מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונת עבודה של עובד עם ניסיון רב: תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף. המחלוקת על החבות ועל הנזק. רקע 1. התובע יליד 1.5.42 ובעל ניסיון של כ - 30 שנה בעבודות שיש. בשנת 1999 החל לעבוד אצל הנתבעת 1 שהינה בעלים של מפעל לעבודות שיש [להלן - "המפעל"]. הנתבעת 1, שתכונה - "הנתבעת", מבוטחת אצל נתבעת 2 בפוליסת חבות מעבידים תקפה ומכסה. במסגרת תפקידו היה עליו לחתוך לוחות שיש [להלן - "לוחות"]. ביום 12.8.02 נדרש לחתוך לוחות שהיו מונחים בערימה בחצר המפעל. שניים מהלוחות, במידות משוערות של 250 X 130 ס"מ ובעובי של 2 ס"מ [כך לפי דו"ח חוקר מטעם משרד העבודה והרווחה] הורמו באמצעות מנוף עליו יורחב בהמשך [להלן - "המנוף"]. לפתע ובעודו עומד בצד הלוחות, הם נשמטו מהמנוף, נפלו ופגעו בין היתר בכתפו השמאלית של התובע [להלן - "התאונה"]. 2. התובע פינה את עצמו עצמאית לבית חולים אסף הרופא. משלא נמצאו שברים בבדיקת רנטגן, שוחרר לביתו עם המלצה למעקב אורטופדי. התובע סבל והתלונן על כאבים חזקים באזור הכתף. בדיקת אולטרה סאונד מ - 11.9.02 הדגימה קרע גדול בגידים המסובבים של הכתף. אורטופד מומחה מצא מגבלות בהרמת היד, בסיבובי כתף, קושי לגב ודלדול ניכר של השרירים באזור הגידים המסובבים. על כן הפנה אותו לבדיקה ולניתוח בבית החולים. ביום 8.1.03 אושפז התובע למשך 4 ימים במהלכם נותח לתיקון הקרע. על אף זאת, חזר הקרע והופיע. התובע אושפז ב - 26.7.04 למשך 3 ימים במהלכם חזרו על הניתוח. לאחר שחרורו טופל תקופה ארוכה באמצעות פיזיותראפיה. 3. המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה, בתקופת אי כושר מלא של 3 חודשים עבורה שילם לו דמי פגיעה. לאחר מכן הכיר בנכות זמנית מלאה עד כולל 31.7.05. בתקופה זו אף הכיר בתובע כ"נכה נזקק". סה"כ הכיר המל"ל באובדן כושר עבודה מלא לתקופה של כ - 3 שנים מיום התאונה. מיום 31.7.05 [צ"ל - 30.7.05] קבע המל"ל נכות צמיתה של 15% והפעיל את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] תשט"ז - 1956 עד לשיעור נכות של 19% [להלן - "קביעות המל"ל" ו "התקנות"]. בהתאם שילם המל"ל לתובע דמי פגיעה, תגמולים עבור נכות זמנית ומענק נכות צמיתה. 4. במהלך תקופת אי הכושר הוציאה הנתבעת מכתב לקרן כלשהי ואשר אפשר לתובע למשוך מהקרן כספי פיצויים [להלן - "מכתב הפסקת עבודה"]. התובע לא שב לעבודה אצל הנתבעת ולא שב לעבוד בתחום השיש בכלל. בהפניית מחלקת השיקום במל"ל, עבד כחודשיים, בין ספטמבר לנובמבר 2005, כפועל ייצור במפעל שנאים של חברת טכנו טראנס. הוא פוטר תוך ציון המוטיבציה אך עקב מגבלה רפואית והספק מתחת לנורמה. בדצמבר 2005 החל התובע לעבוד כמנהל מחסן בחברת טרפיטק. בפברואר 2009 שוב פוטר. בסוף אפריל 2009 החל התובע לעבוד בשלג מחסן ברזל בע"מ ובה עבד, ככל המוכח על פי תלושי שכר, עד כולל יולי 2009. 5. התובע, אלמן, התגורר ומתגורר עם בתו, חולת נפש בת 24 עם עבר של אשפוזים. המחלוקות 6. אין חולק על עצם קרות התאונה ועל פגיעת התובע. המחלוקות העובדתיות סבות על זהותו של מפעיל המנוף, כמות הלוחות שניתן היה להרים באמצעותו, תקינותו והגורמים לנפילת הלוחות. 7. אין חולק על חובות זהירות וחובות חקוקות החלות על הנתבעת ביחסיה עם התובע. המחלוקות העובדתיות סבות על מידת הקיום שלה את החובות הללו במישור הקונקרטי, לרבות באשר לנקיטה בכל האמצעים הסבירים לשם מניעת התאונה. 8. מחלוקות נוספות עוסקות בשאלת הנזק. מצבת הראיות 9. התובע העיד כעד יחיד מטעמו. ככזו, כפופה עדותו להחמרות בסעיף 54 [2] לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א - 1971. מטעם הנתבעת העידו שני האחים המנהלים אותה, אילן ומשה סולומון, הפועל בוריס מולוקנדוב והמהנדס שניאור בלושטיין. בלושטיין הינו בודק מוסמך ומורשה של מכונות הרמה ומסר לנתבעת חוות דעת מומחה לגבי תקינות המנוף, כללי הבטיחות הנדרשים להפעלתו ומסקנתו כי המנוף אינו הגורם לתאונה. במהלך המשפט התברר כי בלושטיין הינו אף הבודק השגרתי של המנוף, לפני ואחרי התאונה. עדותו בעניינים אלה הינה עדות עד רגיל. הצדדים הגישו מוצגים שונים. 10. שני הצדדים הגישו חוות דעת אורטופדים מומחים. ד"ר לאנה מטעם התובע העמיד את נכותו הצמיתה על 25% והמליץ על הפעלת תקנה 15 לתקנות. פרופ' נרובאי מטעם הנתבעת העמיד את נכותו זו על 10% ללא הפעלת תקנה 15. לאור המחלוקות מינה בית המשפט את פרופ' בלנקשטיין כמומחה מטעמו [להלן - "המומחה"]. המומחה בדק את התובע ואת החומר הרפואי, קבע נכויות זמניות והעמיד את נכותו הצמיתה על 15% לפי סעיף 41 [4] [ב] לתקנות. כן השיב לשאלות הבהרה של התובע. שלושת חוות הדעת הוגשו ללא חקירה. דיון שאלת החבות המנוף והצבת 11. כל האמור בפרק זה מבוסס על חוות דעתו ועל עדותו של מהנדס בלושטיין במהלך הדיון הגיש רישומים שהכין לעצמו ולא נכללו בחוות דעתו [ת/3]. המנוף עצמו מתוצרת "מולרם" מופעל בכוח חשמלי ובאמצעות שלט ידני המצוי בידי המפעיל. המנוף בנוי על עגורן זרוע סיבובי, ומותקנת עליו כננת חשמלית. לקצה הכננת מחובר אנקול עליו תלוי אלמנט בעל צלעות מוברגות. האלמנט מתפצל בקצהו לשתי זרועות. לקצה של כל אחת מהן מחוברת ומוברגת מעין "כף". כל אחת משתי הכפות מורכבת מלוח וממשטח גומי [להלן - "הצבת" ו - "גומיות"]. הצבת עצמה מיוצרת במפעל מסגרת בחולון. חלקי כל אחת מכפות הצבת מחוברים בינם לבין עצמם ואל קצה כל זרוע באמצעות ברגים. הרמת הלוח מתבצעת בשלבים. בשלב ראשון, הוא שלב ההכנה, הצבת "פתוחה", הכפות מופרדות זו מזו וצלעות האלמנט מקופלות ומכווצות יחסית כלפי מעלה. בשלב שני מחדירים אל בין הכפות את חלקו העליון של הלוח ומצמידים את כפות הצבת משני צידיו. הצבת "סגורה". ואז ניתן להתחיל את השלב השלישי. המנוף מעביר כוח חשמלי אל הצבת, זו תופסת את הלוח ומתחיל תהליך ההרמה עצמו. כתוצאה ממשקל הלוח, מכוח הכבידה ומתכונות הצבת, נמתחות זרועות האלמנט כלפי מעלה, הצבת מתהדקת על הלוח ולופתת אותו, מפעילה לחץ וכך מתאפשרת ההרמה. ככל שעולה משקל הלוח, עולה עוצמת ההתהדקות של הצבת. המנוף מסוגל להרים ולשאת בעומס משקל של כ - 500 ק"ג ולהרים שני לוחות במשקל זה. בבדיקותיו השנתיות אף ראה זאת [עמ' 26]. 12. האמור בפרק זה מבוסס בעיקרו על עדות התובע ובעיקר על עדות בוריס שאינן מגלות סתירות בנושא זה. המנוף מופעל באמצעות שני פועלים. אחד מחזיק ביד אחת את השלט המזרים חשמל למנוף. השני מחדיר את הלוח אל בין כפות הצבת ומצמידן אליו. כשמתחילה פעולת ההרמה "מתפזרים לצדדים", כל אחד מהם מתמקם בצד נגדי של הלוח, כשהמרחק בינים במצב של לוח באורך 2 מטרים, הוא כמטר אחד. הלוח מורם לגובה של כ - 10 ס"מ וכל אחד יכול, בין ישירות ובין באמצעות מקל, לכוון את הלוח אל יעדו במישורים ביחס לציר הגובה Y. הפועל השולט על השלט הוא "המפעיל". ידו האחת אוחזת בשלט ומפעילה אותו וידו השנייה אוחזת בלוח ומסייעת לכוון אותו. בזמן זה אוחז הפועל השני את הלוח בשתי ידיו ומבצע את עיקר פעולת הכיוון. תפקידו של הפועל השני הוא לסייע למפעיל. כפי שהסביר מהנדס בלושטיין, די בפועל אחד על מנת לכוון את הלוח אך כדי לבצע את הפעולה המלאה כולל ההרמה נדרשים שני אנשים:"אחד מרים ומפעיל את המנוף והשני מכוון את הלוח" [עמ' 34 למטה]. 13. אין כל קושי להבין מהן בדיקות הבטיחות והתקינות הבסיסיות שיש לערוך למנוף כזה: בדיקה של המכאניקה, של מעברי החשמל, של כל החיבורים והברגים ואת התנהלותם התקינה של כל אלה ביחס לדרישות העומס והלפיתה. סיבולת העומס נמדדת באמצעות מכשיר אלקטרוני "דינמומטר". גם בהינתן תקינות מכאנית, חשמלית וסיבולת עומס, עדיין יכולים הלוחות להחליק במידה שיכולת הלפיתה של הצבת נפגעת. יכולת הלפיתה מצריכה כמה בדיקות. אחת, חשמלית או ידנית, ליכולת המכאנית של פתיחתה וסגירתה של הצבת. השנייה, לבחינת השחיקה של הגומיות. במידה והגומיות שחוקות, אינן עבות דיין, לא תקינות, סדוקות או מעוקמות, דורש הבודק להחליפן ומדובר ב"מכשיר לא כל כך יקר" [עמ' 35]. לשיטתו של מהנדס בלושטיין, בדיקת השחיקה נעשית ויזואלית ועל דרך התבוננות חיצונית. אם מקפיד בעל הבית על כך שהגומיות לא תתייבשנה ושהברגים לא יבלטו [עקב בלאי ופגיעה בעובי הגומיות] אין חשש שהלוחות יחליקו [עמ' 27]. לאחר כל הבדיקות הנפרדות הללו מופעל המנוף לבדיקת פעולתו על כל אבזריו והתקניו, זאת נוכח עיני הבודק. 14. מהנדס בלושטיין העיד אף כעד רגיל, על ביצועיו ועל מה שקלטו חושיו ומעבר לחוות דעת מומחה. הוא הבודק הקבוע של המנוף. הנתבעת הייתה מזמינה אותו אחת לשנה. לאחר כל בדיקה היה מוציא תסקיר על ניסוי ובדיקה ובהתאם לסעיפים 75, 76, 81 ו - 86 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] תש"ל - 1970 [להלן - "פקודת הבטיחות בעבודה"]. הוא צירף לחוות דעתו תסקירים שהוציא. המוקדם בהם, ב - 19.3.01, הבא ב - 2.6.02 [כחודשיים לפני התאונה] וכך בכל שנה עוקבת עד כולל 25.11.08. בכל התסקירים הללו צוין אביזר צבת להרמת לוחות שיש, פורט עומס עבודה בטוח ולבסוף נכתב "תיאור הליקויים והאמצעים שיש לנקוט לתיקונם - אין". 15. במהלך עדותו ובנסיבות שתפורטנה בהמשך, הרחיב והציע גורמים אפשריים נוספים לתאונה, מעבר לאלו שהציע ומעבר למסקנותיו בחוות הדעת. הוא מסביר כי אף בהינתן תקינות מלאה של המנוף עצמו, עדיין עלולים הלוחות המורמים להחליק מלפיתת הצבת. סוג אחד של גורמים נעוץ בלוחות עצמם למשל כשהם מלוכלכים בחול או באבק. סוג שני נעוץ בפעולה לא נכונה של הפועלים לקראת פעולת הלפיתה וההרמה. למשל, מצמידים את הצבת בסטייה ממרכז הלוח או "לא מספיק עמוק" או מרימים שני לוחות בעלי גדלים שונים או סימטריה שונה ועקב כך מרכזי כובד שונים [עמ' 28 - 35]. אף בוריס מסכים שלוחות, בין שניים ובין אחד, יכולים להחליק מהצבת, הוא ראה זאת לדבריו במפעלים אחרים. הסיבה לכך "הרמה לא נכונה" [עמ' 41, ש' 16 - 25]. התאונה ונסיבותיה 16. אין חולק כי התובע נפגע מנפילת שני לוחות כבדים במשקל של 200 ק"ג X 2 = 400 ק"ג ואשר הורמו אך נשמטו מהמנוף. המחלוקת מתחילה כאן: בתצהירו מסר התובע כי נדרש להרים את שני הלוחות על ידי הנתבעת, לשם העברתם אל שולחן הניסור, כי חיבר אותם אל הצבת ולפתע השתחררו מהצבת ונפלו עליו. הוא לא התייחס כלל לקיומו של אדם נוסף אשר הפעיל את המנוף. לטענתו פעל כמקובל אצל הנתבעת, מעולם לא הורו לו לפעול אחרת והסיבה להשתחררות הלוחות נעוצה בגומיות שחוקות, יבשות ובלתי תקינות. לטענתו פניותיו למנהליו בבקשה כי יחליפו את הגומיות, לא נענתה. 17. הנתבעת הגישה את תצהירו של בוריס המפעיל של המנוף. בוריס הצהיר כי הוראות מנהלי הנתבעת היו להרים לוח שיש אחד בלבד באמצעות המנוף וכי העובדים מקבלים הדרכות בטיחות. עוד הצהיר כי הוא המוסמך והמורשה להפעלת המנוף, כי התובע לא היה מוסמך או מורשה לעשות זאת וכאשר ביקש להרים לוחות, היה קורא לבוריס, אחראי המנוף על מנת שיעשה זאת. תפקידו של התובע התמצה בסיוע בלבד. עובר לתאונה, אכן פנה אליו התובע וביקשו להפעיל את המנוף לצורך הזזת לוחות. הוא ביקש מהתובע להמתין עד שיסיים להכין קפה. על אף זאת החליט התובע על דעת עצמו לפעול עצמאית ולהרים את הלוחות באמצעות המנוף ובניגוד להנחיות המפעל. 18. התובע ובוריס נחקרו על תצהיריהם. בתחילת חקירתו העיד התובע לראשונה על חלקו של המנוף ושל המפעיל. הוא העיד כי בוריס הוא זה שהפעיל את המנוף בעת התאונה והתובע אכן סייע בלבד. לדבריו לא מסר זאת משום שלא נשאל, לא בעת הכנת התצהיר ולא בעבר במסגרת חקירה של משרד העבודה שבדקה את נסיבות התאונה [להלן - "דו"ח משרד העבודה"]. לדבריו התייחס באותם מצבים לתפקיד שלו עצמו. הוא הוסיף שהרמה עצמית בלעדית שלו אינה אפשרית שכן אין הוא יכול לבדו להרים לוחות במשקל של 400 ק"ג ונדרשים שני פועלים להרמה. 19. אמנם עדות התובע הינה עדות יחידה של בעל דין אך אני מעדיפה אותה על עדות בוריס. זאת על אף שגרסתו על מעורבות בוריס בתאונה עלתה לראשונה במשפט ולאחר שעיין בתצהירו של בוריס. איני רואה בה עדות כבושה שנוצרה לרגל המשפט. אני סבורה כי הנתבעת נסחפה אחרי עדותו של בוריס, שתפורט להלן ובחרה להטיל את האחריות על התובע, בניגוד למציאות בשטח ובניגוד לנתונים הבסיסיים של המנוף ושל אפשרויות עבודה עימו. עיון במכלול הראיות, בפרט האובייקטיביות, מעלה שגרסתו של בוריס, עליה נסמכת הנתבעת, רק מחזקת את גרסת התובע. 20. מהנדס בלושטיין המכיר את המנוף היטב בהיותו הבודק המוסמך שלו ואשר בדק אותו גם לאחר התאונה, העיד חד משמעית כי לא ניתן לבצע את פעולת ההרמה [להבדיל מפעולות חיבור הצבת והכוונת הלוחות לאחר שהורמו] אלא באמצעות שני פועלים, אחד מרים ואחד מכוון. מנגנון ההפעלה של המנוף דורש כי בעת ההרמה, יחזיק המרים בשלט המזרים חשמל למנוף. הוא יכול לסייע בידו האחרת על ידי כיוון הלוחות לאחר הרמתם, אך הפועל השני נדרש לאחוז את הלוחות ולכוונם בשתי ידיים. מכאן שנדרשות שלוש ידיים לביצוע הכיוון ובנוסף יד אחת שבתחילה מפעילה את השלט. לאחר מכן נדרשת פעולה של ארבע ידיים, כל אחד מהשניים נעמד מצד אחר של הלוחות ודוחף או מכוון בשתי ידיו או באמצעות מקלות. אין כל אפשרות שאדם אחד, בין שהוא מפעיל ובין שהוא פועל פשוט, יצליח לבצע את פעולת ההרמה וההכוונה אפילו להתחיל בהשגת תכליתה. כל זה ידוע היטב לכל העובדים עם המנוף ונעזרים בו. אין על כן כל היגיון לכך שהתובע ינסה להפעיל את המנוף, להרים את הלוחות ואף לכוונם אל יעדם לאחר הרמתם כשהוא לבדו וללא בוריס או מפעיל אחר. בוריס ומנהלי המפעל לא ניסו לסתור את הסברו של המהנדס המומחה מטעמם. הם לא ניסו להציע הסבר לא רק ל"היגיון" בפעולה המיוחסת לתובע, אלא לעצם היתכנותה. 21. מעבר לכל אלה, בוריס העיד כי התובע ביקש ממנו להפעיל את המנוף עובר לתאונה וכי התובע עצמו לא היה מוסמך להפעיל את המנוף. לכך מסכים גם התובע. בוריס מוסיף, כי ללא זיקה להיעדר הסמכתו, התובע אף פעם לא הרים לבדו. לדברי בוריס התובע פחד מהמנוף ואמר לבוריס במפורש שהוא מפחד להרים לבד [עמ' 38]. אין על כן סיבה כלשהי להסיק כי דווקא ביום התאונה פג חששו של התובע והוא החליט להרים את הלוחות ולהפעיל את המסור לבדו. טענת בוריס כי ביקש מהתובע להמתין עד שיסיים להכין לעצמו קפה, לא רק שלא הוכחה, אלא אינה נותנת הסבר לפעולה המיוחסת לתובע, לאור היעדר אפשרות ההפעלה לבד ולאור חששותיו הידועים של התובע מהמנוף. 22. איני נדרשת לכך אך התרשמתי כי התובע אדם פשוט, כי לא הבין שעליו לתאר את הפעלת המנוף על ידי בוריס וכי אכן התייחס בעבר לפעולותיו שלו בעת התאונה ומאחר שלא נשאל חזיתית, לא סיפר על בוריס. מנהלי המפעל, בין שהיו ובין שלא היו במפעל בעת התאונה, לא ראו את התרחשותה ואני מוכנה לקבל כי הם ניזונו מדברי בוריס, שאף דיווח להם טלפונית מיד לאחר התרחשותה. אם כך העד היחיד שיכול היה לסתור את גרסת התובע הוא בוריס עצמו. הנתבעת בחרה להאמין לבוריס. דעתי שונה לחלוטין. לא התרשמתי מעדותו של בוריס, יהיו אשר יהיו מניעיו, בין כעובד ותיק השואף לרצות את מעבידתו ובין כמי שחפץ להרחיק את עצמו מאחריות בגין הפעלת המנוף. בוריס נסחף להאדרת מעמדו ביחס למנוף. בסעיפים 3 - 4 לתצהירו הצהיר כי הוא "מוסמך" להשתמש במנוף וכי בתפקידו הוא "אחראי המנוף". בחקירתו סייג והעיד כי אין לו הסמכה רשמית כלשהי דווקא בעניין המנוף. לאחר מכן העיד כי הוא "הכי מוסמך במפעל" [עמ' 37]. מכאן ניתן היה להבין שהוא ראשון בין שווים. אך גם מכך הסתייג בהמשך כשהעיד ש"בגדול לכולם יש גישה למנוף, זה לא דבר הכי מסובך, אבל יוסי [התובע, י.ה.] פחד". ועוד - "כל מי שעובד במפעל" מוסמך להפעיל את המנוף "אבל יוסי פחד" [עמ' 38]. כשנשאל האם היה אחראי מנוף השיב "אין לנו דבר כזה" [עמ' 39]. כשעומת עם תצהירו ניסה לחזור בו ותירץ כי בתקופה ההיא הוא זה שהיה מבצע את כל ההרמות וההורדות אבל היום זה שונה. 23. גם סיפור הקפה של בוריס [מעין "אליבי"] מעורר תהייה. אין חולק כי מדי יום ובשעה 15.30, נוהג בוריס להכין לעצמו קפה בתוך מבנה המפעל. אם הוא מצוי בחצר, היכן שממוקם המנוף, הוא נכנס פנימה. בוריס מסיים את עבודתו בשעה 17.00, אלא אם הוא נשאר לעבוד שעות נוספות. בוריס עמד על דעתו כי התאונה התרחשה בדיוק בשעה 15.30 והוא זוכר זאת משום שבדיוק בשעה זו ובהתאם למנהגו, נכנס להכין קפה והתובע נותר לבדו עם המנוף [עמ' 40 למטה]. הוא אישר חד משמעית כי אינו מכין קפה בשעה 16.30. כאשר עומת עם המסמכים ביניהם החתומים על ידי הנתבעת, לפיהם שעת התאונה הינה 16.30, חצי שעה לפני מועד סיום יום עבודתו, החל בהסברים ונסיגות [עמ' 40 - 41]. תחילה העיד כי בבתי חולים מדווחים על שעת תאונה מאוחרת, כך אירע גם במקרה שלו. לאחר מכן התחיל "למשוך" את שעת הכנת הקפה ל - 16.00. לאחר מכן הודה כי אינו יכול לזכור מתי הכין קפה לפני חמש שנים שהוא נוהג "פלוס מינוס" להכין קפה בשעה 15.30. איני מצפה מבוריס לזכור באיזו שעה בדיוק הכין קפה ביום התאונה, אך מאחר והוא זה שעמד על כך שהתאונה אירעה בדיוק בשעה 15.30, יוצא שכאשר נדחית טענתו זו, וכך אני אכן עושה, הוא נחשף לגרסה כי הוא זה שהפעיל את המנוף בעת התאונה, כפי שעשה ובכך מחזק את עדות התובע. התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי התאונה התרחשה עת הפעיל בוריס את המנוף ובמהלך הרמת הלוחות. 24. מכאן ניתן להכריע במחלוקת נוספת. התובע העיד כי המנוף הרים שני לוחות וכך היה מקובל במפעל. בוריס הצהיר כי קיבל הוראות להרים לוח אחד בלבד. מאחר שאין חולק כי בעת התאונה נשמטו מהצבת שני לוחות, הרי כשנקבע כי בוריס הוא זה שהפעילו באותה עת, מופרכת גרסתו ובכך מתחזקת גרסת התובע. 25. שני מנהלי המפעל הצהירו והעידו שניהם כי הורו לעובדים להרים לוח אחד בלבד וכך אכן עבדו. אני מתקשה לקבל את הגרסה כי כך אכן עבדו, לאור עדות מהנדס בלושטיין מטעם הנתבעת עצמה, שהעיד כי בכל שנה כשהוא מגיע לבדיקה, ראה שהמנוף מרים שני לוחות. מעניין שמהנדס בלושטיין לא היסס לכתוב ב"חוות דעת מקצועית" [סעיף 3.4.] כי נאסר על הפועלים להרים שני לוחות ביחדף זאת בניגוד לפרטים שקלט בחושיו, כעד. אשר עומת המנהל אילן סולומון עם עדות המהנדס, השיב כי הדבר לא בידיעתו ולא בהסכמתו ואולי הרימו שני לוחות עם רצועות [עמ' 48 - 49]. אחיו משה סולומון, הגם שאינו עוסק בתפעול ובייצור, העיד כי המהנדס לא העיד או לא זכר נכון וייתכן ששייך לנתבעת התנהלות שראה במקומות אחרים [עמ' 53]. העדפתי את עדותו של המהנדס על פני עדויות מנהליה. למהנדס אין אינטרס חזק בתוצאות התביעה ותפקידו על פי חוק ועל פי הסכם עם הנתבעת, הוא לבדוק אחת לשנה את הפעלת המנוף. נסיבות העניין מתיישבות עם התרחשות אוטנטית כפי שנקלטה בחושיו של המהנדס. התובע עמד בנטל להוכיח כי הרמת שני לוחות ביחד הייתה מקובלת במפעל. 26. האם הורו המנהלים לפועלים שלא להרים שני לוחות ביחד? אין לנו אלא עדויות שלהם, לאחר שלא אוכל לבסס ממצאים על עדות בוריס. אילן סולומון העיד כי האיסור על הרמת שני לוחות ביחד ויתר הוראות בטיחות, כמו גם הדרכות לעובדים, ניתנו בעל פה והיו מבוססות על הוראות כתובות על גבי לוחות אזהרה על קיר המפעל [עמ' 49]. לא הייתי זוקפת לחובתו היעדר התייחסות בתצהירו ללוחות שעל הקיר, אלא שהוא לא תמך את טענתו על קיומו של איסור כתוב בדרך כלשהי. אף זאת לא הייתי זוקפת לחובתו אלמלא התנהלות הפועלים שנהגו להרים שני לוחות יחד וכך נצפו עושים על ידי מהנדס בלושטיין. לכך יש להוסיף כי המנוף כשלעצמו מסוגל ומתאים לפי תכונותיו להרים שני לוחות יחד ובמשקל עד 500 ק"ג . אף על זאת העיד בלושטיין. העולה מהאמור, כי האיסור הנטען, אינו מתיישב עם התנהלות העובדים שטח, אינו מתחייב מתכונות המנוף ואינו מוכח. איני נדרשת לקבוע אילו הוראות נתנו המנהלים לעובדים בעל פה. די לי שבוריס והאחרים הפעילו את המנוף להרמת שני לוחות, על מנת לקבוע כי ככל שניתנו הוראות כאלו, לא נעשה דבר על מנת להטמיען בקרב העובדים. גם בנטל זה עמד התובע. התאונה - כיצד נגרמה? 27. התובע הצהיר כי התאונה נגרמה כתוצאה מגומיות שחוקות שגרמו להשתחררות הלוחות מלפיתת הצבת. הוא לא תמך דבריו אלה בחוות דעת מומחה ואין גם לצפות ממנו לעשות כן: המנוף והצבת הינם בשליטה מלאה של הנתבעת בכל עת. אף לו היו הגומיות בלויות ושחוקות, לא היה לה כל קושי להחליפן לאחר התאונה בחדשות ובעלות לא גבוהה. התובע לא שב למפעל לאחר התאונה, היה נתון לכאבים עזים עד אשר נותח בינואר 2003. 28. רק בחלוף כ - 7 שבועות לאחר התאונה, וביום 1.10.02 התקבלה במשרד העבודה והרווחה הודעה על התאונה. המשרד שלח חוקר טעמו, מפקח עבודה אינג' אלנטוך [להלן - "המפקח"]. המפקח הגיע לביקור במפעל ביום 10.10.02. בדו"ח שלו כתב כי המנוף נבדק ונמצא תקין על ידי בודק מוסמך [מהנדס בלושטיין, י.ה.] כי הבודק אינו פוסל אפשרות של הרמת יותר מלוח אחד ובלבד שמשקלם הכולל אינו עולה על עומס עבודה בטוח. במקרה כאן מסר לו הבודק כי הרמת שני הלוחות של 400 ק"ג הינה במסגרת עומס עבודה בטוח של 500 ק"ג. המפקח התקשה לקבוע ב"וודאות" את הסיבה האמיתית לתאונה. לשיטתו, אפשר להניח שהצבת לא הייתה מותקנת כיאות, או התבלתה ואיבדה חלקית את כושר עבודתה, אם כי הדבר לא נגלה בזמן בדיקת הבודק המוסמך או פני הלוחות היו מלוכלכות בשמן. המפקח דרש מהמפעל להרים בכל פעם לוח אחד בלבד. אין לדו"ח המפקח ערך ראייתי כלשהו. על אף שביקר במפעל ובחן את המנוף, הסתפק בתיאור מידות המנוף על אביזריו, הפנה לבדיקת הבודק ושיער השערות. 29. אבחן כעת את תקינות הצבת. הראיה האפשרית היחידה לגבי תקינותה באה בתסקיר מהנדס בלושטיין שקדם בחודשיים לתאונה. בתסקיר זה לא מצא ממצאים לתיקון. הטקסט שהוגש כ"חוות דעת מקצועית" מטעמו אינו אלא מבוסס על התסקירים שהכין עובר לתאונה ולגבי תוכנם - הוא עד רגיל. בתחתית התסקירים מופיעה תיבה בה נאמר שהפרטים הרשומים בטורים 7 ו - 8 הם תסקיר נאמן על פרטי הניסוי במכונות ההרמה. בעמ' 22 העיד כי כבודק, הוא מבצע בדיקה עם דינמומטר שמראה לו איזה כוח הוא מפעיל בין מלגזה לבין שרשרת המנוף. הוא אישר שאינו עושה פעולה נוספת עם המנוף. אשר לצבת הוא בודק אותה ויזואלית. הוא שלל בדיקות נוספות. והנה בעמ' 24 העיד כי בכל זאת ביצע בדיקה נוספת וחשובה, אכנה אותה - "ניסוי". לגרסתו ביצע ניסוי על ידי הרמת לוחות במשקל של 460 ק"ג, אלא לא הוא אישית עשה זאת אלא הפועלים והוא טעה כשלא רשם זאת [עמ' 25]. לא שוכנעתי כי אכן ביצע את הניסוי. 30. נמשיך. המהנדס שלל החלשה או פגיעה בכוח הלפיתה של הצבת וביחס לשני לוחות המורמים יחד, עקב גורמים סביבתיים. הוא שלל הרטבתה מגשם בחודש אוגוסט, הוא חודש התאונה. כמו כן שלל היתכנות של שמן או תהליך עם שמן בסביבת העבודה. הגורמים היחידים שהציע ב"חוות הדעת" הם הגורמים האנושיים: האחד, הרמה על ידי מי שאינו מוסמך לכך [התובע, כפי שנמסר לו אז על ידי מנהלי הנתבעת]. השני, אי הקפדה על הצמדת "פנים מול פנים" או "חלק מול חלק", השלישי, הרמת לוחות שאינם זהים, בעלי מרכזי כובד שאינם זהים מה שעלול לגרום גם כן להשתחררות. כל אלה תלה המהנדס באחריותו של המפעיל ולא של המסייע. והנה, במהלך חקירתו ומשהבחין ב"כ התובע כי המהנדס מעיין ברישומים, ביקש וקיבל צו להצגת רישומים אלה. מהרישומים [ת/3] עולה כי קיימים גורמים אפשריים נוספים הקשורים למפעיל האנושי ולתכונות הלוחות עצמם. למשל, תפיסה שלא במרכז הלוח, צבת שאינה מחוברת עד הסוף [הכוונה שאינה נעוצה בעומק יחסי של הלוחות], וכן אבק על הגומיות של הצבת או על הלוחות עצמם. שלל הגורמים הללו, חלקם קשורים במפעיל המנוף וחלקם בפועל המסייע. המפעיל אמור להכיר את המנוף ואת תכונותיו. הפועל המסייע אמור לבצע את החיבור לצבת כראוי ובלבד שהודרך לכך ונעשה וידוא כי ההדרכה והוראות הבטיחות שבה, הוטמעו אצלו. כבר קבעתי כי המפעיל הוא בוריס ולא התובע. גם עתה, איננו יכולים לדעת מדוע נשמטו הלוחות, אך כל הגורמים, רובצים לפתחה של הנתבעת, בין משום שאפשרה בפועל הרמת שני לוחות יחד, בין משום שלא הקפידה על קיום כללי בטיחות והטמעתם ובין שאפשרה את הפעלת המנוף כאמור על ידי בוריס ללא הקפדה על כללי הבטיחות . כל זאת מעבר לעצם התקינות של המנוף ושל הצבת, שלא אוכל לקבוע כי הוכחה. היפוך הנטל 31. המנוף הינו דבר מסוכן הן על פי תכונותיו והן על פי פוטנציאל הנזק שהוא עלול לגרום. הוא מצוי בשליטה מלאה של הנתבעת ומשמש לעבודת פועליה. אלה מקימים חובות זהירות מיוחדות ועשויים להצמיח היפוכי נטל על פי סעיפים 35, 36, 38 ו - 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [להלן - "הפקודה"]. המנוף הוא גם מכונת הרמה" כהגדרתה בפקודת הבטיחות בעבודה. סעיפים 81, 84 - 86 לפקודה זו מטילים על המעביד ביחד עם סעיף 63 לפקודה, חובה חקוקה לבדיקתו היסודית על כל חלקיו לפחות אחת לארבעה עשר חודשים ובאמצעות בודק מוסמך [להלן - "חובת בדיקה"]. חובות נוספות - לסימון עומסי עבודה בטוחים על גביו ואיסור להפעילו מעבר להם אלא לצורכי ניסוי. ועוד חובה - להכניסו לשימוש אך ורק לאחר קיום חובת הבדיקה ולאחר תסקיר חתום מאת הבודק המפרט את בדיקת העומסים שביצע הבודק. 32. אני מתקשה לקבוע כי המהנדס עמד בדרישות הנוקשות לגבי ביצוע בדיקת עומסים. איני דורשת מהבודק לשאת לוחות על כתפיו, אך לא יהיה זה מופרז לצפות ממנו לבחון אישית את משקלם של הלוחות, את אופן חיבורם לצבת ואת מידת הלפיתה הקונקרטית של הצבת בעת ההרמה. אני מתקשה לקבוע כי התבוננות גרידא בהפעלת המנוף להרמה באמצעות פועלי המעביד המבוקר והנבדק, עומדת בתנאים הנדרשים. אך איני נדרשת לכך. המהנדס הוא שקבע כי סיבולת העומס הבטוח של המנוף מגיע ל - 500 ק"ג ושניתן להרים באמצעותו שני לוחות. דווקא על שום כך, נראה לי שעל הנתבעת להקפיד על תקינות הצבת. איני מקבלת את דבריו לפיהם הגומיות של הצבת תקינות, כל עוד אינן מגיעות לבלאי שחושף את הברגים. בבלאי כזה הוא ראה גורם סיכון שכן הברגים עלולים לשרוט או לסדוק את הלוחות אשר יחליקו. אך ייתכן גם בלאי שלא יביא בליטת הברגים כאמור, אלא יכביד על הצבת למלא את פונקצית הלפיתה שלה, בפרט במקרים בהם לא חוברו הלוחות אליה כיאות, או קיימים על הלוחות או על הגומיות שלה אבק ולכלוך, וכד' כל אותם גורמים אליהם התייחס בת/3. זאת ועוד, עלולה להיות לגומיות סדיקה או התפוררות פנימית שלא תתגלה בבדיקה ויזואלית חיצונית, לא תחשוף ברגים ולפתע, בהינתן משקל גדול או חיבור לא נכון של הלוחות אל הצבת או כל גורם אחר לעיל, תביא לשמיטתם. לא התעלמתי ממנגנון הלחץ והכבידה, הפועל על הגומיות להידוק הלפיתה. אך לא שוכנעתי כי מדובר במנגנון חסין לחלוטין. מסקנתי היא כי לגבי הצבתות לא הופעלה רמת בדיקה כזו השוללת בלאי פנימי או בלאי סמוי. לאור אלה, מצאתי כי בין מכוח סעיף 38 ובין מכוח סעיף 41 לפקודה, עבר הנטל לשלול התרשלות אל הנתבעת. אמצעים סבירים וחבות זהירות 33. הנתבעת לא הוכיחה כי נקטה באמצעים סבירים. טענתה בדבר מתן הוראות בטיחות ספציפיות - נדחתה. ככל שניתנו בכל זאת, היא לא הוכיחה כי עמדה בחובת ההטמעה של הוראות בטיחות. לא ראיתי כי הצבת ובפרט הגומיות נבדקו כראוי בפרט נוכח ההרמה של משקלים גבוהים על סף סיבולת העומס של המנוף. אמנם במישור הפורמאלי עמדה הנתבעת בחובת בדיקה על ידי הזמנת המהנדס וקבלת תסקירים על תקינות, אלא שמלבד תסקירים אלה, אף אם עומדים בדרישות פקודת הבטיחות בעבודה, לא בוצעו בדיקות מספקות לצבת ולגומיות. על כן הפרה הנתבעת חובות זהירות כלפי התובע וכתוצאה מכך נגרמו לו נזקיו. אשם תורם 34. בהינתן התרחשות התאונה, לא הייתה לתובע שליטה כלשהי על הסיכון שהתממש ועל תהליך התרחשות התאונה. לא הוכח כי נפל בהתנהלותו שלו פגם או מחדל שגרמו לתאונה. זאת מעבר להלכה הפסוקה המכבידה על מעביד להוכיח אשם תורם של העובד, בפרט כאשר נמצא כי המעביד הפר כלפיו חובות חקוקות [ע"א 435/85, מחמור בע"מ נ' אטדגי, פד"י מא [4] 524, 527, ע"א 1958/97, בן שטרית נ' רשות הנמלים, ע"א 477/98, בוארון נ' עיריית נתניה, פד"י מב [1] 415 ועוד]. הנתבעת, שהנטל עליה, לא הוכיחה אשם תורם. נמצא כי הנתבעת אחראית למלוא נזקיו של התובע. שאלת הנזק הנכות הרפואית 35. התובע התלונן אצל המומחה על כאבים ועל מגבלת תנועה ותפקוד בכל הקשור להפעלת עומסים על הכתף הפגועה. המומחה מצא אצלו הגבלת תנועות בפרק הכתף עד לגובה השכם והעמיד את נכותו על 15%. הוא העריך כי בעקבות התאונה שהה התובע באי כושר מלא למשך חודש אחד ובעקבות כל אחד מהניתוחים שהה באי כושר של 50% למשך שבועיים. מבחינה תפקודית העריך כי התובע לא יהיה מסוגל להרים משאות כבדים או להפעיל עומס על הכתף. המומחה אינו צופה צורך בטיפולים עתידיים. בהיעדר נימוק לסתור, בהיעדר חקירה של המומחה ולאור המימד האובייקטיבי המיוחס למומחה בית המשפט, מצאתי לאמץ את קביעותיו, למעט בעניין תקופות אי כושר כפי שיובהר. 36. המל"ל הכיר בתקופת אי כושר מלאה של 36 חודשים. לשאלת הבהרה מאת התובע השיב המומחה כך: "לאור עבודותיו כאיש שיש, מתקבל על הדעת שיש לו נכות זמנית נמשכת יותר ממה שכתבתי, אך קביעה מדויקת זו צריכה להיקבע על ידי הרופא המטפל ... בעצם העובדה שהדגשתי את המגבלות התפקודיות, מתקבל על הדעת שנכותו הזמנית יכולה להיות ארוכה יותר, אך היא קשורה לקביעת הרופא המטפל לגופו של עניין". יוצא שהמומחה מכיר בתקופת אי כושר ארוכה מזו שהעריך, אלא שלאור "הריחוק" שלו עצמו מהחומר בזמן אמת, העדיף כי תקופה זו תיקבע על ידי הרופא המטפל ובזמן אמת. התובע לא הגיש אישורים רפואיים כאלו לתיק בית המשפט ומסתבר כי אף לא למומחה. לדעתי ניתן להסתפק בקביעות המל"ל שהינו גוף אובייקטיבי השולט בקופה הציבורית הן לטובת הציבור והן לטובת העובד הניזוק. חזקה על המל"ל כי הפעיל את כוחותיו ואת סמכויותיו כדין ובשיקול דעת כאשר החליט לאשר לתובע תקופות אי כושר כה ארוכות, במהלכן אף הכיר בו כ"נכה נזקק". חזקה על המל"ל כי הסתמך בכל אלה על חומר רפואי אוטנטי ועדכני. נכותו הרפואית של התובע עומדת על 15% ותקופת אי הכושר המלאה שלו על 36 חודשים. השלכות התאונה על כושר השתכרותו של התובע השכר הקובע - כושר השתכרותו עובר תאונה 37. התובע מפרנס יחיד שלו ושל בתו הפגועה נפשית ומתאשפזת לעיתים בכפייה. עובר לתאונה ואף לאחריה, לא יכול היה להרשות לעצמו להיפלט ממעגל העבודה. אף בעברו, כאשר נפגע בברכו בתאונת עבודה והוכר כנכה בשיעור של 10%, לא חדל מעבודתו הפיסית הקשה בתחום השיש והתמיד בה משך כ - 30 שנה, זאת על אף גילו המתקדם. אף אילן סולומון, אחד ממנהלי הנתבעת, ראה לציין בפתח תצהירו, כי לתובע ניסיון של 30 שנה בתחום. אין זאת אלא שכישוריו וניסיונו של התובע היו מבוקשים בשוק השיש ולראיה, התובע עבד אצל הנתבעת כשלוש שנים עובר לתאונה ובשכר העולה על השכר הממוצע במשק. איני מקבלת את דבריו של אילן ולפיהם העסיק את התובע משום שהוא אדם מבוגר, מוגבל פיסית, נושא בסיפור חיים קשה ומתוך "חמלה", כי "אי אפשר לסמוך עליו ברמה של כוס קפה" וכי "הוא פשוט עשה נזקים" [עמ' 46]. לו אכן זו הייתה תמונת הדברים, לא היה משלם לו שכר כה גבוה משך תקופה כה ארוכה ונמנע מלפטרו. 38. עובר לתאונה עמד שכרו החודשי הממוצע של התובע [ל - 7 חודשי 2002] על 6,290 ₪ ברוטו. נתונים אלה נלקחו מ - 6 תלושי שכר לחודשים הראשונים של שנה זו ומאישור הנתבעת במסגרת הודעה על פגיעה בעבודה, לגבי שכר חודש יולי, הוא חודש עבודה מלא עובר לתאונה. בניגוד לעמדת הנתבעת, אין מקום לחשב לפי שכר רבעוני עובר לתאונה כאשר יש בידינו נתונים רחבים ומלאים לגבי רמת ההשתכרות אצלה בכל שבעת החודשים עובר לתאונה. שכר זה כשהוא צמוד להיום ונושא ריבית כחוק עומד על 8,061 ₪. זהו השכר הקובע. כושר השתכרותו לאחר התאונה 39. לאחר התאונה לא שב התובע לעבוד אצל הנתבעת. אין צורך להכריע במחלוקת שנפלה בין הצדדים לגבי נסיבות הפסקת עבודתו אצלה. אין חולק כי במהלך תקופת אי הכושר כתבה הנתבעת מכתב לקרן כלשהי ומכתב זה אפשר לקרן לשחרר לידיו של התובע כספים. התובע טען שפוטר וכך נכתב במכתב. משה סלומון, אחד ממנהלי הנתבעת העיד שהמכתב נכתב "מסיבה הומניטארית" ואינו זוכר שנימק את הודעתו לקרן [עמ' 54]. כך או כך, התובע לא שב לעבודה אצל הנתבעת. כל זה אינו רלוונטי משום שפגיעות התובע בתאונה איינו ומנעו כליל את יכולתו של התובע לעבוד כפועל בתחום השיש. על כך העיד לא אחר מאשר עד הנתבעת, בוריס. כאשר נשאל בוריס האם מניסיונו שלו, אדם שלא יכול להרים את היד שלו מעל הכתף יכול לעבוד עם שיש, הוא השיב: "לא. ידיים תמיד עובדות". [עמ' 42, ש' 16]. זאת ועוד, לפי קביעות המומחה התובע אף מנוע מעבודות אחרות הדורשות את הרמת היד מעל הכתף או הפעלת עומס על הכתף. יוצא שטווח העבודות הפתוח בפני התובע מצומצם ביותר. דווקא האילוץ שלו לעבוד בכל זאת מצביע על כך כי העבודות שכן מצא, משקפות את כושר ההשתכרות שלו במומו. 40. לאחר תום תקופת אי הכושר ובמסגרת שיקומו עבד תחילה התובע כפועל ייצור בחברת טכנו טראנס. עבודתו הופסקה עקב מגבלותיו שגרמו להספק מתחת לנורמה. התובע לא ישב באפס מעש ולא המתין להתערבות המל"ל, לא משום שלא רצה אלא משום שהיה נתון לאילוצי הפרנסה והאחריות על בתו הפגועה. הוא חיפש ומצא עבודה כקניין של מחסן בחברת טרפיטק בע"מ. החל ממאי 2009 הוא עובד כמוכר של ברזלים לקירות גבס בשלג מחסן ברזל בע"מ. בכל העבודות האלה השתכר ומשתכר התובע סכומי מינימום הנעים נומינאלית סביב 4,500 ₪ לחודש [להלן - "שכר מופחת"]. 41. הגריעה מכושר השתכרותו של התובע עקב התאונה מזדקרת מאליה. זהו אחד מאותם מקרים פחות נפוצים בהם קיימים נתונים מספריים ברורים לגבי משכורתו של הנפגע אלמלא התאונה ומשכורתו עקב התאונה, והנתונים משקפים מיצוי של פוטנציאל ההשתכרות. במקרה זה עשוי הפיצוי עבור הפסד השתכרות להיות מחושב לפי ההפרש בין ה"אלמלא" לבין ה"עקב" [השופט ריבלין בע"א 4946/-6, צל נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, ]. השילוב של אילוץ התובע לעבוד ביחד עם היסטוריית התעסוקה שלו מביאים אותי למסקנה כי ההפרש בין שכרו הקובע עובר לתאונה לבין השכר המופחת לאחריה, מבטא את הגריעה מכושר השתכרותו עקב התאונה. שיעורה של גריעה זו עומד על 3,561 ₪ [8,061 ₪ - 4,500 ₪] = 3,561 ₪. זהו הפסדו של התובע עקב התאונה. ראשי נזק נזק מיוחד הפסדי השתכרות לעבר תקופת אי כושר מלא מהתאונה ועד לסוף יולי 2005 = 36 חודשים 42. התובע שהה באי כושר מלא לעבוד ובהפסד מלא של שכר קובע משך 36 חודשים. לפיכך אני פוסקת לו סכום של = 8,061 ₪ X 36 = 290,196 ₪. מתום תקופת אי הכושר [סוף יולי 2005] ועד כולל 30.7.09 = 48 חודשים 43. בתקופה זו ובהתאם לתלושי שכר שהגיש, עבד התובע אצל מעבידים שונים ונזקו מחושב לפי שיעור הגריעה. לפיכך אני פוסקת לו סכום של 3,561 ₪ X 48 = 170,928 ₪. מ - 1.8.09 ועד היום [סוף אוגוסט 2012] 44. התובע הגיע לגיל 67 והחל לקבל קצבת זקנה, החל מיום 1.5.09. על אף זאת הוכיח כי המשיך לעבוד לפחות עד 30.7.09. לפי עדותו מיום 5.11.09, הוא עדיין עובד ומתכוון להמשיך לעבוד עקב אילוציו ועל אף גילו, שכן קצבת הזקנה אינה מספיקה לצרכי משפחתו. אך הוא לא הגיש תלושי שכר לאחר 1.8.09. הוא לא ביקש לצרף לסיכומיו, שהאחרון בהם הוגש ביום 17.4.11, תלושי שכר עדכניים. לפיכך לא סתר בנסיבות העניין את חזקת גיל הפרישה הקבועה בחוק ואין לפסוק לו סכומים נוספים. עזרת הזולת לעבר 45. התובע טען כי עקב מצבו הכלכלי לא יכול היה להרשות לעצמו העסקת עזרה בשכר אך נעזר בבני משפחה. הוא לא זימן איש מהם לעדות. מאידך, הצורך של התובע בעזרה ברור מאליו. הוא מתגורר עם בת פגועה, תומך בה ואינו נתמך על ידיה, מגבלותיו המשמעותיות, מכאוביו וטיפוליו התמשכו על פני תקופה ארוכה. מצבו הצריך התערבות של המל"ל והכרה בו כנכה נזקק. אמנם המגבלות משליכות יותר בתחום עבודתו מאשר בתחום ניהול משק בית ואמנם מצבו השתפר במהלך הזמן שחלף מאז התאונה, אך עדיין, מדובר בקושי מתמשך. מצאתי לפסוק לו על פי האומדן סכום של 20,000 ₪. נזק כללי עזרה לעתיד 44. התובע אינו צפוי לטיפולים רפואיים בעתיד. אין להשוות בין הצורך שלו בעזרה בתקופת אי הכושר לצורך שלו כיום ובעתיד. הנתבעת אינה צריכה לממן את עזרת התובע לבתו, עזרה הנפגעת עקב מצבו במידה מסוימת. מצאתי פסוק לתובע סכום גלובלי של 20,000 ₪. כאב וסבל 45. בהתחשב בכלל הנתונים לעיל מצאתי לפסוק לתובע סכום של 100,000 ₪. סה"כ הנזק - 601,124 ₪. ניכויים 46. מסה"כ הנזק יש לנכות את תגמולי המל"ל . סכומים אלה משוערכים ליום הגשת הסיכומים, מגיעים ל - 397,451 ₪. בפסיקתא תוגש יש לשערכם להיום. סוף דבר הנתבעות ביחד ולחוד ובאמצעות נתבעת 2, תשלמנה לתובע סך של 601,124 ₪ בניכוי תגמולי המל"ל המשוערכים ליום פסק הדין [להלן - "החוב הפסוק"]. כמו כן תישאנה בשכ"ט עו"ד בשיעור של 24% מהחוב הפסוק. ובנוסף תישאנה בהוצאות התובע עבור אגרות, עלות חוות דעת המומחה מטעמו וחלקו בשכר טרחתו של מוחה בית המשפט, הכל על פי קבלות. תאונת עבודה