מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונה בדיור מוגן: 1. תביעה בגין נזקי גוף שאירעו לתובעת, ילידת 1926, בתאונה מיום 20.3.08, שהתרחשה בבית דיור מוגן המתופעל ע"י הנתבעת 1. הצדדים חלוקים על האחריות ועל הנזק. הדיון פוצל, כך שתחילה תידון שאלת החבות, זאת לאור הנימוקים שפורטו בהחלטתי מיום 12.3.12. הצדדים והרקע להתרחשות התאונה 2. הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת) מנהלת בית דיור מוגן ברמת השרון (להלן: הבית). 3. התובעת, ילידת 1926, נכנסה לבית כדיירת ביום 11.3.08. בעת כניסתה, התובעת הייתה לאחר שנת טיפולים במחלת הסרטן בה לקתה. לתובעת הייתה מטפלת אישית, והיא התהלכה בעזרת מקל. 4. ביום 20.3.08 התקיימה מסיבת פורים, באולם המסעדה של הבית. במסיבה נכחו אנשי צוות ודיירים שונים של הבית, ביניהם התובעת. כן נכחה באירוע גב' רות בר חמא, אחות סיעודית מוסמכת בהכשרתה, שעבדה כאחות ראשית בבית בעבר, אך הפסיקה לעבוד שם זמן קצר לפני המסיבה. במהלך המסיבה הושמעה מוסיקה, וחלק מדיירי הבית רקדו לצליליה. 5. התובעת ישבה על כסא. בשלב מסוים, בר חמא הזמינה או עודדה את התובעת להצטרף לריקודים. על אופן ההזמנה והאופי שנשאה - חלוקים הצדדים. לאחר שהזמינה את התובעת, בר חמא פנתה לעודד דיירים אחרים להצטרף לריקודים. בינתיים, התובעת קמה ובשלב מסוים (עם הקימה או מעט לאחר מכן, אף סוגיה זו במחלוקת) נפלה ונגרמו לה שברים בכתף ימין ובצוואר ירך ימין. 6. בתמצית, טוענת התובעת כי בר חמא הותירה את הרושם שהיא מסייעת לה, ואז הפנתה לה את גבה ופנתה לדרכה. התובעת, כך לטענתה, נפלה עקב אובדן שיווי משקל, בהיעדר תמיכה של בר חמא, מכך שהופתעה ומכך שפנתה לכיוון אליו בר חמא הלכה (סעיף 11 לתצהירה של התובעת). השאלות העובדתיות שבמחלוקת 7. שתי מחלוקות מרכזיות נטושות בין הצדדים: האחת - האם במועד התאונה התובעת הייתה עצמאית בתפקודה. מהתשובה לשאלה זו ביקשו הצדדים לגזור את מידת הזהירות שהיה צריך להפעיל באשר להצעה או להזמנה להשתתף בריקודים, לרבות ההשגחה על התובעת עת נענתה להצעה זו. השנייה - הפרטים הנוגעים להתרחשות התאונה עצמה לרבות אופן ההזמנה לרקוד. הראיות מידת תפקודה של התובעת עובר לתאונה 8. התובעת ובתה (גב' נורית מאיר) העידו כי התובעת אמורה הייתה להיכנס לבית בתאריך 17.1.07. בסוף שנת 2006, לאחר שנודע כי חלתה בסרטן, ובטרם החלו הטיפולים, הופיעו לפני וועדת קבלה של הדיור המוגן. העובדת הסוציאלית הציעה שלא להיכנס לבית באותו שלב, מאחר שהוא היה עדיין בהליכי הקמה, והצוות צפה קשיים אובייקטיביים שנבעו מהבנייה בשטח, כמו גם היעדר טיפול רפואי הולם לתובעת. התובעת אכן נותרה בביתה במהלך הטיפולים, ולאחר כשנה, בלחץ הנהלת הבית (למימוש החוזה החתום בין הצדדים), התובעת החלה להתגורר בבית. התובעת העידה כי הגיעה לבית בתום שנה של טיפולים במחלת הסרטן בה לקתה, כאשר היא עדיין נותרה חלשה, ונדרשה לה התאוששות שאינה רפואית אלא "סיעודית", כלשונה, והדגימה שהכוונה ל"חיים שקטים, הסרת דאגות, אכילה סדירה וכו'". לפי עדותה, בר חמא, שישבה בוועדת הקבלה לבית, ידעה על מגבלותיה. בחקירתה הנגדית, התובעת הגדירה עצמה בתקופה שלפני התאונה כאישה עצמאית, בהתאם לגילה (עמ' 19 ש' 12 - 15). התובעת אשרה שהלכה לבד (עמ' 19 ש' 16 - 17), נהגה, והלכה לבנק - בליווי המטפלת (עמ' 20 ש' 8 - 9). 9. בר חמא העידה כי בעת המעבר לבית, סמוך לפני התאונה, התובעת הייתה עצמאית לחלוטין וצלולה. בר חמא עצמה נכחה בוועדת הקבלה השנייה שנערכה לתובעת, לפני כניסתה לבית. בר חמא ציינה כי לתובעת לא הייתה מטפלת, עובדה שגויה, שכן בנקודה זו אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים. 10. גם מר אביגדור רוטשילד, מנהל הבית, העיד באשר למצבה של התובעת עובר לתאונה, אלא שבחקירתו הנגדית התברר כי עדותו התבססה על התיעוד הקיים, ולא על ידיעה אישית, מאחר שנכנס לתפקידו לאחר אירוע התאונה. בחקירתו הנגדית, רוטשילד הסכים כי החל משלב מסוים, נדרשה התובעת לשלם את דמי האחזקה החודשיים, שכן דירתה נשמרה לה יותר משנה, והיא הייתה מחויבת בהסכם (עמ' 67 - 68). אין בכך כדי להשליך על מצבה הרפואי או התפקודי של התובעת בעת הכניסה לבית. העובדה שהתובעת נדרשה לעמוד בחוזה, החל מתאריך מסוים (או לשלם את דמי האחזקה), אינה מלמדת דבר באשר למצבה התפקודי עובר לכניסתה לבית, ועל עניין אחרון זה יש ללמוד מהראיות שהובאו. 11. בנוסף לעדויות, הוצגו מספר מסמכים. ראשית, הוצג טופס וועדת הקבלה הראשונה, מחודש 12/06 (ת/1). לא הוצג טופס וועדת הקבלה השנייה (עובר לכניסתה של התובעת), וב"כ התובעת טען להשלכות הראייתיות שיש להימנעות מהצגתו. יש לציין כי על גבי ת/1 - טופס וועדת הקבלה הראשונה - קיים הרישום הבא: "18.2.08 מדהימה ונשמח לקבלה לבית". (-) (-) רישום זה נמצא בחלקו העליון של המסמך, ולכאורה יכול שהוא מתייחס למועד השני שבו התובעת עמדה לפני וועדת קבלה, אלא, נראה שהרישום נשמט מעיני ב"כ הצדדים, שלא חקרו עליו ולא התייחסו אליו, ועל כן, לא אתייחס אליו במסגרת פסק הדין. בנוסף, הוצג ת/3, שהוא מכתב רופא הבית, ד"ר משה ניל"י, המסכם את מצבה הרפואי והסיעודי של התובעת עם כניסתה לבית. אופן התרחשות האירוע 12. התובעת העידה כי הגיעה למקום המסיבה מחדרה באופן עצמאי (ללא המטפלת) (עמ' 32). לפי עדותה, היא התיישבה על כסא, ולא הצטרפה לריקודים, מאחר שידעה שהיא עדיין מוגבלת בתנועות בשל חולשתה. או אז, בר חמא נגשה אליה והחלה להפציר בה להצטרף לריקוד (עמ' 12 ש' 17, 20). בר חמא אמרה לתובעת, לפי עדותה, "קומי, קומי" תוך שהיא מושיטה את ידיה אל התובעת (עמ' 13 ש' 5). . התובעת העידה כי עקב הלחץ שבר חמא הפעילה, מתוך תחושת חוסר נעימות, מאחר שראתה כי בר חמא מסייעת לה והניחה כי תרקוד עם בר חמא, ולא לבדה, היא קמה לרקוד. מיד לאחר שהתובעת קמה, בר חמא הפנתה אליה את גבה, והמשיכה לרקוד לבד. התובעת, לדבריה, נותרה המומה, הסתובבה על מנת לראות היכן בר חמא, ואז נפלה בשל אובדן שיווי משקל עקב היעדר התמיכה של האחות ופנייתה לכיוון אליו האחות הלכה. התובעת ציינה כי לאחר שקמה היא לא צעדה, ולו צעד אחד (עמ' 13 ש' 15). 13. בר חמא העידה כי עברה בין הדיירים, יחד עם אנשי צוות של הבית (כעשרה במספר), ועודדה אותם לקום ולהצטרף לחוגגים, שכן כל תכלית האירוע נועדה לשמח את הדיירים ולגרום להם לקחת חלק פעיל באירועים. בר חמא ציינה כי היא ואנשי הצוות האחרים לא כפו על איש מהדיירים להשתתף באירוע. האירוע היה וולונטרי: מי שלא רצה להשתתף נותר בדירתו, פנה לעיסוקיו או נותר לשבת באולם המסעדה בלי לקחת חלק פעיל בהתרחשות. בר חמא ציינה כי התובעת ישבה על כסא ולא נטלה חלק בריקודים. בר חמא פנתה לתובעת והזמינה אותה להשתתף בריקודים, כפי שפנתה לדיירים אחרים. בר חמא ציינה כי היו דיירים שנענו לפנייתה והיו מהם שהעדיפו להמשיך לשבת. בר חמא הוסיפה כי לא היה כל מגע בינה לבין התובעת או לבין מי מהדיירים האחרים שהוזמנו. בר חמא ציינה כי לא הפצירה בתובעת לרקוד, אלא לכל היותר הזמינה אותה ועודדה אותה לרקוד. בר חמא לא ראתה את אירוע הנפילה (עמ' 102 ש' 11 - 13). לפי עדותה, לאחר שהזמינה את התובעת, היא נפנתה לעודד דיירים אחרים להצטרף ובעת הנפילה עמדה במרחק מהתובעת. אף שבר חמא לא ראתה את אירוע הנפילה, היא העידה כי עד לנפילה התובעת עשתה כברת דרך עד למעגל הרוקדים. זאת למדה בר חמא, לטענתה, מכך שלאחר אירוע הנפילה היא פנתה לראות מה אירע, ואז ראתה כיצד מרימים את התובעת ממקום נפילתה, ומקרבים אליה כסא (עמ' 116 - 117). דיון מידת עצמאותה של התובעת עובר לתאונה 14. התמונה העולה מהראיות שהובאו היא שהתובעת הייתה עצמאית בתפקודה עובר לתאונה, אף אם הייתה חלשה. בכל מקרה, תפקודה של התובעת לא הצריך זהירות מיוחדת בהתייחס לנקודות הרלבנטיות לאופן התרחשות התאונה. 15. בפתח הדברים, מאחר שהבית מוגדר כ"דיור מוגן" אתייחס בקצרה לצורת מגורים זו, אותה תיארה בר חמא, שהיא אחות מוסמכת בהכשרתה ובעלת ניסיון מקצועי בתחום הסיעוד בגיל השלישי משנת 2003 (עמ' 97 ש' 21, עמ' 98 ש' 2). הבית, המשמש כדיור מוגן, הוא בית מגורים לכל דבר ועניין, מיועד לאנשים מבוגרים ועצמאיים, ומאפשר להם מתקנים ושירותים שונים, כמו חדר כושר, בריכה ופעילויות, לצד שירות רפואי נגיש בכל שעות היממה. הדיירים המתגוררים בדיור המוגן מנהלים את משק ביתם ואת חייהם כפי הבנתם. אין פיקוח על אורח חייהם של הדיירים. כך למשל, לכלל הדיירים מוצע תפריט זהה, וההקפדה על הוראות רפואיות באשר לתזונה כזו או אחרת היא באחריותו של הדייר, בדומה למי שגר בקהילה. בר חמא הבחינה, במובן זה, בין הדיור המוגן לבין מקומות אחרים, בהם יכול שיהיה פיקוח (עמ' 151 ואילך). אפשר שבתוך הדיור המוגן תהיה מחלקה סיעודית, לדיירים שאינם עצמאיים. כך, אין חולק שהתובעת עצמה שהתה לאחר אירוע התאונה במחלקה הסיעודית הקיימת בבית, ולאחר ההחלמה, שבה לדיור העצמאי. מכאן גם נובע, כי על הדיור המוגן (להבדיל מהמחלקה הסיעודית, אם קיימת) להיות מותאם לגילאים שאליהם הוא פונה, מבחינת הפעילויות או המבנה, אך ביסודו עומדים עיקרון עצמאות הדיירים והאוטונומיה שלהם בקבלת החלטות. 16. הצדדים התייחסו בהרחבה לסיבות לדחיית כניסתה של התובעת בוועדת הקבלה הראשונה, ולמצבה הרפואי עת נכנסה לבית, ולכך אפנה כעת. 17. העדויות שהובאו באשר לדחיית כניסתה של התובעת לבית בוועדת הקבלה הראשונה, מצביעות על כך שהסיבה העיקרית לכך הייתה נעוצה במצבה הרפואי. עובדה זו מתיישבת עם עמדת הנתבעת לפיה הדיור המוגן מיועד לאנשים עצמאיים. התובעת ובתה טענו כי הבית לא היה ערוך לקלוט את התובעת מהטעם שבניית המקום לא הושלמה. טענה זו אני דוחה. את סיבת הדחייה יש ללמוד מתוך עמדת אנשי הצוות של הבית, והמסמך ת/1, שהוצג על ידי התובעת, אינו תומך בטענתה. התובעת עמדה לפני וועדת הקבלה הראשונה לאחר גילוי מחלת הסרטן, ובטרם החלה בטיפולים. עמדת הרופא, כפי שמובעת במסמך, מתייחסת אך ורק למהות הטיפולים שהתובעת אמורה לעבור. יתרה מכך, עולה מתוך המסמך כי הוועדה התכנסה באופן מיוחד משום גילוי המחלה: "הפגישה החוזרת נערכת לאור האבחנה החדשה:...". האחות מציינת "נכון יהיה לדחות את ההעברה לסיום טוטאלי של הטיפול ואז בע"ה תעבור לבית בריאה... ". העובדת הסוציאלית מציינת כי "עלתה השאלה מתי לעבור לבית? לפני או לאחר הטיפולים." אמת, העובדת הסוציאלית מציינת שהבית לא מתפקד בתפוקה מלאה, והאחות מציינת ש"הסביבה הנוכחית" אינה מתאימה לטיפולים הגורמים לירידה במערכת החיסונית - אך אין בכך כדי לגרוע מכל הדברים שנרשמו, המעידים על כך שסיבת הדחייה של הכניסה לבית הייתה סיבה רפואית מובהקת. לא בכדי, הדחייה שסוכמה באותה וועדה היא עד לתום הטיפולים - שכללו שני ניתוחים - (וללא קשר לבית). התובעת עצמה, כאשר נשאלה בחקירתה הנגדית מדוע נדחתה כניסתה לבית בפעם הראשונה, השיבה תחילה כי נאמר לה שהיא יכולה להישאר בביתה עד אשר תחלים (עמ' 15 ש' 16), ואף שבהמשך ניסתה לתלות את הסיבה לכך שלא נכנסה במצבו של הבית, הודתה כי אותה עת דיירים אחרים כבר שהו בבית (עמ' 16 ש' 20 - 21). 18. אין בין הצדדים מחלוקת כי במועד הכניסה לבית, התובעת הייתה בתהליך החלמה ממחלתה. לפי הראיות, התובעת נעזרה במטפלת ואולם אין בכך כדי להעיד שלא הייתה עצמאית בתפקודה הכללי, אף אם סבלה מחולשה ונזקקה לעזרה מסוימת. 19. תחילה למסמכים שהוצגו: בחוות דעתו של ד"ר מזור, האורטופד מטעמה של התובעת, נרשם בפרק התלונות "עד לארוע היתה זקוקה לעזרת פיליפינית כחלק מתקופת החלמה והתאוששות לאחר מחלת הסרטן בו לקתה (כך במקור). לאחר תקופה קצרה לא נזקקה יותר לעזרתה של העובדת הזרה". בהמשך, בפרק הדיון נרשם "עד לארוע הנדון תפקדה עצמאית". ד"ר אלישיב, המומחית בתחום הגריאטרי מטעם התובעת, רשמה כך באשר לתפקודה של התובעת במועד המעבר לבית: "במועד המעבר היתה עצמאית בתפקוד יומיומי כולל יציאה עם/בלי מקל מחוץ לביה"א ללא ליווי, נסיעות לטיולים, ביקור בבנק וכו'... בעת המעבר לא נזקקה לעזרת מלווה והיתה עצמאית בפעילותה". אף בסיכום האשפוז לאחר התאונה וכן בדו"ח הסיעודי הנלווה לו, נ/3 ו- נ/4, נרשם שהתובעת הייתה עצמאית בתפקודה לפני התאונה, יצאה מביתה והתהלכה עם מקל. בחקירתה הנגדית, התובעת עומתה עם הרישומים במסמכים אלה, שנערכו על ידי רופאיה של התובעת. תשובותיה של התובעת היו מבולבלות. התובעת עומתה עם הרישום לפיו עובר לתאונה יצאה מביתה ללא ליווי ואמרה ש"יכול להיות" שכך מסרה לרופאה (עמ' 23 ש' 3 - 4). בהמשך, כאשר עומתה עם רישומים דומים שרשם ד"ר מזור, השיבה כי אינה זוכרת האם מסרה לו את דבר מצבה לפני התאונה (עמ' 23 ש' 8 - 10), אך הסכימה שתפקדה באופן עצמאי "מבחינת הכתף והרגל" (עמ' 20 ש' 22). באשר לרישום בדו"ח הסיעודי טענה התובעת כי אין לו ערך מפני שעורך הרישום "לא הכיר אותה" לפני התאונה (עמ' 26 ש' 20 - 22). העובדה היא, שגם בחוות דעת מטעם התובעת וגם במסמכים אחרים, התובעת תוארה כעצמאית לפני התאונה, ובלתי מסתבר שכל הכותבים רשמו על דעת עצמם תיאור זהה באשר למצבה של התובעת עובר לתאונה. מכל מקום, התובעת עצמה הסכימה שמסרה לד"ר אלישיב תיאור ששיקף את מצבה הרפואי לפני התאונה, הסכימה שתפקדה באופן עצמאי "מבחינת הכתף והרגל" והסכימה שהתיאור הרשום בסיכום המחלה לפיו עובר לתאונה הייתה עצמאית בתפקודה והתהלכה עם מקל - הוא תיאור נכון (עמ' 28 ש' 17 - 19). 20. אני מוצאת כי השיקוף הטוב ביותר למצבה של התובעת עובר לתאונה מצוי ב- ת/3, שהוגש על ידי התובעת. ת/3 הוא מסמך המופנה לבא כוח הנתבעת על ידי ד"ר ניל"י, רופא הבית, והכולל בין היתר את תיאור מצבה של התובעת עם כניסתה לבית: "ניידות עם מקל הליכה, תפקוד עצמאי ללא ירידה קוגניטיבית, כאבים באזור מפרק הירכיים מאז הניתוחים. נעזרת במטפלת בגלל החולשה הכללית לאחר הטיפול האונקולוגי והניתוח הגדול שעברה" מסמך זה נתמך בעדותה של התובעת, שכאמור, אישרה שהייתה עצמאית, ואישרה שהלכה עם מקל. מסמך זה אמין אף לנוכח העובדה שהוא מאשר גם את עדותה של התובעת לפיה הייתה חלשה עקב המחלה והטיפולים (עמ' 29 ש' 15). אף גב' מאיר, בתה, אישרה כי התובעת הייתה עצמאית כאשר נכנסה לבית (עמ' 50 ש' 9 - 10). העובדה שבוועדת הקבלה הראשונה כניסתה של התובעת לבית נדחתה, מסיבות רפואיות, תומכת בכך שאכן המדיניות של הבית (הנובעת גם מאופיו של הדיור המוגן) הייתה לקבל אנשים עצמאיים, כפי שהעידה בר חמא (עמ' 109 ש' 8 - 9), וכי התובעת הייתה עצמאית עם קבלתה, גם אם חלשה. מסמך זה נתמך בעדותה של התובעת באשר לכך שירדה למקום המסיבה באופן עצמאי. מי שאינו עצמאי, אינו מסוגל לצאת בעצמו מחדרו, לרדת קומה, וללכת עד לאולם המסעדה, ללא ליווי. חולשה אינה תלות, וצורך בסיוע בפעולות מסוימות - גם אם קיים - אינו הופך אדם עצמאי לתלותי. 21. בסופו של דבר, לטעמי אין צורך להרחיב באשר למצבה התפקודי הכללי של התובעת, מהטעם הפשוט, שהוכח באופן ברור, בעדותה של התובעת, כי בכל פרט העשוי להיות רלבנטי להתרחשות התאונה, היא הייתה עצמאית. הוכח, כי עובר לתאונה התובעת הייתה מסוגלת להתיישב על כיסא, ולקום ממנו - לבד. כך העידה התובעת "יכולתי לקום, אבל לא קמתי, כי לא היה לי צורך" (עמ' 32 ש' 4, עמ' 38 ש' 13 - 14) והוסיפה שקמה לבדה גם כדי לרדת לאולם (עמ' 32 ש' 11 - 12). כך גם העידה גב' מאיר (עמ' 46 ש' 21 - 22). הוכח גם שדקות מעטות לפני התאונה, התובעת התהלכה, ירדה במעלית ועשתה את דרכה לאולם לבד (עמ' 32 ש' 15 - 18, עמ' 37 ש' 5, 7). 22. צירופם של כל אלה: העובדה שכניסתה של התובעת לבית נדחתה עקב מצב רפואי, אך התאפשרה סמוך לפני התאונה, העובדה שהמסמכים הרפואיים - לרבות מסמכים שהוגשו על ידי התובעת - מתארים באופן זהה את תפקודה לפני התאונה כתפקוד עצמאי והעובדה שהתובעת עצמה הודתה שקמה מכסא והלכה ללא סיוע או השגחה, מוביל למסקנה אחת, והיא, שהתובעת תפקדה באופן עצמאי עובר לתאונה, לכל הפחות באשר לישיבה על כסא, קימה ממנו והליכה. 23. בשולי הדברים, אציין כי ב"כ התובעת הפנה לכך שהעדה בר חמא ציינה כי מי שנזקק למטפלת, אינו עצמאי (עמ' 110 ש' 10 - 12). ראשית, לטעמי, הקביעה שכל אדם הנזקק לשירותי מטפל אינו עצמאי היא קביעה גורפת ובלתי מדויקת. שנית, אין כל רלבנטיות לשאלה כללית ולתשובה כוללנית, כאשר העובדות הספציפיות של העניין מצביעות על כך שהתובעת לא נזקקה למטפלת לפחות לצורך הליכה או קימה מכסא. 24. עוד לא ראיתי ממש בטענה שלא הובאו מסמכים רלבנטיים. מתוך העדויות עלה שבמקרה תאונה נרשם מסמך אחד, הוא דו"ח על אירוע חריג (עמ' 98 ש' 17 - 18). אותו דו"ח על אירוע חריג הוצג (ת/4), ועלה כי הוא תויק בתיקה של התובעת, ולא הוסתר (עמ' 124). באשר לדו"ח וועדת הקבלה השנייה: מעבר להערה לעיל, לפיה קיים רישום לכאורה רלבנטי על גבי הדו"ח הראשון, לא היה בו כדי לתרום, כאשר תמונת מצבה הרפואי של התובעת הצטיירה היטב מהעדויות ומהמסמכים שנסקרו לעיל. אופן התרחשות התאונה ההזמנה לרקוד 25. תחילתו של האירוע בהזמנה שבר חמא הזמינה את התובעת לרקוד. למעשה, כפי שיפורט להלן, אין כלל משמעות לרמת השכנוע שבה נקטה בר חמא, עת פנתה לתובעת, מהטעם הפשוט שהתאונה לא אירעה עת התובעת רקדה. לפי גרסתה של התובעת, התאונה אירעה לא משום שהיא קמה לרקוד (לטענתה, בניגוד לרצונה), אלא מאחר שבר חמא "נעלמה" לאחר שהושיטה לה את ידה. עם זאת, מאחר שהצדדים הקדישו חלק ניכר מהראיות ומהטיעונים לשאלה זו, ומאחר שיש בה כדי להאיר את מלוא ההתרחשות, אתייחס אליה. 26. אין ספק, ואין על כך מחלוקת, כי בר חמא לא אילצה את התובעת לקום ולרקוד. 27. אני מקבלת את גרסתה של בר חמא לפיה פנתה לתובעת, כפי שפנתה לדיירים אחרים, הציעה לה ועודדה אותה לגשת לרקוד. לא התרשמתי כי האירוע לווה ב"התעקשות" של בר חמא או אפילו "הפצרה" שהתובעת תרקוד. בר חמא הותירה רושם אמין ביותר. אציין כי אף שהעדה אינה עובדת של הנתבעת, לקחתי בחשבון שהייתה מעורבת באירוע, והאשם להתרחשותו נתלה בה, ולו חלקית, והתרשמותי זו נותרה בעינה. בר חמא הקפידה שלא להעיד על מה שלא ידעה או מה שלא זכרה (עמ' 102 ש' 11 - 13). לא מצאתי סתירות בעדותה באשר לאופן הפנייה, אם לתובעת ואם לכלל הדיירים. בר חמא לא התחמקה מכך שפנתה גם לתובעת, אלא שמכלל עדותה ברור כי הפנייה לתובעת הייתה במהלך כללי של פנייה לכלל הדיירים שישבו, במספר שורות, ביניהם התובעת. לענייננו, בר חמא, העוסקת בתחום הסיעוד כ- 20 שנים, העבירה לאורך כל עדותה השקפת עולם מוצקה, מובנית ומנומקת הנוגעת לאוטונומיה ולעצמאות של אנשים בני גילה של התובעת, צלולים בדעתם, בפרט בדיור מוגן (למשל, עמ' 119 ש' 15 - 18, עמ' 120 ש' 9 - 10, עמ' 132 ש' 6 ואילך, עמ' 133). התרשמתי כי "הפצרה", "שכנוע" ודומיהם בפשטות אינם מתיישבים עם השקפת עולמה ועם הבנתה (עמ' 114 ש' 20 ואילך). מאופי האירוע, שהיה בהשתתפות דיירים רבים, ותיאורה של בר חמא, עולה כי האחרונה ניסתה לפנות לכמה שיותר דיירים על מנת שירקדו, מה שאינו מתיישב עם הגרסה לפיה התעכבה במיוחד מול התובעת כדי לשכנעה לקום. מהצד השני, הרושם שנותר מעדותה של התובעת הוא שהתובעת הרגישה "לא נעים" משום שהתובעת - כפי שהיא הגדירה את עצמה, "אוהבת להיענות" (עמ' 37 ש' 19). במשמע, לפי עדותה של התובעת היענותה, נגד רצונה לפי הנטען, לא הייתה קשורה כלל להתנהגותה של בר חמא. 28. גם בפן המשפטי, טמונה בעייתיות רבה בעיסוק משפטי בפעילות כה יום יומית ונפוצה. אין מחלוקת שהתובעת הייתה - והינה - צלולה בדעתה. התובעת התנסחה היטב, השיבה בדיוק רב, לא היססה להציב את הדברים כפי הבנתה והותירה רושם של אדם דעתני ומבין. בתה, הגב' מאיר, הסכימה בכל פה עם עובדה זו (עמ' 46 ש' 9 - 10), ואין צורך לומר שהיא ברורה גם מתוך המסמכים הרפואיים שהוצגו. כל עוד עסקינן באנשים צלולים בדעתם, וכל עוד אין עסקינן בכפייה פיזית או מילולית, אין מקום לעיסוק משפטי בשאלה כיצד הוצע למאן דהוא לרקוד או לבצע כל פעילות דומה אחרת, אם בדרך של "בקשה" או בדרך של "הפצרה", אם "פניה" ואם או "הזמנה". מבחינה זו, אין כל משמעות לגילה של התובעת או למצבה הרפואי. אדם בן 70 אינו פחות אוטונומי ואינו פחות שקול בדעתו מאדם בן 30, ואדם הסובל מיתר לחץ דם, אוסטאופורוזיס או רטינופתיה אינו פחות מוסמך להחליט האם לרקוד מאשר אדם בריא לחלוטין. עולם המשפט ברגיל אינו צריך להיכנס לנבכי החלטתו של אדם לקום ולרקוד או לחילופי הדברים שהביאוהו לעשות כן. בחקירתה הנגדית התובעת ציינה כי אנשים מסביבה אמרו לבר חמא "עזבי אותה היא לא רוצה לקום" (עמ' 33 ש' 14). אותם אנשים לא הובאו להעיד, אף שהם מוכרים לתובעת (עמ' 33 ש' 18). די בכך כדי לדחות את גרסתה של התובעת בעניין זה. מכל מקום, אין לשאלה עובדתית זו כל השלכה להכרעה, מהטעמים שציינתי לעיל. 29. חלק נכבד מחקירתה הנגדית של בר חמא ומסיכומי התובעת הוקדש לדיון בשאלה האם לא היה בהצעה שהופנתה לתובעת לרקוד משום יצירת סיכון מיותר לתובעת, על רקע מצבה הרפואי והתפקודי. אפתח ואציין, כי אני מקבלת במלואה את עמדת הנתבעים, ששוקפה באופן ברור ומשכנע על ידי גב' בר חמא. הרקדה כשלעצמה (כאשר היא נעשית במקום מתאים, נקי ומסודר) אינה פעילות מסוכנת. להפך, היא פעילות רצויה התורמת לגוף ולנפש בכל הגילאים, גם בגילאים המבוגרים. אני גם מקבלת במלואה את העמדה, שכאשר עסקינן בדיור מוגן - כלומר: דיור שמיועד לאנשים עצמאיים, אין כל פסול בכך שמוצעת פעילות ריקוד לאנשים, כמו גם פעילות אחרת כגון טיולים או חדר כושר. העמדה לפיה מחלות רקע מונעות השתתפות בפעילויות מסוג זה, לאנשים צלולים ובעלי כושר שיפוט, היא עמדה מסוכנת שפוסלת את קיומן של הפעילויות, ולו משום שכמעט כל אדם בגיל הפנסיה, סובל ממחלות רקע כאלה ואחרות, והטיבה לתאר זאת גב' בר חמא - שהיא בעלת הבנה ורקע מקצועיים בתחום (עמ' 132 - 133 ואילך). 30. הפסיקה שהובאה בסיכומי התובעת - אינה רלבנטית. רע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עזבון מילגרום הינדה ז"ל נ' מרכז משען פ"ד נב(4) 145, דן בפן החוזי של מעבר מבית אבות לבית אבות סיעודי, ת.א. (י-ם) 348/86 מרים מנקיס נ' בתי אבות תפארת בנים פ"מ תשמ"ז(3) 245, דן במקרה שבו אירעה תאונה לקשישה בבית אבות עקב אי התאמה של המבנה לצרכיה, טענה שאינה קיימת כלל בענייננו. 31. מכל מקום, נושא זה, חשוב כשלעצמו, בלתי רלבנטי, משום שהתובעת לא רקדה בעת התרחשות התאונה. התובעת קמה - לפי הזמנתה של בר חמא - ובשלב מסוים (שיידון להלן) נפלה - בטרם החלה בפעילות שלשמה קמה, בין אם הייתה זו פעילות של ריקוד, שירה או אכילה. ניתוח של ההתרחשות לפי כל הגרסאות שהובאו, מעלה שאין כל קשר סיבתי בין החלטתה של התובעת לקום לרקוד, לבין התאונה. 32. במאמר מוסגר יש להעיר כי בסיכומיה התובעת ביקשה ללמוד על הקשר בין התאונה לבין ההזמנה לריקוד לאור האמור בדו"ח הסוציאלי נ/1א', שם צוין ביום 11.11.08 "כשבוע לאחר כניסתה לבית, במסיבת פורים, הוזמנה לרקוד ומעדה" למותר לציין, שקביעת אחריות בנזיקין לא נעשית על פי דברים שנמסרו לעובדת הסוציאלית, או דברים שהעובדת הסוציאלית מצאה לנכון לרשום. התיאור המופיע במסמך זה אינו אלא תיאור כרונולוגי של הדברים, ולבטח שאין בו כדי ליצור יש מאין קשר סיבתי עובדתי או משפטי בין ההזמנה לרקוד לבין המעידה. אירוע הנפילה 33. עתה להתרחשות עצמה. 34. כאמור, אין כלל טענה שהתובעת נפלה תוך כדי ריקוד. 35. אני נכונה לקבל את גרסת התובעת, לפיה לא הספיקה לצעוד לעבר הרחבה בטרם אירעה התאונה, מהטעם הפשוט שבר חמא הודתה כי לא ראתה את אירוע התאונה, ולא ראתה את התובעת קמה. בר חמא הניחה כי התובעת צעדה מספר צעדים, משום שראתה כיצד מרימים את התובעת מהרצפה ומושיבים אותה על כסא קרוב (עמ' 117), אך אין די בהנחה כזו כדי לשלול את עדותה הפוזיטיבית של התובעת. עם זאת, העובדה שהתובעת לא הספיקה לצעוד לרחבת הריקודים אינה מבססת כשלעצמה אחריות, ויש לפנות לעדויות הנוגעות לשאלה מה הייתה סיבת הנפילה. 36. לפי גרסת התובעת, היא נפלה עקב מה שכונה על ידי באי כוחה כ"מצג שווא" של בר חמא: בר חמא הזמינה את התובעת לרקוד, תוך שהושיטה לה את ידיה. התובעת קמה, תוך ציפייה לאחוז בידיים, אלא שכאשר קמה גילתה שבר חמא התקדמה למקום אחר ואז נפלה. 37. גרסה זו הוכחשה על ידי בר חמא, שטענה כי לא הושיטה את ידיה לתמיכה, אלא הושיטה את ידיה בתנועה מזמינה לעבר רחבת הריקודים, כאשר היא עוברת בין הדיירים. בר חמא הדגימה את האופן בו הושיטה את ידיה, בתנועה של סיבוב ממקום הישיבה למקום בו היו הריקודים. 38. בין שתי הגרסאות, ראיתי להעדיף את גרסתה של בר חמא, ואני קובעת כי בר חמא לא הושיטה את ידיה לתובעת, באופן שניתן היה להבין באופן סביר כי היא מתכוונת לסייע לה לקום. 39. התובעת בסיכומיה טענה שהנתבעות נמנעו מלהביא עדים רלבנטיים, אנשי צוות נוספים שהיו במקום. אין כל תשתית ראייתית לכך שמי מאנשי הצוות ראה את ההתרחשות. אמנם, היו במקום המסיבה אנשי צוות רבים, אך יחד עמם היו דיירים רבים, והאולם רחש פעילות. השערות וניחושים לפיהן יכול שמי מאנשי הצוות ראה דבר מה אין בהן די, לבטח כאשר לא בחקירתה של התובעת ולא בחקירתה של בר חמא הונחה תשתית ראייתית כלשהי להשערות אלו. בר חמא ציינה כי אינה יודעת מי עוד ראה את האירוע (עמ' 118 ש' 8 - 9). כל שבר חמא ציינה הוא, ש"הקימו אותה, נדמה לי, העובדת הסוציאלית, או מישהו, הקים אותה...". לא רק שלא ידוע מי בכלל סייע לתובעת, אלא שאין מקום להסיק כי מי שסייע בהכרח גם ראה את התרחשות התאונה. 40. למעשה, צודק ב"כ הנתבעות בטענתו, כי התובעת היא שכשלה בהבאת עדים רלבנטיים. התובעת, כזכור, טענה כי בר חמא הפצירה בה, על אף מחאות הסובבים אותה, אנשים המוכרים לה. אם אכן אירעה הנפילה מיד כאשר קמה התובעת, מתחייבת המסקנה כי אותם אנשים ראו את אירוע התאונה, לרבות את הושטת הידיים. עובדה זו כשלעצמה, בשים לב לכך שעסקינן בעדות יחידה של בעל דין, פועלת לחובת התובעת ולדחיית גרסתה. 41. ב"כ התובעת ניסה להטיל ספק במידה שבה זכרה בר חמא את אירוע התאונה, אך עדותה של בר חמא הייתה שוטפת ומשכנעת. בר חמא הסבירה את הסיבות לכך שהיא זכרה את האירוע היטב (העובדה שהוא התרחש תוך כדי מסיבה, כאשר היא עצמה כבר לא עבדה בבית ובמקומה הייתה אחות חדשה), וזכרה אפילו פרטים נלווים, כגון, הסיוע שהושיטה לאחות הבית בטיפול באירוע (עמ' 101 ש' 7 - 8, עמ' 112 ש' 5 - 10). 42. בר חמא עומתה שוב ושוב עם גרסת הידיים המושטות, ושללה אותה באופן חד משמעי, בצורה אמינה ביותר, תוך הדגמה והפנייה למכלול ההתרחשות שהייתה (עמ' 139 ש' 13 - 15, עמ' 140 ש' 10 ואילך, עמ' 141 ש' 6 ואילך, ש' 19 - 20, עמ' 147 ש' 2). 43. בעת התרחשות התאונה, בר חמא הייתה מרוחקת ממקום האירוע (עמ' 103 ש' 14 - 16). עובדה זו אינה מתיישבת עם גרסתה של התובעת. אם אכן הושטו ידיים לתובעת במהלך הקימה, והתובעת נפלה מיד לאחר מכן, לא הייתה כלל שהות לבר חמא להתרחק מהמקום, כפי שאירע בפועל. הימצאותה של בר חמא במקום מרוחק בעת התרחשות התאונה תומך היטב בגרסתה כי לא התעכבה ליד אחד מהדיירים, בין אם התובעת או כל דייר אחר, וההזמנה לרקוד נעשתה תוך פנייה כללית כשהיא מסתובבת בין הדיירים כולם. 44. גרסתה של בר חמא הייתה משכנעת אף משום כלל נסיבות העניין. גם אם ימצא מישהו לחלוק על עמדותיה של בר חמא (עמדות שנומקו ובוארו היטב ובצורה משכנעת), לא ניתן לחלוק על כך שחקירתה הנגדית הותירה רושם של מי שמאמינה באמת ובתמים בעמדות אלה, בהגיונן ובנכונותן. בר חמא לא הושיטה ידיים לסייע לתובעת, משום שלא הכירה את התובעת כמי שצריכה עזרה, לא סברה שהתובעת זקוקה לעזרה, ובפועל - כעולה מהראיות - אכן התובעת לא נזקקה לעזרה. 45. לבסוף, מעצם העובדה שלפי הראיות (עדותה של התובעת עצמה - להלן) התובעת קמה ללא כל סיוע (כפי שעשתה גם עובר להתרחשויות נשוא התביעה), עולה כי ידיה של בר חמא כלל לא הושטו אליה באופן שעשוי ליצור את הרושם כאילו היא מתכוונת לסייע בידה לקום. 46. יתר על כן: גם אם אקבל את גרסת התובעת לפיה לא התקדמה ולו צעד אחד בטרם אירעה הנפילה, הרי התאונה לא התרחשה תוך כדי קימה מהכסא, אלא לאחר שהקימה הושלמה. ממילא, אין כל משמעות לטענתה של התובעת כאילו איבדה את שיווי המשקל משום שהידיים שהושטו לעברה "נעלמו". 47. התובעת תמכה יתדותיה במסמך ת/4, שהוא תדפיס אירוע חריג המתאר את ההתרחשות. באותו מסמך נרשם אירוע "נפילה" - "תוך כדי קימה מהכסא". לא ידוע מי רשם את ת/4. בר חמא הכחישה מעורבות בכתיבתו או בניסוחו. המסמך אינו חתום על ידה, ואותה עת היא לא עבדה אצל הנתבעת. בר חמא ציינה כי היא מופיעה במסמך, כפי הנראה, משום שאותה עת שמה עדיין לא הוסר מהרישומים במחשב (עמ' 126 ש' 20 - 21, עמ' 150 ש' 3 - 7). 48. מכל מקום, ת/4 אינו יכול לסייע לתובעת שעה שלפי גרסתה-היא הקימה מהכסא הושלמה בטרם אירוע התאונה. בסעיף 11 לתצהירה, התובעת העידה כך: "איך שקמתי הפנתה אלי האחות את גבה פנתה והמשיכה בריקוד העצמי שלה. נותרתי המומה, הסתובבתי על מנת לראות היכן היא, ואז נפלתי בשל אבדן שיווי המשקל שנבע מהעדר התמיכה שלה, מהפתעתי ומפנייתי לכוון אליו הלכה". (הדגשה שלי - מ.ב.) גם בחקירתה הנגדית, התובעת העידה כי לא נפלה משום שקמה, אלא נפלה משום שחיפשה את בר חמא: "היא עזבה אותי, ואני פשוט מאוד הסתובבתי לראות לאן היא הלכה, ואני נפלתי, זה הכל" (עמ' 13 ש' 22 - 23). ובהמשך, התובעת עצמה הודתה: "אבל אני לא נפלתי בגלל שקמתי... אני נפלתי בגלל שהסתובבתי לראות לאן היא הלכה" (עמ' 32 ש' 6 - 8) (הדגשה שלי - מ.ב.) גם בתשובות לשאלון, נ/2, התובעת העידה כי התאונה התרחשה כך: "קמתי לרקוד איתה אך היא הסתובבה והלכה ואני הסתובבתי לראות למה היא לא רוקדת איתי, החלקתי ונפלתי" לפי כל גרסאותיה של התובעת, הקימה הושלמה, עד כדי כך, שהתובעת הסתובבה כדי לחפש את בר חמא. תוך כדי שהסתובבה, נפלה. יש להעדיף את עדותה של התובעת על פני מסמך ת/4. עורכו של מסמך ת/4 לא הובא להעיד, לא ברור מפי מי נרשמו הדברים כפי שנרשמו במסמך זה, שנערך אגב טיפול רפואי דחוף לאחר האירוע. 49. עולה מהאמור: לפי עדותה של התובעת, אין כל משמעות לידיים המושטות. התובעת כבר קמה, עמדה, ואז נפנתה לחפש את בר חמא. לא הייתה כל פעולה חריגה שהתובעת ביצעה שנייה לפני התאונה לעומת מה שעשתה מספר דקות קודם לכן, עת הגיעה מחדרה לאולם המסיבה, בכוחות עצמה. גרסת התובעת אף אינה מתיישבת עם ההיגיון. אם אכן הושטו הידיים לתמיכה, התמיכה הנדרשת היא במהלך הקימה עצמה. בלתי סביר שהתובעת קמה בכוחות עצמה, ללא עזרה של הידיים המושטות, ואז - ורק אז -כאשר כבר נעמדה - נזקקה לתמיכה. מי שנזקק לסיוע בעמידה, נזקק לכל הפחות לאותה מידה של סיוע כאשר הוא מבקש לעבור ממצב של ישיבה למצב של עמידה. 50. לסיכום: התובעת קמה לרקוד, ולפי גרסתה - עת פנתה לחפש את בר חמא, החליקה ונפלה. לא אחת נקבע, כי נפילה או החלקה הן חלק מהחיים, ואין בהן כשלעצמן כדי להצביע על רשלנות: ע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345, בעמ' 351. כך אף בענייננו. התובעת לא הוכיחה כל התרשלות, ובפן העובדתי כל שהוכח הוא שנפלה, לאחר שקמה מכיסאה. 51. גרסתה של התובעת משמיטה למעשה את הקרקע מתחת לטענה לפיה התובעת איבדה את שיווי משקלה תוך כדי קימה. מכל מקום, גם לו נקבע שהתאונה אירעה עקב איבוד שיווי המשקל תוך כדי קימה, דבר שאינו נתמך בכל בדל של ראיה, הרי אין לקבוע אחריות. כבר קבעתי כי בר חמא לא הושיטה ידיים באופן שניתן היה לצפות כי היא אמורה לתמוך בתובעת עת התרוממה. גם אם התובעת סברה - בטעות - שגב' בר חמא תישאר לצדה בריקוד, הייתה זו טעות שלא נוצרה עקב פעולה רשלנית של גב' בר חמא, שכל שעשתה הוא לפנות לכלל הדיירים ולהציע להם לרקוד. כלל ההתרחשות מעלה מסיבת פורים, שבה גב' בר חמא ואנשי צוות אחרים פנו לדיירים שונים ורבים והזמינו אותם לרקוד. דיירים רבים כבר רקדו ברחבה. המקום - הוא בית מוגן המיועד לאנשים עצמאיים, והתובעת עצמה הייתה עצמאית - ואף הגיעה למקום התאונה לבדה. בנסיבות אלו, טעותה של התובעת לא נגעה ל"מצג שווא רשלני" כלשהו שהציגה בר חמא. למעלה מהצריך, גם אם אדם נופל תוך כדי שהוא פונה לחפש את חברו, לא ראיתי במה יש בכך רשלנות של האחרון, שהרי דיני הרשלנות אינם בגדר אחריות מוחלטת ויש להיזהר מטשטוש ההבחנה בין השניים (ע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' מיכאל שרף (ניתן ביום 14.6.11). סיכום 52. התובעת, אישה עצמאית - גם בדעתה וגם ביכולותיה - הגיעה מדירתה בבית הנתבעת למסיבת פורים שנערכה באולם המסעדה של הבית. תוך כדי המסיבה, נענתה להזמנה של גב' בר חמא, וקמה לרקוד. לאחר שקמה, התובעת נפנתה לחפש את בר חמא, ותוך כדי כך נפלה. עסקינן באירוע יומיומי, של החלקה, שאינו מקים חבות. משכך, אני דוחה את התביעה. 53. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.דיור מוגן