מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונת עבודה קשה במפעל: רקע 1. עניינו של פסק דין זה בתובענה בגין תאונה שארעה לתובעת ביום 29.12.05 במקום עבודתה במפעל הנתבעת 1, עת הניפה לגובה שק במשקל כבד, וכתוצאה מכך נגרם לה נזק גופני. ביום 6.10.11 ניתן על ידי פסק דין בשאלת החבות, במסגרתו נקבעה חבותן של הנתבעות לפיצוי התובעת, בלא הטלת כל אשם תורם על התובעת, וכהשלמה ניתן כעת פסק דין בשאלת הנזק. 2. נוכח הפער בין קביעות המומחים הרפואיים מטעם הצדדים, מונו שלושה מומחים מטעם בית המשפט לבדיקת התובעת וקבלת חוות דעת בעניינה, ד"ר עמיר קורנגרין בתחום האורטופדי, פרופ' חיים מצקין בתחום האורולוגי ופרופ' חנן מוניץ בתחום הנפשי. ד"ר קורנגרין העריך בחוות דעתו כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור 20%, תוצאת התאונה, בגין הפרעה בינונית בתנועות עמוד השדרה המותני, לפי ס"ל 37(7)(ב) לתקנות המל"ל. פרופ' מצקין קבע בחוות דעתו נכות צמיתה בשיעור 50% לפי ס"ל 23(2) המתייחס לשלפוחית השתן, ובהתאמה לס"ק (א) - דלקת כרונית של שלפוחית השתן, בדרגת חומרה IV (כהגדרת תת הסעיף: "דלקת קשה, עם תכיפות בהטלת השתן פעם לשעה או יותר, כשהשלפוחית מצומקת"), כאשר מחצית הנכות מיוחסת לתחום האורולוגי ומחציתה תקבע ע"י המומחה בתחום הנכות הנפשית, מאחר ולדעתו התמונה בדרכי השתן משנית לנפשית. פרופ' מוניץ קבע בחוות דעתו כי אין מקום לקביעת נכות נפשית במקרה של התובעת, לאחר שלא מצא תמונה המתאימה לתסמונת פוסט-טראומטית או כל תסמונת פסיכיאטרית ספציפית הקשורה בתאונה. לפי הערכת המומחה, תלונות התובעת מהוות תגובה נפשית לסבל גופני אך כאמור אינן עולות כדי תסמונת נפשית מוגדרת, ולפיכך אין הצדקה לקביעת אחוזי נכות על רקע נפשי. 3. למרבה הצער, כל ניסיונותי להבאת הצדדים לכלל הסדר עובר לשמיעת הראיות בשאלת הנזק, כמו גם ניסיונות שנעשו עוד טרם נדונה שאלת החבות, לא צלחו. לפיכך, הגישו הצדדים ראיותיהם, לרבות תצהיר התובעת ותצהיר בעלה, גיא אדאף, וכו הוגשו תיקי מוצגים מטעם הצדדים. הצדדים נמנעו הדדית מחקירת המומחים מטעמם, והתמקדו בחקירת המומחים שמונו מטעם בית המשפט. תמצית הטענות והמחלוקות 4. ליבת המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בהערכת הנכות הרפואית שנותרה בתובעת. התובעת סבורה מחד כי הניסיונות לקעקע את חוות הדעת האורטופדית והאורולוגית לא צלחו, ואף להיפך, כי הוכחה נכות אורולוגית מלאה בשיעור של 50% לפחות, ומאידך, עותרת לקביעת נכותה הנפשית בשיעור של 20% לצמיתות, לעמדתה, לנוכח השינוי שהוחל בתקנה הרלבנטית, לאור העובדה כי קביעתו אינה תואמת את תלונות התובעת ומנוגדת לדעתם של רופאיה המטפלים, ולפי הנלמד מחוות דעת פרופ' מוניץ ועדותו שלו. הנתבעות סבורות כי חוות הדעת הפסיכיאטרית נותרה איתנה לאחר חקירת המומחה, לרבות לאחר שהוצגו לו מסמכים רפואיים ממועד הסמוך לפני מועד הדיון בו נחקר, והיא אף נתמכת בחוות דעת רופאי המל"ל ומומחה הנתבעות. באשר לנכות האורטופדית, גורסות הנתבעות כי יש לייחס נכות בשיעור 10%-15% בלבד לפגיעה לאחר בידוד מרכיב האדרת הנזק מן הנכות שהוערכה, ובנוגע לתחום האורולוגי, עמדת הנתבעות היא כי אין לקבוע כל נכות, שכן כעולה מחוות הדעת וכפי שהוכח בחקירת המומחה, נקבעה הנכות הנקובה בחוות הדעת חרף העדר ממצאים לפגיעה אורולוגית ו/או נוירו-אורולוגית כלשהי ובהתבסס אך על עדות התובעת כי היא מצנתרת את עצמה ותו לא. 5. כפועל יוצא מן המחלוקות הרפואיות, ומאחר והצדדים חלוקים גם בשאלת השפעתן התפקודית של הנכויות, אף לו יוותרו כפי קביעתן בחוות הדעת, נמשכת המחלוקת גם אל תחומי הערכתה של הנכות התפקודית, ואף בעניין זה מצוי בין הצדדים פער ניכר. עוד חלוקים הצדדים בהערכת בסיס השכר לחישוב ההפסדים ובהערכת שיעור הפיצוי בראשי הנזק השונים. לבסוף, חלוקים הצדדים גם בסוגיית הניכויים. הנתבעות סבורות כי יש להורות על הקפאת סכום הפיצויים עד להכרעה בתביעה שתגיש התובעת למל"ל, אגף נכות כללית, או לחילופין להורות על הקפאת סכום הניכוי עפ"י חוו"ד אקטוארית שהוגשה בעניין, וכן להורות על ניכוי פנסיית הנכות המשתלמת לתובעת ממנורה מבטחים. התובעת סבורה מאידך כי מיצתה את חובת פנייתה למל"ל, משתבעה קביעת נכות לנפגע בעבודה, תביעה שהוכרה ובמסגרתה נקבעה נכותה הצמיתה בשיעור 10%. באשר לפנסית הנכות, הרי שהיא אינה בת ניכוי לנוכח ההלכה שנקבעה בעניין לאחרונה, המסווגת פנסיה זו כתשלומים עפ"י חוזה ביטוח, ולפי הסכמת הצדדים כי יסתפקו בעניין זה בהודעת מנורה מבטחים לפיה היא מתחייבת שלא לתבוע את המבטחת (הנתבעת 2) בתביעת שיפוי. הנכות הרפואית הנכות האורטופדית- 6. אקדים תחילה בהתייחסות לטענה בדבר ניסיון התובעת להאדרת סבלה. אכן, התנהלותה של התובעת מותירה רושם בלתי מבוטל של ניסיון להאדרת סבלה ולהעצמת נזקה הרפואי. התייחסותי לכך ניתנה עוד בפסק הדין שניתן על ידי בשאלת החבות, והמומחה ד"ר קורנגרין התייחס לכך הן בחוות הדעת והן בעדותו בחקירתו הנגדית. יחד עם זאת, המומחה הבהיר בחקירתו כי "ניטרל" במהלך הבדיקה את אותו ניסיון האדרה, וכי הנכות הסופית שנקבעה על ידו מבטאת אמנם את הנזק הרפואי המוכח, המאומת בבדיקות אובייקטיביות (MRI לעמוד השדרה המותני המדגים נזקים דיסקליים עם לחץ על השק) ובבדיקתו הקלינית, לרבות בדיקות בלתי פורמאליות, סמויות. ר' הסבר המומחה בעמ' 45 לפרוט' ש' 25-27: "גם בבדיקה שלי, כפי שמופיע בממצאי הבדיקה הגופנית, יש ניסיון לכמת כמה מתוך מה שאני רואה שייך לניסיון להחמיר את מצבה או להראות את מצבה כחמור, לבין העובדות שאני מחויב למצוא עבור בית המשפט." ר' גם בעמ' 46 לפרוט' ש' 17-21: "חלק מהפונים או המופנים אלי, עוברים בעליל תדרוך, וכל זה ידוע לרופאים הבודקים. אנחנו מנסים להפריד בין העובדות לבין הצגה. אני חייב לציין שבדרך כלל כאשר נעשית "הצגה" הדברים מאוד בולטים ולא מוצלחים. קשה להציג הצגה שלמה ואם החולה כל כך מוצלח, בדרך כלל זה קשור לתחלואה אמיתית, מה גם שזה לא בהכרח אורטופדי." 7. המומחה העיד אם כן לכל אורך חקירתו, כי עשה לבדיקת והגדרת המוגבלות האמיתית שנותרה בתובעת נוכח פגיעתה, זאת תוך שהוא מודע לניסיונותיה להרשימו בדבר סבלה הרב. לא זו בלבד שלא מצאתי כי עדותו של המומחה נתערערה, אלא אף שוכנעתי כי חוות דעתו נעשתה בדרך המקצועית הראויה, המאזנת בין הצורך להתעלם מהקצנת הקשיים ע"י הנבדק, לבין החובה לקבוע את נכותו האמיתית והנכונה. בשולי הדברים, ואף שאין צורך של ממש להרחיב בעניין, מצאתי להתייחס לשני עניינים, כדלהלן. חוות דעת מומחי המל"ל אינן יכולות לעמוד אל מול חוות דעת ד"ר קורנגרין, המשמש כמומחה מטעם בית המשפט, ואשר בניגוד למומחי המל"ל נחקר כדבעי על חוות דעתו. מובן, כי אין מקום לייחס לקביעת המל"ל עדיפות כזו או אחרת על פני הערכת המומחה המבוססת כאמור, כנטען ע"י הנתבעות בסיכומיהן. עוד הזכירו הנתבעות בסיכומי טענותיהן טענה לתחלואה פתולוגית שהתקיימה בתובעת עובר לתאונה, וזאת בהתבסס על פרשנותן לרישום ממצאי הדמיה בדו"ח ועדת המל"ל ועל דברי המומחה בעדותו לפיהם ממצאים פתולוגים בחוליות, המתגלים ימים ספורים לאחר האירוע התאונתי, ככל שאמנם קיימים, סביר כי אינם קשורים לאירוע. קיומו של מצב קודם בתובעת לא הוכח מכל וכל, למומחה לא ניתנה ההזדמנות לבחון בעצמו את ממצאי אותה הדמיה ואף השיב כי אינו יכול לענות בנוגע לתשובות של מישהו אחר, קודם לתשובתו הכללית והעקרונית האמורה לעיל. לא הוצג כל תעוד העשוי לייחס לתובעת מצב אורטופדי קודם, ואף וועדת המל"ל, אשר ציינה כאמור את ממצאי ההדמיה האמורים, סיכמה מפורשות כי אין רקע רפואי קודם המצדיק הפחתת הנכות. לאור כל האמור, יש לקבוע את נכותה הרפואית האורטופדית של התובעת בשיעור 20% לצמיתות, כקביעת המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר עמיר קורנגרין. הנכות האורולוגית- 8. בחינת חוות הדעת האורולוגית בעניינה של התובעת, ובצירוף לעדות המומחה האורולוג ולכלל הראיות, מובילה למסקנה כי אין ביסוס מניח את הדעת לקביעת דרגת נכות בתחום זה, ומכל מקום, לא ניתן לקבוע קשר סיבתי כנדרש בין תלונות התובעת לבין פגיעתה בתאונה. אף שבית המשפט, ולא המומחה, הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות שנמסרו לחוות-דעתו של המומחה, ולהלכה אין בית-המשפט חייב לפסוק על-פי חוות-דעתו של המומחה, הרי שבמקרה הנדון, אף לו יינתן לחוות הדעת מלוא משקלה בכל הנוגע לצד הרפואי המקצועי, נימצא עדיין חסרים את אותו הצדק לקביעת הנכות ואת ביסוסו של קשר סיבתי כנדרש, גם לאחר וחרף ניתוחו המקצועי של המומחה את המצב הקיים. זולת תלונות התובעת עצמה בדבר הקושי בהטלת שתן, המתבטא לדבריה בהעדר הטלת שתן ספונטנית, המחייבת אותה בצנתור עצמי, מוצא אף המומחה בעצמו כי אין פגיעה נוירו-אורולוגית כשלעצמה, וכי המדובר בתופעה התנהגותית-נפשית ולפיכך אין כל נכות אורולוגית כתוצאה מהתאונה. כך, מציין המומחה מפורשות הן בחוות הדעת והן בעדותו כי לא מצא נזק עצבי מכל סוג שהוא וכי כל שישנו במקרה של התובעת הינו אי שחרור הספינקטר (הסוגר) החיצוני, שהשליטה עליו רצונית, דהיינו, האדם שולט עליו, אך אין הפרעה בתפקוד הסוגר הפנימי, כיס השתן יציב ואין עדות לפעילות יתר של השלפוחית. עוד מציין המומחה בחוות הדעת את העובדה כי "רק כשנה ויותר לאחר התאונה הופיעו תלונות של קשיי השתנה ורק שנתיים אחרי התאונה נזקקה לצנטורים עצמיים אותם מבצעת עד היום". עניין זה מציב לכשעצמו קושי ממשי בקביעת הקשר הסיבתי שבין התלונות לאירוע. ר' עדות המומחה בעמ' 116 לפרוט' ש' 17-20: "ת. נכון, לא נמצא הסבר פיזיקאלי נוירולוגי, לתלונות או להפרעות ההשתנה. ש. התלונה היתה של אי שחרור הספינטר (צ"ל: ספינקטר - י.ש.) החיצוני? ת. רוב הבדיקות האורודינאמיות, ונעשו מספר, הפתולוגיה העיקרית או היחידה שנמצאה, הייתה אי שחרור הסוגר החיצוני." ובעמ' 117 ש' 6-8: "ש. אתה מונית כמומחה בתחום הנוירולוגי (צ"ל: האורולוגי - י.ש.), וכרגע אמרת לנו והסכמת איתי, שעל פי כל אותן בדיקות שהיא עברה, לא נמצאה אצלה פגיעה אורולוגית כשלעצמה? ת. התשובה היא שלא נמצאה פגיעה נויורואורולוגית כשלעצמה." באותו עמ' ש' 20-23: "ש. אתה הרי בחוות הדעת שלך, קובע ואומר שאין פגיעה שמצדיקה נכות אורולוגית נטו? ת. כתבתי שאין פגיעה, ואני חוזר, שאין פגיעה נוירו אורולוגית שניתן להצביע עליה באמצעי הדמיה או בבדיקות נוספות שבוצעו לה." כן, ר' עמדתו החד משמעית של המומחה, בעמ' 132 לפרוט' ש' 12-13: "ש. האם קיימת אפשרות גם היום, שלתובעת ישנה בעיה עצבית? ת. אמרתי בפירוש, שלטעמי לא." לבסוף, בעמ' 118 לפרוט' ש' 5-10, מסכים המומחה גם למסקנה כי המדובר אך בתופעה התנהגותית, ולא בנכות אורולוגית: "ש. זה יהיה נכון לומר, כפי שלמשל קבע פרופ' ברף שהוא זה שבדק אותה מטעם המל"ל מיום 4.2.2009, לא היתה פגיעה עצבית במערכת השתן התחתונה כתוצאה מהתאונה, והתופעה של הפסיאודו דיס- אנרגיה (צ"ל: די-סינרגיה - י.ש.), היא תופעה התנהגותית ולפיכך אין כל נכות אורולוגית כתוצאה מהתאונה הנדונה. אתה מסכים הרי לכל הממצאים שהוא ציין עד לפרק המסקנה? ת. אני מסכים." המומחה מפנה בחוות הדעת לשלוש בדיקות אורודינאמיות שבוצעו לתובעת (שעל אף שלקו בבעיות טכניות הצביעו על ממצאים רלבנטים לענייננו). לגבי הראשונה צוין כי "בולטת מאוד הפעילות כל הזמן של שריר הסוגר החיצוני הרצוני, האשה לא הרפתה את הסוגר לקראת או תוך כדי ניסיון השתנה ולכן לא התרוקנה". בבדיקה השניה שוב לא נרשמה כלל הרפיה של שריר הסוגר, אך בבדיקה השלישית, שבוצעה בביה"ח תל השומר, "כן הצליחה להטיל שתן ספונטנית. התחושה היתה תקינה. שריר הדטרוזור (שריר כיס השתן - י.ש.) יציב". המומחה מציין בחוות הדעת בבירור כי "אין חולק כי אין הרפיה של הסוגר החיצוני הרצוני. להפרעה כזו סיבות מספר והשכיחה ביניהן היא פסיכוגנית ואי יכולת לשתף פעולה בזמן הבדיקה". לסיכום עניין זה, קובע המומחה בחוות הדעת כי לטעמו התמונה בדרכי השתן משנית לנפשית. ברם, על אף כל האמור, ובאורח בלתי מוסבר, מסכם המומחה את חוות הדעת בקביעת דרגת נכות צמיתה בשיעור של 50%, באומרו: "אך במבחן התוצאה, אין מנוס מלקבוע כי בהעדר תלונות וממצאים קודם לתאונה, אבל תלונות, ממצאים והחמרתם בשנה ויותר שלאחר התאונה, יש לקשור אותם לנזקי התאונה. מבלי לתלות אותם בנזק פיזי-נוירולוגי כלשהו". 9. בחקירתו, מנסה המומחה להסביר עמדתו זו בטענה, כי להבנתו תקנות המל"ל אינן מתנות את קביעת הנכות בממצאים פיזיקליים. (כך!). ר' עדות המומחה בעניין זה בעמ' 118 לפרוט' ש' 17-20: "ש. לפי גרסתך, כל אדם שיתלונן על עצירה בשתן, תכיפות ודחיפות בשתן, ולא ימצאו לו ממצאים בבדיקות ההדמיה ואחרות, לפי גרסתך יהיה זכאי לנכות אורולוגית, אם לטענתו הוא משתמש בצנתר, כך הגישה? ת. זו הגישה של המל"ל." כן, עדותו בעמ' 119 ש' 22-23: "אני מסב את תשומת לבכם שוב לעובדה, שהתקנון לא מצריך אפילו סיבה נפשית לנזק האורולוגי, פשוט לא מצריך סיבה לשימוש הקבוע במכשירים." דעתי היא כי נימוק זה ודאי אינו יכול לעמוד, שכן, עצם קביעת הנכות, אף שהיא מכומתת ומוגדרת בתקנות, מחייבת הן ביסוס כשלעצמה על ממצאים (כאלה או אחרים) - היא אינה יכולה להתקיים בתלישות מוחלטת מן המקרה הספציפי, והיא וודאי מחייבת ביסוס הקשר שבין קיומה לבין האירוע שכונן אותה - התאונה. על המומחה, כחלק מהגדרת מינויו, מוטל לקבוע האם מתקיים אותו קשר סיבתי נדרש בין נכות, ככל שקיימת בנפגע, לבין האירוע התאונתי, שכן בגין נזק זה, ובגינו בלבד, חלה חובת הפיצוי על המזיק. עמדת המומחה כפי שהיא באשר למסקנות המוסקות מתוך הממצאים, מרוקנת למעשה מתוכן הן את תפקידו כמומחה, ואף מעבר לכך, הופכת על פיה את הדרך לקביעת מצבם של נפגעים עקב האירוע התאונתי הנדון. 10. כידוע, חוות דעת מומחה הינה בסופו של יום ראיה במסגרת כלל הראיות, ובית המשפט רשאי אף לדחותה, בהתאם לשיקול דעתו. בענייננו, המומחה בעצמו אינו חולק על דבר העדרו של ביסוס ממשי לקביעת נכות, ובמובן זה אני מתקשה לאמץ את מסקנתו לעניין דרגת הנכות, על אף שקביעותיו המקצועיות כשלעצמן אינן במחלוקת. כידוע, ככל שמסקנות חוות הדעת אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת המסתברת, וביחס לכלל הראיות האחרות, רשאי בית המשפט שלא לסמוך על חוות הדעת, ואף ראוי כי לא יבסס מסקנתו עליה. ר' למשל האמור בעניין זה בע"א 7397/10 שלומי אוחיון נ' קיבוץ להבות הבשן (מיום 27.2.12, לא פורסם): "המומחה בתחום הנפשי, ד"ר בלוך, העמיד את נכותו הצמיתה של המערער על 30%, אך בית משפט קמא הגיע למסקנה כי אין ביכולתו לאמץ את חוות הדעת ולא הכיר כלל בנכות בתחום זה... ...בית משפט קמא לא התעלם מחוות דעתו של ד"ר בלוך אלא הגיע למסקנה כי אין מקום לאמץ את חוות הדעת, וזאת, לאחר שניתח את חוות דעתו ועדותו, בין היתר, על רקע התיעוד הרפואי ממנו ניתן ללמוד אודות מצבו של המערער ללא קשר לתאונה. הלכה פסוקה היא, כי הקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של הנפגע מסורה בידי בית המשפט ובכגון דא נתון לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב...". ר' גם ע"א 7895/08 קלינה אליעזר נ' מוחמד יאסין (מיום 31.8.11, לא פורסם). 11. בשולי הדברים מצאתי להתייחס לשני עניינים נוספים. האחד, בנוגע לאמירה בודדת של המומחה במסגרת חקירתו (עמ' 119 ש' 4-6) בדבר מונח רפואי מקובל לכאורה המכונה "נון נוירוג'ניק נוירוג'ניק בלד'ר". ככל שמונח זה התיימר לשפוך אור על הקשיים שבחוות הדעת, הרי שזה לא צלח. המדובר במונח שהופרח לחלל האוויר לראשונה במהלך החקירה, לא רק מבלי שניתן לו הסבר מניח את הדעת, לרבות הסבר בדבר הקשר בינו לבין העניין הנדון, הוא לא הוזכר קודם לכן בחוות הדעת ואף לא פעם אחת נוספת במהלך העדות. במצב דברים זה, לא ניתן להתייחס למינוח המוזכר ו/או לקבלו במסגרת העדות, וודאי לא ככזה התומך בעמדה זו או אחרת. העניין האחר נוגע לקביעת המומחה בדבר ייחוס מחצית הנכות למצב נפשי וחזרתו בו מקביעה זו, משהובהר לו כי לא נקבעה ע"י הפסיכיאטר מטעם בית המשפט נכות נפשית תוצאת התאונה. בעניין זה יש להדגיש כי אין למומחה אלא לחוות דעתו בתחום מומחיותו, ומשקבע המומחה בחוות דעתו כי הנכות האורולוגית "נטו" עומדת על 25% בלבד, מאחר וסבר או הניח כי היתרה תיוחס לנכות נפשית שתיקבע, לא ברור כיצד לאחר קביעת מומחה פסיכיאטר, שזה לו תחום מומחיותו, כי אין נכות נפשית הקשורה לתאונה, "צומחת" הנכות האורולוגית תוך שהיא מספחת אליה גם את אותו חלק שנקבע בפירוש בחוות הדעת כי איננו אורולוגי כלל ועיקר. בנסיבות אלה ברור הוא כי לא ניתן בכל מקרה לייחס לתובעת בגין חוות דעתו של פרופ' מצקין יותר מאשר תחום מומחיותו, היינו לכל היותר - 25%. ואולם, לאור כל האמור, בהינתן הפער הרב שבין מועד התאונה להופעת התלונות מושא הנדון והטיפול הנטען בהן, המציב כאמור ספק בקביעת הקשר הסיבתי, העדר כל ממצא או הסבר פיזיקלי-נוירולוגי בבדיקות לתלונותיה הסובייקטיביות של התובעת, הסכמת המומחה עצמו כי אכן לא נמצאה פגיעה נוירו-אורולוגית (ואף להיפך - בשתי הבדיקות האורודינימיות הראשונות לא היה שיתוף פעולה מצד התובעת והשלישית נמצאה תקינה), ואף המומחה אינו חולק על העדר ביסוס ממשי אובייקטיבי לקביעת הנכות, ובתוספת הקושי הנובע מהתרשמותי מהתובעת ונסיונה להאדיר את פגיעתה וסבלה, התרשמות לה שותף גם ד"ר קורנגרין כפי שבא הדבר לידי ביטוי בחוות דעתו, הגעתי לכלל מסקנה כי לא הוכחה נכות אורולוגית שנותרה בתובעת, תוצאת התאונה. הנכות הנפשית- 12. תחילה אסיר מעל הדרך כל טענה שעניינה במשוא פנים או הטייה לכאורה מצד המומחה, פרופ' מוניץ, שכן הטענה כי לכאורה ישנם קשרי עבודה בינו לבין פרופ' אליצור מומחה הנתבעות, אינה מבוססת וודאי אינה מבססת כל חשש כאמור, במיוחד נוכח הימצאותו בקשרים מקצועיים בעלי ערך דומה גם עם פרופ' קוטלר, המומחה מטעם התובעת. אף כי די באמור, אפנה בעניין זה לעדות המומחה ובפרט למסקנתו לפיה: "כמעט עם כל בכיר בתחום, אמצא איזה קשר עימו" (עמ' 133 לפרוט' ש' 10-11). 13. לגופו של עניין, לאור האמור בחוות דעת המומחה, ולנוכח עדותו, לא מצאתי כי הערכתו בדבר העדר קיומה של נכות בתובעת תוצאת התאונה - נתערערה, ואף להיפך, המומחה הבהיר את קביעתו המקצועית בחוות הדעת, גם לנוכח טענות התובעת והתיעוד שהוצג לו מטעמה. כפי שהבהיר בחוות דעתו, שב המומחה בעדותו על הנימוק להעדר קביעת נכות, בהעדר קיומה של תסמונת פסיכיאטרית מוגדרת אצל התובעת, הקשורה בתאונה ואשר תצדיק קביעת דרגת נכות (ר' עדות המומחה בעמ' 135 לפרוט' ש' 10-14). יתר על כן, הבהיר המומחה בפירוט מהם התנאים, שלא נתקיימו בתובעת, העשויים לקשור אירוע לתגובה נפשית (בעמ' 137 לפרוט' ש' 13-21). אף בהתייחס לתקנות המל"ל לאחר תיקונן (תיקון תשע"ב, 2012), ולאחר שפירט ב"כ התובעת בפניו את דבר תלונותיה והעובדה כי הינה מטופלת נפשית, שב המומחה והבהיר, כי לא ניתן לקבוע נכות עפ"י סעיפי הליקוי הרלבנטים, שכן, בנתונים הקיימים, התובעת אינה סובלת מתסמונת נפשית. המומחה אף מבהיר כי התופעות המתוארות ע"י התובעת ואשר אותן היא מייחסת למצב נפשי, אינן אלא תגובה לסבל הגופני, ומסביר באופן תיאורטי כי "אם היא תתרפא פיזית, היא לא תצטרך את הטיפול הנפשי", ובאופן מעשי, אין זה נכון לתת לתלונותיה כותרת של מחלת נפש. כך, משנשאל בנוגע לכושר העבודה וההתאמה הסוציאלית במקרה של התובעת, הסביר המומחה כי הסבל והשפעתו נכללים בגדר הנכויות הפיזיות הקיימות בה ובגין אותם סימפטומים (עמ' 148 לפרוט' ש' 14-17), אך עמדתו המקצועית כי הם אינם עולים כדי הגדרת נכות נפשית, נותרה איתנה. 14. המומחה נשאל בחקירתו גם בהתייחס לתיעוד בדבר טיפולים נפשיים, לרבות מסמכים הכוללים בתוכם אבחנות. מובן, כי אין לקבל את המסמכים הרפואיים מתיקיה של התובעת כראיה לתוכנם, וודאי שלא ככל שמתיימרים הם להוות "חוות דעת", ואין כל מקום לניסיון התובעת להצגתם כ"תחליף" לחוות דעתו המקצועית של המומחה. הדברים נכונים ביתר שאת בכל הנוגע למסמכים שנתקבלו סמוך לפני מועד חקירת המומחה, בהיותם בבחינת מסמכים "מוזמנים". מכל מקום, המומחה מציין מפורשות כי בדק היטב את האבחנה שנרשמה במסגרת טיפול התובעת במרפאה לבריאות הנפש בשדרות, והתרשם כי אינה נכונה. ברי, כי אין בעובדה כי דעתו של המומחה אינה עולה בקנה אחד עם אבחנה כזו או אחרת כדי להצדיק סטייה מחוות הדעת. מעמדה של חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט ידוע, ובהעדר נימוק של ממש לסטייה מהקביעות נשוא חוות הדעת, לא ייטה בית המשפט לעשות כן. במקרה הנדון, לא הצביעה התובעת על נימוק כאמור, לא נמצאו בקיעים במסקנת המומחה או בממצאיו, ולפיכך יש לקבל את חוות דעת המומחה בדבר העדר נכות בתחום הנפשי. הנכות התפקודית 15. התובעת נותרה אם כן נכה בתחום האורטופדי בשיעור 20% לצמיתות בגין הגבלה בינונית בעמוד השדרה המותני. לאור אופי הפגימה אין ספק כי נושאת היא גם פן תפקודי, ודומה כי אף הנתבעות אינן חולקות על כך. יחד עם זאת, הוברר כי התובעת בת שיקום בנכותה הקיימת (ר' עדות ד"ר קורנגרין, בעמ' 52 לפרוט' ש' 6-7). בשיקול מכלול הנתונים, מצאתי להעריך את נכותה התפקודית של התובעת בשיעור 25%. חישוב הנזק הפסדי שכר- 16. א. לאור גילה הצעיר של התובעת עת ארעה התאונה, ואף כי עבדה עובר לתאונה בעבודות מזדמנות בשכר נמוך, לא מצאתי כי ניתן להקיש מכך באשר לעתידה התעסוקתי. יש לזכור כי המדובר בעבודות שביצעה התובעת כצעירה (מאוד, ואף כקטינה), עבודות שלא דרשו הכשרה מקצועית, אך בכך אין לשלול את האפשרות שהתובעת היתה רוכשת לעצמה מקצוע ואף עוסקת בו, ואף לא ניתן לשלול את האפשרות שהיתה משלימה את השכלתה ורוכשת השכלה גבוהה, זאת לאור גילה הצעיר והנוהג הידוע בקרב צעירים לעשות כן. לפיכך, יחושבו הפסדי השכר בעתיד, מבלי לחרוג מן הכלל החל גם בצעירים ולפיו יהווה השכר הממוצע במשק בסיס לחישוב. אלא, שהתובעת נמנעה מעשית ניסיון לשקם את עצמה משך כל השנים שחלפו מאז אירוע התאונה, ללא כל הצדקה לכך, ובכך פעלה בניגוד לחובתה להקטנת נזקיה (ר' עדות התובעת בעמ' 78 ש' 17-28). לפיכך, באשר לעבר יחושב הפיצוי על בסיס שכרה עובר לפגיעה, בסך של 3,547 ₪ לחודש (בערכים הנכונים למועד הפגיעה). ב. הפסד מלא 6 חודשים מהתאונה (לאור הנכויות הזמניות): 3,547 ₪ X 6 חודשים = 21,282 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה (1.4.06): 30,000 ש"ח. ג. הפסד חלקי בשיעור 25% מהשכר עובר לתאונה, מיום 1.7.06 ועד ליום מתן פסק הדין, 75 ח': 3,547 X 25% X 75 ח' = 66,506 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה (15.8.09): 75,500 ₪. ד. הפסדי שכר בעתיד: 9,246 ₪ X 25% X 251.1856 = 580,616 ₪ (מהוון ל-33 שנה, עד הגיע התובעת לגיל פרישה, גיל 62). הפסדי פנסיה- 17. יחושבו עפ"י אמדן גלובלי: 30,000 ₪. כאב וסבל- 18. לאור מכלול הנתונים והנסיבות יועמד הפיצוי בראש נזק זה על הסך של 100,000 ₪. עזרת הזולת- 19. כפי שנקבע, הנכות האורטופדית שנותרה בתובעת הינה בעלת השלכה על יכולת תפקודה, באופן המצדיק קבלת סיוע, לכל הפחות בביצוע עבודות משק הבית הקשות. אמנם, ער אני להעדרן של ראיות לתמיכת טענות התובעת בדבר קבלת עזרה בפועל בעבר, לרבות ראיות לקבלת עזרת קרובים (התובעת ובעלה העידו כי הסיבה לכך נעוצה בסכסוך משפחתי שנתגלע בין בני משפחתו של הבעל, נותני הסיוע, לבין התובעת, סכסוך אשר טיבו לא הובהר די הצורך). על אף האמור, ומאחר ושוכנעתי בדבר ההצדק הקיים אובייקטיבית בקבלת סיוע כאמור, יוערך הפיצוי בראש נזק זה, לעבר ולעתיד על בסיס אמדן גלובלי, בסך של 200,000 ₪. הוצאות- 20. לאור העובדה כי המדובר בתאונת עבודה ולנוכח הוראות חוק ההתייעלות, תפוצה התובעת ברכיב כלל ההוצאות, רפואיות ונסיעה, לעבר ולעתיד, על בסיס אמדן גלובלי, בסך 30,000 ₪. ניכויים- 21. א. אין מחלוקת בדבר ניכוי תגמולי המל"ל שנשתלמו לתובעת מענף נפגעי עבודה, בסך של 47,341 ₪ (אין למעשה מחלוקת על הסכום, ומשנפסקו הפסדי העבר כשהם כוללים גם ריבית, מתייתרת הטענה בדבר צירוף ריבית גם לתשלומי המל"ל). ב. לאור גובה הנכות הרפואית, אין להידרש לטענה בדבר הגשת תביעה לאגף נכות כללית במל"ל. ג. באשר לפנסיית הנכות המשתלמת לתובעת מאת "מנורה מבטחים פנסיה בע"מ", לאחר עיון בהלכה שנפסקה ברע"א 7946/09 מקפת החדשה נ' יעל אנוך ואח' (ניתן ביום 29.2.12, טרם פורסם), ובהודעת הקרן מיום 12.6.12, הגעתי לכלל מסקנה כי אין להורות על ניכוי התשלומים. אמנם, ההכרעה האם תשלומי הקרן מהווים תשלומים לפי חוזה ביטוח נתונה לבחינה עובדתית של ההסדר המסוים, הנדון. אולם, נפסק בהלכת אנוך הנ"ל, כי כנקודת מוצא יש לראות בתשלומים מקרן פנסיה מקיפה חדשה, תשלומים לפי חוזה ביטוח. בענייננו, לאחר שפנה ב"כ התובעת, כפי המלצתי, אל הקרן בניסיון לקבלת המידע הדרוש להכרעה בכתב, על מנת לחסוך שמיעת עדות בעניין, נתקבלה הודעת הקרן מיום 12.6.12, אשר תמציתה הודעה והתחייבות כי ככל שלא ינוכו תשלומי הקרן מהפיצוי המשתלם לתובעת, לא תגיש הקרן תביעת שיפוי כנגד הנתבעת (חברת הביטוח). יודגש, כי לאור הודעה זו, הצהירו ב"כ הצדדים לפרוטוקול הדיון מיום 13.6.12 (עמ' 150) כי יסתפקו בהודעה האמורה וכי העדת העד הרלבנטי - מתייתרת. הלכה למעשה, בהודעתה זו הכירה הקרן במעמד התשלומים כתשלומים לפי חוזה ביטוח, שאם לא כן, לא היתה נדרשת להתחייבות האמורה והיתה רואה עצמה חופשייה לתבוע שיפוי בגין התשלומים. כאמור, אין זאת אלא, שהודעת (והודאת) הקרן מקפלת בתוכה הצהרה בדבר מאפייניה הביטוחיים, למצער במקרה נקודתי זה, המחייבים את המסקנה כי התשלומים מסווגים במקרה זה כתשלומים לפי חוזה ביטוח ולפיכך אינם בני ניכוי. מתוך הסתפקותם של הצדדים בהודעה זו, כאמור בהצהרתם, נלמדת הסכמה לאמור. סיכום הנזק- 22. הפסדי שכר - 686,116 ₪ הפסדי פנסיה - 30,000 ₪ כאב וסבל - 100,000 ₪ עזרת הזולת - 200,000 ₪ הוצאות - 30,000 ₪ סה"כ - 1,046,116 ש"ח בניכוי מל"ל (47,341 ₪ -) סה"כ - 998,775 ₪. סיכום 23. לאור כל המפורט לעיל, הנתבעות ישלמו לתובעת סך של 998,775 ₪.. לסכום זה יש לצרף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15%. נוכח תוצאות התובענה, יישאו הצדדים איש בהוצאותיו. מפעלתאונת עבודה