בית המשפט פסק כי תביעתו של התובע הייתה נדחית בשל אשמו המכריע לקרות התאונה או רשלנותו התורמת כדי 100%. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא 100% רשלנות תורמת: 1. לפניי תביעה לפיצוי התובע, יליד 1950, בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו בתאונה שארעה ביום 14.7.93, במהלך עבודתו אצל נתבעת 1, שנתבעת 2 הינה מבטחתה. התובע, אשר הועסק כמנהל עבודה מקצועי במסגריית נתבעת 1, טען כי נפגע בגופו במהלך הרמת שער ברזל כבד, עקב החלקה ונפילה בשל פתיתי ברזל שהיו על רצפת המסגריה, ביחסו רשלנות או הפרת חובות חקוקות לנתבעת מס' 1.   2. הנתבעות כפרו בעצם קרות התאונה, לחילופין טענו כי אין להטיל עליהן אחריות כלשהי בנזיקין ולחילופי חילופין, כי התובע הוא שהתרשל, ותרומת רשלנותו מכרעת כדי איון אחריותן.   3. לפניי חוות דעת מאת מומחים רפואיים כדלקמן:   א. מטעם התובע - ד"ר ר. גפשטיין, מומחה בכירורגיה אורטופדית, בדק את התובע ביום 8.8.94, וקבע בה כי בתובע נותרה נכות צמיתה כוללת בשיעור של 28% נזק בעמ"ש מותני.   ב. מטעם התובע - ד"ר ר. ארבל, מומחה בכירורגיה אורטופדית, אשר בדק את התובע באוגוסט 1997 וקבע בה כי בתובע נותרה בתובע נכות צמיתה כוללת בשיעור של 20% בשל הגבלה בתנועות עמוד השדרה בהמליצו להפעיל את מלוא תקנה 15.   ג. מטעם הנתבעות - פרופ' י. נרובאי - מומחה בכירורגיה אורטופדית, שקבע בה כי בתובע לא נותרה כל נכות צמיתה ולא נגרמה כל החמרה במצבו בהעדר פריצת דיסק ובאבחנו שינויים ניווניים.   ד. מאת מומחה מטעם בית המשפט - ד"ר א. גולדברג, מומחה בכירורגיה אורטופדית, בה קבע כי נכותו הכוללת של התובע בגין ליקוי בע"ש המותני מסתכמת בשיעור כולל של 15.2% מתוכה ייחס שיעור של 7.2% עקב התאונה בשל החמרת מצב קודם. המומחה נחקר על קביעותיו אלה (ראה תשובותיו בפרוטוקול 22.5.02 עמ' 1-33).     4. להלן תמצית עדויות העדים אשר הוגשו בתצהירים בכתב וחלק מתשובותיהם במהלך חקירתם הנגדית:   א. עת/1 - יצחק כהן, התובע, העיד כי ביום 14.7.93 סייע לאחד מעובדי המסגריה, (דעאס באסם - עת/2) בהרמת שער ברזל כבד על מנת להופכו ותוך כדי כך החליק על גבו בדרכו על פתיתי ברזל שהיו מפוזרים בשטח המסגריה והשער הכבד נפל עליו. התובע טען כי המסגריה צפופה ואיננה מתאימה לייצור שערים מסוג זה, וכי כתוצאה מהתאונה חש כאבים עזים בגבו, איבד זמנית את התחושה ברגליו וחש נימול בעיקר ברגל שמאל. התובע פרט את הבדיקות הרפואיות שנעשו לו בעבר, ומנה את מקומות העבודה בהן עבד לפני ואחרי התאונה ואת השתכרויותיו שם. התובע פרט את מגבלותיו כתוצאה מהתאונה בעבודה ובביתו, וטען כי נזקק לסיוע צד ג'. בחקירתו הנגדית תאר התובע את נסיבות הפסקת עבודתו אצל נתבעת 1 (סכסוך עם סמנכ"ל הנתבעת בגלל סירובו של התובע להקצות פועלים לנקיון המפעל), ופרט את מקומות עבודתו לאחר הפגיעה.   ב. עת/2 - דעאס באסם, עובד של נתבעת 1, העיד כי הועסק כמסגר אצל נתבעת 1, וכי התובע היה מנהל העבודה. העד טען כי ביום קרות התאונה בנה שער וכשביקש להוציאו, ביקש מהתובע, שהיה היחיד במסגריה באותו יום, לסייע לו להרים את השער. העד טען כי במהלך הרמת השער, התובע החליק ונפל כשהשער עליו וכי לאחר מכן הפך את השער על מנת לחלץ את התובע מתחתיו. העד לא היה מסוגל להשיב באשר לסיבת החלקת התובע, וכן הסביר כי עבודות הנקיון של המסגריה הוטלו עליו ע"י התובע ואברהם בן שמחון (עה/2).   ג. עה/1 - אילן רוזנפלד, מנהל מפעל המתכת אצל נתבעת 1, העיד כי התובע הועסק כמנהל ייצור וכי במסגרת תפקידו היה עליו להכין שרטוטים טכניים, לפקח על עבודת המסגרים במישור הטכני והבטיחותי ולהיות אחראי לנקיון אולם הייצור. העד טען כי את הנקיון מבצעים דרך קבע בכל סוף שבוע, ביום חמישי וכי כל העובדים היו משתתפים בכך וכי גם הוא נוטל חלק בהן. בחקירתו החוזרת הסביר העד כי בבעלות נתבעת 1 חמישה מפעלים ולהם אחראי בטיחות אחד שהועסק כשכיר שביקר במפעלים פעמיים בשבוע.   ד. עה/2 - בן שמחון אברהם, סגן מנהל מפעל המתכת אצל נתבעת 1, חזר על עדותו הראשית של עה/1 והוסיף כי נודע לו כי התובע נפגע בגבו במהלך שירות מילואים קודם לתאונה. בחקירתו הנגדית הודה העד כי עליו חלק מהאחריות באשר לבטיחות במפעל נתבעת מס' 1, העיד כי אין לו תעודה הכשרה או תעודת נאמן בטיחות, למעט קבלת הדרכה בנושא זה.   ה. עה/3 - נגר עודד, חוקר מטעם נתבעת 1, העיד כי צפה בתובע במהלך עבודתו בקיוסק וראה את התובע נושא ארגז עוגות מקונדטוריה סמוכה.   5. לאחר עיון בכתבי הטענות, חוות דעת רפואיות, תצהירי העדות והמוצגים, שמיעת תשובות העדים והמומחים במהלך חקירתם ועיון בסיכומי בעלי הדין, החלטתי כדלקמן:   א. קרות האירוע: הנתבעות כפרו בעצם קרות התאונה, ולמצער הכחישו את נסיבות קרותה כפי שתוארו ע"י התובע. לאחר בדיקת התשתית הראייתית שלפניי בסוגיה זו, מצאתי כי התובע הצליח להוכיח את עצם קרות האירוע, בנסיבות הדומות או קרובות לתיאור בתצהירו, וזאת מהטעמים הבאים:   1. עת/2 - מר דעאס, הותיר רושם אמין למדי בתארו את שהתרחש ביום 14.7.93 במסגריית נתבעת מס' 1. במהלך עדותו היה העד רגוע, הקרין בטחון והתרשמתי כי תיאר את שארע בפועל ללא כחל וסרק.       2. חקירתו הנגדית של עת/2, לא הביאה לשינוי בפרטי עדותו ודבריו לא נסתרו, בוודאי לא קועקעו ע"י ראיה אחרת.   3. עדותו של עת/2, אינה עדות של נוגע בדבר או של מי שיש לו אינטרס אישי באשר לתוצאת הדיון בתיק.   4. לנוכח האמור, הענקתי משקל רב לעדותו של עת/2 והתעלמתי משינויים בגרסת העד, שעיקרם סמנטיים או שאינם מהותיים למחלוקת.   5. גרסת התובע קיבלה תמיכה ואשרור מדברי עת/2 והוסיפו למשקלה.   6. עה/2 - אברהם בן שמחון, ששימש סגן מנהל מפעלה של נתבעת מס' 1, אישר כי הכחשת האירוע או התאונה באה עקב דרישת נתבעת מס' 2 וכי לא היה טעם ענייני אחר להכחשה זו (ראה עמ' 86 לפרוטוקול 22.5.02).   7. הנתבעות לא הצליחו לקעקע מסכת ראיותיו של התובע בסוגיה זו, והסתפקו בהצבעה על שונות מילולית בין גרסאות התובע או עדיו.   סוף דבר ולנוכח האמור, הנני מקבל את גרסת התובע באשר לקרות האירוע, ונסיבותיו כפי שתוארו ע"י התובע ועת/2.   ב. אחריות נתבעת מס' 1: לאחר בחינת התשתית הראייתית שלפניי, בהתייחסי לגרסת התובע באשר לנסיבות האירוע, שוכנעתי כי נתבעת מס' 1 אינה אחראית בנזיקין כלפי התובע ואלה טעמיי בקצרה:   1. על פי גרסת התובע הוא החליק על שאריות ברזל או שבבי ברזל עגולים, שנותרו על רצפת המסגריה לאחר ניסור ברזל.   2. אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי שבבי הברזל או שאריותיו, היו על רצפת המסגריה כחלק מסביבת העבודה בה, וכי "פסולת" זו קשורה לעיסוקה הרגיל של המסגריה.   3. לא הובאו ראיות כי "פסולת" זו הייתה בכמות חריגה או כזו, השונה מהסביר על רקע המקום ואופייו, נהפוך הוא, נראה כי עסקינן בפסולת שכיחה וטבעית באשר לסוגה ולכמותה (ראה עדותו של התובע עמ' 49 שורה 15).       4. המצאות של שבבי ברזל ושאריותיו, על רצפת מסגריה במהלך יום העבודה, הינה "סכנה רגילה", שבגינה לא מוטלת חובת זהירות קונקרטית, שכן קיומה רגיל ושכיח, מה גם כי עובדים ובוודאי מנהלים מודעים לקיומה, וחייבים להשמר מפניה. (לעניין זה ראה למשל ע"א 683/77 ברוק נ' עת"א פד"י לד' (1) 157 בעמ' 160 מפי כב' השופט בייסקי, בצטטו הלכה ידועה ומבוססת שנוסחה ע"י כב' השופט זוסמן: "... ואילו נזק שנגרם למוזמן עקב אירוע שלא חרג מגדר הרגיל בשביל אותו מוזמן, על נזק זה אין המזמין חייב, בדרך כלל, לפצות את המוזמן... אלא רשאי היה להניח, כי המוזמן יישמר מפניה. לדעתנו, אין להדגיש, יתר על המידה, את היסוד האובייקטיבי בקביעת טיב הסכנה. כלומר, את הסכנה שבמקום, בלא להביא בחשבון את היסוד הסובייקטיבי, וזה טעמו של דבר: חובת הזהירות אינה קיימת בחלל ריק, אלא כלפי אדם מסויים עקב קרבתו של זה אל מקום הסכנה, ולעניין חובת הזהירות, לעולם יש לשקול גם "מי הוא אותו אדם?" שאם אין אתה עושה כן, אי אתה יכול לומר, באיזו מידה עשוי הוא להיפגע..."   5. התובע אינו עובד פשוט, בוודאי לא "הדיוט" בתחום זה. הוכח כי התובע הוא בעל מקצוע מיומן וותיק, בעל נסיון רב במסגרות, שהיה בר סמכא במקצועו. הוכח גם כי התובע שימש, כגורם מקצועי במסגריה ועסק בהדרכת העובדים הרגילים, (ראה תשובת התובע במהלך חקירתו בעמ' 36 שורות 14-5, עמ' 46 שורה 14, עמ' 47 שורות 1-4), ולפיכך אין ספק שהיה מודע או צריך היה להיות מודע לסביבה וסיכוניה הרגילים.   6. מהראיות והעדויות שלפניי, עולה כי נתבעת מס' 1 פעלה באופן סביר באשר לסביבת העבודה בבצעה נקיון יומי ושבועי, בהתחשב באילוצי ומהות העבודה (לעניין זה ראה עדותו של עת/2 עמ' 63 שורות 19-26, עדותו של בן שמחון - עמ' 89 שורות 8-11, עה/ רוזנפלד עמ' 80 שורות 2-13). שוכנעתי כי רמת הנקיון ותדירותו סבירה ומספקת ואף תדירות ביצועה הולמת (סוף יום עבודה ונקיון יסודי בתום השבוע). נסיונו של התובע להסתמך על אמירותיהם של עה/1 ו- עה/2 בן שמחון ורוזנפלד בבית הדין האזורי לעבודה, אינו רציני ואין בו כשלעצמו, כדי לשנות הראיות שלפניי, או להביא לשינוי מסקנתי זו.   7. טענת התובע באשר להעדר נקיון מספיק של סביבת העבודה יוצרת רף דרישה גבוה למדי, לא סביר ולא בר ביצוע. אין לשכוח כי עסקינן במסגריה פעילה שאת סביבתה, כמו גם נקיון רצפתה יש לבחון בהקשר לעבודה ולפעילות בה בשונה למשל, מבית מרקחת או מבואה של בניין משרדים מהודר. לא סביר לדרוש מנתבעת 1 למרק את רצפת המסגריה ולצחצחה מספר פעמים ביום, שאחרת היו העובדים בה עסוקים וטרודים רק בנקיונה ולא בייצור. יש לצפות מבעל מסגריה לנקות מפגעים חריגים ולסלק מטרדים מסוכנים, אך ככל שעסקינן בשבבים ובשאריות ברזל, הנופלים ארצה במהלך ייצור שוטף ורגיל ומהווים לפיכך "כסביבה טבעית" בה (כמו למשל מים בית מרחץ, שמני סיכה במוסך, בוץ בחצר בעת גשם וכו'), לא סביר ולא ניתן לדרוש מהמעבידה לסלקם בכל זמן נתון, מה גם כי מנהלים ועובדי המקום צריכים להיות מודעים וערים לפסולת זמנית זו ולהשמר מפניהם. (ראה ע"א 371 סובחי נ' רכבת ישראל פד"י מז' (ד) 345 וע"א 8263/98 צים נ' בן מויאל פד"י כה' (3) עמ' 666). יצוין כי גם התובע, בהגינותו הבסיסית, אישר כי נסיבות המקום ופעילות המסגריה אינם מאפשרים נקיון שוטף ותמידי וסילוק כל שאריות הפסולת. שכן, אין להתעלם מהקושי הממשי בביצוע נקיון זה תוך זניחת העבודה העיקרית, כשהוא עצמו מאשר בעדותו כי לא ניתן מעשית לבצע נקיון שוטף ותמידי זה, אלא רק בתום "שלב מסוים של העבודה". ומודה למעשה, כי ברצפת המסגריה תמצא פסולת כזו או אחרת במהלך העבודה (ראה עדותו בעמ' 47 שורות 1-28).   8. טענה נוספת שהועלתה ע"י התובע הייתה כי הנתבעת התרשלה בכך שביצעה עבודות מסוג שאינו מתאים לשטח המסגריה הנתון. טענה זו, למרות שהועלתה בכתב הטענות לא הוכחה ע"י ראיה משכנעת או פחותה מכך כמו חוות דעת של מומחה לדבר ולפיכך, נותרה כאמירה בעלמא. בנוסף, מעדותו של עת/2 נלמד כי בעת שיוצר השער היה מרווח נאות (עמ' 64 שורה 25, עמ' 65 שורה 1). יצוין כי לא הוכח קשר סיבתי בין נפילת השער ובין גודל המסגריה, וגם אין נפקות להרחבת המסגריה מאוחר יותר, הרחבה שהוסברה או ניתנת להסברה בשל התרחבות עסקיה של נתבעת מס' 1.   ג. אחריות מכרעת של התובע או רשלנותו התורמת: למעלה מן הדרוש, גם אילו היה התובע מצליח לשאת בנטל השכנוע והראיות להוכחת אחריותה של נתבעת מס' 1, ספק אם היה בכך כדי לשנות את התוצאה, שכן בנסיבות המקרה, בשל מיומנותו הרבה של התובע, מקצועיותו, והיותו בר סמכא במסגריה, כולל היבטי בטיחות ונקיון המסגריה הייתה תביעתו נדחית בשל אחריותו ורשלנותו המכרעת או לחילופין בשל תרומת רשלנות בשיעור של 100%. התובע חייב היה להשמר מסיכון "טבעי" ו"רגיל" זה, ואילו היה פוקח עיניים ומקדיש תשומת לב מינימלית לסיכון השכיח האמור, הייתה התאונה נמנעת. יצוין כי התובע, היה ער לסוגיה זו ולפיכך נזהר בלשונו וחשש מלהציג עצמו כבר סמכא מקצועי או אחראי לבטיחות או הנקיון, ביודעו את הסיכון לתביעתו. בסופו של דבר, ולמרות זאת נשתרבבו אמירותיו של התובע בעניין זה, ומהם משתמעת הודאה באחריות התובע גם לנושא הבטיחותי ונקיון המפעל (ראה דבריו בעמ' 46 לפרוטוקול שורה 14, שורות 21-22, שורות 1-4). יצוין כי גם ללא הודאה משתמעת זו של התובע, בהתחשב בידע המקצועי הרב שהיה לו והיותו בר הסמכא בעניין זה, היה התובע חייב לעסוק גם בהיבטים בטיחותיים של עבודתו המקצועית, שכללו בהכרח גם נקיון סביבת העבודה מגורמי סיכון שונים. זאת גם אם נתעלם מהודאת התובע כי אכן מילא "תפקיד" זה, וגם אם לא הוגדר כממלאו. סוף דבר, גם אלמלא קביעותיי דלעיל, תביעתו של התובע הייתה נדחית בשל אשמו המכריע לקרות התאונה או רשלנותו התורמת כדי 100%.   ד. סוף דבר ומכל הטעמים דלעיל, הנני דוחה את התביעה, בנסיבות העניין ללא צו להוצאות כשכל צד ישא בהוצאותיו.    רשלנות תורמתרשלנות