מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונת עבודה של עובד ניקיון בסופר: מבוא התובע, יליד 6.7.84, נפגע בתאונת עבודה שאירעה ביום 26.10.03. במועד התאונה היה התובע עובד ניקיון בשופר סל קריית ספר. התביעה הוגשה נגד מספר נתבעות: נתבעת 1 (להלן- "שיאון"), חברה שעסקה במועד התאונה בעבודות אבטחה, שמירה וניקיון, אשר העסיקה את התובע במועד התאונה; נתבעת 2- מבטחתה של נתבעת 1; נתבעת 3 (להלן- "שופר סל"), אשר בסניפה עבד התובע בעת התאונה. שופר סל שלחה הודעה לצד השלישי נגד שיאון ונגד מבטחתה, בטענה שעל פי ההסכמים ביניהן מוטלת החבות על שיאון. שיאון שלחה הודעה לצד השלישי נגד חברת עמישב שירותים בע"מ (להלן- "עמישב"), ונגד מר אביהו בן ציון (להלן- "אביהו"), בטענה שהאחרון, שהיה עובדה של עמישב, הוא זה שגרם לתאונה שבה נפגע התובע והוא האחראי לנזקיו. בפסק דין חלקי נמחקה התביעה נגד עמישב, בהסכמה. מעדותו של אביהו עולה שההודעה לצד השלישי לא הומצאה לו. בפועל הוא אף לא הגיש כתב הגנה ולא התגונן בפני התביעה. אישור מסירה לא הוגש לבית המשפט ולא התבקש מתן פסק דין, ולפיכך ההודעה נגדו נמחקת. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת נסיבות התאונה, האחריות והאשם התורם, וכן בהערכת הנזק שנגרם לתובע והפיצוי שלו הוא זכאי בגין נזקיו. אקדים ואציין שלאחר שמיעת הראיות וטענות הצדדים מצאתי שיש לדחות את התביעה. במהלך שמיעת הראיות התברר שגרסתו של התובע הייתה גרסה בדויה, שאינה משקפת את נסיבות התאונה כפי שאירעה. די בכך כדי לדחות את התביעה. מעבר לדרוש מצאתי שנסיבות התאונה כפי שהוכחו בפני, אינן מעידות על רשלנות של מי מהנתבעות, ולפיכך יש לדחות את התביעה נגדן גם בשל כך. נסיבות התאונה תמצית טענת התובע הייתה כי התאונה אירעה תוך כדי ביצוע עבודות ניקיון בכניסה לסניף השופר סל בקרית ספר, לאחר שהתובע נדחף מאחור, כפי הנראה בידי לקוח של הסניף, איבד את שיווי משקלו ונפל על מקל המטאטא שהחזיק בידו. מקל המטאטא העשוי מתכת, היה פגום, ובעת שפגע בעינו הימנית של התובע, נגרם לה נזק רב ועיוורון מלא. במהלך שמיעת הראיות הוברר כאמור כי נסיבות התאונה היו שונות מהמתואר בגרסת התובע, וכי יש להעדיף את גרסת הנתבעות, לפיה אירעה התאונה בשעה שהתובע ואביהו שיחקו במטאטא. במהלך המשחק פגע מקל המטאטא בעינו של התובע, וגרם לחבלה. כפי שאפרט להלן, מצאתי שיש להעדיף את גרסת הנתבעות לנסיבות האירוע, וזאת בשל מספר טעמים: ראשית, מנהל הסניף שבו אירעה התאונה העיד שלאחר התאונה ערך תחקיר אודות נסיבותיה. במסגרת התחקיר אמרו לו הן התובע והן אביהו שהתאונה אירעה תוך כדי משחק ביניהם, במהלכו של המשחק בעט אביהו בטעות במטאטא, אשר פגע בעינו של התובע וגרם לחבלה; שנית, גרסת הנתבעות נתמכת בדוח החוקר אשר חקר את אביהו סמוך לתאונה, ושמע ממנו גרסה דומה לנסיבותיה. אביהו עצמו במהלך חקירתו הנגדית לא הכחיש את הגרסה לפיה בעט במטאטא בעיטה שגרמה לתאונה, אלא התחמק ממתן תשובה ברורה לנסיבות האירוע, מסר גרסאות סותרות, ועדותו בכללותה תמכה בגרסת הנתבעות; שלישית, גרסתו של התובע עצמו הייתה רצופת סתירות, ולא הייתה עקבית. גם עדותו של התובע תומכת למעשה בגרסת הנתבעות, בחוסר העקביות, בהתחמקויות, בהעדר גרסה ברורה, הכול כפי שאפרט להלן. גרסת התובע בכתב התביעה תיאר התובע את נסיבות התאונה וטען כי ביום התאונה, במהלך עבודתו בעבודות ניקיון בסניפה של שופר סל בקריית ספר, בעת שטיאטא את הרצפה, נתקל בו אחד הלקוחות בגבו. התובע החליק ונפל, והמטאטא העשוי מתכת נכנס לעינו הימנית. כתוצאה מהתאונה נפגע התובע קשות בעינו הימנית. בתצהיר עדות ראשית פירט התובע שביום התאונה טיאטא את אזור הכניסה לחנות, שהיה מלא בלקוחות יוצאים ונכנסים. לפתע הרגיש שהוא נדחף מאחור. "ככל הנראה אחד הלקוחות שביקרו במקום דחף אותי בטעות". התובע תיאר כי הוא איבד את שיווי משקלו, ובשעה שנפל, נכנס קצה המתכת של המטאטא לעינו הימנית. כתוצאה מכך נחבל התובע קשות בעינו. התובע הטעים בתצהירו כי הוא לא ראה מי דחף אותו, הוא רק חש שנדחף ואיבד את שיווי משקלו. בתצהיר פורט שחלקו המתכתי של המטאטא היה חד וחשוף, ללא חלק הגומי העליון, שהיה חסר. כן פורט שמיד לאחר שנפל ושהחלק המתכתי של המטאטא נכנס לעינו, התאספו במקום אנשים רבים, לרבות לקוחות. אביהו הוא הראשון שניסה לסייע לו, עד שהגיע למקום אמבולנס אשר פינה אותו לבית החולים. במהלך חקירתו הנגדית, נשאל התובע אודות השומר, וניסה בתחילה להרחיק את עצמו ממנו (עמ' 6 -7). כבר בשאלה השנייה נשאל על ידי באת כוח נתבעות 1 ו- 2 האם הוא יודע את שמו של השומר שעבד במקום, והשיב שיש יותר משומר אחד, אף שאל באיזה שומר מדובר. לאחר מכן השיב כי הוא זוכר שהיה אדם שמן וכהה. לאחר מכן השיב ששמו היה אבי או אביהו, או משהו כזה. את שם משפחתו לא זכר. התובע השיב כי השניים היו חברים, אף השיב בחיוב לשאלה האם היה השומר מוצב בכניסה לחנות. התובע השיב כי בעת התאונה היה אביהו במרחק של כ- 9 עד 10 מטר ממנו. הראשון שהגיע אליו לאחר התאונה היה אביהו (עמ' 8, שורה 12). על פי עדותו של התובע, איש לו ראה את התאונה. לשאלה האם אחד מהלקוחות דחף אותו, השיב בחיוב. כן השיב שהלקוחות יוצאים ונכנסים, הם אינם עומדים, ואיש מהם לא בא אליו. לשאלה האם הלקוח שדחף אותו עצר כדי לראות מה אירע, השיב התובע "אולי עמד אולי המשיך ללכת, אני לא מכיר את הלקוחות" (פרוטוקול הדיון, עמ' ; 8, שורה 1). לאחר מכן השיב שיתכן שאותו לקוח עצר, ואולם הוא לא אמר דבר, יתכן שפחד וברח (שם, שורה 5). לשאלה "בעצם אתה לא יודע באמת איך קרתה התאונה", השיב "אני לא עמדתי ממרחק לראות מי פגע בעין שלי. אני לא עומד ומחכה ויודע שמישהו יפגע בעין שלי, אני הייתי במהלך העבודה". (שם, שורות 21 עד 23). התובע השיב כי לאחר התאונה היה לו קשר עם אביהו, שביקר אותו פעמיים בבית החולים ושוחח עמו מספר פעמים שיחות טלפוניות. כעבור כשנתיים לאחר התאונה פסק הקשר ביניהם, כל אחד מהם פנה לענייניו. לתובע ניתנה במהלך חקירתו הנגדית הזדמנות לתקן את גרסתו, נוכח המידע שהיה מצוי בידי הנתבעות לפיו אירעה התאונה בנסיבות אחרות מהמתואר על ידי התובע. התובע נשאל האם יתכן שהוא רוצה לשנות דבר מה בגרסתו כיון שאביהו מסר גרסה אחרת לאירוע, והשיב בשלילה. לטענתו אינו משקר ועל כן אין לו מה לשנות גרסה (עמ' 10, שורות 1 עד 3). התובע התבקש להדגים במהלך עדותו כיצד אירעה התאונה. ניתן היה להתרשם שהתובע מנסה להתאים את התיאור שמסר באשר לנסיבותיה של התאונה, לתוצאותיה. התובע לא ידע לתאר את המטאטא, האם היה בעל ידית ארוכה או קצרה. לפתע במהלך החקירה הנגדית הופיע בתיאורו גם יעה, שלא נזכר בכתב התביעה או בתצהירו. גם את תיאורו של היעה לא ידע התובע למסור במדויק, האם הייתה לו ידית ארוכה או גבוהה, וציין שישנם סוגים שונים של יעים. התובע התקשה להדגים במהלך הדיון עד כמה התכופף בעת התאונה, וכיצד נכנס המקל לעינו. בתחילה השיב שאת הדחיפה הרגיש באמצע הגב מימין. לטענתו, לא הייתה זו עגלה שפגעה בו, כיון שעגלה הייתה פוגעת בו ברגל, ואילו המכה שקיבל הייתה גבוהה, בצד ימין עליון. לאחר מכן השיב שבעת התאונה החזיק את המטאטא ביד אחת, וביד השנייה החזיק יעה, ביד ימין החזיק את המטאטא וביד שמאל את היעה. לשאלה "והתכופפת להרים את החול?" השיב "אני חושב שכן, התכופפתי באותו הרגע, היות והיעה מאוד קטן מתכופפים" (פרוטוקול עמ' 10, שורות 21 עד 23). כן השיב שלעיתים היעה ללא ידית ולפעמים עם ידית, לעיתים המטאטא קצר ולעיתים ארוך, ועל כן לא זכר עד כמה התכופף ובאיזה גובה היה. לאחר מספר הדגמות העיד התובע כי היעה היה עם עמוד שהגיע עד אמצע ירכו, ואולם הוא לא זכר האם הייתה ליעה ידית מפלסטיק, המאריכה את אורכו בכ- 15 ס"מ. את הדחיפה קיבל בעת שהתכופף, בכתף ימין שלו, ואז נפל קדימה לכיוון שמאל. בפני התובע הוצגה האפשרות שהתאונה אירעה בעת ששיחק עם אביהו, ואביהו בעט בצחוק במקל המטאטא, בעיטה שהעיפה את המטאטא לעינו של התובע. בתשובתו לא פסל את האפשרות שאביהו הוא שבעט את המטאטא לעינו. על פי תשובתו- "ת. אם הוא אומר שזה קרה כך, אני לא זוכר בדיוק איך זה קרה כי עבדתי. אני לא יודע אם זה לקוח או אני נפלתי או אבי דחף אותי, אין לי בעיה מי היה או למה מה שאני יודע שהעין שלי הלכה ואם השומר אומר שהוא דחף אותי, לי אין בעיה. יכול להיות. ש. יכול להיות שאבי בא ונתן בעיטה בצחוק למטאטא ובטעות זה נכנס לך לעין? ת. יכול להיות, אם אני יודע איך קיבלתי את המכה בדיוק, אם נפלתי, אני לא אגיד שנפלתי, או אם זה מלקוח, ובשביל מה שאני אשקר? בסוף אני קיבלתי את המכה. ש. מה שאתה אומר למעשה עכשיו תראה אני לא יודע איך זה קרה, מה שקרה בסופו של דבר שנכנס לי המקל לעין? ת. נכון. ש. אני הבנתי שיבוא לפה עד ושהוא יגיד שאתה ואבי שיחקתם במסירות עם המקל והמקל נכנס לך לעין כשאבי מסר לך את המקל"? ת. זה לא בטוח, אני לא זוכר שהיינו משחקים, עובדים ומדברים כרגיל, אבל אם הוא בא אלי ונותן לי את המכה, מה אתה חושב שלא הייתי אמר לו משהו? אם הוא בא עכשיו ואומר שצחקתי איתו והוא קיבל מכה בעין, אתה חושב שאני צוחק, זו לא הבעיה שלי הבעיה שלי שהלכה לי העין. אני יודע שזה קרה בשנייה הלכה לי העין. אני לא זוכר בדיוק איך זה קרה. מה שאני בטוח שהוא, אבי, היה אחרי ורחוק ממני בערך 7, עד 8 מטר". (עמ 20, שורות 1 עד 16). התובע אפוא לא רק שלא פסל את האפשרות שמי שהכה במטאטא היה אביהו, ולא לקוח עלום, כפי שטען בכתב התביעה ובתצהירו, כשנשאל האם שיחקו הוא ואביהו מסירות עם המטאטא לא פסל בתחילה את האפשרות האמורה, אלא השיב שאינו בטוח. מיד לאחר מכן הסתייג והשיב שאביהו היה במרחק רב ממנו, בין 7 או 8 מטרים. עדותו של התובע הייתה אפוא רצופת סתירות ולא הייתה עקבית. מצד אחד טען שהתאונה אירעה בעת שהתכופף על מנת לאסוף את החול בעזרת היעה. מצד שני השיב שקיבל מכה בחלק העליון של כתפו. יחד עם זאת השיב שלא יתכן שהייתה זו עגלה, כיון שאז הייתה פוגעת בו במיקום נמוך ולא במעלה גופו, תשובה שאינה מתיישבת עם תיאורו לפיו אירעה התאונה בעת שהתכופף. לא היה ברור מתשובתו כיצד אחז במטאטא בעת שהתכופף, אם אכן התכופף, וכיצד נכנס מקל המטאטא לעינו בשעה שהיה מכופף. יתר על כן. התובע לא שלל באופן חד משמעי וברור את האפשרות שאביהו בעט במקל, ובחר להדגיש את התוצאה של פציעתו- החבלה בעינו, ולכך שאין חשיבות כיצד אירעה בדיוק התאונה. אך מיד מיהר להדגיש כי הוא היה במרחק רב מאביהו. העדות הייתה מגמתית, בלתי עקבית, ובלתי אמינה, וניתן היה להתרשם שהתובע יודע את נסיבות התאונה וכי ביקש להציגן באופן שונה מאופן התרחשותן. גרסתו של אביהו בן ציון כפי שפרטתי לעיל, גרסתו של אביהו הייתה רצופת תהפוכות וסתירות. גרסה ראשונה של אביהו לנסיבות התאונה ניתנה לחוקר מטעם שיאון, מר אורון אליאור, אשר העיד בחקירה נגדית כי את החקירה הראשונה בתיק ביצע ביום 15.8.06. באותו היום חקר את מיכאל קולומנסקי, עמו נפגש בחנות זול למהדרין בקרית ספר, אשר לא נחקר בפני אף שזומן. לאחר מכן פגש בעד אביהו בן ציון. תיאורו של אביהו את נסיבות התאונה במהלך השיחה של החוקר עמו, שנערכה ביום 30.8.06, כשלוש שנים לאחר התאונה, (בעמ' 3 עד 4 לתמליל החקירה שנערך ביום 14.4.2008) הייתה - "... ככה צחקנו האחד עם השני וזה... ו נתתי בעיטה במטאטא למטה, והוא החזיק אותו, במטאטא למטה בשערות שלו... והוא החזיק אותו ו... נתתי לו בעיטה, וזה קפץ לו לעין. ח. בצחוק לחלוטין. הבנתי? א. ממש ממש ח. ולא... בטוח שאם היית יודע מה היה קורה וזה, לא... א (במקביל) ממש ממש לא, כאילו, ברגע של הכאבים, כשהוא תופס את העין, הלכה לי העין, הלכה לי העין, הוא אומר לי, אבי, אני לא כועס עליך, כי אני יודע שזה לא היה בכוונה ח. הבנתי אותך, הבנתי אותך, א... ממש ככה, כאילו, הוא עומד עם המטאטא ופשוט אתה ... מתוך מ... משחק, כאילו, בצחוק וזה? א. כן, צחוק" בהמשך התמליל (עמ' 8) נשאל אביהו האם היה לקוח מעורב והשיב בשלילה. לאחר מכן שב אביהו ותיאר את האירוע (בעמ' 9)- "הוא עמד, ודיברנו וזה, ואז... צחקנו אחד עם השני...כן, נו, בקטע של הצחוק, וזה מה שקרה.." בהמשך החקירה השיב אביהו לחוקר (עמ' 10 ו- 11) כי לאחר התאונה השתדל לא להימצא בסניף בשעה שהתובע הגיע למקום, ועבר לעבוד במקום אחר. אביהו פירט שהוא הרגיש מתח וחוסר נעימות. החוקר שאלו האם התובע עיצבן אותו, ואביהו השיב- "לא, לא, לא. ממש לא... הוא לא עצבן אותי, אם הוא היה מעצבן אותי, הוא לא היה חי... אני... בזבוב לא מסוגל לפגוע". לאחר שהוגשה בקשה לזימונו של אביהו על ידי שיאון, אשר כאמור שלחה בשעתו גם הודעת צד ג' נגדו, הגיש התובע לתיק בית המשפט את תצהירו של אביהו. לאחר שהעד נחקר בחקירה ראשית על ידי הנתבעות, ביקשה באת כוחו של התובע להגיש את התצהיר כעדות מפריכה (מוצג ת/3). בתצהיר עדות ראשית הצהיר אביהו כי במועד התאונה עבד כשומר בעמישב , אשר סיפקה שירותי אבטחה בסניף. על פי האמור בתצהירו, בעת התאונה עמד בכניסה של הסניף בתוקף תפקידו כשומר. באותה עת עבד התובע בקרבת מקום וטאטא את הכניסה לסניף. אביהו הוסיף בתצהירו כי "התובע ניקה את המקום כאשר אני לא הייתי בקשר עין מתמיד אתו ובזמן התאונה גבי היה מופנה אליו, ולפתע ותוך כדי עבודתו של התובע שמעתי צרחות אימה שלו והגעתי אליו מיידית כאשר הוא ישב על הברכיים, היו פניו היו מגואלות בדם ואז הבנתי ממנו כי הראש של המטאטא העשוי מתכת חדר לתוך עינו". אביהו הוסיף בתצהירו כי לא היה במקום כל אירוע חריג, מהומה או מעשה קונדס. המטאטא היה ללא כיסוי הגומי העליון. המקום היה הומה לקוחות שנכנסו לסניף ויצאו ממנו. העד הוסיף בתצהירו כי "ככל הנראה מישהו נתקל בזקריא וגרם לכך שהוא החליק והמטאטא נכנס לעינו". כאמור, תצהירו של אביהו הוגש כעדות מפריכה רק לאחר חקירתו הנגדית על ידי הנתבעות. במהלך חקירתו על ידי באת כוחה של שיאון, השיב אביהו כי הוא היה ביחסי חברות עם התובע. לשאלה האם באותו יום התלוצצו ושיחקו, השיב- "נכון. ש. עם המטאטא? ת. אם שיחקנו עם המטאטא? לא שיחקנו עם המטאטא, דיברנו בינינו לבין עצמנו. ש. אבל למעשה ככה זרקתם את המטאטא מאחד לשני? ת. לא שזכור לי. לא זכור לי דבר כזה. ש. לא זכור לך דבר כזה? ת. משחק עם המטאטא לא זכור לי. ש. אז מה כן אתה זוכר שדחפת אותו? ת. לא. לא הייתה שום נגיעה אליו. ש. יכול להיות שככה בצחוק נתת בעיטה למטאטא שהוא החזיק או איזשהי נגיעה למטאטא? ת. עוד הפעם, אני לא כל כך זוכר, אבל יכול להיות שעמדתי לידו ובטעות פגעתי במטאטא או משהו כזה, לא זוכר. זה היה כל כך מזמן, ש. כלומר אתה זוכר אם נגעת במטאטא באיזשהי צורה? ת. לא זכור לי, יכול להיות, אני יודע שמהמטאטא הוא נפצע, אני לא, ש. זאת אומרת יכול להיות שנתת איזשהי בעיטה למטאטא לכיוונו של התובע? עו"ד יריב: בטעות. ש. כמובן בטעות. ת. עוד הפעם, אני לא זוכר להגיד אם זה בטעות או בכוונה, בכוונה ברור שלא, בטעות גם אני לא זוכר להגיד לך. הכל קרה שמה בשניות, הוא נפצע ומיד העברנו אותו לטיפול. ש. אתה זוכר משהו שקרה כמה שניות לפני הפציעה? ת. כמה שניות? דיברנו, עוד הפעם, בהתלוצצות, ככה היינו מקללים אחד את השני ככה, בקטע של צחוק. ש. והוא היה עם המטאטא? ת. כן. הוא בדיוק ניקה שם את הרצפה או מה שזה לא יהיה. ש. ואז אירעה התאונה הזו? ת. כן. (עמ' 22 עד 23 לתמליל הפרוטוקול המוקלט, מיום 15.1.12). ניתן להבחין בתשובותיו של אביהו במהלך החקירה הנגדית, בראש ובראשונה, בניסיונות להתחמק ממתן תשובה, בעיקר בטענה שאינו זוכר מה בדיוק אירע. במהלך החקירה הנגדית אביהו השיב שלפני התאונה הוא והתובע התלוצצו ביניהם, קיללו בצחוק אחד את השני. אביהו לא שלל את האפשרות שהשניים שיחקו במטאטא, אלא טען שאינו זוכר שהם שיחקו במטאטא, הוא אף לא שלל את האפשרות שהוא פגע בטעות במטאטא תוך כדי הדברים, ואולם הדגיש שהדבר, ככל שאירע, אירע בטעות. ניתן היה להתרשם שאף שאביהו חזר וטען שאינו זוכר את נסיבות התאונה, הדברים זכורים לו היטב, וכי הטענה לכך שאינו זוכר הייתה בגדר תירוץ, בשל הצער על התוצאה הקשה והשלכותיה. הצער כאמור על התוצאה ניכר היה גם בחקירה של אביהו על ידי החוקר מטעם הנתבעות. אביהו השיב שהוא זוכר שלאחר התאונה שוחח עם חוקר, אף השיב שהוא סיפר לחוקר את כל האמת אודות האירוע. כן השיב שבעת שנחקר על ידי החוקר, כשלוש שנים אחרי התאונה, היה זכרונו רענן יותר משהיה בעת חקירתו בפני. לאביהו הוקראו הדברים שאמר לחוקר, לפיהם החזיק התובע את המטאטא בשערותיו, והוא בעט במטאטא שקפץ לעיניו של התובע, וגם אז לא הכחיש את הדברים, אלא ניסה להיתלות בכך שאינו זוכר את הדברים- "יכול להיות שזה קרה, אני לא זוכר, לא זוכר להגיד לך, לא זוכר לאמת לך את הדברים" (שם, עמ' 25, שורות 12 עד 13). לשאלה האם כעס עליו התובע לאחר מכן, השיב- "ממש לא. ש. לא. נכון? גם אמרת לחוקר, ת. לפני שהוא עלה לאמבולנס הוא חיבק אותי ואמר לי הכל בסדר, כאלה יחסי חברות ממש טובים. ש. כן, למה הוא אמר לך אין לך מה לדאוג? ת. כי דאגתי לו, לשלומו. ש. והוא אמר לך אני סולח לך? ת. כן. כן, הוא אמר לי אני סולח לך. ש. למה הוא אמר לך אני סולח לך? ת. עוד הפעם, יכול להיות שזה אמת ואני נתתי את הבעיטה ופצעתי אותו, אני לא זוכר להגיד לך, אז אם עשיתי דבר כזה בוודאי שביקשתי ממנו סליחה, מן הסתם, מן הדברים". (שם, עמ' 25). אביהו אישר אפוא במהלך החקירה הנגדית שמיד לאחר התאונה התנצל בפני התובע, והתובע סלח לו. ההסבר היחיד העולה מתשובתו לעצם התנצלותו בפני התובע היה שהתאונה אירעה לאחר שהוא עצמו בעט במטאטא ובשל כך פגע המטאטא בעינו של התובע. גם מאוחר יותר בחקירתו השיב אביהו "בוודאי" לשאלה האם ביקש מהתובע סליחה כאשר התובע הוכנס לאמבולנס בגלל שהרגיש לא נוח בשל כך שאולי גרם לו לפציעה (עמ' 35, שורה 33). בחקירה חוזרת לב"כ התובע השיב אביהו שהודעת צד ג' שהגישו נגדו הנתבעות לא נמסרה לו. אביהו נשאל אודות הסתירה בין האמור בתצהירו מטעם התובע לבין תשובתו במהלך הדיון, והשיב כי "אני לא זוכר אם זה אני שפגעתי לו במטאטא או שמישהו אחר פגע לו במטאטא ונכנס לו לעין" (עמ' 29 לתמליל הפרוטוקול המוקלט, שורות 3 עד 4). לשאלה "אז מאיפה מקור הטעות שלך שזה יכול להיות שזה אתה שפגעת בתובע" השיב העד "עוד הפעם, אני הייתי שם לידו והיו שם אנשים, הרבה אנשים שהיו נכנסים ויוצאים מהסופר. יכול להיות שאני פגעתי, אני לא זוכר" (שם, שורות 31 עד 33). לשאלה איך הדברים מתיישבים עם דבריו בתצהירו, השיב ש"הם לא נוגדים או שמישהו אחר פגע בו או שאני פגעתי בו, אני לא זוכר להגיד לך. יכול להיות שמישהו נכנס לסופר ובטעות נתקל בו או משהו כזה, והמטאטא נכנס לו לעין והוא פשוט נפל, אני לא יודע להגיד לך, לא זוכר להגיד לך" (שם, עמ' 30, שורות 1 עד 7). בחקירה נגדית לבא כוח שופר סל השיב אביהו כי על התצהיר החתימו אותו בביתו. לשאלה האם חתם על התצהיר כיון שלא היה לו נוח עם התובע בשל מה שאירע, השיב בחיוב. העד נשאל שוב ושוב כיצד נפגע התובע, והשיב שהייתה המולה בכניסה, והוא והתובע קיללו אחד את השני בצחוק, מתוך יחסי חברות. "אם אני פגעתי בו עם המטאטא אני לא זוכר להגיד לך, הייתה שם המולה, היו שם הרבה אנשים, אני לא זוכר להגיד לך בוודאות אם זה אני שפגעתי בו עם המטאטא" (שם, עמ' 33, שורות 25 עד 27). כאמור נפלו תמורות וסתירות מהותיות בגרסתו של אביהו, בעיקר בין גרסתו במהלך שיחתו עם החוקר, לבין האמור בתצהירו שהוגש מטעם התובע. אביהו התחמק ממתן תשובה ברורה לשאלה האם בעט במטאטא תוך כדי משחק, לתוך עינו של התובע. אביהו לא הכחיש את האפשרות האמורה, אלא טען שאנו זוכר זאת. שוב ושוב טען במהלך חקירתו הנגדית שאינו יודע האם הוא זה שבעט את המטאטא לעינו של התובע, או אדם אחר. יחד עם זאת, השיב אביהו שהוא סיפר לחוקר את כל האמת אודות נסיבות התאונה, וכי החקירה הייתה סמוך לתאונה, בשעה שזיכרונו היה רענן יותר. אביהו הודה שלפני שהתובע פונה מהמקום באמצעות אמבולנס הוא התנצל בפניו, כיון שפגע בעינו של התובע. עדותו של מר חיים פרנקו בתצהיר עדות ראשית הצהיר העד מטעם שופר סל, מר חיים פרנקו, שבמועד התאונה ניהל את הסניף שבו אירעה. לשאלה מה היו נסיבות האירוע על פי התחקיר שערך, השיב העד כי - "הוא לא ניקה, הוא התבדח עם השומר, והשומר העיף לו את המטאטא בעין... בדיוק באותו הזמן הוא בא לשומר, התבדח עם השומר והשומר בעט בו. ש. אבל אם בן אדם מגיע לעבודה אז למה שיתבדח עם השומר שעומד בפתח הסופר כשהוא אמור לעשות את העבודה שלו? ת. את מכירה עובד שכל היום עובד? יש לו הפסקה. ש. לפי התחקיר שלך הוא היה בהפסקה? ת. לא, יכול להיות שהוא בא לכניסה לנקות. אולם הוא לא עובד כל דקה. בסך הכל היו יחסים בינם לבינינו ובין השומר לבינם... ש. אתה מסכים איתי שזה באמת היה והשומר עשה מה שעשה, זה לא בסדר מבחינת השומר? ת. זה לא בסדר מבחינת התובע, התובע שיחק איתו. שמעתי את התובע ואת מה שדיווח לי השומר". (עמ' 48 ו- 49 לפרוטוקול). העד נשאל האם יתכן שהעובד ניקה באזור הכניסה ולקוח שלא שם לב דחף אותו והוא נפל על המטאטא, והשיב- "הכול יכול להיות, אבל זה מה שסיפר לי התובע בעצמו". כן הוסיף שהתובע סיפר לו את הדברים בבית החולים. לשאלה "והתחקיר שלך לא העלה שקיימים עדים שבאמת ראו את התאונה בפועל?" השיב העד "ברגע שהוא סיפר לי בעצמו מה קרה, אני לא צריך לחפש עדים. שאלתי אותו ואת השומר. איך אני יכול למצוא לקוחות". העד הוסיף שהוא לא היה נוכח בסניף בעת האירוע, לאחר התאונה סיפרו לו אודותיה טלפונית. למחרת שאל את השומר, והלך לבקר את התובע בבית החולים. שם סיפר לו התובע את שאירע. העד השיב שאת ממצאי תחקירו שלח למחלקת הבטיחות. אף שהתחקיר שנערך לאחר התאונה לא הוצג בפני, התרשמתי שעדותו של מנהל הסניף בעת התאונה הייתה אמינה ומהימנה. התרשמתי שאכן נערך תחקיר בעקבות האירוע, ושהתחקיר אכן העלה שהתאונה אירעה תוך כדי משחק במטאטא בין התובע לבין אביהו, שבמהלכו נבעט המטאטא בטעות לעינו של התובע. תוכנו של התחקיר שעליו העיד העד תואם את נסיבות התאונה כפי שהן משתמעות מעדותו של אביהו ומעדותו של התובע כאחד. סיכום נסיבות התאונה כפי שפירטתי לעיל, מצאתי שיש לדחות את גרסתו של התובע לנסיבות התאונה, ולהעדיף על פניה את גרסת הנתבעות. גרסת התובע כאמור לא הייתה אמינה, בשל חוסר עקביותה ובשל הסתירות שנפלו בה. בסיכומיו ניסה התובע לתרץ את הסתירות וליישבן עם הנסיבות כפי שהתגלו במהלך שמיעת הראיות, וטען כי הוא נדחף מאחור, ועל כן לא היה באפשרותו לראות מי דחפו, האם אחד הלקוחות או אביהו. כן טען בסיכומיו שאם אכן האמינו הנתבעות שאביהו דחף את התובע, לא היה עליהן למחוק את ההודעה לצד השלישי נגד מעבידתו של אביהו, כן היה עליהן לפעול לקבלת פסק דין נגדו. לא מצאתי שיש בהסברים האמורים שניתנו בסיכומים כדי להכשיר את גרסתו של התובע או להצדיקה. על פי הראיות, לא מדובר בדחיפה אקראית של התובע מאחור, או בדחיפה של התובע לעבר המטאטא, שנעשתה מבלי שהתובע ראה את הדוחף כיון שהדוחף היה מצוי מאחוריו. מדובר בפגיעה תוך כדי משחק שבו נטל התובע חלק פעיל. התאונה אירעה בשעה שהמטאטא נבעט לעינו של התובע, ולא בשעה שהוא נדחף אל מקל המטאטא. אביהו עמד מול התובע, ולא מאחוריו, והתובע היה מודע לכך שהמטאטא נכנס לעינו בשל הבעיטה של אביהו במטאטא. הדבר עולה בבירור מהעובדה שאביהו חזר וציין כי התנצל בפני התובע עוד לפני שהתובע פונה מהמקום, והתובע אמר שסלח לו. הדבר גם עולה מעדותו של מנהל הסניף שהעיד שהתובע סיפר לו על כך במסגרת התחקיר שערך סמוך לתאונה. עדותו של התובע, כמו גם עדות העדים מטעמו, נועדה להסתיר את מעורבותו של אביהו, ולצייר את השתלשלות האירועים באופן שונה משאירע בפועל. גרסת הנתבעות נתמכה כאמור הן בעדותו של מנהל סניף שופרסל שבו אירעה התאונה, אשר אמנם לא שהה במקום בעת התאונה, ואולם על פי עדותו הוא ערך תחקיר בעקבות התאונה, ובמהלכו העידו בפניו הן התובע והן אביהו שהתאונה אירעה במהלך משחק ביניהם. גרסה זו של הנתבעות נתמכה גם בעדותו של אביהו. ניתן להתרשם כי אביהו מסר את הדברים כהווייתם בעת חקירתו על ידי החוקר מטעם הנתבעות, ומאוחר יותר ניסה לסייע לתובע בתביעתו ולהרחיק את עצמו מהאירוע בשל ההשלכות האפשריות, הן לגבי התובע והן לגביו. גרסתו הייתה מגמתית. הסתירות והתמורות שחלו בגרסתו, כמו גם ניסיונו להתלות בשכחה, וההסבר שנתן להתנצלותו בפני התובע לפני שזה פונה מהמקום, תמכו בגרסת הנתבעות. תמיכה נוספת כאמור נמצאה גם בעדותו של התובע. הסתירות בעדותו של התובע, חוסר העקביות, העדר אפשרות לתאר את נסיבות התאונה באופן עקבי המתיישב עם הפגיעה, כמו גם התייחסותו לדברים שאמר אביהו לחוקר, מעידים על כך שגרסתו של התובע הייתה גרסת בדים. כל אלו תומכים כאמור בגרסה שמסרו הנתבעות אודות נסיבות התאונה. לפיכך מצאתי שיש לקבוע כי התאונה אירעה בשעה שהתובע שיחק עם אביהו במטאטא. שניהם שהו באותה עת בצוותא בכניסה לסניף. התובע הגיע למקום עם מטאטא על מנת לנקות את הכניסה מקרטונים ומסרטי הדבקה. אביהו הוצב במקום כשומר ובדק את הנכנסים לסניף. התובע לא נדחף מאחור אל עבר המקל, אלא עמד פנים אל פנים מול אביהו. במהלך ההתבדחות ומעשי הלצון בין השניים, ותוך כדי המשחק, נבעט המטאטא לעברו של התובע ופגע בעינו. קביעות עובדתיות נוספות האם המטאטא היה פגום לשם הכרעה בתביעה ובחינת אחריותן של הנתבעות, ראוי לבחון מספר היבטים עובדתיים נוספים. שאלה ראשונה העולה היא האם היה פגם במקל המטאטא, שיש בו כדי להצביע על רשלנות כלשהי מצידן של הנתבעות. שאלה שנייה היא מי סיפק לתובע את המטאטא. אשר לשאלת הפגם במטאטא, לאחר עיון בראיות שהובאו בפני מצאתי שלא עלה בידי התובע להוכיח שהיה פגם כלשהו במטאטא, ולפיכך יש לקבוע שהחבלה שאירעה לתובע לא הייתה בעטיו של פגם במטאטא, אלא אך ורק בשל עצם הפגיעה החזקה של המטאטא בעינו של התובע בעקבות הבעיטה במטאטא. כל העדויות מטעם התובע בעניין זה היו מגמתיות. לאור גרסת הבדים באשר לנסיבות התאונה, יש להתייחס בחשדנות רבה גם לגרסתו של התובע אודות מצב המטאטא. כזכור, גרסתו של התובע בכתב התביעה ובתצהירו הייתה כי קצה מקל המטאטא שהיה עשוי ממתכת, היה שבור, ולא היה מונח בקצהו מגן פלסטי, ועל כן הייתה הפגיעה בעינו של התובע חמורה מאוד. בתצהיר עדות ראשית מטעם התובע פורט שחלקו המתכתי של המטאטא היה חד וחשוף, ללא חלק הגומי העליון, שהיה חסר. במהלך חקירתו הנגדית השיב התובע שאת המטאטא קיבל מהשופר סל, המחסנאי נתן לו את המטאטא מהמוצרים הפגומים. המטאטא שבו השתמש לא היה מוגן בגומי, ועל כן הפגיעה בעינו הייתה כה חמורה. למיטב זכרונו היה המטאטא גבוה, שכן מטאטאי הברזל גבוהים, בעוד שמטאטאי העץ נמוכים יותר. מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של מר אבו חדיר, שעבד במועד התאונה במחלקת הירקות. העד הדגיש בתצהירו כי ראה את המטאטא שממנו נפגע התובע, וכי חלקו המתכתי היה חד וחשוף, ללא חלק הגומי העליון. במהלך חקירתו הנגדית השיב העד שהוא שהה במחסן בעת התאונה ועל כן לא היה עד לה. מיד לאחר התאונה הוא הוזעק למקום על ידי הקופה הראשית. כן השיב שהוא ידע על כך שהתובע נפגע מהמטאטא, כיון שבהגיעו למקום ראה דם גם על מקל המטאטא. לדבריו היה המטאטא "שבור מלמעלה". העד הוסיף שהמטאטאים היו כולם שבורים, שכן לצורך ניקוי הסניף השתמשו במטאטאים פגומים או כאלו שהוחזרו על ידי הלקוחות. השופר סל הוא שנתן לעובדי הניקיון את ציוד הניקיון, אך לא נתן להם ציוד חדש, אלא ציוד פגום. בתצהיר עדות ראשית של אביהו, אשר הוגש כזכור מטעם התובע, העיד אביהו כי הבין מהתובע מיד לאחר התאונה כי הראש של המטאטא העשוי מתכת חדר לתוך עינו. עוד הוסיף כי המטאטא היה ללא כיסוי הגומי העליון. מטעם שיאון הוגש תצהירו של מר נאבלסי סאמי, שהוא דודו של התובע, המשמש כמפקח ניקיון בשיאון, ואשר שימש בתפקיד האמור גם בעת התאונה. במהלך חקירתו הנגדית השיב העד כי התובע קיבל את המטאטא, כמו גם ציוד אחר, מהשופר סל. ככל שניתן לעובדים ציוד לא תקין או שבור, אין לעובד ברירה אלא להשתמש בו. העד השיב שידע שעובדיו משתמשים בציוד לא תקין, וכי גם כיום משתמשים עובדיו בציוד לא תקין. עוד השיב העד כי הוא לא ראה את המטאטא שהיה מעורב בתאונה, וכי לאחר התאונה איש לא ביצע תחקיר אודות נסיבותיה. מר חיים פרנקו, שבמועד התאונה ניהל את סניף השופרסל שבו אירעה התאונה, השיב במהלך חקירתו הנגדית שהמטאטא לא סופק על ידי השופר סל. הוא לא ראה את המטאטא, אף העיד כי כלל אינו יודע שהמטאטא היה שבור (עמ' 50 לפרוטוקול). כן השיב ששופר סל מכרה מטאטאים מפלסטיק או מעץ, ולא ממתכת. העד לא ידע להשיב מאיזה סוג היו המטאטאים שבהם השתמשו עובדי הניקיון, אשר סופקו על פי עדותו על ידי שיאון. העד שלמה ארגס מנהל רכש ולוגיסטיקה של שופר סל, העיד שהמטאטא לא סופק לתובע על ידי השופר סל. הוא לא ראה את המטאטא, והוא העריך במהלך חקירתו הנגדית כי אם היו לשופר סל מגב או המטאטא שבורים או פגומים, לא סביר שנעשה בהם שימוש, אלא שהם הוחזרו לספק. המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, ד"ר רוזנמן, נשאל במהלך חקירתו הנגדית באריכות האם יש נפקות לסוג המטאטא או הידית שפגעו בעינו של התובע, והשיב על כך בשלילה. לא עולה מעדותו כי עינו של התובע נפגעה דווקא מברזל חשוף, וכי עצם היות הברזל חשוף גרם לפגיעה שונה מפגיעה שהייתה נגרמת על ידי כל מקל אחר. לאחר שבחנתי את הראיות שהובאו בפני מצאתי כאמור שלא הוכח בפני שנפל פגם כלשהו במטאטא. כאמור, ראיות התובע, ובכלל זה יש למנות גם את עדותו של העד מטעם שיאון, שהינו דודו של התובע, היו מגמתיות, ועל כן אינני סבורה שמדובר בעדות אובייקטיבית. התובע ועדיו טענו לא רק שקצה המטאטא היה שבור, ובלתי מוגן על ידי פלסטיק, אלא גם שהמטאטא סופק על ידי השופר סל. התובע טען שמדובר במטאטא ברזל בעל ידית גבוהה, שכן המטאטאים מפלסטיק או מעץ נמוכים יותר. בין היתר הפנה התובע לכך שבטופס ההודעה על פגיעה בעבודה, אשר הוגש למוסד לביטוח לאומי לאחר הפגיעה, נכתב במפורש כי מקל המטאטא היה מברזל. יחד עם זאת, לא נכתב שמדובר במטאטא פגום. מנגד, לא רק שלא עלה בידי התובע להבהיר כיצד נפגע מהמקל הגבוה בעת שהתכופף, עולה מעדויות עדי שופרסל שהם כלל אינם מוכרים מטאטאים מברזל. מנהל הסניף ערך תחקיר, ומתברר שכלל לא ידע על פגם במטאטא, וניתן להניח שהטענה כלל לא נטענה בפניו סמוך לאירוע. כאמור, מצאתי שיש לדחות את גרסת התובע אודות נסיבות התאונה, ומטעם זה, ובהעדר ראייה אובייקטיבית לפגם או לליקוי שהיה במטאטא, לא מצאתי שיש לקבל את הטענה לפיה נפל פגם במטאטא. מצאתי שתיאור המטאטא כמטאטא פגום או לא תקני, לא תאם את המציאות, אלא נועד להוות חלק ממסכת עובדתית בדויה שנועדה להטיל אחריות על הנתבעות. מי סיפק את המטאטא שאלה נוספת הטעונה הכרעה עובדתית הינה מי סיפק לתובע את המטאטא שבו עשה שימוש בעת התאונה. התובע כאמור העיד על כך שמקורו של הציוד היה בשופר סל, ולא בשיאון. בתצהיר עדות ראשית הצהיר העד מטעם שיאון, מר נאבלסי סאמי, כי כל חומרי הניקיון והציוד הדרוש לניקיון, לרבות מטאטאים ומגבים, סופקו על ידי סניף השופר סל, כפי שהם עדיין מסופקים עד היום, למעט מכונת שטיפת הרצפות וחומר הניקוי המיועד לה. לפני התחלת העבודה של כל עובד, מתדרך אותו העד תדרוך הכולל נהלי עבודה עם מכונת השטיפה, עם חומרי הניקיון, וכן נהלי בטיחות כללים. התדרוך אינו כולל עבודות פשוטות וברורות, כגון עבודה עם מטאטא או מגב. שיאון היא שנתנה לעובדים הנחיות כלליות לגבי ניקוי הסניף, על פי דרישת מנהלי הסניף, כגון באשר לניקוי הרצפה, לניקוי מתחת למדפים, ניקוי המדפים, ניקוי השירותים, המחסן, המטבח וכיוצ"ב. העד עצמו נהג להגיע לסניף מדי שבוע עד 10 ימים, כדי לערוך בקורת על העבודה ולשמוע ממנהל הסניף האם יש לו תלונות או דרישות. בחקירתו הנגדית השיב העד שהוא קרא את ההסכם בין שיאון לבין שופר סל באשר להספקת חומרי הניקיון, ואולם מה שרשום בהסכם אינו תואם את שהיה בפועל. במהלך ביקורו בסניף הוא בוחן האם החנות נקייה, והאם העבודה בוצעה על פי הנחיותיו. הציוד שבו משתמשים עובדיו הוא ציוד השופר סל. בתצהיר עדות ראשית הצהיר מנהל סניף השופר סל, מר חיים פרנקו, ששיאון היא שפיקחה על עבודתו של התובע, והיא שסיפקה לו את ציוד העבודה, בכלל זה את המטאטא נושא התביעה. במהלך חקירתו הנגדית השיב העד שלא מסר לעובדי הניקיון ציוד כלשהו. כל ציוד חייב לעבור בקופה, וציוד פגום הוחזר ליצרן וקיבל החזר בגינו. העד שב והעיד שלא יתכן שהמטאטא מקורו בשופר סל, כי אז היה חסר לו בספירת המלאי. לגבי מספר פריטים ניתן לעשות שימוש עצמי, כגון קפה, חלב ואולי אקונומיקה, סבון לידים וכו'. שאר הפריטים חסומים. מטאטא לעומת זאת, אינו פתוח לשימוש עצמי. מטעם שופר סל הוגש כאמור גם תצהירו של מר שלמה ארגס, מנהל רכש ולוגיסטיקה של שופר סל. העד הצהיר בתצהירו שההתקשרות בין הנתבעות בשנת התאונה, היא שנת 2003, הייתה ללא הסכם בכתב. רק במהלך שנת 2004 גיבשו הצדדים הסכם בכתב, אשר שיקף למעשה את ההסכמות שהיו ביניהם גם קודם לכן, בשנת התאונה. בהתאם להסכם, וכפי שהיה כבר בשנת 2003, שיאון היא שסיפקה לעובדיה את האביזרים ואת החומרים לשם ביצוע עבודות הניקיון. עליה הייתה מוטלת החובה לתדרך את עובדיה בדבר אופן ביצוע העבודה. לתצהירו צירף העד את ההסכם בין הצדדים. על פי סעיף 9 בהסכם שיאון לא תחל בעבודות הניקיון בטרם תדרכה את עובדיה מראש ובכתב אודות הסכנות הבטיחותיות הנובעות מהעבודה. על פי האמור בסעיף 12, שופר סל לא תספק לשיאון חומרים או אביזרים לביצוע עבודות הניקיון. בחקירה הנגדית השיב העד כי לא קיבל דיווח אודות התאונה, עד שהתבקש לתת את עדותו. משנת 2002 שיאון היא שמספקת את חומרי הניקיון והאביזרים לעובדים, ולא שופר סל. לשאלה האם יתכן שחומרים שהוחזרו על ידי לקוחות נמסרו לעובדי הניקיון, השיב שלמיטב ידיעתו היה נוהג כאמור לגבי חומרים כגון אקונומיקה, אך לא לגבי אביזרים כגון מטאטאים או מגבים שאין עליהם זכות החזרה. אם המגב או המטאטא שבור או פגום, לא סביר בעיניו שנעשה בו שימוש, אלא שהוא הוחזר לספק. העד השיב שקיים נוהל לפיו מסופקים החומרים על ידי חברת הניקיון. גם אם הנוהל מופר ובסניף מסוים ניתנו החומרים על ידי הסניף, קיים נוהל שבהורדת מוצר מהמדף יש לדווח על העברתו. מוצר פגום מחזירים ומזדכים עליו, מוצר הראוי לשימוש יש להעבירו ממלאי מדף למלאי לשימוש עצמי. כל העברה נעשית באופן ממוחשב וניתן לבדוק אותה. לאחר בחינת הראיות העדפתי את גרסת שופר סל לפיה המטאטאים סופקו לתובע על ידי שיאון. עובדה זו נתמכת בהסכם בין הצדדים. אמנם בשנת התאונה היה בין הצדדים הסכם בעל פה, ואולם קיבלתי את גרסת שופר סל לפיה ההסכם בכתב משנת 2004 משקף את ההסכמים בעל פה שהיו בין הצדדים בשנים שקדמו. העדים מטעם שופר סל נתנו הסבר הגיוני לכך שסחורה פגומה מוחזרת ליצרן, לשם קבלת החזר בגינה, ולא נעשה בה שימוש, וכי שימוש במטאטא אינו מסווג כשימוש עצמי, ולפיכך יש לשלם עבור כל מטאטא, שאם לא כן, ייווצרו חסרים במלאי. העד מטעם שיאון, הוא כאמור דודו של התובע, ונראה כי לצד גרסה מגמתית לטובת התובע ביקש למנוע פגיעה במעבידתו ובו עצמו, ועל כן מצאתי שיש לייחס משקל נמוך לעדותו. לפיכך מצאתי כאמור שהמטאטא סופק לתובע על ידי שיאון. האחריות תמצית טענתו של התובע, הינה כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על כתפי הנתבעות. על נתבעות 1 ו-2, בהיותן המעבידה ומבטחתה, שעליהן מוטלת אחריות לנקוט באמצעים סבירים כדי להגן על העובדים מפני הסיכונים המצויים במקום העבודה, ולספק להם ציוד נאות. נטען שבענייננו התרשלו הנתבעות בכך שנתנו לתובע לעבוד עם מטאטא בלתי תקין, עם ראש מתכת שבור ומתכת חשופה. נטען שאחריות מוטלת גם על נתבעת 3 כמזמינת העבודה וכמחזיקה במקרקעין, כמספקת המטאטא הפגום, וכאחראית למתן הדרכה והוראות במקום. לטענת הנתבעות, לא היה באפשרותן לצפות את התרחשות התאונה, וחוסר ציפיות זה מנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנותן הנטענת לבין התאונה. כן טענו הנתבעות להסתכנות מרצון, ולחילופין, לרשלנות תורמת ניכרת, בהיקף של 100%. אף שאין לכאורה מחלוקת על קיומה של חובת זהירות מושגית בענייננו, בהיותן של הנתבעות המעבידה, מצד אחד, ומחזיקת המקרקעין, מצד שני, עדיין נשאלת השאלה באשר לקיומה של חובת זהירות קונקרטית החלה על מי מהן. כידוע, אחריות לנזקים אינה אחריות מוחלטת, ובניגוד לביטוח ברובד הראשון, במסגרת המוסד לביטוח לאומי, אשר הכיר כאמור בתאונה כתאונת עבודה ומשלם לתובע, בין היתר, גם קצבה חודשית, בתביעות נגד המזיק יש להוכיח את קיומה של האחריות. בעילת הרשלנות יש להוכיח את קיומה של חובת זהירות ואת הפרתה. כפי שנקבע ע"י כב' השופט א' ברק (כתוארו אז) בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 113, 126-121- "כמו חובת הזהירות המושגית, כך גם חובת הזהירות הקונקרטית, נקבעת על-פי מבחן הצפיות. השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק. השאלה הראשונה היא טכנית באופיה. תשובה שלילית עליה מסיימת את הבחינה, שכן באין אפשרות צפייה בפועל, אין חובת זהירות. אנחנו בתחום הרשלנות ולא בתחום החובות המוחלטות. השאלה השנייה היא נורמאטיבית באופיה, וקשורה בהכרעה ערכית באשר למה צריך לצפות בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי. . בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמאטיבי) "אין דין שכל יצירת סיכון מטילה על אדם אחריות לכל תוצאה מזיקה שתיגרם בעקבותיה, אפילו אפשר לחזות תוצאה כזאת מראש"... חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין... חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת בחללו של עולם, אלא מיוחדת היא למזיק ספציפי, לניזוק ספציפי, לנזק ספציפי ולהתנהגות ספציפית... חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". עוד נקבע באותו פסק דין- "מזיק, החב חובת זהירות קונקרטית לניזוק, אינו אחראי כלפיו בכל מקרה, שבו בשל התנהגותו של המזיק נגרם נזק לניזוק. בעל חובת הזהירות "אינו ערב ערבות מוחלטת לבטחון הבאים אליו... ודינו אינו דין מבטח, החייב בהטבת הנזק יהא אשר יהא מקורו".... חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על-פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין... השאלה היא, מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין. על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות. על בית המשפט להתחשב בסכנה ובגודלה. עליו להתחשב בחשיבותה החברתית של הפעולה. עליו לשקול את האמצעים הדרושים למניעתה". ומין הכלל אל הפרט. השאלה הנשאלת בענייננו הינה האם חלה על מי מהנתבעות חובת זהירות קונקרטית, האם הנזק היה צפוי, והאם ננקטו אמצעי זהירות סבירים למנוע את הנזק. דומני שיש להשיב בשלילה על כל השאלות האמורות. כאמור, לא מוטלת אחריות מוחלטת על מעביד, על מזמין או על המחזיק במקרקעין. כפי שנקבע, עוולת הרשלנות מתקיימת בשעה שהייתה מוטלת על אותם החבים בחובת זהירות מושגית גם חובה קונקרטית, היינו שהיה עליהם לצפות את ההתנהגות ואת הנזק, ושעה שלא ננקטו אמצעים סבירים בהתאם לחובה החלה עליהם. אינני סבורה שבענייננו היה על הנתבעות לצפות שהתובע במסגרת עבודתו כעובד ניקיון ישחק עם השומר במטאטא, וכי במהלך המשחק יבעט השומר במטאטא כך שהמטאטא יפגע בעינו של התובע. אף שקיימת חובת זהירות מוגברת כלפי עובד, להדריכו באשר לשיטות עבודה בטוחות, לוודא סביבת עבודה בטוחה, וכיוצ"ב, לא מצאתי שקיימת בענייננו חובת זהירות קונקרטית, שהיה באפשרותן של הנתבעות לצפות את ההתרחשות האמורה ואת הנזק, או שהיה עליהן לנקוט אמצעים סבירים מעבר לאלו שננקטו. לא מדובר בענייננו בנזק שנגרם כתוצאה מעבודה, בשל סביבת עבודה לא בטוחה, בשל פיקוח לא מספיק, אלא בפעילות החורגת מגדרה של העבודה, ומצויה בדלת אמותיו של העובד. לא מדובר בסיכון שיש לראותו במידת חומרה יתירה, באופן הדורש נקיטת אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו, בלשון כב' הנשיא ברק בפסק דין ועקנין הנ"ל. לא מדובר בענייננו בקטינים, הנזקקים לשמירה או להשגחה מתמדת, לא מדובר בעובדים בעלי מאפייני סיכון מיוחד הדורשים השגחה, כגון בעלי עבר פלילי מכביד או קשיים נפשיים, המצדיקים נקיטת אמצעים מיוחדים על ידי המעביד או המחזיק במקרקעין כדי למנוע אפשרות לסיכונים הצפויים בנסיבות חריגות ומסוכנות. אינני סבורה שיש להטיל על מעביד או על מחזיק במקרקעין חובה להדריך את העובדים שעליהם להימנע מבעיטה במטאטא או במגב, שכן מדובר בדברים המובנים מאליהם. מעשה הלצון היה מעשה בלתי צפוי, וגם אם הייתי מוצאת שיש לקבוע חובת זהירות קונקרטית, היה מקום לקבוע שמעשה הלצון הבלתי צפוי מנתק את הקשר הסיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין התאונה. לפיכך מצאתי שלא מוטלת אחריות על מי מהנתבעות, ולפיכך יש לדחות את התביעה נגדן. אשם תורם מעבר לדרוש אציין, שגם אילו הייתי מוצאת לנכון לקבוע קיומה של אחריות, הייתה מוצאת שיש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 100%. כפי שנפסק, קביעת האשם התורם נעשית תוך פניה למבחן האשמה המוסרית בין הצדדים. "יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד". (ראו ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון נ' מרציאנו ואח', פ"ד לו (2) 592, 604. המבחן המקובל בפסיקה לבחינת אשמו תורם של עובד הוא מבחן "מידת האשמה", הנבחנת תוך בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד, של הניזוק ושל המזיק. (ראו גם ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח (1) 72). המדיניות השיפוטית אמנם נוטה שלא להטיל על עובד חבות בשל אשם תורם בגין תאונה שאירעה בזמן העבודה (ראו בעניין זה ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 232,225). בענייננו, מצאתי שמדובר במקרה החריג שבו אשמו של העובד ניכר ומכריע, עד שיש להטיל עליו אשם תורם בשיעור של 100%. הנזק אף שכאמור מצאתי שיש לדחות את התביעה מחמת העדר אחריות, או מחמת אשם תורם מלא, אתייחס בקצרה לנזקים שהוכחו בפני, ולפיצוי שהייתי פוסקת אילו קיבלתי את התביעה. מטעם הצדדים הוגשו חוות דעת בתחום העיניים. לאור הפערים מונה מומחה מטעם בית המשפט, אשר קבע שבעקבות התאונה נותרה לתובע נכות בשיעור של 30% בגין עיוורון בעין שנפגעה, בתוספת של 5% נכות בשל צלקת בעפעף. הנתבעות חלקו על חוות דעתו של המומחה וזימנוהו לחקירה. אינני מוצאת שיש להאריך בהתייחסות לטענות שהועלו, בעיקר בשל העובדה שמצאתי שיש לדחות את התביעה, אך גם בשל כך שמצאתי שעל יסוד הנתונים ניתן להכריע בשאלת שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות. עולה מהראיות כי התובע שב לעבודה לאחר תקופת החלמה, וכי כיום הוא עובד הן אצל שיאון, והן אצל שופר סל, וזאת חרף קשייו, עליהם העיד באריכות. לאחר עיון בטענות הצדדים, בשים לב לנכות הרפואית ולעובדה שהתובע מתמיד בעבודתו, בשים לב לטיבה של עבודתו ולהיקפה, מצאתי שיש להעמיד את שיעור הנכות התפקודית, כמו גם שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, על 25%. בהתחשב בטיבה של הפציעה, בנכות שנקבעה, בהשפעתה של התאונה על עבודתו של התובע, ובשים לב לזמן שחלף ממועד התאונה, הייתי פוסקת לתובע בגין נזק בלתי ממוני סכום של 250,000 ₪ נכון להיום. אשר להפסדי שכר בעבר, התובע טען שלאחר התאונה הוא נעדר מעבודתו במשך 8 חודשים, ולאחר מכן שב לעבודה בהיקף של חצי משרה. במהלך חקירתו הנגדית של התובע, התברר שכיום עובד התובע אצל שני מעבידים באותו סניף שופר סל, ואולם הוא לא הביא ראיות ברורות אודות הכנסתו בעבר ואודות המועד שבו החל לעבוד בהיקף המשרה הנוכחי. מנתוני השכר שהוכחו בפני עולה כי שכרו של התובע בשנים שלאחר התאונה ועד שנת 2011, פחת, ולפיכך ראוי היה לקבוע לו הפסד שכר לעבר אילו הייתי מקבלת את התביעה. ממוצע השכר של התובע בחודשים שקדמו לתאונה (מרץ עד אוקטובר), עמד על 3,628 ₪ (הנחת שכר שנתי של 43,536 ₪); שכרו החודשי הממוצע של התובע בשנת 2004 עמד על 2,870 ₪ (שכר שנתי של 34,440 ₪); בשנת 2005- על 1,852 ₪ (שכר שנתי של 22,284 ₪); בשנת 2006, על 1,847 ₪ (שכר שנתי של 22,164 ₪), בשנת 2007-על 2,055 ₪ (שכר שנתי של 24,660 ₪); בשנת 2008- על 2,397 ₪ (שכר שנתי של 28,764 ₪); בשנת 2009- על 2,225 ₪ (שכר שנתי של 26,700 ₪); בשנת 2010- על 2,152 ₪ (שכר שנתי של 25,824 ₪), ובשנת 2012- על 4,182 ₪. על יסוד הנתונים האמורים הייתי פוסקת לתובע פיצוי בגין נזקי העבר, אילו הייתי מקבלת את התביעה,כדלקמן: פיצוי של 9,096 ₪ לשנת 2004; 21,252 ₪ לשנת 2005; 21,372 ₪ לשנת 2006; 18,876 ₪ לשנת 2007; 14,772 ₪, לשנת 2008; 16,836 ₪ לשנת 2009; ו- 17,712 ₪ לשנת 2010. הסכומים האמורים נושאי הפרשי הצמדה וריבית כדין עד יום מתן פסק הדין. אשר לגריעה מכושר השתכרות, לא מצאתי שיש מקום לבסס את התחשיב על הנחת השכר הממוצע במשק. אמנם התובע היה בן 19 במועד התאונה, ואולם דרכו התעסוקתית החלה. טענותיו באשר לכוונתו ללמוד לימודים אקדמיים הייתה בגדר משאלה שלא מומשה גם לאחר שהחלים מהתאונה, וזאת בשל קשיים כלכליים, ולא בשל התאונה. לפני התאונה לא הייתה לו תכנית קונקרטית ללימודים, אלא משאלה, שאינה מצדיקה אימוץ של השכר הממוצע במשק. לפיכך הייתי פוסקת לתובע, על יסוד בסיס שכר של 4,500 ₪, שהוא מעט מעבר לשכרו הנוכחי, בהנחה של עבודה עד גיל 67 (מ"ה של 278.05), סכום המקביל במקורב ל- 75% מתחשיב אקטוארי מלא, סכום של 235,000 ₪, במעוגל. בגין עזרת הזולת הייתי פוסקת לתובע סכום של 15,000 ₪, לעבר ולעתיד. כיון שמדובר בתאונת עבודה, לא הייתי פוסקת פיצוי בראש נזק זה. אילו הייתי פוסקת לתובע את הסכומים האמורים, היה מקום לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי, כשהם משוערכים ליום מתן פסק הדין, ואשר עמדו ביום 11.5.11 על סכום של 689,192 ₪. סיכום 160. התביעה נדחית. כמו כן נדחות הודעות לצדדים שלישיים. 164. התובע ישלם לכל אחת מקבוצות הנתבעות, הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום של 10,000 ₪.9371 עובדי ניקיוןתאונת עבודה