מעמדו של עד מומחה במשפט העברי, וכללי הפסלות למי שהוא "נוגע בדבר": נקודת המוצא של ההלכה והמשפט העברי ביחס למהימנותו של עד מומחה היא זו: חזקה על המומחה כי הוא נאמן וחוות דעתו נכונה, וזאת על סמך ההנחה שאותו מומחה רוצה לשמור על שמו הטוב ועל אמינותו המקצועית. המינוח המקובל בספרות ההלכתית הוא "אומן לא מרע אומנותיה", ובתרגום: אומן (= מומחה) לא פוגע במומחיותו. כלל זה חל בתחומי הלכה שונים ומגוונים, הן ביחסים שבין אדם לחברו והן במומחים שיש לחוות דעתם השלכה על מצוות שבין אדם למקום; ראה, למשל, שולחן ערוך, אורח חיים, סימן כ, סעיף א, ודברי המגן אברהם, שם, ס"ק א, לעניין האמון במוכר ציציות; דברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, רבה של ארץ ישראל בשליש הראשון של המאה העשרים (שו"ת דעת כהן, סימן סא), לעניין משגיח הכשרות, ודברי הרב מרדכי יעקב ברייש, לעניין האמון בסוחר מוצרי מזון, כי המוצר כשר (שו"ת חלקת יעקב, יורה דעה, סימן לא). וכן ראה: שו"ת יביע אומר, מאת הרב עובדיה יוסף, חלק ז, סימן ג (וראה על כל הנ"ל במפורט את האמור בפסק דיני בבר"ע 775/03 אבישג אוהנה נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, בפיסקה 23; להלן – "פרשת אוהנה"). כלל הלכתי זה של "אומן לא מרע אומנותיה" יושם ביחס לנאמנות הניתנת לרופאים, אשר חוות דעתם משמשת בסיס לפסיקות הלכתיות בתחומים רבים. חומר הלכתי רב מובא בספרו של אברהם סופר אברהם, רב ורופא (פרופ' לרפואה בבית חולים שערי צדק בירושלים), בספריו נשמת אדם - הלכות חולים רופאים ורפואה, אשר כתובים על בסיס השולחן ערוך, לחלקיו, כאשר המחבר מביא את אותם סימנים בשולחן ערוך הקשורים לתחום הרפואי ומתחתם מציג הוא את עמדת חכמי ההלכה, כולל חכמי דורנו, בסוגיות אלה (ראה במפורט את הדוגמאות שהובאו על ידי בפסק-הדין הנ"ל בפרשת אוהנה, בפיסקה 24; הדוגמא הידועה לכל אחד היא, כי אנו סומכים על הרופא הקובע כי חולה פלוני צריך לאכול ביום כיפור, על אף חומרת הצום). הפעלה מעשית של כללים אלה לגבי רופא המעיד בערכאה שיפוטית, בדורנו, ניתן למצוא בפסיקת בתי הדין הרבניים בישראל (גם כאן לא ראיתי צורך להאריך, והדוגמאות פורטו בפרשת אוהנה הנ"ל בפיסקה 25). אסתפק רק בציטוט אחד של פסק דין שניתן על-ידי בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה (תיק 1425/260 תשי"ד, פד"ר, כרך א, עמ' לג, בהרכב כב' הדיינים: הרב ר' כץ, אב"ד, הרב י' מ' בן מנחם, ראב"ד, הרב ש' כצס): "אשר לנאמנות הרופא, וודאי דרופא מומחה ומקובל אינו חשוד לשקר במסירת חוו"ד רפואית, וחזקה דאומן לא מרע אומנתיה , וסומכים בענינים שונים על חוו"ד הרופאים כמבואר בכמה מקומות" (שם, בעמ' לד). וראה גם את פסק-דינו של בית הדין הרבני האזורי בירושלים (תיק 502 - תשי"ג, פד"ר, כרך א, עמוד רלה, בפני הרכב הרבנים ש' מ' אזולאי, א' י' וולדינברג, י' קאפח; כידוע, הרבנים וולדינברג וקאפח כיהנו לאחר מכן - במשך שנים רבות - כדיינים בבית הדין הרבני הגדול, והם הלכו לבית עולמם בשנים האחרונות; התייחסות מפורטת לפסק-דין זה וציטוט חלק ממנו מובא בפרשת אוהנה הנ"ל, בפיסקה 26). הכלל המשפטי הבסיסי במשפט העברי הוא כי מי שנוגע בדבר, דהיינו: יש לו אינטרס כספי בתוצאת העדות, אינו כשיר להעיד. מקור הדברים הוא בשלוש ברייתות, המובאות בתלמוד הבבלי, מסכת בבא בתרא, דף מג, עמ' א: "בני עיר שנגנב ספר תורה שלהן - אין דנין בדייני אותה העיר, ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר". "האומר: 'תנו מנה לבני עירי' - אין דנין בדייני אותה העיר, ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר". "האומר: 'תנו מנה לעניי עירי' - אין דנין בדייני אותה העיר, ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר". דוגמאות נוספות המופיעות בתלמוד הבבלי, ליישום, במקרים קונקרטיים, של פסלות עד, עקב היותו נוגע בדבר, או מפיק תועלת כל שהיא מן העדות, כולל תועלת עקיפה, ניתן למצוא במפתח המשפטי של התלמוד הבבלי, הוצאת כתובים, ערך: עדות/פסולי עדות/נוגע בדבר (במהדורת שנת 1998, בעמ' קפ, טור רביעי). וכך מוצגים הדברים, כולל התייחסות לברייתות הנ"ל, בדברי הרמב"ם, הלכות עדות, פרק טו, הלכות א-ג: "א. כל עדות שתבוא הנאה לאדם ממנה - אינו מעיד בה, שזה הוא כמעיד על עצמו. לפיכך, בני העיר שבא מערער לערער עליהם במרחץ או ברחוב של עיר - אין אחד מבעלי העיר מעיד בדבר זה ולא דן, עד שיסלק עצמו בקנין גמור, ואחר כך יעיד או ידין. ב. בני העיר שנגנב ספר תורה שלהן, הואיל ולשמיעה הוא עשוי, שאי אפשר לאדם לסלק עצמו ממנו - אין דנין בדייני אותה העיר, ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר. וכן כל כיוצא בזה. ג. האומר: 'תנו מנה לעניי עירי' - אין דנין בדייני אותה העיר, ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר. במה דברים אמורים? כשהיו העניים סמוכים עליהם, ופוסקין עליהן צדקה. אפילו אמרו שנים מאנשי אותה העיר: 'אנו ניתן דבר הקצוב עלינו, ונעיד - אין שומעין להם, שהנאה הוא להם שיתעשרו עניים אלו, הואיל והן סמוכין על בני העיר. וכן כל כיוצא בזה". בהמשך פרק טו, ולכל אורך פרק טז, של הלכות עדות, מובאות דוגמאות של הליכים משפטיים, אשר בהם יש לעד תועלת כלכלית או רווח כלכלי, כתוצאה מעדותו, ולכן הוא פסול להעיד באותם הליכים, על פי העיקרון הנ"ל, אשר יש הרואים בו שלוחה של הכלל לפיו אין אדם מעיד על עצמו כי הוא בגדר "אדם קרוב אצל עצמו", ולכן - כמו בעל דין - פסול לעדות (ראה המקורות המובאים בפיסקה 66 לעיל). הרמב"ם, אינו מסתפק בדוגמאות קזואיסטיות, ולקראת סוף פרק טז, הוא אומר את הדברים הבאים (רמב"ם, הלכות עדות, פרק טז, הלכה ד, סיפא): "ודברים אלו אינן תלויין אלא בדעת הדיין ועוצם בינתו, שיבין עיקר המשפטים וידע דבר הגורם לדבר אחר, ויעמיק לראות. אם ימצא, שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו, אפילו בדרך רחוקה ונפלאה - הרי זה לא יעיד בה. וכדרך שלא יעיד בדבר זה, שמא נוגע בעדותו הוא, כך לא ידון באותו דבר. וכן שאר מיני פסולין, כשם שפוסלין בעדים - כך פוסלין בדיינים". ומסביר הרדב"ז, על אתר, את הסיבה מדוע קבע הרמב"ם כלל מעורפל ובלתי קונקרטי (שם, ד"ה ודברים אלו אינם תלויין): "לפי שא"א [שאי אפשר] לפרט כל הצדדים שאפשר שיבוא לאדם הנאה בעדותו, לפיכך, תלה הדבר בדעת הדיין ובינתו". מהי משמעות הפסול של העד הנוגע בדבר. האם זה פסול מוחלט? על כך, עונה ר' יוסף קארו, בחיבורו כסף משנה על הרמב"ם, הלכות עדות, פרק טז, הלכה ד, ד"ה וכתב: "וכתב נמוקי יוסף בשם הראב"ד: דכל הני דפסילי משום נוגע בדבר, לא פסילי אלא כי מסהדי לזכותם, אבל לחובתם - פשיטא דמהימני, דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי". כל אותם עדים הפסולים משום הפגם של "נוגע בדבר", פסולים רק כאשר העדות היא לזכותו של אותו צד שהם נוגעים בעניינו; אבל כאשר אותם עדים מעידים לחובתו של אותו צד - ברור שהם עדים נאמנים, על פי הכלל לפי הודאת בעל דין, חזקה כמו עדות של מאה עדים]. בשולחן ערוך, מוקדש לפסלות העדים סימן שלם בחלק חושן משפט, הוא סימן לז. הסימן נפתח בהצהרה כללית (שם, סעיף א): "כל עדות שיש לאדם הנאה בה - פסול להעיד". לאורך כל הסימן, מופיעות דוגמאות לאותו כלל הפסלות האמור (וזאת בנוסף לדוגמאות המצויות לאורך כל חלקי שולחן ערוך כולם (ראה: מפתח כתובים על השולחן ערוך, ערך עדות/פסולי עדות/ נוגע בדבר, במהדורת 1993, עמ' קיא, טור שלישי). בסיום הסימן, מביא ר' יוסף קארו את דברי הרמב"ם בדבר שיקול הדעת השיפוטי להפעלת כללי הפסלות, וכן את הדין הנוהג, הלכה למעשה, בחברה היהודית בגלות. בעניין אחרון זה, מעניין לקרוא גם את דברי הרמ"א (שולחן ערוך, סימן לז, סעיפים כא - כב): "כא. דברים אלו תלויים בדעת הדיין ועוצם בינתו, שיבין עיקר המשפטים וידע דבר הגורם לדבר אחר, ויעמיק לראות אם ימצא לזה העד צד הנאה בעדות זו, אפילו בדרך רחוקה ונפלאה - הרי זה לא יעיד בה. וכן לא יהיה דיין בדבר. כב. עכשיו, נהגו לקבל עדים מהקהל על תקנתם והסכמתם, ועל ההקדשות ועל כל ענייניהם, וכשרים אפילו לקרוביהם, כיון שקבלום עליהם. הגה: כל דבר התלוי במנהג בני העיר - אין אומרים בו תרי כמאה, אלא אזלינן ביה בתר הרוב. וכן כל כיוצא בזה, שאין אנו צריכים עדות ממש. וכן לא אמרינן בכיוצא בזה: לא ראינו אינו ראיה, אלא הוי ראיה (מהרי"ק שורש קע"ב). ודנין בחזקת הישוב וכדומה לזה מצורכי העיר, אפילו על פי עד מפי עד מפי הקבלה, דהרי בלאו הכי כולן נוגעין בדבר (תשובת מיימוני ה"ע סי' י"ג). ועיין לקמן סי' קנ"ז וקס"ג מדינים אלו. טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים או יחידים, הרי הן כדיינים ואסורים להושיב ביניהם מי שפסול לדון משום רשעה". תלמידו של הרמ"א, ר' מרדכי יפה, מגדולי חכמי פולין (1612-1530), מתאר את המציאות בתקופתו (לבוש, על שולחן ערוך, חושן משפט, סימן לז, סעיף כב): "וכל מה שכתבנו הוא מדינא [מן הדין]. אבל האידנא [עכשיו] נהגו בכל ישראל, משום תקנת הצבור, שאין מביאין עדות מחוץ לעיר להעיד על תקנתם והסכמתם, אלא מקבלין עליהם עידי העיר, על כל ענייניהם ועל ההקדשות שלהם, ומכשירין אותם, אפילו לקרוביהם. כיון שקיבלום עליהם אנשי העיר, הוו להו [הרי הם להם] כמי שאומר: 'נאמן עלי אבא', 'נאמן עלי אביך' [משנה סנהדרין פרק ג, משנה ב]. שאם לא ינהגו כן, להכשיר עדויות כאלו - לא יהיה לעולם תיקון לצרכי צבור. מכל מקום, לא הכשירו אלא פסולי קורבה. אבל הפסולים משום רשעה - לא שייכי להכשיר. לפיכך, קהל הממנים עליהם ראשי וטובי הקהל - הרי הם דיינים, ואסור להושיב ביניהם מי שפסול משום רשעה. ובחזקת הישוב וכדומה לזה מצרכי העיר, דנין אפילו על פי עד אחד, ועד מפי עד מפי הקבלה, דהא בלאו הכי כולן נוגעים בדבר. ועיין לקמן סימן קנ"ז וקס"ג מדינין אלו. וכל דבר התלוי במנהג בני העיר, אין אומרים בו: תרי כמאה [שני עדים הם כמאה עדים], אלא אזלינן ביה בתר רובא [הולכים אחר הרוב]. וכן כל כיוצא בזה, בדבר שאין אנו צריכין עדות ממש. וכן לא אמרינן בכיוצא בזה: 'לא ראינו אינו ראיה', אלא הוה ראייה. דכיון שטוען אחד שהוא דבר של מנהג, והם אומרים: 'לא ראינו מנהג זה' - ודאי אין מנהג כן, כיון שלא ראוהו גם הם". וכך מתוארת המציאות ברוסיה בסוף המאה ה-19 בחיבורו של ר' יחיאל מיכל ב"ר אהרון הלוי עפשטיין (1908 - 1829), ערוך השולחן, סימן לז, סעיף כב: "וכל זה מדינא. אבל עכשיו המנהג בכל תפוצות ישראל, שמקבלים עדים מהקהל על תקנתם והסכמתם ועל ההקדשות ועל הצדקות ועל כל ענייני העיר. וכשירים אפילו לקרוביהם, כיון שהמנהג כן, והוה כקבלו עליהם. וכמ"ש בסי' ז' לענין מסים. ודע, דכל שאינו מדינא אלא ממנהג, לא אמרינן ביה תרי כמאה כבעדות מדינא אלא ממנהג לא אמרינן בי' תרי כמאה, כבעדות, אלא אזלינן בתר רוב דיעות. וכן הוא בכל דבר שאין צריכין עדות ממש. וכן לא אמרינן בעניינים אלו: 'לא ראינו אינה ראיה כלעדות', אלא, הוי ראיה, כיון דתלוי במנהג. א"כ [אם כן], כשלא ראו - מסתמא אינו כן. וכן דנין בחזקת ישוב וכדומה לזה משארי צרכי העיר, אפילו ע"פ [על פי] עד מפי עד, מפי הקבלה, דהא בלא"ה [בלאו הכי= שהרי בלי זה] כולם נוגעים בדבר, ואין דנין כן אלא מצד המנהג. ואין לדקדק בעדות כזו, כיון דכך נהגו. ועיי' בסי' קנ"ו וקס"ג מדינים אלו. ועכ"ז [ועם כל זה] צריכים לקבל העדות בפני בעל דין, דאטו באומר נאמן עלי פסול, יהא מותר לקבל עדותו שלא בפני בע"ד? והרי לא קבלו לענין זה, אם לא שהראשים מבינים שכשיצטרך להעיד בפני בע"ד, לא יצא הענין לאור, ואז יש להם רשות לקבל שלא בפני בע"ד [כנ"ל = כך נראה לי]. וטובי הקהל שממונים לעסוק בצרכי רבים או של יחידים - הרי הם כדיינים ואסורים להושיב ביניהם מי שפסול לדון בפני רשעתו. וכן אין מקבלים רשעים לעדות. דאע"פ [שאף על פי] שנהגו לקבל פסולים, היינו: פסולים מחמת קריבות ומחמת נגיעה, אבל רשעים - בוודאי שלא קיבלו עליהם מעולם, דפשיטא שאין ממש בעדותן ובדינם כיון שאין יראת ד' על פניהם, ולכן פסולים בכל ענייני העיר [כנ"ל]. ולענין משרתים ושכירים, כבר כתבנו דמדינא אינם פסולים להבע"ב [לבעל הבית = למעביד] שלהם, אם לא שהדיין מבין שמתייראים להגיד נגדם. וכן במה שנתבאר שנהגו לדון כל צרכי העיר כבני העיר, הן לדין הן לעדות, מ"מ [מכל מקום], אם הדיינים רואים שאם ידונו ע"פ בני העיר יצא הענין מקולקל - הרשות בידם לצוות שיביאו דיינים מעיר אחרת, וכן עדים, ואף שהוא נגד המנהג; דהמנהג לא נעשה רק לתיקון ולא לקילקול. וכלל גדול בעניינים אלו, שתהא כוונתם לשמים, ואז יעזרם ד' לעשות הטוב והישר. ובדרך שאדם הולך בה - מוליכין אותו". המסקנה העולה מעמדת המשפט העברי היא כי רופא מומחה נאמן בעדותו, כאשר אחד הטעמים לכך הוא רצונו לשמור על אמינותו ועל שמו המקצועי. ההנחה של חז"ל כי בעל מקצוע רוצה להצליח בתפקידו ולחזק את מעמדו המקצועי, מהווה, איפוא, נימוק חשוב לכך שייחשב כעד אמין. על כל פנים, אין הבדל בין עד שהוא בעל מקצוע לבין עד אחר, לעניין היותו נוגע בדבר, דהיינו: אם יש לו תועלת כללית ישירה מן העדות, יהיה הוא פסול, ורק דברים שאמר לחובת מי שהוא מעיד מטעמו, יהיו כשרים, כמו הודאתו של בעל הדין. המשפט העברימומחה