מחד גיסא, אך עם זאת לא לפטור אותו מחובת שכנוע מאידך גיסא. "אין להעמיד דרישות מחמירות מדי לעניין מידת השכנוע, משום שאלה עלולות להטיל על הצדדים ועל בית-המשפט עומס-יתר בבירור הנושא המקדמי, דבר העלול לגרום להתמשכות המשפט, לכפילות בהתדיינות ולרפיון ידיים של תובעים ייצוגיים פוטנציאליים" (עניין מגן וקשת, בעמ' 329). מאידך, מידת הוכחה קלה מדי עלולה לפגוע בנתבע שייאלץ לעמוד בהוצאות כבדות של ההליך, ואף להביאו להסכים לפשרה גם בתביעה אשר אין בה ממש. כך גם עלולים להיפגע הפרטים שייוצגו על ידי הקבוצה ואשר דחיית התביעה תיצור מעשה בית דין לגביהם ותחסום אותם מלהגיש את תביעתם האישית באופן מבוסס יותר... מכל מקום נדרש בית המשפט בהליך אישור תובענה ייצוגית להיכנס לעובי הקורה ולבחון את התובענה לגופה, האם היא מגלה עילה טובה והאם יש סיכוי סביר להכרעה לטובת התובעים (ע"א 6343/95 אבנר נפט וגז בע"מ נ' אבן, פ"ד נג(1) 115, 118 (1999); ע"א 10406/06 עצמון נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 22 ( 28.12.09);  רע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, פסקה 10 ( 26.4.10))". סיכויי התובענה ומן הכלל אל הפרט. לאחר שבחנתי את התובענה, הגעתי למסקנה כי הסיכויים הלכאוריים של התובענה הייצוגית נמוכים. זאת משום שלאור הנסיבות שיפורטו להלן, לא נראה כי חוק העזר שקבע גבייה מינימאלית על בסיס חצי שנתי במקום בסיס חודשי, מהווה חריגה ממתחם הסבירות. בפרשת מקסימדיה נקבע: 29. במה דברים אמורים? כאמור לעיל, שיעור האגרה אינו חייב להלום את ערך השירות או המשאב הציבורי שבגינו היא מוטלת. בקביעת שיעור האגרה רשאית הרשות הציבורית לשקול שיקולים נוספים כגון שיקולי מדיניות ובפרט הרצון להכוונת התנהגות (ראו: בג"ץ 6884/05 סלקום ישראל בע"מ נ' משרד התקשורת - מדינת ישראל, פסקאות 35-34 ( 27.12.2010); בג"ץ 4769/95 מנחם נ' שר התחבורה, פ"ד נז(1), 235, 281-280 (2002); עניין האגודה לזכויות האזרח, פסקה 3 לפסק-דינו של השופט א' לוי ופסקאות 9-8 לפסק-דינה של השופטת מ' נאור). כך, בענייננו, ייתכן כי ישנם מפרסמים רבים המעוניינים לפרסם ברשות מסוימת וסכום האגרה משמש אמצעי לויסות כמות הפרסומות (ראו: דו"ח הוועדה לבחינת סוגיית אגרות שילוט ופרסום ברשויות המקומיות מטעם משרד הפנים המוזכר בבש"א (מחוזי ת"א) 31044/06 ברוך נ' עיריית תל-אביב-יפו, עמ' 8 ( 13.7.2011)). שיקולים אלה וגורמים רבים נוספים עשויים להשפיע על הפער בתעריפים בין הרשויות השונות. כך, לדוגמא בחוזר מנכ"ל משרד הפנים 91/5 שקבע הנחיות לעניין גביית אגרות שילוט בגין פרסום על שלטי חוצות (שהוזכר בת"א 1180-05 (מחוזי ת"א) רפיד ויז'ן בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, פסקה 8 ( 30.11.2010) (להלן: עניין רפיד ויז'ן)), הומלץ על גביית אגרת שילוט גבוהה יותר בתל אביב מאשר ברשויות אחרות, כנגזרת ממרכזיות העיר ורמת הצריכה של אוכלוסיית היעד של הפרסום. כל רשות בוחנת, אפוא, את מאפייניה הייחודיים ושוקלת את גובה התעריף תוך שקלול משתנים שונים שביניהם ביקוש והיצע, שיקולי מדיניות כגון ויסות הפרסום או עידוד פרסום ועוד". מהאמור עולה כי שיעור האגרה אינו חייב להלום את ערך השירות שבגינו היא מוטלת וכי היא אינה חייבת להקבע על בסיס חדשי דווקא. מכאן שאין יסוד לטענתה העיקרית של המבקשת כי חייב להיות קשר סימטרי בין גובה האגרה, לבין משך הזמן שבו מוצב השלט בגינו נגבית האגרה וכי אין הכרח שהסכום יגבה על בסיס חדשי דווקא. אמנם ובעניינינו אכן קיים קשר כלשהו בין משך הצבת השלט לשיעור האגרה, והוא נקבע על בסיס חצי שנתי, שזו תקופה סבירה לבדיקת ופיקוח על הצבת שלטים. יתכן אמנם שקיימים מקרים קיצוניים, בהם שלט מוצב או מוסר בתקופות הרחוקות מראשית השנה, תחילתה או אמצעה, אך החיוב מבוצע לפי אותם עקרונות. חקיקה אינה חייבת להכנס לרזולוציות שמחייבות פיקוח על אזרחים מידי חודש בחודשו, בשל נסיבות אישיות פרטניות, שאף לא הובאו נתונים של ממש על היקפן. אי לכך, לא מצאתי חוסר סבירות או אפליה בהחלטת עיריית גבעתיים שראתה לנכון לפי שיקול דעתה לקבוע אגרת מינימום על בסיס חצי שנתי כמו רוב הרשויות המקומיות בארץ, על מנת לחסוך בעלויות אכיפה, משלוח פקחים ובדיקות חדשיות סזיפיות בשטח. העיריה רשאית לחלק את תקציבה לפי שיקול דעתה המנהלי. זאת כשם שבסמכותה לפי הפסיקה הנ"ל, מתוך שיקולי מדיניות, למשל להרתיע גורמים שרוצים לפרסם רק לתקופה קצרה של חודשים בודדים, על מנת לווסת את כמות הפרסומות בעיר. עקרון האוטונומיה של הרשות המקומית, צריך להילקח בחשבון בפרשנות חוק השילוט, כפי שהודגש בפסיקת ביהמ"ש העליון בפרשת מקסימדיה: "בגדר ההליך הפרשני, יש לפנות גם לתכליות כלליות המשותפות לכלל הסמכויות המינהליות. 15. אחת מתכליות אלו הוא "עקרון האוטונומיה של הרשות המקומית", שעניינו מתן עצמאות לרשות מקומית להסדיר ולנהל את העניינים הנוגעים לתחומה ולתפקודה היומיומי. "הרעיון של ניהול עניינים מקומיים על ידי רשות מקומית בנוי על ההשקפה שלפיה עניינים מקומיים, מוטב שיוסדרו לפי תנאי אותו מקום. הפתרון שניתן לבעיה מסוימת בתל-אביב אינו בהכרח הפתרון המתאים לקרית-שמונה ורצוי כי בכל אחד מהמקומות יינתן הפתרון הרצוי לפי תנאיו ואופיו של אותו מקום" (ד"ר אליהו וינוגרד דיני רשויות מקומיות 4 (מהדורה שישית, 2010) (להלן: וינוגרד)). זה מכבר צוין, כי השיקולים המקומיים הם בעלי חשיבות רבה, ואין כרשות המקומית להעריכם (ראו: בג"ץ 953/01 סולודקין נ' עיריית בית-שמש, פ"ד נח(5) 595, 620 (2004) (להלן: עניין סולודקין)". (פרשת מקסימדיה, סע' 14-15). אכן, בחוקי השילוט של הערים ירושלים ואשדוד נקבעה אגרת מינימום לחודש בסך של 10% מהאגרה השנתית (ראו: פרט 8 בתוספת הראשונה לחוק עזר לירושלים (שילוט), התש"ם-1980, וכן בפרט 2 שבחלק ג' בתוספת לחוק עזר לאשדוד (מודעות ושלטים), התשנ"ח-1997). אולם לא מקובלת עלי טענת המבקשת כי עיריית גבעתיים חייבת אף היא ללכת בעקבות עיריית ירושלים ועיריית אשדוד ולגבות את האגרה לפי מספר החודשים הבודדים שמציב השלט טוען כי הוצב בפועל בשטח. היועץ המשפטי לממשלה, בעמדתו שהוגשה לכב' בית המשפט העליון בפרשת מקסימדיה הנ"ל (נספח ב' לתגובת העירייה לבקשת המבקשת לאשר התביעה הייצוגית ) כתב: "העובדה שרשות מקומית אחת בחרה במכוון לקבוע תעריפים נמוכים יותר, אין בה כדי להשפיע על החלטותיה של רשות מקומית אחרת, גם במידה והנה רשות שכנה, אשר בוחרת לקבוע תעריפים גבוהים יותר, ובלבד שתעריפים אלה אינם עולים על הרף הסביר". (עמ' 7, סע' 25 לעמדת היועמ"ש). עוד ציין היועמ"ש בחוות דעתו בפרשת מקסימדיה, כי משרד הפנים נוהג לבחון את סבירות גובה האגרה שכל רשות מקומית קובעת לעצמה בחוק השילוט שלה לפי מאפייניה, וכי גובה האגרה יכול שישתנה בין רשות מקומית אחת לשנייה (ראו: נספח ב' לתגובת העירייה לבקשה, עמ' 6-7). לפיכך ייתכן בהחלט שלפי הנסיבות המיוחדות של כל עיר ועיר, ושיקול דעת הרשות המקומית, גם חוק השילוט של ירושלים ואשדוד בתוך מתחם הסבירות המנהלית בהתאם למאפייניהם הייחודיים של ערים אלה, מבלי שתהיה בכך אינדיקציה מחייבת לערים אחרות. עוד יש לציין, כי עצם העובדה שמרבית הרשויות המקומיות קבעו אגרת מינימום לחצי שנה, רף אשר נהנה מחזקת תקינות המעשה המנהלי, מחזקת אף היא את המסקנה שרף זה שנקבע גם ע"י עיריית גבעתיים, איננו חורג ממתחם הסבירות. תכלית נוספת שקבע כב' ביהמ"ש העליון בפרשת מקסימדיה שיש לקחת בחשבון בפרשנות חוק השילוט היא הרצון לקדם יעילות בפעולת הרשות המקומית: "תכלית נוספת הרלוונטית לענייננו נוגעת לרצון לקדם יעילות בפעולת הרשות המקומית. כך למשל, מתן סמכויות נרחבות לשלטון המקומי, נועד, בין היתר, להביא להפחתת העומס המוטל על השלטון המרכזי (עניין גרינברג, בעמ' 11). תכליתה של הרשות המקומית היא לתת שירות לציבור, ועליה להפעיל את הסמכות הנתונה לה כך שהשירות יינתן לציבור במהירות, ללא טרחה יתירה, ברמה גבוהה ובהוצאות נמוכות ככל הניתן (יצחק זמיר הסמכות המנהלית כרך ב 675-674 (מהדורה ראשונה, 1996) (להלן: זמיר - מהדורה ראשונה)). עקרון היעילות בא לידי ביטוי הן בשימוש יעיל במשאבים הנמצאים בידי הרשות, על-מנת לענות על מירב הצרכים של הרשות ותושביה (ראו: דנג"ץ 1913/97 מואסי נ' שר הפנים, פ"ד נב(2) 49, 66, 79-77 (1998)), הן בכך שהאזרח יקבל שירות ברמה גבוהה, נוחה, פשוטה וללא סרבול מיותר (זמיר - מהדורה ראשונה, בעמ' 678)". (פרשת מקסימדיה, סע' 17). מעקב חדשי אחר הצבת שלטים בעיר מצריך כח אדם ומשאבים שאינם בהכרח בראש סולם העדיפויות והצרכים של כלל אזרחי העיר. איזון האינטרסים של תוספת כח אדם ועלויות אכיפת הגבייה הנוספות שעל העירייה יהיה להשקיע בשל המעבר מחיוב בגין 6 חודשים לחיוב על בסיס חדשי, אל מול כמות המפרסמים שלטים לתקופות קצרות, מוביל אף הוא למסקנה כי התחשבות העירייה בטובת כלל הציבור, שעלויות מימון פעילות העירייה לצורך האכיפה הנוספת נופלת על כתפיו, לא חורגת ממתחם הסבירות. הטלת התשלום הנוסף על כלל מציבי השלטים, כפי שמציעה המבקשת, אף היא אינה מאוזנת, שכן מי שאינו מטריח את הרשות טרחה יתירה, יצטרך לשאת בעלויות הנובעות מאותם מקרי קיצון שגורמים לעיקר הטרחה והעלויות. בהקשר זה אציין, שהמבקשת הלינה כי העירייה הוסיפה עובדות חדשות בהשלמת הטיעון מטעמה (מעין הרחבת חזית) בכך שפרטה כי לצורך הגברת אכיפה בשל מעבר לחיוב לפי 3 חודשים יצטרכו תוספת תקציב של כ- 300,000 ₪ לשנה, וכי רובם המכריע של השלטים הם לתקופה קבועה. טענת העיריה אינה חדשה. ראשית, כבר בסע' 10.2-10.1 לתגובת העירייה הופיעה הטענה בעיקרה, ללא ציון הסכום. שנית, סכום זה הוזכר בדיון שהתקיים ביום 10.9.2012 ע"י ב"כ העירייה, ולפי הפרוטוקול ב"כ התובעת לא התנגד לנתון זה בנימוק של הרחבת חזית. עפ"י הפסיקה אם הצד שכנגד לא מתנגד להרחבת חזית החזית מורחבת מאליה. בעניינינו, זוהי למעשה לא הרחבת החזית, אלא רק פירוט ודיוק יתר של הטענה. כמו כן, בהסדר הדיוני המוסכם עליו הודיעו הצדדים לבימ"ש זה בישיבת 2.7.2012 (ש' 14-16 לפרוט'), סוכם כי השאלה שנותרה להכרעה היא משפטית ולכן הצדדים הודיעו שהם מוותרים על חקירות מצהירים. לעניין היקף הפגיעה נקבע בפסיקה כי יעילות הגבייה היא אינטרס לגיטימי של הרשות, המצדיק לעיתים פגיעה מידתית בקניין של מיעוט . כך נקבע בבג"ץ 5503/94 לילי סגל ואח' נ' יו"ר הכנסת ואח', פד"י נא(4) 529, כי חוק רשות השידור הוא חוקתי למרות שהוא קובע חובת תשלום אגרת רדיו ברכב גם למי שאין מותקן רדיו ברכבו, כאשר אוכלוסיה זו מהווה בין 5% ל- 10% מכלל אוכלוסיית בעלי הרכבים. בעניינינו המבקשת לא טענה בצורה עניינית מה היקף הקבוצה שנפגעה מחוק העזר ושבשמה היא מבקשת להגיש את התובענה הייצוגית שבנדון. המבקשת טענה בסע' 138-141 לבקשתה כי למיטב אמונתה הנזק המצרפי המשוער לשנתיים מגיע "כדי כמה מיליוני ₪". מסקנה זו הסיקה המבקשת מהנחתה כי בכל שנה קלנדרית "מוצבים ו/או מוסרים בשטחה המוניציפאלי של המשיבה אלפי שלטים", וכי הנזק הממוצע שנגרם בגין גביית היתר בגין כל שלט מוערך ע"י המבקשת בכמה מאות שקלים לשנה. לא ברור מטענות המבקשת על מה היא משתיתה את השערותיה אלה, וגם לא נטען ע"י המבקשת מה אחוז הנפגעים לשיטתה מתוך כלל מציבי השלטים בעיר גבעתיים. גם מחוקי השילוט של הערים ירושלים ואשדוד ניתן ללמוד שאף עיריות אלו ראו לקבוע אגרת מינימום אחידה של חודש אחד, למרות שייתכן שבעל השלט נהנה מהשלט תקופה הקצרה בהרבה מחודש (למשל שבוע). הנה כי כן, גם לשיטת המבקשת ניתן לקבוע תקופת אגרה מינימאלית אחידה, וכל המחלוקת היא מהו רף הזמן המינימאלי הסביר. גם אם נלך לשיטת המבקשת, כי נדרש קשר ענייני בין גובה האגרה למשך הצבת השלט, הרי שמתקיים קשר כזה והוא מתבטא ביחידת זמן של חצי שנה במקום חודש אחד. חיזוק נוסף למסקנתי כי לכאורה לא נראה שחוק העזר חורג ממתחם הסבירות ניתן ללמוד מפסיקת כב' ביהמ"ש העליון בפרשת מקסימדיה. בפרשה זו, פירש כב' ביהמ"ש העליון את חוק השילוט של עיריית ת"א באופן המתיר לעיריית ת"א לגבות מחברת האוטובוסים דן אגרת שילוט מלאה, למרות שאותם אוטובוסים מפרסמים את השילוט בשטחה המוניציפאלי של עיריית ת"א רק בחלק מהזמן, וביתר הזמן האוטובוסים נעים (ומפרסמים) בשטחן של רשויות מקומיות אחרות. למרות זאת כאמור, אישר ביהמ"ש העליון את פרשנות עיריית ת"א לחוק העזר המאפשרת לה לגבות אגרת שילוט שנתית מלאה. מכאן ניתן להקיש גם לענייניו, שחוק העזר של עיריית גבעתיים לא חורג ממתחם הסבירות אם הוא מאפשר לערייה לגבות אגרה חצי שנתית בגין תקופות שימוש הפחותות מ- 6 חודשים. אשר לפסה"ד ב-ת"מ (ת"א) 104/08 סייאג שמואל נ' עיריית תל אביב , שלטענת המבקשת דומה לעתירה דנן, אין לראות בו תקדים, שכן הוא אישר הסכם פשרה שאליו הגיעו הצדדים בהסכמה, ואין בו הכרעה מנומקת. ושוב יודגש, אין התנהלות עירית ת"א מחייבת את עירית גבעתיים כמפורט לעיל. כל עיריה מוסמכת להפעיל שיקול דעת משלה ובימ"ש זה יתערב רק כשיש חריגה משמעותית ממתחם הסבירות, דבר שאינו מתקיים בעניינינו. סיכום לאור כל האמור לעיל, במצטבר, אינני רואה אפשרות סבירה כי התובענה הייצוגית תוכרע לטובת המבקשת, ובהתאם לסע' 8(א)(1) לחוק אני דוחה את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך 30,000 ₪ בצירוף מע"מ, בהתאם לתקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. שלטתביעה ייצוגיתאגרה