ביום 2.12.04 בסביבות השעה 12:00 יצאה התובעת ממשרדה (המצוי במסדרון המשרדים במקום) אל הלובי המרכזי של המחלקה, כשלפתע תקף אותה אחד החולים המאושפזים במקום, הלם בראשה ובגופה, וגרם לה חבלות שונות. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תקיפת עובד על ידי חולה נפש במחלקה סגורה: התביעה וטענות הצדדים 1. התובעת ילידת 19.9.66, עבדה כמזכירה רפואית במחלקה המשפטית בבית החולים שער מנשה, שהינה מחלקה סגורה בה שוהים חולים הזקוקים לטיפול נפשי והשגחה (להלן: בית החולים). הנתבעת 1 הינה המחזיקה והמפעילה של בית החולים, ובמועד האירוע היתה אחראית על תנאי עבודתה של התובעת במקום(להלן: המדינה). הנתבעת 2, חברת כח אדם, הינה מעסיקתה בפועל של התובעת והאחראית לתשלום שכרה (להלן: האגודה). 2. ביום 2.12.04 בסביבות השעה 12:00 יצאה התובעת ממשרדה (המצוי במסדרון המשרדים במקום) אל הלובי המרכזי של המחלקה, כשלפתע תקף אותה אחד החולים המאושפזים במקום, הלם בראשה ובגופה, וגרם לה חבלות שונות (להלן: התקיפה או האירוע) אח שעבד בתחנת האחיות שבלובי, ועסק בהכנת תרופות לחלוקה לחולים, שמע את צעקותיה של התובעת ונחלץ עזרתה. התובעת קיבלה טיפול רפואי ראשוני בבית החולים, ולאחר מכן ועקב החבלות שספגה היא פונתה לבית החולים הלל יפה להמשך טיפול. לטענת התובעת כתוצאה מהתקיפה היא נזקקה לטיפולים רפואיים שונים, שהתה בתקופת אי כושר ממושכת ונותרה לה נכות לצמיתות. לטענת התובעת האחריות לאירוע ולנזקים שנגרמו לה מוטלת על הנתבעות בהיותן האחראיות על שלומה ובטחונה, על תנאי העסקתה, ועל קביעת נהלים אשר יבטיחו שמקרים כאלו לא יתרחשו, ובשעה שהן נכשלו במילוי חובותיהן כאמור, הרי שעליהן לפצותה בגין כל הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהתקיפה. 3. הנתבעות אישרו כי התובעת אכן הותקפה במהלך עבודתה, אולם לטענתן לא ניתן להטיל עליהן את האחריות לכך בשעה שהתובעת היתה מודעת לתנאי העבודה במקום, לטיבם של החולים המאושפזים במחלקה, לאמצעי הבטיחות שננקטו ולהוראות שניתנו ע"י מעסיקיה, אך היא לא מילאה אחר ההוראות, ורק התנהגותה הפזיזה היא זו שגרמה לאירוע ולנזק. הנתבעות הכחישו גם את כל נזקיה הנטענים של התובעת. 4. מלבד טענות ההגנה כנגד התביעה, הוסיפו הנתבעות והעלו טענות זו כלפי זו בהודעות צד ג' שהוגשו על ידן; בהודעת צד ג' שהגישההמדינה כנגד הנתבעת 2 וכנגד מבטחתה (צד ג' 2), נטען כי ע"פ ההסכם שנחתם בין הצדדים, התחייבה האגודה לשאת בכל הנזקים שיגרמו לצדדי ג' או לעובדים - בכללם התובעת, ולשפות את המדינה ככל שתמצא אחראית לנזק כזה. עוד נטען, כי האגודה התחייבה לבטח את המדינה בביטוח חבות מעבידים, ומשרד הבריאות אכן מופיע כמבוטח בפוליסה שהוצאה ע"י חברת הביטוח, ולפיכך וגם מכח פוליסה זו על צדדי ג' לשפות את בית החולים, אם ימצא אחראי לנזקים שנגרמו לתובעת. האגודה הגישה הודעת צד ג' כנגד המדינה-נתבעת 1, ולפיה בית החולים היה המעסיק הספציפי של התובעת ובעל השליטה הבלעדית בתנאי עבודתה, ואם תמצא רשלנות בפעולותיו הרי הוא זה שנושא במלוא האחריות, כיון שלאגודה כחברת כח אדם אין כל שליטה או יכולת פיקוח על כך. 5. על מנת לברר את כל הטענות כאמור - בעיקר אלו סביב הנסיבות ושאלת האחריות - העידו התובעת, שני אחים העובדים במחלקה הסגורה ציון כהן וחאלד אבו שעלי, האחות האחראית טלי בן דוד, ד"ר עדינה נעון מנהלת המחלקה, ויניב מדאר סגן הממונה על הבטחון במקום. אירוע התקיפה - שאלת האחריות 6. בשני תצהירי עדות ראשית תיארה התובעת את נסיבות האירוע; התובעת החלה עבודתה במחלקה המשפטית בשנת 2001, והתוודעה לחולה התוקף, שמאושפז במחלקה מזה שנים רבות, כמו גם למסוכנותו שהיתה ידועה לכל (בשל צנעת הפרט יקרא התוקף להלן: פ'). במהלך תקופת עבודתה, ועוד בטרם הותקפה בעצמה, היתה התובעת עדה למקרים שונים בהם תקף פ' אנשי צוות אחרים, והיא התריעה על כך בפני מנהל בית החולים (ת/1). התובעת הוסיפה, כי בשל מסוכנותם של החוסים במקום היא לא חשה בטוחה לצאת ולהסתובב בלובי לבדה, והיא נמנעה מכך ככל האפשר, אולם מאחר וזו היתה הדרך היחידה להכנס ולצאת מתוך המשרדים, היא סיגלה לעצמה שעות כניסה ויציאה שיתאימו לזמנים הקבועים בהם מצויים המטופלים בחדר האוכל, באופן שהמגע עימם יהיה מינימלי ככל האפשר. התובעת תיארה את המשרד בו עבדה, אשר מצוי במסדרון בו ישנם משרדים נוספים,שהכניסה היחידה אליהם הינה דרך שתי דלתות נעולות שבכל אחת מהן מורכב חלון עגול. מעבר לדלתות מצוי הלובי, שהוא מעין רחבה גדולה המקשרת בין החדרים השונים של המחלקה ומשמשת גם מקום שהייה למטופלים, ובמרכז הלובי מול מסדרון המשרדים ממוקם חדר האחיות, שהוא בעל חלונות רחבים ומשקיף אל כל אזורי המחלקה(ראה דוח ביקור במקום ותמונות שצורפו לתיק המוצגים של האגודה). ביום האירוע 2.12.04, בסביבות השעה 12:10 יצאה התובעת ממשרדה בדרכה החוצה. לדבריה, טרם שיצאה אל הלובי היא הביטה דרך החלון העגול, ואף ניסתה להקשיב האם נמצא מישהו בשטח, ורק משנחה דעתה כי הרחבה פנויה פתחה את הדלת ויצאה, ואז הותקפה לפתע על ידי פ' שהסתתר מאחורי הדלת בצמוד לקיר: "פתחתי את הדלת עם מפתח, דחפתי אותה כלפי הלובי על מנת לפתוח אותה, כשבאתי לסגור את הדלת, תקף אותי החולה אשר הסתתר מאחורי הדלת בין הדלת לקיר. כיון שהחולה עמד בפינה צמוד לקיר ולא הוציא הגה, לא יכולתי לראות אותו ו/או לשמוע אותו דרך חלון הדלת. אני לא הספקתי לנעול את הדלת..."(ת/2- סעיפים 14-18). התובעת הצהירה כי התוקף הלם בפניה, צעק וניסה להמשיך להכותה, והיא הגיבה בהלם, החלה לצעוק ורצה לכיוון תחנת האחיות, שם היה באותה עת האח חאלד אבו שעלי אשר פתח לה את הדלת (שאף היא דלת נעולה), והיא ברחה פנימה כשהיא כולה המומה. 7. מעדויות האחים שהיו במשמרת באותו יום - חאלד וציון כהן, הסתבר כי אמנם היתה זו שעת ארוחת הצהרים וכל החולים מלבד פ' היו בחדר האוכל. העדים הסבירו כי לעיתים מתעוררים קשיים עם החולה הזה סביב הארוחות והמזון שהוא אמור לקבל, ואחת הדרכים להתמודד עם קשיים אלו, היא הוצאתו של פ' ללובי, שם הוא ממתין עד שכל השאר יסיימו לאכול. ביום האירוע היה ציון האח האחראי בחדר האוכל, הוא הוציא את פ' ודיווח על כך לחאלד, שהיה בתחנת האחיות. באותו זמן עסק חאלד בהכנת תרופות לחולים, בתוך חדר סגור בתחנת האחיות, באופן שמלבד התוקף לא היה איש בלובי. וכך אירע שכשיצאה לשם התובעת היא הותקפה על ידו (עמודים 42 ו- 46). 8. לא היתה מחלוקת בין כל העדים כי השוהים במחלקה הסגורה הינם חולים מסוכנים, ופ' נחשב כמסוכן אף יותר, בהיותו מעורב באירועים חריגים ונתון להתפרצויות בלתי צפויות (תצהירה של ד"ר נעון- נ/3 סעיף ז', עמודים 59, 29 ,20, 41, 45, 50, 51 לפרוטוקול, וראה גם דוח ועדת הבדיקה של האירוע). על מנת שהעובדים יהיו מוגנים ככל האפשר מפני החולים, הוציא משרד הבריאות נהלי התנהגות למחלקה המשפטית, וד"ר נעון העידה כי אם היתה מזהה צורך או קושי מיוחד היא היתה מיידעת את אנשי הצוות להזהר אף יותר מאשר ע"פ הנהלים (וראה גם בתצהירו של יניב מדאר סגן הממונה על הבטחון- נ/5, ועמודים 76-79 לפרוטוקול). באופן כללי ועל פי הנהלים היה על העובדים לוודא כי כל הדלתות נעולות, היה עליהם לשאת עימם לחצני מצוקה, ולהקפיד כי לא יגיעו לידי המטופלים חפצים מסוכנים. כל העדים נשאלו על אמצעי הבטיחות הננקטים במחלקה על מנת להבטיח את שלומם של העובדים, וכולם אישרו כי במהלך שעות העבודה הם נוהגים בעירנות ובזהירות, נושאים את לחצני המצוקה, מבקשים ליווי בעת הצורך, ומשתדלים להסתובב בזוגות כדי להמנע ממצבי סיכון מיותרים (ראה עדויות חאלד בעמודים 40-41, ציון כהן בעמודים 45-46, וטלי בן דוד בעמודים 49-50). העדים הוסיפו והסבירו כי אם חולה מתנהג בצורה אלימה או חריגה, הסמכות להחליט באיזה אמצעים לנקוט כלפיו ומה מידת חומרתם, מסורה לצוות הרפואי בהתאם לידע ולנסיון שצברו ומהכרותם את החולים במחלקה. 9. לענין פ' באופן ספציפי הבהירה ד"ר נעון, שכיוון שכל הצוות ידע על נטייתו לעמוד מאחורי הדלת הסגורה ולהציץ בחלון, היא הורתה לכל העובדים שלא לצאת מאגף המשרדים מבלי לוודא תחילה האם הוא עומד מעבר לדלת. לדבריה, במקרה כזה - ואף במקרים אחרים בהם פ' נמצא בשטח - הנוהג הוא שיש להתקשר לתחנת האחיות, להודיע שמבקשים לצאת, ואז מגיעים שני אנשי צוות ומרחיקים את פ' מהדלת (נ/3 סעיפים ז'-ח', ראה לענין הליווי גם בעמודים 61-62). בחקירתה הוסיפה ד"ר נעון כי אנשי הצוות היו מודעים היטב להוראות, והיא חזרה עליהם מאות פעמים: "היחידי שאני פוחדת ממנו הוא פ' כי הוא בלתי צפוי ואני לא מבינה אותו. אין איתו תקשורת. אין לי שום כלים. אני לא יכולה לקשור אותו לנצח... האירועים החריגים אצלי במחלקה זה פ'. לכן הכלי היחידי היה להגיד שאני מזהה אצל פ' סיכון גבוה ובלתי צפוי ושהם צריכים להזהר... בגלל שאדם כזה עומד ומסתכל, פותחים עליו את הדלת ומצמצמים לו את מרחב המחיה והוא מרגיש מאויים ואז הוא מגיב..."(עמוד 61. ראה גם בעמוד 63 שורות 19-23). עוד הסתבר לגבי פ', כי יום קודם לתקיפת התובעת הוא היה מעורב באירוע אחר אשר בו נדרש הצוות לקשור אותו כדי להרגיעו (ולהבהרה: קשירה - הינו הליך שנועד לצרכי הרגעת חולה,והוא מתבצע ע"י הצוות, באישור רופא, בעת שחולה מגלה אי שקט. הקשירה נמשכת עד ארבע שעות). התנהגותו של פ' והצורך בקשירתוהצריכה פיקוח מוגבר עליו לאחר ששוחרר ממנה, ואף ביום למחרת, כפי שהעידה טלי בן דוד האחות האחראית: "ש:האם אחרי שאתם מתירים מהקשירה יש לכן רמת פיקוח גדולה יותר בגלל האירוע הספציפי? ת: מסתכלים אליו יותר. ש: ... אם יש סמיכות של אירועים שבהם אותו חולה מעורב נדרשת רמת פיקוח מוגברת יותר? ת: בוודאי שכן" העדה הוסיפה כי לא ניתן להצמיד לכל חולה איש צוות, ואף לא ניתן לקשור את המטופלים כל הזמן, וכשנשאלה האם ראוי היה להשאיר את פ' בלובי ללא כל השגחה, נוכח מסוכנותו הטבועה והצורך בקשירת ההרגעה יום קודם לכן, השיבה: "אבל הוא לא היה לבד. איש צוות היה בתחנה. זה לא נקרא לבד... כולם יודעים שהוא נמצא בחוץ. התחנה זה חלון. גם אם הוא ניגש רגע לחדר הטיפולים(הכוונה לאח הנמצא בחדר הסגור בתחנת האחיות - ג.צ)... אי אפשר לומר שהוא היה ללא השגחה. אין מצב של השגחה מיוחדת אלא אם כן ניתנה הוראה מיוחדת ..."(עמודים 51-52, וראה גם דוח הבדיקה). ראוי לציין, כי כל העדים המקצועיים אישרו שההחלטה להוציא את פ' מחדר האוכל היתה הולמת למצבו באותו זמן, ולא היה צורך בהליך חמור יותר, כשבהתאם לנהלים דיווח האח ציון כהן לאח חאלד בתחנת האחיות על הוצאתו של פ', וציון העיד: "ש: איזה אמצעים אחרים עומדים לרשותך. למשל לא להוציא אותו ללובי. ת: אין דרך אחרת. כל הצוות בחדר האוכל. אם אני לא מזהה שיש מסוכנות, אני מוציא אותו ללובי. אם אני מזהה שיש מסוכנות או שהוא לא שקט, אז אני מבקש עזרה להגביל אותו"(עמודים 47-48). כאמור, איש לא דיווח לתובעת על כך שפ' נמצא בלובי ללא השגחה, ובעת שיצאה ממשרדה ופתחה את ההדלת, היה האח חאלד עסוק בחדר הפנימי ולא ראה את המתרחש. 10. אין ספק כי למעסיק הממונה על העובד ישנה חובת זהירות כלפיו באופן כללי ונרחב, ומוטלת עליו אחריות לקבוע נהלים והוראות אשר יבטיחו את שלומו של העובד בהתאם לתנאי העבודה. על המעביד חלה גם החובה להנחיל לעובדים את אמצעי הזהירות הללו, לחזור ולרענן אותם, להקפיד על קיומם, ולוודא כי העובדים פועלים לפיהם. אין די בכך שמעביד קובע כללי זהירות, ועליו לפקח ולבדוק כי העובדים אכן מיישמים אותם, ועליו לחזור ולשנן אותם, על מנת לא להעמיד את שלום העובדים בסכנה. חובת המעסיק איננה מסתיימת בקביעת הנהלים וההנחיות, ועליו להביא בחשבון גם מקרים יוצאי דופן או שונים מהרגיל, ולקבוע הנחיות וכללים גם לגביהם, ועליו לדאוג שגם עובדים רשלנים ופזיזים לא יפגעו. במקרה זה הוכח כי נקבעו נהלי בטחון כללים, וכי התובעת עברה שתי הדרכות בנושאי בטיחות, ביום 3.10.01 וביום 21.10.02, ולמרות שלדברי העד מדאר מחלקת הבטחון מבצעת במהלך השנה הדרכות נוספות לעובדים, לא הוצג מסמך המאשר זאת. עם זאת ברור, כי ההנחיות והנהלים הם כלליים ועוסקים גם בנושאים בטחוניים ולא רק בטיחותיים,ובודאי שהם אינם ספציפיים למטופל כזה או אחר או לסיטואציה ייחודית שמתעוררת. מאליו ברור גם, שאם נקבעים כללים מסויימים נוספים בתוך המחלקה, אמורים הממונים להעביר אותם לעובדים, ולפקח כי הם מיושמים (ראה עדותה של ד"ר נעון בעמוד 58, בעמודים 77-79). ואכן, לגבי פ' הצהירה ד"ר נעון כי היא קבעה כללי זהירות מיוחדים - בדיקת השטח אם הוא פנוי וקבלת עזרה וליווי מהצוות במקרה הצורך - והיא חזרה ושיננה אותם שוב ושוב לצוות העובדים, ובכל פעם שהתעוררה בעיה לגבי חולה זה והיה צורך בליווי היה הצוות מסייע בכך באופן מיידי (עמודים 61-63). על הדברים חזרה גם טלי בן דוד: " ש: איך את יוצאת מהאגף? ת: אני מסתכלת לראות אם יש מישהו או לא ויוצאים", והוסיפה: " מי שחושש התקשר (לתחנת האחיות - ג.צ)ואיש צוות היה מלווה אותו גם החוצה. אם מבקשים ליווי אנחנו נותנים אותו"(עמודים 53-54). מכאן, שההוראה הספציפית והחשובה היתה להביט היטב בחלון טרם היציאה ממסדרון המשרדים, ורק אם היה מתעורר חשש כלשהו, ניתן לבקש ליווי מאיש צוות הנמצא במקום. יצויין כי אין מדובר בהוראה או אזהרה כתובה, אלא לכל היותר באמצעי שנקטו בו במחלקה המשפטית, וגם מדברי ד"ר נעון עולה כי היא סברה שניתן ללמוד ממנה ולחקות את התנהגותה, והיא ציפתה כי גם יתר העובדים ינהגו כמוה (עמוד 62), אולם לא הוכח די הצורך כי היה פיקוח על יישום הנחיה זו, או כי הדברים נאמרו בצורה מפורשת וספציפית באופן שיוטמעו אצל העובדים, ואלו פעולות ננקטו על -ידה על מנת שאנשי הצוות האחרים ינהגו כמוה. 11. ע"פ התרשמותי מהעדויות ומהדרך בה נאמרו הדברים, שגרת העבודה במחלקה היתה כזו שאם במבט עין לא היתה ניכרת התנהגות חריגה של מי מהחולים, או התרחשות יוצאת דופן כלשהי, הצוות היה מסתובב בלובי בין החולים ללא כל מגבלות. במחלקה היו כשלושים ושניים חולים ורק ארבעה אנשי צוות במשמרת, וברור כי הם לא יכלו להיות צמודים לכל מטופל, בודאי לא שניים יחד, ואמינים עלי דברי התובעת כי ידעה מהם זמני הארוחות בהם נמצאים כל החולים בחדר האוכל, והעדיפה להגיע ולסיים את עבודתה בשעות אלו, כשאנשי הצוות שהעידו אישרו כי אכן מקובל שבשעות הארוחה נמצאים כל החולים בתוך חדר האוכל ואינם מסתובבים באופן חופשי. תמיכה למסקנה זו ניתן למצוא בנוהל המחייב להודיע על הוצאת חולה מחדר האוכל, כפי שאכן נעשה ביום המקרה. לטעמי, ההוראות של בדיקת השטח או פניה לתחנת האחיות לצורך ליווי, היו מקובלות רק במקום בו התעורר חשש מהתנהגותם של המטופלים, אך מי שעבד במחלקה באופן קבוע, הכיר את תנאי המקום וידע על שעות הפעילות והארוחות בהן החולים אינם מסתובבים באופן חופשי, לא נדרש לבחינה מעמיקה של השטח ושל מצב הלובי, ובודאי לא היה זה מסוג המקרים הרגילים שבהם היה זה מקובל להתקשר לאיש צוות נוסף ולבקש עזרה. חיזוק להתרשמות זו ניתן למצוא גם בדוח הבדיקה שנערך בבית החולים לאחר המקרה, בו ציינו הבודקים כי כל אחד מאנשי הצוות במחלקה סיגל לעצמו כללי זהירות. כלומר, נקודת המוצא הינה שישנם כללים בהיבט הרחב וישנו סדר זמנים לפיו פועלת המחלקה, ובמקרים החורגים מהסדר הרגיל או שיש בהם התנהלות יוצאת דופן, יש צורך לנקוט בפעולה כגון דווח לאחראי, בקשת ליווי וכו'. במקום זה של המקרה השונה והאחר מאלו השגרתיים ניתן למצוא את הכשל, משום שבאמצעים פשוטים ובקביעת כללים ברורים וספציפיים יותר, כמו גם הקפדה על יישום וביצוע ההוראות, ניתן היה למנוע את האירוע שהתרחש. דרך אחת הינה לתת הנחיה חד משמעית לפיה אם בשעת הארוחה חולה מסתובב לבדו מחוץ לחדר האוכל, יש להודיע על כך לכל העובדיםשנמצאים במשמרת בתוך המחלקה, ומדובר על מקום קטן בגודלו ועל מספר מצומצם מאד של אנשים. דרך אפשרית נוספת היא להנחות את מי שנמצא באותו זמן בתפקיד בתחנת האחיות, להיות בקשר עין מתמיד עם המטופל שהוצא, למשך פרק הזמן הקצר שבין הוצאתו מחדר האוכל ועד לסיום הארוחה ויציאת יתר המטופלים ואנשי הצוות מחדר האוכל להמשך הפעילות. ברי כי אילו ידעה התובעת שפ' מסתובב לבדו בלובי, לא היתה יוצאת לשם כפי שיצאה, ואילו היה אחד מאנשי הצוות משגיח על הלובי מתחנת האחיות ניתן היה להזהיר את התובעת, ללוות אותה ולסייע לה, וכאמור האירוע יכול היה להמנע. מצירוף כל האמור לעיל עולה, כי ביום האירוע נוצר מצב בו חולה מסוכן ובלתי צפוי - שאך יום קודם התפרץ ונזקק לקשירה, ושההשגחה עליו צריכה להיות קפדנית יותר מבדרך כלל - הוצא מחדר האוכל ונשאר לבדו, ללא שום פיקוח או קשר עין של מטפלים, מבלי לנקוט בפעולות פיקוח או פעולות שעשויות למנוע התפרצויות נוספות, ובכך יש משום הפרת החובה המוטלת על המעסיק לדאוג לשלום עובדיו ולפקח על התנהלותם. רשלנות תורמת 12. התובעת עבדה במחלקה מספר שנים, היא היתה מודעת למסוכנותו של פ', ולכללים הנהוגים במחלקה לגבי התבוננות בחלון טרם היציאה. התובעת טענה כי לא רק שהסתכלה בחלון ולא הבחינה באיש, אלא שגם האזינה מבעד לדלת, ורק כששוכנעה שאין אף אחד בלובי פתחה את הדלת, שפ' הסתתר מאחוריה. אלא שבביקור במקום ניתן היה להתרשם כי מי שמתבונן בחלון - גם אם אינו גבוה במיוחד - רואה את הלובי עד לחדר האחיות, ומרחב הראיה גדול מאד וניתן לראות מבעד לדלתות את הרצפה מקיר לקיר, ולטעמי אין אפשרות שהתובעת היתה בוחנת את השטח ולא מבחינה בפ' העומד שם, גם אילו היה מתכופף ומסתתר (ראה דוח ביקור במקום). יש להניח כי התובעת ידעה שזו שעת הארוחה, היא לא ציפתה כי מי מהמטופלים יהיה בלובי, ולא בחנה את השטח בתשומת הלב הנדרשת, ופשוט פתחה את הדלת: "יצאתי בשעה הזו כי אני יודעת שהוא לא אמור להיות במקום. מלכתחילה הוא לא אמור להיות במקום..."(עמוד 31), גרמה לפ' תחושה שהוא מותקף והוא הגיב בחזרה כפי שהסבירה ד"ר נעון. ע"פ הפסיקה נקודת המוצא היא כי לא בנקל יימצא עובד אחראי ברשלנות תורמת לתאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו,שכן רואים את המעביד כבעל האמצעים למנוע או למזער את הסיכון הכרוך בעבודה, תוך שמירה על תנאי עבודה בטיחותיים ומתן הדרכה הולמת לעובד. העובד לעומת זאת פועל במסגרת הגבולות שהתווה לו מעבידו, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. לפיכך הטלת אחריות בגין רשלנות תורמת על עובד, תהיה רק במקום שבו הוא נטל סיכון ממשי ובלתי מחושב, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא זה אשר גרם לנזק: "עלינו לבחון כל מקרה ונסיבותיו. מקום שנמצא שהעובד סטה באופן ממשי מרמת הזהירות הנדרשת, כך שחטא ברשלנות של ממש, כי אז תוטל עליו אחריות בגין רשלנות תורמת"(ע"א 7895/08 וע"א 8364/08 קלינה ובניו נ' מוחמד יאסין - סעיף 26 לפסק הדין; וראה גם בע"א 453/85 מחמוד בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא (4) 524; ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט (3) 66; 5850/10 דפרון בע"מ נ' עזבון המנוח גולובין- פורסם באתר המשפטי נבו). במקרה זה שוכנעתי כי התובעת לא פעלה כנדרש, ולמרות שידעה על ההוראות הספציפיות והיתה מודעת לסכנה האפשרית, היא לא בחנה את השטח כראוי ובהחלט יש לה תרומה למה שאירע. בהתחשב בכל הנסיבות שפירטתי, אני מעמידה את רשלנותה התורמת של התובעת בשיעור של 25%. האחריות לפיצוי התובעת - טענות הנתבעות 13. משהגעתי למסקנה כי מעסיקיה של התובעת התרשלו כלפיה ולא מילאו את חובת הזהירות המוטלת עליהם, יש לבחון את טענות הנתבעות בשאלה מי מהןתהיה האחראית לתשלום הפיצויים שיפסקו. התובעת עבדה במחלקה המשפטית בבית החולים המצוי בחזקת ובניהול המדינה-משרד הבריאות, ואילו האגודה הינה חברת כח אדם, המעסיקה הישירה והאחראית לתשלום השכר והזכויות הסוציאליות. בין שתי נתבעות אלו נחתם הסכם, לפיו האגודה מספקת כח אדם בהתאם לדרישות המדינה, ומשלמת את שכר העובדים מטעמה. האגודה טענה כי אין לה כל שליטה על עבודת התובעת במחלקה, וכי את ההוראות הספציפיות הקשורות בהתנהלותה היומיומית והשגרתית היא היתה מקבלת מבעלי התפקידים בבית החולים, והם אלו שאף העידו בנוגע לנהלים, להוראות הבטחון, ולכל יתר הנסיבות הסובבות את עבודתה של התובעת ואת אירוע התאונה, באופן שלאגודה לא היה בכך כל חלק. בחינת סיכומי התובעת מעלים כי כל טענותיה התמקדו בהתנהלות בית החולים, ההוראות שניתנו והפרתן, כמו גם בעדויות השונות של צוות המחלקה, ואין כל טענה ישירה העוסקת באחריותה של האגודה כלפיהתובעת. גם המדינה לא טענה כי האגודה אחראית כלפי התובעת מכח היותה המעסיקה הישירה, והודעת צד שלישי שהגישה כנגד האגודה מבוססת על ההסכם שנחתם בין הצדדים, ועל התחייבותה החוזית של האגודה לשפות את המדינה ולבטח אותה בפוליסת ביטוח לאחריות כלפי עובדים וצדדי ג'. מכאן, שאין כל טענות או ראיות המבססות את חיובה של האגודה בתשלום פיצויים לתובעת. אמנם הפסיקה קבעה כי חברת כח אדם המגייסת עובדים ודואגת להשמתם בחברה אחרת או אצל מעסיק אחר אינה יוצאת ידי חובתה בכך, ומוטלת עליה אחריות לוודא שאותו עובד נשלח למקום בו תנאי העבודה בטיחותיים, כי הוא יקבל הדרכה באשר לנהלי העבודה שם, וכי יתקיים פיקוח על שיטות העבודה ועל כללי הזהירות הנדרשים, אולם מידת האחריות והפיקוח המוטלת על חברת כח אדם משתנה על פי הנסיבות ובהתאם לתנאי העבודה אצל המעסיק עצמו (ע"א (חי')2898/04, אריה שירותי כח אדם בע"מ נ' צמנטכל הנדסה בע"מ; ת"א (ת"א) 1863/04 עזבון המנוח גולובין נ' יפרח משה; ת"א (חי') ברקוביץ נ' גדות תעשיות בע"מ - כל פסקי הדין פורסמו באתר המשפטי נבו ). 14. לטעמי, עבודת התובעת במחלקה היתה בשליטתם המלאה והבלעדית של בעלי התפקידים בבית החולים, הם אלו שנתנו את ההוראות השוטפות, הם אלו שקבעו את הנהלים, הם אלו שהדריכו את התובעת, והם אלו שפיקחו והיו אמורים להשגיח על עבודתה. לא הוכח כי היתה לאגודה יכולת כלשהי להשפיע או לפקח על תנאי ושיטות העבודה בהם הועסקה התובעת, ואיש מהעדים לא התייחס ואף לא העלה כאפשרות את התערבותה של האגודה בניהול בהיבט הרחב או המצומצם של המחלקה. ניתן אף לומר, כי האגודה יצאה ידי חובתה כלפי התובעת בכך שסיפקה לה מקום עבודה בטוח אצל מעסיק (המדינה) אשר קבע נהלים, העסיק קצין בטחון, ועל פניו היה בעל מיומנויות מספקות ליצירת תנאי עבודה בטוחים, ולפיכך האחריות לאירוע מוטלת כולה על בית החולים, בהתאם לחלוקת האחריות ורשלנותה התורמת של התובעת כמבואר לעיל, ואילו תביעת התובעת כנגד האגודה - נדחית. האחריות החוזית מכח ההסכם ופוליסת הביטוח בין בית החולים והאגודה - הודעות צד ג' 15. המדינה טענה כי ע"פ ההסכם בין הצדדים נטלה על עצמה האגודה את ההתחייבות לשאת בכל הנזקים שיגרמו לצדדי ג' ו/או עובדים, כמו גם התחייבות לערוך ביטוח אשר יכלול את בית החולים (המדינה) כמבוטח. המדינה הפנתה לסעיפים 8(10), 11 ו-12 להסכם, ואילו לגבי פוליסת הביטוח נטען, כי בפרק חבות מעבידים הוסף סעיף של "אחריות צולבת", הכוללת במבוטחים גם את משרד הבריאות, והיא חלה גם במקרים בהם תמצא רשלנות בפעולותיו. 16. הצדדים בחרו שלא להביא ראיות בנושא זה ורק הציגו את המסמכים, באופן שאין לי אלא את הכתוב עצמו. ההסכם בין הצדדים קובע את תנאי ההתקשרות, ובין היתר את אחריותה של האגודה בנזיקין. סעיף 8 להסכם מתאר מיהם עובדי האגודה, ובס"ק (10) נקבע כי האגודה תהיה אחראית כלפי עובדיה בגין נזק שיגרם להם כתוצאה מפגיעה בעת העבודה או בקשר אליה. עם זאת ההסכם כולל פרק ספציפי הדן באחריות האגודה בנזיקין,כשסעיף 11 (1) קובע כי על האגודה תחול אחריות לכל נזק ואובדן לעובד, כשאחריות זו מסוייגת במילים:"בשל מעשה או מחדל של הקבלן"(היא האגודה - ג.צ), כך נאמר במפורש גם בסעיפים 11(2) ו-11(3), והדברים עולים במפורש ובמשתמע מכל יתר הסעיפים בהסכם העוסקים באחריותה של האגודה בנזיקין כלפי בית החולים והמדינה, כשהסייג הוא שנמצאה התרשלות בפעולות האגודה בביצוע ההסכם. יתרה מכך, סעיף 11(6)(2) להסכם מסייג בצורה מפורשת אף יותר, וקובע כי האגודה לא תהיה אחראית לכל נזק או פיצוי כספי שעניינו: "אחריותם המקצועית של העובדים הסיעודיים והרפואיים...", ומשנמצא כי אחריותו של בית החולים קמה מכח אי קביעת נהלים מתאימים למקרים החריגים, העדר פיקוח נאות על כללי ההתנהגות והזהירות הנדרשים באופן שגרתי, וחוסר תשומת לב מספקת למקרים יוצאי דופן הגם שהם צפויים- ולא כרשלנות רפואית כנטען - הרי שמדובר בהתנהלות ספציפית של העובדים הסיעודיים והרפואיים, המוחרגת בהסכם שנחתם בין הצדדים, ולפיכך לא ניתן להטיל על האגודה את האחריות מכח ההסכם. יצויין, כי מסקנה זו תואמת גם את הפרשנות המצומצמת שיש לתת לתניות שיפוי מעין אלו, ואם אין בהסכם אמירה מפורשת וחד משמעית לפיה כל אחריות של בית החולים הקשורה להסכם תחייב את האגודה, אין להטיל עליה את החבות החוזית הנטענת. 17. עם זאת, עיון בהסכם מלמד כי במסגרת אחריותה של האגודה בנזיקין, נקבע בסעיף 11(6)(1) כי האגודה תהיה אחראית לפצות את המדינה בגין כל נזק שיגרם עקב ביצועו של ההסכם "ע"י הקבלן, העובדים או כל גורם אחר מטעמו, או עקב מחדלם לבצעו..." וכך נקבע גם בסעיף 11 (11) לפיו תהיה האגודה אחראית לכל נזק שנגרם על ידה, או על ידי מי מטעמה, או ע"י עובדיה או בכל דרך אחרת "עקב או בקשר או בעקבות ביצוע השירותים". לטעמי, לצד המסקנה כי מתקיימת הפרת חובת הזהירות של סגל בית החולים כלפי התובעת, נמצא כי גם היא עצמה התרשלה בשמירה על הכללים, ויש לה חלק בקרות האירוע. לפיכך, ועל פי האמור בהסכם אין האגודה יכולה להתנער מהתחייבות זו, ועליה לשפות את המדינה בגין אותו חלק של רשלנות, כשיעור רשלנותה של התובעת. לכך נועדה גם פוליסת הביטוח אותה התחייבה האגודה לערוך, ובסעיף 12 להסכם נקבע כי על האגודה לבטח את עצמה ואת עובדיה מפני פגיעה בעבודה, בגין כל תביעת נזקי גוף הנובעת ממעשה או מחדל שאירע תוך כדי או עקב ביצוע השירותים הניתנים ע"י האגודה, למעט תביעה בגין אחריותם המקצועית של העובדים הסיעודיים והרפואיים בביצוע תפקידם. מכל האמור לעיל ומקריאת ההסכם בין הצדדים ניתן לומר כי המקרה בו נפגעה התובעת, והנובע מאחריותו של בית החולים אינו חלק מתניית השיפוי או מפוליסת הביטוח, למעט אותו חלק המיוחס לתובעת עצמה, אשר בו תשאנה האגודה ומבטחתה. סיכום ביניים - שאלת האחריות 18. לאור כל האמור לעיל אני קובעת: א. הנתבעת 1 לא מילאה את חובותיה כלפי התובעת, והיא אחראית לפצותה בגין הנזקים שנגרמו לה, כפי שיפורט בהמשך. ב. לא הוכח כי הנתבעת 2 התרשלה כלפי התובעת בצורה כלשהי, ותביעת התובעת כנגדה נדחית. ג. לתובעת רשלנות תורמת לקרות האירוע בשיעור של 25%. ד. הודעת צד ג' שהגישה המדינה מתקבלת בחלקה,ועל האגודה ומבטחתה לשאת ב- 25% מתוך סכום הפיצויים שישולם ע"י המדינה. ה. כיון שהאגודה והמבטחת לא חוייבו אלא ע"פ ההסכם ורק בחלקה של התובעת, אין מקום לשיפוי האגודה כצד ג', והודעה שהגישה האגודה - נדחית. הנזקים שנגרמו לתובעת נכותה הרפואית של התובעת 19. כתוצאה מהתקיפה סבלה התובעת מחבלות בפניה, משבר בארובת העין, וכאבים בעמוד השדרה הצווארי. הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות מטעמם בנוגע לנכות שנותרה לתובעת כתוצאה מהפגיעות כאמור, ולנוכח הפער שבנכויות מינה בית המשפט מומחים מטעמו (ראה ההסכמות בנושא זה בעמודים 1-4 לפרוטוקול). בתחום האורטופדי מונה פרופ' סלעי, אשר קבע כי לתובעת נותרה נכות בשיעור של 5%, מותאמת לפי תקנה 37(5)א' לתקנות המל"ל, בגין הגבלה קלה בחלק מתנועות עמוד השדרה הצווארי. פרופ' סלעי קבע כי לא צפויה לתובעת החמרת מצב בעתיד, כי אין מגבלה בעבודתה וכי אין צורך בטיפול רפואי נוסף. פרופ' סלעי העריך את תקופת אי הכושר המלאה למשך 4-6 שבועות, ו-50% למשך 3-4 שבועות נוספים. בתחום השיניים מונה ד"ר אבניאלי אשר מצא כי לתובעת נגרם שבר בארובת העין, עם המטומה ברצפת עין ימין. בבדיקתו נמצאה ירידה קלה בתחושה בפנים כתוצאה מפגיעה בעצב שתפקידו לעצבב את התחושה בלחי, בצידי האף ובשפה העליונה, ובשל כל אלו העריך את הנכות בשיעור של 10%, לפי תקנה 29(5)(א)I לתקנות המל"ל (ראה גם תשובות ההבהרה מיום 26.1.09). 20. לאחר הפציעה עברה התובעת ניתוח לתיקון סטיה במחיצה האף, ולטענתה קשור הדבר בתקיפה ובפגיעה בפניה, בעוד שב"כ הנתבעות טענו כי אין לכך כל קשר לאירוע ומדובר בבעיה ממנה סבלה התובעת עוד קודם לכן (עמוד 25). עיון בחוות דעתו של ד"ר אבניאלי מעלה כי לא נמצא שבר בעצמות האף וגם לא סינוסיטיס כתוצאה מהאירוע, והתלונה של התובעת על הפרעה בנשימה נמצאה קשורה לסטיית מחיצת האף, ללא שהמומחה קשר בין ממצא זה לבין התאונה באופן חד משמעי וברור. הצדדים לא הפנו למומחה שאלות הבהרה בענין זה, והוא אף לא הוזמן להחקר, באופן שאין לי אלא את חוות הדעת ממנה לא ניתן להסיק על קיומו של קשר סיבתי בין הניתוח לבין התקיפה. (יש להעיר כי ממילא לא ניתנה לתובעת נכות על הסטיה, והשאלה עשויה להיות רלוונטית אך בכל הקשור בראש הנזק של כאב וסבל). 21. כתוצאה מהפגיעה נותרה איפוא לתובעת נכות רפואית בשיעור 14.5% לצמיתות. הפסד השתכרות 22. לטענת התובעת כתוצאה מהתאונה היא שהתה בתקופת אי כושר במשך שלושה חודשים, ותקופות נוספות לסירוגין, שלאחריהן שבה לעבודתה, אם כי במחלקה אחרת. התובעת אישרה כי בתקופת אי הכושר היא קיבלה את שכרה כרגיל, למעט אולי פרמיות ותוספות המשולמות למי שעובד בפועל: "ש. כמה כסף קיבלת מהמל"ל ת. לא זכור לי. משהו כמו תלוש המשכורת שלי. ש. בתקופה ששהית בחופשת מחלה האם נכון שהמשכת לקבל שכר מלא על חשבון ימי מחלה. ת. כן. סידרו את זה דרך מקום העבודה. אני קיבלתי תלוש רגיל, אולי לא קיבלתי פרמיות ואת כל התוספות כשנמצאים. קיבלתי את הבסיס לא יותר מזה".(עמוד 33). בבחינת תלושי השכר לא ניכר ההפסד לו טענה התובעת. פרופ' סלעי קצב את תקופת אי הכושר למשך כתשעה שבועות, מהם כשלושה עד ארבעה שבועות של אי כושר חלקי בשיעור 50% בלבד, אולם בשעה שהתובעת קיבלה את שכרה לתקופה זו, הרי שלא נגרם לה כל הפסד. 23. לטענת התובעת הנכות ממנה היא סובלת משפיעה עליה ופוגעת בתפקודה בעבודה, גורמת לחוסר ריכוז ולהפסדי שכר. התובעת אישרה כי היא שבה לעבודתה לאחר תקופת אי הכושר, כי עבדה ברציפות, וכי גם כיום היא עובדת ומשתכרת באותו היקף משרה כמקודם, ואפילו עובדת בשני מקומות עבודה. עיון בתלושי השכר שצורפו ובטפסי 106 מעלה כי במהלך השנים לא ניכרת כל פגיעה בשכרה של התובעת, והוא עולה באופן קבוע והדרגתי מדי שנה, וכיום היא מרויחה כ- 5,000 ₪ ברוטו לחודש (נ/1). מכאן, שלאורך התקופה שחלפה מאז האירוע ועד היום לא היו הפסדי שכר בפועל. לא מצאתי גם כי הנכות שנקבעה לתובעת הינה נכות תפקודית במהותה, שכן ירידה קלה בתחושה בפנים והפרעה קלה בתנועות עמוד השדרה, אינן כאלו שיש בהן כדי להשפיע באופן ממשי על התפקוד, מה גם שהמומחה האורטופדי ציין מפורשות כי אין מגבלה בעבודתה. התובעת עובדת כמזכירה, ומלבד עדותה לא הובאו כל ראיות באשר להשפעה על התפקוד, והתובעת אף העידה כי איש מהעובדים עימה כיום אינו מודע לתקיפה שעברה או למגבלות כלשהן כתוצאה ממנה (עמוד 34). המסקנה מכל אלו שלא הוכחה נכות תפקודית ממשית. עם זאת, לתובעת נותרו עוד כעשרים שנות עבודה, ויתכן שלמרות האמור לעיל תהיה לכך השפעה מסויימת על תפקודה בעבודה, ואני סבורה כי יש מקום לפצותה על אובדן כושר כתוצאה מהנכות, כשהפיצוי ייעשה ע"פ אומדן ובאופן גלובאלי, בסך של 30,000 ₪. עזרת צד ג' בעבר ובעתיד 24. התובעת טענה כי בתקופת אי הכושר, ובמיוחד כחודש וחצי לאחר האירוע, היא נזקקה לעזרה מוגברת בכל פעולותיה, והיא נעזרה בבני משפחתה הקרובים, ובייחוד בבעלה שסייע לה בכל הנדרש, וכתוצאה מכך אף נגרמו לו הפסדי שכר ממשיים. בעלה של התובעת, דורון חיאט, העיד כי הוא עובד כקבלן גינון עצמאי, ועד לתאונה לא נטל שום חלק בעבודות הבית ובמטלות השוטפות, אך עם פציעתה של התובעת השתנה המצב והוא נדרש לעזור לה בכל פעולותיה, ונאלץ להעדר מעבודתו שעות ארוכות, ביטל הזמנות עבודה, ונגרמו לו הפסדים כספיים בשל כך(ת/5, ועמוד 71). ב"כ התובעת בסיכומיה ביקשה לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה בהתאם לתצהיר התובעת(סעיף 106 לסיכומים). ברי כי ראש נזק זה אינו יכול לכלול הפסדים שנגרמו לעד, ובבחינת העזרה שנדרשה לתובעת שוכנעתי כי מדובר במי שסייע רבות, הסיע, דאג וטיפל בכל הנדרש במקומה של התובעת ועבורה, ובשעה שלא נלקחה עזרה בשכר, ובהתחשב בתקופת אי הכושר אני מעמידה הפיצוי בגין ראש נזק זה באופן גלובאלי בסך של 2,500 ₪. לא מצאתי כי נכותה של התובעת מצדיקה פיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד. הוצאות שונות לעבר ולעתיד 25. התאונה הינה תאונת עבודה, וברגיל ההוצאות שנגרמו בעקבותיה אמורות להיות מכוסות ע"י המל"ל. התובעת טענה כי למרות זאת נגרמו לה הוצאות מוגברות בעקבות התקיפה, ואני רואה לפסוק לה פיצוי גלובאלי המתייחס להוצאות שונות שהיא נדרשה להן, ושהן חלק בלתי נפרד מהצורך בנסיעות, טיפולים רפואיים, תרופות וכו', בסך של 1,500 ₪. נוכח המצב הסופי של התובעת והעדר צורך בטיפולים כלשהם בעתיד כפי שקבעו המומחים, כמו גם מעורבות המל"ל במקרה הצורך, אין מקום לפסוק פיצוי לעתיד. כאב וסבל 26. התובעת תיארה את השפעת האירוע עליה, את הפחד וההלם שאחזו בה, את הפגיעות שספגה כתוצאה מהתקיפה ואת הטיפול הרפואי שקיבלה, ובהתחשב בנכות שנותרה לה כתוצאה מהתאונה, אני סבורה כי יש מקום לפצותה על כך בפיצוי הולם, אותו אני מעמידה בשיעור של 40,000 ₪. סוף דבר 27. לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי יש לפצות את התובעת כדלקמן: א. הפסד השתכרות - 30,000 ₪ ב. עזרת צד ג' - 2,500 ₪ ג. הוצאות שונות - 1,500 ₪ ד. כאב וסבל - 40,000 ₪ סך הכל 74,000 ₪ ה. מסכום זה יש לנכות את רשלנותה התורמת של התובעת בשיעור 25%, באופן שסכום הפיצויים יעמוד על סך 55,500 ₪. ו. סכום הפיצויים לתובעת ישולם על ידי הנתבעת 1. התביעה כנגד נתבעת 2 - נדחית. ז. הודעת צד ג' שהגישה המדינה מתקבלת בחלקה, ועל האגודה ומבטחתה לשפות את הנתבעת 1 בסך של 18,500 ₪ (כשיעור הרשלנות התורמת). ח. הודעת צד ג' שהגישה האגודה - נדחית. לענין ההוצאות א. הנתבעת 1 תישא ב75% מהוצאות התובעת בגין ניהול ההליך, ובנוסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13,000 ₪. ב. התובעת תישא בהוצאות נתבעת 2 בגין ההליכים כולל שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪. ג. האגודה והמבטחת ישאו בהוצאות המדינה כולל שכ"ט עו"ד בסך של 4,500 ₪. התחום הנפשיחולי נפשאלימותרפואהתקיפה