מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תוקף זכרון דברים עם אדם שנפטר: עניינה של התובענה בשאלת תוקפו של "זכרון דברים" שנחתם בין המנוח ז"ל (להלן: "המנוח") לבין התובע (להלן: "התובע" או "מדמוני") ובת זוגו, המכונה שושי (להלן: "שושי"). רקע עובדתי וטענות הצדדים 1. המנוח והנתבעת 2 שושנה גילבחר (להלן: "שושנה") נישאו בשנת 1988. נולדו להם שלושה ילדים, שהם הנתבעים 3, 4 ו-5 - צח, ד' וש'; הנתבעים 4 ו-5 הם קטינים. מערכת היחסים שנתהוותה בין בני הזוג היתה קשה ועכורה ובשנת 1996 עזב המנוח את הבית. מאז ועד אשר נפטר ביום 20/12/2005 התגורר המנוח בבית אחותו רבקה גילבחר (להלן: "רבקה"). שושנה ושלושת הילדים הם יורשיו של המנוח - חלקה של שושנה בעזבון הוא מחצית, וחלקו של כל אחד משלושת הילדים הוא שישית (צו הירושה צורף כנספח ב לתצהיר שושנה). עקב חוב מזונות לשושנה ולילדים, נקטה שושנה בהליך הוצאה לפועל בפתח תקוה בתיק הוצל"פ 20-00008-98-3. במסגרתו ניתן, בין היתר, צו עיקול שנרשם ביום 20/5/1998 על הנכס נושא הדיון כהגדרתו להלן (להלן: "צו העיקול" או "העיקול"; נסח מקרקעין שבו רישום צו העיקול צורף כנספח ג לתצהיר שושנה). חוב המזונות בתיק ההוצאה לפועל נכון ליום 4/12/2007 עמד על סך של 178,597 ₪ (ראו: נ/2). 2. ביום 19/7/1984 התקשרו המנוח ואדם בשם בנימין זוארץ יחדיו לרכישת 900/35282 חלקים שהם 900 מ"ר המהווים חלק מחלקה חקלאית הידועה כחלקה 36 בגוש 6233 ברמת אפעל, המסומנים במפה שצורפה להסכם במספרים 9 ו-12. חלקו של המנוח הוא אפוא 450/35282 חלקים מהמקרקעין, קרי: 450 מ"ר (להלן ייקרא חלקו: "הנכס"; ההסכם צורף כנספח א לכתב ההגנה, והמפה שבה סימון הנכס צורפה במסגרת נספח ד לתצהיר התובע). יוער אגב כך ולמען בהירות הדברים ואחידות המושגים, כי במהלך הדיון התייחסו הצדדים לשטח הנכס כאמור גם כאל חצי דונם (שכן מדובר בחצי דונם בקירוב); ואל מחציתו של הנכס, שהוא 225 מ"ר, התייחסו כאל רבע דונם. 3. ביום 29/8/2002, נחתם בין המנוח מצד אחד לבין שושי ומדמוני מצד שני, מסמך הנושא כותרת "זכרון דברים" (להלן: "זכרון הדברים", צורף כנספח א לתצהיר התובע). שושי היא כאמור בת זוגו של מדמוני מאז שנת 1995, מזה כ-17 שנים. יצוין עוד בנקודה זו כי שושי והמנוח הם בני דודים. זכרון הדברים הוא קצר ועומד במוקד הדיון בתיק דנן. משכך, אביאו כלשונו ובמתכונתו: "זכרון דברים 29/8/02 בין רפאל גילבחר לבין שושי בכור ובועז מדמוני מכירת שטח אדמה ברמת אפעל $60,000 יציג צ'ק בנקאי - 30,000 מזומן - 17,200 צ'ק בנקאי - 213,000 מזומן - 20,800 " בשולי זכרון הדברים נחזה התובע כחתום מצד אחד, ושושי והתובע כחתומים מצד שני. 4. בכתב התביעה נטען כי שטח האדמה הנזכר בזכרון הדברים הוא הנכס כהגדרתו לעיל - ששטחו כאמור 450 מ"ר; וכי התובע ושושי שילמו את תמורתו בסך 60,000$. כתימוכין לתשלום חלק מהתמורה, צירף התובע לכתב התביעה העתק המחאה בנקאית על סך 213,000 ₪ לתאריך 29/8/02 - הוא תאריך זכרון הדברים - ערוכה לפקודת רבקה, אחותו של המנוח; וכך נעשה, לטענת התובע, לפי הוראותיו של המנוח (סעיפים 6 ו-7 לכתב התביעה). לטענת התובע, המנוח התחייב להסיר את העיקול שרבץ על הנכס, באמצעות תשלום החוב נושא העיקול מנכסים אחרים שברשותו. ועוד, לדבריו, בהיות המנוח ושושי בני דודים, התובע לא התנגד כי הסרת העיקול ורישום העסקה בלשכת רישום המקרקעין יתעכבו (סעיף 8 לכתב התביעה). כך קרה שכאשר נפטר המנוח בשנת 2005, טרם הושלמה העברת הזכויות בנכס על שם התובע ושושי (סעיפים 8 ו-9 לכתב התביעה). לבסוף טוען התובע כי לאחר מותו של המנוח פנו התובע ושושי לשושנה על מנת שתסייע בידם בהשלמת הרישום על שמם. לדבריו, בעוד ששושנה התחייבה לרשום את מחצית הזכויות בנכס על שם שושי ולהסיר את העיקול על זכויותיה; דרשה שושנה בחוסר תום לב מאת התובע כי ישלם לידיה סך של 180,000 ₪ בתמורה להעברת הזכויות בגין חלקו בנכס על שמו והסרת העיקול גם מחלקו. במצב דברים זה הוגשה התביעה דנן, שבה עותר התובע לאכוף את קיום זכרון הדברים על הנתבעים שהם יורשי המנוח - באופן שהתובע יירשם כבעל הזכויות במחצית הנכס, וכשהנכס נקי מעיקול. כן נתבקש בית המשפט לחייב את הנתבעים לשלם כל חוב או מס בקשר עם הנכס, ולמנות את ב"כ התובע ככונס נכסים לצורך רישום זכויותיו של התובע בנכס. לחלופין, עותר התובע להורות לנתבעים להשיב לו את התמורה בסך 60,000$ ששולמה בגין הנכס (סעיף 15 לכתב התביעה). 5. הנתבעים מצידם מכחישים את קיומו של זכרון הדברים. יצוין בהקשר זה ולמען הסדר, כי אין כל טענה כי הילדים (נתבעים 5-3) היו מודעים לעסקה הנטענת, ואמנם אין להם כל נגיעה אליה. ובאשר לשושנה - לטענתה גם לה אין כל ידיעה מתי נחתם זכרון הדברים ובאלה נסיבות; והיא לא קיבלה כל תשלום בקשר אליו. על אודות זכרון הדברים נודע לשושנה לראשונה רק בשנת 2008, משפנתה אליה בענין זה שושי, בת הדודה של המנוח (סעיף 11 לכתב ההגנה). לטענת הנתבעים, זכרון הדברים אינו ניתן לאכיפה בהיעדר מסוימות וגמירת דעת. כך, משחסרים בזכרון הדברים פרטים מהותיים - זיהוי הנכס, גודלו, מיקומו; מועד מסירת החזקה; מועד העברת הזכויות; מועדי תשלום התמורה; הוראות לענין תשלום הוצאות ומיסים; ועוד. כך גם לנוכח התנהגותם של הצדדים לזכרון הדברים, כפי שבאה לידי ביטוי בעת החתימה ולאחריה - איש מהצדדים לא חתם על מסמכים נלווים כגון שטר מכר ויפוי כוח; העסקה לא דווחה לרשויות המס, וממילא לא שולם כל מס הכרוך בה; לא הוכח שהתשלומים הנזכרים בזכרון הדברים הועברו למנוח; ועוד (סעיף 12 לכתב ההגנה). עוד נטען כי גם אם בניגוד לטענת הנתבעים ייקבע כי יש תוקף לזכרון הדברים, אזי התובע שידע על אודות העיקול במועד החתימה על זכרון הדברים, שיתף פעולה עם המנוח להברחת הכספים שנתקבלו מכוחו. בעשותו כן, נהג בחוסר תום לב וכבר בשל כך דין זכרון הדברים להתבטל. לבסוף טוענים הנתבעים, כי קיימים חובות לעזבון - החוב נושא העיקול שקודם בזמן לזכרון הדברים; וכי אם יורה בית המשפט על אכיפת זכרון הדברים, אזי גם את חובות המיסוי החלים בגין העסקה ניתן להיפרע רק מנכסי העזבון - והנכס נושא הדיון הוא היחיד שהיה לטענתם למנוח (סעיפים 18-14 לכתב ההגנה). הנתבעים מכחישים גם את דרישתו החלופית של התובע להחזר תמורת הנכס ששילם לטענתו. זאת בהיעדר כל הוכחה, כטענתם, לכך שהמנוח קיבל את הסכומים הנזכרים בזכרון הדברים (סעיף 19 לכתב ההגנה). להשלמת התמונה יצוין, כי משהוגשה התביעה פנו הנתבעים לרישום הנכס על שמם מכוח צו הירושה; וכך אמנם נעשה. יוער, בהקשר זה, כי הגם שלטענת התובע הסכימה שושנה להעברת מחצית הנכס על שם בת זוגו, שושי - טענה המוכחשת על ידי שושנה - הדבר לא בוצע. עם זאת, שושי אינה בעלת דין בתיק שלפניי ואינה תובעת במסגרתו סעד כלשהו. דיון 6. מטעם התובע נשמעו עדותו שלו; עדות רבקה, אחותו של המנוח; ועדות שושי, בת זוגו של התובע. מטעם הנתבעים נשמעה עדותו של אשת המנוח ויורשתו, שושנה; וכן נשמעה עדותו של מר עמוס דורון, שמאי מקרקעין שנחקר על חוות דעתו מיום 15/2/2009 שניתנה בהתייחס, בין היתר, לשווי הנכס נכון למועד זכרון הדברים וסבירות המחיר הנקוב בו (להלן: "השמאי"). אפנה תחילה למסגרת הנורמטיבית הדרושה לדיון, ובהמשך לכך ליישום הדין על עובדות המקרה. המסגרת הנורמטיבית תוקפו המשפטי של זכרון דברים 7. "חוזה נכרת בהצעה וקיבול" כך מורה הסעיף הראשון בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים"); וסעיף 2 לחוק מוסיף ומבהיר כי פנייה של אדם לרעהו היא בגדר הצעה "אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסוימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בהצעה וקיבול" (ההדגשות שלי- ע.ב.). בהתאם לכך, ההלכה מקדמת דנא היא שמעמדו המשפטי של זיכרון דברים ייקבע בהתאם למידת גמירת הדעת והמסוימות שבמסמך [ראו: ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפירוק), פ"ד לג(2) 281, 288-287 (1978)]. במסגרת מבחן גמירת הדעת נדרש בית המשפט להתרשם מדבר קיומה של כוונה משותפת לצדדים להתקשר בחוזה מחייב. מבחן זה הוא מבחן אובייקטיבי, ועל כן כוונת הצדדים נלמדת מתוך הביטוי החיצוני שניתן לה על ידם: "התנאי המרכזי העומד ביסוד קיומו של חוזה הוא הדרישה למפגש רצונות בין הצדדים ולקיומה של הסכמה הדדית ביניהם להתקשר בהסכם מחייב, שבאה לידי ביטוי ביסוד גמירת הדעת. המבחן לגמירת דעתם של הצדדים הינו מבחן אובייקטיבי הנלמד מאמות מידה חיצוניות, וכולל את נסיבות העניין, התנהגות הצדדים ואמירותיהם לפני ואחרי כתיבת המסמך וכן את תוכן המסמך עצמו (ראו: שלו, עמ' 174-172; פרידמן וכהן, עמ' 157-156)." [ע"א 7193/08 עדני נ' דוד, סעיף 9 לדברי כבוד השופט ע' פוגלמן (ניתן ביום 18/7/2010); להלן: "עניין עדני"]. באשר ליסוד המסוימות - ההלכה היא שמסמך בעל תוקף מחייב צריך לכלול את התנאים היסודיים והחיוניים לעסקה. כאשר מדובר בעסקת מקרקעין, הפסיקה הוסיפה וקבעה באלה תנאים מדובר: "לעניין יסוד המסוימות, כמו גם לעניין דרישת הכתב הכרוכה בה בעסקאות מקרקעין, נפסק בעבר כי נדרש שהפרטים החיוניים והמהותיים בעסקה יהיו מוסכמים וכתובים. פרטים אלה 'כוללים ... דברים הכרחיים, כגון: שמות הצדדים, מהות הנכס, מהות העסקה, המחיר, זמני התשלום, הוצאות ומסים אם אין הוראה אחרת עליהם בחוק..." (ע"א 649/73 קפולסקי נ' גני גולן בע"מ, פ"ד כח(2) 291, 296 (1974)). דרישה זאת נובעת מן התפיסה הבסיסית שאין חוזה יכול להתגבש אלא כאשר הצדדים מסכימים על מסגרתו ועל העניינים החיוניים והמהותיים שבו (להרחבה, ראו: פרידמן וכהן, בעמ' 268-267). ברם, עם השנים רוככה הדרישה בפסיקה, אשר הכירה בהסכם כבעל מסוימות מספקת גם כאשר לא ניתן היה למצוא בו את 'התנאים החיוניים לעסקה', וזאת כאשר פרטים אלו ניתנים להשלמה לפי הוראות שבדין או לפי הנוהג המקובל (ע"א 692/86 בוטקובסקי נ' גת, פ"ד מד(1) 57, 66 (1989) (להלן: עניין בוטקובסקי)). השלמה כאמור לא תיעשה כאשר בין הצדדים קיימת אי-הסכמה מפורשת או משתמעת לגבי אותם פרטים חסרים (ראו: ע"א 3380/97 תמגר חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן, פ"ד נב(4) 673, 682 (1998) (להלן: עניין תמגר); עניין בוטקובסקי, בעמ' 66)." (ההדגשה שלי - ע.ב.) (עניין עדני, שם). עוד יצוין, כי בין יסוד המסוימות לבין יסוד גמירת הדעת קיימים קשרי גומלין אמיצים: "לעתים, העדה חזקה על גמירת דעת נתפשת כפיצוי על מסוימות חסרה או פגומה (השוו: רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור פ"ד נו(1) 577, 588 (2001)). מנגד, היעדר מסוימות - בדגש על היעדר הסכמה לגבי פרט עיקרי - עשוי להעיד על פגם בגמירת דעתם של הצדדים. לעניין זה יפים דבריהם של פרופ' ד' פרידמן ופרופ' נ' כהן: 'אם מסכימים הצדדים כי עליהם להגיע להסכמה לגבי פרט עיקרי, קיימת הנחה כי לא נכרת חוזה, שכן היעדרו של הפרט העיקרי וחשיפתו של רצון להגיע להסכמה קונקרטית לגביו, מונעים שכלולו של חוזה. ההנחה היא כי ההסכם להסכים לגבי הפרט העיקרי מהווה תנאי לכריתתו של חוזה מחייב בין הצדדים, אפילו לא נתגלעה מחלוקת לגביו בעת עריכתו של ההסכם הראשוני'. (פרידמן וכהן-חוזים, עמ' 303)." (עניין עדני, שם). דרישת הכתב והשלמת פרטים בעסקת מקרקעין 8. בכל הנוגע לעסקה במקרקעין - סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969 מוסיף וקובע כי "התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב". בפסיקה נקבע כי דרישת הכתב היא דרישה מהותית, ולא רק ראייתית - ולפיכך מותנה תוקפה המשפטי של התחייבות לביצוע עסקה במקרקעין בקיומו של מסמך בכתב. "הטעם העיקרי לדרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין נעוץ בחשיבות שמייחס המחוקק להתחייבויות לעשיית עסקאות במקרקעין ובצורך להבטיח את רצינותן (ראו: עניין רבינאי, 290-291; גבריאלה שלו דיני חוזים - לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 382 (2005) (להלן: שלו, חוזים); נילי כהן 'צורת החוזה' הפרקליט לח(1) 383, 387-388 (1989) (להלן: כהן, צורת החוזה)). דרישת הכתב נועדה, אם כן, להדגיש כי מדובר בהתחייבויות שיש להתייחס אליהן בכובד ראש והיא מבקשת להגן על הצדדים מפני התקשרויות חפוזות העלולות להתבצע בלא שהופעל על ידי מי מהם שיקול דעת מושכל. כמו כן, מושגת באמצעות דרישת הכתב ודאות באשר לתוכנה של העסקה במקרקעין ויש הרואים גם בכך מטרה רלוונטית, בהינתן החשיבות שמייחס המחוקק לעסקאות במקרקעין..." [ע"א 8234/09 שם טוב נ' פרץ, סעיף 18 לדברי כבוד השופטת א' חיות (ניתן ביום 21/3/2011)]. אמנם, דרישת הכתב הנוקשה שבחוק רוככה בהדרגה בפסיקת בית המשפט העליון: "במהלך השנים ריככה הפסיקה את דרישת הכתב ונקבע כי אין צורך להוכיח בהכרח את קיומו של חוזה כתוב ומפורט אשר מכיל את כל הפרטים הדרושים וכי ניתן להשלים פרטים חסרים במסמך בכתב בהוראות חוק או בראיות חיצוניות. מטרת שינוי זה בגישת הפסיקה היתה להקל על הציבור ולא להציב לו תנאים שלא יוכל לעמוד בהם (ענין קלמר, בעמוד 192). כך למשל, בפסק הדין ע"א 235/75 קאדרי נ' מסדר האחיות צ'רלס הקדוש, פ"ד ל(1) 800 (1976), נקבע כי ניתן לבסס הסכם מקרקעין על קבלה אשר מאשרת תשלום בסך של 5,000 לירות על חשבון מכר של מקרקעין, כיוון שפורטו בה הפרטים המינימאליים הנדרשים: זהות הנכס, זהות הצדדים והמחיר. פרטים נוספים אשר היו חסרים הושלמו בעזרת הוראות החוק. עוד נקבע בפסיקה כי לצורך הוכחת קיומו של יסוד המסוימות ניתן להיעזר במספר מסמכים אשר מספקים, ביחד, את דרישת הכתב: 'לדידי, העיקר והקובע בנושא זה הוא, שלבעלי הדין, בעת ההתקשרות, ולבית המשפט, בעת שהוא מתבקש להתייחס אל המסמך, יכול להיות ברור, ועל נקלה, מה היו התנאים העיקריים בעיסקה...'." (ההדגשה שלי- ע.ב.) [ע"א 9287/07 דנוך נ' ד"ר נגר, בסעיף 15 לדברי כבוד השופט ס' ג'ובראן (ניתן ביום 1/3/2011); להלן: "עניין דנוך"]. הנה כי כן, כאשר בית המשפט סבור כי כוונת הצדדים היתה ליצור ביניהם יחסים משפטיים מחייבים, הוא רשאי להשלים פרט מן הפרטים החיוניים לעסקה החסרים במסמך - על פי המנגנון הקבוע בסעיף 26 לחוק החוזים: "פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה - לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים." 9. עם זאת, כמצוטט מפסק הדין בעניין דנוך - נכונותו של בית המשפט להשלים פרטים חסרים בהסכם תלויה בראש ובראשונה בכך שהוכח בפניו כי הצדדים גמרו בדעתם לבצע את העסקה במקרקעין, ואף מה היו התנאים העיקריים באותה עסקה. יבואר בהקשר זה, כי דרישת הכתב כמפורט לעיל חלה גם בעסקות מקרקעין שנערכות בין קרובי משפחה: "המבנה המשפטי עליו סמך בית משפט קמא את הכרעתו - היינו, כי נוכח טיבם המיוחד של היחסים שבין בני זוג, התקשרויות רצוניות ביניהם נהנות מפטור גורף מתחולת סעיף 8 לחוק המקרקעין - מעורר בעיני קושי ממשי. לפטור האמור אין יסוד בחוק המקרקעין או במטרתו. יש בו כדי לפתוח פתח רחב ביותר לטענות שונות ומשונות אודות שלל התקשרויות בתחום המקרקעין, אף שלא הועלו על הכתב. הדברים נכונים מקל וחומר במקרה כמו זה שבפנינו, בו מדובר בהקניית רכושו של מי שהלך לעולמו. אכן, מבנה משפטי זה חותר תחת ההיגיון המונח ביסוד ההסדר שנקבע בסעיף 8 לחוק המקרקעין. יש בו כדי לפגוע באופן ממשי בוודאות בתחום הקניין..." (ההדגשה שלי- ע.ב.) [ע"א 7388/97 עיזבון המנוח משה שמיר נ' דולב, פ"ד נג(1) 596 (1999)]. לשון אחר - גם כאשר עסקינן בצדדים שהם קרובי משפחה, ניתן לרכך את דרישת הכתב רק כאשר ניתן וראוי להשלים את הפרטים החסרים באמצעות הוראות חוק או ראיות חיצוניות [ראו גם: עניין שם טוב, בסעיף 24 לדברי כבוד השופטת א' חיות; וכן: ע"א 380/88 טוקאן נ' אלנששיבי, פ"ד מה(5) 410, דברי השופט ג' בך בעמ' 423-420 (1991)]. 10. ועוד עולה מן הקטע המצוטט, כי שומה על בית משפט לנקוט משנה זהירות בבואו להשלים פרטים בעסקת מקרקעין שעניינה הקניית רכוש של מי שהלך לעולמו. יש להפנות בנושא זה גם לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, המורה כדלקמן: "פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים: ... (4) התובענה היא נגד עזבון, קטין, חולה נפש או נעדר; ..." וכך התייחסה הפסיקה לנטל ההוכחה בתביעה נגד עיזבון - "כאשר מדובר בתביעה כנגד עיזבון, רובץ על התובע נטל הוכחה גבוה מזה המוטל על תובע בהליך אזרחי רגיל. הטעם העומד בבסיסה של הלכה זו הוא, כדבריו של כבוד השופט שרשבסקי, כי 'אין לדעת אם הנפטר, אילו היה חי, לא יכול היה לטעון טענות ולהביא הוכחות שהיה בהן כדי להכשיל את התביעה' (ע"א 118/75 שריידי נ' מנסור, פ"ד לא(2) 659, 664 (1977) וראו עוד: ע"א 459/59 פינקלשטיין נ' פרושטייר, פ"ד יד 2327 (1960)). לפיכך נקבע בפסיקה כי על התובע מעיזבון להביא ראיות חזקות במיוחד וסיוע לעדותו שלו (ראו: ע"א 5997/92 מלק נ' דויטש, פ"ד נא(5) 1 (1997); ע"א 323/86 לרנר נ' ניב (לא פורסם, 6.9.1989); ע"א 843/87 כוכב נ' חיטרוש (לא פורסם, 25.7.1989); נתן קנת וחיים קנת נטל ההוכחה וחזקות 51 (2002)). כלל זה עוגן בסעיף 54(4) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות)," (ההדגשה שלי- ע.ב.) [ע"א 2556/05 זלוטי נ' אינדיבי, סעיף 11 לפסק הדין (ניתן ביום 8/2/2009)]. ומן הכלל אל הפרט 11. כפי שכבר צוין, התנהגות הצדדים לפני ולאחר חתימתו של זכרון דברים עשויה ללמד על כוונתם להתקשר בעסקה משותפת [ראו גם: ע"א 5332/03 רמות ארזים חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' שירן, פ"ד נט(1) 931 (2004)]. בענייננו ראוי לציין כי לא נערך שטר מכר; לא ניתן יפוי כוח; הצדדים לא דיווחו על העסקה לרשויות המס לאחר חתימתו של זכרון הדברים ובמשך מספר שנים עד לפטירתו של המנוח ועד בכלל; הם לא פעלו להשלמת העסקה הנטענת ברישום במרשם המקרקעין; ואפילו הערת אזהרה לא נרשמה לטובת מדמוני על הזכויות בנכס. בנוסף, המנוח לא הסיר ואף לא נטען שפעל להסרת העיקול שרבץ על זכויותיו בנכס, ומדמוני הודה בחקירתו כי כלל לא דרש ממנו שיעשה כן. מדמוני גם לא תפס חזקה בנכס, לא עשה בו שימוש כלשהו ואף לא ערך תוכנית לשימוש עתידי בנכס. המסקנה המתבקשת מנסיבות אלה היא שאיש מן הצדדים לזכרון הדברים לא ראה במדמוני כבעלים בנכס. לא זו אף זו. בזיכרון הדברים חסרים פרטים מהותיים לעסקה - ובראש ובראשונה זיהויו של הנכס. המסמך אינו מציין את מספר הגוש והחלקה של הנכס, ואף לא את כתובתו או גודלו. ויובהר כי בנסיבות המקרה פרט זה אינו ניתן להשלמה על ידי בית המשפט מכוח סעיף 26 לחוק החוזים - שכן גם אם ידוע מיקומו של הנכס, באשר עסקינן בנכס ברמת אפעל ואין חולק כי למנוח היה נכס אחד ויחיד שם, מעדותו של מדמוני עצמו מתברר כי קיים ספק של ממש אם זיכרון הדברים מתייחס לנכס כולו או רק לחלקו; וקיים גם ספק ביחס לזהות הרוכש מכוחו - האם התובע לבדו או ביחד עם שושי. בנושאים אלה נתגלעו סתירות למכביר בעדותם של התובע ובת זוגו, ואפרט להלן מקצת מאלה. 12. בזכרון הדברים נכתב כי הוא נעשה "בין רפאל גילבחר לבין שושי בכור ובועז מדמוני"; בכתב התביעה צוין כי על פי זכרון הדברים "רכש התובע עם זוגתו ... חלקת אדמה בשטח של 450 מ"ר" שעבורה "שילמו התובע ושוש סך כולל של 60,000$ ארה"ב כמפורט בזכרון הדברים" (סעיפים 6 ו-7 לכתב התביעה). על דברים אלה חזר התובע גם בתצהירו שניתן כעדות ראשית (סעיפים 2 ו-3 לתצהיר), ובחקירתו הנגדית (עמ' 14 ש' 2-1). אלא שבהמשך חקירתו התובע זנח גרסה זו, ותוך שהוא סותר את עצמו הציג גרסה חדשה. לפיה, זכרון הדברים עניינו במחצית הנכס בלבד שהוא כרבע דונם, ושטח זה של רבע דונם אף נרכש על ידי התובע לבדו. שמה של שושי הוסף לזכרון הדברים, על פי הגרסה החדשה שבפי התובע, אך משום היותה בת זוגו ושותפה עימו לכל דבר ועניין. וכך בלשונו: "ש. ב-60,000$ שכתוב בזכרון הדברים, איזה חלק רכשת? ת. 225 מ"ר מתוך 450 מ"ר." (עמ' 14 לפרוטוקול ש' 23-22). ובהמשך: "ש. אתה אומר שזכרון הדברים הוא רק על 1/4 דונם שאתה רכשת ולא שוש. למה היא רשומה בזכרון הדברים? ת. כי היא זוגתי ואני מרגיש שהיא שותפה לחיים שלי. מה שיש לי שייך גם לה." (עמ' 15 ש' 26-24). כן סיפר התובע, לראשונה בתצהירו - כאשר אין זכר לדברים בכתב התביעה - כי לפני כ-17 שנים בעת שהמנוח ושושנה עוד חיו ביחד, הם ביקשו לרכוש דירה באור עקיבא; ושושי סייעה להם במתן הלוואה בסך של כ-30,000 דולר בערכם דאז. עוד הוסיף התובע כי שושנה התחייבה ליתן לשושי חלק מהנכס אם לא יהיה כסף בידה להחזר ההלוואה (סעיף 11 לתצהיר). בעת שנחקר על תצהירו כבר ציין התובע כי מדובר בהלוואה בסך 35,000 דולר שנתנה שושי בזמנו; ומשלא יכלו שושנה והמנוח להחזיר לה את הכסף, המנוח אמר לשושי שיתן לה רבע דונם (מחצית הנכס) "ושתארגן מי שיכול לקנות את הרבע דונם השני". על רקע זה התקשר התובע, לדבריו, בזכרון הדברים עם המנוח לרכישת המחצית השניה של הנכס (עמ' 14 לפרוטוקול ש' 9-3) 13. גם שושי, בעת שנחקרה, תמכה בגרסה החדשה של התובע. זאת הן לענין פרשת ההלוואה, והן בהתייחס לכך שהתובע בלבד הוא הרוכש על פי זכרון הדברים וכי הממכר מכוחו אינו אלא מחצית הנכס. וכך העידה: "ש. למה מתייחס זכרון הדברים הזה? ת. זה קניית קרקע של החצי השני של החצי שזה רבע דונם". (עמ' 24 לפרוטוקול, ש' 24 עד עמ' 25 ש' 1). וכאשר נשאלה: "ש. למה בזכרון הדברים כתוב שזה בין רפי (המנוח - ע.ב.) מצד אחד לבינך ובין בועז (מדמוני - ע.ב.) מצד שני? השיבה: "ת. בועז רצה שאני אהיה עדה שהוא עשה את העסקה הזאת. אני לא שילמתי שקל עבור העסקה הזאת." (עמ' 29 לפרוטוקול ש' 22-20). ובאשר לסכום ההלוואה שנטען שנתנה למנוח ולשושנה לרכישת דירה, העידה שושי שהיה זה "בסביבות שנת 94' ", וכי מדובר בסך של 35,000 דולר, שערכם בשקלים באותה עת היה "בסביבות 130,000-125,000 ₪" (עמ' 24 ש' 22-11); וכי אין קשר בין זכרון הדברים לבין נושא ההלוואה. וכך בלשונה: "ש. את אומרת שכל הסיפור של ההלוואה שנתת והחזר ההלוואה שרפי אמר שבמקומה יתן לך את הקרקע זה לא שייך לזכרון הדברים שבין בועז (מדמוני - ע.ב.) לרפי (המנוח - ע.ב.)? ת. נכון. זה מה שאני אומרת". (עמ' 29 ש' 19-17). שושנה מצידה אישרה כי אמנם שושי סייעה בזמנו במתן הלוואה לשושנה ולמנוח לצורך רכישת דירה, אך מדובר היה בסך של כ-25,000 ₪ בלבד. היא אינה יודעת אם המנוח החזיר סכום זה לבת דודתו, שושי, כאשר יוזכר שהוא עזב את הבית כבר בשנת 1996; ומכל מקום, אין קשר בין הנכס לבין ההלוואה. יצוין כי משלא הוצגה כל אסמכתא לסכום ההלוואה הנטען על ידי שושי, ואף לא לגרסתה כי ניתנה לה הבטחה כי תינתן לה מחצית הנכס בתמורה לאותה הלוואה - לא ראיתי מקום להטיל ספק בגרסתה של שושנה. זאת גם משום שהתרשמתי מכנותה לאורך עדותה שהיתה אף קוהרנטית, בניגוד לעדותו של התובע. ויוזכר עוד כי שושי כלל אינה בעלת דין בתובענה ואינה תובעת דבר, לא את הכסף ולא חלק בנכס. 14. הנה כי כן, ולנוכח כל האמור - לא ברור מה גודלו של שטח הממכר נושא זכרון הדברים ומי הרוכש. אם התובע בלבד או ביחד עם שושי, ואם הנכס כולו (450 מ"ר) או רק מחציתו (225 מ"ר). בהינתן נוסחו של זכרון הדברים מצד אחד, והגרסה "המתפתחת" של התובע מעת הגשת כתב התביעה, עובר באמור בתצהירו, ובהמשך במהלך ותוך כדי חקירתו - ברי כי לא ניתן להשלים פרטים כה מהותיים כזהות הרוכש וחלק הנכס שבו דובר. 15. גם נושא התמורה הנזכר בזכרון הדברים לוט בערפל. ואפרט. התמורה המצוינת בו היא 60,000$, ובהמשך יש פירוט של סכומים שקליים שככל הנראה מסתכמים לסכום הדולרי כאמור - שניים מהם בצ'ק בנקאי (30,000₪ ו- 213,000₪) ושניים אחרים במזומן (17,200₪ ו-20,800₪). לכתב התביעה צורפה אחת ההמחאות - בסך 213,000 ₪ שניתנה לפקודת רבקה, אחותו של המנוח. כך, לבקשתו, כפי שהעיד התובע וכפי שהעידה גם רבקה. מדובר בהמחאה בנקאית לתאריך 29/8/2002, הוא תאריך זכרון הדברים (צילום ההמחאה צורף גם כנספח ב לתצהיר התובע). לתצהיר התובע צורף צילום המחאה בנקאית נוספת לפקודת רבקה, על סך 30,000₪ (נספח ב/1 לתצהיר התובע). אמנם הסכום הנקוב בהמחאה זו תואם אף הוא את אחד הסכומים הנקובים בזכרון הדברים, ואולם תאריך הפרעון של ההמחאה הוא 15/7/2002 בעוד שזכרון הדברים הוא מיום 29/8/2002. לא ניתן כל הסבר לפער זמנים זה ולתשלום "המוקדם". 16. רבקה אישרה כי קיבלה את השיקים לידיה. כך, לדבריה, לבקשת אחיה המנוח בלא ששאלה מדוע השיקים ערוכים לפקודתה; וגם לא ידעה לטענתה דבר על אודות ההתקשרות בזכרון הדברים עד אשר השיקים נמסרו לה. לטענתה, הפקידה את השיקים בחשבון המשותף לה ולמנוח, שמשם הוא משך כסף לצרכיו. אלא שמדף החשבון שהוצג ממרץ 2005 (נ/1) - טרם פטירת המנוח - מתברר כי החשבון מתנהל על שם רבקה בלבד; וחרף טענתה של רבקה, גם לא הוכח שהחשבון היה אי פעם משותף - הגם שהוברר כי למנוח היה כרטיס אשראי על שמו בחשבון זה. בחקירתה, בניגוד לרושם המתקבל למקרא תצהירה, הקפידה רבקה להדגיש שאין לה כל ידיעה על אודות פרטי ההתקשרות בזכרון הדברים ואף הקפידה לומר שלא ידעה דבר על אודות היחסים בין המנוח לאשתו שושנה פרט לכך שהם היו פרודים; וממילא לא ידעה על אודות העיקול. דבריה אינם מעוררים אמון. כך במיוחד לנוכח העובדה שמאז שעזב המנוח את ביתו בשנת 1996 וקרוב ל-10 שנים עד לפטירתו, הוא התגורר בבית אחותו כפי שנתברר; וכך גם בהינתן העובדה שהשיקים ניתנו לפקודתה, בעוד שאין לה כל קשר לעסקה או לנכס; והיא, לטענתה, לא התעניינה ולא שאלה מדוע כך נעשה. 17. לעניין התמורה - הפנה התובע למסמך נוסף שאף כותרתו "זכרון דברים" אך אינו נושא תאריך (להלן: "המסמך הנוסף", צורף כנספח ב2 לתצהיר התובע). במסמך הנוסף יש אישור כביכול של המנוח לקבלת סך של 10,000$ על חשבון מחיר הממכר נושא זכרון הדברים שנקבע בסך 60,000$. מצוין בזכרון הדברים כי שער הדולר הוא 4.72; וכי סך 10,000$ כאמור שולמו בשיק בנקאי על סך 30,000₪ ובסכום מזומן בסך 17,200₪. המסמך הנוסף נחזה להיות חתום על ידי המנוח. אלא מאי? בעוד שביחס לזכרון הדברים הפנה ב"כ התובע שאלה לשושנה אם היא מזהה את חתימת המנוח על גביו והיא השיבה בחיוב; ב"כ התובע נמנע מהצגת שאלה דומה לשושנה בנוגע לחתימה המתנוססת על המסמך הנוסף. נראה שלא בכדי - שכן על פניו ואף בעין בלתי מקצועית, ניתן לראות כי אין דמיון בין שתי החתימות שעל פי גרסת התובע נחתמו בסמיכות זמנים. כאשר מתווספת לכך העובדה שהמסמך הנוסף אינו נושא תאריך, ואף לא נזכר כלל בכתב התביעה - מתעורר ספק באשר לאותנטיות שלו, ואימתי בא לעולם ולאיזה צורך. מכל מקום לא ניתן לייחס למסמך הנוסף משקל לצורך הכרעה במחלוקת נושא הדיון; ולא ניתן באמצעותו להשלים "פרטים" החסרים בזכרון הדברים. 18. ועוד לעניין התמורה - נמצאו סתירות לרוב בעדות התובע. כך, בכתב התביעה ובתצהירו של התובע נטען כי שילם עבור הנכס בשטח של 450 מ"ר סך של 60,000$ (סעיפים 6 ו-7 לכתב התביעה; סעיפים 2 ו-3 לתצהירו). בחקירתו, כאשר חזר בו התובע מן הטענה שעל פי זכרון הדברים רכש ביחד עם שושי את הנכס כולו, נטען כי זכרון הדברים עניינו רק במחצית הנכס (כ-1/4 דונם) - שאז אף ייחס את התמורה הנקובה בו, בסך 60,000$, רק לחלק זה של הנכס (עמ' 15 לפרוטוקול ש' 10-9). עם זאת ובהינתן הגרסה החדשה של התובע, טען עתה כי עבור הזכויות בנכס כולו שולם סך 95,000 $ - 60,000$ על ידו ו-35,000$ על ידי שושי בכספי ההלוואה שנתנה בזמנו - ובסה"כ שילמו עבור הנכס כולו סכום של כ-400,000 ₪ נכון לשנת 2002. אלא שהדברים אינם מתיישבים עם הערכתו של השמאי, שלפיה שוויו של הנכס (450 מ"ר) באותה עת, בשנת 2002, עמד על 45,000$ ששווים אז היה כ-210,000₪. כאשר אומת התובע עם נתון זה ונשאל: "האם שילמתם כפול על אותו שטח?" השיב: "סביר להניח שכן" (עמ' 16 ש' 17-13); ויצוין בנקודה זו כי איני רואה סיבה להטיל ספק בהערכת השמאי, כפי שביקש התובע. 19. לנוכח כל האמור, לא ניתן לקבוע מהו סכום התמורה שעליו הוסכם בין הצדדים ועבור איזה חלק מהנכס. מתעוררות גם תהיות אם הסכומים ששולמו לידי רבקה שולמו בקשר עם זכרון הדברים או שמא זכרון הדברים נכתב "בקשר" עם הסכומים. כך במיוחד שעה שאחד השיקים הבנקאיים קודם בזמן בחודש וחצי לזכרון הדברים; וכך גם שעה שהשיקים ניתנו לפקודתה של רבקה ועל פי עדותה אינה יודעת מדוע, מעבר לכך שזה היה רצונו של המנוח והיא הסכימה שכך ייעשה. יוער בהקשר זה כי בסיכום טיעוניו של התובע נטען לראשונה כי זכרון הדברים נחתם לאחר שזה מכבר שולמה מלוא התמורה הנקובה בו. מעבר לכך שעסקינן בטענה חדשה - שלא בא זכרה בכתב התביעה מאת התובע, אף לא בתצהירו או בחקירתו עליו - אזי אף בה יש כדי לעורר תהיות באשר לאותנטיות של זכרון הדברים, וספק באשר לפרטי ההתקשרות שלא ניתן ללמוד עליהם מתוכו. 20. הצדדים הקדישו מקום נכבד בטיעוניהם אף לנושא העיקול על הנכס. ואולם אין צורך להידרש לו, בהיעדר גמירת דעת ומסוימות בזכרון הדברים, כפי שנדון בהרחבה לעיל. אומר רק, כי גם בענין זה היתה גרסתו של התובע רצופה בסתירות. כך, בכתב התביעה נאמר כי "באותה עת" שבה כנטען שולמה התמורה על פי זכרון הדברים, התובע ידע על אודות קיומו של עיקול שאותו התחייב המנוח להסיר. אלא "מאחר והמנוח ושושי הם בני דודים, התובע לא התנגד כי הסרת העיקול וביצוע רישום העסקה בלשכת רישום המקרקעין יתעכבו" (סעיף 8 לכתב התביעה). בסעיף 7 לתצהירו כבר שינה התובע מגרסתו כאשר הצהיר כי "על העיקול נודע לי מאוחר יותר" וכי המנוח התחייב להסירו. מכל מקום, בין על פי הנטען בכתב התביעה ובין על פי הנטען בתצהיר, התובע לגרסתו ידע על העיקול טרם פטירתו של המנוח. אלא שבחקירתו שוב שינה התובע טעמו, כאשר טען כי כל שידע טרם מותו של המנוח הוא "שיש בעיה" עם הנכס שאותה על המנוח לפתור, אולם על כך שמדובר בעיקול נודע לתובע - לגרסתו החדשה - רק אחרי שהמנוח נפטר (עמ' 19 לפרוטוקול ש' 23-5). והנה שוב, עדותו של התובע נמצאה רצופה בסתירות ולא ניתן לסמוך עליה; מה גם שניתן לצפות ממי שמתקשר בעסקה לרכישת מקרקעין שיברר אם רובץ עליו שעבוד או עיקול. סוף דבר 21. המסקנה המתבקשת מכל האמור היא שזכרון הדברים נעדר גמירת דעת וחסר פרטים מהותיים. לא ניתן ללמוד מתוכו על תוכנה של העסקה ולא ניתן להשלים את החסר. כך במיוחד לנוכח ריבוי הגרסאות מצד התובע, כפי שפורט לעיל. זכרון הדברים אינו עונה על דרישת הכתב בעסקת מקרקעין, גם לא במתכונתה המרוככת; ואף מהתנהגות הצדדים לא ניתן להסיק על כוונתם להתקשר בהסכם מחייב שפרטיו ידועים ומוסכמים. והדברים מקבלים משנה תוקף ומחייבים נטל הוכחה מוגבר, מקום שעסקינן בעתירה להקניית רכושו של מי שהלך לעולמו ושעה שהתביעה היא נגד עזבונו ויורשיו. התוצאה היא שהתביעה לאכיפת זכרון הדברים דינה להידחות. הוא הדין באשר לעתירה החלופית להחזר הכספים - משלא הוכח כמה שולם ובאיזה הקשר, אף לא הרקע לתשלומים; ואם איזה מהכספים הגיעו לידי המנוח, כאשר כל שהוברר הוא שהועברו כספים לאחותו רבקה. התובענה נדחית אפוא ואני מחייבת את התובע לשלם לנתבעים הוצאות בסך של 40,000₪. חוזהזכרון דברים