תביעה נגד מהנדס שאישר היתרי בניה

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה נגד מהנדס שאישר היתרי בניה: הנתבע 1 היה הבעלים של חלקה המצויה ברחוב מצדה באשדוד. הבית המצוי בחלק הצפוני של החלקה נמכר לתובעת ולבעלה (להלן - התובעים). החלק הדרומי של החלקה נמכר לבתו של הנתבע 1, היא הנתבעת 2. התובעים הגישו התביעה נגד הנתבע 1 וכן נגד הנתבעת 2, בגין נזקים שנגרמו להם כתוצאה מבניה שנעשתה בביתה של הנתבעת 2. התביעה הוגשה גם נגד הנתבעת 3, בטענה לפיה שיתפה פעולה עם הנתבע 1, אשר קידם כמהנדס את הליכי הרישוי וקבלת ההיתר לבניה בביתה של הנתבעת 2, מתוך שיקולים זרים, והעלימה עין מעבירות בניה שבוצעו. הנתבעת 2 הגישה תביעה שכנגד, בגין השגת גבול שעל פי הנטען נעשית על ידי התובעים. לאחר הגשת התביעה, נפטר בעלה של התובעת, והתובעת המשיכה בתביעה גם כיורשת של המנוח. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית וכן חוות דעת של מומחים. לתצהירי הצדדים צורפו מסמכים רבים הקשורים, בין היתר, גם להליכים שנערכו בפני הוועדות השונות בקשר לבניה שנעשתה בביתה של הנתבעת 2. הצדדים הסכימו כי פסק הדין יינתן בלא צורך בחקירתם של העדים בבית המשפט, ובהמשך לכך הוגשו סיכומי טענות בכתב. רכישת בית התובעים תחילתם של האירועים השנויים במחלוקת בעת שהתובעים רכשו מהנתבע 1 ורעייתו, אשר היו הבעלים של החלקה, את הבית המצוי בחלק הצפוני בחלקה וחלק המגרש עליו בנוי הבית (הסכם המכר שנחתם ביום 11.1.1988 צורף כמוצג ת/1). לטענת התובעים, בעת החתימה על הסכם המכר, הראה להם הנתבע 1 את תוכניות הבניה של הבית שעתיד להיבנות בחלק הדרומי, אשר אמור היה להיות זהה לבית שנרכש. על טענה זו של התובעים חלה התיישנות. בנוסף, לטענה זו של התובעים לא הוצגו ראיות ממשיות, ולפיכך אין לקבלה. מכל מקום, לאירועים שהתרחשו מאוחר יותר, ביחס לבניה בחלק המגרש הדרומי, יש משמעות רבה יותר לגבי המחלוקת, ואילו למצגים הנטענים במועד החתימה על חוזה הרכישה של בית התובעים, אשר לא קיבלו כל ביטוי בחוזה עצמו, קיימת משמעות מועטה בלבד. כמפורט לעיל, הנתבע 1 הינו אביה של הנתבעת 2, ובשלב מסוים, הועברו הזכויות בחלקה הדרומית לנתבעת 2. בבקשות לקבלת היתר בניה ולשינוי התוכנית החלה ביחס לביתה של הנתבעת 2, נרשמה הנתבעת 2 כבעלים והנתבע 1 היה המהנדס מגיש הבקשה. התובעים מדגישים בתביעתם את העובדה, לפיה הנתבע 1 שימש בתקופה הרלבנטית מהנדס של החברה העירונית לפיתוח אשדוד. על פי נסח רישום המקרקעין, מדובר בחלקה משותפת אשר התובעים הינם הבעלים של מחצית החלקה והנתבעת 2 הינה הבעלים של המחצית השנייה (מוצג ת/1). הבקשה הראשונה לקבלת היתר בניה לבית הנתבעת 2 ביום 6.8.1998 הוגשה על ידי הנתבעת 2, באמצעות הנתבע 1, בקשה להיתר בניה לבניית יחידת קוטג' למגורים, אשר כללה הקמת בית מגורים בעל שתי קומות וחניה. התובעים נתנו הסכמתם לבקשה לקבלת היתר ונתנו את חתימתם על הבקשה. בהמשך לכך, אישרה הנתבעת 3 את הבקשה וניתן היתר הבניה (הבקשה להיתר, חתימת התובעים על הסכמתם ופרוטוקול הדיון בוועדה, צורפו כנספח א' לתצהיר מטעם נתבעת 3). לטענת התובעים, הנתבע 1 רימה אותם כאשר החתים אותם על התוכנית המצורפת לבקשה. לטענתם, הנתבע 1 טען בפניהם כי מדובר רק בשינוי מקום הכניסה לבית הנתבעת 2, ורק בדיעבד הסתבר להם כי הוחתמו על תוכנית שינויים לבניה, אשר כללה, בין היתר, גם קומה שנייה ומרפסות. לנוכח חלוף הזמן מהמועד שבו חתמו התובעים על התוכנית, חלה התיישנות ביחס לטענתם האמורה. כך או כך, מאחר והתובעים לא העלו טענתם זו באופן ברור בסמוך למועד שבו התגלתה להם היקפה המלא של התוכנית, מנועים התובעים מלטעון כעת את הטענה בדבר הטעייתם בעת חתימתם על הסכמתם לתוכנית. היה על התובעים להעלות טענה זו בדבר הטעיה ומרמה בסמוך למועד בו התגלתה להם, לפי טענתם. התובעים לא נקטו בהליך משפטי נגד התוכנית האמורה, ועל כן אין מקום להעלאת טענתם במועד מאוחר יותר. על יסוד הסכמתם, ניתן לנתבעת 2 היתר הבניה המקורי. בהקשר זה אף מודים התובעים, כי קיבלו את ההסבר שניתן להם באותה עת, כי מהעת שחתמו על הסכמה לתוכנית, הסכמה זו מחייבת אותם. הבניה בפועל והגשת תוכנית השינויים בתחילת שנת 1999 ניתן לנתבעת 2 היתר בניה, בהתאם לבקשה הראשונה לקבלת היתר בניה. לטענת התובעים, הם גילו כי הבניה בפועל אינה תואמת את התוכנית שאושרה, עליה ניתנה הסכמתם. לפי טענתם, הבניה בפועל כללה קומה נוספת, שאינה בהתאם לתוכנית. במהלך השנים 1999-2000 פנו התובעים לגורמים שונים בעיריית אשדוד ובוועדה המקומית לתכנון ובניה בתלונות על חריגות הבניה הקיימות בביתה של הנתבעת 2 ובכלל זאת דרשו את הפסקת הבניה. ביום 10.3.2000 הגישה הנתבעת 2 בקשה לתוכנית שינויים שכללה הקלה במניין הקומות מ-2 קומות על הקרקע ל-2 קומות ועליית גג וכן הקלה להעברת שטחים מקומות תחתונות לקומת הגג. לבקשה זו הוגשה התנגדות התובעים. בדיון שנערך ביום 7.6.2000 נשמעה עמדת הצדדים והוחלט על הקמת ועד אד-הוק בת שני חברים. לאחר בדיקתם, הוצגו מסקנותיהם בפני הוועדה. ביום 7.9.2000 החליטה הוועדה לדחות את התנגדות התובעים. בנימוקי ההחלטה צוין, כי על פי דוח הפיקוח ומכתבו של המהנדס פרידמן, לא נמצאו חריגות בשטח והבניה מתבצעת במסגרת הגובה וסך השטחים המותרים (פרוטוקול הדיון בוועדה צורף כנספח ב' לתצהיר הנתבעת 3). התובעים פנו לגורמים שונים, ובכלל זאת למבקר עיריית אשדוד, והתלוננו על הטיפול בהתנגדות, ובכלל זאת על אופן הבדיקה שנעשתה בשטח. הדיון מחדש בתוכנית השינויים לנוכח תלונותיהם של התובעים, וכאשר הסתבר כי בפועל, בניגוד למצג שנוצר בפני הוועדה בדיון האמור, הבניה בביתה של הנתבעת 2 אינה תואמת את התוכנית שאושרה וכי קיימות עבודות בניגוד להיתר הבניה, חזרה הוועדה המקומית ודנה מחדש בנושא. ביום 13.12.2000 החליטה וועדת המשנה שדנה בנושא להחזיר התוכנית לדיון נוסף לאחר בדיקה מקצועית אם אכן יש בבקשה משום הקלה או לא. ביום 28.2.2001 הוחלט שלא לאשר את הבקשה כפי שהוגשה שכן על פי הדיווח של הפיקוח התוכנית לא מתאימה למצב הקיים בשטח. הבית אוכלס ללא קבלת טופס 4 ומחלקת הפיקוח הורתה על מתן צו להפסקת השירותים לבית (החלטת הוועדה צורפה כנספח ג' לתצהיר הנתבעת 3). ביום 1.3.2001 הודיעה הוועדה המקומית על מתן צו להפסקת שירותים לביתה של הנתבעת 2. בהתאם להנחייתה של הוועדה המקומית, ביום 6.3.2001 ניתן צו להפסקת אספקת החשמל לביתה של הנתבעת 2. הערר שהוגש על ידי נתבעת 2 לוועדת הערר הנתבעת 2 הגישה ערר לוועדת הערר המחוזית על ההחלטה לדחות את הבקשה ולהוציא צו להפסקת השירותים לבית (מוצג ת/13). לוועדת הערר הוגשה חוות דעת של אדריכל שלמה עמית מיום 4.7.01 (מוצג ת/15). האדריכל שמונה מטעם ועדת הערר קבע כי הבניה בפועל הינה בניגוד לתוכניות החלות במקום וקיימת סטייה מאחוזי הבניה המותרים. ביום 12.7.2001 החליטה ועדת הערר לדחות את הערר שהוגש על ידי הנתבעת 2. וועדת הערר אשר דנה בבקשתה של הנתבעת 2, להורות על ביטול הצו שניתן על ידי הוועדה המקומית להפסקת שירותים, התייחסה לחוות דעתו של אדריכל שלמה עמית, ובהתאם לכך, הורתה על דחיית הערר. בהחלטתה ציינה ועדת הערר כי מדובר בסטיות אשר אירעו במהלך הבניה שאינן מקריות, אלא פרי תכנון מוקדם של בניה שלא בהתאם למותר, ולפיכך, ראוי היה כי הוועדה המקומית תפעל כפי שפעלה. הוועדה עמדה על כך שצו בדבר ניתוק חשמל הינו צעד חריף, אך נוכח הבניה הבלתי חוקית, כאשר הוגשו פעם אחר פעם תוכניות אשר לא שיקפו את מצב הבניה בשטח, תוך הסתמכות על פקידי העירייה כאלו ואחרים, שפעלו מתוך קלות ראש ואולי גם מעבר לכך, הרי שיש לאשר את הצו שניתן (מוצג ת/16). הגשת כתב האישום נגד הנתבעים 1 ו-2 נגד הנתבעים 1 ו-2 הוגש כתב אישום לבית המשפט לעניינים מקומיים באשדוד (תיק עמ"ק 2526/00). בהתאם לכתב אישום מתוקן שהוגש ביום 6.3.2001, הואשמה הנתבעת 2 בכך שבוצעו בביתה עבודות ללא היתר מתוך סטייה מתנאי ההיתר, אשר כללו: יציקת תקרה מעל שתי מרפסות בקומה א'; פריצת שני חללים בגג הרעפים; בניית גרם מדרגות מקומה א' לחלל הגג; בניית המבנה בסטייה מהיתר בהוספת קומה נוספת, שלישית, למבנה וכן בכל הנוגע להיקף השטחים שניבנו במבנה; בניה מחוץ לקווי הבניין. כתב האישום הוגש גם נגד הנתבע 2 כמהנדס האחראי על ביצוע העבודות (מוצג ת/17). בדיון שנערך בבית המשפט ביום 31.12.2001, נשמעה עדותו של מפקח הבניה בעירית אשדוד ביחס לחריגות הבניה שנמצאו בביתה של הנתבעת 2 (מוצג ת/19). ביום 4.3.2002, ניתן על ידי בית המשפט גזר הדין ביחס לאישומים שהוגשו נגד הנתבעים 1 ו-2. בגזר דינו התייחס בית המשפט לעדויות שהובאו בפניו, לרבות עדותו של מי שהיה מהנדס העיר באותה עת, מר בני מגדמן (מוצג ת/26). בית המשפט קבע כי מדובר בחריגות משמעותיות שלא ניתן היה לבצען בלא לקבל היתר בניה. מהראיות שהובאו עלתה התמונה של התעלמות מופגנת מצד הנתבעים 1 ו-2 מהדרישות שהעלתה הרשות. הנתבע 1, לא שעה לדרישת מהנדס העיר לפיה עליו להגיש בקשה מסודרת לאישור החריגות ותחת זאת בחר להסתמך על דוח שהוגש על ידי המפקח מר פרידמן, אשר התגלה כדוח מוטעה ומטעה. בית המשפט גזר על הנתבעים 1 ו-2 קנס וכן ניתן צו המורה על התאמת העבודות לתנאי ההיתר. הבקשה לאישור תוכנית השינויים הנוספת הנתבעים 1 ו-2 הגישו בקשה לאישור תוכנית שינויים נוספת, שמטרתה להכשיר את השינויים אשר בוצעו בבית הנתבעת 2, ביחס להיתר המקורי. התובעים הגישו התנגדות לבקשה זו. בדיון שנערך בהתנגדות התובעים לתוכנית השינויים אשר עמדה על הפרק, החליטה וועדת המשנה של הוועדה המקומית ביום 26.12.2002, לדחות את ההתנגדות, מאחר ועל פי בדיקה חוזרת עלה כי לא מדובר בסטייה ניכרת וכי חישוב השטחים נעשה על פי הוראות התוכניות החלות. כמו כן, הבקשה תואמת בקשות רבות אחרות אשר אותרו במסגרת הקלה של עד 6% משטחו היחסי של המגרש. לפיכך, אושרה הבקשה ונקבע כי היתר יינתן על פי התנאים המקובלים (מוצג ת/14, וכן מוצג ת/20). ערר התובעים על ההחלטה לאשר תוכנית השינויים הנוספת התובעים הגישו ערר לוועדת הערר המחוזית (ערר 6005/03). בדיון שנערך בוועדת הערר ביום 22.5.2003, העלו הצדדים ובאי כוחם את טענותיהם בפני וועדת הערר (מוצג ת/21). וועדת הערר מצאה לנכון לקבל את הערר שהוגש על ידי התובעים. עתירת הנתבעת 2 לבית המשפט נגד החלטת וועדת הערר הנתבעת 2 הגישה לבית המשפט לעניינים מנהליים עתירה מנהלית (עת"מ 283/03). בפסק דינו של בית המשפט מיום 31.5.2004, סקר בית המשפט את מצב הדברים כפי שעמד בפניו, לרבות החלטת וועדת הערר מחוז דרום, עליה השיגה בפניו הנתבעת 2. בית המשפט ציין בפסק דינו כי וועדת הערר לא הסתפקה בקבלת שתי חוות דעת של מומחה מטעמה, אלא ערכה ביקור במקום והתרשמה מהמצב בשטח. מסקנות וועדת הערר כי ההקלות המבוקשות תפגענה בתובעים, הינן קביעות עובדתיות המצויות בתחום מומחיותה של וועדת הערר. לאחר בחינת טענותיה השונות של הנתבעת 2 ביחס להחלטת וועדת הערר, נדחתה העתירה ובכך אושרה החלטתה של וועדת הערר לדחות את הבקשה לאישור התוכנית (מוצג ת/22). הבקשה המתוקנת לקבלת היתר בניה בתחילת שנת 2005 הנתבעת 2 הגישה תוכנית שינויים נוספת אשר נדונה בפני הוועדה המקומית. גם לבקשה זו הוגשה התנגדות התובעים. וועדת המשנה אשר דנה בבקשה האמורה החליטה ביום 15.6.2005 לדחות את התנגדות התובעים. בהחלטתה קבעה הוועדה המקומית כי יש לדחות ההתנגדות מאחר והבקשה המתוקנת תואמת את החלטות וועדת הערר ומוגשת בהתאם לזכויות המותרות על פי התוכניות החלות במקום. לפיכך, הוועדה המקומית אישרה את הוצאת ההיתר, על פי התנאים המקובלים (מוצג ת/23). ערר התובעים וההסדר הדיוני התובעים הגישו לוועדת הערר המחוזית ערר (מס' 6070/05) על החלטתה של הוועדה המקומית מיום 22.6.2005 (ת/24). בדיון שנערך בוועדת הערר ביום 22.9.2005 (מוצג ת/25), נשמעו טענות הצדדים ובאי כוחם. בהתאם להמלצת יו"ר הוועדה, הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה לפיה הערר יימחק בכפוף לכך שהחלטת הוועדה המקומית תעמוד על כנה, אולם ההיתר יינתן בכפוף לקיום התנאים הבאים: 1. תחילה ייהרס קיר החניה הדרומי בהתאם לבקשה להיתר. 2. לאחר מכן, ייאטמו שני החלונות בשתי הקומות בחזית הצפונית בלבני זכוכית אטומות. 3. לאחר מכן, ייהרס הקירוי של המרפסת הקדמית, הדרום-מערבית. 4. במרפסת הצפון-מזרחית, ייבנה קיר במלוא הגובה לכוון בית התובעים. בכפוף לאמור לעיל, יינתנו לנתבעת 2 טופס 4 ושאר האישורים הנדרשים לצורך מגורים. בהסכמה שאליה הגיעו הצדדים, הודגש כי לצדדים תשמרנה כל הזכויות, הטענות והתביעות ההדדיות. לאחר שהנתבעת 2 נקטה בפעולות אשר לגישתה מקיימות את התנאים שפורטו בהסדר הדיוני, היא חזרה ופנתה לוועדה המקומית וזו הוציאה לנתבעת 2 ביום 28.8.2006 היתר בניה ומאוחר יותר אף ניתן לנתבעת 2 טופס 4. ראשי הנזק הנטענים וחוות הדעת מטעם התובעים התובעים תמכו תביעתם בחוות דעתה של השמאית שושי שרביט-שפירא (מוצג ת/27). השמאית מטעם התובעים מתייחסת בחוות דעתה למצב התכנוני הקיים. לעמדתה, נגרמו לתובעים נזקים על פי ראשי הנזק הבאים: גובהו של המבנה הדרומי (ביתה של הנתבעת 2) גבוה מהמבנה הצפוני (בית התובעים) ובכך נגרמת הצללה המשפיעה בעיקר על פעילות דוד השמש. גובה הקומה השניה בבית הנתבעת 2, גבוה מקומתו השניה של בית התובעים ובנוסף, הקומה השניה בבית הנתבעת 2, חורגת לכיוון מערב ב-3 מ' לערך. כתוצאה מכך, נגרמת הצללה למרפסת החזיתית בקומה השניה של בית התובעים. השמאית מטעם התובעים מעריכה כי בשל קיומה של הצללה, נגרם לתובעים נזק בסך של 12,762 ₪, וכן ייגרם להם נזק בסך 5,000 ₪ כתוצאה מהצורך בשינוי מיקום קולטי דוד שמש. קיומם של חלונות הפונים לכיוון צפון בבית הנתבעת 2, גורמים לתחושת חוסר פרטיות בבית התובעים. השמאית מטעם התובעים מעריכה את שיעור הנזק בגין פגיעה בפרטיות, בסך של 31,550 ₪. המרחק בין המבנים בחלק האחורי שלהם, צמוד לדופן חלון יציאת החרום במקלט, מקשה על פתיחת חלון יציאת החרום. השמאית מטעם התובעים מעריכה את הפגיעה האמורה, הנוגעת לשימוש במקלט, בסך של 3,545 ₪. שטחי הבניה בפועל חורגים מהמותר בתוכניות בניין עיר. חריגה זו בשטחים, גורעת מזכויות הבניה המותרות בנכס הנדון. השמאית מטעם התובעים מעריכה את שיעור הנזק בגין פגיעה כתוצאה מגריעת זכויות בניה נוספות בסך של 37,438 ₪. חוות דעת המומחה מטעם הנתבעים 1,2 מטעמם של הנתבעים 1 ו-2, הוגשה חוו"ד הנדסית של המהנדס מר מרדכי בס (מוצג נ/13). המהנדס מטעם הנתבעים התייחס בחוות דעתו לשאלת קיומן של כל הדרישות, כפי שפורטו בהסכמת הצדדים במסגרת הדיון בוועדת הערר מיום 22.9.2005. המומחה מטעם הנתבעים מציין כי הקיר הדרומי בחניה אכן פורק ונהרס. כמו כן, נמצא כי החלונות בשתי הקומות בחזית הצפונית נאטמו בלבני זכוכית. גם הקירוי של המרפסת הקדמית הדרום-מערבית, פורק. במרפסת הצפון-מזרחית, נמצא כי נבנה קיר במלוא הגובה לכוון בית התובעים. לנוכח ממצאים אלו, הגיע המומחה מטעם הנתבעים 1 ו-2 למסקנה לפיה כל הדרישות כפי שפורטו בהסכמת הצדדים שהתקבלה בדיון בוועדת הערר, התקיימו באופן מלא. לפי דעתו של המהנדס מטעם הנתבעים, הדרישות האמורות לא הפריעו לתובעים, לא בפרטיות, לא בהסתרת אור שמש או הצללה ולא בחסימת אויר. כך גם מתייחס המהנדס מטעם הנתבעים 1 ו-2 לחוות דעת השמאית מטעם התובעים. לפי עמדתו, ביתה של הנתבעת 2 לא גורם להצללה לקולטי השמש של בית התובעים ועל כן, לא קיים צורך תפקודי לשנות את מיקומם של קולטי השמש. מכל מקום, עלות שינוי מיקום קולטי השמש עומדת על סך של 1,000 ₪ בלבד. המהנדס מטעם הנתבעים 1 ו-2 מתייחס בחוות דעתו לטענות נוספות שהועלו בחוות דעתה של המומחית מטעם התובעים, ומפרט את השגותיו גם ביחס לנושאים אלו. דיון והכרעה: התביעה נגד הנתבעים 1 ו - 2 כעולה מהמפורט לעיל, ההליכים התכנוניים הנוגעים לבניה בביתה של הנתבעת 2 נמשכו שנים רבות, וחלו בקשר אליהם שינויים רבים מני ספור. בעת הדיון בתביעתם של התובעים נגד הנתבעים 1 ו-2 לא יהיה זה נכון לבחון את מצב הדברים בכל שלב ושלב מן השלבים השונים, באופן נפרד. דווקא בחינה כוללת של הדברים, יש בה כדי לשמש בסיס ראוי להכרעה בתביעה. מהמפורט לעיל עולה, כי לנתבעת 2 ניתן היתר בניה, וזאת עוד בשנת 1999. בפועל, ביתה של הנתבעת 2 לא נבנה בהתאם להיתר הבניה המקורי. במהלך תקופה ארוכה התקיימו דיונים בשאלה, האם הבניה שנעשתה בפועל תואמת את ההיתר או את הבקשות השונות שהוגשו על ידי הנתבעים 1,2 לאישור הבניה בחריגה מההיתר. הכרעת הדין וכן גזר דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים, במסגרת כתב האישום שהוגש נגד הנתבעים 1 ו-2, מלמדים באופן ברור כי הבניה לא תאמה את ההיתר. בהמשך, תקופה ארוכה נוספת, התקיימו דיונים בשאלה, האם יש לקבל את הבקשות המתוקנות לשינוי בתוכנית ולקבלת היתר בניה. בסופו של יום, ניתן לנתבעת 2 היתר בניה. בהקשר זה יוער, כי התובעים לא תקפו את מתן היתר הבניה בשנת 2006 ולפיכך, אין בידיהם לטעון, במסגרת הליך זה, כי ההיתר האמור אינו חוקי. עם זאת, הואיל וייתכן ועומדת לתובעים גם עילת תביעה חוזית (הנסמכת על ההסדר הדיוני) הרי שמצאתי לנכון לבדוק את הראיות שהוגשו על ידי הצדדים, על מנת לבחון את השאלה, האם עמדו הנתבעים 1 ו-2, בתנאי ההסדר הדיוני. בחינת הראיות שהוגשו ביחס למצב הדברים אשר התקיים לאחר הדיון שנערך בוועדת הערר ביום 22.9.2005, בו גובש ההסדר הדיוני, ועד לקבלת היתר הבניה בשנת 2006, מלמדת כי הנתבעים 1 ו-2 אכן קיימו את התנאים שפורטו בהסדר הדיוני. בסוגיה זו, אני מקבל את המפורט בחוות דעתו של המהנדס מטעם הנתבעים 1 ו-2, אשר פירט את עמידת הנתבעים בכל אחד מתנאי ההסדר הדיוני. לפיכך, יש לקבוע כי היתר הבניה ניתן לנתבעת 2 כדין, ומצב הבניה בפועל אומנם תואם את ההסדר הדיוני האמור שהתקבל בין הצדדים. בחינת מכלול הראיות מלמדת, כי מהלך תקופה ארוכה, החל ממועד הבניה השנויה במחלוקת ועד למועד בו קיבלה הבניה אישור בדרך של היתר בניה, התקיימו בביתה של הנתבעת 2 חריגות בניה, וזאת כתוצאה מפועלו של הנתבע 1 ביחס לביצוע הבניה ולאישורה. התנהגותם של הנתבעים 1 ו-2 מעמידה לתובעים עילת תביעה נזיקית הן בגין רשלנות והן בגין הפרת חובה חקוקה, כמו גם בגין מטרד ליחיד. בפסיקה נקבע, כי הפרת הוראות מסוימות מחוק התכנון והבניה על ידי הבונה, שבעקבותיה נגרם נזק לבעל המגרש השכן, יש בה להקנות לשכן עילת תביעה על יסוד העוולה של הפרת חובה חקוקה. ראה, לדוגמא: ע"א 273/80, 292/80 משה מדינה נ' שלמה כהן. במקרה זה, קיים קשר סיבתי בין הפרת הוראות החוק ביחס לבניה לבין הפגיעה בתובעים. חריגות הבניה שבוצעו על ידי הנתבעים 1 ו-2 בביתה של הנתבעת 2, תרמו באופן מהותי לפגיעה שנמצא כי היתה קיימת כלפי התובעים, ובמקביל - הפגיעה שנמצא כי היתה קיימת בתובעים, היא שעמדה למעשה ביסוד החלטות הגופים המשפטיים השונים (לרבות הנתבעת 3) באי מתן גושפנקא חוקית-תכנונית לבניה, עד אשר נמצא הפתרון בדמות ההסדר הדיוני ועמידת הנתבעת 2 בתנאיו. אני סבור כי קיים הבדל מהותי בין מצב הדברים שחל במהלך התקופה אשר בה נעשו עבודות בניה ועמד המבנה מבלי שיש לו היתר בניה התואם את המצב בפועל, ובין מצב הדברים שחל מהמועד בו ניתן (בשנת 2006) היתר הבניה. בחינת חוות דעת המומחים שהוגשו על ידי הצדדים ועיון בתצלומים שהוגשו לתיק בית המשפט מלמדים, כי הבניה שנעשתה בביתה של הנתבעת 2 אכן גרמה להפרעה ולמטרד לתובעים. כך לדוגמא, חלק מחלונות ביתה של הנתבעת 2 וכן אחת המרפסות, גרמו לתובעים לפגיעה בפרטיות. עניינים אלו באו לידי ביטוי בהסדר הדיוני ובסופו של דבר הוסדרו על ידי הנתבעת 2. הבניה הבלתי חוקית בביתה של הנתבעת 2 וחריגות הבניה, גרמו לתובעים למטרד מסוים. אני סבור, כי ביתה של הנתבעת 2 אומנם גרם להצללה מסוימת לביתם של התובעים. באשר לקיומה של הצללה, אינני סבור כי עומדת לתובעים עילת תביעה נזיקית עצמאית בדבר הפרעה לאור השמש (אשר אינה מושפעת מהליכי התכנון). בסוגיה זו אני סבור, כי התובעים לא עמדו בתנאים להוכחת עילת תביעה נזיקית כאמור. קיומה של הצללה מסוימת מהווה רכיב אחד מתוך מכלול מרכיבים שיש לתת עליהם את הדעת, בעת בחינת הפגיעה בשגרת חיי התובעים בשימוש הסביר והראוי בביתם, על רקע חריגות הבניה שהתקיימו בביתה של הנתבעת 2. אני סבור, כי התובעים זכאים לפיצוי בגין עוגמת נפש וסבל וכן פגיעה בשימוש הרגיל והסביר בביתם, לרבות פגיעה מסוימת בפרטיות, אשר נגרמו להם כתוצאה מחריגות הבניה שהתקיימו בביתה של הנתבעת 2, אשר הינן באחריות הנתבעת 2, שהיא בעלת המקרקעין וכן באחריותו של הנתבע 1, כמהנדס האחראי וכן כמי שנקט בפועל בצעדים לקידום הבניה החורגת. אכן, לא כל פגיעה בשכנים לבית מגורים, מצמיחה עילת תביעה. לטעמי, שילוב הפגיעה שהייתה קיימת עם היותה של הבניה בלתי חוקית (בתקופה שעד שנת 2006) היא שמצמיחה לתובעים את עילת התביעה. מאידך, מהעת שבו אושרה הבניה, והנתבעת 2 אף עמדה בתנאים שגובשו במסגרת ההסדר הדיוני, הרי שהפגיעה בתובעים הוקטנה באופן משמעותי ואף אילו נותרה כזו, הרי שקבלת ההיתר הפכה אותה לחוקית. לא ניתן לכמת באופן מדויק את הפיצוי אותו זכאים התובעים לקבל מהנתבעים 1 ו-2. לפיכך, ראוי לקבוע פיצוי זה בדרך של אומדנא, כאשר בית המשפט מעריך את היקף הפגיעה בתובעים, על רקע מהלך הדברים שפורט לעיל וכן על רקע פרק הזמן הרלבנטי בו התקיימה הפגיעה. בשים לב למכלול נסיבות המקרה, מצאתי לנכון להעמיד את הפיצוי לתובעים, על סך של 30,000 ₪. כפי המפורט לעיל, הנתבעת 2 התאימה את הבנייה בביתה לתנאי ההסדר הדיוני. לגבי התקופה שנמשכה מאותו מועד, שוב אין התובעים זכאים לקבלת פיצוי, הואיל והבניה בביתה של הנתבעת 2 הוכשרה, ועמדה בדרישות החוק. לא מצאתי לנכון לקבל את יתר טענות התובעים, לרבות הטענה ביחס לפגיעה בערך המקרקעין. בקבלת ההיתר והכשרת הבניה, יש כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטענות אלו, ככל שהן מבוססות על היבטים תכנוניים. בכלל זאת, יש במתן היתר הבניה כדי לסתור את הטענה בדבר חריגה מהשטחים המותרים בבנייה. בנוסף, אינני סבור, כי התובעים עמדו בנטל להוכיח טענות אלו, בכל הנוגע להיבטים החוזיים או הקנייניים הקיימים במישור מערכת הזכויות בין הצדדים. לא הוכחה טענת התובעים ביחס להתחייבות של הנתבעים 1 ו-2 באשר לשטח המותר בבנייה. ככל שהנתבעים 1 ו-2 פעלו לביצוע בנייה התואמת תוכנית שאושרה (לבסוף, בשנים 2005-006), הרי שזכאים היו לעשות כן. התביעה נגד הנתבעת 3 כמפורט לעיל, התובעים העלו טענות שונות נגד הנתבעת 3, בקשר להתנהלותה בנושא. אינני סבור כי יש בראיות שהוגשו כדי להוכיח את טענות התובעים בדבר התרשלות הנתבעת 3 ובודאי שאין בהן כדי להוכיח את הטענות בדבר שיתוף פעולה מכוון עם הנתבעים 1-2 או התעלמות מכוונת מביצוען של עבירות בניה. כך למשל, טענת התובעים בדבר מתן העדפה לנתבע 1, לנוכח תפקידו בחברה לפיתוח אשדוד, לא הוכחה במידת ההוכחה הנדרשת. חלק מטענות התובעים לגבי התנהלות בעלי התפקיד, אשר פעלו במסגרת בירור הבקשות שהוגשו לנתבעת 3, נוגעות לתקופה אשר לגביה חלה כבר התיישנות. כך לדוגמא, התובעים העלו טענות ביחס לדווח שניתן על ידי מר אדריאן פרידמן, דווח אשר הסתבר בדיעבד כי לא היה מדויק ואף זכה לביקורת הן על ידי וועדת הערר המחוזית והן על ידי בית המשפט במסגרת גזר הדין שניתן ביחס לנתבעים 1 ו- 2. המדובר באירועים משנת 2000 ומשנת 2001 ואילו התביעה הוגשה בשנת 2009. לנוכח חלוף הזמן ובהעדר נימוק להארכת תקופת ההתיישנות, הרי שיש לקבוע כי עילת התביעה הנוגעת לאירועים אלו, התיישנה. כך או כך, גם אם עמדת הוועדה המקומית ביחס לבניה שנערכה בביתה של הנתבעת 2, וכן ביחס לבקשות השונות שהוגשו על ידי הנתבעים 1 ו-2 , לא היתה עקבית, אין בכך כדי ללמד על קיומה של עילת תביעה מצד התובעים כלפי הנתבעת 3. יש לזכור כי לתובעים עמדה הזכות להגיש התנגדויות לבקשות השונות שהוגשו על ידי התובעים 1 ו-2 וכן להגיש עררים על החלטותיה של הנתבעת 3, ככל שהחלטות אלו לא היו לשביעות רצונם והם היו סבורים כי הינן שגויות. כך לדוגמא, התובעים הגישו ערר לוועדת הערר על החלטתה של הנתבעת 3 לאשר בקשת הקלה של הנתבעים 1 ו-2 ואומנם הערר אשר הגישו התקבל, והחלטת וועדת הערר אשר צידדה בעמדת התובעים אושרה על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים. מובן, כי עצם שינוי החלטתה של הנתבעת 3 על ידי וועדת הערר, אין בו כדי להוות בסיס להגשת תביעה נגד הנתבעת 3. כעולה מהמפורט לעיל, סיכום השתלשלות העניינים מעלה, כי הנתבעים 1 ו-2 פעלו שלא כדין, והבניה שנעשתה בביתה של הנתבעת 2, היתה שלא בהתאם לתוכנית המקורית שאושרה ולהיתר שניתן בזמנו. אולם, מהלך הדברים וההתפתחויות שחלו בנוגע למחלוקות שעמדו על הפרק בכל אחד מן השלבים השונים, מלמדים כי לא היה מדובר בהתעלמות מופגנת מצד הנתבעת 3 מקיומה של בניה בלתי חוקית. כל זאת, על רקע מורכבות הטענות שהועלו על ידי הנתבע 1, ביחס להתאמת הבניה לתוכנית. מורכבות זו של הטענות שהועלו, הצריכה בחינה ודיון, אשר במסגרתם עמדו החלטותיה השונות של הנתבעת 3 (אף אם חלקן, נהפכו על ידי ערכאות גבוהות יותר), במתחם הסבירות ושיקול הדעת המוקנה לנתבעת 3. לזכותה של הנתבעת 3 יש לציין, כי כאשר התגלו חריגות בניה בביתה של הנתבעת 2, ננקטו צעדים ממשיים אשר כללו גם צו להפסקת אספקת החשמל וכן ננקטו הליכים פליליים, בהגשת כתב אישום נגד הנתבעים ו-2 ובניהול ההליך המשפטי, אשר הסתיים בהרשעתם ובצו השיפוטי שנכלל בגזר הדין שניתן נגד הנתבעים 1 ו-2. בסופו של דבר, היתר הבניה ניתן לנתבעת 2, רק לאחר שהצדדים הגיעו להסכמות אשר פירטו, אחת לאחת, את התנאים שבהם צריכה הנתבעת 2 לעמוד, לצורך קבלת ההיתר. מתוך הראיות עולה, כי הנתבעת 2 אכן קיימה את התנאים שפורטו במסגרת הסכמת הצדדים, ולפיכך הנתבעת 3 פעלה כדין שעה שהוציאה את היתר הבניה לנתבעת 2. התביעה שכנגד הנתבעת 2 הגישה תביעה שכנגד אשר במסגרתה טענה כי התובעים פלשו לחלק הדרומי של החלקה ומנעו ממנה לממש את מלוא זכויותיה הקנייניות השייכות לה. מאחר והנתבעת 2 מכרה את ביתה הרי שתביעתה לסילוק יד של התובעים מהשטחים אשר על פי הנטען הם פלשו אליהם, התייתרה. עיון בטענות הנתבעת 2 ובראיות שהוצגו על ידיה בניסיון להוכיח טענותיה אלו, מביא למסקנה כי מדובר למעשה בתביעה אשר נועדה להוות משקל נגד, ביחס לתביעתם של התובעים נגדה. אין לי ספק כי אלמלא נקטו התובעים בתביעה זו נגדה, לא היתה נתבעת 2 מעלה טענות ביחס לשימוש כזה או אחר שעשו שכניה בחלקים מסוימים בשטח המקרקעין המצוי בבעלות משותפת. אני סבור כי הנתבעת 2 מנועה מלהגיש תביעה ביחס לשימוש אותו עשו התובעים באותם חלקים של שטח המקרקעין (בין אם מדובר בשטח אשר על פי החלוקה בין הצדדים ניתן לשימוש שלהם ובין אם מדובר בשטח אשר על פי החלוקה בין הצדדים, חרג במקצת לשטח אשר ניתן לשימושה של הנתבעת 2), שכן הנתבעת 2 לא נקטה בצעדים אופרטיביים לעמוד על זכויותיה הנטענות. וודאי שאין זה סביר כי הנתבעת 2 תטען, רק בדיעבד, לתשלום דמי שכירות עבור שימוש כזה או אחר שנעשה בחלקים מסוימים בשטח אשר לפי טענתה היה אמור להיות מצוי בשימושה. סיכום התביעה נגד הנתבעים 1 ו-2 מתקבלת בחלקה. על הנתבעים 1 ו-2 לשלם, ביחד ולחוד, לתובעת סך של 30,000 ₪. התביעה שכנגד אשר הוגשה על ידי הנתבעת 2, נדחית. הנתבעים 1 ו-2 יישאו בתשלום חלק מהוצאות התובעים בהליך זה. בקביעת שיעור ההוצאות יש לתת את הדעת לכך שתביעתם של התובעים התקבלה בחלקה בלבד. בשים לב לכך, ועל רקע הערכת שיעור ההוצאות שהיו לתובעים בהליך זה, לרבות בתשלום אגרת בית המשפט ועבור חוות דעת המומחית מטעמם, אני מחייב את הנתבעים 1 ו-2 לשלם לתובעת סך של 3,000 ₪, בגין הוצאות משפט. כמו כן, הנתבעים 1 ו-2 ישלמו לתובעת סך של 5,000 ₪ (כולל מע"מ) בגין שכ"ט עו"ד. התביעה נגד הנתבעת 3, נדחית. התובעים יישאו בתשלום הוצאות הנתבעת 3, אותם אני מעמיד על סך של 750 ₪ וכן בתשלום שכ"ט עו"ד של הנתבעת 3, בסך של 4,000 ₪ (כולל מע"מ). הסכומים האמורים ישולמו תוך 45 יום ממועד מתן פסק הדין ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. בניההיתר בניההנדסה / מהנדס