נפילת ילד מקומה ראשונה בבית ספר: התובע טוען, כי ביום 23.1.07 הוא יצא לשירותים במהלך השיעור. לטענתו, בשובו חזרה ובעת שהיה ליד הכיתה הוא שמע קולות מלמטה. התובע טוען, כי הקולות משכו את תשומת ליבו ובכדי לראות מה קורה למטה הוא הכניס את רגלו בין מעקה לא תקני אשר היה במקום ולפתע נפל לקומה מתחת. מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונה קשה בבית ספר - נפילה מגובה: רקע ותמצית טענות הצדדים התובע, יליד 11.8.89, עותר, כי בית המשפט יחייב את הנתבעים לפצותו בגין נזקי גוף אשר נגרמו לו, לטענתו, בעקבות תאונה בה היה מעורב ביום 23.1.07. מכתב התביעה עולה, כי הנתבע מס' 1 (להלן: "בית הספר") הינו בית הספר בו למד התובע במועד הרלוונטי ואשר בשטחו ארעה התאונה הנטענת. הנתבעת מס' 2 (להלן: "המועצה") והנתבעת מס' 3 (להלן: "המדינה") הינן הבעלים ו/או המפעילות ו/או האחראיות על בית הספר. כמו כן, הן המעסיקות של המורים המועסקים בבית הספר. התובע טוען, כי ביום 23.1.07 הוא יצא לשירותים במהלך השיעור. לטענתו, בשובו חזרה ובעת שהיה ליד הכיתה הוא שמע קולות מלמטה. התובע טוען, כי הקולות משכו את תשומת ליבו ובכדי לראות מה קורה למטה הוא הכניס את רגלו בין מעקה לא תקני אשר היה במקום ולפתע נפל לקומה מתחת. לטענתו, בעקבות נפילתו נגרם לו ריסוק של עצמות הפנים ופגיעה בברך שמאל. לאחר התאונה, הועבר התובע לבית חולים רמב"ם. התובע היה בחדר הלם והונשם. בהמשך, הוא עבר בדיקות וצילומים ואובחן, כי הוא סובל משבר בעצם האף, שברים בסינוסים מקסילארים, שברים בארובות עיניים, שבר בסינוס פרונטאלי, פגיעה בבסיס הריאה הימנית, קרע קטן באונה הימנית של הכבד, נוזל בכמות קטנה באגן, טשטוש של שומן אומנטום מימין ושבר מרוסק של הפטלה בברך שמאל. התובע שוחרר מבית החולים ביום 28.1.07 עם המלצות למנוחה והמשך מעקב רפואי. ב- 15.2.07 אושפז התובע בשנית וביום 18.2.07 עבר ניתוח לשם קיבוע פנימי של שבר הפיקה ורגלו גובסה. התובע שוחרר לביתו ביום 21.2.07. ב- 23.7.07 אושפז התובע פעם נוספת, לשם הוצאת מתכת מקיבוע הפיקה ושחרור הדבקויות בברך. בהמשך, נבדק התובע אף בבית החולים אי.מ.מ.ס בנצרת. התובע טוען, כי בעת התאונה הוא לא ידע ולא יכול היה לדעת מה היו הנסיבות אשר גרמו לתאונה. לטענתו, תוצאות האירוע מתיישבות יותר עם המסקנה שהנתבעים לא נקטו בזהירות סבירה מאשר עם המסקנה ההפוכה ועל כן יש להחיל את הכלל לפיו "הדבר מדבר בעד עצמו". עוד טוען התובע, כי הנזק נגרם על ידי מעקה בטיחות אשר הינו דבר מסוכן שהנתבעים הינם הבעלים שלו ועל כן מוטל עליהם להוכיח, כי לא הייתה מצידם התרשלות לגבי הדבר המסוכן. התובע טוען, כי האירוע ארע כתוצאה מרשלנות הנתבעים ו/או עובדיהם ו/או שלוחיהם. לטענתו, הנתבעים התרשלו שעה שלא דאגו למעקה בטוח ותקין בבית הספר, לא דאגו לסלק את המעקה אשר היווה מפגע מסוכן, לא הזהירו את התובע מפני הסכנה הטמונה בעמידה ליד מעקה מסוכן, לא פיקחו על מצב המעקה, חשפו את התובע לסכנה ולא נהגו כפי שאחראי על בית ספר סביר היה נוהג. עוד טוען, כי הנתבעים הפרו חובות חקוקות אשר נועדו להגן עליו ועל שכמותו ובשל הפרות אלו נגרמו נזקיו. לטענת התובע, במעקה המדובר נמצאו אי התאמות מהותיות לנדרש בתקנות ונוהלי הבטיחות במערכת החינוך. התובע טוען, כי במעקה נמצאו רכיבים אופקיים, פתחים/חללים ומרווחים וכל אלה מאפשרים טיפוס בניגוד לדרישות ת"י 1142 ונהלי הבטיחות במערכת החינוך. לטענתו, אלמלא הליקויים והמפגעים האמורים הרי שלא היה בידו לטפס על המעקה והתאונה הייתה נמנעת. לטענתו, הוא הגיש לחברה למשק וכלכלה תביעה בגין תאונה אישית ובתגובה נטען בפניו, כי הרשות המקומית אינה מופיעה ברשימת המבוטחים. התובע טוען, כי פנייתו למועצה ובקשתו לקבל אינפורמציה באשר לפוליסה בה מבוטחים תלמידים לא נענתה. מנהל בית הספר הפנה אותו לענבל חברה לביטוח בע"מ והחברה האמורה טענה, כי במועד האירוע היא לא ביטחה את המועצה ו/או את תלמידי בית הספר בביטוח תאונות אישיות. התובע טוען, כי הנתבעים התרשלו אף בכך שלא ביטחו את תלמידי בית הספר ו/או לא מסרו אינפורמציה באשר לפוליסת הביטוח הרלוונטית. התובע טוען, כי בעקבות התאונה, הוא נעדר מהלימודים במשך תקופה ממושכת. לטענתו, בעקבות התאונה, נאלצו הוריו לשהות ליד מיטתו הן בתקופת אשפוזו והן לאחר שחרורו מבית החולים, בעת שהיה מרותק למיטתו. כן טוען, כי בשל ההגבלה התפקודית ממנה הוא סובל הוא עתיד להיזקק לעזרת צד שלישי. לטענתו, בשל פגיעתו יפגע כושר השתכרותו ועתידות להיגרם לו הוצאות. התובע ציין, כי התאונה ארעה בעת שהיה בן 17 וחצי ובטרם הספיק לבסס את עתידו המקצועי ויש לחשב את הפיצוי לו הוא זכאי בהסתמך על השכר הממוצע במשק. התובע עותר לפיצוי בגין הוצאות אשר נגרמו להוריו בשל הטיפול בו. כמו כן, הוא עותר לפיצוי בגין הפסד שכר לעתיד, עזרת צד ג' לעתיד, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעתיד, הפסדים בגין אבדן זכות לבטוח תאונות אישיות וכאב וסבל. בית הספר והמועצה מתנגדים לתובענה וטוענים, כי דינה להדחות. הם מכחישים את נסיבות התאונה וטוענים, כי היא נגרמה מאחר והתובע ישב על המעקה כך שכל גופו היה מצדו החיצוני של המעקה והוא התנדנד או נדחף על ידי אחר. לטענתם, התובע נהג בפזיזות וסיכן עצמו מרצון. לטענת בית הספר והמועצה, לא קיימת עילת תביעה נגדם. לטענתם, ככל שארעה התאונה הרי שהיא ארעה בשל רשלנותו התורמת המכרעת של התובע. כמו כן, הם מכחישים את נזקיו הנטענים של התובע וקשר סיבתי בינם לבין התאונה בה עסקינן. המדינה טוענת, כי דין התובענה אשר הוגשה נגדה להדחות ולטענתה, במועדים הרלוונטיים לתובענה, המועצה הייתה הבעלים ו/או המחזיקה ו/או המפקחת על בית הספר. המדינה טוענת, כי ככל שהתרחשה התאונה הרי שהדבר נבע מהתנהגות הרשלנית של התובע. לטענתה, עסקינן ברשלנות תורמת בשיעור של 100%. המדינה מכחישה את טענת התובע לפיה המעקה הרלוונטי לא היה תקין ותקני. לטענת המדינה, אין להחיל על המקרה את הכלל לפיו הדבר מדבר בעד עצמו. כן טוענת, כי אין עסקינן בדבר מסוכן ולכן אין תחולה לכלל הראייתי לגבי דברים מסוכנים. המדינה מכחישה את הטענה לפיה היא או מי מטעמה התרשלו וכי בשל כך נגרמו נזקי התובע. כמו כן הכחישה את נזקיו הנטענים של התובע וקשר סיבתי בינם לבין התאונה. בהמשך הוגש כתב תביעה מתוקן במסגרתו התווספה קופת חולים כללית (להלן: "כללית") כתובעת נוספת. לטענת כללית, במועד הרלוונטי התובע היה חבר אצלה ובשל כך היה עליה לתת לו שירותי בריאות בהתאם לחוק. לטענתה, היא נשאה בהוצאות אשפוזו והטיפול הרפואי אשר קיבל בעקבות התאונה. לטענת כללית, היא זכאית להיפרע מהמזיק בגין הוצאותיה האמורות. בית הספר והמועצה הגישו כתב הגנה מתוקן במסגרתו הכחישו את טענות כללית באשר להוצאותיה ושבו על טענתם לפיה אינם נושאים באחריות להתרחשות האירוע. לטענתם, התובע עתר לפיצוי בגין הוצאות רפואיות וככל שבית המשפט ייעתר לתביעתו וכן לתביעת כללית הרי שהם יחויבו בכפל ההוצאות. המדינה הגישה הודעת צד שלישי נגד המועצה. במסגרת ההודעה שבה על טענתה לפיה המועצה הייתה אחראית על בית הספר והעסיקה את המורים והמנהל. לטענתה, ככל שהיא תחויב בסכום כלשהו הרי שעל המועצה לשפותה. ביום 25.12.08 נמחקה, בהסכמה, התובענה אשר הוגשה נגד החברה למשק וכלכלה. בהתאם להחלטה מיום 1.5.12 נמחקו הורי התובע מכתב התביעה בשל העובדה שהתובע לא היה קטין במועד הגשת התובענה. הראיות לתיק בית המשפט הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע והוריו. כמו כן, הוגשו חוות דעת של האדריכל קובי ברבן (להלן: "ברבן") ושל מר יוסי שחר (להלן: "שחר") המצהירים והמומחים העידו על האמור בתצהיריהם ובחוות הדעת, בהתאמה. בנוסף, הוגשו ראיות. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של ד"ר דוד אנג'ל בתחום האורתופדי אשר קבע, כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות רפואית לצמיתות בשיעור 10% ולאחר הפעלת תקנה 15 הועמדה הנכות על שיעור של 15%. מלבד טענה לנכות בתחום האורתופדי לא צורפו חוות דעת נוספות ואין טענה לנכויות בתחומים אחרים. בדיון מיום 15.3.10 הודיע בא כוח המדינה, כי מומחה מטעם המדינה בדק את התובע וכי אחוזי הנכות אשר נקבעו על ידי המומחה מטעם התובע מקובלים עליו. דיון ומסקנות הצדדים בתובענה שלפניי חלוקים ביניהם באשר לנסיבות פגיעת התובע ובאשר לשאלה, האם הנתבעים או מי מהם נושאים באחריות לנזקי התובע בעקבות התאונה נשוא התובענה. כמו כן, נתגלעה בין הצדדים מחלוקת באשר לנזקיו הנטענים של התובע. במסגרת כתב התביעה טען התובע, כי ביום 23.1.07 הוא יצא לשירותים במהלך שיעור ובדרכו חזרה לכיתה הוא שמע קולות מלמטה ובכדי לראות מה קורה למטה הכניס את הרגל בין המעקה ולפתע נפל. זו גרסתו העובדתית של התובע ועל כתפיו מוטל הנטל להוכיחה. כמו כן, התובע טוען, כי המעקה הרלוונטי לא היה תקני. על התובע להוכיח אף את הטענה האמורה. בתצהיר עדותו הראשית טען התובע, כי "הכנסתי את הרגל שלי לתוך הרווח של המעקה (עמודון המתכת) שקרוב לחדר המדרגות, וטיפסתי על החלק האופקי השני מלמטה, ובזמן שניסיתי לראות מה קורה למטה איבדתי את שיווי משקל ונפלתי למטה" (ת/1 סעיף 6). אציין, כבר כעת, כי גרסתו זו של התובע אינה סבירה בעיני ואינה הגיונית וזאת לאחר שבחנתי את התמונות שהגישו הצדדים של המעקה ושל אותם אלמנטים אופקיים הממוקמים בו. כדי לסבר את האוזן אציין בשלב זה, כי מהתמונות עולה שהמעקה הרלוונטי ממנו נטען שהתובע נפל כולל פלטות של עמודי ברזל אנכיים שלא מאפשרים טיפוס. בחיבור בין הפלטות יש חלל צר מאד הכולל אלמנטים אופקיים צרים. על אותם אלמנטים טוען התובע, כי טיפס ובשל קיומם טוען לרשלנות הנתבעים, שכן אלמנטים אלו, אפשרו טיפוסו על המעקה. כאמור, במסגרת סעיף 8 לכתב התביעה ישנו פירוט של נסיבות התאונה. במסגרת הסעיף האמור לא נטען, כי התובע טיפס על המעקה ותחת זאת נטען, כי הכניס את הרגל בין המעקה ונפל. אציין, כי בסעיף 22(ד) לכתב התביעה טען התובע, כי אלמלא הליקויים והמפגעים במעקה הרי שלא היה בידו לטפס על המעקה והתאונה הייתה נמנעת. הנה כי כן, התובע טען בהמשך כתב התביעה, כי טיפס על המעקה אולם לא פירט כיצד עשה כן. במסגרת תצהיר עדותו הראשית העלה התובע לראשונה טענה כאמור טיפס על החלק האופקי המותקן במעקה. במהלך עדותו אישר התובע, כי ביום התאונה הוא יצא לשירותים במהלך השיעור ולאחר שקיבל אישור לכך (עמ' 12 ש' 21-23). התובע אישר, כי אין לו כל טענה כלפי המורה שאיפשר לו לצאת מהשיעור לשירותים (עמ' 12 ש' 24-25). עוד אישר, כי לטענתו הוא נפל בחדר המדרגות. התובע הוסיף, כי זה היה מהמעקה. לטענתו, הוא שמע רעש מהקומה למטה ורצה לראות במה מדובר. התובע העיד, כי שמע אנשים מדברים וכי זה עניין אותו והוא רצה לראות במי מדובר (עמ' 12 ש' 28-32, עמ' 13 ש' 1). התובע אישר, כי בתמונות אשר הוצגו לו (נ/1) רואים את חדר המדרגות הרלוונטי (עמ' 13 ש' 2-3). התובע סימן על גבי נ/1 את המקום ממנו הוא נפל. נטען בפניו, כי מהמקום ממנו הוא נפל היה בידו לראות את כל האנשים. התובע אישר טענה זו. כן אישר, כי אף בעת עליה במדרגות מהקומה בה מצויים השירותים ניתן לראות הכל. התובע נשאל מדוע לא הלך מספר צעדים אחורה בכדי שיהיה בידו לראות מי האנשים אשר את קולם שמע והשיב, כי כבר סיים לעלות במדרגות כאשר שמע את הרעש. בהמשך הוסיף, כי לא היה צריך לחזור למדרגות וכי די היה שייקח מטר ימינה בכדי לראות הכל (עמ' 13 ש' 11-21). התובע נשאל מדוע לא ראה את האנשים אשר דיברו למטה כאשר הוא היה במדרגות והשיב, כי הם היו מתחת למדרגות ושאל כיצד ניתן היה לראות אותם. נטען בפניו, כי הוא העיד, כי מהמדרגות ניתן לראות הכל והוא השיב, כי כאשר עלה הוא לא ראה אנשים וטען, כי הם באו אחר כך, כאשר הוא היה למעלה (עמ' 13 ש' 25-29). בעת עדותו נטען בפני התובע, כי אין ממש בטענתו לפיה הוא שמע דיבורים למטה ולמעשה הוא ישב על המעקה משום שלא רצה להיכנס לכיתה ואז התהפך אחורה ונפל. התובע שלל טענה זו (עמ' 15 ש' 1-3). הנה כי כן, מעדות התובע עולה, כי היה בידו לראות את המתרחש בקומה מתחת אף מבלי שיטפס על המעקה. כאמור, כאשר התובע נשאל כיצד לא ראה את האנשים אשר הוא שמע, לטענתו, הוא ענה, כי הם היו מתחת למדרגות. לאחר שנטען בפניו, כי הוא העיד שבעת עליה במדרגות ניתן לראות הכל הוא העיד, כי הם באו לאחר שהוא עלה במדרגות. התרשמתי, כי התובע פיתח את גרסתו במהלך עדותו. לא עלה בידי התובע להסביר מדוע טיפס על המעקה. טענתו, כי עשה כן בכדי לראות מהיכן הגיעו הקולות אשר שמע לא הותירה עלי רושם אמין. העובדה שהתובע לא צריך היה לטפס על המעקה בכדי לראות את המתרחש בקומה מתחת תומכת בטענות הנתבעים לפיה אין ממש בטענת התובע באשר לנסיבות פגיעתו וכי לא מן הנמנע, כי אכן התובע ישב על המעקה ואז נפל ממנו. זאת ועוד, עדות התובע באשר לנסיבות פגיעתו הינה עדות יחידה של בעל דין, על כל המשתמע מכך. התובע נשאל מדוע אין אף עד אשר מעיד באשר לנסיבות המקרה ומדוע לא זימן לעדות את הילדים אשר הוא שמע, לטענתו. בתגובה טען התובע, כי זה היה זמן של שיעור (עמ' 15 ש' 23-24). כאמור, התובע העיד, כי היו אנשים בקומה מתחת וכי בשל הרעש אשר הם עשו הוא טיפס על המעקה ונפל. לא ברור מדוע התובע לא זימן את האנשים האמורים לעדות. תשובתו של התובע לפיה מדובר היה בזמן של שיעור אין בה בכדי להשיב לשאלה מדוע לא זימן לעדות את הילדים אשר שמע. עדות התובע לפיה מדובר היה בזמן של שיעור וכאילו בשל כך לא היה בידו לזמן לעדות עדים לתאונה אינה עולה בקנה אחד עם טענתו לפיה שמע אנשים מדברים למטה. כאמור לעיל, התובע העיד, כי שמע רעש למטה וטען, כי שמע אנשים מדברים. אמו של התובע העידה, כי התובע סיפר לה כיצד ארע התאונה. לטענתה, התובע סיפר לה שמישהו בשם מוחמד קרא לו, הוא התכופף למטה ופתאום ראה את עצמו למטה (עמ' 19 ש' 19-26). אביו של התובע העיד, כי אחרי התאונה ולאחר שהתובע הפסיק להיות מטושטש הוא סיפר לו מה היה. לטענתו, אמו של התובע הייתה בחדר באותה עת. אביו של התובע העיד, כי הבין מהתובע שהוא הלך לשירותים בקומה למטה וכשחזר לכיתה שלו הוא שמע רעש וככה נפל. בהמשך הוסיף, כי התובע לא יכול היה לדבר אולם הוא הבין אותו (עמ' 20 ש' 7-20). אביו של התובע נשאל, האם שאל את התובע, אחרי שהלה הבריא, כיצד התרחשה התאונה. אביו של התובע השיב בחיוב וטען, כי התובע סיפר לו שהוא נפל מהמעקה של בית הספר. הוא נשאל מדוע התובע נפל מהמעקה והשיב, כי כאשר התובע חזר מהשירותים הוא שמע משהו, רצה לראות מה מדברים למטה ונפל (עמ' 20 ש' 20-24). אביו של התובע אישר, כי אשתו שמעה את הדברים האמורים אשר התובע סיפר לו. נטען בפניו, כי מישהו קרוב למשפחה אמר שלא היו דיבורים למטה אלא שמישהו בשם מוחמד קרא לתובע. אביו של התובע שלל טענה זו (עמ' 20 ש' 25-29). לאחר שהסתיימה עדותו טען, כי מישהו קרא לתובע מלמטה אבל זה לא היה מישהו מהמשפחה (עמ' 21 ש' 3-5). הנה כי כן, בעדותו טען התובע, כי שמע רעש ודיבורים למטה וכי רצה לראות במה מדובר. התובע לא טען, כי מישהו שהיה למטה קרא לו. מאידך, אמו של התובע העידה, כי אדם בשם מוחמד קרא לתובע ובעקבות זאת התובע התכופף ונפל. בעדות אביו של התובע בעניין זה התגלתה סתירה כאשר מחד הוא העיד, כי התובע שמע משהו ושלל טענה לפיה מישהו בשם מוחמד קרא לתובע ומאידך לאחר שהסתיימה עדותו טען, כי מישהו קרא לתובע מלמטה. לא עלה בידי התובע ועדיו ליתן הסבר לסתירות האמורות. אציין, כי ככל שהאדם אשר עמד למטה קרא לתובע, כפי שהעידו הוריו של התובע, הרי שמדובר באדם אשר הכיר את התובע. לא ברור מדוע האדם האמור לא זומן לעדות. התובע לא נתן הסבר כלשהו באשר לנסיבות בגינן לא זומנו העדים לתאונה להעיד על אף שהיה בידם, לכאורה, להשליך אור על נסיבות התאונה. עובדה זו פועלת לרעת התובע. לאור האמור לעיל מצאתי, כי לא עלה בידי התובע להרים את הנטל ולהוכיח את גרסתו באשר לנסיבות פגיעתו. ברי, כי לאור טענת התובע לרשלנות הנתבעים לגבי אותם רכיבים אופקיים המצויים במעקה קיימת חשיבות רבה להוכחת המיקום המדויק ממנו נפל התובע, שכן אם התובע לא נפל בשל טיפוס על אותם רכיבים אופקיים, אזי אין כל רלוונטיות לטענות לגביהם ואין קשר סיבתי ביניהם לנזק שנגרם לתובע. התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את המיקום המדויק ממנו נפל. אציין, כי התרשמתי שהתובע אכן נפל מגובה מאחר וכך אף עולה מהמסמכים הרפואיים שצורפו לתצהיר התובע. ברם, לא הוכח לי שהתובע נפל מהמעקה או בשל כך שטיפס על אותם רכיבים אופקיים במעקה שלגביהם טוען לרשלנות הנתבעים. נהפוך הוא, התרשמתי כפי שאף יפורט בהמשך, שאין זה סביר שהתובע נפל בשל כך. יתרה מזאת, ככל שהתובע היה מוכיח, כי נפגע בנסיבות הנטענות על ידו הרי שהיה עליו להוכיח, כי פגיעתו נגרמה בשל התרשלות הנתבעים או מי מהם. כפי שיפורט, לא עלה בידי התובע להוכיח טענה זו. ברבן אישר, כי בונה חייב לפעול על פי תקנות הבטיחות אשר היו רלוונטיות באותו זמן (עמ' 16 ש' 16-19). הוא אישר, כי המתכנן של בית הספר, אשר נבנה על ידי המועצה, צריך היה לפעול על פי התקנות וההוראות המפורטות בעמוד 4 בחוות דעתו. נטען בפניו, כי בחוות דעתו לא צוין מתי נבנה המבנה. ברבן אישר, כי לא התייחס לכך בחוות דעתו והעיד, כי אינו יודע מתי נבנה המבנה. נטען בפניו, כי הוא אינו יודע האם התקנות וההוראות אשר הוא ציין היו בתוקף במועד הרלוונטי. ברבן השיב, כי הוא יודע וכי התקנות הן משנת 73 בהמשך העיד, כי נעשה שינוי קטן ב- 2006. נטען בפניו, כי התיקון הינו בנוגע למעקות והוא השיב, כי אינו מכיר (עמ' 16 ש' 27-32, עמ' 17 ש' 1-4). ברבן שב והעיד, כי לא בדק מתי נבנה בית הספר וכי הוא בדק את התאמת המעקה לתקנות הבנייה. ברבן העיד, כי הוא בדק התאמה לתקן הישראלי החל על מעקות ולחוזר מנכ"ל משרד החינוך והתרבות לעניין מעקות בבית הספר (עמ' 17 ש' 7-9). שחר העיד, כי הוא בדק שבית הספר נבנה לפני 2006. לטענתו, הוא אינו יודע באיזו שנה נבנה בית הספר (עמ' 25 ש' 15-16). שחר נשאל האם בכל שנה בית הספר או המועצה אמורים לבצע ביקורות בטיחות בבית הספר בפתיחת שנת הלימודים ולוודא שכל המתקנים בטיחותיים והשיב, כי חוזר מנכ"ל משרד החינוך מחייב אחת לשנה ביקורת בטיחות מטעם הרשות המקומית. הוא נשאל האם בכל שנה כאשר מבוצעת אותה ביקורת יש חובה להתעדכן בתקנים חדשים שיצאו והשיב, כי זה לא קשור לחוות הדעת שלו. שחר העיד, כי חובה על הבודק לבדוק על פי הוראות חוזר מנכ"ל שבתוקף כאשר אין השמה רטרואקטיבית של תקינה. לטענתו, אם יש תקן משנת 2010 אז לא ניתן ליישם אותו על מבנה שנולד בשנת 1933. לטענתו, התקן אומר איך צריך להתנהג מעתה ואילך (עמ' 25 ש' 17-23). לעניין זה אציין, כי גם אם בית הספר נבנה לפני כניסת התקן הרלוונטי לתוקף אין בכך כדי להועיל לנתבעים בנסיבות המקרה שלפנינו, אם הייתי קובעת שהמעקה אינו בטיחותי מאחר ומאפשר טיפוס עליו. במקרה זה, חובה היה על הנתבעים כמי שאמונים על בטיחות התלמידים הלומדים בבית הספר, לפעול לתיקון המצב ולהחלפת המעקה במעקה בטיחותי. בית הספר אחראי לבטיחות ובריאות התלמידים הלומדים בו ועל כן לא יעלה על הדעת שתישמע טענה, כי על אף שהמעקה אינו בטיחותי ועלול לגרום לנפילה ממנו, בית הספר אינו פועל להחלפתו רק בשל הטענה, כי התקן הרלוונטי הותקן בשלב מאוחר יותר. יחד עם זאת לא שוכנעתי, בנסיבות המקרה שלפני, כי המעקה אינו בטיחותי, או שיש לכך קשר עם נפילת התובע. ברבן אישר, כי הוא הסתמך על תקן 1142. נטען בפניו, כי כל המקומות המפורטים בתקן הינם מקומות אשר ילדים עשויים להיות בהם והוא השיב, כי בין היתר. הוא הופנה לסעיף 6.1.2 ואישר, כי מתקין התקן התכוון שבכל המקומות האלה יש ילדים (עמ' 17 ש' 10-17). נטען בפניו, כי התקן מתייחס במפורש לגני ילדים ובתי ספר יסודיים. ברבן שלל טענה זו וטען, כי הסעיף אינו אומר אך ורק וזה לא הגיוני שזה יהיה המצב. ברבן הוסיף, כי בטיחות ילדים בגין 17.5 זהה לבטיחות ילדים בגן (עמ' 17 ש' 18-22). נטען בפני ברבן, כי בסעיף אליו התייחס לא כתוב בתי חרושת, תחנות כוח ובתי משפט. ברבן שלל טענה זו. בתגובה נטען בפניו, כי בחוות דעתו הוא כתב קניונים, בתי מלון, בתי מגורים, בתי ספר יסודיים וגני ילדים. נטען בפניו, כי אם המחוקק היה רוצה הוא היה כותב בתי משפט, בתי חרושת ותחנות כוח. עוד נטען בפניו, כי במקומות אלו אין ילדים וכי הכוונה הינה למנוע מילדים לטפס ולא מנערים. בתגובה טען ברבן, כי זו פרשנותו של עורך הדין אולם התקן מתייחס לבניינים ואינו מסייג בתי ספר תיכוניים (עמ' 17 ש' 26-32, עמ' 18 ש' 1-3). ברבן נשאל מדוע לא כתבו בתקן נערים או תלמידים אלא ילדים והשיב, כי התקן מכסה את עצמו בסעיף 1 (עמ' 18 ש' 4-7). סעיף 1 לתקן קובע, כי התקן עוסק במעקים המותקנים דרך קבע בבניינים ובשטחים שמחוץ להם בגבולות הנכס וקובע באילו מקומות לא חל התקן. אין בעובדה שבית ספר תיכון אינו מפורט במסגרת הסעיף האמור בכדי להועיל לתובע שכן התקן כולל מגוון רב של הוראות אשר חלות על מעקים המותקנים במקומות המפורטים בסעיף 1 אולם הוראות סעיף 6.1.2 חלות על מבנים מסוימים בלבד. שחר העיד, כי במועד התאונה תקן 1142 (2006) (ת/5) לא חל על בית ספר תיכון (עמ' 24 ש' 32-34). שחר הופנה לסעיף 6.1.2 לת/5 ונטען בפניו, כי בבית ספר הרלוונטי היו בליטה חלל ורכיבים המאפשרים טיפוס על המעקה. בתגובה טען שחר, כי התקן מציין במפורש ומדגיש מה הכוונה במונח בניינים המיועדים לשימוש ילדים. שחר הוסיף, כי התקן גם פירש את זה בסדר יורד. לטענתו, התקן לא מדבר על בתי ספר תיכון. שחר העיד, כי האמור בתקן הזה אינו אמור לחול על בתי ספר תיכוניים וכי הפסקה האמורה איננה מדברת על בתי ספר תיכוניים. שחר העיד, כי בתקן כתוב לשימוש ילדים ולדבריו הגדירו את זה. לטענתו, מצאו לנכון להדגיש בתי ספר יסודיים וגני ילדים ולא ציינו קטינים אלא ילדים (עמ' 25 ש' 2-10). בהמשך עדותו אישר שחר, כי בבנייני מגורים ובתי מלון צריך מעקה לפי הוראות התקן. הוא נשאל לגבי קניונים והשיב, כי לגבי בנייני מגורים, בתי מלון וקניונים אין את המילה כגון. לטענתו, המקום היחיד שדיברו על בניינים לשימוש ילדים מצאו לנכון לרדת לרמת פירוט מרבית וציינו בתי ספר יסודיים וגני ילדים. שחר טען, כי אם לא היו רוצים לרדת לרמת פירוט היו כותבים בנייני לימוד (עמ' 26 ש' 14-22). סעיף 6.1.2 לת/5 קובע הוראות באשר למבנה מעקה. בין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלה האם התקן חל על בתי ספר תיכון אם לאו. בעניין זה מקובלת עליי עמדת הנתבעים. בסעיף האמור יש פירוט באשר לאופן בניית מעקה ב"בנייני מגורים, בבתי מלון, בקניונים ובבניינים המיועדים לשימוש ילדים כגון בתי ספר יסודיים וגני ילדים". סבורני, כי העובדה שמתקין התקן ראה לנכון לציין, כי התקן חל על בתי ספר יסודיים וגני ילדים יש בה בכדי ללמד על כוונתו לפיה התקן לא יחול על בתי ספר תיכון. מתקין התקן פירט את סוג המוסדות הנכנסים בגדר "בניינים המיועדים לשימוש ילדים". סבורני, כי כוונתו הייתה שבית ספר תיכון לא ייכנס תחת הגדרה זו, שכן אחרת היה נרשם בתי ספר ולא בתי ספר יסודיים. סביר להניח שמתקין התקן לקח בחשבון את גילם הצעיר של ילדים המשפיע על שיקול הדעת שלהם ועל המודעות שלהם לסכנות וקבע, כי בכל אותם מקומות בהם מצויים ילדים ואף הדגיש בתי ספר יסודיים וגני ילדים, לא יהיו רכיבים המאפשרים טיפוס. כאשר עסקינן בנערים בוגרים בגיל תיכון אפשר להניח, כי הם בוודאי יודעים שאין לטפס על מעקה ומודעים לסכנות שיש בכך ולכן סבר מתקין התקן שלא לכלול בתי ספר תיכון בהם לומדים נערים בתקן זה. בעדותו טען ברבן, כי בטיחות ילדים בגיל 17.5 זהה לבטיחות ילדים בגן. עוד טען, כי כל אדריכל מתחיל יודע שלא יהיו אלמנטים אופקיים שאפשר לטפס עליהם ושאין הבדל בין דין בטיחות של אחד לבין זה של אחר (עמ' 18 ש' 7-8). איני מקבלת טענתו של ברבן לפיה בטיחות ילדים בגיל 17.5 זהה לזו של ילדים בגן. התקן עוסק במעקה במבנה המיועד לשימוש ילדים. סבורני, כי גיל הילדים אשר אמורים לפקוד את המבנה הינו רלוונטי וכי אמצעי הבטיחות בהם יש לנקוט כאשר עסקינן בילדי גן ובית ספר יסודי אינו זהה לאלו בהם יש לנקוט כאשר עסקינן בבני נוער. כאמור לעיל, מצאתי, כי מהטעם האמור ראה מתקין התקן לנכון לציין את מוסדות הלימוד אשר עליהם חל התקן. יחד עם זאת, גם אם לא הוכח שהופר התקן מאחר ולא מתייחס לבתי ספר תיכוניים, כן מצאתי לקבוע, כי מחובת הזהירות המוטלת על מוסדות חינוך כלפי הלומדים בהם אף אם מדובר בתלמידי תיכון, ומאחר ולא תמיד ניתן לסמוך על שיקול הדעת שלהם, יש להתקין מעקה שלא כולל אלמנטים המאפשרים טיפוס עליהם. על כן לו היה המעקה כולו כולל שלבים אופקיים, הייתי מוצאת לקבוע שיש בכך רשלנות מצד הנתבעים, הגם שמצאתי שהתקן לא מתייחס אליהם. ברבן העיד, כי חוזר מנכ"ל אוסר על אלמנטים אופקיים (עמ' 17 ש' 24-25). שחר הופנה לחוזר מנכ"ל ז' אשר במסגרתו צוין, כי יש להתקין מעקה בכל בניין בית הספר או בחצר. הוא נשאל האם פה הכוונה לכל בתי הספר והשיב, כי פה אין החרגה. שחר טען, כי משרד החינוך רשאי לשים על עצמו החמרה יתרה והוסיף, כי אם משרד החינוך היה רוצה להיות מדויק אז צריך היה לכתוב גם לפי מה הוא רוצה שייבנה (עמ' 25 ש' 11-14). שחר אישר, כי כאשר הגיע למקום הוא ראה שפשופים על גבי המעקה וכי יש לכך תיעוד בתמונה בחוות הדעת. הוא נשאל האם סימנים של שפשופי רגליים מלמדים שאולי בית הספר יכול היה לצפות שתלמידים יעלו על המעקה ובתגובה טען, כי שפשופי הרגליים מעידים שבוצעה דריכה על פרט המעקה עליו יש את השפשוף. שחר הוסיף, כי מהפרט הזה כלפי מעלה הגובה הוא תקני ולכן דריכה עליו איננה מהווה בעיה בטיחותית. נטען בפניו, כי בחוות דעת המומחה מטעם התובע צוין, כי הגובה אינו תקני והוא השיב, כי הוא התייחס לכך בחוות דעתו וטען, כי המומחה מטעם התובע טועה ומטעה. עוד נטען בפניו, כי בחוות דעתו הוא לא ציין את גובה המעקה. בתגובה טען שחר, כי המעקה הינו בגובה של 130 ס"מ והפנה לחוות דעתו (31.7). נטען בפניו, כי הוא ביצע מדידה מהרצפה ולא מהמקום בו יש שפשוף. שחר השיב, כי גם מהנקודה של המדרך רגל יש עדיין גובה תקני. שחר אישר, כי לא ציין את הגובה בחוות דעתו. שחר העיד, כי מדד את הגובה האמור ולא ציין משום שזה לא היה רלוונטי. לטענתו, אם היה גובה חריג הוא היה מציין זאת בחוות דעתו (עמ' 24 ש' 7-26). אציין, כי בחלק מהתמונות שהגישו הצדדים ניתן לראות נערים מסתובבים בסמוך למעקה (לדוגמא בת/2). מעיון בתמונות לא מצאתי, כי גובה המעקה אינו משיג את המטרה לשמה נבנה המעקה, או כי הוא נמוך מידי ועל כן ניתן ליפול ממנו. מצאתי, כי אין כל אפשרות ליפול מהמעקה בגובהו הקיים, אלא אם הנערים יטפסו על המעקה ויישבו עליו. גם אם עומדים על מדרגת הבטון עליה בנוי המעקה, אין כל אפשרות ליפול מהמעקה. שחר העיד, כי מדד גובה ממדרך הבטון כלפי מעלה. הוא נשאל האם מדד את המדרכים והשיב, כי מדד, ציין וצילם. שחר נשאל האם מדד את הגובה מהמדרכים והשיב, כי זה לא מופיע בחוות דעתו. שחר טען, כי בחוות דעתו מופיעים נתוני הרוחב והעומק שלהם (עמ' 26 ש' 26-33, עמ' 27 ש' 1). שחר טען, כי בצילום שהוצג לו במהלך עדותו יש הדגמה לפיה לא ניתן להכניס רגל ולא ניתן להתייחס לזה כאל מדרך (עמ' 27 ש' 1-2). שחר העיד, כי הוא לא ראה את התובע ואינו יודע מה מידת הנעליים שלו. נטען בפניו, כי הוא אינו יודע האם הרגל של התובע נכנסת למדרך האופקי בו עסקינן והוא השיב, כי כתב בחוות דעתו שהשחזור בוצע עם נעל של אדם אחר ועל כן הוא העלה תהיה מדוע זה נעשה כך (עמ' 26 ש' 3-9). שחר נשאל, האם ככל שהתקן חל האם הוא אוסר על קיומם של רכיבים אופקיים והשיב, כי התקן קובע רכיבים אופקיים במידה הגדולה מ- 4.5 ס"מ נחשבים כמאפשרים טיפוס (עמ' 27 ש' 10-11). שחר אישר, כי הרכיבים האופקיים בתמונה עונים על ההגדרה המופיעה בתקן מבחינת מידה. נטען בפניו, כי אין זה משנה מה מידת הנעליים והוא השיב, כי זה משנה. שחר טען, כי מת/2 עולה, כי היכולת להכניס את הרגל פנימה מוגבלת בקושי לשתי אצבעות קדמיות מכיוון שהרוחב פחות מ- 8 ס"מ כך שלא ניתן להכניס את הנעל פנימה. הוא נשאל היכן בתקן מופיעה דרישה בנדון והשיב, כי בתקן אין דרישה לגודל של נעל. שחר טען, כי השאלה שאנו צריכים לשאול היא האם התובע והצליח לעלות על המעקה במקום הנטען ונפל (עמ' 27 ש' 14-23). שחר העיד, כי ביצע ניסיון טיפוס על הרכיבים האופקיים בהם עסקינן. הוא טען, כי רגלו לא נכנסה וכי הוא הצליח לטפס על המעקה כפי שהוא מטפס על מעקה דוכן העדים בלי שום מדרך. לטענתו, הרכיב האופקי נתן יכולת אחיזה אפסית כיוון שגודל הנעל שלו 48 והוא לא הצליח להכניסה לחלל. שחר אישר, כי הוא לא הצליח לטפס על הרכיב האופקי (עמ' 27 ש' 24-30). עדותו הותירה עלי רושם אמין ועולה בקנה אחד עם התמונות שהוצגו. אציין, כי התרשמתי מת/2, כי אין כל אפשרות לאדם שצולם בתמונה להכניס את רגלו לתוך הרכיב האופקי ועל כן לא ניתן לטפס עליו. ככל שלא מדובר ברגלו של התובע בתמונה אלא באדם אחר וכפי הנראה אביו של התובע, לא ברור מדוע התובע לא הדגים בתמונה, כיצד הצליח להכניס את רגלו לתוך אותו רכיב אופקי שלטענתו טיפס עליו על מנת שיעלה בידו להוכיח, כי יכול היה לטפס עליו. לאחר שהתרשמתי שלא ניתן לטפס על אותם רכיבים אופקיים מאחר והם צרים מידי ועל כן לא ניתן להכניס אליהם רגל, אזי אין כל רשלנות בעצם קיומם. נטען בפני התובע, כי בתצהירו אין התייחסות למצבו הבריאותי טרם התאונה. בתגובה טען, כי היה בריא ומעולם לא נכנס לבית חולים. התובע העיד, כי הוא שיחק כדורגל וכי לא היה לו קושי לטפס או לעלות במדרגות (עמ' 13 ש' 32, עמ' 14 ש' 1-5). מתצהירו של התובע וממדידה אשר נערכה במהלך דיון ההוכחות עולה, כי גובהו 1.77 מטר. נטען בפניו, כי מעדותו עולה, כי הוא היה ספורטאי ולא הייתה לו בעיה לטפס. עוד נטען בפניו, כי גובהו 1.77 מטר וגובה המעקה 1.10 מטר והוא נשאל האם הייתה לו בעיה לטפס על מעקה בגובה האמור. בתגובה טען, כי היו במעקה ריבועים. התובע נשאל האם הייתה לו בעיה לטפס על מעקה בגובה האמור ככל שלא היו ריבועים והוא השיב, כי אינו יודע. התובע נשאל האם הוא, אשר גובהו 1.77 מטר, אינו יכול לעבור מעקה בגובה מטרה ועשרה ללא עזרה. במקום להשיב לשאלה טען התובע, כי הוא שם את הרגל על הריבוע ונשען (עמ' 14 ש' 15-22). ברבן אישר, כי התובע, אשר כאמור העיד, כי היה ספורטאי טרם התאונה וגובהו 1.77 מטר, יכול היה לקפוץ מעל מעקה בגובה 1.1 מטר אף ללא הריבועים ודי היה שהוא ירים את רגלו בכדי לטפס (עמ' 16 ש' 12-15). היינו גם ללא כל רכיב אופקי במעקה, יכול היה התובע לעלות על המעקה לו חפץ בכך. הנה כי כן, התובע מסתמך על הוראות סעיף 6.1.2 לתקן אשר קובעות, כי רכיב אופקי שמידתו גדולה מ- 4.5 ס"מ נחשב כמאפשר טיפוס וטוען, כי הרכיבים האופקיים בענייננו הינם רכיבים מאפשרי טיפוס, לאור מידותיהם. הנתבעים טוענים, כי לא ניתן לעשות שימוש ברכיבים האופקיים לשם טיפוס. בין הצדדים אין מחלוקת, כי הרכיבים האופקיים בהם עסקינן עונים על ההגדרה של רכיב מאפשר טיפוס, לאור מידותיהם ובהתאם לאמור בסעיף 6.1.2 לתקן. עם זאת, כאמור לעיל הסעיף האמור אינו חל בענייננו ועל כן השאלה האם מידות הרכיבים האופקיים מלמדות, כי עסקינן ברכיבים המאפשרים טיפוס, בהתאם לאמור בתקן, אינה רלוונטית. משכך, לא מצאתי לקבוע, כי הנתבעים הפרו את הוראות התקן. יחד עם זאת, אין בכך לגרוע מהשאלה, האם בנסיבות המקרה הייתה התרשלות מצד הנתבעים שבשלה נגרם לתובע הנזק נשוא התביעה. בנסיבות אלו סבורני, כי השאלה הרלוונטית הינה, האם סביר, לאור גודל הרכיבים האופקיים, כי נעשה בהם שימוש לשם טיפוס על המעקה, היינו האם הוכח, כי התובע טיפס על אותם רכיבים אופקיים. מצאתי, כי יש להשיב לשאלה זו בשלילה. התרשמתי הן מהתמונות אשר הוגשו לתיק של המעקה לרבות צילום של מאן דהוא שניסה ללא הצלחה להכניס את רגלו לאותו רכיב אופקי, כי לא סביר שהיה בידי התובע להכניס את רגלו לתוך הרכיב האופקי בכדי לעשות בו שימוש לשם טיפוס על המעקה. מדובר באלמנט אופקי צר ביותר שלא ניתן להכניס רגל לתוכו ובוודאי לא רגל של נער בגילו של התובע. משכך, גם אם טיפס התובע על המעקה, סביר בעיני שהוא לא עשה זאת במקום שהיו רכיבים אופקיים ועל כן אין כל רלוונטיות לקיומם של רכיבים אופקיים במעקה ואין כל קשר ביניהם לבין נפילת התובע. מעדויותיהם של שחר, ברבן והתובע התרשמתי, כי לאור מצבו הגופני של התובע טרם התאונה, גובהו וגובה המעקה סביר, כי היה בידי התובע אם חפץ בכך לטפס על המעקה בדרך של קפיצה עליו למרות שמורכב ברובו מעמודי ברזל אנכיים, מבלי לדרוך על הרכיב האופקי, לאחר ששוכנעתי, כי לא היה בידי התובע להכניס רגלו לתוכו. הנה כי כן, לא שוכנעתי, כי יש ממש בגרסת התובע באשר לנסיבות פגיעתו. לא סביר בעיניי, כי התובע עשה שימוש ברכיב האופקי במעקה לשם טיפוס על המעקה. כמו כן, מצאתי, כי האמור בסעיף 6.1.2 בת"י 1142 לא חל על בית ספר תיכון במועד הרלוונטי לתובענה. בנוסף מצאתי, כי אותם רכיבים אוקיים במעקה אינם מאפשרים טיפוס ועל כן אין בקיומם כדי לקבוע שהנתבעים התרשלו. לפיכך, התובע לא הוכיח, כי הנתבעים או מי מהם התרשלו וכי בשל כך נגרמו נזקיו. בנסיבות אלו, אף כללית לא הוכיחה, כי הנתבעים או מי מהם אחראים לפגיעתו של התובע וכי היא זכאית להיפרע מהם בגין הוצאותיה אשר נגרמו בעקבות פגיעתו של התובע. עוד אציין, כי במועד התאונה, היה התובע כבן יותר מ- 17 שנים. בגיל כזה, בוודאי התובע יודע, כי אם הוא מטפס על מעקה הממוקם בגובה ומתכופף לצד השני הוא יכול ליפול. התנהגות התובע היא כה בלתי סבירה וכה רשלנית שיש בה כדי לנתק קשר סיבתי גם אם הייתי קובעת, כי הנתבעים התרשלו בכך שהכניסו אלמנטים אופקיים למעקה. בנוסף, התנהגות התובע היא כה בלתי סבירה ולא אחראית, כך שהיא לא ניתנת לצפיות. עוד אוסיף לעניין זה, כי לא הוכח לי שבבית הספר הייתה קיימת תופעה של נערים שישבו על מעקה המדרגות, כך שהיה בידי המורים לצפות זאת ולפעול בדרך כלשהי למניעת התופעה. זאת ועוד, מעיון בתמונות ניתן לראות, כי אם התובע היה מטפס על האלמנט האופקי הראשון, סביר היה שלא היה נופל. מצאתי, כי לא סביר שהתובע יצליח לטפס על האלמנט האופקי השני מאחר ומדובר באלמנט כה צר שלא ניתן להכניס לתוכה רגל ובוודאי לא להכניס שתי רגלים בדרך של טיפוס. גם אם התובע היה רוכן על המעקה ומתכופף למטה, אזי לאור גובהו וגובה המעקה סביר היה שלא יכול היה ליפול למטה. אציין, כי גם בתמונה ת/2 שהוגשה מטעם התובע, שכאמור מדגימה שלא ניתן להכניס רגל לתוך האלמנט האופקי, לא הודגם שניתן לטפס על אותו אלמנט אופקי ואותו אדם שהדגים לא הראה, כי ניתן גם להעלות את הרגל השנייה לאלמנט האופקי השני. התרשמתי שהדרך היחידה שהתובע יכול היה ליפול למטה, זה אם היה מתיישב על המעקה. להתיישב על המעקה, יכול היה התובע לעשות בקפיצה גם ללא טיפוס, מה שהגיוני בעיני שכך היה מאחר וכאמור לא ניתן לטפס על המעקה. התנהגות זו של התובע שבחר להתיישב על מעקה בגובה היא כה בלתי סבירה וכה רשלנית וחורגת מהתנהגות סבירה המצופה מנער בן 17.5. מצאתי כאמור, כי התאונה התרחשה בשל אשמתו הבלעדית של התובע. ברי, כי אין מצופה להסביר לנער בן 17 וחצי מה תפקידו של מעקה המצוי בגובה וכי מעקה לא נועד לשבת עליו ואם יושבים על מעקה התלוי באוויר בגובה כה רב ניתן ליפול ממנו. המעקה בוודאי אינו מהווה דבר מסוכן ולא הוכח לי שהמעקה לא מילא את מטרתו. נפילת התובע לא אירעה בשל כך שהמעקה קרס אלא בגלל שהתובע עלה עליו. בשולי הדברים אציין, כי אף אם הייתה מתקבלת תביעתו של התובע הרי שהוא הפריז בנזקיו. בתצהירו טען התובע, כי רצה להתגייס לצבא אולם לא היה בידו לעשות כן בשל פגיעתו (ת/1 סעיף 49). התובע העיד, כי בשל הפציעה לא היה בידו לשרת בצה"ל. נטען בפניו, כי יש לו 10% נכות והוא נשאל האם ניסה להתגייס ולהיות בתפקיד של נהג, אפסנאי או איש משרד. התובע השיב, כי הוא לא היה תלמיד טוב ולכן לא יכול היה להיות איש משרד. התובע הוסיף, כי לא ניסה להתגייס (עמ' 15 ש' 4-7). בנסיבות אלו, אין ממש בטענתו לפיה לא היה בידו להתגייס בשל פגיעתו. כמו כן, בתצהירו טען התובע, כי חבריו בני גילו משתכרים בעבודת בניין 8,000 ₪ נטו ועם שעות נוספות שכרם מגיע לסך של 9,000 ₪ נטו (ת/1 סעיף 48). התובע העיד, כי מדובר בחברים טובים שלו ובבן דודו. אין מחלוקת, כי התובע לא זימן את חבריו או בן דודו להעיד בנדון וכי לא צירף ראיה כלשהי התומכת בטענתו האמורה. במהלך עדות נשאל התובע מדוע לא ביקש מבן דודו תלושי שכר ולא זימנו להעיד והשיב, כי אינו צריך (עמ' 15 ש' 10-16). מכאן, שאף אם הייתה מתקבלת תביעת התובע הרי שהוא לא פעל לשם הוכחת טענתו באשר לשכר אשר הוא יכול היה להשתכר אלמלא התאונה. לאור האמור לעיל, ולאחר שהתובע לא הוכיח את רשלנות הנתבעים ולאחר שלא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין נפילת התובע לרשלנות הנטענת ולאור אשמתו התורמת של התובע המנתקת כל קשר סיבתי למעשי הנתבעים מצאתי, כי דין התביעה כנגד הנתבעים בעילת הרשלנות להידחות. התובע הגיש תביעה אף לפי פוליסת ביטוח תאונות אישיות. ב"כ המועצה טען בפתח ישיבת ההוכחות, כי אין צורך לנהל הוכחות בשאלת ביטוח תלמידים וכי הם יסדירו זאת מול התובע. היינו המועצה הייתה מודעת לחובתה לשלם לתובע על פי פוליסת ביטוח תאונות אישיות. חרף זאת, היא טוענת בסיכומיה, כי דין התביעה בראש נזק זה להידחות בשל היעדר הוכחה ואי צירוף פוליסה. איני מקבלת טענה זו, במיוחד שהיעדר הוכחה היה לאור טענת המועצה עצמה בפתח ישיבת ההוכחות כאמור. על הרשות המקומית חלה החובה לבטח את התלמידים הלומדים בתחומה. בהתאם להוראות חוק לימוד חובה, מי שזכאי לחינוך חינם, יהיה מבוטח בביטוח תאונות אישיות באמצעות רשת החינוך המקומית. במידה והמועצה הפרה חובה זו, אין בכך כדי לפטור אותה מתשלום לתובע לו היה מבוטח ויש לקבוע, כי המועצה הפרה חובה חקוקה בכך שלא דאגה לבטח את התובע. משכך, על המועצה לשאת באותם סכומים אותם היה מקבל התובע, לו הייתה המועצה ממלאת את החובה המוטלת עליה. הצדדים לא צירפו פוליסה רלוונטית, מאחר וכאמור התברר, כי התובע לא היה מבוטח בפוליסות תאונות אישיות במועד התאונה. לאור האמור ובהיעדר נתונים אחרים, מצאתי לקבוע את גובה הפיצוי לפי פוליסת ביטוח תאונות אישיות סטנדרטית שהייתה בתוקף ביום 1.9.2005 על פי טענת התובע בסיכומיו. על פי פוליסה זו, שוויה המלא של הפוליסה נכון ליום 1.9.2005 עמד על סך של 360,000 ₪. בצירוף הצמדה בלבד ממועד זה עד יום התאונה, הסכום הינו 362,214 ₪. משנקבעה לתובע נכות רפואית בשיעור 10%, זכאי התובע לפיצוי בגין אחוזי נכות בסך 36,221 ₪. בנוסף, על פי אותה פוליסה זכאי המבוטח ל- 128 ₪ עבור כל יום אשפוז בתוספת הצמדה מיום 1.9.2005 הסכום הינו 129 ₪. התובע אושפז במשך 13 ימים ועל כן זכאי לפיצוי בסך 1,677 ₪. בנוסף, זכאי התובע ל- 85 ₪ בתוספת הצמדה מיום 1.9.2005 החל מהיום השישי ובתנאי שהתובע היה מרותק למיטתו. לא הומצאו נתונים לגבי הימים בהם התובע היה מרותק למיטתו. אולם לאחר שלקחתי בחשבון שהתובע היה מאושפז במשך 13 ימים ובשים לב שנגרם לו שבר מרוסק בפיק שמאל, מצאתי לקבוע לתובע פיצוי בגין הימים בהם היה מרותק לביתו לאחר היום השישי עבור 60 ימים נוספים. אי לכך, מגיע לתובע סכום נוסף בסך 5,100 ₪. לסיכום התובע זכאי לפיצוי בגין ביטוח תאונות אישיות בסך 42,988 ₪. בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום התאונה, הסכום לפיצוי הינו 58,651 ₪. אי לכך, אני מקבלת את התביעה שהוגשה כנגד המועצה בכל הקשור לביטוח תאונות אישיות ומחייבת אותה לשלם לתובע סך של 58,651₪. בנוסף, מחייבת את המועצה לשלם לתובע סכום כולל בגין הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד בסך 12,000 ₪. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. באשר לתביעה הנזיקית מהנימוקים שפורט לעיל מצאתי, כי יש לדחותה. יחד עם זאת מצאתי לקבוע בנסיבות ולאור פגיעת התובע בשטח בית הספר, כי כל צד ישא בהוצאותיו ואיני מוצאת לחייב את התובע או את התובעת שירותי בריאות כללית בהוצאות הנתבעים. דיני חינוךתאונות נפילהתאונות בבית ספרנפילה מגובה / מסולםבית ספרנפילה