עקב התאונה נזקק התובע למספר ניתוחים ולטיפולים רפואיים שונים, ונותרה לו נכות רפואית צמיתה. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה. וועדה רפואית של המל"ל קבעה שכתוצאה מן התאונה נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 30%. הוועדה הרפואית המליצה להפעיל את תקנה 15 במלואה, והוסיפה לתובע 15% על הנכות שקבעה. בסופו של יום קבעה הוועדה הרפואית של המל"ל את הנכות הצמיתה בשיעור 45%. מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונה בתוך מסעדה: התובע עבד אצל הנתבעת 4 כנהג חלוקת מוצרי מזון למסעדות. בעת חלוקת מוצרים למסעדת הנתבעת 1, עם כניסת התובע למסעדה כשבידיו מוצרי המזון, נפל לפתח מהלך מדרגות שהוביל למרתף המסעדה, שהיה פתוח באותה עת, ונפגע בגופו. התובע תובע מאת הנתבעים פיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה. כללי: בעלי הדין: 1. התובע יליד שנת 1946 עבד משנת 1994 אצל הנתבעת 4 כנהג חלוקת מוצרי מזון למסעדות ומוסדות. בין היתר חילק לנתבעת 1 סחורה למסעדה שהחזיקה. 2. הנתבעת 1, חברה בע"מ הרשומה בישראל, החזיקה והפעילה מסעדה ברחוב שמעון בן שטח בירושלים (להלן- "המסעדה"). הנתבעים 2 ו-3 היו בעלי בעלי המניות והמנהלים של הנתבעת 1, ומי שעבדו וניהלו המסעדה בפועל. הנתבעת 4 הייתה מעבידתו של התובע ומי ששלחה אותו לספק סחורה למסעדה. הנתבעת 5, חברת ביטוח הרשומה בישראל, וביטחה את הנתבעת 4 בפוליסת חבות מעבידים. התאונה: 3. ביום 11.7.02 בשעה 11:00 לערך הגיע התובע למסעדה. דלת הכניסה למסעדה הייתה סגורה, אך לא נעולה. הוא פתח את הדלת כשבידיו סחורה ועיניו מביטות לעבר קצה המסעדה. על סף דלת הכניסה למסעדה, פנה ימינה ומייד נפל לתוך פתח מהלך מדרגות המוביל למרתף המסעדה, הממוקם בסמוך ומימין לדלת הכניסה למסעדה. התובע נפל דרך מספר רב של מדרגות עד לקומת המרתף ונפגע בשורש כף ידו השמאלית (להלן- "התאונה"). 4. התובע פונה ממקום התאונה באמבולנס לבית חולים "שערי צדק", שם קיבל טיפול ראשוני, ומשם הועבר לבית חולים "השרון", בו אושפז לקבלת טיפול רפואי. 5. עקב התאונה נזקק התובע למספר ניתוחים ולטיפולים רפואיים שונים, ונותרה לו נכות רפואית צמיתה. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה. וועדה רפואית של המל"ל קבעה שכתוצאה מן התאונה נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 30%. הוועדה הרפואית המליצה להפעיל את תקנה 15 במלואה, והוסיפה לתובע 15% על הנכות שקבעה. בסופו של יום קבעה הוועדה הרפואית של המל"ל את הנכות הצמיתה בשיעור 45%. תביעת התובע: 6. התובע הגיש את תביעתו כנגד הנתבעים, וטען שעל כולם לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו, מהסיבות כדלקמן: הנתבעת 1 אחראית לקרות התאונה עקב התרשלותה והפרת חובות חקוקות בכך שלא מנעה את פתיחת המכסה של פתח הירידה למרתף בעת כניסת התובע למסעדה, לא גידרה את הפתח, לא הזהירה התובע שהפתח פתוח ויש סכנת נפילה, לא אפשרה דרכי גישה בטוחות במסעדה, ולא התקינה דרך גישה חלופית למרתף; הנתבעים 2 ו-3 לא פיקחו על האחזקה והתחזוקה השוטפת של המסעדה ועל תנאי הבטיחות במסעדה כראוי, לא הורו על סגירת פתח הירידה למרתף או נעילתו, אפשרו פתיחת הפתח במועד ביקור התובע במסעדה, לא הורו על גידור הפיר, לא הזהירו התובע מהסכנה ולא דאגו לדרכי גישה בטוחות; הנתבעת 4, כמעסיקתו, לא בדקה את תנאי העבודה של התובע במסעדה ואת תנאי הבטיחות והסכנות בה ולא ביצעה סקר בטיחות במסעדה אליה נשלח. תביעת המוסד לביטוח לאומי (לעניין האחריות בלבד): 7. כאמור לעיל, המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה, ושילם לתובע ועתיד לשלם לתובע תגמולים בגין הפגיעה בעבודה. מספר שנים לאחר הגשת תביעת התובע ביקש המל"ל להצטרף כתובע נוסף. עקב השלב בו היה הדיון בתביעת התובעת, החלטתי לדחות את בקשת המל"ל, וקבעתי שעל המל"ל להגיש תביעה בתיק נפרד, אך המל"ל יוכל להצטרף להליך שמיעת הראיות בתביעת התובע, על מנת לחסוך זמן בבירור שאלת האחריות בתביעת המל"ל. ואכן המל"ל הגיש את התביעה כנגד הנתבעים 1 עד 3, והצטרף להליך ההוכחות בתביעת התובע ככל שהדבר קשור לשאלת האחריות. 8. טוען המל"ל כי בנסיבות התאונה חלים הכללים בדבר "הדבר מדבר בעדו" ו"הדבר מסוכן", המעבירים את נטל הראיה, ועל הנתבעת נטל ההוכחה שהתאונה אירעה שלא מחמת רשלנותם. לחילופין, התאונה אירעה עקב הפרת חובות חקוקות שבחוק לרבות הסעיפים 37-39 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), התש"ל 1970 ו/או עקב רשלנותם של הנתבעים אשר התבטאה במעשים ו/או במחדלים אשר פירט התובע, ועל הנתבעים לשאת בתגמולים שילם המל"ל לתובע וישלם לו בעתיד. הגנת הנתבע 2: 9. טוען הנתבע 2 כי דין התביעה כנגדו להידחות מהסיבות כדלקמן: אין לו כל אחריות אישית לקרות התאונה, שכן לא נכח כלל במסעדה בעת התאונה; על הנתבעת 4 היה להדריך את התובע בבטיחות בעבודה; הנתבע 3 היה ה"רוח החיה" בכל הקשור להפעלת המסעדה, והוא זה שפתח את פתח המרתף עובר לתאונה; יש לייחס לתובע רשלנות תורמת בשיעור 100%, בכך שהחזיק בידו הימנית שלושה ארגזים בגובה של כחצי מטר למול עיניו ובידו השנייה החזיק גלידות סורבה וכששדה ראייתו חסום, נכנס התובע למסעדה שלא מכניסת השירות של הספקים, אלא דרך הכניסה הראשית שהייתה סגורה, תוך שהוא דוחף את הדלת עם כתפו בשמאלית; נסיבות התאונה אינן ברורות והתובע העלה גרסאות שונות ושקריות, כך טען בתחילה שנפל מיד עם כניסתו למסעדה ואילו בחקירתו טען שעשה צעד וחצי ברגל ימין ואז נפל. הגנת הנתבעים 1 ו-3: 10. לטענת הנתבעים 1 ו-3 יש לדחות את התביעה כנגדם מהסיבות כדלקמן: האחריות לקרות התאונה מוטלת בראש ובראשונה על התובע אשר התרשל מדעת כלפי עצמו והסתכן מרצון; כניסת התובע למסעדה הייתה דבר מפתיע, לא צפוי ולא ניתן לחיזוי על ידי הנתבעים שכן התובע הגיע באופן לא מתואם מראש ולא מכניסת השירות של המסעדה, כניסה דרכה היו נכנסים הספקים; בטרם פתח את הפיר וירד למחסן שבמרתף נעל את דלת הכניסה, אך מי מהעובדים ששהו למעלה וודאי פתח הנעילה. בנסיבות אלו אין להטיל על הנתבע 3 אחריות אישית הגם שלנתבעת 1 יש אחריות שילוחית אישית חלקית בשל רשלנות מי שהיו למעלה, פתחו דלת הכניסה ולא עצרו מבעד התובע להיכנס למסעדה; בניגוד לטענת הנתבע 2 כי הנתבע 3 היה "הרוח החיה" שבמסעדה, ההיפך הוא הנכון, וכי תחומו הוגבל ליחסי ציבור ועבודה מול קהל הלקוחות במסעדה. הגנת הנתבעות 4 ו-5: 11. טוענות הנתבעות 4 ו-5 שיש לדחות את התביעות כנגדן מהסיבות כדלקמן: המעביד אינו חייב באחריות מוחלטת כלפי עובדיו ועל העובד להוכיח כי מעבידו התרשל כלפיו ואם לא יעשה כן דין התביעה להדחות; הדרישה כי מעביד מסוגה של הנתבעת 4 יבדוק את כל מקומות העסק אליהם מופנים העובדים, ברמת דרישות הנדסיות ובדיקות בטיחות של המבנים, היא דרישה אבסורדית, חסרת בסיס משפטי. העדויות: 12. מטעם התובע העידו העדים כדלקמן: מומחה הבטיחות ד"ר אייל ביקלס, אשר חיווה דעתו שפתח הירידה למרתף, שהינו גורם מסוכן ולא צפוי, היה ממוקם בכניסה למסעדה, התובע לא הוזהר על קיומו, הפתח לא גודר ונותר על ידי המחזיקים במצב פתוח ועקב כך נגרמה התאונה. לדעתו המעביד היפר את חובתו כלפי התובע, משלא בדק את תנאי העבודה בחנות, ולא איתר מבעוד מועד את הליקוי הבטיחותי החמור, המהווה הפרה של פקודת הבטיחות בעבודה. לדעתו לו היה הליקוי מתגלה היה על המעביד לדרוש מהמחזיקים לנקוט בפעולות שפורטו לעיל על מנת למנוע נפילת התובע, להזהיר התובע או להורות לו שלא לספק מוצרים למסעדה עד לתיקון הליקויים. עד זה נחקר חקירה שכנגד ממנה עלה כי כתב את חוות הדעת לאחר שביקר במסעדה ביום 27.4.09, וכי ידוע לו על פי דברי התובע כי נעשו במקום שינויים שונים מאז ועד היום, כי אין לו ידיעה לאיזה כיוון נפתחה דלת הכניסה במועד התאונה וכי כיום מחיצת זכוכית מפרידה בין הכניסה למקום פתח הירידה למרתף. לדבריו בתקנות ארגון הפיקוח על העבודה קיימת תקנה האומרת כי על המעביד למסור מידע ולהדריך עובדים בסיכונים במקום העבודה ובתחנות עבודתו. הוא הסכים כי זו תקנה שרוב הציבור לא יכול לעמוד בה, כי אם הוא היה שולח את העובדת שלו למשרד ב"כ הנתבעת 4 לא היה בודק את המשרד, אך בכך היה נוטל סיכון. התובע עצמו אשר הגיש תצהיר עדות ראשית, מעדותו עלה כי תמיד היה נכנס למסעדה עוד בתקופת בעליה הקודמים מדלת הכניסה הראשית, בשעות הבוקר. הוא אחז בידו הימנית בשלושה ארגזי עוגות בגובה כולל של כחצי מטר, ובידו השמאלית בשקית גלידת סורבה. הוא סיפר כי כשנכנסים למסעדה מצד שמאל מוצב דלפק המטבח, אשר בדרך כלל עליו היה מניח הסחורה ומצד ימין לכניסה היה ממוקם שולחן. באותו בוקר נכנס למסעדה עם הסחורה בידיו, כאשר הוא פותח את הדלת בעזרת כתף שמאל, הבחין בשתי מלצריות שישבו מולו אך קצת ימינה, וכיוון שדלפק המטבח היה עמוס כלים מלוכלכים, ביקש להניח הסחורה על השולחן שבצד ימין. הוא נכנס לכיוון ימין, אך נפל ומצא עצמו על הרצפה בתוך המרתף. לדבריו גם אם היה עם פחות סחורה בידיו היה נוהג בדיוק באותה צורה, כי הסחורה לא הייתה כבדה. לא הסתכל על הרצפה מחשש שהסחורה תיפול מידיו, עם זאת העיד כי הוא הלך כרגיל. לדבריו, עוד בתקופת בעליה הקודמים של המסעדה היה מספק סחורה למסעדה, והכיר היטב את המסעדה, אך מעולם לא נתקל בפתח הכניסה למרתף, שכן תמיד הפתח היה סגור והיה מונח עליו שטיח ושולחן עם כסאות. עוד העיד כי תמיד נהג לספק סחורה דרך הכניסה בה נכנס ולא דרך כניסת הספקים, וכך נהגו כל הספקים האחרים. מאז התאונה הוא לא עבד ולא ניסה לחפש עבודה כי לא היו מקבלים אותו בגיל כזה. כן לא פנה למוסד לביטוח לאומי לשיקום מקצועי, בהתאם לזכותו על פי דין. לאורך התקופה גובסה ידו מספר פעמים ובפעם האחרונה היא גובסה לתקופה של שמונה חודשים. הוא עבד כנהג חלוקה בנתבעת 4 משך 8 שנים ולפני כן עבד כמלגזן בחברת קוקה קולה. 13. מטעם הנתבע 2 העיד אך ורק הנתבע 2 אשר הגיש תצהיר עדות ראשית. חקירתו של הנתבע 2 נפרסה על פני שני דיונים. מחקירתו הנגדית בדיון מיום 3.5.11 עלה כי ביום האירוע לא נכח במסעדה. הוא והנתבע 3 כתבו נהלים והוא הדפיסם במחשבו של הנתבע 3. הנתבע 3 סיפר לו שביום האירוע הוא לא לפי הנהלים, אחד הנהלים היה לנעול את דלת הכניסה כאשר פותחים את פיר המחסן ולהציב עובד שיפתח הדלת ויאפשר לעובדים אחרים שמגיעים להיכנס. לא נמסר לתובע כי עליו להיכנס מכניסת הספקים, אלא לחברת 'דיזרטי' וספקי בשר. חברת דיזרטי היא החברה ממנה הזמינה המסעדה את הקינוחים, אך הנתבעת 4 היא זו שביצעה את הובלת הקינוחים שהזמינה המסעדה מחב' דיזרטי. הוסיף העד וציין כי בדרך כלל דלת פתח המרתף הייתה סגורה והונח עליה שטיח, ועליו שולחן וארבעה כסאות. בשעות הבוקר לא היו עובדים 2 מלצרים אלא רק מלצרית אחת. הוא והנתבע 3 פנו לחברת ביטוח ובמקום היה סוקר בטיחות מטעמה שייעץ להם בענייני ביטחון. בהמשך עדותו מיום 10.7.12, לאחר שהגיעו המסמכים מחברת הביטוח, התברר כי הביטוח והצעת הביטוח נעשו לאחר אירוע התאונה. עוד מסר הנתבע 2 שהספקים קיבלו דף נהלים שהורה להם בין היתר להיכנס דרך כניסת הספקים. הם לא הודיעו לספקים או לציבור אודות קומת המרתף ופתח המדרגות למרתף המצויות בסמוך לכניסה למסעדה. יש לציין שבתצהירו הצהיר הנתבע 2 שניתנו הנחיות לנתבעת 4 לספק המוצרים מכניסת הספקים, ואילו בחקירתו הנגדית העיד שההנחיות ניתנו לפקידה בשם ריקי מחב' דיזרטי. בהודעה על הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעת 2 נכתב כי מצורפים גם תצהירי עדות ראשית של רו"ח יצחק סדן ותצהיר המלצר תומר דהן, אחיו של הנתבע 2, שעבד במסעדה. להודעה צורף אך ורק תצהירו של הנתבע 2, ולא צורפו תצהירים של שני העדים הנוספים. שני העדים הרשומים בהודעה לא התייצבו לעדות. סבור אני שמחדל זה של הנתבע 2 אינו פועל לטובתו. 14. מטעם הנתבע 3 העיד אך ורק הנתבע 3, אשר הגיש תצהיר עדות ראשית. מעדותו עלה כי בעת התאונה היה נוכח במסעדה וכי הוא זה שפתח את פתח חדר המדרגות למרתף, אך נעל הדלת בטרם עשה כן ובטרם ירד מטה. אינו יודע מה קרה במסעדה למעלה ומי פתח הדלת או כיצד היא נפתחה בעת שהיה במחסן במרתף, עד שראה במרתף אדם נוחת על ישבנו ואז נוחת קדימה. לדבריו זה נוהל הגיוני שיש לנעול הדלת בטרם פותחים את פתח חדר המדרגות של המרתף, אך לא היו נהלים כתובים בנושא זה לפני התאונה. רק לאחר המקרה כתב הנתבע 2 נהלים כתובים. כשירד מטה לא דאג להעמיד מלצר, שיפקח אך היה מודיע למלצר ולטבח שהוא יורד למחסן. כשפתח חדר המדרגות למרתף היה סגור, הונח עליו שטיח, ועל השטיח הוצב שולחן עם ארבע כסאות. למיטב זכרונו באותה עת שהו במסעדה מלבדו מלצרית, טבח וברמן. הספקים היו מגיעים במועד מתואם להבאת סחורה, אך לא זכר אם זה היה בין 9:00-11:00 או בין 8:00-10:00, אך זה היה לפני 12:00. לדבריו, הספקים התבקשו להיכנס דרך כניסת הספקים ולהתקשר לפני שהם מגיעים, אך הוא לא זכר אם כך היה הנוהל גם לגבי ספקי גלידה כמו התובע. 15. ניכר כי קיימת סתירה מהותית בין עדות הנתבע 2 והנתבע 3 באשר לקיומם או קיומם של נהלי בטיחות כתובים בטרם התרחשות התאונה, אך גם הנתבע 3 אמר כי היו נהלים הגיוניים שלא נכתבו ונהגו על פיהם והם נמסרו לספקים ולעובדים. למרות טענותיהם, הנתבעים לא הביאו את העדויות כדלקמן: דף הנהלים הכתובים או אדם כלשהו שקיבל הנהלים או ידע עליהם בתקופה הרלוונטית ויכל לתמוך בגרסה זו; עדות הטבח, המלצרית, הברמן או מי מהנוכחים במקום, אשר שהו בזמן התרחשות התאונה במסעדה ויכלו לסייע לשפוך אור על נסיבותיה. העדים הנ"ל היו עובדי הנתבעת 1 ולכן הנתבעים יכלו די בקלות לאתר את פרטיהם ולבקש מבית המשפט לכל הפחות לזמנם למתן עדות; עדויות ספקים אחרים ובייחוד עדותה של גב' ריקי מחב' דיזרטי, אשר יעידו אודות דף הנהלים שקיבלו או לכל הפחות אודות ההנחיות שקיבלו בעל פה מהנתבעים 2 ו-3 לפיהן יש להיכנס מכניסת הספקים בלבד, בשעות מוגדרות ומתואמות טלפונית בטרם ההגעה; מחדלים אלו פועלים כנגד הנתבעים 1-3, שכן חזקה על בעל דין שאם הראיות שיכול היה להביא היו לטובתו, היה מביא אותן לבית המשפט. ראה לענין זה את ע"א 465/88 בנק למימון וסחר נ' מתתיהו פ"ד מה(4) 651, 658; ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר פ"ד מד(4) 595, 602; ע"א 27/91 קבלו נ' ק' שמעון קבלנות מתכת בע"מ ואח' פ"ד מט(1), 450; ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג ואח' פ"ד מז(2), 605, 614; ע"א 369/99 ארדמן נ' חברת פרוייקט אורנים בע"מ ואח' פ"ד נח(2), 385]. דיון ומסקנות: שאלת האחריות: אירוע התאונה: 16. אין מחלוקת כי התובע נכנס מדלת הכניסה הראשית שהייתה סגורה, אך לא נעולה וכי עם כניסתו נפל לפתח נמקלט הסמוך לכניסה, שהיה פתוח באותה עת והוביל למחסן שבמרתף ונפגע בידו. אין מחלוקת כי פתח זה היה נעול בדרך כלל ועליו הוצב שטיח , שולחן וארבעה כיסאות, כך שהתובע או כל מי שלא היה חלק מהעובדים במסעדה לא יכול היה לדעת על קיומו, וכי מלבד עובדי המקום איש לא ידע על קיומו. עדות הנתבע 3 שנכח במרתף המסעדה באותה עת תמכה באופן מלא בגרסת התובע וגרסתו לא נסתרה. גם עדות הנתבע 2 תמכה באופן מלא בעדות התובע שפתח המדרגות לירידה למרתף היה מכוסה בדרך כלל בשטיח שולחן וארבע כסאות, ולא יודע ולא התבקש להיכנס דרך כניסת הספקים. 17. איני סבור שיש משמעות לכך שהתובע ציין בתחילה כי עם כניסתו למסעדה נפל לפתח המקלט, ואילו בחקירתו הנגדית העיד שעשה צעד וחצי לימין ואז נפל, שכן מדובר במרחק קצר ביותר הנמצא בטווח ההליכה הסביר של אדם הנכנס למסעדה. אין לקבל גרסת הנתבעים לפיה התובע פתח הדלת בעזרת גבו שכן לא נכחו במסעדה בזמן כניסתו ולא ראו התאונה, ופרטים אלה לא משנים את העובדה שהדלת לא הייתה נעולה בעת כניסת התובע למסעדה, וכי פתח הירידה למרתף היה פתוח וחשוף, והתובע נפל לתוכו. אין חשיבות לכך שהתובע ראה שני מלצריות והנתבעים אמרו שתמיד בבוקר הייתה רק מלצרית אחת, שכן איש מהנתבעים 2 ו-3 לא היה במפלס הכניסה למסעדה בעת התאונה, ולא יכל לתמוך או לשלול העובדה שבמקום היו שני עובדות. לפיכך אני מקבל באופן מלא את גרסת התובע בנוגע לאופן התרחשות התאונה. אחריות הנתבעים 1 עד 3: המישור הנורמטיבי: 18. סעיפים 35, 36 ו-37 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובעים כדלקמן: "35. עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות — הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה. 36. החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף. 37. האחריות לפי סעיפים 35 ו-36 של בעל מקרקעין או של תופשם, בשל מצבם של המקרקעין, תחזוקתם או תיקונם, לא תחול כלפי מי שנכנס למקרקעין כמסיג גבול, אלא אם הוכיח התובע שנכנס בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה." משמע מהוראות סעיפים אלו שבעלים של מקרקעין או תופש מקרקעין יכול להיות אחראי ברשלנות בגין מצבם של המקרקעין כלפי מי שאינו מסיג גבול. 19. פקודת הנזיקין קובעת בסעיפים 35 ו-36 את עוולת הרשלנות ואת חובת זהירות המושגית והקונקרטית של מחזיק בנכס כלפי הבאים בו. ראו בעניין זה ע"א עליון 1068/05 עיריית ירושלים נ' עמרם מימוני ( 14.12.06), והפסיקה המובאת שם). בפסיקה הרחיבו את האחריות וחובת הזהירות גם כלפי מנהלים (ראו לדוגמא רע"פ 1007/05 מדינת ישראל נ' דוד בוחבוט ( 1.9.08) המטיל אחריות אישית ופלילית על מנהלי מוסד בו נתגלה ליקויי בטיחותי שגרם למותה של תלמידה, שכן מנהל סביר שהבחין בליקוי בטיחותי, צריך לצפות הסכנה ולעשות כל שביכולתו כדי לנטרל הסכנה ולנקוט אמצעי זהירות סבירים ומידיים למונעם. בנוסף, הפסיקה הכירה באחריות אורגן בחברה בחבות אישית מכח דיני הנזיקין, כאשר התרשלותו והתנהלותו היא שהביאה לנזק (בעניין זה ראו למשל את ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ. קאר סקיוריטי בע"מ פ"ד מח (5) 661). 20. הנתבעים 1 עד 3 הם תופשי המקרקעין. הנתבעת 1 מכוח החזקתה כבעלת המסעדה, והנתבעים 2 ו-3 כתופשי המסעדה בפועל. על הנתבעים 1 עד 3 היה לצפות שספקים ייכנסו דרך הכניסה הראשית, כאשר הדלת אינה נעולה, כך שהספקים הינם בגדר הצפיות של הנתבעים 1 עד 3. 21. ד"ר ביקלס, מומחה הבטיחות מטעם התובע העיד כי כאשר הפתח של מדרגות המרתף פתוח, מדובר במצב מסוכן ביותר, ואם לא יינקטו אמצעי בטיחות בעת פתיחת מכסה פתח זה, עלול אדם ליפול לתוך הפתח ולהיפגע בופו, כפי שקרה במקרה שלפנינו. חוות דעתו של ד"ר ביקלס לא נסתרה, והיא מקובלת עלי. 22. החובה להסיר מכשול על מנת שלא יינזקו בו אחרים אינה חדשה, והיא מצויה כבר במשפט העברי באופן מפורש ורחב ביותר. כבר נאמר בחומש דברים פרשת כי תצא (פרק כ"ב פסוק ח'): "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו." מפרש הרמב"ן במקום כי המקור למצוות בניית מעקה היא מצוות "ואהבת לרעך כמוך". הרמב"ם מפרש את מצוות מעקב באופן הרחב ביותר. וכך כתב בספר המצוות, מצוות עשה, מצווה קפ"ד: "היא שציוונו להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבותינו, וזה שנבנה כותל סביב הגג וסביב הורות השיחין והדומה להם כדי שלא יפול המסתכן מהם או בהם. וכן כל המקומות המסוכנין והרעועים כלם יבנו על סדר שיסור הרעוע והסכנה , והוא אומרו יתעלה ועשית מעקה לגגך ..." הרמב"ם הרחיב בפרטי מצווה זו בפרק י"א מהלכות רוצח ושמירת הנפש, ובמיוחד בהלכה ד', שם כתב הרמב"ם כדלקמן: "אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות, כגון: שהיתה לו באר או בור בחצירו בין שיש בו מים בין שאין בו מים, חייב לעשות לה חוליא גבוהה עשרה טפחים או לעשות לה כיסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות. וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה, שנאמר: השמר לך ושמור נפשך..." וכתב על פסוק זה רבינו בחיי בפירושו לתורה כדלקמן: "ועשית מעקה לגגך- על דרך הפשט יזהיר שישתמר האדם מן הסכנה כעניין שכתוב (דברים ד') "השמר לך ושמור נפשך מאד". ולכך כשיבנה ביתו, שיעשה מעקה לגגו, ולא יניח ברשותו נזק ומכשול להכשל בו בני אדם, ולא ישים דמים בביתו. וכעניין זה המגדל כלב רע או מעמיד סולם רעוע בתוך ביתו. וכן הזכירו ז"ל, כי יפול הנופל - שמא יפול." וכתב רבינו נתנאל בן ישעיה זצ"ל בספרו "מאור האפלה" (בתרגום הרב יוסף קאפח זצ"ל מערבית לעברית): "כי תבנה בית חדש - לא דבר הכתוב אלא בהווה, ואין עניין הכתוב אלא שלא נניח תקלה ברשותינו, והוא שנסיר המוקשים והמכשולים מכל משכנותינו, כגון הגגות והבורות והמערות והשוחות והתעלות ההרוסות, כדי שלא יפול הנופל בהם, שנאמר ועשית מעקה לגגך..." וגם המלבי"ם לפירושו על פסוק זה כתב: "והעתקי גרסת הגר"א: ועשית מעקה לגגך, הוא הדין בכל מקום שיש בו סכנה ויוכל ליפול משם, כגון: בורות, שיחין ומערות, שעל ידי זה אמר ולא תשים דמים בביתך..." משמע מדברים אלו שמצוות בניית מעקה היא דוגמה לחובה המוטלת על האדם למנוע נזקים מזולתו בכל מקום שיש בו סכנה. מצווה זו היא מצווה שכלית, המובנת לכל אדם, ומקורה במצווה של ואהבת לרעך כמוך. 23. כאשר פתח הירידה למרתף היה פתוח ולא מגודר, היה פתח זה דבר מסוכן. על מצב מעין זה נאמר בסעיף 38 לפקודת הנזיקין כי: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה." בעניינו נראה כי אכן חל הכלל הקבוע בסעיף 38 וכי חובת הראיה מוטלת על הנתבעים 1-3 להוכיח שלא התרשלו, שכן הוכח כי הפיר החשוף היווה דבר מסוכן והנתבעים 1-3 מתוקף תפקידם ומתוקף החזקתם במסעדה היו ממונים על הפיר והמחזיקים במסעדה ויכלו בקלות יחסית לנטרל הסכנה על ידי התקנת מעקה, בדומה למחיצת הזכוכית המתוארת בחוות דעתו של מר ביקלס . אחריות הנתבעת 1: 24. מאחר וכפי שציינתי לעיל חל הכלל של הדבר מסוכן, על הנתבעים 1-3 חלה חובת הראיה להוכיח כי לא התרשלו. הנתבעת 1 לא הרימה נטל הראיה המוטל עליה ולו במעט, ועל כן היא חבה בפיצוי התובע והמוסד לביטוח לאומי. 25. למעלה מן הדרוש אציין כי המסעדה חבה חובת זהירות מושגית לכל הבאים למסעדה ובכלל זה גם לספקים, ועליה לדאוג למעברים בטוחים ולהסיר כל מכשול וסכנה בדרך. בנסיבות העניין חלה על הנתבעת 1 גם חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע, שכן היה עליה לצפות את הנזק והסכנה הטמונה בכניסת ספקים או עובר אורח למסעדה בשעות אלו ונפילתו לפתח הפתוח והבלתי מוגן, פתח המצוי בסמוך מאד לכניסה. הנתבעת הפרה את חובת הזהירות בעת התאונה בכך שלא גידרה הפתח, לא סגרה אותו, לא הזהירה ציבור הנכנסים למסעדה, ולא דאגה לנעול את דלת הכניסה עת היה פתח המדרגות פתוח וחשוף. בנסיבות העניין יש קשר סיבתי ברור בין הפרת חובת הזהירות לבין קרות הנזק. לאור כל האמור לעיל, סבור אני שהנתבעת 1 אחראית לקרות התאונה ולנזק שנגרם לתובע כתוצאה מן התאונה. אחריות הנתבעים 2 ו-3: 26. בשלב ההוכחות התברר כי הנתבעים 2 ו-3 הם שניהלו המסעדה יחדיו. אומנם בזמן התרחשות התאונה הנתבע 2 לא נכח במקום, אך משלא הוכיח כי בזמן התאונה היו קיימים נהלים וכי הם עשו כל הדרוש כדי להעביר נהלים אלו לעובדים ולספקים, כמו גם בשל מחדליהם המפורטים לעיל, סבור אני שהנתבעים הפרו את חובות הזהירות המושגית וקונקרטית החלות עליהם כאורגנים בנתבעת 1. מאחר והנתבעים 1 ו-2 התרשלו באופן אישי, יש לחייבם באופן אישי לקרות התאונה ובנזקי התובע שנגרמו לו כתוצאה מן התאונה. בשל הכלל של הדבר מסוכן על הנתבעים היה להוכיח כי לא התרשלו, ולא עשו כן. לכן עליהם לפצות התובע באופן אישי. במסגרת חבותם של הנתבעים 2 ו-3 כלפי התובע, חבותם היא ביחד ולחוד. במסגרת החלוקה הפנימית בין שני נתבעים אלו יש לקבוע חלוקה שונה. מאחר ובעת התאונה נכח במסעדה הנתבע 3, והנתבע 2 לא נכח במסעדה, יש לחלק את האחריות בין הנתבעים 2 ו-3, באופן שהנתבע 2 יהיה אחראי בשיעור 30% לקרות התאונה, והנתבע 3 יהיה אחראי ל-70% מקרות התאונה. אחריות הנתבעות 4 ו-5: 27. בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם, פד"י לח (1) 72 נקבע כי חובת הזהירות של מעביד כלפי הניזוק תיגזר מבירור עובדות המקרה על-פי מבחן הצפיות המושגית והקונקרטית על מבחן האדם ה"סביר". נקבע כי "הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטל חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". כמו כן נקבע כי אחריות המעביד אינה מוחלטת. 28. בע"א 686/77 מקורות חברת מים לישראל בע"מ נ' משה מרג'י , פד"י לד (4) 365 נקבע כי מעביד חייב לארגן ולנהל את עסקו באופן שעובדיו לא ייחשפו לסיכונים מיותרים, ועליו לדאוג למקום עבודה בטוח במידה סבירה ובהתאם לנסיבות, כך גם מעביד השולח את עובדיו לבצע עבודה במקום שמחוץ לשליטתו, אינו משתחרר כליל מהדאגה לביטחונו של העובד. יחד עם זאת ברור, כי האפשרויות הקיימות לגבי מקום שאינו בשליטתו הן שונות, ולכן גם היקף חבותו הוא שונה ואחריותו של מעביד לבטיחותו של מקום עבודה שאינו בשליטתו תלויה בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה, והיא שונה מעניין לעניין. בפסד זה נקבע כי ישנם גם מקרים שבהם רשאי המעביד לסמוך על מי ששולט למעשה במקום העבודה ואינו נדרש כלל לנקוט אמצעי זהירות נוספים על אלה שהונהגו על-ידי המחזיק במקום. 29. בע"א 246/72 משה מנשה נ' שלמה דרומנו, כז (1) 712 נקבע כי גם מעביד השולח את עובדיו לעבוד בחצרים של אחר אינו יכול להתנער מכל אחריות לבטיחות החצרים ולתנאי העבודה בהם, ומוטלת עליו חובה עליונה לנקוט אמצעי זהירות סבירים התלויים בנסיבות העניין. בפסק דין זה מובאת דוגמא של שליחת עובד לאתר בו מבוצעות עבודות בניה ולציפייה מהמעביד לבקר במקום ולראות אם המעברים נקיים או פנויים, אם אין בורות ומהמורות בשטח, אם במעלה מדרגות יש מעקה מתאים וכיוצא בזה מן הדברים הגלויים לעין וניתן לתקנם או לדרוש מהמחזיק לתקנם, על מנת לעשותו בטוח במידה סבירה לעובדים. באופן דומה בת"א (מחוזי ת"א) 1863/04 עזבון המנוח יבגני גולובין נ' יפרח משה פ"ד כז(1), 712, דנו בשאלת אחריותה של חברת כח אדם המעסיקה עובד אצל מעסיק אחר ונקבע כי על אף שקיימת לחברת כח אדם חובת זהירות מושגית לדאוג שהעובד יישלח למקום עבודה אשר בו תנאי בטיחות מינימאליים, בנסיבות העניין שם לא חלה על חברת כח האדם חובת זהירות קונקרטית, שכן לא היה עליה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשותו של נזק הגוף שנגרם למנוח. 30. ברור כי על מעביד לדאוג לסביבת עבודה בטוחה של עובדו. כפי שנקבע בפסיקה, הכלל וחובת הזהירות המושגית של המעסיק קיימים גם כאשר מדובר בחברת כח אדם השולחת עובד לעבוד במקום עבודה חיצוני וגם כאשר מעביד שולח את עובדו למקום עבודה בחצרים של אחר. יחד עם זאת אני סבור כי בנסיבות העניין לא קמה לנתבעת 4 חובת זהירות קונקרטית, שכן הנתבעים 2 ו-3 והתובע שביקר במסעדה פעמים רבים העידו כי פתח המדרגות היה בדרך כלל סגור, ועליו הונח שטיח, שולחן וארבעה כסאות, כך שאיש מאורחי ובאי המקום, למעט עובדי המסעדה, לא יכלו לדעת אודות קיומו של הפתח. כמו כן הנתבעים העידו כי לא יידעו או הזהירו את הנתבעת 4 או את התובע מפני הסכנה, וגם ביקור הנתבעת 4 במקום לא היה חושף הסכנה, בשל הצבת השטיח השולחן והכיסאות עליו. יתרה מכך, יש טעם בטענת הנתבעת 4 והמוסד לביטוח לאומי, שלא ניתן לצפות ממעסיק כדוגמת הנתבעת 4, אשר שולח נהגים לחלק ולספק מוצרים וסחורה לבעלי עסק רבים המזמינים מהם מוצרים, לערוך בדק וסקר בטיחות בכל אחד מהמקומות הללו או לפני כל ביקור של ספק, שכן הדבר אינו הגיוני, אינו ישים ויהווה מעמסה כלכלית כבדה למעסיק. במקרים כגון אלו שלא מדובר בהצבת העובד לבצע עבודה מתמשכת כלשהי בחצרו של אחר, אלא דומה הדבר לשליחת שליח לבצע מסירה. 31. אשר על כן, סבור אני שאין לנתבעת 4 כל אחריות לקרות התאונה. מאחר והנתבעת 5 היא המבטחת של הנתבעת 4, ממילא אין אחריות של הנתבעת 5 לקרות התאונה, ודין התביעה כנגד הנתבעות 4 ו-5 להידחות. אשם תורם: 32. טוענים הנתבעים שיש לתובע אשם תורם לקרות התאונה בשל הסתכנות מרצון, מכיוון שהתובע נכנס בכניסה הראשית ולא דרך כניסת הספקים, פתח את הדלת בעזרת כתפו כשהוא אוחז בידיו ארגזי עוגות בגובה כחצי מטר ושקית גלידת סורבה, ומבלי להסתכל לכיוון הרצפה. 33. סבור אני שיש לדחות טענה זו. הנתבעים לא הוכיחו כי הורו לספקים ולתובע כי יש להיכנס מכניסת הספקים, וכי התובע לא נהג באופן לא סביר כאשר נכנס לספק סחורה לחנות כשבידיו מוצרים אלו. הנתבעים 2 ו-3 לא הביאו כל ראיה מסייעת לעדותם כי אכן הורו לספקים לספק את המוצרים דרך פתח השירות האחורי. גם אם אקבל את טענת הנתבעים 2 ו-3 לענין אספקת מוצרים דרך פתח השירות האחורי, הם הודו שאת הוראה זו העבירו לחב' דיזרטי, אך לא הוכיחו שחב' דיזרטי העבירה הנחייה זו לנתבעת 4. התובע לא איבד שיווי משקל אלא מעד לתוך פתח חשוף ופתוח, מאחר והסתכל ישר ולא לכיוון הרצפה. התבוננות קדימה ולא לכיוון הרצפה היא הדרך בה נוקטים רוב בני האדם בדרך כלל, בייחוד בסביבה מוכרת, בה לא אמורים להיות מכשולים ומפגעים. התובע ביקר במסעדה פעמים רבות, עוד בתקופת בעליה הקודמים, והעיד כי מעולם לא הבחין בפיר מאחר ותמיד היה מוצב במקומו שולחן, ולכן לא היה לו מקום לחשוש בעת כניסתו למסעדה שקיים מכשול בדרכו. הנתבעים תמכו בעדות זו של התובע, ולפיכך אין לייחס לתובע אשם תורם. שאלת הנזק: חוות דעתה של ד"ר ביין: 34. בית המשפט מינה את ד"ר אורית ביין, מומחית רפואית בתחום האורתופדיה, לחוות דעתה לעניין הנזק והנכות אשר נגרמה לתובע עקב התאונה. ד"ר ביין קובעת בחוות דעתה כי כתוצאה מהתאונה נגרם לתובע שבר תוך פרקי לא יציב של הרדיוס הדיסטלי משמאל, שהצריך העמדה ניתוחית על ידי מקבע חיצוני ותילי קירשנר, שהוצא לאחר כשמונה שבועות והותיר כאב כרוני בשורש כף היד. שנתיים לאחר מכן עבר התובע ארתרודזיס מלא של שורש כף היד עם פלטה וברגים, אך לא הושג איחוי מלא, ונותרו תלונות על כאב ומגבלה בתנועה. לפיכך, כשלוש שנים לאחר מכן עבר התובע ארתרודזיס חוזר עם הנחת פלטה ננעלת ושימוש בתחליף עצם, ולאחר מכן גובס לתקופה של כ-7 חודשים, אך גם לאחר מכן לא הושג איחוי מלא. כעבור כשנה הוצא הקיבוע. לדברי המומחית בצילומים האחרונים ניתן לראות כי אין איחוי מלא בין עצמות הרדיוס סקפואיד וסקפו-לונאט ובמפרק קרפומטקרפלי 3, אשר מעליו גם קיימת רגישות. כמו כן לדעתה קיימת הגבלה בסגירת אגרוף סופית עם חולשת איגרוף. 35. ד"ר ביין העריכה את נכויות התובע לזמנים שונים, כדלקמן; אי כושר עבודה מלא מיום 11.7.02 ועד ליום 31.1.03; אי כושר עבודה חלקי בשיעור 50% על פי 35 (1) ה מיום 1.2.03 ועד ליום 13.6.04; אי כושר עבודה מלא מיום 14.6.04 ועד ליום 31.12.04; אי כושר עבודה חלקי בשיעור 50% על פי 35(1) ה מיום 1.1.05 ועד ליום 30.5.05; אי כושר עבודה מלא בין 31.5.05 ועד ליום 31.7.05; אי כושר עבודה חלקי בשיעור 45% (המורכב מ-30% אחוזי נכות+ הפעלת תקנה 15 עלפי קביעת המל"ל) מיום 1.08.05 ועד ליום 4.6.07; אי כושר עבודה מלא מיום 5.6.07 ועד ליום 31.12.07; אי כושר עבודה חלקי בשיעור 50% מיום 1.1.08 ועד ליום 9.11.08; אי כושר עבודה מלא מיום 10.11.08 ועד ליום 31.12.08; מיום 1.1.09 נכות צמיתה בשיעור 30% על פי סעיף 35 (1) ד מאחר ומצב שורש כף היד דומה ל"קשיון לא נוח" מבחינה תפקודית". ד"ר ביין המליצה לקבל את המלצת המל"ל ולהפעיל את תקנה 15% באופן מלא כך שנכות התובע תהיה בשיעור 45%. נכות תפקודית: 36. מעדויות התובע עולה שהתובע לא עשה מאומה להקטנת נזקיו. המל"ל הודיע לתובע על זכותו לשיקום מקצועי, אך הנתבע לא עשה מאומה לנסות את השיקום המקצועי שהציע לו המל"ל. עובר לתאונה נהג התובע על משאית שמשקלה עד 15 טון. אמנם לאחר התאונה הוגבל רישיון הנהיגה של התובע על רכב מסחרי עד למשקל 15 טון, אך הגבלת רישיון הנהיגה לא פגעה במאומה בכושר הנהיגה של התובע. על כן סבור אני שאחוזי הנכות הרפואית ללא הפעלת תקנה 15, משקפים נכונה את אחוזי הנכות התפקודית של התובע. שכרו של התובע עובר לתאונה: 37. שכרו הרבע שנתי של התובע עובר לתאונה היה 21,514 ₪ ברוטו, שהוא שכר ממוצע של 7,171 ₪ ברוטו. סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה נכון ליום מתן פסק הדין מגיע לסך 8,790 ₪. הפסד השתכרות לעבר: 38. חישוב הפסדי השכר של התובע לעבר הינו כדלקמן: אי כושר עבודה מלא מיום 11.7.02 ועד ליום 31.1.03 - 48,345 ₪; אי כושר עבודה חלקי בשיעור 50% על פי 35 (1) ה מיום 1.2.03 ועד ליום 13.6.04 - 19,778 ₪; אי כושר עבודה מלא מיום 14.6.04 ועד ליום 31.12.04 - 57,135 ₪; אי כושר עבודה חלקי בשיעור 50% על פי 35(1) ה מיום 1.1.05 ועד ליום 30.5.05 - 21,975 ₪; אי כושר עבודה מלא בין 31.5.05 ועד 31.7.05 - 17,580 ₪; אי כושר עבודה חלקי בשיעור 45% (המורכב מ-30% אחוזי נכות+ הפעלת תקנה 15 עלפי קביעת המל"ל) מיום 1.08.05 ועד ליום 4.6.07. כאמור לעיל, הפסד השכר בגין תקופה זו יחושב על פי הנכות הרפואית, ללא תקנה 15. סה"כ הפסד לתקופה זו - 58,014 ₪; אי כושר עבודה מלא מיום 5.6.07 ועד ליום 31.12.07 - 61,530 ₪; אי כושר עבודה חלקי בשיעור 50% מיום 1.1.08 ועד ליום 9.11.08 - 45,259 ₪; אי כושר עבודה מלא מיום 10.11.08 ועד ליום 31.12.08 - 14,943 ₪; מיום 1.1.09 נכות צמיתה בשיעור 30% על פי סעיף 35 (1) ד מאחר ומצב שורש כף היד דומה ל"קשיון לא נוח" מבחינה תפקודית". ד"ר ביין המליצה לקבל את המלצת המל"ל ולהפעיל את תקנה 15% באופן מלא כך שנכות התובע תהיה בשיעור 45%. כאמור לעיל, הנכות התפקודית של התובע הינה בשיעור 30%, בהתאם לנכות הרפואית. ההפסד מיום 1.1.09 ועד למתן פסק הדין הינו - 129,213 ₪. סך כל הסכומים הנ"ל מגיע ל- 473,772 ₪. לסכום זה יש להוסיף רבית חוקית בשיעור 4% ממחצית התקופה. סכום הרבית מגיע לסך 104,229 ₪, וסך כל הפסד ההשתכרות מגיע לסך 578,001 ₪. הפסד השתכרות לעתיד: 39. התובע יליד שנת 1946. גיל הפרישה מעבודה הוא 67. דהיינו, התובע היה יכול לעבוד עד שנת 2013. משמע מכך שאין לתובע הפסדי שכר לעתיד. הפסד תנאים סוציאליים: 40. התובע זכאי להפרשות המעביד לפנסיה בשיעור 5%. על כן הפסד התובע ברכיב זה מגיע לסך 28,900 ₪ ( = 5% X 578,001). כאב וסבל 41. מחוות דעתה של ד"ר ביין עולה שהתובע היה בטיפולים רפואיים במשך זמן רב, והיה זמן לא מבוטל באי כושר עבודה מלא ובאי כושר עבודה חלקי. לכן סבור אני שהסך 120,000 ₪ הוא פיצוי סביר בנסיבות העניין בגין כאב וסבל. עזרת הזולת 42. התובע טוען שעקב הפגיעה ותוצאותיה נאלץ להיעזר בעזרת הזולת. התובע לא הביא כל עדות שתתמוך בטענה זו. סביר שאכן התובע נזקק לעזרת הזולת במשך הטיפולים הרפואיים. מעדות התובע עולה שמירב העזרה אם לא כולה ניתנה ע"י בני משפחתו. על דרך האומדן אני פוסק לתובע בראש נזק זה פיצוי בסך 20,000 ₪. ניכויי המל"ל: 43. הנתבעות 4 ו-5 הגישו חוות דעת אקטוארית לפיה שווי הגמלאות שקיבל התובע ושיקבל התובע מהמל"ל מגיע לסך 683,282 ₪ נכון 8.1.13. את סכום זה יש להפחית מסכום הפיצויים. סה"כ פיצויים: 44. לאור כל האמור לעיל, סכום הפיצויים שנקבעו לתובע הינם: - הפסד השתכרות 578,001 ₪ - הפסד הפרשות לפנסיה 28,900 ₪ - כאב וסבל 120,000 ₪ - עזרת הזולת 20,000 ₪ סה"כ 746,901 ₪ - קיזוז גמלאות 683,282 ₪ יתרה לתשלום 63,619 ₪ סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן: על הנתבעים 1 עד 3, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת כדלקמן: את הסך 63,619 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהסכום הנקוב בסעיף 1(ב) בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. התביעה כנגד הנתבעות 4 ו-5 נדחית. התובע ישלם לנתבעות 4 ו-5, ביחד ולחוד, כדלקמן: את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. מדרגותתאונות נפילהנפילה בעבודהנפילה במדרגותנפילה