מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא רישיון דוכן באילת: פתח דבר הטיילת הפסטורלית באילת מאכלסת בתי מלון מפוארים, מסעדות, בתי קפה ודוכני רוכלים. מדובר בדוכנים אימתניים, המוצבים משני עברי הטיילת ומאלצים את ההולכים בה לפלס דרכם בנתיב הצר שהותירו ביניהם, במקום ליהנות מאוויר הים ומהנוף הנפרש אל עבר הרי אדום. הדוכנים מהווים מוקד לסכסוך ארוך ורב שנים, אשר נדון בערכאות ועד כה לא הגיע לסיומו. בתאריך 14.12.10 ניתן על ידי פסק דין הצהרתי, בו קבעתי כי ההסכמים להפעלת הדוכנים בטיילת, נחתמו בחוסר סמכות ו/או בחריגה מסמכות על ידי ראש העיר הקודם, מר גבי קדוש, והם אף מנוגדים לחוק התכנון והבניה, דיני רישוי עסקים והסדר הציבורי (להלן: "פסק הדין הקודם"). על פסק הדין הקודם הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 1546/11), שנדחה ברובו. בית המשפט העליון, מפי כב' השופטת נאור, אימץ את כל הקביעות המשפטיות והעובדתיות בדבר אי-החוקיות שבהפעלת הדוכנים והסיכון הבטיחותי הנובע מהם, אך קיבל את טענת הנתבעים בערעור, כי לא ניתנה להם הזדמנות להתגונן בפני צו של פינוי, שלא נדרש במפורש בכתב התביעה המקורי. לפיכך נעתר בית המשפט העליון, לא בלי היסוס, לבקשתו של ב"כ הנתבעים דאז, עו"ד ליבאי, כי התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי, לדיון בטענותיהם בנוגע לצו הפינוי. הדיון בתביעה הוחזר לבית משפט זה, כאשר המדינה הונחתה להוסיף לכתב התביעה את סעד הפינוי, והנתבעים הורשו לתקן את כתב הגנתם בנוגע אליו. בית המשפט העליון קבע, כי ישנה חשיבות ציבורית רבה בפינוי מהיר של הטיילת והדגיש , כי: "כל קביעותיו של בית המשפט המחוזי הן בפן העובדתי והן בפן המשפטי בגינם נתנו הצווים הצהרתיים האמורים מקובלים עלינו, ואנו מאשרים את שני הסעדים ההצהרתיים האמוריים מטעמיו של בית המשפט" (פסקה 4 לפסק הדין). ובהמשך: "לכאורה הסעד של פינוי מתחייב מן ההצהרה שניתנה, אותה אנו מאשרים כאמור. גם את פסק דיננו זה אין לפרש אחרת. פסק דיננו זה איננו בגדר היתר למערערים להמשיך בפעולות הרוכלות בטיילת. משהוחלט כי המערערים עוסקים ברוכלות בטיילת שלא כדין, לכאורה מתבקש שיעזבו את המקום גם בלי צורך בצווים של בית המשפט" (פסקה 7 לפסק הדין). בפועל, ממשיכים הנתבעים להפעיל את הדוכנים, משל לא נאמרו הדברים והזכות נתונה בידיהם. הגנת הנתבעים בכתב הגנתם המתוקן העלו הנתבעים טענות משפטיות כנגד צו הפינוי המבוקש. לאחר שהתקיים קדם משפט בנוכחות הצדדים נקבע, כי מרבית הטענות נדונו והוכרעו בפסק הדין הקודם, ולגבי יתר הטענות יוגשו סיכומים בכתב. סיכומי ב"כ הנתבעים, אשר הוגשו לאחר עיכוב ניכר, נפתחים בטענה כי "ההליך נוהל למראית עין בלבד, כאשר כל טענה שהועלתה ע"י הנתבעים נדחתה בנימוק של 'הדבר נדון כבר בהליך הקודם', ללא מתן אפשרות לנתבעים להעיד עדים מרכזיים במסגרת של הליך הוכחות ככל תביעה לפינוי בבית משפט בישראל" (סעיף 2 לסיכומים). הנתבעים מעלים טענות שווא, ביודעם כי אין להם הגנה ממשית כנגד סעד הפינוי. הדבר בא לידי ביטוי כבר בטיעוניהם בבית המשפט העליון, כאשר בא-כוחם עו"ד ליבאי התקשה לפרט את טענות הגנתם, נמשך בבקשות סרק להזמנת עדים ולהגשת מסמכים, והגיע לשיאו בטיעון האמור בסיכומים. בית המשפט העליון הוא אשר קבע את המתווה לניהול הליך הפינוי: "אנו מתירים למדינה מעתה לתקן את כתב טענותיה בבית המשפט המחוזי, כך שיוסף הסעד המתבקש. אין צורך כמובן לחזור על הטענות שהוכרעו כבר בפסק הדין ושאושרו על ידינו. כתב הגנה מתוקן לענין הסעד המתבקש בלבד יוגש תוך 30 יום מכתב התביעה המתוקן" (פסקה 10 לפסק הדין). חרף האמור לעיל, הוגש כתב הגנה מתוקן, בו חזרו הנתבעים על טענות שכבר נטענו והוכרעו, ביניהן נטען להעדר מסוכנות ובעיית בטיחות בטיילת; קיום היתר בניה ותכניות המציינות מיקומם של 59 דוכנים בטיילת; מתן רישיון רוכלות לנתבעים; שיהוי בהגשת התביעה ועוד. לגבי טענות "ישנות" אלה, נקבע בהחלטתי מיום 15.1.12, כי העלאתן מנוגדת לפסק דינו של בית המשפט העליון, שהדגיש כי אין לחזור על הטענות שהוכרעו כבר בפסק הדין הקודם ואושרו על ידו. לפיכך נקבע בהחלטתי, כי הדיון יתמקד בטענות ההגנה החדשות שהעלו הנתבעים בנוגע לסעד הפינוי: הטענה כי אין לתובעת עילת תביעה או מעמד כנגד הנתבעים, מאחר שאינה בעלים של המקרקעין, שהופקעו על ידי עירית אילת; הטענה לפגיעה בחופש העיסוק; והטענה כי על התובעת למצוא מקום חלופי לרוכלים, דוגמת מגרש 40 אותו הכשירה בסמוך לטיילת. בהמשך הותר לנתבעים, לפנים משורת הדין וכדי שלא תקופח הגנתם, להוסיף גם את הטענה, כי הם ברי-רשות בלתי הדירה להחזיק במקרקעין, למרות שהדבר לא נאמר בכתב ההגנה המתוקן. חרף העובדה שהמסגרת הדיונית הובהרה היטב לצדדים, נטענו (שוב) בסיכומי ב"כ הנתבעים טענות בדבר העדר מסוכנות ובעיית בטיחות בטיילת (עמ' 10-11 לסיכומים), קיומו של היתר בנייה לדוכנים (עמ' 12), מתן רישיונות רוכלות לנתבעים באישור ראש העיר (עמ' 13-14), ושיהוי בהגשת התביעה (עמ' 18-20). אין בכוונתי להתייחס לטענות אלה, שנדונו והוכרעו בפסק הדין הקודם, ולא ציינתי את הדברים אלא כדי להדגיש את אופן ניהול ההליך על ידי הנתבעים. בסופו של יום מתברר, כי אין לנתבעים הגנה טובה מפני סעד הפינוי המבוקש, כפי שיפורט להלן. נראה, כי כל מטרתם של הנתבעים היתה לעשות שימוש בהליכים המשפטיים, כאמצעי להרוויח זמן ולהמשיך בניהול עסקי הרוכלות, תוך התעלמות מאמירתו המפורשת של בית המשפט העליון, לפיה "... מתבקש שיעזבו את המקום גם בלי צורך בצווים של בית המשפט" (פסקה 7 לפסה"ד). לאחר דברי פתיחה אלה, אפנה לדיון בטענות ההגנה של הנתבעים כנגד סעד הפינוי. 1. למדינה אין עילת תביעה ומעמד נגד הנתבעים הנתבעים טוענים, כי לתובעת אין מעמד לדרוש את פינויים, מאחר שהיא אינה בעלת המקרקעין, אשר הופקעו על ידי עירית אילת בשנת 1988. לדבריהם, האפשרות לתבוע סעד של "סילוק יד" להבדיל מ"סעד הצהרתי", נתונה רק לבעלים או מחזיק, אך לא למי שאין לו כל אחיזה במקרקעין, כאמור בסעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), המורה כי: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". לדברי ב"כ הנתבעים, סעיף 16 לחוק המקרקעין קובע שני תנאים חלופיים, המאפשרים לאדם ו/או לגוף כלשהו להגיש תביעה לסילוק יד במקרקעין והם: היותו בעלים במקרקעין או היותו זכאי להחזיק במקרקעין. לטענתו, התובעת אינה מחזיקה במקרקעין ומנועה מלטעון, כי היא "מחזיקה במקרקעין" באמצעות עירית אילת כ"זרועה הארוכה", שכן על פי סעיף 16 הנ"ל נדרשת זיקה ממשית, ואם כך היו פני הדברים, מדוע נזקקה עירית אילת להפקיע מידי התובעת את המקרקעין בשנת 1998? אכן, המדינה אינה בעלת המקרקעין ואינה מחזיקה בהם. בפסק הדין הקודם קבעתי, כי "אין למינהל עילת תביעה או מעמד כנגד הנתבעים ועירית אילת בכללם, במישור הקנייני או במישור ההסכמי" (עמ' 14 לפסה"ד). אולם, המדינה זכאית להגיש תביעתה בהיותה "מופקדת על אכיפת החוק. בכובעה זה, מוסמכת המדינה לנקוט בהליכים, גם ללא זיקה למקרקעין, מכוח מעמדה כרשות שלטונית המופקדת על שמירת הסדר הציבורי" (עמ' 17 לפסק הדין). קביעה זו, כיתר הקביעות העובדתיות אשר שימשו יסוד למתן הסעדים ההצהרתיים, אומצה על ידי בית המשפט העליון והנתבעים אינם מנסים להשיג עליה בסיכומיהם, אלא מתעלמים ממנה. ודוק: המחלוקת בשאלת מעמדה של המדינה והיריבות בינה לבין הנתבעים, נגזרת מהאמור בכתבי הטענות שהוגשו במסגרת ההליך. זירת המשפט מתוחמת על ידי סלע המחלוקת בין הצדדים. כך קבע בית המשפט העליון, מפי כב' השופט הנדל ברע"א 296/11 נאג'ר נ' עליאן ( 23.2.12 להלן: "נאג'ר"), אליו הפנה ב"כ הנתבעים בסיכומיו, בהיותו סבור, כי פסק הדין עוסק בשאלה למי הזכות לתבוע סילוק יד, על פי סעיף 16 לחוק המקרקעין. אולם, פסק הדין אינו עוסק בכך אלא בשאלה - כיצד יקבע מהי המחלוקת האמיתית בין הצדדים, כפי שזו מוגדרת על פי כתבי הטענות. ואכן, לאחר עיון בכתבי הטענות נקבע שם: "ענייננו, אם כן, בשאלת הבעלות, ולא בשאלת ההחזקה. מבחינה דיונית, הראשונה היא אגבית, אך מבחינה מהותית, היא העומדת בלב ההכרעה" (שם, פסקה 5). על דרך האנלוגיה ניתן לומר, כי בתביעה דנן עסקינן בסעד של פינוי, הנדרש על ידי המדינה בכובעה השלטוני, כמופקדת על אכיפת החוק, ולא בשאלה למי הזכות לתבוע סילוק יד על פי סעיף 16 לחוק המקרקעין. ההפניה לסעיף 16 לחוק המקרקעין ולפסיקה המפרשת אותו, אינה מעלה ואינה מורידה, מאחר שהמדינה אינה תובעת במעמדה כבעלת המקרקעין או כבעלת זכות להחזיק בהם. ב"כ הנתבעים לא התייחס כלל לשאלת מעמדה של המדינה ועילת התביעה העומדת לה בתפקידה השלטוני. נראה כי ב"כ הנתבעים אף הוא אינו חולק על הקביעות בפסק דיני הקודם, שם נאמר, כי המדינה אמונה על קיום האינטרס הציבורי ועל שמירת הוראות החוק, המחייב כי הטיילת תהיה פנויה מכל דבר או חפץ, המפריע לשימוש בה כשטח ציבורי פתוח ומונע מהציבור את האפשרות ליהנות ממשאב הטבע העיקר של העיר אילת - חוף הים. לדרישת הפינוי של המדינה מצטרפת גם עיריית אילת, הטוענת, כי "למדינת ישראל באמצעות הפרקליטות, ישנה לא רק זכות, אלא אף חובה מובהקת למצות גם בדרך של בקשת סעד פינוי את זכות הציבור ליהנות מטיילת תיירותית ראויה ובטיחותית" (סעיף 9 לסיכומי העירייה). הנתבעים יודעים גם יודעים, כי עירית אילת, אשר הפקיעה את הקרקע והקימה עליה את הטיילת, אינה מסכימה כי ימשיכו לנהל את עסקיהם בטיילת הצפונית, אך בוחרים שלא לציין עובדה זו בסיכומיהם. נזכיר, כי במטרה להסיר כל ספק לגבי מעמדה של המדינה, הודיע היועץ המשפטי לממשלה על התייצבותו בהליך, כמייצג האינטרס הציבורי, ובכך בוסס מעמדה של המדינה כתובעת והונח הבסיסי הראשוני לתביעתה בפן השלטוני (עמ' 14 ואילך לפסק הדין הקודם). סעד הפינוי הוסף לכתב התביעה, על פי הנחיות בית המשפט העליון, ונועד אך לרפא את "התחושה הקשה של המערערים, שלא היו מוכנים כלל לצו פינוי שלא התבקש" כדברי עו"ד ליבאי בערעור, וליתן להם הזדמנות להתגונן כנגד הסעד המתבקש (פסקאות 9-10 לפסק דינו של בית המשפט העליון). כפי שהוסיף כב' השופט עמית בענין נאג'ר, דיני הראיות הולכים אחר המשפט המהותי ונטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט (ראה, למשל, ע"א 357/72 שנסי נ' בצלציוני, פ"ד כז(1) 741 (1973); ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' ולך, פ"ד מג(2) 864, 870 (1989); ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ נ' ועדה המקומית לתכנון ובנייה כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, 642 (1992); ע"א 10467/08 עומר חג'אזי נ' אדיב עיאס ( 3.11.2010)). נטל הראיה והשכנוע מוטל על כתפי הנתבעים, להוכיח את טענות הגנתם. הנתבעים כשלו בהוכחת הטענה, כי אין למדינה מעמד נגדם, ולא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח, כי אין למדינה עילת תביעה לדרוש את פינויים. 2. הנתבעים כברי-רשות ואף רשות בלתי הדירה במקרקעין הנתבעים טוענים, כי הם אינם פולשים וכי הם מצויים על הטיילת משום שהעירייה הזמינה אותם לרכול בה - כך שבמובן זה הם ברי-רשות (עמ' 14 לסיכומי הנתבעים). לדבריהם, בר-רשות הינו אדם המחזיק בפועל במקרקעין במשך שנים רבות, בידיעת בעל המקרקעין, אפילו אין בידו הסכם אלא רשות משתמעת או מכללא לעשות שימוש במקרקעין. התנהגות בעל המקרקעין יכולה להעיד על הסכמתו להישארות המחזיק במקרקעין, וטענת "בר-רשות" עשויה לשמש כטענת הגנה טובה, כנגד טענות של "הסגת גבול" ו"סילוק יד" מצד בעל מקרקעין. אמנם, טענת בר-רשות לא נטענה בכתב הגנתם המתוקן של הנתבעים, והועלתה רק בעל-פה בישיבת קדם המשפט, אך החלטתי לאפשר להם לטעון אותה, כדי שלא תקופח הגנתם. עובדה זו אינה מונעת מבא-כוחם להלין, כי בית המשפט התיר לנתבעים להציג "רק חלק קטן משלל המסמכים המוכיחים את טענת בר-הרשות, ואף החליט כי חלק מהם אינם רלוונטיים, אף בלא קיום הליך של ק.מ או הוכחות" (עמ' 15 לסיכומים). לדבריו, לאור סעד הפינוי, הנתבע לראשונה בתובענה זו, גם מסמכים ועדים (ששמותיהם לא צוינו, למעט שני ראשי העיר אילת), לא הובאו בפני בית המשפט, ולא ניתנה לנתבעים הזדמנות להאיר את עיני בית המשפט בנסיבות האמיתיות של הימצאותם על הטיילת. אתייחס לטענות הפרוצדורליות תחילה ולאחר מכן לטענות המהותיות. ההחלטה להתיר הגשתם של חמישה מסמכים בלבד בהחלטה שניתנה ביום 25.3.12 קבעתי, לאחר עיון ב- 15 מסמכים סה"כ שהוצגו ע"י ב"כ הנתבעים, כי בין אם מדובר במסמכים חדשים או במסמכים ישנים, שהנתבעים נמנעו במתכוון להציגם בהליך הקודם, הרצון לרדת לחקר האמת מצדיק הצגתם בשלב זה. מתוך המסמכים שהוצגו לעיוני, הותרה הגשתם של חמישה מסמכים, שנמצאו רלוונטיים לסוגית הפינוי, וזאת בעקבות אמירתו של בית המשפט העליון כי "עו"ד ליבאי ... טען כי לחלק מחברי הקבוצה ישנן טענות נגד הפינוי הנתמכות במסמכים...". שאר המסמכים, אשר נסקרו בפרוטרוט בהחלטתי (עמ' 5-6) לא היו רלבנטיים לטענות הנתבעים. ב. ההחלטה שלא להתיר הזמנתם של עדים דרישתם של הנתבעים לזמן שוב את שני ראשי העיר אילת, מר גבי קדוש ומר מאיר יצחק הלוי, אשר העידו בהליך הקודם ונחקרו באריכות על ידי בא-כוחם, לא נועדה אלא להאריך את משך הדיון באופן מלאכותי. ב"כ הנתבעים לא פירט, מהן השאלות הנוספות שביקש (אם בכלל) לשאול את העדים; ב"כ הנתבעים לא שת לבו לעובדה, שראש העיר גבי קדוש כבר נחקר אודות המסמכים שהגשתם הותרה; ב"כ הנתבעים לא פירט אפילו בסיכומיו, מדוע נדרשת הזמנתו של ראש העיר מר רפי הוכמן, כאשר לא הוגשו מסמכים בחתימתו ולא נטען כי היה מעורב במתן הרישיונות לרוכלים. קריאה חוזרת בסיכומי הנתבעים מעלה, כי אין בהם רמז לזהותם של "עדים מטריאליים" נוספים, שהזמנתם נמנעה. עד היום לא מצא ב"כ הנתבעים לנכון לפרט מי הם העדים וכיצד היה באפשרותם לסייע בהגנת הנתבעים - והמבין יבין. ודוק: טענות ההגנה שהעלו הנתבעים בכתב ההגנה המתוקן היו טעונת משפטיות במהותן: מעמדה של התובעת ועילת התביעה כנגד הנתבעים; פגיעה בחופש העיסוק; הדרישה למציאת מקום חלופי לרוכלים; והטענה שהוספה בדבר היותם של הנתבעים ברי-רשות. בנסיבות אלה נקבע, כי הצדדים יהיו רשאים לפרט טענותיהם בסיכומים, אשר בהם, כאמור, לא ניתן למצוא זכר לעדים או מסמכים מטריאליים נוספים, שהגשתם נמנעה. שימוש בלשון בוטה ומשתלחת כלפי בית המשפט, שמטעמים מובנים אין מקום לחזור עליה, לא מהווים תחליף להרמת נטל השכנוע המוטל על הנתבעים, במיוחד כאשר הנתבעים אינם מפרטים בסיכומיהם את המסמכים או העדים הנוספים, שהיה בהם כדי להאיר את עיני בית המשפט בפרטי הגנתם. אשר על כן, אני דוחה את טענותיהם הפרוצדורליות של הנתבעים. ג. ביטול ההרשאה לרכול במקרקעין הלכה פסוקה היא, כי טענת בר-רשות ובמיוחד רשות בלתי הדירה, מהווה טענה לזכות אישית, ואין בכוחו של רישיון או היתר אישי, כדי ללמד על הענקת זכות דומה לקבוצה (ע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' כדורי, 25.11.12 (להלן: "כדורי"); ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות - מדינת ישראל, 21.3.07 (להלן: "דיאמנשטיין"). הנתבעים אינם מהווים קבוצה אחידה. איש איש ונסיבותיו האישיות. איש איש והסיבה שבגינה הותר לו לרכול על גבי הטיילת, במועד מסויים ולא באופן קבוצתי. כפי שהבהיר כב' השופט אנגלרד בפרשת כדורי (שם, פסקה 12): "גבולות ההגנה שתוענק לבר-הרשות תלויים בנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. כאמור, מקובלת עליי המסקנה כי במקרה הנדון הרשות מכללא שניתנה לבעלי החברה להשתמש במקרקעין היא בתמורה. אולם, בנסיבות המקרה הנדון אין כל בסיס לרעיון כי הרשות שניתנה היא בלתי הדירה, וזאת בהנחה - מבלי להביע דעה כלשהי בדבר נכונותה - כי מוסד של רישיון (אישי) בלתי-הדיר קיים בשיטת המשפט הישראלי... נמצא, כי רשות הנמלים רשאית לסיים את הרשות שנתנה לבעלי החברה להשתמש בחלקה הנדונה". מתן היתר רוכלות, על פי טיבו, אינו מקנה זכות חזקה במקרקעין למקבל ההיתר. רוכלות הוגדרה בסעיף 2א(ה) לחוק רישוי עסקים, התשכ"ה - 1968 כ"עיסוק בקניה, במכירה או בהצעת שירותים או מלאכה לציבור שלא מתוך מבנה קבע". במקרה דנן, גם אם יאמר כי הנתבעים הוזמנו על ידי ראש העיר הקודם, מר גבי קדוש, לרכול בטיילת, מעולם לא היתה כוונה להעניק להם רשות בלתי הדירה, שכן רישיון רוכלות, על פי טיבו וטבעו, הינו רישיון לתקופה מוגבלת מראש, הניתן לשנה בלבד (עת"מ (י-ם) 679/05 מלכה טובול נ' עירית ירושלים ( מיום 27.11.05). רישיון רוכלות מקנה זכות אישית, שאינה זכות קניינית מוגנת. ההיתר שניתן לנתבעים בהסכמי ההפעלה, לעסוק ברוכלות במשך חמש שנים, לא רק שהוא נוגד את אופיו הארעי של עיסוק זה, אלא הוא נוגד גם את הוראות הדין והפסיקה, כפי שנקבע בפסק דיני הקודם (עמ' 29-30). מי שקיבל רשות להשתמש במקרקעין בתמורה, ועל אחת כמה וכמה המשתמש ללא תמורה, כמו הנתבעים בענייננו, צפוי לדרישת פינוי וקבלת החזקה במקרקעין עם סיום הרישיון. הזכות לדרוש פינויים של המקרקעין אינה מותנית בתנאים, או במתן פיצוי קודם, כפי שנקבע בענין כדורי: "זכות הפינוי העומדת לבעלי הקרקע כלפי בני הרשות עם סיום הרישיון אינה שלובה במקרה זה בזכות הפיצויים של בני הרשות. סיום הרשות מזכה את בעל המקרקעין לקבלת ההחזקה בחלקה מידי בני הרשות; בני הרשות מצדם זכאים להגיש תביעה נפרדת לפיצויים בשל סיום הרישיון". לרוכלים אשר השתלטו על הטיילת, מוענק יתרון בלתי מוצדק על פי ציבור המבקרים, באישורו של ראש העיר הקודם מר גבי קדוש, שכבר נקבע כי ניתן בחוסר סמכות ותוקפו פג זה מכבר, אך הרוכלים מבקשים להנציח את המצב הקיים. הרוכלים מסרבים לפנות את הטיילת, חרף העובדה שבית המשפט העליון קבע כבר, כי הנתבעים עוסקים ברוכלות בטיילת שלא כדין ומתבקש כי יעזבו את המקום, גם בלי צורך בצווים של בית המשפט. ב"כ הנתבעים טען על דרך ההכללה, כי הנתבעים הציגו מסמכים בכתב, חתומים ע"י שני ראשי עיר והיועצים המשפטיים של עירית אילת, המתירים להם להציב דוכנם על הטיילת, אך לא התייחס בסיכומיו לאף אחד מהמסמכים שהגשתם הותרה - ולא בכדי. חרף העובדה שב"כ הנתבעים לא התייחס למסמכים שהותר לנתבעים להגישם, מצאתי לנכון לעשות כן, על מנת להמחיש את חוסר התוחלת שבטענות הנתבעים: במכתב ראש העיר מאיר יצחק הלוי, מיום 13.4.05 נאמר, כי בכוונת ראש העיר לאשר לנתבע 75 מר מלכה ז"ל רוכלות לצמיתות "בכפוף לשינוי התב"ע על הטיילת והסכמת ממ"י". אם היתה כוונה למתן רישיון לצמיתות, הדבר עומד בסתירה להוראות חוק רישוי עסקים. ראש העיר אף מציין במכתבו, כי התחייבותו היא בכפוף לשינוי התב"ע והסכמת ממ"י, ותנאים אלה לא התקיימו. בהסכם שנחתם ביום 20.11.01 בין עירית אילת לבין ציון סוויסה נתבע 67, נאמר במפורש, כי "לא יהיה באמור בהסכם זה להקנות לציון זכות מכל סוג שהוא במקרקעין" (סעיף 6). הדברים מדברים בעד עצמם. בהמלצת ראש העיר מר גבי קדוש לממ"י, להגיע עם נתבע 70 איתן רגב, להסדר, לא נאמר דבר לגבי רשות בלתי הדירה להחזיק במקרקעין, ונראה כי זו הסיבה שב"כ הנתבעים לא התייחס אליו בסיכומיו. כך גם במכתב מאת היועץ המשפטי לעירית אילת למר אמיל אגמי מיום 5.4.00. גם שם לא נאמר דבר לגבי הרשאה לצמיתות או רשות בלתי הדירה. גם בסיכום פגישת עבודה בין מר מאיר יצק הלוי לבין סיעת ש"ס מיום 2.2.06, לא נאמר דבר לגבי הרשאה לצמיתות או רשות בלתי הדירה. ודוק: מדובר במסמכים שהגשתם הותרה, לאחר שב"כ הנתבעים טען כי יש בהם להוכיח, כי חלק מהנתבעים קיבלו רשות בלתי הדירה להחזיק במקרקעין. עיון מדוקדק במסמכים מלמד, כי אין בהם כדי לתמוך בטענות הנתבעים. לפיכך, גם אם היתה ניתנת לנתבעים אפשרות לזמן את עורכי המסמכים, לא היה בכך כדי להועיל, שכן תוכן המסמכים מדבר בעד עצמו. ב"כ הנתבעים הפנה בסיכומיו דווקא למסמך הנושא את הכותרת "סיכום ישיבת חפח"א - ממ"י" מתארך 26.4.98, שאליו התייחסתי כבר בפסק הדין הקודם וקבעתי, כי המינהל אכן נתן הסכמתו להצבת 55 דוכנים, כחלק ממהלך שיפור הטיילת (עמ' 22 לפסה"ד). אין בין קביעה זו לבין הטענה, כי מדובר ברשות בלתי הדירה ולא כלום. גם אם הנתבעים החזיקו במקרקעין תקופה ממושכת, בידיעת המינהל וללא מחאה מצידו, מדובר במקרקעי ציבור שהנתבעים החזיקו בהם ללא תמורה וניתן לבטל את ההרשאה להחזיק בהם, כפי שנקבע בענין דיאמנשטיין. באותו מקרה החזיק המערער בשטח למעלה מ-40 שנה ואף בנה עליו בניינים בידיעת המינהל ומבלי שנדרש להתפנות. נקבע, כי מעמדו הוא של בעל רישיון להשתמש במקרקעין ומדובר ברשות הדירה, הניתנת לביטול בכל עת, כדברי כב' השופט ג'ובראן: "הפסיקה הבחינה בין רישיון שניתן בתמורה לבין רישיון שלא ניתן בתמורה, כאשר נקבע כי כאשר לא ניתנה תמורה מדובר ברישיון אשר ניתן לביטול בכל עת (ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית-מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210, 214; ע"א 602/84 ריבוא נ' גל, פ"ד לט(3) 693, 698; ע"א 126/83 אלעלמי נ' אל-חטיב, פ"ד מ(1) 397, 409). בענייננו, מלבד העובדה שמדובר ברישיון שלא ניתן בתמורה, מדובר ברישיון מכללא, אשר אינו נובע מהסכם בין הצדדים אלא מהסכמה שבשתיקה מצד בעל המקרקעין לכך שבעל הרשות מחזיק בשטח" (שם פסקה 12). דברים דומים נאמרו גם בע"א 10653/05 ת"ת הכללי והישיבה הגדולה "עץ חיים" בירושלים נ' החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי ( 1.8.10), מפי כב' השופטת פרוקצ'יה: "המערערת הוכיחה, לכל היותר, כי היתה בידיה רשות לשהות בנכס, ולו לתקופה ארוכה מאד, ואפשר כי שילמה מיסים בעבור השימוש בנכס. מעמד זה של בר-רשות, אינו מקנה זכות קנין או זכות שביושר מכל סוג שהוא (ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות ( 21.3.2007))".  העובדה שהנתבעים עסקו ברוכלות והחזיקו במקרקעין ללא תמורה במשך שנים רבות, אינה צריכה להוות שיקול המצדיק הימנעות מפינויים, או יצירת זכות או ציפייה להמשך שהותם במקרקעין דרך קבע. הנתבעים היו במעמד של ברי-רשות להחזיק במקרקעין, מכוח הסכמים שנכרתו בינם לבין ראש העיר הקודם, אך מדובר בהסכמים בטלים ו/או שהסכמים שפג תוקפם, כפי שנקבע בפסק דיני הקודם. עם ביטול ההסכמים בטלה גם ההרשאה שהיתה לנתבעים לרכול במקרקעין, והם אינם רשאים להמשיך להפעיל את הדוכנים בשטח הטיילת הצפונית. 3. פגיעה בחופש העיסוק לטענת הנתבעים, רישיונות שהוצאו וניתנו בדין מהווים זכות קניינית לכל דבר ועניין, וביטולם באופן חד-צדדי מהווה פגיעה בלתי ראויה ובלתי מידתית בזכויות יסוד, בניגוד להוראות סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וסעיפים 3-4 לחוק יסוד: חופש העיסוק. עקרון חופש העיסוק אינו מוחלט, ולא נועד להתיר קיומו של עסק הפועל בניגוד לחוק. היקפו של חופש העיסוק נגזר מהצורך לשמור על ערכים שונים וחשובים אחרים, כמו הערך של שלום הציבור, השמירה על איכות הסביבה ואיכות החיים בכלל, וערכים אחרים המנויים בהוראות חוק, כדוגמת חוק רישוי עסקים, כפי שנקבע ברע"פ 4270/03 מדינת ישראל נ' תנובה בע"מ, פ"ד נט(3) 673, 680. הצורך להצטייד ברישיון רוכלות, כמו גם הדרישה להקפיד על חידושו, נתפסים כשלעצמם כפגיעה בחופש העיסוק, אך אין בכך כדי לומר, כי כל שינוי במצבו של בעל הרישיון אינו לגיטימי. הדברים נכונים, גם אם מדובר במי שהחזיק ברישיון רוכלות במשך עשרים שנה, אשר ניתן לו על מנת לסייע בשיקומו הנפשי והכלכלי ולסייע לו בפרנסת משפחתו, והוא נפטר. כב' השופט חשין קבע בעע"מ 4848/04 שולמית בכור נ' מרדכי (מוטי) ששון ראש עירית חולון ( 20.9.07), כי סירוב העיריה להמשיך להעניק את הרישיון לאשתו של המנוח או לחדשו, אינו נוגד את עקרון חופש העיסוק: "ככלל, הדרישה לרישיון עסק, לאחר חקיקת חוק היסוד, היא בראש ובראשונה פגיעה בזכות קיימת מלכתחילה לחופש העיסוק (ראו א' ברק פרשנות חוקתית (כרך שלישי, תשנ"ה), בעמ' 596, 613; בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367, פיסקה 14, מפי הנשיא ברק, להלן - מנהלי ההשקעות). המסקנה המתחייבת מכך היא, כי אי-חידוש רשיון, ביטולו או כל שינוי לרעה במעמדו של בעל רשיון, מהווה פגיעה בחופש העיסוק, באותו אופן ממש שעצם הדרישה לרשיון מהווה פגיעה בחופש העיסוק. כמובן, שאין בכך כדי לקבוע כי שינוי לרעה במצבו של בעל הרשיון אינו לגיטימי; שהרי מן המפורסמות היא כי הזכות לחופש העיסוק, כמו זכויות חוקתיות אחרות, אינה מוחלטת, וכי יהיו מצבים בהם הזכות תיסוג מפני ערכים אחרים..." (שם, פסקה 11). ובהמשך: "ראיתי להוסיף, כי לא נעלמו מעיניי המאפיינים הייחודיים של העיסוק ברוכלות. בהיותה עיסוק שמתנהל במרחב הציבורי, עשויה הרוכלות להיות מוגבלת יותר מעיסוקים אחרים. בהתאם לכך, כאמור, סעיף 2א(א) לחוק מסמיך את הרשות לקבוע כי אזורים מסויימים יהיו אסורים לרוכלות. לכן, קביעה כזו, כחלק משינוי מדיניות, עשויה בהחלט להוות שיקול לגיטימי לאי-חידושו של רשיון" (שם, פסקה 14). הנתבעים טוענים לפגיעה בחופש העיסוק, מבלי שקיימת להם כלל זכות קנויה להפעיל עסקים בשטח הטיילת. אין בזכותם של הנתבעים לחופש עיסוק, כשלעצמה, כדי לגבור על לשונם ותכליתם של חוק רישוי עסקים וחוק התכנון והבנייה, האוסרים עיסוק ברוכלות על שטח הטיילת, המוגדר כשטח ציבורי. אין בעקרון ההיולי של חופש העיסוק כדי להקנות לנתבעים הגנה מפני דרישת הפינוי המוצדקת של התובעת - דרישה המקבלת משנה תוקף לאור הצטרפותה של עיריית אילת אליה, ולאור קביעתו של בית המשפט העליון, כי הנתבעים עוסקים ברוכלות בטיילת שלא כדין. 4. על התובעת למצוא לנתבעים מקום חלופי, דוגמת מגרש 40 טוענים הנתבעים, כי גם אם קמה לתובעת זכות לפנותם מהמקרקעין, עליה לדאוג בעצמה או באמצעות מי מטעמה למציאת מקום חלופי עבורם, דוגמת מגרש 40 אותו הכשירה העיריה עבור 59 רוכלים בסמוך לטיילת. בכך ישמר חופש העיסוק של הנתבעים, שהדוכנים מהווים מקור הכנסתם. ב"כ הנתבעים מפנה בסיכומיו לעובדה שבפסק דיני הקודם קבעתי, כי "ראוי לה לעיריית אילת, כי תאמץ את הנהוג והמקובל במדינות אחרות, ותדאג למצוא אתר מתאים להקמת שוק רוכלים, במגרש הסמוך לטיילת, שיוכשר במיוחד לכך" (שם, עמ' 44). ב"כ הנתבעים לא שת לבו לעובדה, שבפסק הדין הקודם קבעתי, כי "אימוץ חלופה כלשהי, בין אם מגרש 40 ובן אם מגרש אחר, אינו חלק מעילת התביעה או הסעדים הנדרשים במסגרתה. אימוץ חלופה כלשהי אפשרי רק בדרך של הסכמה, והוא חורג מגדר התביעה..." (שם, עמ' 42). בנוסף, התעלם ב"כ הנתבעים מהקביעה, שאושרה אף היא ע"י בית המשפט העליון, כי מתן רישיונות רוכלות במגרש חלופי יוסדר באמצעות ועדת רישיונות, שתוקם על ידי עירית אילת ותפעל על פי קריטריונים שוויוניים ושקופים (עמ' 44 לפסק הדין הקודם). ב"כ עיריית אילת מציין בסיכומיו, כי הוקדמה וועדה ציבורית, בראשותה של כב' השופטת (בדימ') שרה פריש, לפניה הופיעו כל המועמדים לאכלוס מגרש 40, ובכללם חלק מהנתבעים. הוועדה בחנה את נסיבותיו האישיות של כל מועמד, מתוך ניסיון לאתר את המועמדים המתאימים ביותר. לדבריו: "משיוגשם התהליך, ניתן יהיה לאפשר יצירת שוק רוכלים על בסיס שוויוני, ובה בעת לאפשר קיומה של טיילת מכובדת, נטולת מטרדים, בעיר תיירות ייחודית כאילת" (סעיף 19 לסיכומים). הדרישה למציאת מקום חילופי, כתנאי לפינוי, אינה במקומה. הלכה היא, כי שימוש במקרקעין על ידי בר-רשות לאורך שנים, אינו מקנה אפילו זכות לפיצויים בעקבות ביטול הרישיון, אלא לכל היותר זכות לפיצויים בגין המקרקעין שהושבחו. כך נקבע בענין דיאמנשטיין, שם הפנה בית המשפט להלכה הפסוקה לפיה: "הלכה היא, כי רישיון הניתן לביטול אינו מקנה לבעליו זכות לקבל פיצויים בעקבות ביטול הרישיון, אלא פיצויים בגין השבחת הקרקע בלבד ואף זאת מכוח שיקולי צדק.." ובהמשך: "אם בפרשת חיר בה דובר על נכס אשר שימש למגורים נקבע כי אין מקום לשלם פיצויים, על אחת כמה וכמה נכון הדבר בענייננו, היות והשטח נשוא הערעור שימש את המערער לצרכים עסקיים בלבד. בנסיבות אלו, בהן השתמש המערער בשטח השייך לרשות הפיתוח במשך למעלה מ- 40 שנה ללא תשלום, אינני סבור כי קמה לו זכות לקבל פיצויים בגין הפקעת השטח". דברים דומים נאמרו בע"א (ת"א) 1766/00 אברגיל נ' מנהל מקרקעי ישראל ( 26.6.05): "המערערים השתמשו במקרקעין נשוא התביעה והפיקו הנאה ממנו משך שנים רבות, מבלי לשלם כל תמורה, הם הקימו עסק כלכלי על זה השטח וזכו להפיק רווחים מהחזקתו, אשר על כן אין אנו מוצאים כי זה המקרה בו נדרשת הפעלתם של שיקולי הצדק ופסיקת פיצויים בגין ההשקעה שנעשתה לטובתם של המערערים בלבד, ואין היא משביחה את הנכס עצמו". וראה גם ע"א (ת"א) 1187/09 רמ-נח בע"מ נ' עבודי ( 7.2.11) שם ציין כב' השופט שנלר: "מהפסיקה שהובאה עד כה מצאו בתי המשפט להורות על פינוי בר- רשות מכללא, מעת שבוטלה הרשות, עם זאת בחנו בתי המשפט אם זכאי המחזיק במקרקעין לפיצוי משיקולי צדק. בין השיקולים אותם מנו בתי המשפט ניתן למנות את משך השנים בהם קיימת החזקה, אינטרס ההסתמכות והציפייה, חוקיות הבנייה ככל שנעשתה. בכל אותם מקרים הפיצוי ניתן לא בגין הפינוי, אלא בגין ההשקעות שהשקיע המחזיק במקרקעין ולאחר שנדרש להוכיחן". לא הבאתי את הדברים לעיל כנימוק לפסיקת פיצויים לנתבעים, אלא כדי להראות כי שעתה של הדרישה לפיצויים טרם הגיעה. חיזוק למסקנה זו נמצא ברע"א 1156/02 רע"א 1238/02 עבד אל סלאם ח'יר נ' אלון לידאי ( 11.5.03) שם נקבע, כי בר-רשות שהורשה להתגורר בנכס ללא תמורה, והרשות בוטלה, אינו זכאי לפיצויים מכוח הדין עבור ביטול הרשות, אולם יכול שיהיה זכאי לפיצויים מכוח הסכם מפורש או משתמע בין בעל המקרקעין לבין בר-הרשות. עם זאת יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו תוך התחשבות בשיקולים של צדק: "האם יש לפצות את המבקשים מכח 'שיקולים של צדק' שאינם מן הדין? עד ביטול הרשות התגוררו המבקשים בנכס במשך 40 שנה בקירוב, ומשהגיע המבקש לגיל פרישה, עליהם לפנות את הנכס שבו התגוררו ולמצוא לעצמם מקום מגורים אחר. כנגד קושי זה של המבקשים עומדת טובת ההנאה שהיתה להם - למבקש, לאשתו ולילדיהם - במשך תקופה כה ארוכה שבמהלכה התגוררו בנכס ללא תמורה; אין זו הטבה של מה בכך. המבקשים היו יכולים אפוא לחסוך במשך התקופה סכום נכבד - כשיעור דמי השכירות שלא שילמו - ולהבטיח לעצמם מקום מגורים..." (שם, בע' 958). זכותם של הנתבעים לפיצויים תיקבע, אם בכלל, בהליך נפרד ובמסגרת תובענה נפרדת. הנתבעים אינם דורשים פיצויים מהתובעת בשלב זה, ודרישתם להתנות את צו הפינוי במציאת מקום חלופי אינה מעוגנת בדין. יתירה מכך, בית המשפט העליון מצא לנכון לציין, כי הסדרת מקום חלופי תיעשה רק לאחר פינויים של הנתבעים מהטיילת, וכל עיכוב בפינויים פוגע בזכותם של רוכלים אחרים הזקוקים לרישיון: "כל עיכוב בפינוי הטיילת מונע גם, כפי שהוסבר בדיון, שיקומם של רוכלים אחרים הזקוקים לכך במסגרת מגרש מספר 40, שלפי הדין ניתן לאכלסו ברוכלים, רק לאחר שהטיילת הצפונית תפונה מרוב הרוכלים" (פסקה 8 לפסה"ד). הדברים ישימים גם לגבי נתבע 11 מר חן חיים, ונתבע 82 מר מאיר זינו, שהגישו סיכומים בעצמם. מר חן טען בסיכומיו, כי בשל מצבו הרפואי קיבל הבטחה מראש העיר המכהן, מר מאיר יצחק הלוי, כי לא יפונה מהטיילת. כראיה לכך הפנה לנספח יג' לסיכומיו, מכתב מיום 13.4.05 בו נאמר "יש בכוונתי לאשר רוכלות לצמיתות לדוכן על מתחם הטיילת וזאת בכפוף לשינוי התב"ע על הטיילת ואישור ממ"י". מדובר במסמך זהה למכתב ראש העיר מאיר יצחק הלוי, מיום 13.4.05 נאמר, כי בכוונת ראש העיר לאשר לנתבע 75 מר מלכה ז"ל רוכלות לצמיתות "בכפוף לשינוי התב"ע על הטיילת והסכמת ממ"י". מסקנתי לגבי משמעות המסמך זהה, והקביעה, כי אם היתה כוונה למתן רישיון לצמיתות, הדבר עומד בסתירה להוראות חוק רישוי עסקים חלה גם כאן. ראש העיר ציין במכתבו, כי התחייבותו היא בכפוף לשינוי התב"ע והסכמת ממ"י, ותנאים אלה לא התקיימו. מר זינו הפנה בסיכומיו הקצרים להסכם פשרה, שנחתם בינו לבין עיריית אילת, בו נאמר, כי ככל שייקבע שעל הרוכלים לפנות את הטיילת, יחייב הדבר גם אותו, וכי ברגע שתחל פעילות שוק הרוכלים במתחם 40, יקבל התובע זכות שימוש בדוכן מבלי שיידרש להליכי מיון כלשהם. מדובר בהסכם שנחתם במסגרתו של הליך אחר, בין מר זינו לבין עיריית אילת, שאינו נוגע לסעד הפינוי המבוקש, אלא ככל שמר זינו הסכים לקבל עליו עולו של פסק פינוי שינתן, ואין ספק, כי פסק הפינוי חל גם עליו. לסיכום - רצונם של הנתבעים "לחשק" את התובעת או את עיריית אילת, ולהבטיח לעצמם מקום חלופי במגרש 40 דווקא, כתנאי לפינויים מהטיילת, אינו מקובל ואני דוחה את דרישתם. מציאת מקום חלופי תיעשה בדרך שהתוותה בפסק דיני הקודם, בהליך מסודר בפני וועדת הרישיונות, ואינה מיועדת להבטיח מתן רישיון רוכלות לכל הנתבעים, אלא למי שימצאו מתאימים לכך על ידי הוועדה. יש לקוות, כי מעתה ואילץ תוסדר חלוקת רישיונות הרוכלות ומיקום דוכני הרוכלים באילת על פי אמות מידה של הגינות ושוויון, כנדרש מרשות ציבורית המחזיקה במקרקעי ציבור, כפי שקבע כב' הנשיא שמגר בבג"ץ 5023/91 פורז נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מו(2) 723, 801: "מקרקעי הציבור צריכים להתנהל לפי אמות מידה ממלכתיות. אימוץ אמת מידה כאמור הוא בגדר חובתן של רשויות ציבור בכל ענייניהן, ועל אחת כמה וכמה ככל שהדבר נוגע לטיפול ברכוש שהוא בבעלותו של הציבור כולו. תירגומן של אמות המידה האמורות לאופני התנהגות מצביע, בין היתר, על החובה לנהוג בהגינות ובשוויון ועל-פי כללי המינהל התקין". סוף דבר בית המשפט העליון אימץ במלואה את הקביעה, כי הנתבעים עוסקים ברוכלות בטיילת שלא כדין והביע דעתו, כי לכאורה מתבקש שיעזבו את המקום, גם בלי צורך בצווים של בית המשפט. לפנים משורת הדין ולאחר התלבטות, הורה בית המשפט העליון, כי תשמענה טענות הנתבעים נגד צו הפינוי, חרף העובדה שיש חשיבות ציבורית רבה בפינוי מהיר של הטיילת. לאחר דיון בטענות ההגנה של הנתבעים, לא נמצא כי יש הצדקה למנוע את פינויים מהטיילת הצפונית, אלא להיפך, אוששה הקביעה, כי מתבקש שיעזבו את המקום. אשר על כן, אני מורה על מתן הסעדים המפורטים כדלקמן: סילוק ידם של הנתבעים ו/או מי מטעמם משטח הטיילת הצפונית, פינוי המטלטלין וכל המחוברים המצויים בשטח הטיילת, תוך הותרת המקום נקי ומסודר. הסמכת התובעת או מי מטעמה, לפנות על חשבון הנתבעים או חליפיהם, או מי מטעמם, את המקרקעין ואת כל הבנוי עליהם, וכן את המטלטלין במקום, אם לא יעשו כן הנתבעים בעצמם תוך 60 יום מיום מתן פסק הדין, וכל זאת לשם מימוש הסעד העיקרי של סילוק יד. נאסר בזאת על הנתבעים או מי מהם לתפוס חזקה במקרקעין, או להפריע לתובעת או מי מטעמה, לבצע את הפעולות הנדרשות לפינוי המקרקעין והחזקתם כפנויים מכל דבר וחפץ השייך לנתבעים או מי מטעמם. שקלתי את דרישת התובעת לחיוב הנתבעים בהוצאות. לאור הימשכות ההליך והעובדה שבסופו של יום הוברר, כי אין ולא היתה לנתבעים הגנה טובה מפני סעד הפינוי וסילוק ידם מהטיילת, מצאתי לנכון לחייבם בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 50,000 ₪. בקביעת הסכום התחשבתי במצבם הכלכלי של הנתבעים. החיוב אינו חל על נתבעת 88 עירית אילת, שהצטרפה לדרישת הפינוי. רוכלות