##מה הדין בנושא התיישנות חוזה אחיד ?## כאשר עסקינן בעילת תביעה המבוססת על טענה בדבר תנאי מקפח בחוזה אחיד, המועד בו מתחיל מירוץ ההתיישנות הוא המועד בו נכרת החוזה, ולא המועד בו לראשונה נעשה שימוש בתנאי המקפח. עמד על כך בית המשפט העליון ברע"א 6734/09 סלון ירושלים מוצרי חשמל בע"מ ואח' נ' כלליר תפעול ואחזקה בע"מ: "עילת הביטול המיוחדת הקבועה בסעיף 3 לחוק החוזים האחידים מופנית לקיומו של תנאי אשר מקפח בפועל או עלול להביא לידי קיפוח. המיקוד הינו בתנאי ולא בפעולת הקיפוח. התנאי עשוי לחבוש שני כובעים כאמור. דהיינו כי הוא – התנאי בעצמו – טומן בחובו קיפוח או פוטנציאל לקפח. בראייה זו, עילת התביעה מתגבשת בעת כריתת החוזה. נוצר הקשר בין הצדדים ובין כל צד לחוזה עצמו על תנאיו. מניין ההתיישנות ביום בו הסכימו הצדדים לקיים ביניהם את החוזה. בכך ניתן מענה לעמדת המערערים. לאמור: 'טענת המבקשים היא כי כל עת שהמשיבה ממשיכה לפעול לפי הסכם השירותים ולדרוש את קיומו על ידי המבקשים, היא עושה שימוש לרעה בתנאים מקפחים ומירוץ ההתיישנות מתחדש בכל פעם, מכאן ולהבא אף אם אינו חל לגבי העבר' (סעיף 31 לסיכומי המערערים) – ולכך אשיבם. השימוש לרעה אינו מהווה את עילת התביעה. העילה נוצרה מכח ההסכמה להתקשר בחוזה הכולל תנאי מקפח. כריתת החוזה אינה אירוע המתרחש בכל יום מחדש, אלא עסקינן בהתנהגות שהתרחשה פעם אחת במועד מסוים בעבר, וממנו יש להתחיל את מניין הימים לצורך ההתיישנות ." ##להלן החלטה בנושא תחילת מירוץ ההתיישנות מיום החתימה על החוזה:## לפני תביעה שעניינה במתן צו הצהרתי לביטול הסכם שנחתם בין התובעים לבין טבריה קלאב הוטל בע"מ (להלן:"טבריה קלאב הוטל") , לרכישת זכות נופש שבועית במלון קלאב הוטל בטבריה (להלן:"המלון") וכן תביעה כספית להשבת כספים בגין התמורה אשר שולמה ע"י התובעים עבור שירותים שניתנו ע"י המלון. במסגרת כתב ההגנה העלו הנתבעות טענות לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, וכן למחיקת הנתבעת 2 מכתב התביעה, אשר אליהם נדרשתי בבקשה זו. רקע עובדתי ביום 28.4.84 נחתם הסכם בין התובעים לבין קלאב הוטל , על פי הסכם מספר 105312 , לרכישת זכות נופש ביחידת נופש מס' 736 במלון למשך 7 ימים מידי שנה בשבוע מס' 35 (כפי שמוגדר בס' 2 להסכם) למשך תקופה כוללת של 98 שנה (להלן:"ההסכם"). בשנת 1986, לאחר שניתן צו לפירוק חברת טבריה קלאב הוטל, רכשה הנתבעת 1 את המלון מכונס הנכסים והמפרק של טבריה קלאב הוטל, כשבעלי הזכויות ביחידות הנופש וביניהם התובעים הצטרפו להסדר שנעשה בין הנתבעת 1 לבין העמותה אשר ייצגה את בעלי זכויות הנופש (להלן:"העמותה") , הסדר אשר אושר ע"י ביהמ"ש המחוזי בת"א שדן בפירוק טבריה קלאב הוטל. במסגרת ההסכם התחייבו התובעים לתשלום דמי אחזקה שנתיים בין אם ינצלו את זכות שירותי הנופש ובין אם לאו, אשר אף שולמו ע"י התובעים כסדרם עד שנת 2005 . בשנת 2005 בקשו התובעים לבטל את ההסכם, בעטיים של הקשיים הכלכליים אשר פקדו אותם ומשלא עשו שימוש בזכותם לדירת נופש ע"פ ההסכם. משסירבו הנתבעות לבטל את ההסכם, הפסיקו התובעים לשלם את דמי האחזקה השנתיים. לאחר שהנתבעות דרשו תשלום דמי האחזקה ומשלא הסכימו להביא לסיומו של ההסכם הוגשה התביעה דנא. במסגרת כתב ההגנה בקשו הנתבעות להורות על דחיית התובענה בשל התיישנות וכן למחוק את הנתבעת 2 מכתב התביעה, ומכאן הבקשה שבפניי. טענות הצדדים לטענת הנתבעות, משהתובעים חתמו על ההסכם עם טבריה קלאב הוטל בשנת 1984 , למעלה מ-27 שנה טרם הגשת התביעה ומשחתמו על הבקשה להסדר שנחתם בין העמותה לנתבעת 1 אשר רכשה את המלון בשנת 1986, 25 שנה טרם הגשת התביעה, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. טוענות הנתבעות, כי כל העובדות המהוות את עילת התביעה היו ידועות לתובעים בעת חתימת ההסכם כפי שניתן ללמוד מלשונו הברורה והחד משמעית של ההסכם וכי טענות התובעים הינן טענות בע"פ כנגד מסמך בכתב. טוענות הנתבעות, כי תנאי ההסכם אשר עולים ברורות מלשונו, הובהרו לתובעים ובכללם החובה לשלם את דמי האחזקה עד לתום תקופת ההסכם, וכן את אי יכולת לבטל את ההסכם ללא סיבה מוצדקת כדין ובהודעה חד צדדית. בעת חתימת ההסכם, כל סעיפי ההסכם היו פרוסים בפני התובעים, כשחזקה היא שאדם החותם על מסמך יודע והבין על מה חתם. טוענות הנתבעות, כי הגם וטענת התובעים כי הבינו את ההסכם כך שניתן לבטלו בכל עת בהודעה חד צדדית , פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם ההסכם, אי הבנה של פרשנות ההסכם אינה עובדה ואינה יכולה להביא לדחיית מרוץ ההתיישנות. התובעים לא פרטו ולא הצביעו מדוע העובדות נעלמו מעיניהם חרף שנהגו בזהירות סבירה לגלותן. משלא פעלו לגילוין של אותן עובדות שלטענתם נעלמו מעיניהם אין לתובעים אלא להלין על עצמם. מוסיפות הנתבעות כי תחילת מרוץ ההתיישנות בכל הקשור לתניה מקפחת בחוזה אחיד , וכל הקשור לתביעה לביטול תניה מקפחת בחוזה אחיד הוא ממועד חתימה על ההסכם, כך שאף על טענות אלו חלה התיישנות. באשר לנתבעת 2 טוענות הנתבעות כי יש למוחקה מכתב התביעה מאחר ואינה צד להסכם נשוא התביעה מה גם שבעת חתימת ההסכם כלל לא הייתה מאוגדת. טוענים התובעים, כי מדובר בהסכם מתמשך ומתחדש וכך גם הפרת הנתבעות הינה מתמשכת ומתחדשת. אשר על כן, מאחר ומדובר בהפרות יסודיות המתמשכות ומתחדשות מידי שנה, לא חלפה תקופת ההתיישנות. כמו כן, טוענים התובעים כי מועד תחילת מרוץ תחילת ההתיישנות הינו היום בו נודע להם על הפרת ההסכם- הוא היום בו נודע לתובעים כי הנתבעות מסרבות לבטל את החוזה, שעה שפנו אליהן בדרישה לבטלו. טוענים התובעים, כי מאחר שאין כל הוראה בחוזה הקובעת במפורש את שלילת זכותם לביטול החוזה, לא יכלו לדעת כי הנתבעות יסרבו לביטול החוזה. על כן, משעובדות המקרה דנא לא היו ידועות להם מסיבות שאינן תלויות בהם, מתקיים חריג התיישנות שלא מדעת הקובע כי תקופת ההתיישנות תחל ביום בו נודעו להם עובדות אלו. טוענים התובעים, כי בהתאם לס' 14(א) ב לחוק הגנת הצרכן בעסקה של יחידת נופש חייב עוסק להחתים את הצרכן על טופס גילוי מפורט, כשס' 14א(ג) קובע כי צרכן יהא רשאי לבטל את החוזה תוך 14 יום מיום חתימת החוזה או מיום אישור הצרכן את טופס הגילוי לפי המאוחר ביניהם, משלא הוחתמו התובעים על טופס גילוי, זכותם של התובעים קיימת למעשה עד היום ודין טענת ההתיישנות להידחות. לחילופין, טוענים התובעים, כי מרוץ ההתיישנות מתחיל בשנת 2005 עם דרישת החוב במכתבים ובטלפונים מטעם הנתבעות. מוסיפים התובעים, כי באשר לטענות הנתבעות כי המנגנון שנקבע בהסכם לגביית דמי האחזקה הינו סביר ובלתי מקפח, כי אין בעובדה שהחוזה הינו לתקופה קצובה כדי להוות תנאי מקפח, כי העדר זכות התובעים לבטל את ההסכם אינה מקפחת וכי אין לתובעים זכות לבטל את החוזה, נדחו בת"א 60774/06 גלייזר מיכאל נ' קלאב הוטלס אינטרנשיונל בע"מ וקלאב הוטל ניהול(1996)בע"מ, ועל כן דינם להידחות בשל השתק ומניעות. כמו כן, טוענים התובעים טענות נוספות כי ההסכם אינו ברור בעיקר לעניין בטלותו, כי אינו לתקופה קצובה, כי דמי האחזקה גבוהים ביחס למחיר הנופש העולה לאורחים מזדמנים ומהתשלום שהוצג להם בשיעור של 130$ דולר לשנה ולא על דרך האומדנה וכו'. לעניין טענות הנתבעות באשר למחיקת הנתבעת 2 טוענים התובעים כי דרישות התשלום הודפסו על גבי נייר מכתבים של הנתבעת 2 וגם על גבי נייר המלון. כמו כן, בפסק דין בעניין דומה צורפה הנתבעת 2 כנתבעת כשלא נטענה טענה של העדר יריבות. דיון ומסקנות לאחר עיון בתגובת התובעים ותשובת הנתבעות לתגובת התובעים אשר הובאו בפניי ומתייחסות לטענות מקדמיות אלו, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, ואפרט: ס' 5 לחוק ההתיישנות תשי"ח -1958 (להלן:"חוק ההתיישנות") קובע את תקופת ההתיישנות: 5. התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים; (2) במקרקעין - חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) - עשרים וחמש שנה. ס' 1 לחוק ההתיישנות מגדיר מהם מקרקעין לעניין חוק ההתיישנות וקובע: 1. בחוק זה - "מקרקעין" - קרקע מכל סוג וכל זכות או טובת הנאה בקרקע וכל דבר המחובר לקרקע חיבור קבע וכל זכות או טובת הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה. מכאן כי על מנת להכריע בשאלת אורך תקופת ההתיישנות יש לבחון האם מדובר בתובענה ב"שאינו מקרקעין" או בתובענה "במקרקעין". בפסק דין ע"א 9382/02 בולוס ובניו-חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, נבחנה הסוגיה של סיווג התובענה לצורך חוק ההתיישנות: החוק הבהיר, אפוא, כי "מקרקעין" לצורך סיווג התובענה לענין התיישנות נוגע לזכויות במקרקעין עצמם, ולזכויות וטובות הנאה במקרקעין, שהן בבחינת זכויות קנייניות בקרקע או בכל דבר המחובר לקרקע חיבור קבע, וכל זכות או טובת הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה. החוק מדבר, אפוא, בזכויות קנייניות במקרקעין, העולות כדי בעלות ממש, או זכויות קנייניות במקרקעין, הפחותות מבעלות, הטעונות רישום. "תובענה במקרקעין" לצורך חוק ההתיישנות אינה מתפרשת על פני זכויות אובליגטוריות הנתונות לאדם, גם אם הן נוגעות לשימוש במקרקעין. כאשר הזכות הנטענת מסווגת כזכות אובליגטורית, ולא כזכות קניינית במקרקעין, היא תמויין כתביעה "בשאינו מקרקעין" ולא כתביעה ב"מקרקעין". עוד נקבע בפסק הדין: " המבחן לסיווג התביעה הוא מבחן "תוכן התביעה" (להצבת "תוכן התביעה" כמבחן לצורך סיווג התביעה לענין התיישנות, ראו ע"א 159/69 סלאמה נ' סלאמה, פד"י כג(2) 221 (1969)); כך הוכרו כתביעות רגילות שאינן במקרקעין, תביעות מסוג הערכת פיצויים בעבור זכויות במקרקעין שנפגעו (ראו ע"א 216/66 עיריית תל אביב-יפו נ' אבו-דאיה, פד"י כ(4) 522 (1966)), תביעה בגין מחיר מקרקעין (ע"א 216/80 בויאר נ' שיכון עובדים בע"מ, פד"י לח(2) 561 (1984)), ותביעת חוב בעבור דמי שכירות שהוגדרה תביעה כספית גרידא (ע"א 847/75 פרידקו בע"מ נ' וילוז'ני, פד"י ל(3) 744, 747-748 (1976)). שונה מכך היא תביעה לביצוע בעין של התחייבות להעביר בעלות, אשר הוכרה כתובענה במקרקעין (ע"א 289/65 רובינשטיין נ' רון, פד"י כ(1) 505 (1966); וכן, השוו יהודאי, שם, בעמ' 13). ביהמ"ש ער למחלוקת הקיימת בפסיקה לעניין שיוך הזכות שרכשו התובעים ושכמותם, דהיינו, בעלי זכויות הנופש מעת הנתבעות, האם עסקינן בזכות שימוש בלבד או שמא זכות שימוש שהינה בבחינת זכות שכירות שמגלמת בחובה חזקה וממילא מהווה זכות במקרקעין. נושא זה נשאר בצריך עיון הן משום שבמקרה שלפני לא נטענה הטענה על ידי מי מטעם הצדדים וביהמ"ש איננו נדרש להכריע בה והן משום שלא ברור איזו זכות הוענקה במקרה זה לתובעים, דהיינו, האם הועברה החזקה או ניתנה זכות שימוש בלבד. מבלי להכריע כאמור בסיווג הזכות שהוענקה, הרי שגם לשיטת הגורסים שרכישת זכות שימוש ביחידת נופש הינה זכות במקרקעין ואינה זכות חוזית אובליגטורית, לעניין בחינת התיישנות תביעה ע"פ חוק ההתיישנות, יש לבחון את מהותה ותוכנה של התביעה והאם היא נוגעת לעצם הזכות במקרקעין. "בחינת טענת התיישנות מחייבת אפוא לדעת מהי עילת התביעה, שהתיישנותה נטענת" (ע"א 2462/97 הפועלים ליסנג בע"מ נ' טיפול שורש ניהול ושירותים למרפאות שיניים(ישראל מספר 1) בע"מ, נד(1) 529, 541). בענייננו, עסקינן בתובענה אשר אינה נוגעת לעצם זכות השימוש של התובעים ביחידת הנופש אלא נוגעת להסכם עצמו. עילת התביעה הינה הפרת ההסכם ע"י הנתבעות משהחוזה הינו חוזה אחיד בעל תנאים מקפחים ונעדר הוראה המאפשרת לתובעים לבטלו כשהסעדים המבוקשים הינם סעד של ביטול ההסכם שנחתם עם הנתבעות וסעד כספי . מכאן כי מדובר בתובענה אשר עילתה אינה קשורה לזכות כלשהי במקרקעין והינה בעלת אופי חוזי אובליגטורי. גם בחינת מהות ההסכם שנחתם בין הצדדים מעלה כי מהותה של הזכות אותה קבלו התועים מכוח ההסכם הינה חוזית ולא קניינית. יחידת נופש הוגדרה בהסכם כדלקמן: המונח יחידת נופש משמעו, זכויות שימוש כמשמעו בס' 31 לחוק השכירות והשאילה תשל"א-1971, המקנה זכות שימוש למגורי נופש ביחידת דיור מסויימת במלון לשבוע מסויים בכל שנה למשך תקופה כוללת של _שנים (במקרה דנא 98 שנה). ס' 31 לחוק השכירות והשאילה תשל"א-1971 קובע: 31.הוראות פרק א' יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על זכות שהוקנתה בתמורה להשתמש בנכס שאין עמה הזכות להחזיק בו, והוראות פרק ב' יחולו, בשינויים המחוייבים, על זכות כאמור שהוקנתה שלא בתמורה. מכאן, כי התייחסות לזכויות השימוש שרכשו התובעים הינה כאל שכירות . ואכן חוק המקרקעין מכיר בשכירות כזכות במקרקעין וכן בזכויות נוספות מעבר לזכות הבעלות במקרקעין, אולם יחד עם זאת הקנייה של זכויות במקרקעין מחייבות רישום בפנקסי המקרקעין כשעסקה במקרקעין שאינה נגמרת ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה בלבד (להוציא לעניין זה הורשה ע"פ צוואה). רכישת זכויות הנופש אינה מחייבת רישום במרשם המקרקעין וניתן לראות כי ההסכם אף אינו כולל כל הוראה המחייבת רישום זכות השימוש במירשם המקרקעין. לכל היותר קבלו התובעים את זכות לרשום הערת אזהרה לטובתם במרשם המקרקעין, אולם זכות זו אינה מותנית ברישום הזכות במרשם המקרקעין. על כן סבורני כי הגם ומדובר בזכות שימוש ביחידה ספציפית במקרקעין אין מדובר בעיסקה במקרקעין אלא התובעים קבלו זכות חוזית אובליגטורית ולא זכות קניינית. לאור הנאמר לעיל , באתי לכלל מסקנה כי לעניין בחינת התיישנות התביעה מדובר בתובענה "בשאינו במקרקעין" אשר תקופת ההתיישנות החלה עליה ע"פ חוק ההתיישנות הינה שבע שנים. לאור מסקנתי כי תקופת ההתיישנות החלה על התביעה הינה שבע שנים, יש לבחון כעת את מועד תחילת מרוץ ההתיישנות . ס' 6 לחוק ההתיישנות קובע: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". שאלת בחינת מועד גיבוש עילת התביעה נבחנה בפסיקה בהרחבה והובאה בפסק דין ע"א 9382/02 בולוס ובניו-חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ: "המבחן המקובל לגיבוש עילת תביעה לצורך התיישנות הוא מועד קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע, המקיימת בידיו מערכת עובדות חיוניות הנדרשות לביסוס תביעתו, שניתן להוכיחן ולזכות בסעד המבוקש (ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פד"י לח(3) 673, 684 (1984). כן ראו: פרשת זיסר, שם, בפסקה 8; ע"א 9245/99 וינברג נ' אריאן, פד"י נח(4) 769, פסקה 18 (2004); רע"א 7810/06 מוסקוביץ נ' עזבון חמדאללה ( 17.6.07) (השופט רובינשטיין); ע"א 2462/97 הפועלים ליסינג בע"מ נ' טיפול שורש, ניהולים ושירותים למרפאות שיניים (ישראל מספר 1) בע"מ, פד"י נד(1) 529, 541 (2000) (להלן - ענין הפועלים ליסינג בע"מ)). בענייננו, אין חולק כי החל משנת 1984 ועד שנת 2005 שולמו דמי האחזקה ע"י התובעים כסדרם. עיון בכתב התביעה מעלה כי בשנת 2005 , בקשו התובעים לבטל את ההסכם מנסיבות אישיות שלהם, בעטיים של הקשיים הכלכליים אשר פקדו אותם ומשלא עשו שימוש בזכותם לדירת נופש ע"פ ההסכם ולא עקב הפרת ההסכם ע"י הנתבעות. מכאן כי התובעים עצמם הם שביקשו להפר את החוזה באופן חד צדדי, ולא בעקבות הפרה של הנתבעות. עילת ביטול חוזה מכוח חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970, ניתנת לנפגע מהפרת החוזה ולא למבקש להפר את החוזה. שוכנעתי, כי המקרה דנא אינו נכנס בגדר ס' 8 לחוק ההתיישנות, הדוחה את מועד תחילת מרוץ ההתיישנות. ס' 8 לחוק ההתיישנות קובע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". בענייננו, קשה לקבל את גרסת התובעים כי לא ידעו כי אין באפשרותם לבטל את החוזה באופן חד צדדי, והדבר נודע להם רק בשנת 2005, עת סרבו הנתבעות לקבל את דרישת ביטול ההסכם מטעמם. עיון בהסכם מעלה כי מדובר בהסכם הכתוב בלשון ברורה ומפורשת בו מפורטים תנאי ההסכם שנחתם בין הצדדים , וביניהם פרטי יחידת הנופש, משך תקופת השימוש ביחידה , עלות זכות השימוש ואופן ביצוע התשלומים עבור השימוש ביחידת הנופש. במסגרת ההסכם נכתב מפורשות כי לתובעים זכות שימוש לתקופה כוללת של 98 שנה. במסגרת החוזה אף ניתנה האפשרות לתובעים להעביר את הזכות לצדדים שלישיים. כמו כן, במסגרת ההסכם התחייבו התובעים לתשלום דמי אחזקה שנתיים בין אם ינצלו את זכות שירותי הנופש ובין אם לאו. סעיף נוסף בהסכם קובע פיצוי מוסכם באם לא ישולמו התשלומים ע"י התובעים. הלכה פסוקה היא כי אדם החותם על מסמך , חזקה עליו שידע על מה הוא חותם. ויצוין כי לא נטען במקרה דנא כי שפת החוזה לא הייתה מובנת לתובעים או באשר לכושרם המנטאלי או הקוגניטיבי של התובעים. אשר על כן, שוכנעתי כי גם בהעדר סעיף פוזיטיבי הקובע כי אין באפשרות התובעים לבטל את החוזה, התובעים ידעו והבינו את טיבו של הסכם ארוך הטווח עליו הם חתמו. כל טענות התובעים באשר להיות החוזה חוזה אחיד, בעל תנאים מקפחים, אשר אינו כולל סעיפים המקנים להם זכות ביטול, ואשר הינו בניגוד לחוק הגנת הצרכן, אינם מהווים עובדות חדשות אשר התגבשו עם סירוב הנתבעות לביטול ההסכם, ומקומם היה להיטען בתוך תקופת ההתיישנות ולא בחלוף 27 שנה מיום חתימת ההסכם עם טבריה קלאב הוטל. למעלה מכך, ביהמ"ש המחוזי אישר את ההסדר אליו הגיעו בעלי הזכויות ביחידות הנופש וביניהם התובעים, לבין הנתבעת 1 אשר רכשה את המלון מהמפרק שמונה לחברת קלאב הוטל במהלך שנת 1986, שנתיים לערך לאחר חתימת התובעים על ההסכם ולא ניתן כל הסבר מניח את הדעת, מדוע במועד זה , כאשר הנושא הגיע לפתחו ולאישורו של ביהמ"ש המחוזי, במסגרת הליך של פירוק חברת קלאב הוטל, לא נטענה כל טענה על ידי התובעים לתנאים מקפחים כלשהם בהסכם וממילא לביטולו של ההסכם או חלק ממנו. בהתנהלותם של התובעים כאמור לעיל, נראה שבכך נסתם הגולל לקבלת טענות מהסוג שנטענו על ידי התובעים כעת לפני, תוך התעלמות מהזמן הרב שחלף מאז חתמו על ההסכם ועל ההזדמנות הנוספת שהייתה להם, שנתיים לאחר החתימה, כאשר חברת קלאב הוטל נכנסה להליך של פירוק ונרכשה על ידי הנתבעת 1, תוך שבעלי הזכויות ביחידות הנופש מצטרפים להסדר פשרה אותו מאשר ביהמ"ש המחוזי . בנסיבות העניין, היה על התובעים לקיים את האמור בהסכם אשר אינו מאפשר להם לבטל את החוזה באופן חד צדדי מבלי שנעשתה הפרה כלשהי ע"י הנתבעות (ואציין כי אין באמור לעיל כדי לאיין את הבעייתיות שישנה לדעתי בחוזים מעין אלו לרכישת זכויות ביחידות הנופש) . לאור האמור לעיל אני קובעת, כי מועד היווצרות עילת התביעה של התובעים ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות הינו מיום 28.4.84 הוא יום חתימת ההסכם, ולא מיום בו נודע לתובעים כי הנתבעות מסרבות לבטל את החוזה, או מיום דרישת החוב ע"י הנתבעות. לאור קביעתי זו, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. לאור דחיית התביעה איני נדרשת לטענת הנתבעות באשר למחיקת הנתבעת 2 מכתב התביעה. התובעים ישלמו הוצאות הנתבעות בסך כולל של 1,500 ₪ (ביהמ"ש לקח בחשבון בעת פסיקת ההוצאות את המצב הכלכלי אליו נקלעו התובעים) תוך 30 יום מקבלת עותק ההחלטה שתישלח על ידי המזכירות בדואר רשום + א.מ. חוזהמסמכיםהתיישנות