מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה נגד האישה בגין הלוואה שניתנה לבעלה: 1. המדובר בתביעה כספית להחזר יתרת הלוואה, אשר לטענת התובע הלווה לנתבעת ולמי שהיה בעלה (להלן: "דניאל", או "צד ג'"), במהלך שנת 2007. ע"פ הנטען בכתב התביעה - התובע הלווה לנתבעת ולדניאל, שהיו בני זוג וניהלו חיים משותפים, סך של 200,000 ₪ וזאת לבקשת ובידיעת שניהם. התובע טען כי הנתבעת ודניאל התחייבו להשיב את ההלוואה עד 31.12.10, וזאת ע"פ שיק שהפקידו בידיו בסך 200,000 ₪ מחשבונם המשותף (להלן: "השיק"). לטענת התובע, לאחר שנדהם לשמוע כי בין בני הזוג ניהלו הליכים להיפרד, פנה אל דניאל, אשר החזיר לו מחצית מההלוואה כדלקמן: 50,000 ₪ באמצעות העברה בנקאית מיום 30.6.08 מחשבון אחותו אביבית, לחשבון התובע. 10,000 ₪ באמצעות העברה בנקאית מיום 29.10.08 מחשבון אחותו ברוריה לחשבון אשת התובע. 10,000 ₪ באמצעות העברה בנקאית מיום 28.10.08 מחשבון בן אחותו ברוריה לחשבון אשת התובע. 30,000 ₪ במזומן ע"י התובע ובתשלומים מידי פעם. לטענת התובע, הגיש את התביעה שכן השיק חזר מחמת חשבון סגור והנתבעת חייבת להשיב לו את מחצית ההלוואה שטרם הושבה לו ע"י דניאל. 2. הנתבעת טענה כי מעולם לא קיבלה מידי התובע הלוואה וכי המדובר בקנוניה, בין דניאל לתובע, על מנת לגזול מהנתבעת כספים מעבר לחלוקת הנכסים בינה לבין דניאל במסגרת פירוק השיתוף ביניהם, המתנהל בביהמ"ש לענייני משפחה. לטענת הנתבעת, בין התובע לדניאל התקיימו יחסים עסקיים ושיתוף פעולה בעסקאות נדל"ן וכספי ההלוואה הנטענת מעולם לא הופקדו לחשבון המשותף שלה ושל דניאל. הנתבעת הפנתה לכך שמאז תחילת הליכי הגירושין באמצע 2008 ועד 2/11 (עת נשלח מטעם התובע מכתב התראה בטרם הגשת תביעה), לא העלה התובע כלפיה כל טענה, בגין חוב ההלוואה. הנתבעת טענה כי התובע לא הוכיח הן את עצם מתן ההלוואה והן את השבת מחציתה ע"י דניאל וכי האסמכתאות שצורפו, אין בהן כדי להעיד על השבת ההלוואה דווקא. הנתבעת טענה, כי ככל שקיים חוב לתובע, הרי המדובר בחוב אישי של דניאל שנוצר מבלי שידעה עליו, בלי שנהנתה מכספי ההלוואה ולפיכך, הגישה הודעת צד ג' כנגד דניאל. 3. לטענת צד ג', המדובר בהלוואה שניטלה על ידו וע"י הנתבעת במשותף, לאחר שניסיונותיהם לקבל הלוואה (מאביה ואחיה של הנתבעת, או מחבר אחר בשם סעיד, או מהבנק), לא צלחו. לטענת דניאל, התובע התנה את מתן ההלוואה במתן שיק מחשבונם המשותף של דניאל והנתבעת ולא הסכים לקבל שיק מחשבונו הפרטי של דניאל. לטענת דניאל, כספי ההלוואה נועדו להשלים בניית צימר שלו ושל הנתבעת, סילוק חובות לספקים ואף לשיפוץ דירת המגורים של התובעת ושלו. דניאל טען, כי הן הוא והן הנתבעת, נהנו מכספי ההלוואה, השיק מתייחס לחשבונם המשותף ורשום בפנקס השיקים ששימש הן אותו והן את הנתבעת, אשר ידעה על קבלת ההלוואה. לטענת דניאל משפרע את חלקו בהלוואה ושילם לתובע 100,000 ₪, חייבת הנתבעת לשלם את יתרת ההלוואה שנותרה. דיון: 4. לאחר עיון במסמכים ובראיות שבפני ולאחר שהתרשמתי באופן בלתי אמצעי מעדויות הצדדים, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות. לא מצאתי ליתן אמון בגרסת התובע ודניאל כאילו התובע נתן הלוואה לנתבעת ולצד ג' ע"ס 200,000 ₪! מצאתי לקבל את גרסת הנתבעת כי בכל מקרה, התנגדה למתן הלוואות לדניאל, לא ידעה על אותה הלוואה נטענת ולא התחייבה מעולם להשיבה. 5. כבר בראשית הדברים אציין, כי כפי שכבר פורט בהחלטתי מיום 22.3.12, עילת התביעה אינה שטרית. אין די בעצם הצגת השיק המשוך מחשבון משותף, לצורך הרמת הנטל המוטל על התובע להוכחת ההלוואה או התחייבות הנתבעת, לפירעונה. ההלכה המקובלת כיום בפסיקה הינה כי כאשר ברור מי חתם על השיק (ובמקרה דנן, אין חולק כי דניאל חתום עליו), אין לחייב צד נוסף רק בשל העובדה שמדובר בחשבון משותף ממנו נמשך השיק. ראה ע"א (ת"א) 690/98 צדקה ציון נ. ד.ד.ד חברה לעבודות עפר, ע"א (חי) 1596/00 מוטעי שושנה נ. גל חברה לדלק בע"מ. כן ראה דעת פרופ' נינה זלצמן ופרופ' ישראל גלעד: .נ זלצמן "בחינת דיני השטרות במשקפי דיני החוזים - מגמות חדשות בפסיקה" עיוני משפט כג (תש"ס) עמ' 189, 213-217; י. גלעד "חתימה על שטר - סוגיית ההרשאה" משפטים כט (תשנ"ט) עמ' 263, 304-309. פרופ' גלעד נימק את עמדתו בין היתר בכך ש: "חלק לא מבוטל מן הפעולות הנעשות בחשבון משותף הן לתכליות אישיות טהורות של בני הזוג בפועלם באופן אינדיבידואלי, שעליהן לא חלה חזקת השיתוף ובוודאי שלא חזקת החבות המשותפת". לאור האמור, אין די בעצם היות השיק משוך מחשבון משותף, או בהימצאות פנקס השיקים ברשות הנתבעת. היה על התובע להוכיח את טענתו להתחייבות חוזית, על פיה מדובר בהלוואה שניתנה לשני בני הזוג וכי שניהם התחייבו לפרוע אותה (או שהנתבעת חייבת לפרעה בכל מקרה, מכוח חזקת השיתוף בחובות). אין די בעצם מתן השיק והתובע היה צריך להציג ראיות נוספות לטענותיו כאמור, שהרי, הצגת השיק, כשלעצמה, אינה מהווה ראיה למתן הלוואה לנתבעת, או לחבותה בה. שוכנעתי כי המדובר היה בהלוואה אישית לדניאל. הכספים לא נכנסו לקופת בני הזוג המשותפת, לא היו בידיעת, בהסכמת או בהתחיבות להשבה מטעם הנתבעת ומדובר בחוב אישי של דניאל שהנתבעת אינה חייבת בו. 6. למרות שמצאתי לפרט את מסקנתי, אבהיר כי בהתאם לפסק הדין של כב' השופט קימלמן בתמ"ש 1800/08 כבר נקבע כי ההלוואה נלקחה ע"י דניאל בלבד וכי הכספים לא נכנסו לקופת המשפחה. ביהמ"ש קבע שם כי דניאל לא הוכיח שקיבל 200,000 ₪ מהתובע ובנוסף לא הוכיח אלו חובות כיסה באמצעותם. ביהמ"ש הוסיף וקבע כי הן מהעובדה שלא ניתן להתחקות אחר הכספים ולא הוצגו אסמכתאות להעברת הכספים ע"י דניאל כפי שטען, הן מהעובדה שהמסמך הנוטריוני והשיק חתומים על דניאל בלבד והן לאור הלוואה נוספת שנטל דניאל באותה התקופה מבנק הפועלים, המסקנה היא שמדובר בחוב אישי של דניאל בלבד. פסק דין זה מהווה השתק פלוגתא במישור היחסים בין הנתבעת לדניאל. השתק פלוגתא, מתקיים כאשר במשפט אחד הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית או משפטית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, במפורש או מכללא. במקרה כזה, יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות (ע"א 1041/97 סררו נ. נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642). במקרה דנן, המדובר בשאלה עובדתית שנידונה בהליך שהתנהל בין הנתבעת לדניאל. בין יתר השאלות בהן הכריע ביהמ"ש לענייני משפחה, הייתה השאלה האם המדובר בחוב של הנתבעת ודניאל, או רק בחוב של דניאל והאם כספי ההלוואה, ככל שניתנה, נכנסו לקופת המשפחה. ביהמ"ש לענייני משפחה הכריע מפורשות בהכרעה פוזיטיבית ביחס לשאלות אלו, כי ההלוואה ניטלה ע"י דניאל, כי כספיה לא נכנסו לקופת המשפחה וכי מדובר בחוב של דניאל בלבד. ביהמ"ש דן שם בנסיבות מתן ההלוואה, התייחס לראיות שעמדו בפניו (לרבות השיק וההסכם שנחתם אצל הנוטריון) וקבע באופן פוזיטיבי בסעיף 86 לפסה"ד "לאור המקובץ הנני קובע כי החוב למר שלמה חדד מכוח הסכם ההלוואה הינו חוב בעל אופי אישי ועל כן הינו חוב של הנתבע בלבד". כפי שכבר נקבע בהחלטתי מיום 27.11.12, למרות שדניאל הגיש ערעור על פסק דין זה, הרי כל עוד לא הוכרע הערעור, אין בעצם הגשתו כדי לבטל את השתק הפלוגתא הקיים בקביעת ביהמ"ש לענייני משפחה. שקלתי את הודעת צד ג' מיום 5.5.13 על פיה ביהמ"ש של ערעור עיכב את ההכרעה בערעור עד למתן פסק דין זה. כאמור, אין בכך כדי לבטל את השתק הפלוגתא הקיים בשלב זה ביחסים בין הנתבעת לצד ג'. מכל מקום, מאחר שהתובע לא היה צד להליכים בביהמ"ש לענייני משפחה ולא ניתנה לו הזדמנות להציג ראיותיו באותו הליך, יש לדון בתביעה זו לגופה ובהתייחס לראיות שהוצגו בפני במסגרתה. 7. הוכחת מתן הלוואה ע"ס 200,000 ₪ - נטל ההוכחה להוכיח מתן הלוואה בסכום הנ"ל מוטל על התובע וזאת עוד בטרם תיבחן השאלה מי מבין בני הזוג, קיבל, או נהנה, מההלוואה. התובע למעשה לא צירף לתצהירו בעניין זה, כל ראיה מלבד השיק עצמו. ככל שהמסמך הנוטריוני מהווה ראיה לעצם מסירת ההלוואה, הרי התובע טען כי כלל לא ידע עליו, כי לא היה בחזקתו וכי אף לא נמסר לו העתק ממנו (ראה סעיף 8 לסיכומי התובע). צד ג' צרף לתצהירו העתקי 4 שיקים, אשר מעידים, לטענתו, על מסירת כספי ההלוואה: 10,000 ₪ ז.פ 25.10.07 30,000 ₪ ז.פ 27.11.07 35,000 ₪ ז.פ 9.12.07 35,000 ₪ ז.פ 18.12.07 סה"כ סכום השיקים מגיע ל 110,000 ₪ בלבד. לא הוצגה כל ראיה ע"י התובע, או ע"י דניאל, להעברת 90,000 ₪ נוספים מהתובע לדניאל. יתרה מכך, התובע ודניאל אף לא העידו באופן עקבי, או תואם, כיצד נמסרו אותם 90,000 ₪. בתצהירו, לא ידע התובע לומר בוודאות האם הסכום של 90,000 ₪ ניתן במזומן או לא: "... ואת היתרה בוודאות שולמה לבני הזוג לשעבר אבל לא זכור לי אם כל היתרה במזומן או חלק ממנה" (סעיף 23). ברם, בדיון בבית המשפט "נזכר" לפתע שנתן את היתרה במזומן ומיד לאחר מכן ניתן לו שיק הביטחון: "אחרי שנתתי גם את ה-90,000 ₪ במזומן, הוא נתן לי את השיק. אני לא זוכר תאריך. אני אזכור מה שצריך לזכור" (עמ' 10 שורות 19-20). לא עבר זמן רב ובהמשך חקירתו הציג התובע גרסה, לפיה היתרה שולמה הן בהמחאות והן במזומן (עמ' 15 שורה 17). גם דניאל לא ידע לומר, האם היתרה ניתנה במזומן או בהמחאות (תשובה מס' 3 לשאלון נספח ג' לתצהיר הנתבעת). אולם, בחקירתו טען בביטחון כי היתרה שולמה במזומן (עמ' 33 שורה 9). לטענת התובע, ההלוואה ניתנה בתקופה של חודשיים (עמ' 14 שורות 6-7). דניאל טען כי ההלוואה ניתנה בתקופה של 5-6 חודשים ממאי-יוני עד נובמבר 2007 (עמ' 37 שורות 17-18). יחד עם זאת, בבית המשפט לענייני משפחה טען דניאל כי ההלוואה נלקחה בשנת 2006-2007 (עמ' 24 שורות 14-15 לפרוטוקול מיום 1.11.11, שם) דניאל טען כי הכספים ששולמו במזומן, היו בסכומים של 10,000 ₪, 15,000 ₪, 20,000 ₪ (עמ' 32 שורות 22-23). מעבר לסתירה בין העדויות, הרי שבין אם מדובר בתקופה של חודשיים ובין אם מדובר בתקופה של 5-6 חודשים, בין אם מדובר בתשלום במזומן ובין אם מדובר בתשלום בהמחאות, התובע יכול היה להמציא אסמכתאות להעברת סכומים אלו. לגבי המחאות יכול היה להמציא מספרי שיקים ואסמכתאות מהבנק למשיכתם. גם לגבי מזומן, משמדובר בסכומים שלכל הפחות עומדים על 10,000 ₪, יכול היה התובע להציג תדפיס חשבון הבנק המעיד על משיכת סכומים אלו לצורך העברתם לדניאל, בתקופה הרלוונטית. התובע לא הציג כל אסמכתא למשיכת כספים, או שיקים, מחשבונו בסכום של 90,000 ₪ לצורך העברתם לדניאל. החזקה הראייתית בדבר הימנעות הנתבע מהבאת ראיה רלוונטית, קובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גרסת הצד שכנגד. "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר - ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו (602 ז')". ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ. טלקאר חברה בע"מ מ"ד (4) 595. 8. גם לעניין מועד קבלת ההלוואה נפלו סתירות בעדות דניאל: בעוד שבסעיף 12 לתצהירו הצהיר כי פנה לתובע לבקש את ההלוואה בסוף שנת 2007, הרי בעדותו טען כאמור, כי קיבל את ההלוואה החל ממאי-יוני 2007. מסירת השיק (כעולה מהתצהיר בפני הנוטריון) הייתה ב-11.11.07. ככל שפנה רק בסוף שנת 2007 - האם יתכן שהשיק להבטחת החזר ההלוואה נמסר עוד בטרם פנה התובע בבקשה לקבל את ההלוואה?!!! זאת ועוד, בדיון בביהמ"ש לענייני משפחה טען התובע כאמור, כי מדובר בסוף שנת 2006 תחילת 2007 (עמ' 24 שורה 14,15,23 לפרוטוקול תמ"ש מיום 1.11.11) ולא בסוף שנת 2007. בחקירתו טען דניאל כי ציון שנת 2006 הינה טעות של הנוטריון (עמ' 33 שורה 2), אלא שבתצהיר הנוטריוני עצמו לא מוזכרת כלל שנת 2006. היא מוזכרת רק באימות החתימה ובנוסף, מוזכרת כאמור בעדות התובע עצמו בהליך הקודם שהתנהל בינו לבין הנתבעת בבית המשפט לענייני משפחה. גם לעניין מטרת ההלוואה נתגלו סתירות ואף לא הומצאו ראיות שצד ג' יכול היה להמציאם: דניאל העיד (עמ' 38 שורות 3-4) כי מטרת ההלוואה הייתה בניית צימר (שעלותו הייתה 120,000 ₪) והחזר הלוואות. גם התובע העיד כי מסר את הכספים וקיבל את שיק הביטחון בבית בני הזוג ביום בו נעשתה היציקה של הצימר(עמ' 10 שורות 22-29). דניאל העיד כי הכספים נמסרו עם התקדמות הבניה החל ממאי-יוני 2007. גרסה זו של דניאל והתובע, אינה מתאימה לגרסה שמסר דניאל בתצהירו בביהמ"ש לענייני משפחה (צורף לתצהירו דכאן), שם הצהיר בסעיף 40 כי הצימר נבנה כבר בשנת 2006! בסעיף 20 לכתב הגנתו, טען דניאל כי חלק מהכספים אף שימשו לשיפוץ הדירה. יחד עם זאת, ולמרות שהנתבעת הכחישה את שיפוץ הדירה, או את ההוצאות לבניית הצימר וטענה כי הצימר נבנה ע"י בנם השוהה כיום באוסטרליה, לא טרח צד ג' להמציא כל ראיות המעידות על תשלומים לספקים לבניית הצימר, או לשיפוצים בבית ואף לא המציא כל אסמכתא המעידה על כיסוי הלוואות באותה תקופה. בעניין זה אשוב ואפנה להלכה כי אי המצאת ראיה שצד יכול להציגה, עומדת כנגד גרסתו של אותו צד. 9. בעצם מסירת השיק, או במסמך שנחתם אצל הנוטריון, אין די כדי להוכיח את מסירת ההלוואה בסכום הנטען. לעניין מסירת השיק אציין, כי דניאל טען כי תחילה ביקש למסור לתובע שיק מחשבונו העסקי, אולם התובע סירב. אולם, התובע בחקירתו טען כי דניאל כלל לא הציע למסור שיק מחשבונו העסקי (עמ' 15 שורה 4). גם המסמך הנוטריוני בו "נזכר" דניאל רק בשלב הגשת תצהיריו מעורר ספקות, שאלות ותמיהות ואין בו כדי לתמוך בגרסת התובע ודניאל:בסעיף 39 לכתב הגנתו להודעת צד ג' טען דניאל כי למיטב זיכונו לא היה הסכם הלוואה בכתב הואיל ועסקינן ביחסי חברות של מעל 25 שנה ועל כן לא היה כל הכרח לערוך הסכם שכזה ודי בשיק הביטחון כאסמכתא למתן ההלוואה. גם התובע השיב בתשובה לשאלה מס' 3 בשאלון שנשלח אליו: "לא זכור לי על הסכם הלוואה בכתב, לא ביני לבין צד שלישי ולא ביני לבין הנתבעת" (סעיף 40 לתצהיר). בחקירתו נשאל דניאל מדוע לא טרח להציג את התצהיר הנוטריוני בראשית ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה והשיב תשובה מיתממת שאין בידי לקבלה: "אני הייתי בטוח עד השלב של התצהיר כשהגשתי אותו, שהיא תשלם את הכסף. הודעתי לה, הודעתי לילדים. ראיתי שעד התאריך הזה היא לא מגישה, היא לא משלמת לו" (עמ' 36 שורות 13-14). בהמשך נשאל מדוע לא הציג את המסמך, למצער, במועד הגשת כתב ההגנה בהליך דנן (ואף הציג כמצוטט לעיל גרסה הפוכה לחלוטין), השיב: "כל החומר לא היה ברשותי. ברגע שהסתיים המשפט ביקשתי מהעו"ד שלי את כל המסמכים, מצאתי את ההצהרה שם וצרפתי אותה" (עמ' 37 שורות 6-7). התובע וצד ג' טענו בסיכומיהם כי הנתבעת ידעה על המסמך הנוטריוני מעת שצורף לתצהיר עדות ראשית של צד ג' בביהמ"ש לענייני משפחה ואולם, בחרה להסתירו. לא מצאתי בטענה זו כדי לתמוך בגרסת התובע וצד ג', שכן כפי שיפורט להלן, המסמך הנוטריוני דווקא תומך בגרסת הנתבעת ומלמד כי המדובר בהתחייבות אישית של דניאל בלבד (ראה סעיף 13 להלן). יתרה מכך, בבקשת התובעת (מיום 13.11.12) לצרף את פסה"ד לענייני משפחה, ציינה הנתבעת מפורשות כי היא רוצה לצרף את פסק הדין גם על מנת להצביע על כך שדניאל הסתיר את המסמך הנוטריוני החתום על ידו ואשר הוזכר בפסק הדין. לאור האמור, לא מצאתי ממש בטענה כאילו הנתבעת ניסתה להסתיר מסמך זה, אשר רק תומך בגרסתה. בחקירתו טעם התובע כי קיבל את השיק בבית דניאל, הלך עימו לנוטריון, שם צולם השיק ואז יצא החוצה (עמ' 10 שורות 30-31). לא מצאתי כל היגיון בהליכת התובע לנוטריון רק על מנת לצלם שיק!? דניאל העיד כי לא הוא יזם את הפניה לנוטריון, אלא המדובר בהתייעצות שלו ושל התובע: "רצינו עוד ביטחון" (עמ' 33 שורה 25). כן העיד כי התנאים של אותה הצהרה סוכמו בין התובע לבינו עוד בבית (עמ' 34 שורה 2-3). אלא שהתובע העיד כי מבחינתו דרש רק שיק ביטחון לכיסוי ההלוואה, לא דרש כלל שיעבוד על הדירה וכלל לא ברור לו מדוע היה צריך ללכת לנוטריון (עמ' 11 שורה 3-13). ע"פ עדות התובע, ברגע שנמסר לו השיק, ההלוואה הסתיימה (עמ' 11 שורה 7). אולם, בהצהרה אצל הנוטריון נזכר החזר בסכום נוסף של 1,200 ₪ לחודש למשך 3 שנים. המדובר בסכום העומד על 43,200 ₪ והמעורר חשד כי בין דניאל לתובע התקיימה מערכת יחסים נוספת שלא נחשפה במהלך הדיון בפני. אם לא כן, מדוע התחייב דניאל להחזיר סכום נוסף זה וכיצד התובע כלל לא היה מודע לסכום זה ביחס להחזר ההלוואה הספציפית הנטענת? אם לא די בכל האמור, הרי דניאל הודה שבאותה תקופה בה, לגרסתו, קיבל את ההלוואה, נטל הלוואה נוספת מבנק הפועלים ע"ס 250,000 ₪ (עמ' 35 שורה 16-21). לטענת דניאל, ההלוואה מהתובע ניטלה לצורך בניית הצימר והחזר הלוואות, ואילו הלוואה זו ניטלה לצורך שדרוג נכס נוסף שהיה לו בפתח תקווה. אלא שדניאל לא הציג כל אסמכתאות לשימוש בכספי שתי ההלוואות הנ"ל. לפיכך משלא הוכיח את הצורך בהלוואה הנוספת מבנק הפועלים, הרי גם אם גרסתו לעניין הצורך בהלוואה לבניית הצימר הייתה מוכחת, לא הוכח כי דווקא כספי ההלוואה מהתובע שימשו לצורך זה ולא ההלוואה מבנק הפועלים. 10. עוד אוסיף כי גם סכומי ההחזר שהתובע טען כי דניאל החזיר לו עומדים על סך של 100,000 ₪ בלבד, סכום הקרוב לסכום של הלוואה בסך 110,00 לגביה הוצגו אסמכתאות. אם כי למעט הסכום של 50,000 ₪ לגביו העידה אביבית כי העבירה אותו לתובע, לא הוכחה הסיבה להעברת הכספים הנוספים, מאחות אחרת של דניאל ומאחיינו. האחות הנוספת והאחיין לא העידו בעניין. גם הטענה להחזר של 30,000 ₪ במזומן, לא הוכחה ולא הוצגו כל ראיות להעברת כספים בסכום זה, או למשיכתם מחשבון דניאל, העסקי או המשותף, לצורך העברתם לתובע. עדויות התובע ודניאל לא נמצאו מהימנות בעיני. מלבד הסתירות הרבות שפורטו לעיל, שוכנעתי כי עשו יד אחת לנסות ולהוציא מהנתבעת כספים, זאת למרות שהנתבעת לא הייתה שותפה לנטילת ההלוואה, לא ידעה עליה ולא התחייבה להשיבה. בנסיבות אלו ולאור הממצאים העובדתיים כפי שיפורטו להלן, אינני סבורה כי ע"פ ההלכה הפסוקה, ניתן לחייב את הנתבעת להשיב את החוב האישי של דניאל, רק מפני שמדובר היה בבני זוג נשואים. 11. שוכנעתי כי הנתבעת לא ידעה על קבלת ההלוואה וכי הכספים נמסרו לדניאל ושימשו אותו שלא לניהול משק הבית המשותף. לא הוכח שהכספים נכנסו לחשבון המשותף של הצדדים או שימשו להוצאות צורכי המשפחה. בסעיף 20 לכתב ההגנה טען דניאל, כי חלק מהכספים כן נכנסו לחשבונות הבנק, ובכללם חשבון הבנק המשותף: "וידגיש צד שלישי כי כספי הלוואה זו שולמו ישירות לספקים שונים בעבור בניית צימר ושיפוצי דירת מגורינו וחלק הופקד לחשבונות שלנו כדי להסדיר חובות ופירעון שיקים ובכך גם אני וגם הנתבעת ניהלנו ושתפנו פעולה בניהול חשבונותינו תוך העברה מחשבון לחשבון". בהמשך בסעיף 23 נאמר: "וצד שלישי יטען כי חלק מההלוואה הופקד בחשבון העסקי ומשם הועברו כספים לחשבון המשותף זאת בנוסף לתשלומים במזומן אשר הועברו ישירות לספקים". בסעיף 4 לתשובות לשאלון (נספח ג' לתצהיר הנתבעת) השיב: "השיקים הנ"ל הופקדו לחשבוני הפרטי ממנו נעשו העברות לחשבוננו המשותף". גם בחקירתו העיד דניאל כי השיקים הופקדו לחשבונו העסקי (עמ' 34 שורות 27-29), אם כי טען כי היה מוציא מחשבונו כספים, שיקים, העברות בנקאיות לחשבון המשותף, כולל מזומן לצריכה שוטפת. אלא שדניאל לא הציג אסמכתאות להעברה כספית של הסכומים לחשבון המשותף, או לתשלום לספקים כפי שטען. זאת ועוד, בסעיף 39 (ב) לכתב הגנתו טען בניגוד לאמור לעיל כי: "סכום ההלוואה לזיכרוני לא הופקד בחשבוננו המשותף ולבטח לא הופקד כולו לחשבון בנק כלשהו, להפך אחר וניתן בתשלומים וחלק ממנו במזומן...". בסעיף 11 לתצהיר תשובות לשאלון (נספח ג' לתצהיר הנתבעת), הודה דניאל כי הוא מנהל חשבון פרטי - עסקי בבנק הפועלים. הנתבעת טענה בתצהירה, טענה שלא נסתרה, כי המדובר בחשבון שלו ושל אביו ז"ל המתנהל בבנק פועלים ח-ן 86530 סניף 237 בפתח תקווה. ואכן, עיון בגב השיקים מעלה כי ארבעתם הופקדו בחשבון זה. הנתבעת הציגה תדפיס עו"ש של החשבון המשותף למן 1.1.07 ועד מחצית שנת 2008. בתדפיסים אין ביטוי להעברות בנקאיות בסדר דומה לגובה השיקים הנ"ל מן החשבון העסקי למשותף. דניאל לא הצביע על תקבול כלשהו בחשבון המשותף שמשקף את ההלוואה שניתנה לבני הזוג או על העברה מסוימת מחשבונו העסקי לחשבון המשותף. למעט פירעון הלוואות קודמות ומספר הפקדות בסכומים זעומים, החשבון המשותף התנהל בעיקר על משכורתה של הנתבעת וקצבת הילדים מן המוסד לביטוח לאומי. כפי שפורט לעיל, דניאל לא המציא כל ראיה ולו בודדת, לתשלום כלשהוא ששילם לספקים לבניית הצימר, או לכך שהכספים שימשו להחזר הלוואות משותפות. המדובר בכספים שלא נכנסו לחשבון המשותף ואף השבתם, הנטענת, לא נעשתה מהחשבון המשותף, אלא לטענתו, של דניאל, ע"י בני משפחה של דניאל. מחקירת התובע נוצר בבירור הרושם כי אינו טוען שהנתבעת ידעה והתחייבה בפניו להשיב את ההלוואה, אלא טענתו היא כי חובתה של הנתבעת נובעת רק מכך שמדובר בבת זוג של דניאל ומאחר שהשיק הינו מחשבון משותף. תשובת התובע כשנשאל למה התכוון כשטען בתצהירו "התחייבו" משקפת למעשה את טענתו האמיתית: "השיק הזה רשום על שני בני הזוג. 'התחייבו' שרשום על השיק שני בני הזוג ביחד" (עמ' 11 שורה 17). אלא שכאמור, ע"פ ההלכה (ראה סעיף 5 לעיל), אין די במסירת שיק מחשבון משותף על מנת לחייב את מי שאינו חתום עליו. 12. התובע טען שהנתבעת ידעה על ההלוואה, לטענתו, "כמו שידעה על ההלוואות הקודמות" (עמ' 11 שורה 26), אלא שלא הוכחו הלוואות קודמות מצד התובע ואף לא הוכח כי הנתבעת ידעה עליהן. גם בסיכומיהם הפנו התובע וצד ג' להלוואות קודמות שקיבלו בני הזוג מהתובע. אלא שבניגוד לנטען, לא הוכחו הלוואות קודמות מהתובע שניתנו גם לנתבעת, או שידעה עליהן: 2 השיקים שהוצגו (ת/1), הינם שיקים מבוטלים ולכן, לא ניתן ללמוד מהם כי הנתבעת ידעה על משיכת הסכומים המופיעים בהם והעברתם לתובע. ההסכם שצורף לתצהיר התובע (ואשר אליו הפנה דניאל בסיכומיו), מעיד דווקא על הקשרים העסקיים בין התובע לדניאל ומתייחס לעסקת רכישת מניות על פיה דניאל יקבל מהתובע שיק ע"ס 52,500 לצורך השקעה במניות ובתמורה, יקבל התובע 50,000 ₪ בתוספת 5% על הסכום. המדובר בעסקה להשקעה במניות, אשר לא הוכח כי הנתבעת ידעה עליה, או על העברת הכספים הנטענת מדניאל לתובע. בכל מקרה כאמור, לאור היות השיקים שהוצגו, מבוטלים, כלל לא הוכחה אותה העברת כספים. ראה עדות הנתבעת על כי אינה יודעת על הלוואות קודמות משנים 2003-2005 בעמ' 27 שורה 22. דווקא מעדות יעקב סעיד עולה כי דניאל לא מצא לנכון לקבל מראש את הסכמת הנתבעת בטרם יפנה לקבל הלוואה, או יציע לשעבד את דירתם המשותפת, אחרת מדוע היה צריך סעיד לומר לו שאם הנשים לא נותנות הסכמה, הוא לא מסכים להלוות (עמ' 29 שורות 8-9). עוד מסתבר מעדות זו, כי דניאל חלק על סעיד לעניין הצורך בהסכמת הנתבעת לצורך קבלת ההלוואה ושעבוד הדירה (עמ' 29 שורות 13-14). סעיד הודה כי דניאל פנה אליו לבד לקבל את ההלוואה והוא (סעיד) סיפר לנתבעת על הבקשה. וראה גם בעדות הנתבעת: "נודע לי על זה לאחר מכן, יעקב פנה אליי ב- 2007-2008, סיפר לי שהוא התנה את זה בכך שהנשים יהיו שותפות בהסכם. הוא הציע גם ליעקב חצי מהבית. צד ג' טען שהעסקה היא לא לענייני נשים ולכן העסקה ירדה" (עמ' 23 שורות 10-12). משהתובע, בניגוד לסעיד לא סיפר לנתבעת על פניית דניאל לקבלת הלוואה, ומשע"פ עדות סעיד עולה בבירור כי דניאל לא שיתף את הנתבעת בפניותיו לקבל הלוואות, כיצד יכלה הנתבעת לדעת על בקשת ההלוואה הנטענת מהתובע?! על התנהלות דניאל באי שיתוף הנתבעת בהתחייבויותיו ביחס לנכסיהם המשותפים ועל התנגדות הנתבעת לקבלת הלוואות, ניתן ללמוד גם מעדות אח הנתבעת. למרות הסתירה בעדות האח ביחס למועד פניית דניאל לקבל הלוואה מאח ואב הנתבעת, אין חולק כי פניה כזו נעשתה על ידי דניאל, וכי הנתבעת התנגדה לכך והזהירה את אחיה ואביה מבעוד מועד שלא יעתרו לבקשתו. עוד עולה כי גם במקרה זה, הציע דניאל עסקאות והתחייבויות (שעבוד חלק מהדירה), תוך הסתרת הצעותיו והתחייבויותיו מהנתבעת (עמ' 20 שורות 5-6). גם התובע הודה כי אם הייתה לו אפשרות לרשום שיעבוד על דירת בני הזוג, היה עושה כן, אלא שלא הייתה לו אפשרות לעשות זאת (עמ' 14 שורות 31-32). ברי כי ככל שהנתבעת הייתה מסכימה לקבלת ההלוואה ומתחייבת להחזירה, לא הייתה מניעה לרשום שעבוד על הדירה. הנה כי כן, אין לקבל את טענות התובע וצד ג' בסיכומיהם, כאילו היו לנתבעת ולצד ג' פניות שונות לאחרים לקבל הלוואה זהה (סעיף 10 לסיכומי התובע). המדובר היה בפניות של דניאל בלבד, אם ללא ידיעתה של הנתבעת (כגון לסעיד) ואם בהתנגדותה (כגון לאחיה). טענת צד ג' בסיכומיו כאילו בעובדה שהצדדים המשיכו לגור תחת קורת גג אחת עד לחודש 9/08, יש כדי ללמד שהנתבעת ידעה על ההלוואה, אין בה ממש. גם אם הצדדים התגוררו יחד או שוחחו ביניהם במהלך תקופה זו, אין בכך להביא למסקנה כי הנתבעת ידעה על ההלוואה בעת שניטלה או כי היא התחייבה להשיבה, או כי כספי ההלוואה שימשו אותה. 13. גם העובדה שביחס להלוואה שנטל דניאל מהבנק, טרח להחתים גם את הנתבעת בפני הנוטריון, בעוד שבמקרה זה המדובר בתצהיר נוטריוני שלו בלבד, מעידה על כך שהנתבעת לא הייתה שותפה להלוואה. ראה תשובת דניאל ביחס להסכמת הנתבעת להלוואה ע"ס 250,000 ₪ מהבנק: "עובדה שהיא חתמה" (עמ' 38 שורה 25), אלא שעל ההלוואה הנטענת מהתובע, הנתבעת לא חתמה, וגם בכך יש להעיד שלא יודעה על נטילתה. זאת ועוד, עיון בתצהיר הנוטריוני מלמד כי המדובר בהתחייבות אישית של דניאל, המדובר בניסוח בלשון אישית: "קיבלתי מחדד שלמה הלוואה..." (סעיף 30 לתצהיר), "אני מתחייב להחזיר..." (סעיף 4 לתצהיר), "אני מסכים ומאשר לתת ללווה הזכות לשעבד לטובתו את זכויותיי בדירה... " (סעיף 5 לתצהיר). התצהיר לא מנוסח בלשון התחייבות של שני בני זוג, ואף השעבוד להבטחת החזר ההלוואה מתייחס לזכויות דניאל בלבד בדירה ולא לזכויות הנתבעת. למעשה, כפי שהתובע העיד כי טענתו נובעת מכך שהשיק נמשך מחשבון משותף, גם דניאל הודה לבסוף כי טענתו הינה למעשה משפטית: "לאורך השנים היו הרבה עסקאות שעשיתי לבד, אבל אנחנו כזוג אחראים ביחד" (עמ' 35 שורה 10). כלומר, יתכן שמדובר בעסקה אישית שלו, אלא שלטענתו, מאחר שמדובר בבני זוג, על הנתבעת לשאת עימו בהחזר החובות. 14. שוכנעתי, כי עד להגשת תביעה זו (ומשלוח מכתב הדרישה שקדם לה), התובע כלל לא ראה בנתבעת חייבת. ראיה לכך היא טענתו כי פנה לתובע בבקשה שיחזיר את ההלוואה עוד קודם למועד פירעון השיק ואולם, לנתבעת לא פנה מ-6/08, זאת למרות שידע על פרידתם. תשובת התובע כי: "לדני פניתי. לא יכולתי לפנות אליה לפני התאריך של השיק" (עמ' 13 שורה 9), מעוררת חוסר אמון, שהרי אם לא ניתן לדרוש את החזר ההלוואה לפני מועד פירעון השיק, כיצד יכול היה לדרשו מדניאל לפני מועד זה. ככל שהתובע ראה בנתבעת חייבת, לא ברור מדוע שקט התובע על שמריו. למרות אמצעי התקשורת הקיימים, ולמרות שהצהיר כי שניהם "חברים טובים שלי" (עמ' 12 שורה 9), לא פנה לנתבעת לפני פירעון השיק, כבר לכשנודע לו על היחסים העכורים בין בני הזוג, כפי שפנה לדניאל. הסיבה המסתברת לכך היא שלא ראה בנתבעת חייבת בהשבת ההלוואה. בתצהירה טענה הנתבעת, כי פנקס השיקים היה בשליטתו של דניאל ורק בספטמבר 2008, עת הוציאה לו צו הרחקה נתגלו לה המסמכים ופנקס השיקים המעידים על עסקים אחרים שניהל (עמ' 23 שורות 30-31). שליטה על פנקס השיקים אין פירושה היעדר אפשרות מצידה למשוך שיקים. הנתבעת אישרה שגם היא משכה שיקים מהפנקס. יצוין כי השיק נשוא התביעה הוא אחד לפני האחרון בסדרה, כאשר שיק שמספרו 610 נמשך ע"י דניאל (סעיף 12 לתצהיר הנתבעת ותצלומי השיקים האחרים בסדרה 0611 ואילך ועד שיק 0625 שנותרו ריקים וצורפו ביום 11.9.12 לתצהירה). לאור האמור, אין בעובדה שפנקס השיקים הספציפי נותר בחזקת הנתבעת, כטענת דניאל בסיכומיו, כדי לתמוך בגרסתו. כפי שכבר פורט לעיל, בעצם העובדה שהמדובר בשיק מחשבון משותף, או בפנקס שעשו בו שימוש, הן הנתבעת והן דניאל, אין כדי להעיד על חיובה של הנתבעת בסכום השיק. אשוב ואפנה בעניין זה לדבריו של המלומד גלעד (צוטטו בסעיף 5 לעיל), על כי עצם העובדה שנעשות פעולות בחשבון משותף, לא מצביעה על חזקת חבות משותפת וחלקן פעולות אישיות טהורות של בני הזוג הפועלים באופן אינדיבידואלי. 15. אכן, הפסיקה הכירה בכך שמקום שקיימת חזקת שיתוף בנכסים - חזקה המושתתת על הנחה של אורח חיים תקין והשקעת מאמץ משותף של בני זוג, כי אז חזקה שגם החובות הם משותפים. יחד עם זאת, חריגים לחזקה זאת הם חובות בעלי אופי אישי, כמו הוצאות על רכוש פרטי ,עסקאות כלכליות פרטיות או מנפולציות כספיות (ראה ע"א 1967/90 גיברשטיין נ. גיברשטיין פ"ד מ"א (5) 666, 661), הוצאות אשר נעשו תוך כדי הפרת חובת נאמנות, לדוגמא לשם החזקת מאהב או מאהבת (ע"א 592/79 שצקי נ. סייד פ"ד לה(4) 402, 414). במקרה דנן, שוכנעתי כי דניאל פעל בניגוד לדעת הנתבעת, אשר התנגדה כי יטול הלוואות (ראה עדות האח). העובדה שלמרות כניסת הכספים לחשבונו העסקי בחר דניאל למסור שיק מהחשבון המשותף, יש בה כדי ללמד על התנהלותו החריגה וחוסר תום לבו של צד ג' (בעניין זה אשוב ואפנה לעדותו של התובע, על כי כלל לא עמד על קבלת שיק מהחשבון המשותף וכי דניאל כלל לא הציע למסור שיק מחשבונו העסקי). יש להוסיף אף כי משמעותה של חזקה זו מלכתחילה הינה לצורך עריכת חישוב בין בני זוג בשלב של חלוקת הרכוש בניהם ובפסיקה הובעה דעה כי אין בהלכה זו כדי לזכות נושה חיצוני בחייב נוסף וראה דברי כב' השופט לוין בפס"ד גירבשטיין (אוזכר לעיל): "לדידי ספק רב מאוד הוא, אם חזקת השיתוף בנכסים חלה, בנסיבות המקרה שלפנינו, בהיפך דברים, גם על חזקת השיתוך בחובות, שאין מדובר בחייב שפשט את הרגל או ביחסים הפנימיים שבין בני זוג, אלא בקביעת הלכה, שבאה לזכות נושה מן ההפקר בחייב נוסף". גם בע"א 4374/98 עצמון נ. רפ פ"ד נז(3) 433, הותיר בית המשפט העליון את השאלה ביחס לאחריות בן הזוג כלפי נושה של בן זוגו: "שאלה היא אפוא, האם חזקת השיתוף בחובות היא ייחודית למערך היחסים הפנימי בין בני הזוג, או שמא חלה היא (ואם כן, באילו נסיבות) גם במתחם החיצוני ומטילה על בן הזוג האחד אחריות ישירה לחובות בן זוגו כלפי צדדים שלישיים (והשאלה עשויה להתעורר לא רק בהקשר של פשיטת רגל). השאלה הועלתה בעבר בכתבי המלומדים ... גם בית משפט זה התייחס, לא אחת, לשאלה, ברם התשובה שניתנה לה אינה אחידה". הגישה על פיה אין להכיר בחזקת השיתוף בחובות מחוץ למערך היחסים הזוגי באה לידי ביטוי בדברי כב' השופטת חיות בע"א 3929/02 לוין כרם נ. עו"ד שילר פ"ד נח(5) 364, 373: "... קשר הנישואין אינו מקים כשלעצמו, מניה ובניה, חזקה בדבר שיתוף בנכסים וודאי שאיננו מקים חזקה בדבר שיתוף בחובות. זאת ועוד, ההלכה בדבר שיתוף החובות חלה במישור היחסים הפנימיים שבין בני הזוג, והיא נועדה לעריכת החישוב בניהם בשלב פירוק קשר הנישואין וחלקות הרכוש המשותף ... לעומת זאת, גישתו של בית המשפט המחוזי שלפיה יש ליישם הלכה זו במתחם החיצוני, קרי במערך היחסים שבין בני הזוג ובין נושיו האחרים של פושט הרגל או הנאמן, אין לה עיגון בהלכה הפסוקה... ". אמנם בפס"ד בעניין שלם רע"א 8791/00 שלם נ. טווינקי קבע הנשיא ברק כי להלכת השיתוף בחובות, יש מכוח חוק המחאת חיובים תשכ"ט - 1969, גם תוקף ביחסים שבין בני הזוג לנושה של אחד מהם ומכוחה יכולה להיווצר יריבות ישירה בין בן הזוג האחר לבין הנושה. יחד עם זאת, וגם אם על פי הלכה זו, וכיום, כן יכולה להיווצר יריבות ישירה בין הנושה לבן הזוג, עדיין כאמור לצורך קביעת השיתוף בחובות, יש להשתכנע כי אין המדובר באותם מקרים חריגים ולצורך כך יש צורך בפרטים המעידים על אופי החוב ויצירתו כחוב משותף. ראה בפרשת עצמון (אוזכר לעיל), שם הגיע ביהמ"ש למסקנה כי לא הובאו בפניו די נתונים לגבי טיב החובות בהם מדובר: "... ההידרשות לטיבו של החוב ומהותו היא שלב חיוני בהכרעה לגבי עצם תחולת השיתוף בחוב. בעבר באו בפני בית משפט זה מקרים שלא נדונה בהם לגופה טענות השיתוף בחובות בהעדר ראיות או ביסוס עובדתי לשאלת מקורו של החוב, טיבו, מועד היווצרותו, מעורבות בן הזוג ביצירתו או ידיעה על קיומו". כן יש להוסיף הסתייגות נוספת, אשר הטיב להסבירה ביהמ"ש בת"א (י-ם) 10316/05 הגין נ. בולג. ביהמ"ש הבהיר שם כי הלכת השיתוף בחובות נוצרה בד"כ במקרים בהם ביקשה בת הזוג ליהנות מהגנת השיתוף בזכויות - בנכסים המשותפים, למרות החובות שצבר בן זוגה. אולם, במקרה שמדובר במאבק המנותק מזכויות האישה בנכסים, ומתייחס רק לתביעת חוב, שאל ביהמ"ש שם כיצד יש להחיל את הלכת שלם וקבע: "הנשיא ברק השיב לשאלה זו בהלכת שלם בכותבו כי: 'במועד הקריטי מתגבש השיתוף בכלל הזכויות והחובות. הוא מזכה כל אחד מבני הזוג במחצית מהזכויות שתחת השיתוף, לאחר פירעון החובות'. משמע מדברים אלו, שלפי הלכת שלם קודם כל פורע התא המשפחתי את חובותיו ממאסת הנכסים והזכויות המשותפים, ולאחר מכן אם נותרים נכסים או זכויות הם מתחלקים לפי הלכת השיתוף. מכאן גם נובע, שלפי הלכת שלם הנושה יכול לגבות מבת הזוג את החוב רק מתוך הנכסים המשותפים של בני הזוג, שכן רק לגביהם חלה הלכת השיתוף בזכויות ובעקבותיה הלכת השיתוף בחובות. לטעמי, תוצאה זו צודקת. יש לזכור שאין זה מהלך טבעי ומתבקש מאליו שבת זוג אשר לא היה לה שום קשר עם הנושה תחויב להשיב לו את החוב. לעניין זה כבר הבאתי לעיל את דברי כב' השופט לוין לפיהם הדבר גורם לכך שהנושה זוכה מן ההפקר בחייב נוסף. תוצאה כזו יכולה להיות צודקת רק במקום שבו בת הזוג מבקשת להשאיר תחת ידיה נכסים וזכויות שבאו לה כתוצאה, ישירה או עקיפה, מן החוב שחב בן זוגה לנושה". 16. במקרה דנן, לאור מכלול הראיות ועדויות הצדדים, הרימה הנתבעת את נטל ההוכחה ושכנעה אותי כי נטילת ההלוואה מהתובע ע"י דניאל נעשתה ללא ידיעתה וללא הסכמתה. גם ההצהרה הנוטריונית והעובדה שהנתבעת לא הוחתמה עליה תומכים בכך במסקנתי כאמור. לא הוכח כי כספי ההלוואה שימשו לענייני משק הבית המשותף. הכספים לא נכנסו לחשבון המשותף ולא הוכח כי שימשו להחזר חובות משותפים או לתשלום לספקים לצרכי הבית, או הצימר. התובע עצמו לא ראה בנתבעת בעלת חוב במשך למעלה משנתיים וחצי ולמרות פרידת בני הזוג ב- 6/08, פנה אל הנתבעת בדרישה להשבת ההלוואה רק ביום 23.2.11. בנוסף וכפי שפורט בראשית פסק הדין, לא הוכחה הלוואה בסכום העולה על 110,000 ₪. מאחר שלטענת התובע הושבו לו כבר 100,000 ₪, הרי לכל היותר ואילו הייתי מקבלת את הטענה כי המדובר בחוב משותף יכול היה התובע לתבוע סכום של 10,000 ₪ רק מתוך הנכסים המשותפים של בני הזוג. בהערת אגב אשוב ואציין, כי בכל מקרה מאחר שלא הוכחה הלוואה בסכום העולה על 110,000 ₪ ומאחר שלטענת התובע הוחזר לו סכום של 100,000 ₪, עוד בטרם התגרשו בני הזוג ב-1/10, הרי ממילא מחצית מהסכום שהושב, נזקף גם הוא לזכות הנתבעת. מכאן שגם בסכום שנותר - 10,000 ₪, אילו הייתי מקבלת את הטענה כי מדובר בחוב משותף, היה ניתן לחייב את הנתבעת רק בהשבת מחציתו. 17. לאור כל האמור, אני מורה דחיית התביעה. התובע יישא בהוצאות הנתבעת, לרבת שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 10,000 ₪. לאור דחיית התביעה ובנסיבות, הודעת צד ג' נדחית ללא צו להוצאות. הלוואה