רשות ערעור לעליון על החלטות בוררות

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא רשות ערעור לעליון על החלטות בוררות: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן הנשיאה ג' גינת) בהפ"ב 38391-01-11 ובהפ"ב 9065-01-11 מיום 31.3.2011, לפיו אושר פסק בוררות שניתן על ידי השופט בדימוס י' שמעוני. הליכים קודמים ופסק דינו של בית המשפט המחוזי 1. בין הצדדים התגלע סכסוך הנוגע לתשלום שהיה צריך להשתלם למשיבה על פי הסכם שנכרת ביניהם. סכסוך זה התברר בבוררות שהתקיימה לפני השופט בדימוס י' שמעוני. ביום 9.12.2010 ניתן פסק הבוררות ולפיו חויבו המבקשת 1, והמבקש 2 מכוח ערבותו האישית, בתשלום סך מסויים למשיבה. 2. המשיבה הגישה בקשה לאישור פסק הבוררות ואילו המבקשים הגישו בקשה לביטולו. בבקשתם טענו המבקשים כי הבורר חרג מסמכותו כשחייב באופן אישי את המבקש 2 שכן הוא לא היה צד להסכם בו נקבעה תניית הבוררות. בנוסף, טענו המבקשים כי פסק הבוררות ניתן תוך פגיעה בזכות הטיעון שלהם שכן הוא התבסס בחלקו על חלקים מעדות אחד העדים  (להלן: העדות) שלא הוזכרו בכתבי הטענות של המשיבה ועל כן לא התאפשר להם לטעון לגבי משמעותם האפשרית. המבקשים טענו עוד כי פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור שכן פרשנות הבורר להסכם מובילה למסקנה כי ההסכם מהווה הונאה כלפי רשויות המס. 3. בית המשפט המחוזי אישר את פסק הבוררות, תוך דחיית טענות המבקשים. באשר לטענה בדבר חוסר סמכות בחיובו האישי של המבקש 2, נקבע כי במהלך דיון שהתקיים ביום 31.1.2010 הודיעו באי כוח הצדדים כי מכתב מסויים ישמש ככתב ההגנה של "מאיר כהן" וכי הדבר מלמד על הסכמת המשיב 2 לצירופו כצד להליך. עוד נקבע כי בא כוח המבקשים לא ביקש לשמור על זכותו למתן החלטה בבקשה לסילוק על הסף של התביעה כנגד המשיב 2, בקשה אותה הגיש בשלב מוקדם יותר של הבוררות. אשר על כן נקבע כי המבקש 2 ויתר על טענתו והוא מושתק מלהעלותה כעת. באשר לטענה בדבר מניעת זכות טיעון נקבע כי מדובר בטענות ערעוריות מובהקות שלא מקימות עילה להתערבות בפסק הבוררות. עוד נקבע כי המבקשים לא התנגדו לקבלת העדות ולא טענו בדבר הרחבת חזית אסורה. על יסוד האמור נקבע כי אין מדובר בזכות טיעון שלא ניתנה אלא בזכות טיעון בה לא נעשה שימוש. באשר לטענה בדבר היות פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור, נקבע כי המבקשים נמנעו מלהעלות טענה בדבר אי חוקיות ההסכם ביניהם לבין המשיבה במהלך כל הליך הבוררות ועל כן הם מושתקים מלהעלותה כעת. עוד נקבע כי אף לגופם של דברים אין ממש בטענה שכן הפגם נוגע לכל היותר לתוצאת פסק הדין ולא לתוכנו. לבסוף, הוסיף וקבע בית המשפט המחוזי כי ממילא לא נטען ולא הוכח כי נגרם למבקשים עיוות דין כדרישת סעיף 26(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). מכאן בקשת רשות הערעור שלפני. טענות המבקשים 4. במסגרת בקשת רשות הערעור שבים המבקשים ופורסים את הטענות שאותן העלו לפני בית המשפט המחוזי, והם טוענים כי בית המשפט המחוזי טעה כשדחה את טענותיהם אלה. באשר לדחיית הטענה בדבר חוסר סמכות בחיובו האישי של המבקש 2 בפסק הבוררות נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בהסתמכו על פרוטוקול הדיון שכן באזכור "מאיר כהן", הכוונה הייתה למבקשת 1 ולא למבקש 2 ועל כן לא היה מדובר בהסכמה כי המבקש 2 יהיה צד להליך הבוררות. כן נטען כי המועד הראוי להעלות טענת חוסר סמכות ביחס לאחד הצדדים הוא לאחר מתן פסק הבוררות ולא במהלך קיום ההליך. באשר לדחיית הטענה בדבר פגיעה בזכות הטיעון, נטען כי המשיבה לא התייחסה כלל בטיעוניה לחלקים של העדות עליהם נסמך הבורר ולא העלתה כפרשנות אפשרית את הפרשנות שניתנה בסופו של דבר על ידי הבורר ועל כן לא היו המבקשים יכולים כלל לטעון להרחבת חזית אסורה. באשר לדחיית הטענה בדבר היות פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור טוענים המבקשים כי לא היו יכולים להעלות טענה בעניין זה קודם למתן פסק הבוררות שכן רק בו ניתנה הפרשנות הנוגדת את תקנת הציבור. עוד נטען כי תוכנו של פסק הבוררות ולא תוצאתו הוא שנוגד את תקנת הציבור. לבסוף, נטען כי בבקשה לביטול פסק הבוררות טענו המבקשים כי נגרם להם עיוות דין וכי ממילא פסק בוררות העומד בניגוד לתקנת הציבור מביא לתוצאה של עיוות דין. תגובת המשיבה 5. המשיבה טוענת כי מקרה זה אינו נמנה על אותם המקרים בהם תינתן רשות ערעור בהחלטות בענייני בוררות. לגופם של דברים טוענת המשיבה כי אין ממש בטענות המבקשים. באשר לטענה בדבר עילת ביטול בגין חיובו האישי של המבקש 2, טוענת המשיבה כי המבקשים מנועים מלהעלות טענה זו כעת שכן הם נמנעו מלהעלותה במהלך הבוררות. עוד נטען כי המבקשת 1 הינה חברת מטרה שהוקמה אך ורק לצורך העסקה הספציפית בין הצדדים וכי המבקש 2 הינו בעל מלוא מניותיה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי בבקשה לסילוק על הסף שהגישו המבקשים במסגרת הבוררות לא טענו כי הבורר חסר סמכות לדון בעניינו של המבקש 2 אלא ביקשו כי ייקבע כי הוא נעדר חבות אישית לגופם של דברים. עוד נטען כי הכוונה בפרוטוקול הדיון עליו נסמך בית המשפט המחוזי הייתה למבקש 2 ולא למבקשת 1 כנטען.  לבסוף נטען לעניין זה כי המבקש 2 היה צד להסכם בו מצויה תנית הבוררות. באשר לטענה בדבר פגיעה בזכות הטיעון טוענת המשיבה כי בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי תוכנה של הטענה מלמד כי מדובר למעשה בהשגה על תוכן פסק הבוררות. באשר לטענה בדבר היות פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור נטען כי מדובר בטענה סתמית שאינה נתמכת בראיות וכן כי אין ממש בטענה בדבר דיווח שגוי לרשויות המס. לבסוף, נטען כי בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי לא נגרם למבקשים כל עיוות דין . דיון והכרעה 6. דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מגדר הסכסוך הקונקרטי או כאשר נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק ומניעת עיוות דין (ראו: רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605 (2003); רע"א 10487/07 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' זוהר חי ( 5.5.2010), פסקה 16 לחוות דעתי והאסמכתאות הנזכרות שם). מקרה זה אינו נמנה על אותם המקרים. ראשית, לא נפל פגם בחיובו האישי של המבקש. עיון בהסכם בין הצדדים בו נקבעה תנית הבוררות מלמד כי המבקש 2 הוא אחד הצדדים להסכם וכי הוא חתום באופן אישי כצד להסכם. די בכך כדי לדחות את טענותיו לעניין חוסר סמכותו של הבורר לחייבו באופן אישי. אוסיף כי אף אלמלא חתימתו של המבקש 2 על ההסכם, נוכח הקרבה המשפטית בין המבקשים כמתואר בטיעוני המשיבה וכעולה ממכלול ההסכמים בין הצדדים ונוכח הסכמתו בפועל של המבקש 2 לקחת חלק בבוררות, נראה כי לא היה מקום לקבל את טענת המבקש 2 בדבר חוסר סמכות הבורר לחיובו באופן אישי, וזאת כחריג לכלל לפיו רק הצדדים החתומים על הסכם הבוררות הם אלה שההסכם מחייב אותם (השוו: רע"א 8465/10 רוטנברג נ' צינמון הכהן ( 16.12.2010), פסקה 13 לחוות דעתי והאסמכתאות שם; רע"א 9542/06 ליכטנשטיין נ' איי.אי.ג'י החזקות במשכנתאות בע"מ ( 14.1.2010). לבסוף אציין כי מאחר שטענות המבקש בנוגע לערבותו האישית הועלו בפני הבורר, איני סבור כי נגרם לו עיוות דין. שנית, לא מצאתי ממש בטענות המבקשים הנוגעות לפגיעה בזכות הטיעון שלהם. אם סברו הם כי בטענות שהועלו על ידי המשיבה במסגרת העדות עליה נסמך הבורר בקביעת הפרשנות להסכם בין הצדדים יש משום הרחבת חזית היה עליהם לטעון זאת כבר באותו המועד. המבקשים אינם טוענים כי הועלתה על ידם טענה כאמור באותו המועד ודי בכך כדי לדחות את טענותיהם. שלישית, איני סבור כי במקרה זה קמה עילה לביטול פסק הבוררות מחמת היותו נוגד את תקנת הציבור. טענות המבקשים בהקשר זה, שאיני מוצא מקום להרחיב בתיאורן, הינן בלתי מבוססות בעליל שכן הן מבוססת על ההנחה כי ניתן היה לקבל תמורה גבוהה יותר על המקרקעין שנקנו במשותף על ידי המבקשת 1, המשיבה וחברה נוספת - הנחה שלא גובתה בראיה כלשהי ושעומדת בניגוד לקביעת הבורר בדבר זניחות ערכו של חלק מן המקרקעין (מגרש 50). 7. לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה ובשכר טרחת עורכי דינה בסך של 12,000 ש"ח. ערעור לעליוןיישוב סכסוכיםרשות ערעור (בזכות או ברשות)ערעורבוררות