פיצוי על גביה מנהלית








תביעה לפיצוי על גביה מנהלית

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה לפיצוי על גביה מנהלית:



התובעים עותרים לקבלת פיצוי כספי בסך 20,000 ₪ בשל הליכי גבייה מנהליים שנקטה כלפיהם הנתבעת (להלן גם: "המועצה"), בגין יתרת חובם בארנונה ומים, יתרת חוב שנויה במחלוקת. עוד מבקשים התובעים כי יורה בית המשפט לנתבעת למחוק יתרת החוב הרשומה בספרי המועצה, ולחייבה בהשבת כספים שנגבו על ידה ביתר. לשיטת התובעים, החוב נפרע במלואו והליכי הגבייה בוצעו שלא כדין.




לצד כתב התביעה הגישו התובעים בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על הנתבעת ומי מטעמה לנקוט בהליכי גבייה מנהליים בגין החוב נשוא המחלוקת. בהתאם להחלטה מיום 4.1.2012 ניתן סעד ארעי עד מועד הדיון בבקשה. במהלך הדיון בבקשה הגיעו הצדדים להסכמה, כי יינתן סעד זמני לעיכוב הליכי הגבייה בכפוף לתשלום חודשי למועצה על סך 500 ₪ עד לסך כולל של 8,000 ₪. להסכמת הצדדים ניתן תוקף של החלטה.


העובדות בקצרה וגדר המחלוקת



התובע 1 (להלן: "התובע") והתובעת 2 (להלן: "התובעת") בעברם זוג נשוי. בשנת 2002 התגרשו זה מזו. התובע עזב את דירת המגורים. בשלהי שנת 2006- ראשית שנת 2007, שב התובע 1 לדירת המגורים. עם שובו של התובע 1, עברו התובעת 2 וילדי בני הזוג להתגורר בקומת הקרקע של דירת המגורים, שבעברה הייתה קומת עמודים.




אין חולק כי במהלך השנים 2002-2007 הושתו חובות הארנונה על התובעת. החל משנת 2007, הושתו כלל חובות המים והארנונה נשוא דירת המגורים על התובע 1, זאת בהתאם לסעיף 5 להסכם שנחתם בין התובע לתובעת (הסכם מיום 31/5/2007) ולפיו הוצאות החלות על קומת הקרקע והדירה ובכלל זה: מסי עירייה, ארנונה, מים, חשמל, גז יחולו על התובע 1 דכאן. הסכם פשרה זה קיבל תוקף של פסק דין ביום 29.11.2007 בבית משפט לענייני משפחה בקריות (תמש 10292/01).




מחמת טעות פקידותית, הוחלו כלל חובות התובעת 2 למועצה בגין דירת המגורים [החל משנת 2001] על התובע 1. הטעות תוקנה ונכון להיום אין מחלוקת, כי למעט בקשה שטרם הוכרעה למתן הנחה בארנונה לתובע 1 ביחס לשנים 2010-2011, אין לתובע 1 יתרות חוב כלפי המועצה.




למעשה, החוב השנוי במחלוקת הנו יתרת חובה בארנונה ומים של התובעת 2. חלק הארי של החוב מקורו בחיובי ארנונה ומים לשנים 2001-2005 בגין דירת המגורים של בני הזוג, הרשומה בספרי המועצה כנכס פיזי שמספרו 2163100 (לעיל ולהלן: "דירת המגורים"). יתרת חוב קטנה נוספת הנה בגין יתרות חוב לשנת 2002 המיוחסות לנכסים אחרים (ר' עדותה של התובעת לעניין החזקת חנות ומחסן, עמ' 26-27 לפר' הדיון מיום 11.11.2012).


טענות הצדדים


התובעים חולקים על יתרת החוב המופיעה בספרי המועצה וטוענים לפירעונה. בפרט טוענים, כי חובם לשנים 2001-2002 נפרע זה מכבר ואולם הנתבעת לא עדכנה ברישומיה את ההנחה שניתנה לתובעים על ידה. אשר לשנים 2003-2005 טוענים התובעים כי הדירה לא הייתה מאוכלסת על ידי מי מהם, ולפיכך אין חבים הם בארנונה עבורה. בראשיתם של הליכים אלו הודו התובעים כי לא שילמו ארנונה בעבור התקופה שבין 2003-2005, ואולם בסיכומיהם הצביעו התובעים על תשלומים שונים ששולמו על ידם נכון לתקופה זו וטוענים לפירעונו. עוד טוענים לגביית יתר של המועצה בגין שנים שלטענתם פרעו חובם, וכפועל יוצא הליכי הגביה בוצעו שלא כדין.




הנתבעים טוענים מאידך, כי התביעה כולה נסבה על עילת פירעון החוב, בעוד שהודו התובעים כבר בראשיתם של ההליכים כי בעבור שנים 2003- 2005 לא שולמה ארנונה על ידי מי מהם. הודאה זו ממוטטת את עילת התביעה, ובגינה מוצדקים היו הליכי הגבייה. לטענת הנתבעת, התובעים זנחו את גדר המחלוקת עליה נסבה התביעה ובנו גדר מחלוקת חדשה האמורה להתאים לראיות שהובאו על ידם. התובעים פנו בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים לבית המשפט וגם מטעם זה דין תביעתם להידחות. לגופו של עניין אין בסיס לטענות התובעים. התנהלותם של התובעים בהליך מהווה זלזול בהליך המשפטי והסבה למועצה נזק ממוני.




דיון



כבר בראשית הדיון יצוין, כי התובעים לא טענו להתיישנות החוב או חלקו, וזאת על אף שבהחלטתי מיום 15/7/2012 הורתי לצדדים לבדוק את שאלת ההתיישנות. על כן התחשיב שלהלן יעסוק ביתרת החוב בכללותו מבלי להידרש לסוגיית ההתיישנות.




למען הסדר הטוב נבהיר את גדר המחלוקת. התובעים מכחישים את יתרת החוב הסופית בספרי המועצה (כפי שמופיעה בנספח 2 לכתב ההגנה). טענות התובעים נסבות על פירעון יתרת החוב, או על גביית יתר של המועצה, ואולם התובעים אינם מכחישים את דבר חיובם בסכומים הנדרשים על ידי המועצה במועדים הרלוונטיים. התובעים לא מציגים ראיות לעריכת תחשיב אחר (למעט טענות לפירעון וגביית יתר כפי שיפורטו להלן).




לעניין זה, כבר נפסק, כי:


"מי שמשיג על עמדתה של הרשות נושא בנטל השכנוע של התשתית העובדתית השנויה במחלוקת בין המשיג לבין הרשות, על כל המתחייב מכך; ובמקום שבו נוצרת "שקילות עובדתית", פועלת השקילות לזכות הרשות, הנהנית, בין היתר, גם מן החזקה ש"מעשיה נעשו כדין". [כב' השופט קדמי בבג"ץ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נגד שרת ( 16.11.94)].



מאידך, על המועצה כרשות ציבורית מנהלית מוטל הנטל לפעול כלפי הפרט בתום לב ובהגינות, תוך שקיפות פעולותיה.


יתרת החוב על פי הרישום בספרי המועצה



כנספח 2 לכתב הגנתה, צירפה הנתבעת תדפיס יתרת חובה של התובעת מיום 30.1.2012. כעולה מתדפיס זה, יתרת חובה של התובעת לנכס 2163100 נכון ליום 30.1.2012 עומדת על סך כולל של 79,462.80 ₪. בהתאם לדף השני לתדפיס זה, יתרת חובה של הנתבעת בשנת 2011 עמדה על סך 8,561.90. בהסתמך על שני מסמכים אלו טוענת המועצה, כי יתרת החוב בהתאם לרישום בספריה עומדת בסך הכול נכון להיום על סך 88,024.70 ₪.





אציין כבר בשלב זה, כי לא הובהר לי מדוע חיברה המועצה בין הסכומים המופיעים בשני דפי התדפיס לחישוב יתרת החוב הכוללת (תדפיס המתייחס לשנת 2011 ותדפיס נוסף המתייחס לשנת 2012). עוד לא הוברר מדוע גם לאחר שהועבר כלל החוב נשוא דירת המגורים על שם התובע נותרה לנתבעת יתרת חוב בספרי המועצה על סך 7,527 ₪ נשוא דירת המגורים (נספח 15 לתצהיר התובע), הגם שהעיד על כך סאלח, כי "בתדפיס הזה רואים את התיקון שנעשה בשנת 2010, שזה לא משקף את החזרת החוב לשם החייבת אחרי זה" (עמ' 17, ש' 1-3 לפר').




אמנם התובעים לא עוררו שאלות אלו, אם כי שאלות אחרות הועלו בהליך זה בנוגע לאופן עריכת התחשיב על ידי המועצה. לעניין זה, הנתבעת לא טענה וממילא לא הרימה הנטל להוכיח כי התקיימו תנאי סעיף 36 (א) לפקודת הראיות [תשל"א- 1971], כדלקמן:


"36(א) רשומה מוסדית תהא ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי אם נתקיימו כל אלה-
(1) המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו;
(2) דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה;
(3) היתה הרשומה פלט- הוכח בנוסף, כי-
(א) דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמינותה;
(ב) המוסד נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב".



בפרט לא הוכיחה הנתבעת כי היא נוקטת באורח סביר באמצעי הגנה סבירים מפני שיבוש בעבודת המחשב. לאור זאת, ובפרט משלא הוגש התדפיס בכללותו, באופן המותיר שאלות פתוחות, הנני קובעת כי לא הוכיחה הנתבעת כי התדפיס שהוצג על ידה כנספח 2 מהווה ראיה חלוטה לאמיתות תוכנו, כי אם כראיה ככל ראיה אחרת לצורך ההליך שבפניי.




ויודגש, צודקים התובעים, כי חיבור כלל הסכומים בתדפיס המצורף כנספח 2 אינם מעלים כי יתרת החוב עולה לכדי 79,462.80 ₪. ואולם, כפי שעלה מעדותו של סאלח בהתייחסו לתדפיס דומה (נספח 15 לתצהיר התובע 1) "כשאנחנו מוציאים לתדפיס של חייב, אי אפשר להוציא את זה על דף אחד. תמיד יש לפני או אחרי. הסה"כ מתייחס לדברים שרשומים בעוד דפים" (עמ' 17, ש' 14-15 לפר', הדגשה לא במקור). עדותו זו מהימנה ומקובלת עלי. לעניין זה מצטרפת הודעתה של הנתבעת מיום 1.7.2012, כי יתרת החוב מתייחסת לשנים 2001-2005 (ולא לשנים 2002-2005 כפי שנרשם בטעות), ובעוד שהיתרות לשנת 2001 לא מופיעות בתדפיס הנ"ל. שילוב שני הסברים אלו נותן מענה לפער הסכומים לשנת 2012.




לצד התחשיב שערכה הנתבעת בכתב הגנתה, בהתאם להחלטתי מיום 20.6.2012 הגישה הנתבעת תחשיב של החוב נשוא התובענה, על פי הנתונים הקיימים בספרי המועצה. תחשיב זה נתמך בתצהירו של סאלח, ואולם לא נתמך בתדפיסי המועצה.




בהתאם לתחשיב שערכה הנתבעת, נכון ליום 26.6.12 חבה התובעת 2 למועצה סכומים על סך 73,288.06 ₪, בגין יתרות ארנונה ומים לשנים 2001-2005 כדלקמן: יתרת חוב ארנונה לעסק משנת 2002 על סך 4,612.21 ₪ (ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית), יתרת חוב ארנונה למחסן משנת 2002 על סך 696.47 ₪ (בתוספת הצמדה וריבית), יתרת החוב הנותרת הנה נשוא דירת המגורים.




[בבחינת למעלה מן הצורך יוסף, כי ניתן להבחין כי בחיבור כלל יתרות החוב לשנים 2002- 2005 על פי התדפיס (נספח 2 הנ"ל) מתקבל סכום שהנו בפער של כ-10,000 ₪ בלבד מן הסך הכולל לתשלום. לעניין זה, בהודעת הנתבעת מיום 1.7.2012 הצביעה הנתבעת על חוב לשנת 2001 בסך של 11,157.65 ₪ (כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית ליום 26.6.12), סכום זה קרוב לסכום החסר להשלמת התחשיב על פי נספח 2 לכתב ההגנה. יכול וחישוב הפרשי הצמדה וריבית ליום 30.1.2012 יספק מענה לפער הנוסף בסכומים].




טוענים התובעים לפער הסכומים בתדפיס שצורף לכתב ההגנה ובין הודעת הנתבעת מיום 1.7.2012 הנ"ל ולפיה יתרת החוב עומדת על סך 73,288.06 ₪ לכלל הנכסים. טוענים התובעים כי הרישום בספרי המועצה אינו מהימן, שכן חובם נפרע זה מכבר.


התחשיב שערכו התובעים בסיכומיהם


התובעים בסיכומיהם מבקשים לערוך חישוב מחודש של חוב הארנונה בהסתמך על טענות כדלקמן: ראשית טוענים התובעים כי חובות לשנים 2001-2002 יש למחוק משהוכח כי יתרת חובם היא לשנים 2003-2005. שנית טוענים התובעים, כי סכומים ששולמו על ידם ביום 28/11/2012 למעקלים (סכומים על סך 4,000 ₪) וסכומים ששולמו על ידם בהתאם להחלטת בית משפט זה מיום 26.1.12 על סך 3,500 ₪ וכן סכומים נוספים ששולמו על ידם על סך 5,180 ₪ (בהתאם לפירוט בסעיפים 16-19 לסיכומיהם) לא נלקחו בחשבון בתחשיב שערכה המועצה ויש להפחיתם מיתרת החוב (המוכחשת לטענתם).




להלן נתייחס לטענות התובעים אחת לאחת.


יתרת החוב לשנים 2001-2002 ופירעונו


אין מחלוקת, כי ביום 12.9.2002 אושרה לתובעת 2 הנחה בארנונה בגובה של 70% מיתרת התשלום. הנחה זו ניתנה לתובעת בתנאי שתשולם יתרת החוב עד ליום 31.12.2002. המחלוקת בין הצדדים נסבה על שאלת תוקפה של ההנחה, ולמעשה בשאלה האם שילמה התובעת 2 יתרת חובה עד ליום 31.12.2012 כנדרש וכתנאי לקבלת ההנחה. לטענת הנתבעת, לא שילמה התובעת 2 יתרת החוב במועד ולפיכך ההנחה בטלה. מכל מקום, ההנחה ניתנה לשנים 2000-2002 בלבד

והתובעים לא הגישו כל בקשה לשנים אחרות.



התובעים לתימוכין בטענתם לקבלת הנחה צירפו לתצהיריהם עותק מהחלטת המועצה מיום 12/9/2002 (נספח 1 לתצהיריהם). ההחלטה בערבית ואין מחלוקת כי ניתנה. מעדותו של סאלח ניתן ללמוד כי "ההחלטה היא עבור כל שנת 2002" (עמ' 20, ש' 15 לפר'). גם התובעת משנשאלה במהלך חקירתה לאילו שנים מתייחסת בקשתה להנחה (נספח 1 לתצהירה) השיבה "למועצה המקומית- 2002" [עמ' 13, ש' 29-20 לפר' הדיון מיום 11.11.2012 (להלן: "הפרוטוקול" ו/או "פר'")]. משנתבקשה להשיב התובעת איפה מופיעות השנים 2003-2007 בבקשתה, לא השיבה (עמ' 13, ש' 31-32, עמ' 14, ש' 1 לפר'). כך שמעדויות שני הצדדים עלה, כי לתובעת 2 ניתנה הנחה בארנונה לשנת הכספים 2002, ואין חולק כי בגובה של 70% מיתרת חובה. הנתבעת מסכימה כי ההנחה התייחסה לשנים 2000-2002. ואולם, התובעים לא הוכיחו כי ניתנה להם הנחה לשנים שמעבר לשנת 2002.




ודוק. מוסכם על הצדדים, כי החלטת המועצה למתן הנחה ניתנה ביום 12.9.2002 ובלבד שהתובעת 2 תשלם יתרת חובה למועצה עד לסוף שנת הכספים (31.12.2002). המועצה טוענת כי בעשותה כן פעלה בהתאם לתקנה 20 לתקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), התשנ"ג- 1993 (להלן: "תקנות ההסדרים"), כדלקמן:


20. לא תינתן הנחה לפי תקנות אלה אלא אם כן שולמה יתרת הארנונה הכללית שהוטלה על הנכס בתשלום אחד מראש, בהוראת קבע או לפי הסדר תשלומים אחר להנחת דעתה של הרשות המקומית.



מכל מקום, ומשניתנה ההנחה, היה על התובעת 2 לפעול בהתאם להוראת תקנה 16 לתקנות ההסדרים, הקובעת כדלקמן:


16. זכאי להנחה שלא פרע במלואה את יתרת הארנונה שהוטלה על הנכס בשנת הכספים, עד יום 31 בדצמבר של אותה שנה, תהיה ההנחה שנקבעה לו בטלה מאותו יום ותיווסף ליתרת הארנונה.



עינינו הרואות, כי בהתאם לתקנה 16 לתקנות ההסדרים, אי פירעון יתרת הארנונה על ידי זכאי להנחה עד ליום 31 בדצמבר של שנת הכספים לגביה ניתנה ההנחה, משמעה בטלות ההנחה. מכאן ראשית, כי כדין התנתה המועצה את מתן ההנחה בתשלום יתרת חובה של התובעת 2 עד לסוף שנת הכספים.




ויודגש, מכתבו של היועץ המשפטי למועצה (מכתב מיום 17.1.2008) שצורף כנספח 3 לתצהירי התובעים, ולפיו "לאור העובדה שהתושב קיים החלטת ועדת ההנחות בזמנו, ניתן לרשום את ההנחה" אין בה כדי להתגבר על דרישת התקנות. שאלת תוקפה של ההנחה תבחן בהתאם להכרעה בשאלה האם פרעה התובעת 2 את יתרת חובה בארנונה עד ליום 31.12.2002, בהתאם לראיות שהוצגו בפני בית המשפט.




לגרסת המועצה, על פי הרישום בספריה, החוב לא נפרע במלואו עד ליום 31.12.2002 כנדרש, ולפיכך בוטלה ההנחה גם בנוגע לשנים 2000-2002. מאידך טוענים התובעים כי החוב נפרע במלואו, ולתימוכין בטענתם, צירפו התובעים כנספח 2 לתצהיריהם קבלות על סך 8,000 ₪ כדלקמן:


(*) קבלה מס' 15809- מיום 1.9.2002 על סך 4,000 ₪. (900 ₪ בעבור יתרות ארנונה- מס' שובר 2163200 + 3,100 ₪ בעבור מס' שובר 2163100).

בד בבד צירפו התובעים מס' הודעות מהמועצה מאותו יום (1.9.2002) על מסירת שיק חוזר:
- שיק חוזר מס' 382 מיום 20/10/2001 על סך 1,200 ₪.
- שיק חוזר מס' 383 מיום 20/11/2001 על סך 1,200 ₪.
- שיק חוזר מס' 384 מיום 20/12/01 על סך 1,200 ₪.

(*) קבלה מס' 15810 מיום 1/9/2002 על סך 4,000 ₪ כדלקמן:
- יתרות מים- מס' שובר 2163100- על סך 1,560 ₪.
-יתרות ארנונה- מס' שובר 2163201- על סך 2,440 ₪.



ויודגש, אין מחלוקת כי ביום 1/9/2002 מסרה התובעת 2 שיקים על סך 8,000 ₪, אלא שטוענת הנתבעת, כי חלק מן השיקים מסרה התובעת 2 בגין יתרת חוב קודמת למועצה, ומכל מקום חלק משיקים אלו חוללו לפירעון.




אמנם בחקירתה החוזרת של התובעת 2 העידה, כי "שלח אותי אבו סאלח לכפר בענה, היה שם גם אחמד דאבח, אמרו לי שיש הנחה ונתנו לי פתק ושילמתי 8,000 ₪. אמרו לי 8,000" (עמ' 14, ש' 11-12 לפר'). הקבלות אליהן הפנתה התובעת 2 לעיל מלמדות כי השיקים נמסרו לפירעון מיום 1/9/2002, ולמעשה עוד קודם למתן ההנחה. עמד על כך סאלח בעדותו, כי "זה שיקים שהופקדו אצלנו לפני ההנחה" (עמ' 21, ש' 5 לפר' הדיון). ואולם, בד בבד עם מסירת שיקים אלו, חתמה הנתבעת על אישור קבלת שיקים חוזרים כמפורט לעיל בסך 3,600 ₪. כעולה מאישור זה, השיקים הושבו לה, "לאחר תשלום ערך השיק החוזר עם ההוצאות הנלוות לפי קבלה מס' 15809 ע"ס 4,000 ₪ מיום 01/09/02" (נספח 2 לכתב התביעה ולתצהירי התובעים). כך שלמעשה, מתוך סך 8,000 ₪ ששולמו על ידי התובעת 2, תשלומים על סך 3,600 ₪ החליפו שיקים קודמים שחוללו לפירעון מיום 20/10/01, 20/11/01 ומיום 20/12/01.




בנוגע ליתרת השיקים, טענת הנתבעת, כי הללו חוללו לפירעון אוששה כבר במהלך הדיון הראשון מיום 26.1.2012, עת הודה ב"כ התובעים כי "נכון הוא שהשיקים שמסרה לראשונה חזרו, אבל לפני פקיעת המועד לתשלום החוב, היינו סוף 2002 שולמו שיקים אחרים וכל השיקים נפרעו". (עמ' 1, ש' 12-13 לפר' הדיון מיום 26.1.2012). על טענה זו שבו התובעים בסיכומיהם (סעיף 6 לסיכומים).




יצוין, כי טענת החלפת השיקים באחרים לא נטענה בכתב התביעה כי אם בהרחבת חזית, ולאחר שטענה המועצה כי השיקים חוללו לפירעון. מכל מקום, התובעים לא הציגו כל ראיה להחלפת יתרת השיקים עד לסוף שנת הכספים 2002. להפך, כפי שהעיד סאלח, הצ'קים שחזרו הוחלפו בשנת 2009 (עמ' 20, ש' 25-28 לפר').




משהוכיחה המועצה כי לפחות חלק מהשיקים שנמסרו לפירעון יתרת התמורה לשנת הכספים 2002 חוללו לפירעון מחד, ומשלא הוכיחה התובעת 2 כי שולמו על ידה שיקים אחרים תחת השיקים המחוללים עד לסוף שנת הכספים 2002 מאידך, ובהעדר הוכחה אחרת מצד התובעים לפירעון חוב התובעת 2 לשנת 2002 עד לסוף שנת הכספים, בצדק ביטלה הנתבעת את ההנחה שניתנה לתובעת 2 ובהתאם לתקנות ההסדרים הנ"ל.




כעולה מנספח 1 לתצהיר התובע, וכפי שעמד על כך ב"כ התובעים במהלך חקירת סאלח "כשנתתם לה הנחה ואני קורא מתוך ההחלטה שההנחה הזו בשנים 2001 ו-2002 ניתנת בתנאי שהחוב ישולם עד סוף שנת 2002..." (עמ' 20, ש' 11-12 לפר'), ההנחה לתובעת 2 ניתנה לשנים 2001-2002. העובדה, כי מתן ההנחה מתייחסת לחוב משנים 2001-2002 מלמדת מאליה כי במועד מתן ההנחה קיים היה חוב גם לשנת 2001. כאמור, התובעים לא הוכיחו פירעונו של החוב עד סוף שנת הכספים 2002, ומכאן, כי בתום שנת הכספים 2002 נותר חוב לתובעים לשנים 2001-2002.




סאלח בעדותו העיד, כי:

"ש. והצ'קים שחזרו הוחלפו ושולמו?
ת. לא באותה שנה אלא יותר מאוחר.
ש. מתי?
ת. ב-2009."



ואולם כפי שהעידה התובעת, סך של 8,000 ₪ נדרשו הימנה בהתאם למתן ההנחה "אמרו לי שיש לי הנחה ונתנו לי פתק ושילמתי 8,000 ₪" (עמ' 14, ש' 11-12 לפר'). התובעת הוכיחה למעשה כי עד לסוף שנת 2009 פרעה חובה על סך 8,000 ₪ ואולם לא הוכיחה כי פרעה מעבר לכך, בהתאם לסכומים הנדרשים לאחר ביטול ההנחה.




למען הסר ספק יובהר, כי דרישות התשלום אותם הציג התובע כנספח 12 לתצהירו, אינן דרישות לתשלום שנשלחו לתובעת ומהן לא ניתן ללמוד על גובה החוב לתובעת נכון לאותו מועד.




לאור האמור, הנני דוחה את התחשיב שערכו התובעים בסעיף 25 לסיכומיהם ובו החסירו את יתרת החוב לשנים 2001-2002 מבלי להוכיח פרעון (התחשיב שערכו בת/2 לסיכומיהם). יוער מאידך כי דווקא תחשיב זה שערכו התובעים (ת/2), תומך בחישוב הפרשי הצמדה וריבית שנעשה על ידי המועצה לשנים 2003-2005 בהודעתה מיום 1.7.2012, אלא שהוא אינו כולל יתרות החוב לשנים 2001-2002, אשר כאמור לא עלה בידי התובעים להוכיח פירעונן.



יתרת החוב לשנים 2003-2005 ופירעונו


התובעים הציגו מספר גרסאות עובדתיות חלופיות וסותרות בנוגע לפירעון חובם למועצה בשנים 2003-2005, חלקם נטענו בהרחבת חזית אסורה. בכתב תביעתם טענו התובעים כי בסמוך לגירושין "עזב התובע את דירת בני הזוג, כשהתובעת המשיכה להתגורר בדירה" (סעיף 6 לכתב התביעה) הנתבעת חייבה את התובעת 2 במסי ארנונה והיטלים אשר שולמו על ידי התובעת "בהיותה המחזיקה בנכס, אגב ידיעת הנתבעת בכך" תקופת חיוב התובעת החלה בשנת 2002-2007 (סעיפים 7-8 לתביעה). הוסיפו לטעון התובעים כי ביום 27/12/2009 פנתה התובעת למחלקת הגבייה במועצה "לסילוק יתרת חובה עבור שנים 2002-2005 אשר הגיעה באותה עת לסך של 5,500 ₪ אותו שילמה התובעת כמפורט בקבלות מיום 27/12/2009.." (סעיף 12 לכתב התביעה). גרסה זו עלתה גם בתצהירי התובעים (סעיפים 11-12 לתצהיריהם).




מאידך, במועד הדיון הראשון הודה ב"כ התובעים, כי "לשאלת בית המשפט אני מאשר שאף אחד לא שילם בגין השנים 2003 ל-2005" (עמ' 1, ש' 25 לפר' הדיון מיום 26.1.2012). ב"כ התובעים שב על גרסתו זו גם במהלך הדיון מיום 20.6.2012 (עמ' 1, ש' 14 לפר'). טענת התובעים, כפי שעמד על כך ב"כ במהלך הדיון הראשון הייתה, כי בשנים 2003-2005 עזבה התובעת 2 את הדירה והודיעה למועצה כי היא לא גרה שם יותר, ולכן ברור כי אינה חייבת עוד, וכלשונו "היא הודיעה שוב בכתב ובאישור מטעם המועצה כי מאז 01/2/2002 עד לסוף 2005 היא התגוררה בכפר יסיף ואף חויבה בארנונה שם" (עמ' 1, ש' 23-26, לפר' הדיון מיום 26.1.2012).




התובע 1 אישר במהלך עדותו כי במסגרת הדיונים בתביעה הודיעו, כי החוב לשנים 2003 ועד 2005 לא שולם (עמ' 10, ש' 2-4 לפר'). מאידך, העידה התובעת 2 "אני זוכרת ששילמנו.." (עמ' 13, ש' 1-3 לפר') ולא ידעה להסביר את האמירה כי לא שולם החוב עבור שנים 2003-2005. בסיכומיהם טענו התובעים כי הגם שהודו כי בעבור שנים אלו לא שולם מס, מעיון בנספח 4 לתצהיר התובע עולה, כי ביום 27/12/2009 שולמה יתרת ארנונה לשנת המס 2004 בסך 950 ₪. כן שולמו 1,000 ₪ + 3,000 ש"ח עבור יתרות מים לשנת המס 2005, ובהתאם לנספח 10 לתצהיר התובע, ביום 15/10/09 שולמו 230 ₪ יתרת ארנונה לשנת המס 2004. מכל מקום, גם לפי גרסה זו של התובעים מאום לא שולם בעבור שנת הכספים 2003, כפי שהודו בכך בראשית הדברים.




ויודגש, טענת התובעים כי בגין שנים 2003-2005 בהם העתיקה התובעת 2 את מגוריה, ולפיכך אין היא חבה בתשלומי ארנונה למועצה, דינה להידחות. ראשית, מקובלת עלי טענת הנתבעת, כי מדובר בטענה שנטענה בהרחבת חזית הטיעון וזכרה לא בא בכתבי הטענות. כמו כן, המדובר בטענה עובדתית חלופית וסותרת לטענת התובעת בכתב התביעה. שנית, המדובר בטענה שלא הוכחה בשום אופן, התובעים כאמור לא הוכיחו כי מסרו הודעה כדין על הפסקת החזקת התובעת 2 בדירה ובהתאם מי נושא בארנונה תחתה (עניין שכלל לא התייחסו אליו התובעים). לעניין זה אין די בהצגת אישור מזכיר המועצה כפר יסיף, כי התובעת 2 התגוררה בכפר יסיף לתקופה שמיום 1/2/2002 ועד ליום 31/12/2005 ובגינה חויבה בארנונה (צורף לתצהיר התובע). שכן אי מסירת הודעה כדין למועצה על חדילת חזקה, בהתאם לסעיף 161 לצו המועצות המקומיות [א] התשי"א-1950 מותירה את האחריות לתשלום ארנונה על התובעת 2. דומה כי התובעים למעשה אינם חולקים על כך, שכן בד בבד הציגו ראיות לתשלום חלק מיתרות החוב לשנים 2004-2005.




אשר לטענות פירעון יתרות חוב לשנים 2004-2005, עיון בקבלות שצורפו כנספחים 4,10 לתצהיר התובע מעלה, כי בנוגע לדירת המגורים ביום 27.12.2009 שולמו יתרות מים לשנת 2005 על סך 1,000 ₪ + 3,000 ₪ (ובסך הכל 4,000 ₪) ויתרות ארנונה לשנת 2004 על סך 950 ₪ (קבלות מיום 27.12.2009) בשיקים שמועד פירעונם מיום 17.2.2010 - 17.9.2010. יתרת חוב נוספת בארנונה לשנת 2004 על סך 230 ₪ (נספח 10 לתצהיר התובע), שולמה בעבור נכס שמספרו 2320300 ולא בגין החוב נשוא דירת המגורים.




המועצה אינה חולקת על כך שסכומים אלו ; 4,950 ששולמו בעבור יתרות מים וארנונה לשנים 2004-2005 בגין דירת המגורים, וסך של 230 ₪ בעבור נכס שמספרו 2320300, שולמו על ידי התובעים. עוד לא חולקת המועצה על כך שסכומים בסך 3,500 ₪ שולמו בהתאם להסכמות הצדדים וכתנאי למתן הסעד הזמני בהליך זה (ולהם ניתן תוקף של החלטה ביום 26.1.12). המועצה אף אינה חולקת על כך ששולמו למעקלים כספים כמפורט בדו"ח עיקול המיטלטלין מיום 28.12.11 (נספח 14 לתביעה) [אמנם דו"ח עיקול המיטלטלין שצורף כנספח 14 לכתב התביעה מטושטש והסכום ששולם לא ברור, ואולם ניתן להיווכח הימנו כי שולמו למעלה מ-3,000 ₪ (750*4 ועוד שני סכומים שלא ברורים בני 3 ספרות). מכל מקום טענת התובעים כי מדובר בסכום של 4,000 ₪ לא הוכחשה.




אלא שטוענת המועצה, כי סכומים אלו נוכו על ידה, כך שהחוב נכון להיום עומד על הסכום המופיע בתחשיב שהוגש לבית המשפט מיום 1.7.2012. כך ובעוד שבמועד הגשת כתב ההגנה לטענת המועצה עמד חובם של התובעים על סך 88,021 ₪ (נספח 2 לכתב ההגנה), הרי שנכון למועד עריכת התחשיב מיום 1.7.2012, הועמד חובם של התובעים על סך 73,288 ₪ (ומתוכם סך 67,979.38 ש"ח בעבור דירת המגורים).




לא יכולה להיות מחלוקת, כי ההפרש בין יתרת התשלום הנטענת על ידי המועצה מיום 30.1.2012 (על סך 88,024.7 ₪) ליתרת התשלום הנטענת בהתאם לתחשיב מיום 26.6.2012 (על סך 73,288.06 ₪) עולה על סך 12,450 ₪, ואף על סך 12,680 ₪ (הסכום המתקבל בתוספת 230 ₪ בעבור נכס שמספרו 2320300).




ואולם יצוין, כי אופן ניכויים של סכומים אלו לא הוברר. כך למשל, לא הוברר, כיצד יתרה לתשלום לנכס 2163200 על סך 311 ₪ (על פי נספח 2 לכתב ההגנה) הפכה לחיוב על סך 1,640.5 ₪ (או 248 ₪- אחד מן החיובים המופיעים בהודעת הנתבעת לנכס שאינו דירת המגורים, אך לא הוברר מספרו) נכון ליום 26.6.2012 בערכי קרן. עוד לא הובהר אילו תשלומים שולמו על ידי התובעת ונפרעו נכון למועד 30.1.2012 אם בכלל, ומדוע כבר במועד זה לא עודכנו ברישומיה.




כך שלמעשה, מחד לא הוכיחה התובעת פירעונו של החוב כפי שהנו מופיע בספרי המועצה, ואף לא הוצגו ראיות לסתור יתרת החוב. מאידך, גם החישובים שערכה הנתבעת לא נתמכו בראיות מספקות, אם כי לא יכולה להיות מחלוקת כי לתובעת נותרה יתרת חוב שלא נפרעה, בראש וראשונה לשנת 2003, חוב שלא שולם מעולם בהתאם להודאת התובעים, ועל פי הראיות.



טענות התובעים לגביית יתר
טענה לגביית סך 2,500 ₪ ביתר


לטענת התובעים, ביום 26.12.2006 שולם לנתבעת סכום על סך 9,300 ₪ לכיסוי כלל חובות התובע עד לאותו מועד. למרות זאת, ביום 27/12/2007 גבתה הנתבעת מהתובעת סך של 2,500 ₪ בעבור שנים 2005-2006 (נספח 7 לתצהיר התובע) ולטענת התובעים ביתר, שעה שהחוב לשנים 2005- 2006 כוסה על ידם. [יובהר, כי נספחים 7-8 לתצהיר התובע 1 הוגשו כדף שחור, ואולם לאותם נספחים הפנו התובעים בכתב התביעה].




אכן, עיון בנספח 6 הנ"ל מעלה, כי חשבונו של התובע 1 אצל הנתבעת נכון ליום 12.4.2005, עמד על סך 8469.90 ₪. בהתאם לקבלות שצירף התובע (נספח 7 הנ"ל) ביום 27.12.2006 שולמו על ידו 700 ₪, וכן נמסרו על ידו שיקים דחויים על סך 8,600 ₪ ובסך הכל 9,300 ₪. הנתבעת לא טענה כי שיקים אלו חוללו לפירעון.




אלא שעיון בקבלות מיום 27.12.2007 (נספח 8 הנ"ל) מעלה כי רק כ-145 ₪ מכלל התשלומים על סך 2,500 ₪ ששולמו על ידם במועד זה, נועדו לכיסוי יתרות חוב משנים 2005-2006. יתר הסכומים שולמו בעבור חובות מים וארנונה שוטפים ופיגורים.




מכל מקום, אין בידי לקבוע כי גם סכום זה (כ-145 ₪) שולם על ידי התובעים ביתר שכן טענת התובעים לפירעון החובות עד ליום 31.12.2006, נשענת על יתרת חשבון מיום 12.4.2005, ולא על יתרת חשבון ליום 31.12.2006. ברי, כי מיום 12.4.2005 ועד יום 31.12.2006 נצברו לתובעים חובות נוספים. לאור כל האמור, טענת התובעים לתשלום מיום 27.12.07 על סך 2,500 ₪ ביתר דינה להידחות.


טענה לגביית סך 2,070 ₪ ביתר


מוסיפים וטוענים התובעים, כי יתרות מים וארנונה לשנת 2008 שנגבו מהם ביום 15.10.2009 (נספח 10 לתצהיר התובע) נגבו מהם ביתר, שכן בהתאם לקבלות מיום 19.2.2009 (נספח 9 לתצהיר התובע) שולמו על ידם 4,000 ש"ח לפירעון החוב לשנת 2008 בכללותו. לטענת התובעים, יתרת חוב שהייתה רשומה בתחתית הקבלה נמחקה על ידי מנהל מחלקת הארנונה שחתם ליד התיקון.




ראשית, אין חולק כי ביום 19.2.2009 שולמו על ידי התובע 1 3,000 ₪ על חשבון יתרת חובו בארנונה הנ"ל, ו- 1,000 ₪ נוספים על חשבון יתרת חובו במים. ואולם בהתאם לראיות שבפני, בסכומים אלו לא היה כדי לכסות את החוב עד לסוף שנת 2008 בכללותו.




ודוק. הנתבעת צירפה כנספח 4 לכתב הגנתה תדפיס חשבונו של התובע 1 וממנו עולה, כי נכון ליום 1.1.2009 יתרת חובו של התובע 1 בארנונה לדירת המגורים עמדה על סך 3,808.11 ₪, ויתרת חוב המים לדירת המגורים עמד על סך 1,690 ₪. משנשאל סאלח בעדותו, לצורך מה הוצא מסמך זה על ידו, השיב "את המסמך הזה הוצאתי כדי להראות שהאדם שילם בזמנו 3 צ'קים עבור חוב ישן". (עמ' 15, ש' 31 לפר'). משנשאל איך הוא יודע כי המדובר בחוב ישן, הסביר בעדות מהימנה כי "בשורה הראשונה, יתרת פתיחת שנה לחובה ב-1/1/09.. תמיד זו יתרת פתיחה ששייכת לשנה קודמת או לשנים קודמות" (עמ' 15 ש' 32 ועמ' 16,ש' 1-2 לפר'). עוד העיד סאלח, כי "532 ₪ לא כולל את ריבית והצמדה עד סוף השנה.." וכי "108 ₪ זה חישוב הריבית. ההצמדה לא מופיעה" (עמ' 15, ש' 15, 18 לפר'). עיון בנספח 4 מעלה, כי בעבור שנת 2008 נותרו יתרות חוב בסך 808.11 ₪ בגין חוב ארנונה, ויתרות חוב בסך 690 ₪ בגין חוב מים (ובסך הכל 1,498.11 ₪).




התובעים הציגו כנספח 12 לתצהיר התובע 1 דרישות תשלום שנשלחו לתובע 1 ביום 8.10.2009 [כלומר, לאחר ביצוע התשלום הנ"ל מיום 19.2.2009], ובסמוך לתשלום שבוצע על ידו ביום 15.10.2009. בהתאם לדרישות התשלום נדרש התובע 1 לשלם יתרות חוב בעבור דירת המגורים כדלקמן: יתרת חוב בארנונה לשנת 2008 בסך 495.60 ₪, יתרת חוב במים לשנת 2008 בסך 565.50 ₪, ויתרת ביוב בסך 553.50 ₪. בעבור נכס נוסף שמספרו 2506100 נדרשו התובעים לשלם בגין יתרות מים סך של 209.40 ₪. עוד נדרש התובע 1 לשלם יתרת חוב נוספת בארנונה לשנת 2004 בגין נכס שמספרו 2320300 על סך 227.80 ₪ [יוער בהערת אגב, כי הסכום המופיע בדרישות התשלום בכללותו אינו חורג מסכום יתרת החוב על פי התחשיב שערכה כאמור לעיל המועצה].




ויודגש, משלא חלק התובע 1 על דרישות תשלום שנשלחו לו בהליך השגה וערר על פי סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית התשל"ו- 1976, הפכו דרישות החוב לחלוטות והן מהוות ראיה חלוטה לתוכנן. בית משפט זה לא נועד לעקוף הליכי השגה וערר וטענות לעניין דרישת התשלום שלא עוררו התובעים בהליך המתאים, לא יוכלו להתברר במסגרת הליך זה.




בענייננו, הראיות מלמדות כי בפועל, גביית המועצה מיום 15.10.09 (נספח 10 לתצהיר התובע) נעשתה בהתאמה לדרישות תשלום (אם כי בעיגול ספרות, המותירה לזכות התובעים יתרה זוטה בסך 18.2 ₪, שמכל מקום תיזקף לזכות התובעים בספרי המועצה). שכן כעולה מנספח 10 הנ"ל, הסכומים ששולמו על ידי התובע ביום 15.10.09 הם אלו:


בעבור דירת המגורים:
מים- יתרות לשנת 2008- בסך 570 ₪.
ארנונה- יתרות לשנת 2008- בסך 500 ₪.
ביוב- יתרות לשנת 2008- בסך 560 ₪.

בעבור נכס שמספרו 2506100:
מים- לשנת 2008- בסך 210 ₪.

בעבור נכס שמספרו 2320300:
ארנונה- יתרות לשנת 2004- בסך 230 ₪.



עוד עולה כי הגביה נעשתה בהתאמה לטענות המועצה דלעיל בנוגע ליתרת חוב על סך 1,498.11 ₪ ביחס לדירת המגורים (נכס שמספרו 2163100 כאמור) וזאת לאחר ביצוע התשלום מיום 19.2.2009 (בעיגול ספרות ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד מועד ביצוע התשלום בפועל). ביצוע התשלום מיום 19.2.2009 אינו מתייחס לפירעון החוב בנוגע ליתר הנכסים.




מכל מקום, די בכך כי הגבייה נעשתה בהתאם לדרישת התשלום, לגביה לא עוררו התובעים מחלוקת במועדים הרלוונטיים, ולפיכך טענת התובעים לגביית יתר מיום 15.10.09 אף היא נדחית על ידי בזאת.




למען הסר ספק יודגש, כי מחיקת יתרת החוב בסך של 4,436 ₪ על גבי הקבלות אינה מהווה ראיה לאיפוס החוב (יתכן כי היא נועדה לשם תיקונו). מה גם שחתימת מנהל הארנונה לא מופיעה בסמוך למחיקה. דרישות תשלום כדין הן המהוות ראיה לגובה החוב, וציון היתרה בתחתית הקבלה אינו מחליף אותה.


טענה לגביית סך 675.5 ₪ ביתר


עוד טוענים התובעים, כי ביום 18.4.2010 גבתה מהם הנתבעת סכומים לכיסוי יתרות לשנת 2009 על סך 675.5 ₪ ביתר, למרות סילוק החוב לשנת 2009 שנה קודם לכן. התובעים מפנים לקבלות שסומנו מיום 15.10.2009 ומיום 18.4.2010 לתימוכין בטענתם. מאידך, בסעיף 17 לכתב התביעה טוענים התובעים, בהתבסס על אותן קבלות ממש, כי יתרת החוב לשנת הכספים 2009 שולמה על ידי התובע ביום 15.10.2009 וביום 18.4.2010.




מכל מקום, בהתאם לדרישות התשלום לכלל הנכסים, מיום 8.10.2009 (נספח 12 לתצהיר התובע), נכון למועד זה נותרה לתובעים יתרת חוב לשנת 2009, כדלקמן:


בעבור דירת המגורים:
יתרות מים- 1078.60 ₪.
יתרות ארנונה- 3012.80 ₪.
ביוב- 489.10 ₪.

בגין נכס שמספרו 2320300:
שכר מעקלים- נגבה שכר מעקלים בסך 459.70 ₪.
אכיפה בסך 553 ₪.

בגין נכס שמספרו 2330400:
אכיפה- 40.30 ₪

בגין נכס שמספרו 2506100:
מים- 129.50 ₪.

בסך הכל, נכון ליום 8.10.2009 עמד חובם של התובעים בגין יתרות וחיובים שונים לשנת 2009 לכלל הנכסים על סך 5,763.00 ₪ [ויכול ואף למעלה מכך עד סוף שנת הכספים]. מיותר לציין, כי התובעים בכתב תביעתם מודים התובעים, כי "...הדרישה אשר נשלחה לתובעים מטעם הנתבעת מיום 8.10.2009 מעידה בבירור כי אלה הסכומים שהתובעים היו חייבים לה ואשר שולמו כמפורט לעיל.." [סעיף 18 לכתב התביעה, הדגשה לא במקור]. הודאה זו היא בבחינת למעלה מן הצורך שכן כאמור דרישות תשלום שלא הוגשו בגינן השגה וערר הנן חלוטות.


ודוק. בחינת הקבלות שצירפו התובעים לתימוכין בטענת פירעונם, מלמדות על כי התובעים שילמו סכומים על סך כולל של 5,605.50 ₪ לשנת הכספים 2009 בעבור כלל הנכסים, ולאור האמור לעיל בהתאם לדרישות התשלום החלוטות- לא ביתר. על כן הנני דוחה גם טענת התובעים לגביית יתר בסך 675.50 מיום 18.4.2010.




העולה מכל המורם לעיל הנו, כי התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח טענתם ולפיה ביצעה הנתבעת גבייה ביתר, ולפיכך הנני דוחה תביעתם להשבה.


האם כדין בוצעו הליכי הגבייה המנהליים



בכתב התביעה טוענים התובעים כי בבירור עם מחלקת הגביה, החוב בגינו בוצע העיקול הוא חוב עבור השנים 2002-2005, כשלטענת התובעים החוב שולם במלואו. כאמור לעיל לא הוכיחו התובעים כי בתשלומים ששילמו למועצה היה כדי לפרוע את החוב בכללותו נכון לשנים אלו.




ואולם בסיכומיהם מעלים התובעים טענה חדשה, ולפיה במועד העיקול (28.12.2011) לא הייתה חייבת התובעת 2 מאום לנתבעת, שכן, כפי שמודה בכך המועצה, עוד במהלך שנת 2010 הועברו כלל חובות התובעת על שם התובע מחמת טעות, ועל כן הליכי העיקול הליכי הגבייה המנהליים בוצעו כנגדה שלא כדין, שכן באותו מועד לא היו קיימים לתובעת חובות במועצה. כמו כן, הסכום שנגבה הימנה במסגרת הליכי עיקול שבוצעו שלא כדין (על סך 4,000 ₪) נגבה שלא כדין. המדובר בטענות שזכרן לא בא במהלך ההליכים כי אם לראשונה בשלב הסיכומים ובהרחבת חזית אסורה, מכל מקום דין הטענה להידחות גם לגופה.




הראיות מלמדות, כי העיקול כנגד התובעת בוצע ביום 28.12.2011, מס' נכס- 2163100 (נספח 14 לתצהיר התובע 1), בעוד שבמועד זה טרם תוקנה טעות המועצה, כך שיתרת חובה של התובעת נכון למועד זה רשומה הייתה על שם התובע [ר' תדפיס יתרות חשבון מיום 31.12.2011 (נספח 17 לתצהיר התובע 1)].




אמנם עוד עולה מן הראיות, כי במועד העיקול טרם הוחזר החוב לחייבת, ואולם יתרת החובה שהועברה על שמו של התובע הנה בגין דירת המגורים בלבד (!) [וזאת בהתאם להסכם בין הצדדים]. ב"כ התובעים במהלך חקירת סאלח, הפנה אותו לנספח 15 לתצהיר התובע "אני אומר לך שהיו מעקלים אצל התובעת מס' 2, הם צוידו בנספח 15" (עמ' 16, 32 לפר'). לגבי תדפיס זה העיד סאלח, כי "בתדפיס הזה רואים את התיקון שנעשה בשנת 2010, שזה לא משקף את החזרת החוב לשם החייבת אחרי זה" (עמ' 17, ש' 2-3 לפר'). אלא שעיון בנספח 15 מעלה, כי נכון ליום 15.10.2011 (כשבועיים קודם למועד העיקול) נותרה לחייבת יתרת חוב נוספת בגין נכסים אחרים שהיו ברשותה, יתרה משנת 2002 העולה לכדי 3,944 ש"ח. התובעים לא הוכיחו פירעונו של חוב זה עד למועד ביצוע העיקול.




כמו כן, עולה כי נכון ליום 15.10.2011 נותרה לתובעת יתרת חוב נוספת לדירת המגורים על סך 7,927 ש"ח, שטיבה לא הוברר ואולם גם לא נסתר. התובעים לא חלקו על קיומו של חוב זה. בהעדר פירעון חובות אלו, מוסמכת הייתה המועצה לפעול לביצוע הליכי גביה מכוח ובהתאם לסעיפים 305-310 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. התובעים לא הוכיחו כי הליכי הגביה שביצעה הנתבעת, בוצעו על ידה שלא כדין.




עוד לא הוכיחו התובעים כי סכומים על סך 4,000 ₪ שגבו מהם המעקלים נגבו על ידם ביתר, שכן על פי דו"ח העיקול ניתן להיווכח כי סכומים על סך כ-3,200 ₪ נגבו על חשבון החוב וסכומים נוספים בגין הוצאות שוטר והוצאות אכיפה, ולמעשה לא ביתר.


לסיכום


התובעים לא הוכיחו כי המועצה גבתה מהם סכומים ביתר, או כי נוהלו כלפיהם הליכי גבייה מנהליים שלא כדין. עוד לא הוכיחו התובעים כי נפרע החוב המופיע בספרי המועצה במלואו. אף לא הובאו די ראיות לסתור יתרת החוב המופיעה בספרי המועצה.




התוצאה הנה כי הנני דוחה את התביעה.




התובעים יישאו בהוצאות הנתבעת ושכר טרחת פרקליטיה בסך 2,500 ₪ שישולמו על ידם בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום המצאת פסק הדין ועד מועד ביצוע התשלום בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פיצוי על שייט

  2. פיצוי על טרטור

  3. פיצוי על התחשמלות

  4. פיצוי על בזבוז זמן

  5. פיצוי על דואר שאבד

  6. פיצוי על הזמנת ספר

  7. פיצוי על נזק לפסלים

  8. פיצוי על נזק מעקלים

  9. פיצוי על הפסקות חשמל

  10. פיצוי על טעות בעיקול

  11. פיצוי על אובדן דרכון

  12. פיצוי על גביה מנהלית

  13. פיצוי על ביטול הופעה

  14. פיצוי על נזקים לגינה

  15. פיצוי על ירי של שוטרים

  16. פיצוי על בדיקה בטחונית

  17. פיצוי על התאבדות במעצר

  18. פיצוי על גיזום ללא רשות

  19. פיצוי על נזק לצינור מים

  20. פיצוי על פגיעה ברכב חונה

  21. פיצוי על אי כיבוד קופונים

  22. פיצוי על איחור מסירת משלוח

  23. פיצוי על איחור במסירת הדירה

  24. פיצויים על הפרת הבטחה לעובד

  25. פיצויים על שתי תאונות דרכים

  26. פיצוי על פירוק מחפרון - באגר

  27. פיצוי על נזק לבגד שנמסר לניקוי

  28. פיצויים על תאונת אימונים בצה''ל

  29. פיצוי על הדבקת אזהרת הוצאה לפועל

  30. פיצוי על עיכוב משיכת כספים מהבנק

  31. פיצוי על בניה של העירייה בשטח פרטי

  32. פיצוי על הוצאה לפועל למרות תשלום חוב

  33. פיצוי על פגיעה בזכות ההתארגנות בעבודה

  34. פיצוי על השמדת רכוש שנתפס ע''י המשטרה

  35. פיצוי על אי ביטול מנוי בחברת 012 סמייל

  36. פיצויים על הנחת צינורות מים בקרקע פרטית

  37. פיצוי על הנזק שנגרם לשער כניסה שמלי לחנייה

  38. פיצוי על נזק לחפצים שהיו ברכב בזמן תאונת דרכים

  39. פיצוי על עגמת נפש ופיצוי על פיטורים כחושף שחיתויות

  40. פיצוי על זיכוי בהליך פלילי שסיכויי ההרשעה בו היו נמוכים

  41. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון