תביעת חברה נגד סוכן המכירות שלה

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעת חברה נגד סוכן המכירות שלה:

התביעה, העובדות הצריכות לה וטענות הצדדים

1. מונחת בפני תביעה בסך 400,000 ₪ שהגישה חברים יבוא ושיווק בע"מ, חברה העוסקת בייבוא, שיווק ומכירת נעליים לסיטונאים ולחנויות ברחבי הארץ בכלל ובאזור המרכז בפרט (להלן: "התובעת"), המנוהלת על ידי מנהלה (להלן: "מנהל התובעת") כנגד הנתבע סוכן למכירת נעליים ששיווק את מוצרי התובעת בדרום הארץ (להלן: "הנתבע"). הנתבע מצידו הגיש תביעה שכנגד לתשלום הסך 33,201 ₪. תביעה זו הוגשה על ידי חברת א.ט.ד שיווק אילת בע"מ (להלן :"א.ט.ד"), חברה המנוהלת על ידי הנתבע. הנתבע טוען כי כל ההתקשרות בין הצדדים הייתה באמצעות א.ט.ד ולפיכך היא בעל הדין הנכון, הן בתביעה העיקרית והן בתביעה שכנגד.

2. כפי שעולה מכתבי הטענות והתצהירים, בתחילת שנת 2005 יצר הנתבע קשר עם התובעת והציע את שירותיו כסוכן מכירות מטעמה באזור אילת וים המלח (פרו' עמ' 28 שו' 14-29, האזור יכונה להלן : "אזור ההפצה"). באותה תקופה חפץ הנתבע להגדיל את מגוון הסחורה אותה שיווק ואילו התובעת ביקשה לבסס את מעמדה באזור ההפצה. שותפו של מנהל התובעת הכיר את הנתבע "השותף שלי הכיר את חיים והיה לו דיבור איתו. הוא הכיר אותו יותר על סמך היכרות קודמת" (עדות מנהל התובעת עמ' 7 ש' 17 – 18 וראו עדות הנתבע עמ' 28 ש' 18 - 23). הצדדים נפגשו וסוכם בעל פה כי הנתבע ישווק את סחורת התובעת באזור ההפצה. סוכם כי הנתבע יקבל עמלה בשיעור של 15% מסכומי העסקאות שיבצע כנגד תשלום חשבוניות מטעם הלקוח (להלן: "פגישת ההתקשרות"). לטענת התובעת, מידי שנה הראה הנתבע גידול בהיקף מכירותיו. כך, במחצית שנת 2005 מכר 3,392 זוגות, בשנת 2006 מכר 14,831 זוגות ובשנת 2007 מכר 26,090 זוגות. הנתבע פעל גם לגביית הכספים שהתקבלו מהלקוחות והעבירם לתובעת (סחורת התובעת תקרא להלן: "נעלי התובעת"). אין חולק כי במועד ההתקשרות שימש הנתבע סוכן של ספק נעליים נוסף בשם "נעלי קפלה" (לטענתו של הנתבע ייצג באותה עת חברות נוספות, על כך יורחב בהמשך).

3. בסוף שנת 2006, לאחר כשנה בה עבד הנתבע בשירות התובעת ובמקביל לעבודתו כסוכנה, החליטו הצדדים להקים מיזם משותף, שסוכם אף הוא בעל פה, ולפיו ייוצרו נעלי גלישה מעוצבות לים לטווח רחב של גילאים מסין וייובאו ארצה לשם מכירה בחנויות בארץ (להלן: "נעלי המיזם"). הצדדים סיכמו שבסיס החלוקה יהא 50% בהכנסות ובהוצאות. הנתבע העביר לידי התובעת סך של 47,000 ₪ בגין חלקו בהקמת המיזם. המיזם התנהל ע"ש התובעת. לטענת התובעת, המדובר בשותפות לא רשומה אולם הנתבע הודף טענה זו וטוען כי מדובר בשיתוף פעולה מוגבל וזמני אשר כל אחד רשאי לבטלו או לא לחדשו לכשיחפוץ. כך או כך, הצדדים ביצעו הזמנה של נעליים מסין ונציגי התובעת נסעו לשם על מנת לבדוק את איכות הדגמים. במשלוח נעלי המיזם הראשון היה פגם ברוכסן. מסיבה זו שילם היצרן פיצוי בסך 2,000$ אשר חולק בין הצדדים בחלקים שווים. לטענת הנתבע גם במשלוח השני היה פגם בנעליים (ריח לא נעים). כאמור, כל אותה תקופה המשיך הנתבע לשווק את נעלי התובעת במקביל לשיווק נעלי המיזם באזור ההפצה.

4. בסופו של יום, המיזם או השותפות הגיע/ה לסיומו/ה כאשר הדעות חלוקות באשר לנסיבות הסיום. לטענת התובעת, בחודש 10/2009 במהלך פגישת הצדדים במשרדיה, לאור הירידה במכירת נעלי התובעת, העמיד אותה הנתבע בפני עובדה מוגמרת שלפיה הפסיק לשווק את נעליה ואת נעלי המיזם ולפיכך לא נותרה לה כל ברירה אלא לסיים את ההתקשרות. הנתבע מנגד מבחין בין סיום ההתקשרות בקשר למיזם לסיום ההתקשרות כסוכן. לגרסתו, הודיע לתובעת טלפונית בחודש 5/2009 שמפסיק את המיזם עקב רצונו להשתלב בעסק אחר, שאינו בתחום ההנעלה, אשר לצורך הקמתו נדרשו לו כספי ההשקעה במיזם ושיווק נעלי התובעת המשיך עד לפגישה המדוברת בחודש 10/2009 (הפגישה תקרא להלן: "פגישת סיום ההתקשרות").

5. עם סיום המיזם או השותפות ערכו הצדדים התחשבנות כספית (נספח ב' לתצהיר הנתבע יכונה להלן: "ההתחשבנות"). אין חולק כי התובעת השיבה לנתבע את סכום השקעתו במיזם. התובעת מסרה לנתבע שתי המחאות: האחת בסך 10,000 ₪ שמועד פירעונה 15.6.2009 והשנייה בסך 37,000₪ שמועד פירעונה 7.10.2009 (נספחים א' וב' לכתב ההגנה שכנגד). בתצהיר העדות הראשית טענה התובעת כי ההמחאה בסך 10,000 ₪ נמסרה לנתבע בחודש 6/2009 כהלוואה לבקשתו בשל בעיה אליה נקלע ובסיום ההתקשרות קוזז סכום זה מסכום השקעת הנתבע כך ששולמה לו היתר בסך 37,000₪. הנתבע הודף טענה זו וטוען כי מעולם לא ביקש כל הלוואה מהתובעת, לגישתו מדובר בטענה כבושה שהועלתה לראשונה בתצהיר ולפיכך מהווה הרחבת חזית אסורה. עוד עלה מההתחשבנות כי התובעת נותרה חייבת לנתבע 32,937 ₪ עבור מכירותיו, סכום זה לא שולם ובגינו הוגשה התביעה שכנגד.

6. לטענת התובעת, בשנת 2008 הגיעו לאוזניה שמועות לפיהן הנתבע החל לשווק מוצרים של חברה מתחרה, נעלי קדמה. בשלב זה, לא בדקה היא את אמיתות השמועות. לאחר סיום ההתקשרות, בחודש 11/2009, הגיעו מנהלי התובעת לאילת וגילו כי אכן יש ממש בשמועות והנתבע פעל לקידום ומכירת מוצרי קדמה הזהים למוצרי התובעת באותן חנויות ששיווק את נעלי האחרונה. בנוסף גילו כי הנתבע החל לייבא נעליים זהות לנעלי המיזם. התובעת טוענת כי הנתבע הפר את חובת הבלעדיות עליה הוסכם בפגישת ההתקשרות. הנתבע מכחיש כי הייתה הסכמה שכזו וטוען כי במהלך עבודתו שיווק, מלבד נעלי התובעת, מוצרים של חברות נוספות. לגישתו, ככל שקיימת חובת בלעדיות הרי שהיא של התובעת כלפיו אך לא ההפך. מכל מקום, התובעת התקשרה עם סוכן אחר לשיווק נעליה באזור ההפצה.

7. בין ב"כ הצדדים הוחלפו מכתבים (ראו נספח י"ג לתצהיר התובעת) אולם המגעים לא נשאו פרי ולפיכך פנו הצדדים לבית המשפט - ביום 23.2.2010 הוגשה התביעה העיקרית וביום 10/11/10 הוגש כתב ההגנה והתביעה שכנגד. אסקור להלן את טענות וגרסאות הצדדים, ביתר פירוט.

עיקר טענות התובעת והנתבעת שכנגד, ביתר פירוט

8. בתצהיר העדות הראשית טען מנהל התובעת, לראשונה, כי במהלך פגישת ההתקשרות העבירה התובעת לידי הנתבע הסכם התקשרות שכלל את מלוא ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים. ברם, הנתבע סרב למסור לתובעת שיק פיקדון בסך 50,000₪, כאמור בסעיף 10 לטיוטת ההסכם, וכן סרב לחתום על ההסכם. בשל התנהלות הצדדים, תחילת עבודתם המשותפת והיחסים אשר נרקמו בניהם הסכימה התובעת לוותר על הדרישה וההסכם לא נחתם (נספח א' לתצהיר התובעת, יקרא להלן: "טיוטת ההסכם "). בהקשר זה העיד מנהל התובעת: "אמרנו שנתחיל לעבוד כי בסך הכל הוא רוצה משהו שאנחנו רוצים. אמרנו שאפשר להתקדם ולהתחיל לעבוד גם בלי השיק. אמרנו שהמסמך טוב לבית משפט, ואף אחד מאיתנו לא רוצה ללכת לבית משפט." (עמ' 8 ש' 2 – 4).

9. לגרסת התובעת, הוסכם בעל פה שהנתבע ימכור את נעליה באופן בלעדי אלא שבדיעבד התברר לה כי הנתבע הפר הסכמה זו. לטענתה, במהלך שנת 2008 חלה ירידה בהיקף מכירות נעליה, הנתבע טען כי מדובר בתחילת העונה וכי ישנם מוצרים אטרקטיביים יותר והבהיר שאינו משווק נעליים של חברה אחרת. בסוף שנת 2008 התברר לתובעת שהנתבע ירד במכירותיו בשיעור חד של כ-50% ביחס למכירות בשנה הקודמת. במהלך שנת 2009 משפחתו משמעותית כמות הזמנות נעלי התובעת ועמדו על היקף של 2,841 זוגות, החלה התובעת לבדוק את מצב השוק באזור ההפצה. במהלך פגישת סיום ההתקשרות התברר כי הנתבע הפסיק באופן חד צדדי לשווק את נעלי התובעת ונעלי המיזם. לפיכך, נאלצה התובעת לפרק את השותפות.

10. התובעת טוענת כי התנהגות זו של הנתבע עולה לכדי הפרת ההסכם. מעבר לטענת הפרת הבלעדיות טוענת התובעת כי הנתבע החל לשווק את מוצריו ב- 11/2009 כאשר ידע שבכוונתה לשווק מוצריה כמידי שנה ב- 2/2010 ומשכך לא היה בידי התובעת למכור את סחורתה, שכן החנויות רכשו את הסחורה מהנתבע. התובעת טוענת כי נגרמו לה נזקים כספיים משנת 2008 בה החל הנתבע לשווק את מוצרי חברת קדמה במקביל לשיווק נעלי התובעת שכן חלה ירידה בהיקף הסחורה שנמכרה ע"י הנתבע ביחס לשנים קודמות, כמו גם נזקים כספיים בשל פירוק המיזם. במהלך שנת 2010 המשיכה התובעת לנסות ולמכור ישירות את סחורתה וכן את נעלי המיזם ואף באמצעות סוכן אחר , אך למרות ניסיונות אלו חלה ירידה בהיקף מכירת נעלי המיזם באזור ההפצה בשיעור של 19% לעומת היקף המכירות בשנת 2009. התובעת טוענת כי נגרם לה נזק עתידי בשל אי מכירת נעלי המיזם. עוד טוענת כי החזר סכום השקעת הנתבע במיזם ללא התייחסות לכספים שקיבל הנתבע לאורך השנים מהווה פעולה בחוסר תום לב.

11. כאמור לעיל, התובעת טוענת כי המיזם הינו שותפות שאינה רשומה. התובעת טוענת כי התקשרות הנתבע עם נעלי קדמה מהווה פגיעה במטרת השותפות; פעולת הנתבע (ייבוא ושיווק נעליים זהות למיזם) מהווה פגיעה ממשית ויצירת תחרות המסכלת את מטרת השותפות שיצרו הצדדים וכל זאת טרם פירוק השותפות; פעולות הנתבע תוך הצגת מצגים כוזבים לתובעת במטרה שתסתמך עליהם גרמו לתובעת נזקי ממון ונזקים תדמיתיים; התובעת טוענת כי פעולותיו נעשו בחוסר תום לב תוך סיכול מטרת השותפות וגרימת נזק כספי לתובעת שהסתמכה על מצגי הנתבע , שהתבררו בדיעבד ככוזבים. התובעת טוענת להפרת חובות חקוקות ובכלל זה דיני חוזים; דיני נזיקין; דיני עשיית עושר ולא במשפט המקנים לה את הזכות לביטול חוזה וקבלת פיצוי.

12. באשר לתביעה שכנגד טוענת הנתבעת שכנגד לסילוק על הסף בשל היעדר יריבות שכן ההתקשרות המתוארת נעשתה עם הנתבע בשנת 2005 עת עבד כסוכן של התובעת ומחודש נובמבר 2006 כשותף עסקי שלה במיזם. א.ט.ד הוקמה ע"י הנתבע ביום 6.1.2008 (ראו דו"ח רשם החברות, נספח א' לכתב ההגנה שכנגד), אך הן טרם הקמתה והן לאחר הקמתה פעל הנתבע ללא הפרדה בינו לבין פעילות א.ט.ד.; ההמחאות נמסרו לנתבע והיו על שמו; הנתבע מנסה להסתתר מאחורי האישיות המשפטית הנפרדת של א.ט.ד ואל לבית המשפט לתת את ידו לכך.

עיקר טענות הנתבע וא.ט.ד

13. הנתבע טוען להעדר יריבות בתביעה העיקרית. לגישתו, ההתקשרות המתוארת בכתב התביעה נעשתה בין התובעת לא.ט.ד. אמנם בתחילת ההתקשרות פעל הנתבע בשם עצמו, אך זמן קצר לאחר מכן החל לנהל פעילותו באמצעות א.ט.ד. זאת ניתן להסיק גם מהנספחים לכתב התביעה, מכרטיסיות התובעת בהן מצוין שמה של א.ט.ד ולא שם הנתבע ומהשם המופיע על גבי השיקים אותם מסרה התובעת וקיבלה כנגד חשבוניות של א.ט.ד. בתביעה זו ביצעה התובעת הרמת מסך על דעת עצמה.

14. לטענת הנתבע, מעולם לא ראה את טיוטת ההסכם אשר אף לא גולתה בתצהיר גילוי המסמכים של התובעת ומהווה הרחבת חזית אסורה אותה אין להתיר. מעבר לכך טוען הנתבע כי הצדדים אף לא פעלו בהתאם לאמור בטיוטת ההסכם. הנתבע טוען כי דווקא ההסכם שלו עם נעלי קפלה (נספח א' לתצהירו) היווה טיוטת הסכם אשר הצדדים פעלו על פיה. הנתבע מוסיף וטוען שהודיע לתובעת שהוא מייצג חברות נוספות: "נעלי קפלה", "אל שרד" וכו', ראו עדותו בעמ' 30 שו' 15-18. זאת, כחומר רקע ומבלי שהדבר רלוונטי כיוון שלא סוכם שמוגבל הוא לייצג את התובעת בלבד. ככל שסוכם על בלעדיות הרי שמדובר בהתחייבות התובעת כלפיו ולא ההפך. הנתבע טוען כי עיקר הכנסותיו היו משיווק מוצרים של חברות אחרות ולכן לא יעלה על הדעת כי יוותר על כך. היקפי העבודה לא סוכמו מראש באופן השולל את הטענה כי הייתה כוונה של הנתבע להתחייב לבלעדיות שכן אין ספק שהתחייבות כזו חייבת הייתה להבטיח לנתבע סכום השתכרות מינימלי. בהעדר הסכם בלעדיות ו/או אי תחרות בין הצדדים לא ברור על מה מבססת התובעת את טענת הפרת הסכם הבלעדיות ואת דרישתה להגביל את חופש העיסוק של הנתבע.
15. הנתבע ממשיך וטוען כי בחנויות באזור ההפצה משווקת סחורה של חברות נוספות המייצרות נעליים זהות/דומות לנעלי התובעת; דגמי נעלי הגלישה במסגרת המיזם אינם ייחודיים כך שאין לתובעת ו/או לכל חברה בלעדיות/ זכויות אחרות כלשהן על מכירת ושיווק נעליים מסוג זה. נעלי גלישה הינם דגם סטנדרטי הנפוץ ופופולארי בכל העולם בדומה לכפכפי אצבע. הנתבע טוען כי התובעת בעצמה היא זו שייבא נעליים זהות למיזם ואין לנתבע כל טענה על כך.

16. הנתבע הודף את הטענה כי המיזם הינו שותפות שאינה רשומה וטוען כי הצדדים סיכמו על שיתוף פעולה מוגבל וזמני, שכל צד רשאי לבטל ו/או לא לחדש, לביצוע הזמנה של נעלי גלישה אשר אין בהם סממנים יוצאי דופן ביחס לנעליים דומות. הצדדים לא נרשמו ברשויות המס ו/או דיווחו על הכנסות המיזם כהכנסות משותפות אלא כל צד דיווח עצמאית על חלקו במיזם. גם במהלך ההתקשרות אופי העבודה לא היה כשל שותפות קבועה אלא התייעצות אד-הוק.

17. לגרסתו של הנתבע חישובי התובעת אינם מבוססים, אינם נסמכים על אסמכתאות ואינם לוקחים בחשבון נתונים אלמנטריים כגון הוצאת והפסדים עסקיים. אין להתייחס למיזם כאל שותפות נמשכת. התובעת אינה מבחינה בין הכנסות לרווחים ולא ברור על מה נסמכת הנחתה לפיה אמור לחול גידול של 20% לשנה במחזור המכירות. הנתבע מכחיש כי הירידה בהכנסות נעוצה בו וטוען כי שוק הנעליים הינו אקלקטי ורווי תנודות ושינויים המושפעים משיקולי אופנה, תמחור, תחרות וכו'.

18. לגבי גובה הנזק טוען הנתבע לחלופין כי יש להפחית את הרווחים שהפיקה התובעת מסוכנים אחרים באזור ההפצה. ככל שהכנסות אלה נמוכות מהכנסות שהתובעת "צפתה" יש לבדוק מה הסיבה לכך, שכן אין כל בסיס להניח שהסוכן האחר שהתובעת מעסיקה לא עבד במלוא המרץ ואם אכן כך הדבר הרי שעל התובעת היה למזער את נזקיה באמצעות העסקת סוכנים נוספים/ אחרים.

19. באשר לתביעה שכנגד - זו עוסקת כאמור בעמלות אשר א.ט.ד טוענת כי זכאית לקבל מהתובעת בגין מוצרים ששיווקה עבורה ובהתאם לסיכום הצדדים. לגישתה, התובעת מודה בסכום היתרה כאמור בסעיף 27 לכתב התביעה וכן בסעיף 39 לכתב התביעה וסעיף 100 לתצהיר התובעת, ולפיכך אין לתובעת הגנה כנגד דרישה לגיטימית זו ויש להורות על קבלת התביעה שכנגד במלואה.

הדיונים בפניי

20. בדיון קדם המשפט שהתקיים בפני ביום 27.2.2011 ציינתי: "אין מחלוקת שהיתה בין הצדדים שותפות לזמן מסוים לעניין מסוים ויש לבחון האם שולמו כל התשלומים המתחייבים במסגרת הזמן בו הצדדים שיתפו פעולה והאם כטענת התובעת, זכאית התובעת לכספים כלשהם כתוצאה מהמעשים שמבקשת התובעת לייחס לנתבע."

21. ביום 18/6/12 התקיים דיון הוכחות בתיק. מטעם התביעה וההגנה שכנגד העיד מנהל התובעת; מטעם ההגנה והתביעה שכנגד העידו הנתבע; מר ליאור הרוש (תצהירו סומן נ/1) - בעל עסק למכירה ושיווק מוצרי טקסטיל באילת שטוען כי נציגי התובעת הציעו לו לעבוד בשירותי התובעת כסוכן; מר ג'וני אלבז (תצהירו סומן נ/2) - אחד הבעלים בחברת נעלי קפלה (להלן: "ג'וני"). כמו כן הוגש תצהיר של מר דן שמש (תצהירו סומן נ/4) - בעל חנות בבית מלון באילת המוכר בין היתר נעלי חוף וגלישה שטוען כי היה לקוח של התובעת והנתבע, והתובעת ויתרה על חקירתו. בנוסף, הוגש תצהיר של מר אופיר עובדיה - מנהל חברת כץ משלוחים באילת, שעבד עם התובעת והנתבע כ- 4-5 שנים, אולם הוא לא התייצב לחקירתו ולפיכך נמשך תצהירו.

השאלות העיקריות הניצבות בפני להכרעה

22. שאלה מקדמית – האם קיימת יריבות בין התובעת לנתבע? האם הנתבע התחייב לבלעדיות כלפי התובעת? האם פעילות הצדדים במיזם הייתה במסגרת שותפות? האם ניתן היה להפסיק את ההתקשרות, בין ההתקשרות לביצוע ההפצה ובין בנוגע למיזם המשותף, ואם כן - כיצד? בהתאם לתשובות לשאלות שלעיל ובמידת הצורך - האם נגרם לתובעת נזק, והאם נזק זה הוכח? האם יש ממש בתביעה שכנגד?
אדון בשאלות אלה כסדרן.

דיון והכרעה

האם קיימת יריבות בין התובעת לנתבע?

23. סבורני כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. לפי תדפיס רשם החברות א.ט.ד הוקמה ביום 6.1.2008 (נספח ד' לכתב התביעה) והנתבע מודה בכך (עמ' 29 ש' 19). עם זאת, בספחים לשיקים ובשם המוטב המופיע על גבי השיקים שמסרה התובעת לנתבע לפני הקמת החברה, קרי בשנת 2005 וכן בשנת 2007, מופיע "א.ט.ד שיווק" לבד או "א.ט.ד שיווק – עוליאל חיים" היינו בצירוף שם הנתבע. גם בכרטיסיות שהוצגו בטרם הקמת החברה מופיע השם "א.ט.ד שיווק – אילת". הסכם הנתבע עם חברת קפלה (נספח א' לתצהיר הנתבע) שלטענת הנתבע נכרת לפני הקמת החברה, בשנת 2003 (עמ' 29 ש' 14 – 16), נערך אף הוא על פי כותרתו בין קפלה בעמ' ל"א.ט.ד אילת (חיים עוליאל)" ובסעיף 8 נכתב: "א.ט.ד כחברה וחיים עוליאל כאדם פרטי אחראים אחריות מלאה על הסחורה.". לעומת זאת ניתן להיווכח כי בשיקים משנת 2009, קרי לאחר הקמת החברה, שמסרה התובעת לנתבע לפקודתו – לא מופיע אזכור לשם א.ט.ד (נספחים י' ו-י"א לתצהירי התובעת).

24. הנתבע אמנם טען בעדותו כי לפני מועד הקמת החברה "הייתי עוסק מורשה עם שם מסחרי א.ט.ד. לא הייתי חברה בע"מ" (עמ' 29 ש' 25). אולם כפי שציינתי לעיל, גם לאחר הקמתה לא נעשתה הפרדה ברורה בין הנתבע לבין א.ט.ד והתובעת לא ידעה, ולא הייתה אמורה לדעת, כי היא עובדת מול חברה בע"מ בלבד. לפיכך קובעת אני כי קיימת יריבות בין הנתבע לתובעת.

האם התחייב הנתבע לבלעדיות כלפי התובעת?

25. מעבר לכלל הידוע "המוציא מחברו עליו הראיה" הפסיקה קבעה ספציפית כי הנטל להוכחת גרסת הבלעדיות רובץ על הטוען לה:
"השאלה היא, האם עמד המערער בנטל ההוכחה הרובץ עליו להוכיח כי אכן הוענקה לו בלעדיות להפצת מוצרי בד מגבת בכל הארץ והלא הגבלת זמן. השאלה היא שאלה עובדתית שהנטל להוכיחה מוטל, כאמור, על הטוען לגרסת הבלעדיות." (ע"א 127/86 יהושע רייכר נ' פוליתם בע"מ, פ"ד מב(3) 114, עמ' 121).

26. עוד קבעה הפסיקה מאפיינים היכולים להוות אינדיקציה לבלעדיות, ראו פסק דינה של כב' הש' דרורה פלפל בת.א (ת"א) 458/98 החברה ליבוא ויצוא מוצרי ואביזרי טבק בע"מ נ' בריל סיגרים בע"מ (2001) (פורסם במאגרים):
"מהם המבחנים שיהיו לנו לעזר בהבחנה בין יחסי הפצה ליחסי הפצה בלעדיים? בע"א 127/86 רייכר נ' פוליתם בע"מ לעיל מופיעים בפסק דינו של הנשיא שמגר מספר מאפיינים שיכולים להוות אינדיקציה ליחסי סוכנות בלעדיים מקום בו קיים סוכן יחיד:  מכסות שיווק תקופתיות מוסכמות לרכישה ע"י המפיץ;  מסירת מידע עסקי בדבר לקוחות ובעניינים הנוגעים למערך השיווק. נדמה שהעקרונות המנחים את מבחני התגבשותם של יחסי הפצה בלעדיים יהיו: מרחב הפעילות והאחריות של המפיץ בשוק; היקף שיתוף הפעולה בין הספק למפיץ; היות המפיץ מפיץ יחיד; עמידת הצדדים בחובות האמון ותום הלב ההדדיים שנובעים מיחסי בלעדיות." נוסף על כך קבעה כב' הש' פלפל בפסה"ד שלעיל: "חשוב להדגיש שעצם קיומו של מצב עובדתי בו מפיץ משמש כמפיץ יחיד של ספק , אין בה כשלעצמה לגבש יחסי הפצה בלעדיים בין הצדדים."

27. אעיר כי למרות שקיימת הבחנה משפטית בין סוכן למפיץ ופסקי הדין שהובאו לעיל מתייחסים למפיצים, התיק דנן אינו מעלה את שאלת ההבחנה בין המושגים אלא את שאלת הבלעדיות בלבד. הפסיקה קבעה כי בלעדיות יכולה להתלוות הן ליחסים בין יצרן לסוכן והן ליחסים בין יצרן למפיץ ואין היא בגדר סימן היכר לא לזה ולא לזה (פס"ד רייכר, עמ' 122) ולפיכך על אף שבפסקי הדין שלעיל מדובר על מפיץ - יפים הדברים גם לענייננו.

28. ומההלכה ליישומה – התובעת מבקשת להסתמך בין היתר על טיוטת ההסכם הקובעת בסעיף 1 ש"חיים אוליעל ישווק בלעדית את מוצרי חברים באילת וים המלח בלבד". בנקודה זו יש לזכור שהתובעת הציגה את טיוטת ההסכם לראשונה בתצהיר העדות הראשית, לא בא זכרה בכתב התביעה וגם לא בתצהיר גילוי המסמכים. כשנשאל מנהל התובעת מדוע הוצג המסמך בשלב זה ענה הוא: "הוא היה כל הזמן ישנו" (עמ' 8 ש' 7). הנתבע טען כי מעולם לא ראה מסמך זה לפני כן. ברי כי הצגת המסמך בשלב בו הוצג מעוררת תהיות ומשליכה על אמינות הגרסה.

29. אולם גם מעבר לכך, לא ניתן לראות בטיוטת ההסכם כמגבשת את הסכמות הצדדים. כאמור, הטיוטא אינה חתומה; לא ברור מי ניסח אותה ובהקשר זה העיד מנהל התובעת: "ש. מי ניסח אותו? אתה? ת. אני חושב ששלושתנו. אני לא זוכר. ההסכמים נבעו משיחה מוקדמת שהיתה בנינו." (עמ' 7 ש' 22 – 23); לא הוכח בפני שאכן הצדדים פעלו לפי טיוטת ההסכם. כך, לגישת מנהל התובעת סעיף 10, הקובע כי הנתבע ימסור שיק למשמרת בסך 50,000 ₪ להבטחת ההתחייבויות, על פי גישת התובעת לא הוסכם אך גם לא נמחק מהטיוטא; סעיף 7 קובע: "מוסכם בין הצדדים כי התשלום בפועל יתבצע ב- 10 לכל חודש, עבור התקבולים שנפרעו במהלך החודש הקודם." אך בפועל הן הנתבע והן מנהל התובעת העידו כי תשלום העמלות היה מתבצע אחת לפרק זמן מסוים, שלא כאמור בסעיף שלעיל (ראו עדות הנתבע עמ' 30 ש' 27 – 31; עמ' 33 ש' 25 – עמ' 34 ש' 1 וכן עדות מנהל התובעת עמ' 11 ש' 14 – 23); סעיף 1 לטיוטת ההסכם הנטענת שצוטט לעיל קובע בלעדיות אך אין חולקין כי הוסכם שהנתבע ימשיך לשווק גם את קפלה ועניין זה לא בא לידי ביטוי בסעיף המדובר.

30. לחילופין ואם לא חשוב מכך, סבורני כי אם וככל שהייתי מגיעה למסקנה שטיוטת ההסכם מהווה את ההסכם גופו ושהצדדים פעלו על פי הטיוטה האמורה, אזי האמור בטיוטת ההסכם יכול רק להזיק לתובעת ולא להואיל לה. כידוע, קובעת ההלכה שאין לקרוא בחוזים תנאים שלא נזכרו בהם במפורש (ראו ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ [פורסם במאגרים] (2008); ע"א 5925/06 אלי בלום נ' אנגלו סכסון – סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ [פורסם במאגרים] (2008) ודעתו המפורשת של כב' השופט דנציגר בע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן [פורסם במאגרים] (2010). דברים אלו נאמרו גם על ידי כב' השופטת חיות בפס"ד ע"א 3196/01 גלמן פילץ בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ (2004), [פורסם במאגרים]. לאחרונה, התקבל תיקון לסעיף 25 בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 הקובע את הכללים בפרשנות הסכם. לפי החוק בנוסחו החדש, יש ליתן עדיפות ללשון החוזה, מקום ש"אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה".

31. במקרה שלפנינו קריאה פשוטה של טיוטת ההסכם מעלה שהבלעדיות ניתנה לנתבע על ידי התובעת ולא להיפך! דברים אלו עולים בקנה אחד עם לשון טיוטת ההסכם; עם הסכמים אחרים בתחום, ראו סעיף 10 להסכם קפלה, נספח "א" לתצהיר הנתבע; עם הודאת מנהל התובעת לפיהם ידע בעת ההתקשרות שהנתבע משווק גם את קפלה (ראו הודאתו בעמ' 9 שו' 14-16) – כיצד עובדה זו מתיישבת עם בלעדיות לשיווק מוצרי התובעת בלבד?

32. לא זו אף זו. מנהל התובעת ציין כי בפגישת ההתקשרות אמר הנתבע שמטרתו להגדיל את מחזור מכירותיו ולכן מבקש להתקשר עם התובעת ולשווק מוצריה (עמ' 9 ש' 15 – 16). בעניין הבלעדיות טען מנהל התובעת "ש. הרצון החופשי הזה שאתה קורא לו קיבל ביטוי בכתב איפשהו? ת. היות ולא היה לנו שום הסכם הוא לא קיבל ביטוי בכתב. יחד עם זאת, כשחיים הגיע למשרדנו הוא הצהיר דבר אחד פשוט, הוא עובד ומשווק את חברת קפלה והוא מעוניין לשווק גם אותנו, וכל זאת על מנת להגדיל את מחזור מכירותיו." (עמ' 9 ש' 13 – 16). התובעת לא הוכיחה ואף לא ניסתה להוכיח כי התקיימו איזה מהמאפיינים שהוזכרו לעיל היכולים להצביע על בלעדיות או למצער, מה היו תנאי הבלעדיות לשיטתה. כך, לטענת מנהל התובעת הבלעדיות הנטענת "לא הוגבלה אף פעם" בזמן, המטרה הייתה "לעבוד ולהרחיב את העסק" (עמ' 9 ש' 24 – 26); סוג הנעליים שימכור הנתבע לא היה חד משמעי "שוק הנעליים הוא שוק מאוד גמיש שהולך בהתאם לשוק. אנחנו התחלנו עם נעלי חוף וים, זה לא אומר שהוא לא היה משווק דברים אחרים אם לתובעת היה." (עמ' 8 ש' 28 – 29); לא נקבע מחזור המכירות (עמ' 8 ש' 19 – 20) "אנחנו אף פעם לא נקבנו באיזה סכומים באיזה מחזורים תהיה בלעדיות ובאיזה אחרים לא תהיה בלעדיות" (עמ' 9 ש' 8 – 9). זה המקום לציין שהפסיקה קבעה כי העדר הסכמה בדבר מכסת שיווק תומכת בגרסה כי לא הוסכם על בלעדיות (פס"ד רייכר עמ' 121). מכאן שההתקשרות נעדרת את המאפיינים הדרושים כדי לבסס בלעדיות.

33. חיזוק נוסף למסקנה שלא בבלעדיות עסקינן ניתן למצוא בהתנהגות מנהל התובעת במהלך היחסים החוזיים: כשהחלו להגיע לאוזני מנהל התובעת שמועות בשנת 2008 לפיהן הנתבע עובד עם חברה קדמה, הוא לא עשה דבר: "לא עשיתי שום דבר, הדברים חלחלו.." (עמ' 14 ש' 1 – 2). מנהל התובעת נשאל: "ומה אמרת לו אז, הזכרת לו את הבלעדיות, מוציא לו התראה?" והשיב: "לא מזכיר לו את הבלעדיות ולא מוציא שום התראה. שמעתי מאופיר וגם ראיתי שהמחסן לא מתרוקן. זו הייתה שמועה. יכול להיות שהמחסן מתרוקן ויכול להיות שלא". המשיך ב"כ הנתבע והקשה: "שאלת אותו על בלעדיות?" והתשובה שהתקבלה: "לא , על איזו בלעדיות אני צריך לשאול אותו? פעם אחת הסכמנו ואז המשכנו." (הדגשות שלי, עמ' 19 שו' 2-3).

34. כלומר, גם מנהל התובעת עצמו אינו יודע באיזו בלעדיות עסקינן; גם הוא לא מצא נכון להוציא התראה בזמן אמת, ולא למותר להזכיר את סעיפים 7 ו-8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) , התשל"א – 1970 המחייבים את הצד הנפגע להודיע על הפרה תוך זמן סביר ממועד התרחשותה, ליתן אפשרות לפעול לתיקון ההפרה (במידה ואין מדובר בהפרה יסודית) ולהביא לביטול ההסכם תוך זמן סביר ממועד ההפרה. בהמשך עדות מנהל התובעת יוצא למעשה המרצע מהשק: "אנחנו עד לשלב הזה של ההתחשבנות לא ידעתי בוודאות שזה מה שקורה, לא ידעתי. לא ידעתי שאני נתתי בלעדיות והוא עשה דברים אחרים לגמרי" (עמ' 19 שו' 22-23). מדברים אלו עולה הרושם הקשה שנושא הבלעדיות נולד בדיעבד, רק לאחר שנושא ההתחשבנות כבר עלה על הפרק והנתבע דרש את עמלותיו.

35. לכך אוסיף את העובדה שמדובר במוצר חסר ייחוד:" ש. אני מציג לך קטלוג של קפלה, זה צורף לתצהיר הנתבע. האם זה אותן נעליים? ת. דומות כן. זה לא מוצר חדש. זה לא שהמצאנו את החשמל. אני מכרתי אותו בדפנה, מכרתי אותו ב- USR עוד לפני כן." (עמ' 20 ש' 14 – 16); את הימנעות התובעת מלהביא לעדות את המנהל הנוסף בתובעת שהיה עד לסיכומים (עמ' 7 שו' 17-18); את עדות הנתבע ממנה עולה כי כשפנה לתובעת בבקשה לשווק אותה שיווק חברות נוספות מלבד קפלה, ובינהן אלשרד, טים טאם, בראשית (עמ' 29 ש' 26 – 31); לגישתו של הנתבע התובעת ידעה מכך (עמ' 31 ש' 13 – 18). הנתבע אכן העיד על בלעדיות כנטען בס' 12 לסיכומי התובעת אולם טען כי הוא מקבל בלעדיות אך לא נותן בלעדיות: "אני רוצה לציין שכל חברה שלקחתי באילת התנאי שלי היה שאני אהיה בלעדי שלהם…זה שוק שאני מטפח שנים. זה לא יכול להיות שהבלעדיות היא שלו, הרי כבר הייתי עם קפלה באותם מוצרים וגם בחברות אחרות." (עמ' 30 ש' 22 – 26).

36. גם ג'וני העיד כי "נתן" לנתבע בלעדיות באיזור אילת (עמ' 25 ש' 28) וכי הבלעדיות אינה הדדית, ג'וני אינו רשאי "למכור באילת ולעקוף אותו" (עמ' 25 ש' 30 – 31 ראו גם עמ' 26 ש' 24); ג'וני הצהיר בתצהירו כי כאשר חברה בתחום הנעליים מבקשת בלעדיות מסוכן מדובר בדרך כלל בחברה עם מגוון גדול של מוצרים שאינם עונתיים אלא נמכרים לאורך כל השנה ומסוגלת לספק מחזור הכנסות אשר יהא משתלם לסוכן (סעיף 4) – כאמור לעיל, בענייננו מחזור המכירות לא סוכם. סבורני כי גם מבחינה מסחרית אין כל היגיון במתן בלעדיות לתובעת, ראו האמור בסעיף 8 לסיכומי הנתבע, במיוחד כאשר גם מנהל התובעת הודה שהוצאות השיווק חלות על הנתבע (עמ' 9 שו' 6-12; 30-32). אין זה הגיוני בעייני שהנתבע, שחפץ להגדיל את מכירותיו, יכבול עצמו לתובעת בלבד תמורת הכנסה של 5,500 ₪ לחודש (בזמן שיא, ראו עדות מנהל התובעת בעמ' 9 שו' 6-12), מסכום זה על הנתבע לשאת בהוצאות השיווק. זה המקום להזכיר את ההלכה הקובעת כי בפרשנות הסכם יש להידרש לתכליתו, למטרה בגינה התקשרו הצדדים בהסכם זה, ליעדים ולאינטרסים שאותם ביקשו הצדדים להשיג, ראו בעניין זה ע"א 270/86 רגובי ואח' נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ (1990), פד"י מ"ה (1) 620, בעמ' 632 ודברי כב' השופט עמית בע"א 8729/07 אירונמטל בע"מ נ' קרו קיימת לישראל (2009) (פורסם במאגרים).

37. מן המקובץ עולה, כי הנתבע לא הבטיח ולא התחייב כלפי התובעת לשווק את תוצרתה באופן בלעדי. מכאן, התקשרותו של הנתבע עם נעלי קדמה ו/או שיווק תוצרת של חברות אחרות במקביל לשיווק נעלי התובעת אינם מהווים הפרת הסכם ואינם מקנים לתובעת זכות לדרוש פיצוי בשל אובדן רווחים עתידיים. לכל היותר, אם התובעת לא ראתה בעין יפה את הפעילות המקבילה של הנתבע (שלא הייתה אסורה על פי ההסכם); ו/או אם סברה שבכך נפגעים האינטרסים שלה (וראו בעניין זה תשובות הנתבע לשאלות בית המשפט, עמ' 32 שו' 24-28; עמ' 35 שו' 29-32; עמ' 36 שו' 1-5), אזי הייתה היא רשאית להביא את ההתקשרות לידי סיום בכל עת, אף ללא מתן הודעה מוקדמת. התובעת הבחינה בירידה במכירות כבר בשנת 2008; העדיפה לא לבדוק את המתרחש באזור ההפצה; לא שעתה ל"שמועות"; בחרה שלא להחליף מפיץ; לא הגבילה מראש את הנתבע לעבוד רק עבורה; לפיכך, בנסיבות אלו, היא אינה זכאית לכל פיצוי בראש נזק זה.



האם מגיע לתובעת פיצוי כלשהו בנוגע למיזם?

38. כאמור, הסכם בכתב ליצירת שותפות לא בא לעולם. על מנת לקבוע כי בשותפות עסקינן יש להראות תשתית עובדתית באשר לקיומה. בענייננו אמנם הצדדים השקיעו באופן שווה במיזם והתחלקו ברווחים אך מעבר לכך לא הוכח בפני כי אכן הייתה להם כוונה להיות שותפים, כי הם הוצגו כך לציבור, כי הייתה להם זכות שווה בניהול המיזם וכו'. מעדויות הצדדים התרשמתי כי כל הזמנה במסגרת המיזם נבחנה לגופה כאשר לא ידוע האם תתבצע הזמנה נוספת לאחר מכן והאם המיזם ימשך. כך בסעיף 34 לסיכומי התובעת: "לאור הצלחת המיזם החליטו הצדדים לבצע הזמנה נוספת אשר עתידה להימכר במהלך שנת 2009." למעשה הראיות מתיישבות יותר עם טענת הנתבע לשיתוף פעולה אד-הוק ולא שותפות מתמשכת ולפיכך ניתן היה להביאה לסיום בכל עת, כפי שיבואר להלן.

39. מהראיות שהונחו בפני התרשמתי כי בניגוד לטענת התובעת, הנתבע הודיע על הפסקת פעילותו במיזם בחודש 5/2009 וכראיה אין חולקין כי ביוני שולם לו הסך 10,000 ₪. אמנם התובעת טענה כי מדובר בהלוואה שאינה קשורה לכספים שהשקיע הנתבע במיזם, אך בספח לשיק כתוב "החזר קרן השקעה"; סכום זה קוזז מכספי ההשקעה שהוחזרו לנתבע באוקטובר. ועדות מנהל התובעת מדברת בעד עצמה: "ש. מה היו תנאי ההלוואה? ת. לא היו תנאי הלוואה. למה את אומרת הלוואה, זה היה לבקשתו. כאן כתוב "החזר השקעה" (עמ' 16 ש' 14 – 15).

40. מסקנה זו מתחזקת לנוכח שינוי הגרסה של התובעת– בכתב התביעה אין כל זכר לטענה שהצדדים הזמינו סחורה במשותף למיזם בחודש ספטמבר 2009 או בסמוך לכך, כפי שנכתב בסעיף 53 לתצהיר מנהל התובעת. מנהל התובעת נשאל מדוע לגרסה זו אין תימוכין בכתב התביעה ולא היה בפיו הסבר מניח את הדעת, למרות שאישר שמדובר בעובדה מהותית (עמ' 18 שו' 17). לא זו אף זו, מנהל התובעת נשאל אם יש בידו את ההזמנה האמור והשיב: "אני מניח שכן" (עמ' 15 שו' 31), אולם הזמנה זו לא הוצגה. כפי שכבר ציינתי לעיל, עדיפה בעיני גרסת הנתבע לפיה כבר בחודש מאי 2009 הודיע על רצונו לצאת מהמיזם המשותף, ולראיה החזר ההשקעה. אם כך, לא יתכן שבחודש ספטמבר 2009 הוזמנה יחדיו סחורה; אם וככל שהוזמנה סחורה, אזי הדבר נעשה על ידי התובעת; התובעת אמורה הייתה לממן הזמנה זו באופן בלעדי וכן לגרוף לידיה את הרווחים במלואם, אם וככל שהיו.

41. לא זו אף זו. מעדות מנהל התובעת לא ברור האם מכירת נעלי המיזם לאחר חודש ספטמבר 2009 הניבה רווחים או הפסדים; עדות מנהל התובעת הייתה מבולבלת בנקודה זו ולמעשה הוא סתר את עצמו לאורך החקירה, גם לעניין השותפות הנטענת: "היו לך הפסדים על נעלי גלישה? ת. זה לא שייך. הוא לא היה שותף שלי מרגע שהתחלתי למכור. ההזמנה התבצעה לפני שחיים עזב. ההתחייבות כלפי הספק נעשתה. בשלב מאוחר, אחרי ההזמנה, אולי כחודש, אולי קצת יותר, הבנתי שחיים כבר לא עובד איתי. זה הכל. ש.  ואז מכרת לבד ולקחת את כל הרווחים? ת.  הוא גם לא השקיע, לא הייתה השקעה. ש. אז האם נכון שב-2010 הרווחת יותר ממה שהיית מרוויח עם שותף? ת.   אולי הפסדתי. ש.   תראה לי. ת.   אבל זה לא רלוונטי. הוא לא שותף שלי. בא כוחי מפנה אותי לסעיף 93 לתצהירי. ש. האם באופן יחסי ב-2010 הרווחת יותר כיוון שעבדת בלי שותף? ת.   לא יודע, אני צריך לבדוק מה המלאי שנשאר לי. לא יודע להגיד לך תשובה עכשיו"

42. מעדות זו עולה שמנהל התובעת בעצמו לא יודע אם "הרוויח" מעצם עזיבתו של הנתבע את המיזם או שמא הפסיד מכך. אם אכן "הרוויח" מכך, מדוע נתבעים פיצויים? בנוסף ולחלופין, לא ניתן כלל להבין את התחשיב עליו מבוסס אותו הפסד נטען, ראו חקירת מנהל התובעת בעמ' 17 שו' 28 עד עמ' 18 שו' 5.

43. מהמקובץ לעיל עולה מסקנתי: בין הצדדים היה שיתוף פעולה נקודתי לייבוא נעלי המיזם; הצדדים פעלו יחדיו, התחלקו בהוצאות ובהכנסות שנבעו מאותה עסקת ייבוא; כבר בחודש מאי 2009 הודיע הנתבע כי אינו מעוניין לבצע עסקאות משותפות נוספות, והתובעת השיבה לו באופן חלקי את השקעותיו; התובעת החליטה על דעת עצמה להמשיך ולייבא את נעלי המיזם; הנתבע מצידו היה מוכן להמשיך ולשווק את נעלי המיזם (עמ' 36 שו' 26-29), ולא הייתה כל מניעה כי לצד נעלי המיזם ישווק הנתבע תוצרת אחרת – זאת בין היתר מכיוון שלא הייתה כל הגבלה של בלעדיות ו/או הגבלה על חופש העיסוק.

44. שוב אזכיר כי נעלי המיזם אינן ייחודיות, גם לא לשיטת התובעת, ראו עמ' 20 שו' 15-16; מנהל התובעת עצמו הודה שאין לו בעיה שלאחר סיום ההתקשרות ימכור הנתבע סחורה באופן חופשי: "בוודאי. הוא בנאדם חופשי" (עמ' 21 שו' 5). כלומר, גם אם ניתן לראות בהתנהגות הנתבע לאחר חודש מאי 2009 משום תחרות עם התובעת בפלח השוק של נעלי המיזם, אין בכך כל הפרה ו/או התנהגות בחוסר תום לב. לפיכך, לא מצאתי מקום להורות על פיצוי כלשהו בפרק נעלי המיזם.




האם נגרם/הוכח הנזק הנטען?

45. משקבעתי כי לא הייתה הפרת הסכם הרי שאין צורך לדון בשאלת הנזק. אולם מעבר לצורך אציין כי גם בנזקים הנטענים לא מצאתי ממש, כפי שיפורט להלן. ראשית, קיים קושי ממשי לקבוע רווח צפוי לאור גידול במכירות בשנים קודמות. מהעדויות עולה כי שוק הנעליים הינו גמיש, רווי תנודות, אינו צפוי, מושפע מהשוק ומגורמים שונים ולפיכך נטול חוקיות. זאת ביתר הדגשה משמדובר בעיר אילת שהינה מתויירת ובה תחלופה רבה של אנשים. כך העיד מנהל התובעת: "שוק הנעלים הוא שוק מאוד גמיש שהולך בהתאם לשוק." (עמ' 8 ש' 28) ובהמשך ציין כי יש תלות במוצר "אם זה מוצר מאוד אופנתי ועונתי, לפעמים יש נעל שאת מביאה ומוכרת מצוין ויש נעל שאת לא יכולה להוציא את העלות" (עמ' 11 ש' 5 – 6) והעיד כי הדבר נכון גם באילת (עמ' 11 ש' 8). "כל מוצר והמחיר שלו. לפעמים את יכולה לקנות בשקל ולמכור בעשרה שקלים, לפעמים אפשר למכור בשקל וחצי ולפעמים אפשר להפסיד. צריך לבדוק כל פריט ומה הסיבה לסכומים." (עמ' 12 ש' 6 – 8) ומעדות הנתבע: "שוק הנעליים, גם אבי הסביר את זה, אני יכול להגיד עכשיו שהבאתי את הקולקציה הכי יפה בעולם ואני זורק אותה לזבל. אני יכול להביא את הדבר שהכי לא נראה וזה מצליח. אין לזה חוקים. זה עניין של תמחור, זה עניין של אופנה. בטח באילת אנחנו אף פעם לא יודעים מה האוכלוסייה שתבוא, מה הגילאים, מה הכסף שיש לה, מה קו הנוסעים שיבואו מחו"ל. אני לא יכול להכין דברים במחסן כי אני לא יודע מה החתך. אין לי שליטה על זה." (עמ' 31 ש' 29 – עמ' 32 ש' 2).

46. זאת ועוד, התרשמתי כי הנתונים בדבר המכירות/ההכנסות אשר נכללו בכתב התביעה ובתצהיר מנהל התובעת "נשלפו" על ידי מאן דהוא, לא ברור מה מקור הנתונים הללו; האם מדובר בנתונים מבוקרים; לא ברור מי ערך את החישובים ומהי הכשרתו החשבונאית. בעניין הנזק ניתן היה לצפות כי תוגש חוות דעת חשבונאית, ערוכה כדין, הנתמכת בדו"חות מבוקרים של רואה חשבון. חלף זאת, הוגשו נתונים שנערכו על ידי עורך דין: "את החישובים עצמם לא עשיתי, אני נתתי את הנתונים. אני חושב שמי שערך את החישובים זה עורך הדין שלי בסיוע חשבונאי" (ראו עדות מנהל התובעת עמ' 10 ש' 14 – 15; 17). כשנחקר מנהל התובעת על הנתונים שהוא עצמו סיפק התגלתה מבוכה רבה בתשובותיו, ראו עמ' עמ' 10 שו' 26; עמ' 12 שו' 31-32; עמ' 13 שו' 8-16; עמ' 22 שו' 1-32. התברר כי קיים שוני בנתונים הנטענים לגבי היקף מכירות מוצרי התובעת לשנת 2007 (ראו סעיף 19 לתצהיר מנהל התובעת לעומת סעיף 30), עד שמנהל התובעת נאלץ להודות: "אני לא יודע, יש בו כל כך הרבה דוחות שאני לא יודע" (עמ' 22 שו' 29).

47. בנוסף, מנהל התובעת העיד כי לו היה יודע שהנתבע עובד בשביל חברת קדמה היה "לוקח עוד סוכן" (עמ' 20 ש' 29). נראה כי התובעת אכן ניסתה לפעול כאמור, אך מנהל התובעת העיד כי סוכן זה פוטר (עמ' 6 ש' 25) "כי הוא לא היה מתאים" (עמ' 7 ש' 6) עוד העיד הוא כי "לא תמיד הסוכנים מתאימים לתפקיד, לפעמים לוקח זמן עד שמכשירים אותם." (עמ' 6 ש' 26 – 27). בכל מקרה, אם הייתה פעילות של סוכן אחר, היה על התובעת לבצע את הפחתת הרווחים שהפיקה כתוצאה מפעילותו. כנשאל מנהל התובעת אם כך עשה, השיב: "לא זוכר את התחשיב, אני לא יכול להגיד לך. אני לא שקרן ולא מרמה, זה מה שאני יכול להגיד לך" (עמ' 23 שו' 28-29).
לאור כל האמור לעיל עולה כי גם אם הייתי מוצאת ממש בטענות התובעת לעניין ההפרות הנטענות, אין כל דרך לחשב את הנזק הנטען וזה לא הוכח כלל ועיקר בהליך שבפניי.

האם יש ממש בתביעה שכנגד?

48. אין חולק כי הצדדים ערכו התחשבנות ובמסגרתה הגיעו למסקנה כי התובעת חייבת לנתבע 32,937 ₪ בגין עמלות (ראו עדות מנהל התובעת עמ' 19 ש' 6-18). לגבי פגישת סיום ההתקשרות, התרשמתי כי הפסקת הקשר הייתה בהסכמה, היחסים יכלו לבוא לסיומם בכל עת וכל צד היה רשאי ללכת לדרכו. תימוכין למסקנה זו אני מוצאת בהתנהגות הצדדים. כך, הירידה בכמות מכירת נעלי התובעת ע"י הנתבע לא היוותה בעיה לכשעצמה או לפחות לא הובילה לטענות התובעת המועלות בתביעה זו שכן אלה, לרבות בעניין הנזקים, החלו לצוץ רק לאחר שגילתה היא בדיעבד שהנתבע הפר לשיטתה את הבלעדיות. בתצהיר העדות הראשית ציין מנהל התובעת כי בשל הירידה במכירות נעלי התובעת פנתה האחרונה מיוזמתה לנתבע "בבקשה לקבלת תשובות" (סעיף 63 לתצהיר) ונערכה הפגישה המדוברת במסגרתה לטענת התובעת אמר הנתבע כי מבקש להפסיק לעבוד עימה. גם בהנחה ואכן כך היו הדברים התרשמתי כי הצדדים הסכימו על סיום הקשר, כך הצהיר מנהל התובעת: "בשל יחסי האמון והחברות אשר שררו בין הנתבע לתובעת ויחסי העבודה הטובים אשר התנהלו בניהם, ביקשה התובעת לסיים את התקשרותם בצורה יפה וחברית" (סעיף 68 לתצהיר). הצדדים ערכו התחשבנות, סיימו את הקשר ברוח טובה וכל אחד היה חופשי ללכת לדרכו, התובעת נשארה חייבת לנתבע עמלות בגין מכירותיו והייתה לה כוונה לשלם סכום זה.

49. לגרסת מנהל התובעת הייתה לו כוונה לשלם סכום זה לנתבע אלא שאז גילה שהנתבע הפר את הבלעדיות שהוסכמה בין הצדדים ומסיבה זו החליט שלא לשלם: "הוא נסע לחו"ל, ואחר כך אני נסעתי לאילת. עד אז הייתי מוכן ומזומן לשלם לו... כשאני נסעתי לאילת, הייתי אמור לשלם לו, אז ההתחשבנות נכונה ומגיע לו. כשחזרתי ראיתי באילת את שלושת הזוגות האחרים בדיוק באותם צבעים עם כיתוב אחר.. את הנעליים האחרות שיווק חיים שאמור היה להיות השותף שלי. זה היה באותן חנויות. לא שילמתי לו בגלל זה, ראיתי שמכרו אותי, רימו ושיקרו אותי לאורך כל הדרך. זה כאילו לקבל סטירה בפנים. וזו הסיבה שלא שילמתי לו... מדובר בסוכן שמכר אותי ולא את המוצרים שלי. בגלל זה לא שילמתי לו את מה שהיה בהתחשבנות שלנו ונגרם לי נזק." ובהמשך: "כל ההתנהלות שלנו לאורך כל השנים שילמתי לו, גם התשלום האחרון רציתי לשלם לו, ואז נסעתי.. וגיליתי מה שגיליתי וזה חרה לי. נתתי בו אמון.." (עמ' 20 ש' 9 – 11).

50. כלומר, מנהל התובעת מודה בחוב העמלות כלפי הנתבע; מנהל התובעת מודה שהסיבה בגינה לא שילם חוב זה הינו הרגשתו הסובייקטיבית כי הנתבע רימה והונה אותו. משקבעתי שלא הייתה כל הפרה של הסכם השיווק; משקבעתי ששיתוף הפעולה לגבי המיזם הסתיים כדין; משקבעתי שלא היה כל פסול בהתנהלותו של הנתבע; משקבעתי ש"השמועות" הגיעו לאוזניי מנהל התובעת כבר מחודש אוקטובר 2008 אך הוא בחר שלא לעשות דבר ולהמשיך בעבודתו עם הנתבע; אזי על התובעת לפרוע את חובה כלפי הנתבע, ואין לקזז מחוב זה דבר.

סוף דבר

51. לקראת סיום אזכיר כי התובעת הסתמכה על עדות יחידה של בעל דין – מנהל התובעת. מאידך, הנתבע הביא עדים נוספים במהלך המשפט. על פי סעיף 54 (2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971 על בית המשפט לנמק מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה של בעל דין. במקרה הנדון, איני מסתפקת בעדות זו, וביחד עם כל קביעותיי שלעיל מורה אני על דחיית התביעה העיקרית וקבלת את התביעה שכנגד.

52. התובעת תשלם לנתבע סך של 33,201 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה שכנגד ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף תשלם התובעת לנתבע את אגרת בית משפט כפי ששולמה על ידו; שכר עדיי ההגנה כפי שנפסק וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 25,000 ₪. בפסיקת סכום שכר טרחת עורך דין הנתבע לקחתי בחשבון גם את דחיית התביעה העיקרית, אשר הוגשה על סכום של 400,000 ₪.

הסכומים ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תרומה של חברה

  2. ערעור מנהל חברה

  3. אחריות חברה משכנת

  4. עורך דין הקמת חברה

  5. עורך דין פתיחת חברה

  6. קיפוח המיעוט בחברה

  7. התחשבנות בין חברות

  8. הברחת נכסים של חברה

  9. סעיף 350 לחוק החברות

  10. תיקון 18 לחוק החברות

  11. סעיף 267 לחוק החברות

  12. תיקון 19 לחוק החברות

  13. סעיף 353 לחוק החברות

  14. תביעה נגד חברת גרירה

  15. ניהול חברה בדרך מקפחת

  16. תביעה נגד חברה מחוקה

  17. סעיף 353א לחוק החברות

  18. תביעה נגד חברת הובלות

  19. סעיף 374 לפקודת החברות

  20. הוכחת חדלות פרעון חברה

  21. סדר היום באסיפה הכללית

  22. ערעור מס של חברת בנייה

  23. תביעה נגד חברת קייטרינג

  24. תיקון מס' 3 לחוק החברות

  25. חוק החברות, התשנ"ט-1999

  26. זכויות שימוש בשם של חברה

  27. פטור מאגרה לחברה בגירעון

  28. פתיחת חברות קש - גזר דין

  29. זכות וטו של המיעוט בחברה

  30. תביעה נגד חברת בקרת איכות

  31. סעיף 207 לחוק החברות החדש

  32. הוראת מעבר למבקרים פנימיים

  33. תיקון בקשה לפי פקודת החברות

  34. חדלות פירעון של חברה ציבורית

  35. בקשה לא לקיים ישיבת דירקטוריון

  36. תביעת חברה נגד סוכן המכירות שלה

  37. חוק החברה לישראל בע"מ, תשכ"ט-1969

  38. תביעה אישית של עובד נגד מנכ''ל חברה

  39. תקנות החברות (אגרות), התשס''א-2001

  40. פקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983

  41. הקמת חברה חדשה תחת זו שהפכה חדלה פרעון

  42. תקנות החברות (חובת דיווח), התשנ''א-1990

  43. תביעה של חברת מענה אנושי לעסקים נגד לקוח

  44. תקנות החברות (אישור חלוקה), התשס''א-2001

  45. תביעה לפיצויים עבור הנזקים כתוצאה מקריסתה של החברה

  46. הסתרת העובדה שהחברה מצוייה בפועל במצב של חדלות פרעון

  47. תקנות החברות (הצבעה בכתב והודעות עמדה), התשס''ו-2005

  48. תקנות החברות (דיווח, פרטי רישום וטפסים), התש''ס-1999

  49. תקנות החברות (ענינים שאינם מהווים זיקה), התשס''ז-2006

  50. תקנות החברות (הקלות בעסקאות עם בעלי ענין), התש''ס-2000

  51. צו החברות (הנהלת פנקסי-סניף במדינת ניו-יורק), תשי"ח-1957

  52. תקנות החברות (כללים בדבר גמול והוצאות לדירקטור חיצוני), התש''ס-2000

  53. תקנות החברות (שינוי החלטה שפורטה בהודעה על אסיפה כללית), התשס''ד-2004

  54. תקנות החברות (כהונת דירקטורים מקרב הציבור ביותר משתי חברות), התשמ''ח-1987

  55. תקנות החברות (הוראות ותנאים לעניין הליך אישור הדוחות הכספיים), התש''ע-2010

  56. תקנות החברות (הודעה ומודעה על אסיפה כללית ואסיפת סוג בחברה ציבורית), התש''ס-2000

  57. תקנות החברות (גמול ליושב ראש דירקטוריון, לדירקטור ולחבר ועדת ביקורת בחברה לתועלת הציבור), התשס''ט-2009

  58. תקנות החברות (גמול ליושב ראש דירקטוריון בחברה לתועלת הציבור שמחזורה מעל 500 מיליון שקלים חדשים), התש''ע-2010

  59. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון