סעיף 1 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975 מגדיר "קשרי שותפות" כדלקמן: "הקשרים שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים, למעט את הקשרים שבין חברי תאגיד שהואגד לפי כל דין אחר". סעיף 2 לפקודת השותפויות ממשיך וקובע כי לשם הכרעה אם מתקיימים קשרי שותפות, יש ליתן את הדעת על הכללים הבאים: "(1) שיתוף מכל צורה או הגדר בנכס או בכל זכות בו - אין בכך בלבד כדי ליצור קשרי שותפות בין בעלי הנכס או הזכות, ואפילו הם נוטלים חלק ברווחים המגיעים מן השימוש בהם; (2) נטילת חלק בהכנסה ברוטו מנכס, היא בלבד אינה יוצרת קשרי שותפות, בין שנוטלי החלק יש להם בנכס זכות או טובת הנאה משותפות ובין שאין להם; (3) הנפרע חוב או סכום קצוב אחר, בין בשיעורין ובין בצורה אחרת, מתוך רווחיו הנצמחים של עסק, איננו נעשה בשל כך בלבד שותף בעסק או חב כשותף בו; (4) חוזה, שעל פיו עובדו או שלוחו של בעל עסק יקבל את גמולו בחלק מרווחיו של העסק, אין בו בלבד כדי לעשות את העובד או את השלוח שותף בעסק או חב כשותף בו; (5) בן זוגו או ילדו של שותף שנפטר או התלוי בנפטר, המקבל בדרך של אנונה חלק מרווחי העסק שהנפטר היה שותף בו, אינו נעשה משום כך בלבד לשותף בעסק או חב כשותף בו; (6) המלווה כסף למי שעושה עסק או עומד לעשות עסק, ועל פי החוזה שביניהם יקבל המלווה ריבית בשיעור משתנה לפי רווחי העסק, או יקבל חלק ברווחים - אין המלווה נעשה משום כך בלבד שותף בעסק או חב כשותף בו; (7) המקבל, בדרך של אנונה או בדרך אחרת, חלק ברווחי עסק כתמורה בעד מכירת המוניטין של העסק, אינו נעשה משום כך בלבד לשותף בעסק או חב כשותף בו; (8) חוץ מן האמור לעיל בסעיף זה, תהא קבלת חלק ברווחי עסק, או כל תשלום התלוי ברווחי עסק או המשתנה לפיהם, ראיה לכאורה שהמקבל הוא שותף בעסק, אלא שניתן לסתור ראיה זו בשים לב לכל נסיבות העסקה שבין הצדדים". ההלכה הפסוקה התוותה את המבחן המשפטי להוכחת קיומה של שותפות וגיבשה קווים מנחים להכרעה מתי יראו ביחסים שבין צדדים יחסי שותפות, וכך קבע בית המשפט העליון בע"א 167/89 תנעמי נ' חמסי, תק-על 92(2) 387 (1989) בהקשר זה: "השאלה - האם נקשר הסכם בין בעלי דין המגיע לכלל קשר של שותפות היא שאלה מעורבת של עובדה וחוק. השאלה, מתי הממצאים העובדתיים המצטברים מצביעים על קיומה של שותפות היא שאלה משפטית, אך קביעת התשתית העובדתית העולה מעל פני הראיות באשר לקיומה של שותפות שאלה שבעובדה היא... כך למשל ראוי לבחון, בין היתר, את אלה: - הכוונה של הצדדים להיות שותפים. - הצגתם של הצדדים לציבור כשותפים. - השתתפות הצדדים בנכסים ובחזקה של העסק. - הזכות השווה של הצדדים לנהל את העסק. - הזכות ההדדית של הצדדים לחייב זה את זה בעניני העסק. - השתתפות הצדדים ברווחי העסק. - מישכם של היחסים בין הצדדים". באשר למבחן שעניינו כוונת הצדדים להיות שותפים, הרי שאלה זו צריכה להיבחן לפי כוונת הצדדים, כפי שזו משתקפת מהתנהגותם החיצונית (ע"א 283/85 מוסכי צומת גהה מאוחדים בע"מ נ' וייל, פ"ד מא(3) 25 (1987)). מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה להוכחת שותפות: הקדמה: לפני תביעה כספית שהגיש התובע, סטודנט לרפואה שנבחן לא מכבר בבחינות ההסמכה לרופאים, כנגד עפו ג'חוש וחברת אפסוס פסיכומטרי בע"מ, שעיסוקה בשיווק ומכירת קורסי הכנה, הדרכות וחומרי לימוד לקראת הבחינה הפסיכומטרית הארצית (להלן: "אפסוס" או "העסק"). ביסוד התובענה עומדת טענתו של התובע כי יש לראות בו שותף מלא להקמת העסק ו/או בעל זכויות הקניין וזכויות היוצרים בחלק מחומר הלימוד שנכתב ונערך על ידו עבור העסק. ביום 17/1/11 ניתנה החלטתי בשאלת הסמכות העניינית, לאחר שנשמעו ראיות והוגשו סיכומי הצדדים בנדון. במסגרת החלטה זו דחיתי את בקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית לבית המשפט המחוזי לדון בתובענה ומחמת העדר עילה, וקבעתי כי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח שבין הצדדים - התובע מחד גיסא והנתבעים מאידך גיסא - התקיימו יחסי עבודה. לעניין תוקפה המשפטי של החלטה זו, על קביעותיה, אתייחס עוד בהמשך. טענות התובע: התובע פותח וטוען כי החלטת בית משפט זה בשאלת הסמכות העניינית היא בבחינת מעשה בית דין, הן באשר לסוגיית טיב היחסים בין הצדדים והן באשר לנושאים נוספים השנויים במחלוקת. לטענת התובע, במהלך שנת 2004 פנה אליו עפו ג'חוש בהצעה להקים עסק משותף בתחום ההכנה לבחינות הפסיכומטריות במגזר הערבי. על פי הנטען, סוכם כי שני הצדדים יקימו במשותף את העסק, כך שהתובע מצדו יעסוק בעיקר בתכנים ואילו עפו ג'חוש יעסוק בעיקר בניהול, כששני הצדדים ייהנו במשותף מפירות העסק ויהיו בעלים משותפים של כל נכס ונכס מנכסי העסק. התובע טוען כי במשך כשלוש שנים עסק בעבודה מאומצת שכללה כתיבה, חיבור, תיקון ועריכה של ספרים, שאלות חוברות ויצירות שונות בתחום פעילותו של העסק, ובתוך כך היה האחראי הבלעדי להתהוותן של "ערכות קורס", הכוללות: ספר הכנה לקורס, ספר הדרכה במתמטיקה, ספר בתחום המילולי, חוברות מבחני הכנה לבחינה הפסיכומטרית וספר שאלות הכנה לבחינה. לטענת התובע, עסק בנוסף לכך גם בפיתוח חומר קיים, לרבות עדכון החומר ועריכתו. לדידו, תרומתו לעסק ניכרת מעבר ל"ערכות הקורס" גם בחומר מקצועי נוסף, ובכלל זאת עדכון והשלמה לספר הקורס 2006, הכנת שאלות למרתון אוקטובר 2004 ולארבעה מועדים נוספים, עדכוני ספרי השאלות לבחינה במספר שנים ועוד. יתירה מכך, לטענת התובע ביצע פעולות גם בכל הקשור לייזום והפעלת העסק, לרבות ארגון צוות העובדים, ראיונות, ביצוע הדרכות השתלמויות, התקשרויות עם ספקים ונותני שירות, וזאת לצד פעולות שיווק וגיוס לקוחות עבור העסק. לשיטת התובע, הגדרת מערכת היחסים בינו לבין הנתבעים אינה חייבת להיות מוכתבת בהתאם למודל משפטי זה או אחר והיא נקבעת על ידם, כשבמקרה זה ניתן ללמוד על דבר קיומו של מיזם משותף מתוך כלל הנסיבות, אף מבלי שנערך הסכם מפורש בין הצדדים. בהקשר זה סבור התובע כי יש לסווג את מערכת היחסים בינו לבין הנתבעים כ"קשרי שותפות", וזאת בהתבסס על הנימוקים הבאים: עדותו של התובע בנדון היתה מהימנה ולא נסתרה בחקירה הנגדית; עדות אביו של התובע, עו"ד וליד חליליה, במסגרתה ציין כי הציע לעפו ג'חוש לבחון את האפשרות להקים עסק משותף עם התובע; העובדה כי בית המשפט דחה את טענת הנתבעים ולפיה התובע שימש בעסק כעובד שכיר מהווה מעשה בית דין ומחייבת את המסקנה כי יש לאמץ את גרסתו הנגדית של התובע; הנתבעים אינם מציגים כל גרסה נגדית לגרסת התובע בדבר מיזם משותף, לאחר שגרסתם בדבר קיום יחסי עבודה נדחתה, כשכל העדים שהעידו מטעמם בנדון אינם יכולים לסייע להם בבירור הסוגייה שבמרכז המחלוקת; המסמכים עליהם נסמכים הנתבעים, מעבר להיותם בלתי אמינים גם אינם יכולים לסייע להם בהוכחת טיב ומהות היחסים בין הצדדים; עפו ג'חוש הודה בפני אביו של התובע, עו"ד וליד חליליה, כי הסיכום בין הצדדים היה של עסק משותף, כפי שעולה מעדות אביו של התובע; עפו ג'חוש הודה בקיומו של המיזם המשותף ובזכאות התובע לקבל רווחים גם בפני אחיו של התובע; במהלך פגישה עם אביו של התובע ערך עפו ג'חוש בכתב ידו מסמכים המתייחסים לנתוני המכירות בשנים הרלוונטיות; עפו ג'חוש הציע לשלם לתובע סך של 250,000 ש"ח בגין חלקו של התובע בעסק - סכום שלא ניתן לראות בו משום "שכר עבודה" בלבד; במסגרת הקלטה של שיחה שהתקיימה בין התובע לעפו ג'חוש עולה כי עפו ג'חוש מודה במיזם המשותף ובכך שלתובע זכות לקבל את חלקו; העובדה כי התובע לא קיבל תמורה בגין שנת 2004, היא השנה בה הוקם העסק, למרות עבודתו המאומצת, מלמדת על כך שמדובר במיזם משותף, מה גם שעפו ג'חוש לא הוכיח כי השקיע כל השקעה כספית בעסק באותה תקופה; הוכח שבתחילת הדרך חיפש עפו ג'חוש שותפים למיזם עסקי שישקיעו בעסק סכומים לא ניכרים, נתון המלמד כי אכן חיפש שותף לעסק באותה עת (אף כי כיום מסתבר שלעפו ג'חוש שותפים שלא השקיעו כספים כלשהם במסגרת השותפות); טענת עפו ג'חוש כי לא ייתכן שהתובע נכנס כשותף בעסק ללא הסכם שותפות אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שבאותו עסק קיים שותף נוסף (שאחראי על החומר בתחום האנגלית), שמקבל אחוזים מההכנסות בגין פעילות העסק אף ללא הסכם כתוב; התובע בעצמו השקיע מכספו עבור העסק (טלפונים, אחזקת מחשב ונסיעות); אמנם התובע לא הוצג כשותף בפני גורמים שלישיים, אך כך גם שותפים אחרים של עפו ג'חוש לא הוצגו בפני גורמים שלישיים כשותפים ונחשבו על ידם כעובדים רגילים; אין באי רשומה של שותפות אצל רשם השותפויות כדי לשלול את טענת התובע בדבר קיומה של שותפות. בהקשר זה מוסיף התובע וטוען כי הואיל והמדובר במיזם משותף לתובע ועפו ג'חוש כי אז יש לקבוע כי לפי דיני השותפויות, זכויותיהם וחובותיהם של השותפים הן שוות. לחילופין, טוען התובע כי גם אם יסבור בית המשפט שיש לסווג את היחסים בין הצדדים באופן אחר, עדיין יש לקבוע כי מתקיימות נסיבות המלמדות על סוג של "בעלות משותפת" בחומר העיוני, ולפיה זכאי תובע למחצית מרווחי העסק או שיעור אחר שיקבע בית המשפט. לפי הערכת התובע (ויאמר כבר כאן כי הערכה זו נותרה בגדר הערכה גם במסגרת סיכומיו הסופיים בתיק זה) יש לכמת את היקף החומר שהגה וחיבר בלמעלה מ- 60% מכלל החומר שהנתבעים עשו ועושים בו שימוש לצרכי העסק. התובע טוען כי גרסתו בנדון היתה מהימנית ועקבית לכל אורך הדרך, וזאת אל מול גרסתו המתחמקת והכוזבת של עפו ג'חוש, שבמרביתה נדחתה בהחלטת הביניים של בית משפט זה. התובע מוסיף וטוען כי בעקבות עבודתו המפרכת והמסורה, גדל היקף הכנסותיו ורווחיו של העסק באופן ניכר. לדידו, הנתבעים מנצלים את השליטה שיש להם ביצירותיו ומפיצים את החומר העיוני שנכתב ונערך על ידו, תוך שהם מפיקים ממנו הכנסות ורווחים בסכומים משמעותיים. לטענת התובע ההתקשרות בינו לבין עפו ג'חוש החלה עוד בטרם הוקם העסק ועפו ג'חוש מעולם לא חלק על כך שהתובע הוא שותף מלא לבניית העסק, תוך שהוא מבטיח לו כי יקבל את חלקו. לטענתו, כאשר פנה אל עפו ג'חוש במטרה לקבל את חלקו לפי המוסכם, וזאת מעבר למקדמות זעומות ששולמו לו במהלך השנים, התכחש עפו ג'חוש להסכמות שהושגו והשיב את פניו ריקם. עוד טוען התובע כי הנתבעים עושים שימוש בקניינו, לרבות זכויות היוצרים שלו בחומר הלימודי ובערכות הקורס, תוך שהם מתעשרים שלא כדין על חשבונו. לדידו, זכויות היוצרים בחומר הלימודי שכתב הם שלו. לחלופין, טוען התובע כי אף אם זכויות היוצרים בחומר הלימודי הן בבעלות משותפת, כי אז יש לקבוע כי עומדת לו הזכות לקבל את חלקו ברווחי השותפות. התובע טוען כי הנתבעים מנצלים בחוסר תום לב את המשאבים הרבים שהשקיע בבניית העסק וקידומו. התובע מוסיף וטוען כי הוא זכאי לקבלת תמורה הולמת וראויה עבור השקעותיו ויצירותיו. בנוסף לכך, מעלה התובע שורה של טענות המבוססות על עילות מתחום דיני הנזיקין ודיני החוזים, וכן על עילות מתחום המשפט החוקתי. התובע עותר להצהיר כי בינו לבין הנתבעים נרקמו יחסי שותפות החל מפברואר 2004 ואילך ובמסגרת זו מגיע לו לקבל חלקו בעסק המשותף. כמו כן עותר התובע להצהיר כי הוא הבעלים, לבד ו/או ביחד עם הנתבעים, בעסק ו/או בחומרי הלימוד ו/או בערכות הקורס. עוד עותר התובע להצהיר כי העסק אפסוס שייך לו ולעפו ג'חוש במשותף. לבסוף עותר התובע להצהיר כי הוא זכאי לתשלומים בשיעור של 60% לפחות מכל המכירות וההכנסות שנתקבלו ו/או יתקבלו בעסק. בנוסף, עותר התובע לקבלת סעדים כספיים בגין "ערכות הקורס"; תמורה בגין השקעותיו ועמלו על פי קריטריונים של "שכר ראוי" לקבלן ו/או נותן שירותים; פיצויים בגין הפרת זכויותיו ביצירות והשימוש ביצירותיו; וכן פיצויים סטטוטוריים לפי דיני הקניין הרוחני. טענות הנתבעים: הנתבעים טוענים כי החלטת בית משפט זה בשאלת הסמכות העניינית אינה מהווה מעשה בית דין, שכן לא ניתנה במסגרתה הכרעה סופית בעניין הסעדים שהתבקשו בכתב התביעה והיא ניתנה עוד בטרם הוצגו כל הראיות הנדרשות מטעם הצדדים. בנוסף, החלטה זו אף אינה מחייבת את בית המשפט והוא רשאי לבטלה בהמשך המשפט. לדידם, ההחלטה בשאלת הסמכות העניינית ניתנה על ידי בית משפט זה בחוסר סמכות, שכן לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בשאלה אם בין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעביד, וזו השאלה העיקרית השנויה במחלוקת בתיק זה. באותו עניין מוסיפים הנתבעים ומפנים למסמך חדש שהומצא מהביטוח הלאומי לאחר מתן ההחלטה בשאלת הסמכות העניינית ובפתח שמיעת ראיות ההגנה, ולפיו התובע דווח לביטוח הלאומי כשכיר בעסק ודמי הביטוח עבורו שולמו כדין בין השנים 2005-2006 ובתחילת 2007, נתון שלטענתם מלמד אף הוא שהתובע שימש כעובד בעסק ותו לא. בשאלת התקיימותם של יחסי שותפות טוענים הנתבעים כי לא התקיימו במקרה זה יחסי שותפות בין התובע לעפו ג'חוש בקשר עם העסק "אפסוס" ואף לא היתה כוונה לכונן יחסים שכאלה. לטענתם, לעפו ג'חוש לא היתה כל כוונה לצרף את התובע כשותף לעסקיו, התובע לא הוצג מעולם ואף לא הציג עצמו כשותף של הנתבעים, התובע לא השתתף בהפסדי העסק ולא היתה זכות הדדית בין הצדדים לחייב זה את זה בענייני העסק; התובע לא היה שותף בהחזקה של נכסי הנתבעים; וכמו כן, העסק כולו נוהל על ידי עפו ג'חוש. בהקשר זה טוענים הנתבעים כי לא הוכח שעפו ג'חוש פנה אל התובע בהצעה להקים עסק משותף, ומלבד טענת אביו של התובע בדבר פגישת רחוב מקרית בינו לבין עפו ג'חוש לאחר שביקש לבדוק אפשרות כי בנו, התובע, יועסק בתחום ההכנה לבחינה הפסיכומטרית, לא הוצגה שום ראיה המלמדת על פניה כלשהי של עפו ג'חוש לתובע, מה גם ששום הסכמה לא הועלתה על הכתב במהלך השנים. הנתבעים טוענים כי בעת שהתובע הכיר את עפו ג'חוש וביקש עבודה אצלו, היה בחור צעיר שרק סיים תיכון, חסר השכלה אקדמאית וחסר ניסיון בהדרכת פסיכומטרי, חסר ניסיון בכתיבת חומר ללימוד לבחינה פסיכומטרית וחסר הכשרה בניהול עסק, וכי עפו ג'חוש, שהיה אותה עת בעל ניסיון בתחום ההוראה וההדרכה לבחינות פסיכומטרי, הוא שהכשיר אותו לעבודתו. בנוסף, טוענים הנתבעים כי כבר בשנת 2004 עבד עפו ג'חוש לבד בעסק והוציא חוברות לימוד וספרי לימוד תחת השם המסחרי אפסוס, ללא שום קשר לתובע. לטענתם, יתר העובדים בעסק שהיו מעורבים בכתיבת חומר לימוד אינם דורשים הכרה כשותפים בעסק אלא מודים שקיבלו שכר עבור עבודתם. עוד טוענים הנתבעים כי התובע לא סבר מעולם שהוא שותף בעסק, ודרש לראשונה זכויות בעסק אחרי שעזב את העבודה לטובת לימודי הרפואה בירושלים. כמו כן מביעים הנתבעים תמיהה הכיצד זה מתיישבת הטענה לקיומם של יחסי שותפות עם העובדה שבפועל עזב התובע את העסק שהוא טוען כי הקים והלך ללמוד רפואה במקום מרוחק. בנוסף, טוענים הנתבעים כי התובע לא הציג כל ראיה ולפיה יצר 60% מחומר הלימוד, ואף לא הוכיח כי חיבר ולו שאלה אחת, וממילא שלא הוכיח כי זכויות היוצרים בחומר הלימודי שלו הן. באותו עניין ממשיכים הנתבעים וטוענים כי אף לגרסתו של התובע, זכויות היוצרים בחומר אינן שלו אלא שייכות למיזם המשותף. כן טוענים הנתבעים כי התובע לא הוכיח כי נמכרה ולו ערכת לימוד אחת (היינו: כי הנתבעים עושים שימוש בחומר שלטענתו חיבר), ולא הוכיח את עלותו של הקורס ואת רווחי העסק מתוך אותם קורסים, ולמעשה כלל לא הוכיח מהו הנזק שנגרם לו. עוד טוענים הנתבעים כי משלא הצביע התובע במדויק על החומר שלדידו מעניק לו זכויות יוצרים, הרי שלא הוכיח את זכותו וממילא שלא מגיע לו כל פיצוי. באשר להיקף הנזק הנתבע, טוענים הנתבעים כי מעבר לעובדה שזה לא הוכח, הרי שחלק מהסעדים המבוקשים כלל אינם קיימים בדין, דוגמת הסך של 1,500,000 ש"ח אותו דורש התובע כפיצויים סטטוטוריים לפי דיני הקניין הרוחני (על אף שכאמור לא הוכיח קיומן של הפרות כמו גם זכויות העומדות לו על פי דין). על פי הנטען, העובדה שהתובע קיבל שכר משך כשנתיים ולא דרש מעבר למה שקיבל, מלמדת כי קיבל את מבוקשו לפי דרישותיו. בנוסף, התובע לא הציג כל אסמכתא לגבי שעות עבודתו מהבית, על אף שלטענתו ערך רישום בנדון, כשדיווחיו בנדון כיום הן מנופחות ובלתי ריאליות בהינתן העובדה שבאותה תקופה למד במקביל לימודי רפואה. לסיכום, טוענים הנתבעים כי התובע מעלה בסיכומיו טענות אישיות בוטות כנגד עפו ג'חוש, שאין להן מקום, לא כל שכן בעת ניהול הליך בבית המשפט. נטל ההוכחה בשאלת אופן סיווג קשרי העבודה בין התובע לנתבעים: בפתח הדברים יש להדגיש את המובן מאליו כי להבדיל ממצב הדברים ביחס להחלטתי מיום 17/1/11 שהכריעה בשאלות הסמכות העניינית והוכחת יחסי עובד מעביד, שהועלו במסגרת בקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף, הרי שבתביעה העיקרית הנטל להוכיח את טענות התובע, לרבות קיומם של יחסי שותפות או כל מערכת קשרי עבודה אחרת בין התובע לנתבעים מוטל על התובע, ועליו בלבד (ע"א 1769/93 זילכה נ' שוחט, תק-על 95(2) 1655 (1996); ת"א (ת"א) 1122-07 עו"ד קליין נ' עו"ד חגואל (טרם פורסם, 3/4/12); (ה"פ (ת"א) 273/06 סדלינסקי נ' מלינגר (טרם פורסם, 3/4/11)). בהקשר זה, אין התובע יכול להיבנות רק מהקביעות בהחלטתי בשאלת הסמכות העניינית, שכן במסגרת אותה החלטה אמנם דחיתי את טענת הנתבעים כי התובע היה עובד של הנתבעים, אך בד בבד נמנעתי בעקביות מלקבוע דבר לעניין היווצרותם ו/או הוכחתם של יחסי שותפות בין הצדדים. אי לכך, ייאמר ויודגש כי על התובע להוכיח, במנותק מהקביעה כי לא הוכחה טענת הנתבעים שמתקיימים בין הצדדים יחסי עבודה, כי הוא שימש בעסק כשותף, ולחילופין, לאיזו מסגרת משפטית אחרת יש לסווג את מערכת היחסים בינו לבין הנתבעים, וכן עליו להראות אילו עילות עומדות לו על פי דין ולאילו סעדים הוא זכאי, ואין הוא יכול להסתמך רק על העובדה שבהחלטתי האמורה קבעתי כי הנתבעים לא הוכיחו, במסגרת בקשתם, כי התובע שימש כעובד שכיר בעסק. האם ההחלטה בשאלת הסמכות העניינית מהווה מעשה בי דין? במסגרת החלטת הביניים בשאלת הסמכות העניינית מיום 17/1/11, ולאחר שבחנתי את מכלול הסממנים בשטח כפי שהוצגו לפני נכון לאותה עת, הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח את טענתם כי בינם לבין התובע התקיימו יחסי עבודה, כשהצדדים - שניהם - מעולם לא ראו לנכון לחתום על הסכם להגדרת חלקם ותפקידם בעסק, וכבר מראשית הדרך בחרו להותיר את העניין בעמימות מסוימת, כדי לראות לאן יתפתחו הדברים. ודוק: בהחלטה האמורה לא הוכרעה כלל השאלה העיקרית שביסוד כתב התביעה, היינו: בחינת טענת התובע אם בין הצדדים נרקמו יחסי שותפות, אם לאו, ואף לא נקבעו מסמרות בשאלת סיווג היחסים בין הצדדים (מלבד הקביעה כי הנתבעים לא הוכיחו את טענתם, נכון לאותו מועד, שנתקיימו יחסי עובד מעביד), וממילא שלא נקבע דבר ביחס לסעדים המבוקשים בכתב התביעה. באותה עת אף לא הסתיים שלב שמיעת הראיות והצדדים המשיכו בהבאת ראיותיהם בנוגע לשאלת סיווג מערכת היחסים המקצועית שנרקמה ביניהם, וזאת גם לאחר שהוכרעה בקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף. אי לכך, לא הוכח שהפלוגתה שהצריכה הכרעה בהחלטת הביניים זהה לפלוגתה העיקרית מושא פסק דין זה, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית, ושאלת סיווג היחסים התעסוקתיים בין הצדדים לא הוכרעה, לא במפורש ולא במשתמע. בנסיבות אלה, החלטת הביניים בבקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף אינה יוצרת מעשה בית דין, ואין מניעה לדון מחדש בעניינים שהועלו במסגרתה, ואף לשנותם, אם הדבר מוצדק (ראה א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט), בעמ' 335; רע"א 4472/10Proneuron Biotechnologies Inc נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (טרם פורסם, 6/10/10)). עם זאת, במקרה דנא, לא השתכנעתי כי התרחשו נסיבות המצדיקות פתיחת פתח לשינוי החלטת הביניים, על קביעותיה. בתוך כך, לא הובאו ראיות חדשות, מלבד ראיה אחת נוספת, אליה אתייחס בהמשך, שיש בהן כדי לשנות את מסקנתי ולפיה הנתבעים לא הוכיחו טענתם שנתקיימו בין הצדדים יחסי עבודה. לא מצאתי גם כי מתקיימות נסיבות המלמדות כי החלטת הביניים שגויה ביסודה ו/או כי קיימת הצדקה לשנותה. בנוגע לטענת הנתבעים כי ההחלטה בשאלת הסמכות העניינית ניתנה על ידי בית משפט זה בחוסר סמכות, שכן לבית הדין לענייני עבודה סמכות ייחודית לדון בשאלה אם בין הצדדים התקיימו יחסי עבודה, הרי שטענה זו דינה דחייה. תביעה זו הוגשה לבית המשפט האזרחי כתביעה כספית, שביסודה הטענה לקיום יחסי שותפות. הטענה בדבר קיומם של יחסי עובד-מעביד הועלתה על ידי הנתבעים כטענת הגנה מקדמית והוכחשה על ידי התובע מפורשות, עוד במסגרת תביעתו. בנסיבות אלה, היה על בית המשפט לבחון ולהכריע בשאלת קיומם של יחסי עבודה בטרם כניסתו לעובי התובענה ובטרם בחינת הטענות העיקריות בדבר קיומם של יחסי שותפות וזכויות יוצרים, טענות שבירורן נתון לסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי, ולא היתה כל הצדקה להפנות את העניין לבית הדין לעבודה. בנוגע למסמך החדש שהומצא מהביטוח הלאומי לאחר מתן ההחלטה בשאלת הסמכות העניינית ובפתח שמיעת ראיות ההגנה בתיק העיקרי, ולפיו התובע דווח לביטוח הלאומי כשכיר בעסק ודמי הביטוח עבורו שולמו כדין במרבית תקופת העסקתו, הרי שבמסגרת הדיון בטענת ההגנה של הנתבעים, ניתנה לצדדים הזדמנות מלאה להביא את מכלול ראיותיהם בשאלת קיומם של יחסי עבודה. משלא הגישו הנתבעים ראיה זו בעת המתאימה ולא הציגו כל סיבה לאי הגשתה במועד, עת ניתנה להם הזדמנות נאותה לפרוס את כל ראיותיהם בסוגיה שעל הפרק, אין להם להלין אלא על עצמם, וזאת אף מבלי להכריע בשאלה אם יש במסמך זה, כשלעצמו, כדי להצדיק את הקביעה כי בין התובע לנתבעים מתקיימים יחסי עובד-מעביד (השווה: דב"ע מח/3-137 תמר אדר נ' פרסום מלניק בע"מ, פד"ע כ(1) 60). הראיה החדשה מהביטוח הלאומי, אגב, מלמדת כי גם לשיטת התובע, אין החלטת הביניים מהווה מעשה בית דין, שכן לא התנגד להגשת המסמך אף שזה הוגש רק בפתח עדותו של הנתבע, לאחר שהוכרעה הבקשה לסילוק התביעה על הסף. אי לכך, החלטת בית משפט זה בשאלת הסמכות העניינית אינה מהווה מעשה בית דין ודין טענת התובע בהקשר זה להידחות. מן העבר השני, טענות הנתבעים כי החלטת הביניים ניתנה בחוסר סמכות וכי בנסיבות העניין הוכחו יחסי עובד מעביד, אף הן דינן דחייה. עיקרי הממצאים ביחס לאופן העסקת התובע באפסוס כפי שנקבעו עד כה: כאומר, לאחר תום שמיעת ראיות הצדדים, לא השתכנעתי כי הובאו ראיות נוספות המצדיקות שינוי קביעותיי העובדתיות ביחס לאופן העסקתו של התובע ושיטת העבודה בה בחרו הצדדים להתנהל. אי לכך, ראיתי לשוב ולהזכיר את עיקרי הממצאים שנקבעו בעניין זה, בתמצית. בראש ובראשונה מן הראוי לשוב ולהדגיש כי בין התובע לבין עפו ג'חוש לא נחתם כל הסכם להגדרת חלקו ותפקידו של כל אחד בעסק, ומערכת יחסי ההעסקה בין הצדדים נשארה במידה רבה מעורפלת, לרבות בכל הנוגע לתנאי העבודה, אופן ביצוע העבודה והשכר עבור ביצוע העבודה, הואיל וכך היה נוח לכולם, לפחות בתחילת הדרך, אך ברור היה שהרעיון להקמת העסק היה של עפו ג'חוש אשר הציע לתובע לפעול עמו כדי לקדם את העסק. התובע החל את עבודתו המקצועית בעסק בשנת 2004 וביצע את חלקו בעסק משך מספר שנים, חלקן במקביל ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית, ובתוך כך יצר, הגה, תיקן וערך שאלות הכנה, ספרי לימוד ותרגול בתחום המילולי ובתחום הכמותי לקראת הבחינה הפסיכומטרית. התובע עבד בעיקר בתחילת הדרך מביתו, באמצעות מחשבו הפרטי, בשעות עבודה לא שגרתיות ולא סדירות, הפזורות על פני שעות היממה, ללא הנחיה בדבר תוכן העבודה והיקפה. פעולותיו, לכל היותר, היו בתיאום מסוים ובידיעתו של עפו ג'חוש, ברם הלה לא פיקח פיקוח צמוד על עבודתו, וזה היה עצמאי, מן הרגע הראשון, בקבלת החלטות ביצועיות, בקביעת שעות העבודה ובקבלת החלטות הנוגעות למידע ולתוכן עבודתו. במילים אחרות, התובע הוא זה שקבע את היקף עבודתו, זמני ביצועה ותוכנה והוא לא היה כפוף, בנושאים אלה, למגבלות העסק. התובע קיבל עבור עבודתו תמורה כספית באמצעות שיקים, מדי תקופה, בסכומים שונים, והכנסותיו לא דווחו, לפחות בתחילת היווסדותו של העסק, לרשויות המס. לא הוכח אף שהתובע קיבל בזמן אמת תלושי שכר בגין עבודתו. בנוסף, לא הוכח שהנתבעים ניהלו מערכת פורמאלית למעקב אחר שעות עבודתו של התובע, יציאה לחופשות, היעדרויות בגין מחלה, כרטיס עובד וכיוצ"ב. כמו כן, הנתבעים לא היו שותפים באופן כלשהו בהוצאות טלפון ו/או הוצאות הקשורות באחזקת המחשב ששימש את התובע בעבודתו מהבית. על יסוד עובדות אלה ציינתי במסגרת החלטת הביניים כי ניתן להסיק שלפנינו מערכת מסוימת של נותן שירות ומקבל שירות, במסגרתה הועסק התובע כמעין יצרן מתמשך של מוצר עיוני לימודי המיועד להוות "אב טיפוס" בעסק להכנה לבחינות הפסיכומטריות של הנתבעים. יצוין כבר עתה כי אף שהעסק החל את דרכו בתחילת שנת 2004, הרי העסק נרשם ביום 13/12/04 כחברה, כשהנתבע, עפו ג'חוש, נרשם כבעל מניות יחיד, כמנהל יחיד, ומאידך לא הוזכר שמו של התובע במסמכי ייסוד אותה חברה, דבר האומר דרשני. האם הוכחה קיומה של שותפות? כפי שציינתי קודם, על התובע, הטוען לקיומו של קשר שותפות עסקי, להוכיח קיומו של הסכם לנהל ביחד עסק מסוים במטרה להפיק רווחים, בין אם הסכם מפורש ובין אם הסכם מכללא. אי לכך, לא נותר אלא לבחון אם בנסיבות מקרה זה עמד התובע בנטל המוטל עליו להוכיח קיום שותפות בינו לבין עפו ג'חוש, אם לאו. סעיף 1 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975 (להלן: "פקודת השותפויות") מגדיר "קשרי שותפות" כדלקמן: "הקשרים שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים, למעט את הקשרים שבין חברי תאגיד שהואגד לפי כל דין אחר". סעיף 2 לפקודת השותפויות ממשיך וקובע כי לשם הכרעה אם מתקיימים קשרי שותפות, יש ליתן את הדעת על הכללים הבאים: "(1) שיתוף מכל צורה או הגדר בנכס או בכל זכות בו - אין בכך בלבד כדי ליצור קשרי שותפות בין בעלי הנכס או הזכות, ואפילו הם נוטלים חלק ברווחים המגיעים מן השימוש בהם; (2) נטילת חלק בהכנסה ברוטו מנכס, היא בלבד אינה יוצרת קשרי שותפות, בין שנוטלי החלק יש להם בנכס זכות או טובת הנאה משותפות ובין שאין להם; (3) הנפרע חוב או סכום קצוב אחר, בין בשיעורין ובין בצורה אחרת, מתוך רווחיו הנצמחים של עסק, איננו נעשה בשל כך בלבד שותף בעסק או חב כשותף בו; (4) חוזה, שעל פיו עובדו או שלוחו של בעל עסק יקבל את גמולו בחלק מרווחיו של העסק, אין בו בלבד כדי לעשות את העובד או את השלוח שותף בעסק או חב כשותף בו; (5) בן זוגו או ילדו של שותף שנפטר או התלוי בנפטר, המקבל בדרך של אנונה חלק מרווחי העסק שהנפטר היה שותף בו, אינו נעשה משום כך בלבד לשותף בעסק או חב כשותף בו; (6) המלווה כסף למי שעושה עסק או עומד לעשות עסק, ועל פי החוזה שביניהם יקבל המלווה ריבית בשיעור משתנה לפי רווחי העסק, או יקבל חלק ברווחים - אין המלווה נעשה משום כך בלבד שותף בעסק או חב כשותף בו; (7) המקבל, בדרך של אנונה או בדרך אחרת, חלק ברווחי עסק כתמורה בעד מכירת המוניטין של העסק, אינו נעשה משום כך בלבד לשותף בעסק או חב כשותף בו; (8) חוץ מן האמור לעיל בסעיף זה, תהא קבלת חלק ברווחי עסק, או כל תשלום התלוי ברווחי עסק או המשתנה לפיהם, ראיה לכאורה שהמקבל הוא שותף בעסק, אלא שניתן לסתור ראיה זו בשים לב לכל נסיבות העסקה שבין הצדדים". ההלכה הפסוקה התוותה את המבחן המשפטי להוכחת קיומה של שותפות וגיבשה קווים מנחים להכרעה מתי יראו ביחסים שבין צדדים יחסי שותפות, וכך קבע בית המשפט העליון בע"א 167/89 תנעמי נ' חמסי, תק-על 92(2) 387 (1989) בהקשר זה: "השאלה - האם נקשר הסכם בין בעלי דין המגיע לכלל קשר של שותפות היא שאלה מעורבת של עובדה וחוק. השאלה, מתי הממצאים העובדתיים המצטברים מצביעים על קיומה של שותפות היא שאלה משפטית, אך קביעת התשתית העובדתית העולה מעל פני הראיות באשר לקיומה של שותפות שאלה שבעובדה היא... כך למשל ראוי לבחון, בין היתר, את אלה: - הכוונה של הצדדים להיות שותפים. - הצגתם של הצדדים לציבור כשותפים. - השתתפות הצדדים בנכסים ובחזקה של העסק. - הזכות השווה של הצדדים לנהל את העסק. - הזכות ההדדית של הצדדים לחייב זה את זה בעניני העסק. - השתתפות הצדדים ברווחי העסק. - מישכם של היחסים בין הצדדים". באשר למבחן שעניינו כוונת הצדדים להיות שותפים, הרי שאלה זו צריכה להיבחן לפי כוונת הצדדים, כפי שזו משתקפת מהתנהגותם החיצונית (ע"א 283/85 מוסכי צומת גהה מאוחדים בע"מ נ' וייל, פ"ד מא(3) 25 (1987)). ויודגש שוב: העובדה שבמסגרת החלטת הביניים בשאלת הסמכות העניינית נדחתה טענת הנתבעים כי התובע שימש כעובד, אין בה, כשלעצמה, כדי ללמד כי הגרסה בדבר קיומם של יחסי שותפות היא הנכונה ועל התובע להוכיח, באופן פוזיטיבי, כי סוכם בינו לבין עפו ג'חוש על יצירת שותפות או מיזם משותף, בין במפורש ובין במשתמע. אין די בכך שהנתבעים ממשיכים ונתלים בגרסתם בדבר קיומם של יחסי עבודה - גרסה שנדחתה כאמור - כדי ללמד, מניה וביה, שגרסת התובע ולפיה היה שותף בעסק היא הנכונה. כך גם אין בעובדה שהמסמכים עליהם נסמכים הנתבעים אינם יכולים להעיד על טיב ומהות היחסים בין הצדדים כדי לסייע לתובע, שהנטל להוכיח את קיומה של השותפות מוטל עליו, ועליו בלבד. אקדים אחרית לראשית ואדגיש כבר כאן כי גם לאחר תום שמיעת הראיות עומדת על כנה מסקנתי ולפיה מערכת היחסים המקצועית בין הצדדים לא הובהרה ונותרה מעורפלת במשך כל תקופת פעילותו של התובע בעסק. תהא הסיבה לכך אשר תהא, ברור כי נתון זה פועל במישור הראייתי לחובת התובע. בראש ובראשונה יצוין כי בין הצדדים לא נכרת הסכם שותפות בכתב, נתון שעשוי להצביע על כך שלא התגבשה אצל מי מהצדדים כוונה מוגדרת לכנן יחסי שותפות. גרסת התובע בדבר מהות היחסים שנרקמו בינו לבין הנתבעים סותרת את גרסתו של עפו ג'חוש, שהכחיש בתוקף קיומה של שותפות, כמו גם כוונה ליצור יחסי שותפות בינו לבין התובע, והבהיר כי התובע ומי מבני משפחתו לא היה מעורב בניהול העסק והקמתו (סעיף 11 לתצהירו נ/16), כמו שגם לא השתתפו בהוצאות הקמתו. עוד יש לשוב ולהדגיש כי ייסוד החברה נעשה לאחר שהתובע כבר החל במתן שירותיו לעסק ולמרות כך, מצאנו כי רק עפו ג'חוש נרשם כבעל מניות וכמנהל בחברה, כשמאידך שמו של התובע לא הוזכר במסמכי ייסוד החברה. הדבר מלמד, ולו לכאורה, כי מצדו של עפו ג'חוש לא היתה כוונה לצירוף התובע כשותף, כמו כן אי עמידתו של התובע על צירופו כבעל מניות וכמנהל בחברה אף היא מעידה על כך שלכאורה התובע לא ראה בעצמו כשותף בעסק. עדות אביו של התובע אינה יכולה לסייע בסיווג מערכת היחסים, שכן הלה שימש כחוליה מקשרת בין התובע לעפו ג'חוש רק בשלבים הראשונים של העלאת הרעיון לייסוד העסק (ובשלב מאוחר יותר, לאחר הגשת התביעה), וכאמור התרשמתי שהן התובע והן עפו ג'חוש לא הגדירו בעצמם מהו תפקידו של כל אחד מהם בעסק ובאילו תנאים יעבוד התובע, כך שממילא אין בעדות אביו של התובע (כמו גם בעדות אחיו) כדי לסייע בסיווג מערכת היחסים שכוננה, ויש לבחון את הדברים במבט על, תוך "חילוץ" כוונת הצדדים מתוך הנסיבות בשטח. לאחר בחינת הראיות שהוצגו לפני, מסקנתי היא שלא עלה בידי התובע להוכיח שעפו ג'חוש פנה אליו ו/או אל מי מטעמו בהצעה להקים עסק משותף ולא הוצגה שום ראיה המלמדת על פניה רשמית מצד עפו ג'חוש לתובע או למי מבני משפחתו שהיו מעורבים בתחילת ההתקשרות בין הצדדים, אשר ממנה ניתן לדלות כי כוונת הצדדים במועד כינונו של העסק היתה ליצור שותפות ביניהם, על אף שהן אביו של התובע והן אחיו הינם עורכי דין פרטיים שבוודאי נהירה להם חשיבות עריכת מסמכים בכתב, בייחוד לצורך כינון יחסים עסקיים כנטען על ידם. עדויות עדי הנתבעים אף הן אינן יכולות לסייע בפיזור הערפל אשר אופף את מהות התקשרותם הראשונית של הצדדים, שכן אלה העידו כי אינם יודעים על הסיכום בין התובע לבין עפו ג'חוש ולא היו נוכחים במעמד הסיכום על אופי ההתקשרות בין השניים (ראו בנדון גם קביעתי במסגרת החלטת הביניים בשאלת הסמכות העניינית). באשר לאופן הקמת העסק אפסוס וניהולו, הרי שהצדדים לא ניהלו חשבון בנק משותף, לא נשאו יחדיו בהוצאות העסק ולא החזיקו במשותף בציוד של העסק. התובע לא היה צד להליכים של העסק מול רשויות המס, מול הבנקים ומול העובדים השונים. התובע גם לא הראה נתונים על השקעתו בעסק, וממילא שלא הוכיח כי נשא בהפסדים של העסק באופן זה או אחר. למעשה, לא הוכח כי לצדדים היתה זכות הדדית לחייב זה את זה בענייני העסק. התובע לא נטל על עצמו כל סיכון כספי בגין ניהול העסק, לא השקיע בו כל השקעה הונית ולא העמיד ערבויות כלשהן לצורך פעילותו של העסק. באשר לניהולו השוטף של העסק, הרי שעפו ג'חוש והוא בלבד היה אחראי לניהולו של העסק, כשלתובע מצדו לא היתה כל נגיעה לנושאים הקשורים בכך והוא לא נטל כל חלק בהחלטות המאפיינות בעלים של עסק. משקלם המצטבר של נתונים אלה יחדיו מצביע על כך שלא הוכח כי יש לראות את מערכת היחסים בין התובע לנתבעים כמערכת של יחסי שותפות כמשמעה בפקודת השותפויות. לעניין המסמכים שלטענת התובע ערך עפו ג'חוש בכתב ידו במעמד הפגישה עם אביו (ת/11 ו-ת/12), הרי שלא הובהר פשר הנתונים המופיעים במסמך, האם הם אכן מתייחסים לנתוני מכירות של העסק כנטען, באיזה הקשר נערכו, לאיזה צורך ומה משמעות הנתונים ששורבטו עליהם, כך שלא ניתן לגזור מהאמור בהם דבר ביחס לקיומה או היעדרה של שותפות בין התובע לעפו ג'חוש, מה גם שמסמכים אלה לא גולו בהליך המקדמי, במסגרת שלב גילוי המסמכים, אלא רק בעיצומו של הליך שמיעת הראיות, נתון שגם לו יש ליתן את המשקל הרלוונטי בנסיבות העניין. בנוגע לטענת התובע כי עפו ג'חוש הציע לשלם לו סך של 250,000 ש"ח בגין חלקו וזכויותיו בעסק, הרי שטענה זו לא זו בלבד שהוכחשה על ידי הנתבעים מכל וכל (עדות עפו ג'חוש בעמ' 114 לפרוטוקול), אלא אף "רוככה" בחקירת התובע עצמו, עת הבהיר כי מדובר בסכום מצטבר עבור שכר עתידי שהוצע לו תמורת המשך עבודה בעסק (ראו עדות התובע בעמ' 74 לפרוטוקול ולפיה ההצעה היתה כי ימשיך לעבור בעסק בזמן לימודיו ובתמורה יקבל שכר חודשי של 5,000 ש"ח; כן ראו בנדון תצהיר אביו של התובע ת/7). הצעה זו, אם כן, אין בה כדי ללמד על אופי היחסים בין הצדדים והיא אינה מובילה בהכרח למסקנה כי הצעת התשלום ניתנה בגין חלקו של התובע בשותפות, כפי שמבקש התובע להסיק. אשר לשיחה המוקלטת בין התובע לעפו ג'חוש, לא מצאתי, בשום מקום, כי עפו ג'חוש מודה בקיומו של מיזם משותף או שותפות, כנטען על ידי התובע. העובדה שעפו ג'חוש הודה כי התובע לא קיבל את כל מה שמגיע לו ואף לא התכחש לכך שהתובע ערך חלק ניכר מספר הקורס והספר הכמותי, כמו גם חלק מהמבחנים ועבודה על ה-FIRE, תוך שהוא מבטיח לו כי ימסור לו את הדו"חות הכספיים של החברה, אינה מלמדת דבר על אופי היחסים בין הצדדים, אלא על כך שעפו ג'חוש לא ביקש להתנער מהתובע, הביע הערכה על תרומתו להתבססות העסק, והודה בכך שהתובע אכן לא קיבל את כל מה שהוא זכאי לו. עם זאת, בין חוב בגין תרומת התובע לעסק לבין חוב מתוך רווחי העסק כשותף המרחק הוא רב, רב מאוד. מכל מקום, דבריו של עפו ג'חוש באותה שיחה נאמרו מתוך רצון להפיס את דעתו של התובע, כדי לנסות ולסיים את הסכסוך ביניהם עוד בטרם בירורו בבית המשפט, כך שיש ליתן להם את המשקל המתחייב. עפו ג'חוש גם לא נחקר בחקירה הנגדית ביחס למשמעות דבריו באותה שיחה, ונתון זה אומר דרשני. טענת התובע כי העובדה שבשנת 2004 לא קיבל תמורה על אף עבודתו המאומצת מלמדת על כך שמדובר במיזם משותף, אין בה ממש, שכן אף אם בתחילת הדרך, בעת שהעסק היה בחיתוליו, קיבל שכר חלקי בלבד, הרי שעל פי הנטען בהמשך קיבל תשלומים למפרע גם עבור שנה זו, בדומה ליתר העובדים בעסק (כפי שהודה עפו ג'חוש בחקירתו בעמ' 51, 52 ו-55 לפרוטוקול; לעניין זה ראו גם עדות רו"ח ג'בארין בעמ' 17, 18 ו-22 לפרוטוקול). התובע גם לא הראה כי במהלך השנים בהם עבד בעסק פנה בדרישה להכיר בזכויותיו כשותף ו/או לערוך הסכם בכתב בדבר זכויותיו, וגם נתון זה אומר דרשני. העובדה שהתובע החל את פעילותו בעסק בתחילת שנת 2004, עוד בטרם החל העסק בפעילות מאסיבית ואיתנה, גם היא אינה מלמדת על כך שסוכם כי מעמדו יהא כשל שותף והעובדה כי היה מהראשונים לפעול בעסק, ותהא עבודתו מסורה ככל שתהא, אינה מעניקה לו זכויות של שותף. לכל היותר ניתן לומר שהתובע שותף להצלחת העסק, אך אין משמעות הדברים כי הוכח שהוא שותף בעסק, כנטען על ידו. העובדה כי התובע לא הוצג כשותף בעסק בפני גורמים אחרים, אף היא אומרת דרשני (אף כי הפסיקה הדגישה שגם שימוש במונח "שותף" כלפי חוץ, אין בו כשלעצמו כדי להפוך צדדים מסוימים לשותפים). אמנם גם גורמים אחרים שעבדו בעסק לא הוצגו כשותפים, דוגמת שפיק חורי, שהובהר כי מקבל תמורה לפי הכנסות קורס האנגלית, אך עובדה זו אינה מעלה ואינה מורידה לענייננו, שכן במסגרת ההליך שלפני לא נדרשה הכרעה בשאלה אם שפיק חורי, שלכאורה מעמדו בעסק נושק במספר נקודות למעמדו של התובע, הינו אכן שותף בעסק, וכאמור לפי סעיף 2 לפקודת השותפויות, קבלת תשלום מתוך רווחי קורס מסוים שהעסק מנהל ומעביר, אינה מלמדת, כשלעצמה, על שותפות. בנוסף, גם טענותיו החלופיות של התובע לפיהן הוא זכאי לחלק מהרווחים בהיותו שותף או לחלופין לשכר ראוי כקבלן נותן שירותים, מלמדות אותנו כי גם לתובע עצמו, ומנקודת מבטו הוא, מערכת היחסים התעסוקתית בינו לבין הנתבע אינה החלטית ואינה חד משמעית. אשר על כל המקובץ לעיל, לא הוכח כי התובע זכאי לקבלת צו הצהרתי שלפיו נרקמו בינו לבין מר עפו ג'חוש יחסי שותפות כמשמעות המונח בפקודת השותפויות, וממילא שאינו זכאי להיות מוגדר כשותף בעסק ו/או כמי שהעסק שייך לו, בין באופן מלא ובין באופן חלקי. היקף הנזק הנטען על ידי התובע: התובע, כאמור, עותר לקבלת סעדים כספיים בגין "ערכות הקורס"; תמורה בגין השקעותיו ועמלו על פי קריטריונים של "שכר ראוי" לקבלן ו/או נותן שירותים; פיצויים בגין הפרת זכויותיו ביצירות והשימוש ביצירותיו; וכן פיצויים סטטוטוריים לפי דיני הקניין הרוחני. כפי שפורט לעיל, מהות ההסכמה בין הצדדים לכינון היחסים ביניהם לא הוכחה ולא הובהרה, וקשה להגיע למסקנות חד משמעיות לגביה גם לאחר בחינת התנהלותם המשותפת בפועל. הואיל ולא עלה בידי התובע להוכיח קיומה של שותפות, ממילא שהינו זכאי לתבוע את הנתבעים רק מכוח דיני החוזים כנותן שירותים, וגם אז עליו להוכיח את רכיבי הנזק. דא עקא שלא עלה בידי התובע להוכיח את היקף העבודה המדויק שהוא עשה ואת חלקו ביצירת ופיתוח החומר הלימודי הקיים, במובחן מהחומר הכולל בו נעשה שימוש בעסק, כמו גם את משמעות הפיתוח והעבודה שהשקיע מבחינה כספית. העובדה שעפו ג'חוש לא הכחיש את טענתו של התובע כי חיבר 3/4 מספר הקורס, 3/4 מהספר הכמותי, וכן מבחנים שונים (כעולה מתמליל השיחה בין השניים), אינה יכולה לסייע לכמת את התשלום עבור העבודה הכוללת שבוצעה ואינה מלמדת אם בוצעה התחשבנות כספית בגין עבודתו זו של התובע, האם שולמה תמורה, ולו חלקית, בגין עבודה זו, וכמה זכאי התובע לקבל עבור עבודתו, ומכל מקום, לא ניתן להסתפק בכך שעפו ג'חוש אישר את הדברים באותה שיחה טלפונית בלתי מחייבת שנועדה לרצות את התובע ולאפשר לו "לפרוק" את אשר על ליבו, ועל התובע היה להתכבד ולהוכיח את הנתונים ביחס להיקף עבודתו במדויק, אחד לאחד,ואת גובה השכר שהוא היה אמור לקבל. אגב, במסגרת אותה שיחה מוקלטת, משביקש התובע להעריך את היקף עבודתו ותרומתו לעסק ב-65%-70%, העמיד אותו עפו ג'חוש במקומו והבהיר לו כי הוא מגזים, וכי אמנם היה לו חלק בייסוד העסק, אך עבודתו אינה מגיעה למימדים אותם הוא מעריך. כמו כן, משביקש התובע מעפו ג'חוש להעריך את היקף תמורתו לעסק (וכדבריו: "באחוזים כמה? ככה תעריך... סתם תזרוק מספר"), נמנע עפו ג'חוש במפורש מלעשות כן. בנוגע למסמכים שלטענת התובע נערכו בכתב ידו של עפו ג'חוש בנוגע לנתוני המכירות בעסק (ת/11 ו-ת/12), הרי שעפו ג'חוש בעדותו הכחיש כי ערך את המסמכים במהלך פגישה עם אביו של התובע ומסר שאינו יכול לזכור מה היתה כוונתו ברישום אותם מסמכים (עמ' 109 לפרוטוקול), כך שבוודאי שלא ניתן לגזור ממנו נתונים ביחס למכירות בעסק וביחס לחלקו של התובע באותן מכירות. יוער כי מסמכים אלה אף לא הוגשו במסגרת חקירת אביו של התובע והלה לא נשאל עליהם ולא נתבקש להסביר מה פשר המספרים שנכתבו עליהם, על כל המשתמע מכך. הואיל ולא צורפו ראיות המלמדות על היקף עבודתו והשקעותיו של התובע, לא הוכח מהו החומר שהתובע הגה וחיבר בעצמו, האם נעשה שימוש על ידי אפסוס בחומר שחיבר (ומהו שיעורו המדויק), באילו תקופות נעשה שימוש באותו חומר וכיוצ"ב, ומהו שכר ראוי במקרים דומים, לא ניתן לכמת את התמורה המגיעה לתובע ואת היקף נזקיו. ממילא שאין משמעות לנתונים ביחס להכנסות העסק מקורסים ו/או ממכירת "ערכות הקורס", אותם מזכיר התובע בסיכומיו, שאף הם אינם אלא השערות לא מבוססות, שכן משלא הוכיח התובע את היקף החומר שחיבר, את חלקו המדויק בעבודה שבוצעה (לעומת עובדים נוספים שיצרו חומרי עבודה ובכלל), ואת השימוש שנעשה בחומר העיוני שהגה, אין משמעות לנתונים אלה, וכך או כך לא ניתן להעניק לו את הסעד הכספי לו הוא עותר. בנסיבות אלה, גם אם הייתי סבור כי לתובע אכן מגיע "שכר ראוי" או "תמורה הולמת" עבור עבודתו, הרי משלא הוכיח תשתית ראייתית ממנה ניתן לכמת את חלקו בחומר העיוני ואת היקף עבודתו ומשהתובע לא הניח את התשתית הראייתית הנדרשת ממנה ניתן יהיה לגזור מהו סכום פיצוי הולם וראוי בנסיבות העניין, לא ניתן להעניק לו תמורה, ולו על דרך האומדנא, עבור העבודה שביצע. משלא הוכח חלקו של התובע ביצירת החומר העיוני ולא פורטו הראיות המלמדות מהם החומרים אותם כתב, ערך והגה, ממילא שאין גם מקום להעניק לתובע פיצויים לפי דיני הקניין הרוחני. יושם אל לב כי גם טענות התובע כי פעל בכל הקשור לייזום והפעלת העסק, לרבות ארגון צוות העובדים, ראיונות, ביצוע הדרכות והשתלמויות, התקשרויות עם ספקים ונותני שירות, וכן התקשרויות עם ספקים ונותני שירות ופעולות שיווק וגיוס לקוחות עבור העסק, נותרו בגדר טענות בעלמא שלא הוכחו כדבעי. באשר לסעד של מתן חשבונות וגם מבלי להיכנס לבחינת השאלה אם מערכת היחסים בין הצדדים, כפי שהוכחה (וליתר דיוק לא הוכחה) מצדיקה הענקת סעד של מתן חשבונות, הרי משלא הוכח חלקו של התובע בחומר העיוני ומשלא הוכחה התמורה לה הוא זכאי מתוך רווחי העסק וכיצד יש לחשב את אותה תמורה, ממילא שאין התובע זכאי לקבל מסמכים ונתונים חשבונאיים של העסק, שכן בין כה וכה לא ניתן לגזור מהם דבר ביחס לזכויותיו. הערה לפני סיום: לא אסיים את דברי בטרם אביע את מורת רוחי מהאופן בו בחר בא כוח התובע להציג את טיעוניו, תוך היזקקות לסגנון בוטה וחריף כנגד הנתבע, באופן אישי, סגנון שלא אחת, בעת הדיונים לפני, דבק גם במרשו. סגנון בוטה ומכפיש זה אין לו מקום בבית המשפט ויש להוקיעו ולגנותו מכל וכל. סוף דבר: אשר על כל האמור לעיל, אני דוחה את התובענה. לאור התוצאה, מצאתי לחייב את התובע בהוצאות משפט מתונות יחסית, המתחשבות בכל המפורט לעיל וכן בסגנון התובע בהעלאת טענותיו. אשר על כן, התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט כולל שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ש"ח, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד תשלומם בפועל.דיני חברותשותפות